המדע של הכרת התודה [עושים פסיכולוגיה]

עושים פסיכולוגיה עם דוקטור מעיין בוימן משיטה.

שלום לכם ולכן, ותודה שהצטרפתם אליי היום לעושים פסיכולוגיה. בפודקאסט הזה אני מביאה לכם בכל פרק נושא אחר מעולם הפסיכולוגיה ומהערכת מומחים בתחום או אנשים שמספרים את סיפורם האישי. ואיתי נמצאת היום שירלי יובל יאיר. שירלי מגיעה לפה בפעם השנייה.

יוצרת הפודקאסט ליהנות מהדרך, מפתחת שיטת הטודוליסט שתוצג בפרק, מומחית בפסיכולוגיה חיובית ועוד מלא מלא מלא תארים. שלום שירלי. אהלן. איזה כיף שנפגשנו. תמיד כיף להיפגש איתך, תמיד אני אוהבת להיפגש איתך, אבל עכשיו בוא נגיד, את פנית ואת אמרת, בוא נדבר על הקראת תודה, אנחנו צריכות לדבר על הקראת תודה.

ואנחנו שלוש שנים לתוך מלחמה, עסקים נסגרים, עצמאים פושטים את הרגל, תושבי הצפון עדיין בתוך מלחמה, המון מצוקות נפשיות, אנשים במילואים אלפי ימים, משפחות קורסות, אנשים נהרגים, אנשים נפצעים, מה הקשר להכרת תודה עכשיו? כן, מה הקשר? זה אפילו מעורר התנגדות, גם בי כמעט, כשאני שומעת. בואי נלך, כשאת שומעת את ה... גם את המונח הכרת תודה, אפילו את...

את המילה הודיה, את מה שזה מביא איתו כשהמטען הוא תגיד תודה שימש זורחת, תגיד תודה ניצחון המוחלט, תגיד תודה וכל מיני משחקים לנו בנרטיב. אבל אני כן רוצה להגיד, יש לי דימוי, או דימוי או למעשה ממש חוויה שהייתה אתמול בסדר, אבל חשבתי עליה כשנסעתי, אתמול הייתה לי פגישה עם זאב אנגלמייר המהיר. הוא מהיר עושה כרגע תורות פוליטיות הרבה שנים ואחר כך הוא היה דמות של שושקה הוא מאוד צבעוני ומקסים וזה והוא כבר מתחילת המלחמה מצייר גלויה יומית. של החטופים של החיילים גלויה של תקווה והוא סיפר לי שכשהוא חושב על תקווה הוא בכלל חושב מאוד ויזואלית יש לו דימויים בראש יש לו.

ואז חשבתי על זה שבשביל להיכנס פנימה ולגדל את הטוב אנחנו לפעמים צריכים לעצום עיניים מול המציאות, לא כדי להתעלם מהמציאות אלא כדי לשכוח את הרעש היחיד שהיא משמיעה ולהתחבר גם לכל מיני משאבים שהם נוכחים לפעמים לא ברגע הזה.

ובעצם אנחנו רוצים להחזיק עיניים פתוחות ועיניים פנימה. העיניים העצומות הן לא עיניים שלא רואות, הן עיניים פנימה. וכשנדבר על היכולת לראות את היש ולזהות אותו, שזה הכרת תודעה, זו היכולת לזהות משאבים, אנחנו לא נדבר על או-או. או שהעולם נפלא או שהחיים שלי על הפנים. אנחנו נדבר על המורכבות הזאת של להחזיק גם וגם.

זה לא פשוט להחזיק גם וגם, אני רוצה לצטט את פרויד שאומר מטבע בריאתו אין האדם מסוגל ליהנות הנאה חזקה אלא אם כן היא בחזקת ניגוד למה שקדם לה אבל הנאתו ממעמד דברים קיים ועומד יכולה להיות רק מואצת מאוד וכך נמצאנו מוגבלים באפשרותנו להיות מאושרים כבר על ידי המבנה שלנו קל הרבה יותר לאדם להיות אומלל משלושה מקורות בא סבלו, א', מגופו שלו עצמו, שדינו נגזר לחיון והתפוררות, ועם זאת אין לו מנוס אף מן המכאוב והחרדה כאותות אזהרה, ב', מן העולם החיצון, היכול להשתולל כנגדנו בכוחות הרס עצומים וחסרי רחמים, וג', לבסוף מיחסיו עם בני אדם אחרים. הסבל הבא ממקור האחרון זה, אנו חשים אותו אולי ככואב מכל סבל אחר. אז הוא שואל בעצם, כן, נועדנו לסבול, לא באנו ליהנות, גם הפולניות יגידו לך, לא באנו ליהנות. כן. זה קיים, זה נכון, יש הרבה סבל בעולם, אבל לא רק, ולא באנו רק לסבול, ואני עושה קפיצה אחרונית והולכת רגע לעדויות של החטופים.

אם קראת את הדברים של בטוח קראת, כי אנשי בריאות הנפש אנחנו מסתכלים בהשתאות, נכון? על היכולת האנושית. אנושית לעבור דברים כל כך קשים וכמעט בכל העדויות הם מספרים שאחד הדברים שעזרו להם הייתה היכולת לעשות הכרת תודה במובנים הכי עמוקים כלומר לדמיין שהם חוזרים לדמיין להפעיל את הראש על המחשבה שיום אחד יהיה טוב וגם לעשות ממש לתרגל הודיות בתוך המציאות אלי שרבי מספר שהם יושבים מהרי תועל שמיושבים ומסתכלים מה היום היה, לא הרביצו, היום היה רגע שצחקנו, היום קיבלנו עוד חצי פיתה, זאת אומרת במצבים הכי קשים, החירות של הנפש, ממש החמצן של הנפש, להסתכל בכל זאת מניין יבוא עזרי, זה הכרת תודה. לפעמים הכרת תודה היא רק מניין זה יגיע ובמה אני יכול להתעלות גם אם זה כרגע מרגיש מאוד מאוד מאוד קטן. אנשים שמתמודדים עם מחלה, יספרו לך, ואנחנו יודעים שבתקופות של מחלה שהיא מפחידה, מסכנת חיים, מצוורחת, מכאיבה מכל מיני, הם מגלים גם, אם הם רוצים נתיב להחלמה, הם מגלים גם דברים שהם לא ידעו על ההתגייסות של האנשים שלהם, על רגעים של כוחות שהם מצאו בעצמם, על התנועה הזאת בין שבוע של טיפולים שהיה נורא לשבוע אחריו.

שבו שום דבר לא מובן מאליו, זאת אומרת זאת התנועה הנפשית שלנו, אני כן אגיד שהדבר הכי קשה לאנשים זה להחזיק מורכבות, את זה שכן זה גר ביחד ואנחנו רוצים, יש סבל בחיים ויש עושר בחיים, יש דברים מופלאים ויש עוולות נוראיות ואנחנו רוצים שבסוף המתמטיקה תהיה כזאת שהיא תישאר עודף לחיובי, כלומר שלא השלילי אצבע לנו את התודעה וימחק את כל מה שבכל זאת הוא טעם החיים. חשוב להבין שזאת באמת לא פריבילגיה כי כשאנחנו טובעים רק בשחור אנחנו שוכחים את המשאבים שלנו ואז אין לנו במה להיאחז זה לא רק לאבד תקווה זה גם. לא רק לגבי עתיד גם בהווה אנחנו לא יכולים לשרוד את האירוע אם אנחנו לא זוכרים איזה כוחות יש לנו.

באיום, במקום מאוד שחור, ושוכחים את היש בחיים. המוח ממש נכנס לאיזה מין ראיית מן הרע כזאת, והוא רואה רק את מה שלא עובד, וקל מאוד לצלול למקומות שליליים משם. נכון. ואז הכרת התודעה מה שהיא מאפשרת זה להיזכר, אני חושבת, להיזכר בזה שנכון, קשה, כואב, כואב מאוד לפעמים, ויחד עם זאת יש לי כל מיני אפשרויות. ומשאבים שיכולים לעזור לי להתמודד למשל אנשים בחיים כמו שהזכרת למשל אולי יכולת כלכלית אולי תכונות מסוימות שעוזרות לי במצבים מסוימים יכול להיות שמה שעוזר לי זה הידע שהתמודדתי כבר בעבר והצלחתי לשרוד דברים ולצמוח מהם גם הידיעה הזאת שיש גם משאבים היא אפשרית רק כשאנחנו.

מתבוננים לכיוון הזה זה לא אפשרי שאנחנו מסתכלים רק על האין בחיים שלנו והיא כרוכה במאמץ זה מה שצריך להגיד בטח בתקופות של סטרס אבל צריך להסביר משהו מבחינת החיוות העובדה שכאילו יש סבל בעולם ולא באנו ליהנות. זה כי המוח שלנו מחוות ככה זה זה לא פולניה זה המוח זה החיוות הבסיסי שלנו שאנחנו מסתובבים עם מוח שבגלל שהמשימה העיקרית שלו זה להיות מכונת ניבוי של סכנות בשביל שנשרוד יש לנו אזור סופר. פרדו פר ותיק הכי הכי מפותח והכי קדומוני במוח שלנו ששם המערכת ההישרדות שלנו זה האזור החייתי ושם נמצאת הרגישות לשלילי כדי שנשים לב שאנחנו לא בסכנה וכדי שנזהה סכנה הכי מהר ונשמור על החיים שלנו. אז אנחנו מסתובבים עם מוח שהוא מוטל לשלילי ואת החיובי אנחנו מאבדים כאן באזור אחר בקליפה הקדם מצחית זה שני משרדים זה שתי. זה שתי לשכות ממש ממש שונות ובגלל זה באמת.

ההיטיה הזאת היא הרבה פעמים הולכת לפנינו, זאת אומרת אנחנו קודם כל בלי באופן לא מודע, אני אכנס לחדר, המוח שלי הוא לא יחפש מיידית כמה יפה איזה השראה, אלא אם אני כבר הבן אדם הזה שלמד לעשות את זה, המוח שלי בלי לספר לי יבדוק קודם כל אם זה סביבה מסוכנת. אז צריך קודם כל להבין שזאת ההיטיה הנוירולוגית, אני הייתי לפני כמה שבועות אצל... אורתופד כי והוא סיפר לי אני יש לי כזה רגל של קצת רקדנית כזה כמו הייפוט כזה ואז הוא עושה לי כאבים ואז הוא הראה לי הוא אמר תשמעי בגלל המבנה שלך. את קצת הולכת עקום את לא שמה לב לזה אבל את כל הזמן בהטיה וזה יעשה לך כאבים וכשתתבגרי הביא את האיומים אבל אני אסדר לך מדרס מדרס מטפל את זה וזה ומה זה מדרס. מדרס זה משהו שאנחנו מוסיפים כדי שהיציבה, כדי לעשות אפליה מתקנת.

אז הכרת תודה או היכולת לזהות משאבים, להסתכל גם על היש, לחפש אותו, היא ממש התיקון של ההטיית השליליות הזאת. וצריך להגיד עוד משהו שהוא נורא נורא רלוונטי לישראל. לשלילי, אנחנו יודעים, לאירוע שלילי יש כוח שיכול ממש לכוות את המוח שלנו, להשאיר... להשאיר איזה חיווט עצבי חדש שילווה אותנו כל החיים. אירועים טראומטיים ממש משנים את מבנה המוח שלנו ואנחנו לא מכירים את ההפוך, אנחנו לא מכירים אירוע חיובי כל כך טוב שמשנה ככה שנישאר מוגנים ל-30 השנה הבאות, אנחנו כן מכירים את הכוח של אירוע שלילי לאשר אותנו עם פוסט טראומה מתמשכת.

עם המבנה הזה אנחנו צריכים לעבוד וזה כן איזושהי נכון שאנשים שונים באישיות שלהם יש אנשים שבטבע שלהם הם יותר מחפשים את היש את ההזדמנויות הם יותר עם חיות כזאת זה גם עושה חיות כן יש אנשים שלמדו את זה בבית יש אנשים שגדלו בחיק של הורים שלימדו אותם. לחשוב ככה ויש אנשים שגדלו בבית שלימדו אותם רק כל הזמן ממי לפחד ובמי לחשוד ואיך לשמור על עצמם. כל הנתונים האלה משחקים ביחד אבל יש לנו הרבה מה לעשות בהקשר הזה. לפני מה לעשות בוא נדבר עוד קצת על הטעיית השליליות כי אני חושבת שלהבין שקודם כל מה זה הדבר הזה ושזה באמת לא אשמתנו כמו שאת אומרת אלא הנטייה של המוח יש בזה משהו שהוא גם משחרר וגם מלמד ועוזר להבין. מה קורה לנו ומשם גם לצאת למה אפשר לעשות עם זה אז יש מלא מלא מחקרים שמוכיחים את הטעיית השליליות מכל מיני כיוונים גם רואים שסוקרים את המחשבות של אנשים נותנים לאנשים איזה ביפר ובכל זאת שהוא צפצף אומרים על מה חשבת רואים שמשהו כמו 80% מהמחשבות של האדם הממוצע אין בעלות תוכן שלילי זה המון זה המון זאת אומרת שרוב היום אנחנו מתעסקים.

במה לא טוב מה לא בסדר מה יהיה מה מפחיד מה קשה שוב כדי שנהיה מוכנים לקרב כן שלא פה נשתעשע באיזה מחשבה נהנית.

ונחמיץ את האיום נכון גם בלילה רוב החלומות שלנו הם בעלי תכנים הם עם תוכן שלילי אנחנו שמים וזה אני מניחה שכל מי שלמשל עובד מול קהל. התחבר לזה מהר מאוד אנחנו מזהים הרבה יותר מהר פנים לא מרוצות חמוצות בקהל מחייך נכון יכול להיות שיש עכשיו 40 אנשים מחייכים ואחד חמוץ. אנחנו נקלוט אותו והוא ישפיע עלינו כי הוא סכנה לאגו הוא סכנה לתחושת הערך כן אנחנו נזהה אותו הרבה יותר מהר מאשר לזהות פנים מחייכות בקהל של חמוצים. יש הרבה יותר מילים בשפה שמתארות רגשות שליליים או תכונות שליליות ביחס לכאלה שמתארים רגשות חיוביים ותכונות חיוביות.

שהם אוהבים את הרווח או את הסיכוי להרוויח. ובואו ניתן רגע דוגמאות קצת מהחיים להטעיית השליליות. אז יש את הדוגמה הנפוצה ביותר, אני חושבת, זה שיכול להיות שאמרו לך היום, אמרו לך ביקורת, נתנו לך עשרה דברים שאת מדהימה בהם, ואיזה כיף שאת איתנו, ואיזה יופי, אבל דבר אחד אנחנו לא מאוד מרוצים, אנחנו מבקשים שתשפרי לפעם הבאה. אני אשאל אותך אחרי שנתיים, שירלי, תגידי, מה את זוכרת מהביקורת שנתנו לך אז? כנראה שתזכירי את הדבר אחד הזה נכון אנחנו רואים את זה בערוץ אני אומרת תמיד שבכל יכול להיות שיש לכם עשרה ילדים.

תשעה ילדים הכל בסדר הכל חלק תלמידים טובים ילדים טובים מכבדים הם ואה וחברותיים ולא נבעים הכל בסדר גמור.

באשמה לילד הזה לעומת כמה נחת מתשעת הילדים האחרים וזאת גם דוגמה חזקה לזה. אבל זה באמת מהדוגמאות שאנשים חושבים שהמחשבות הן לא בשליטה וזה לא מדויק. נכון שחרדה היא שוטפת אותנו ויש לה מימד בלתי נשלט אבל עד כמה אני מתמסרת לבנק הזה וממלאת בבנק את החשבון של השלילי. ומחממת את עצמי ועכשיו חושבת על זאת שהצבנה אותי. משקיעה את כל הפקקים מעוד השרון לפה בכל, כמה מקום אני נותנת למחשבות האלה וכמה אני מרסנת אותם.

ובין, אני אוהבת את המילה לרסן, יש במילה ריסון, בגלל שזה חיית פרא המחשבות השליליות, היא עושה סבוטאז' בפנים, היא, עכשיו, כן, אני לא אומרת לא להסתכל על הרע ולקרוא ליריקות גשם, אוקיי? לא להסתכל על דברים רעים שצריך לתקן אותם, זה הזנחה, זה לפעמים נטישת עצמית הסכנה, אבל המחשבות הרומינציה הזאת של להתאבסס ולהזכיר לעצמנו כמה אנחנו בעצם אמורים לכעוס על הבן אדם הזה, זאת גם החלטה, זאת החלטה ואנשים כן יכולים לגדל במוח שלהם ובשיחה הפנימית שלהם, להחליט שהם מזיזים את המבט. כשחשוב גם לפתוח עוד אפיקריה לעבר הדברים שהם טובים נכונים בריאים זאת כן החלטה זה ויסות יש לנו יכולות ויסות זה חלק מוויסות ויסות זה לא רק נשימות שמלמדים אנשים ויסות זה לא רק שקר לי אני אתלבש ויסות זה גם במחשבות. איפה אני עכשיו מדליקה את עצמי על זה או על האפשרויות או על החברה המהממת שיש לי שהשבוע הרגישה אותי מרחוק והרימה את הטלפון הזה בדיוק לא הייתה צריכה לא הייתי צריכה להגיד. להגיד לה אפילו על זה או על זאת שקצת החזיבה.

איפה אני. את מובילה אותי לדבר על אולי איך כן עושים את זה אבל שנייה לפני זה גם על איך לא עושים את זה כי הזכרת פה על לא להגיד שזה גשם כשירוקים עליי ואני שומעת אותך אומרת יש את החברה הזאת שכן עצבנה אותי ויש חברה אחרת שעושה לי טוב והראש שלנו הולך לחברה שעצבנה וכל הנסיעה כנראה אני אחשוב עליה ולא על חברה שהתקשרה וטוב שככה. אבל יבואו כאלה ויגידו, זה חשוב להסתכל על זה, זה הרבה מאוד, באמת הרבה מאוד חשוב, זה לא סתם המוח שלנו מוטל לכיוון השלילי. אז לבוא ולהגיד, אל תסתכלו רק על זה, או זה לא נורא, או זה לא זה, איך אנחנו עושים את זה בצורה שהיא לא תהיה מסוכנת? אני פונה, חשוב להסתכל, הכל עניין של מינון, חשוב להסתכל על זה כדי לתקן.

חשוב לראות דברים כדי להתעקן, לזוז מהם, אם יש איום אני צריכה לזהות אותו כדי להבין איך אני מתמודדת איתו. או שאני זזה, או שאני צריכה לשאת אותו כי יש, לא איום היחיים, אבל יש אנשים שנגיד אני צריכה לשאת אותם, להחליט שאין מה לעשות, זה איזשהו קולגה שהוא בלתי נסבל, אבל אני לא יכולה, נכון? אז אני יכולה לעשות, להפוך את זה לאישו שכל הזמן מסתובב בתוכי. וזה העלאת הגירה, והמוח שלנו יודע להעלות גירה, הוא מעולה בזה, זה המקומות המיותרים. זה שאנחנו רוצים לראות גם את הקשיים, זה מאוד חשוב.

יש לי אלתרמן שיר, מזמן, זה אריק אנשטיין, אני חושבת שאתה יודע אותו, אל תרכיבו משקפיים, כן? לא כותרות ולא שמחות, מכירה אותו? אל תרכיבו משקפיים, לא כותרות ולא שמחות, שיר כזה, הוא נורא יפה. הגשרתי את זה ביופות. ויש לו שם משפט, אל תרכיבו משקפיים, לא קודרות ולא שמחות, תסתכלונה בעיניים בעיניים פקוחות.

את הטוב צריך לראות כדי להתנחם בו, את הרע צריך לראות בכדי להילחם בו. וזה הסיפור, זה המורכבות הזאת, שאנחנו צריכים את הגם וגם, אוקיי? אבל הנטייה שלנו הרבה פעמים היא לגדל את השלילי באופנים של, כשבמקומות שבהם אנחנו, זה לא יעזור המחשבות האלה. זאת אומרת, תראי כשאנשים באים לטיפול למשל, הם באים כדי להסתכל בלבן של העיניים, על הדברים שהם לא עובדים כמו שהם היו רוצים, על החסכים, על הכאבים, אנחנו רוצים לראות את זה, כדי להבין איך לשאת את זה, איך לצמוח מזה, ומי יכול לעזור לי, אוקיי? אנחנו עושים את הגם וגם בטיפול, אבל ביומיום שלנו, במה שאנחנו חיים, אנחנו רוצים לא לשכוח.

לא לשכוח גם את הצד החיובי ואני רוצה להגיד שאנשים מזניחים את זה. כאילו כי כשאנחנו לא עושים את המאמץ הזה, זה קצת סיפר לי שאת הולכת לאימוני כוח נכון? יש שלב שבו, יש אנשים שאוהבים את זה מראש אבל, יש שלב שבו אתה מוכרח לעשות אימונים כי אחרת אתה, הגרביטציה היא לשלילי. מה זה חיוביות רעילה? מתי אנחנו עוברים את הגבול?

מתי המבט לכיוון היש הוא... הוא לא מותאם למה שהאדם חווה צריך. כשזה הכחשת מציאות, כשהיא מומצאת, כשאנחנו אומרים על משהו שהוא חיובי אבל זה לא באמת ככה, אנחנו לא מרגישים את זה, כשזה קלישאתי, כשאנחנו שמים את זה בתוך אבל הכל טוב, תראו מצבנו מעולם לא היה נכון, כשאנחנו יושבים עם אדם שצריך. לשאת עכשיו כאב בהתמודדים כי אמרו לו אבל עזוב יש לך יש לך את פינחס מה את כאילו נשבר לך הלב. אלה מלא דוגמאות של חיוביות רעילה כשהיא לא אמיתית.

את יודעת מה הכי נורא ששמעתי איזה שהוא רשע כול שבא ואמרו לו לפחות יש לך עוד ילדים.

את האין שאנחנו מבטלים את האין שאנחנו מבטלים את מה שבן אדם מרגיש שזה לא מותאם לחוויה שלו אם עכשיו אני כואבת עצובה פגועה לבוא ולהגיד לי זה זה כלום זה שטויות זה לא עובד. כי זה בעצם הכחשת השליליות אנחנו לא באים עם מחק החיובי הוא לא מחק של השלילי.

והוא צריך להיות אמיתי בחיים שלי, וגם אנחנו ניגע קצת בתודוליסט, אבל כשאנחנו מחפשים לתוך החיים שלנו את המשאבים שלנו, אנחנו יודעים אותם, אחרים לא יכולים להגיד לי מה החיובי בחיים שלי, הם לא יודעים עליי, גם אם הם חושבים שככה וככה, בעצם אדם צריך לזהות את זה בעצמו, אם הוא לא מזהה את זה בעצמו אין לזה ערך. אפרופו מה שאמרת קודם על כמה שאנחנו זוכרים מילים רעות, וזאת נטייה. ציונים רעים, מילים רעות, את המורה שלא היה מרוצה מאיתנו וזה. אני המון פעמים מעודדת מטופלים שלי ואנשים בכלל, כשאומרים להם מילים טובות, לכתוב את זה. לכתוב.

יש לי תיקייה עם עצמי בטלפון, אני משתדלת להיות סנדלר נעול, שכששולחים לי מילים שהן מרגשות אותי, אז יש לי תיקייה, הייתי קבוצה שפתחתי, את מכירה את זה שפותחים קבוצה עם עצמי? אז יש לי קבוצה. מילים נעימות ואני שולחת לי לשם כי כמו שליליה גולדברג משפט לבל יהא יומי עליי הרגל כן ההרגל הוא מהר נטמע אני לא רוצה לשכוח את המילים החיוביות אני רוצה לתת להם לשבת כי הן מתנדפות מאוד מאוד מהר. מקסים. אוקיי אז איך כן עושים את זה שירלי את פיתחת את ערכה שנקראת to do list.

בוודאי שכן עושים את זה את פיתחת ערכה שנקראת תודו לי שזה משחק מילים כזה על תודו לי תודו לי זה הרשימה שאנחנו פותחים איתה הרבה דברים שאנחנו לא רוצים לעשות של הצריך. צריך כן צריך לכל מיני דברים שמתחילים כמו בהתכתבות בין זוגות שאתה תביא תחזיר תעשוף תיקח כאלה והתודו לי. רשימה של הדברים הטובים בחיינו מה זו הערכה הזו. זוגות ובטודוליס, כן? בדרך הביתה אתה צריך להבכות איזה, זה רוב החיים זה בוכלטריה, רוב החיים זה מנהלות, מנהלות, מנהלות.

תחשבי כמה בתוך ההתכתבות הזוגית אנחנו צריכים להגיד, איך היה לי, איזה כיף שאתמול שאלת אותי אם נתקעתי בפקק או שהייתי בדרך ואמרת לי להכין לך סלט, זה לא מובן מאליו בשבילי, עכשיו זה הכל מובן מאליו בשבילי. כי האבק של היומיום הוא כל כך כל כך בולע את הדברים האלה ואחד ההדרכים שיש לנו וזה כמובן מבוסס בחקר שלי שעלה פה חקרו את זה בכלל הכרה תודה מה למה כאילו למה התעסק עם זה בסדר זה נחמד אבל האם כפרקטיקה. כפרקטיקה התנהגותית כמו שחוקרים נשימות כמו שחוקרים מדיטציה כמו שחוקרים את התרומה של משקולות כמו שחקרו מלא התערבויות. ציפראלקס איך הוא עוזר, האם חקרו איך הכרה, תרגול, פרקטיקה יומית של השריר הזה עוזרת, חקרו בלי סוף, כשהמחקרים, שאתן מכירות אותם אבל זה, המחקרים הראשונים נעשו על ידי אמון ומקלף, הם שני פסיכולוגים שב-2002 פרסמו את המחקר הראשון שלהם, כשהם ביקשו ממאות סטודנטים להתמסר, להקדיש את עצמם לאירוע ובכל יום להקדיש חמש דקות. ולכתוב במין יומן כזה, ממש לעשות סקירה של הדברים שהם מודים עליהם בחיים שלהם.

בכל זירה הם יכולים לכתוב על דברים מאוד קטנים ודברים מאוד גדולים, על המשפחה, על הבית, אהבתי, טה טה טה טה, וגם על משהו נורא נורא קטן, בוטל השיעור, שעשיתי שנץ, קניתי נעליים. אבל הם יהיו צריכים להתמיד בזה חצי שנה, שזה החלק המורכב של בניית ההרגל הזה. צריך להבין שזה הרגל. קוגניטיבי, זה הרגל שכשיש לי אותו מושרש אני יודעת לעבוד איתו. אני עכשיו זה לא שאני למשל באופן אישי אני לא אדם שלא רואה את הקושי ושלא יודע להיות עצוב ושאין עצב בחייו, יש.

אני גם מטופלת מלא שנים, אני בן אדם שיודע ואוהב את העולם הזה, אבל בגלל שיש לי מאוד חזק גם את השריר הזה, את האנטנה. שיודעת לחפש את מה שעובד, אז כששאלת איך היה מרץ, נכון דיברנו על חודש מרץ, שבוטלו לנו מלא מלא מלא הרצאות, וזה באמת היה נורא מהמון בחינות, והמון דברים מפחידים, והמלחמה, והמון המון המון דאגות, אבל לא הפסקתי להגיד לעצמי גם, יש לי ממ"ד. בת אחת שלי שהייתה במלחמה כל הזמן במצבים מסוכנים, היא בטיול של אחרי הצבא, תודה רבה. חתן של הבת שלי שהיה בלחימה כרגע הוא לא, זאת אומרת ידעתי להגיד את זה ויותר מזה ידעתי להגיד אוקיי אני בבית מלא, נהיה לי פנאי, מלא זמן לא היה לי פנאי, פנאי זה אני קראתי, אני כתבתי, אז לא היה ריכוז וכל הזמן העין גם הולכת לעולם יש כך, אבל בכל זאת קראתי יותר מהרגיל, כלומר העין שלי יודעת לזהות, היא לא מדלגת על זה ושוב זה לא נלחם בה, זה לא שלא ראיתי את הקושי, אני בן אדם ששומע ומרגיש וחשוף להרבה כאבים של אנשים, אבל גם במצבים הכי הכי קשים של אנשים, כשהם מצליחים להחזיק, ממש לפעמים זה אששית, כן? על אוקיי, מה בכל זאת עכשיו אפשרי?

מי היה בתקופה הכל כך בודדה הזאת, מי בכל זאת בא לעזרתי? בדיוק הבוקר סיפרה לי מטופלת, ילד שלה חלה בסרטן וזה היה מאוד קשה ומאוד מאוד מפחיד והם קיבלו גם המון המון, הם היו צריכים לעשות החלטות רפואיות מאוד מורכבות. מאיפה אני אדע? אז היא סיפרה לי שהיא גייסה מועצה של 15 אנשים בחיים שלהם. אני אם הייתי צריכה להם, הייתי מקוששת מהטרמפיאדה, מאיפה 15 אנשים למועצה?

הדוד והאח והגיסה. וכולם היו קבוצת התייעצות על ההחלטות הרפואיות. כלומר שזה חכם בצורה, אם אתה, הרופא הזה אמר ככה והמומחה ההוא אמר ככה וזה, ופשוט היינו עושים זומים משותפים ומשמיעים את הדברים ומקבלים את האינסייט. עכשיו, זה אדם שתובע במראה השחורה, לא יכול לעשות כי הוא שוכח. שיש אנשים שיכולים לעזור לו עכשיו עם האינסייט הרפואי, כן?

זה אפילו לא רק בכך חברים, זה... וכשבן אדם יש לו את היכולת הזאת, הוא משאיר את הערוץ הזה פתוח שמחפש את המשאבים, הוא לומד לזהות אותם תוך כדי. הזכרת את המחקר אחד הראשונים שנעשו בהקשר של הכרת תודעה, אבל יש אין ספור מחקרים על הכרת תודעה ורואים יתרונות. עצומים רואים ממש שינויים מוחיים רואים שאנשים שמתרגלים הכרה תודה באופן קבוע יש יותר פעילות במעגלים הפרו חברתיים במוח ויש פחות פעילות של המגדלה והמערכת הלימבית מרכז הלחץ מרכז החרדה. רואים באמת שהגוף עובד טוב יותר הם בריאים יותר ולא סתם הסטרס גורם למערכת החיסון לקרוס הקורטיזול לא עושה טוב לגוף שלנו.

שאנחנו נמצאים בהם. וגם פיזיולוגית ממש על זה, על הקורטיזול, כשאנחנו מספרים, והתודוליסט הולך לסיפורים, וכשאנחנו מזכירים לעצמנו משהו באמצעות סיפור ונזכרים באיזשהו משאב, אם יש הודיה, יש פה 101 שאלות, אם יש הודיה על צחוק שאהוב עליי במיוחד, ואני ממש מספרת עליו ואני נזכרת בצחוק של בן הצעיר שלי, אני שומעת. את הצחוק, ברגע זה בגוף שלי מתפזרים חומרים שהם נוגדי קורטיזול, שנותנים לו פייט, סרוטונין ואוקסיטוצין, כי אני חושבת על אהבה, המוח שלנו מקרין סרטים, לא רק המציאות מקרינה סרטים, גם המוח, זה בעצם כל נוער רציני, ואנחנו מגיבים לסרט הזה, ולכן פיזיולוגית אנחנו עושים סימולטור של הדברים הטובים כשאנחנו כותבים עליהם, חושבים עליהם, מספרים אותם. כן אז יש גם ביתרונות בשאלונים שאנשים מדווחים על יותר סביבת רצון על פחות שחיקה על פחות מתח וגם ממש שינויים פיזיולוגיים ושינויים מוחיים. אני רוצה להציג רגע את תיאוריית ההרחבה וההבניה של ברברה פרדריקסון שהיא תיאוריה מאוד חשובה בעיניי שעוזרת להבין את הנושא הזה שאנחנו מדברים עליו ולתת לו שם.

כשהיא נכנסה לתמונה אז כמעט ולא היה מחקר על רגשות החיוביים. רגשות שליליים, מה שהבינו לגביהם זה שהם ממקדים אותנו לפעולה מסוימת, הם מאוד מצמצמים אותנו כדי שנתמודד עם אותו דבר שמעורר בנו את הרגש. למשל, אם עכשיו אכלתי משהו שהוא מגעיל, שהוא דוחה, הוא מסוכן לי לגוף, עולה גועל שיוצר תוצאה, בחילה שהמטרה שלה זה להוציא את הגורם המסוכן מהגוף שלי. אם אני רואה משהו שמאיים עליי פיזית, אז מופעלת תגובת הפחד והתגובת flight or flight המפורסמת. ולכן הם חשובים.

הם חשובים, חשובים מאוד. משמר ההגנה שלנו. אבל מה שקורה שהם עושים זה ש... אבל מה שהם עושים בעצם זה נורא מצמצמים, הם מצמצמים את טווח החשיבה שלנו. עכשיו כשיש לי בחילה, אני לא יכולה לחשוב על שום דבר אחר חוץ מ...

אני חייבת עכשיו להקיא, אני חייבת לשבת, אני חייבת רגע להירגע כדי להעביר את התחושה הזאת. כשאני רואה משהו שהוא מסכן אותי, מסכן אותי באמת, אני לא יכולה לחשוב על שום דבר אחר חוץ מעל הדבר הזה, וטוב שכך, אני באמת צריכה להסיר את זה, אם זה EU מסוכן.

ויש לכל רגש שלילי יש תפקיד אחר והוא מצמצם את טווח המחשבות והפעולות שלנו להתמודדות עם הדבר הספציפי שעורר את הרגש. ואז שאלה את עצמה פרדריקסון מה התפקיד של הרגשות החיוביים והיא התחילה לעשות סדרה רחבה מאוד של מחקרים שבכל אחד מהמחקרים האלה היא עוררה באנשים רגשות חיוביים והיא בדקה איזושהי יכולת אחרת מיומנות אחרת. והיא גילתה שמה שהם עושים זה בדיוק ההפך מהרגשות השליליים אם הרגשות השליליים מצמצמים את החשיבה את הקשר. את הפעולה. רגשות החיובים מרחיבים, הם מרחיבים את טווח הקשב שלנו, הם מרחיבים את החשיבה, הם מרחיבים את היכולת לראות עוד אפשרויות, וכמו שאנחנו ציינו, לראות את המשאבים שיש לנו.

הם עושים אותנו יותר יצירתיים, דרך אגב. חלק מהרחבת החשיבה זה שאנשים הם יותר יצירתיים כשהם חווים רגשות חיובים. בהחלט, את יודעת איפה רואים את זה? את רואה מאוד שם מיליון? כן, כן, אז בעצם היא לא נוראים לפעמים זוג שנכנס נורא ללחץ והוא פשוט לא מצליח לחשוב על הפתרון של השאלה הוא לא מצליח הוא לא מסוגל באותו רגע ואז עוצרים רגע עושים הפסקה נושמים שותים כוס מים נרגעים וחוזרים ומוצאים את זה תוך שנייה אז זה נמצא שם אבל אין לנו גישה לזה כשאנחנו כל כך מצומצמים.

רגשות חיוביים מרחיבים גם את טווח הפעולה שלנו יש לנו יותר אנרגיה יותר כוח לעשות דברים אנשים שיש להם רגע שיש להם מצב רוח טוב למשל. אקטיביים מאשר כאלה במצב רוחה, אנחנו יודעים נגיד שדיכאון, אין לך כוח לעשות שום דבר. דיכוי און. דיכוי און. דיכוי און זה דיכוי און.

או, איזה יופי. אין כוח. איזה יופי. יש. יפה, לא חשבתי על זה.

ואז מה קורה? ככל שיש יותר הרגשות חיוביים, אז אנחנו כמו שאמרתי צירתיים, יותר אקטיביים, יותר, יש לנו יותר קשב, יש לנו יותר מוטיבציה, יש לנו יותר רצון לעשות, אנחנו יותר פעילים, ואז אנחנו עושים יותר דברים. שבונים משאבים, אנחנו יותר משקיעים בקשרים חברתיים, אנחנו יותר עובדים, עובדים טובים יותר בעבודה, אנחנו לומדים יותר טוב, אנחנו בעצם בונים משאבים שבתורם מייצרים עוד רגשות חיוביים. מתחילה הספירל החיובית, נכון. מתחילה הספירל החיובית בחיים וזה היתרון של הרגשות, זה ממש אנחנו מרחיבים.

כתוצאה מזה בונים משאבים, כתוצאה מזה מתרחבים עוד יותר ואנחנו על גל חיובי לעומת ההפך שעושים הרגשות השליליים. אני אגיד לך יותר מזה, אני חושבת שהחיות, החיות שלנו היא ממש תלויה ברגשות החיוביים. עכשיו זה לא אומר למשל כעס, בוא ניקח כעס שהוא רגש שלילי, אבל כעס הוא לפעמים חשוב כמשהו שמניע לפעולה. אוקיי, הוא עוזר לנו לזוז ממשהו, אבל אם אנחנו נשארים רק בכעס, כעס בלי תקווה, כן? כעס נטול תקווה זה זעם וזה ייאוש, וזה פגיעה עצמית או פגיעה באחר.

כעס כרגע שלילי שמתחברת אליו יכולת להניע ותחושה שיש טעם למה שאני עושה ואמונה שאני אצליח להזיז, אוקיי? עכשיו, אני מזכירה שהאזור במוח שאחראי על החוויה השלילית הוא באמת אזור החיים והמוות שלנו, כן? האזור ההישרדותי. וכאן זה האזור של הזיהוי של הרגשות החיוביים, ואנשים אומרים, בסדר, זה באמת לא חיים ומוות. אז אני אומרת, זה לא נכון.

זה כן חיים ומוות. אני לא אמות אם אני לא אזהה את הדברים החיוביים בחיים שלי, אבל אני לא אחיה. אני אשרוד, אני אהיה על אוטומטיות, אני אתקיים חיים מאוד מאוד מצומצמים. חיות מחייבת רגשות חיוביים וזיהוי שלהם. ועוד דבר שקורה ואני פוגשת אותו המון שאנשים בתקופות קשות הם אומרים אני רוצה.

תני לי לרגשות חיובים אבל המציאות לא מספקת את זה חברה שהיה להם הולדת והיא גרה רחוק ממני אז אני מצלצלת אליה ואני אומרת לנו מה מושכת חוגגת היום וזה אז היא אומרת לי תראה אני נורא רוצה לשמוח אבל החיים כל הזמן מפריעים לי.

במסעדה ועכשיו כבר תקופה מגישים לנו, או מרעיבים אותנו, או מגישים לנו מנות תפלות, זה לא יימצא בחוץ רק, לפעמים צריך באמת להתאמץ יותר ולחפש את הסיבות להשראה, שלווה, חיבור, מנוחה, התרגשות, התלהבות, כל אלה רגשות חיוביים. רגשות חיוביים זה לא רק מי שטוב לו ושמח כף אימך, זה עולם רחב מאוד של רגשות. גם הרפיה זה רגש חיובי, גם אני לא חייבת שום דבר לאף אחד כרגע זה רגש חיובי, גם אתגר זה רגש חיובי. פרך שהוא על משהו שחשוב לי זה רגש מאוד חיובי, זה אחת מצורות הערנות הכי יפות שיש, נכון? גם געגוע יכול להיות רגש חיובי, כי אני יודעת שהבת שלי תחזור ואני מחכה לפגוש אותה וזה רגש חיובי.

שוב, אין לי סוג של געגוע, אבל כן. בוודאי, בכוונה נגעתי בגעגוע, כי הרבה פעמים אנשים אומרים געגוע, אני לא רוצה להרגיש געגוע, כי זה חוויית החסר. בוודאי שגעגוע לאדם שאיננו ולא היה, זה עולם אחר. בת בדרום אמריקה ש... כן, וגם אפילו שם אני אגיד לך, כי אני עובדת עם אנשים שחוו אובדנים, היכולת להשאיר בן אדם, הישארות הנפש, ההישארות של בן אדם בחיינו, זה כשאנחנו זוכרים.

את האהבה ואת המתנה שלו בחיינו וזה נצחי, זאת לא קלישאה, גם כשבן אדם הולך לעולמו ואין לנו איתו עוד חוויות משותפות ויש המון המון כאב על היעדרו, הנוכחות היא עמוקה ואפשר להמשיך לגדל אותה, שמעתי את אמא של הירש גולדברג, את רייט של גולדברג ב-60 מיניסט שזה, והיא מדברת איך היא ממשיכה לאהוב ולגדל את הקשר איתו ועדיין לחיות, לבחור בלחיות ולא שהדבר הזה יגמור אותה. זה מורכבויות, זה מקומות שבהם הטוב חי עם החסר, הוא לא ייפס אותו. זה מאוד מרגש, יש אנשים שמה שמפחיד אותם זה להפסיק להתגעגע וכשמסתכלים על זה ככה אז באמת הגעגוע הזה אומר... זה לתת מקום חשוב לאדם שהיה חשוב בחיים שלי, אז גם במקרה כזה, יש לזה תפקיד, זה אולי לא בהכרח נעים להרגיש את הגעגוע הזה, הוא יכול להיות כואב, כואב מאוד, כואב פיזית, אבל ההבנה הקוגניטיבית אפילו של מה המשמעות של זה, שהיה מישהו שאהבתי וחשוב, ואני זוכרת אותו, והוא עדיין בתוכי בעצם, הוא עדיין בי. וכל אבל מתחיל באהבה, אנחנו לא מתאבלים על אדם שלא אהבנו, ולכן באבל תמיד יש גם אהבה, ואם אנחנו נראה רק את האבל, רק את החסר, ונשכח את האהבה, כי כל כך כל כך כואב להיכנס לשם, אז המחיר הוא כפול.

אני שמעתי בערב יום הזיכרון, המשפחה של בעלי היא משפחה שכולה. ובערב יום הזיכרון דיבר הרב של עיריית רעננה והוא אמר שיש את הפסוק המקום ינחם אתכם ונאו לחשוב שזה אדוני ינחם אתכם ואני רוצה להציע עוד פרשנות אני רוצה להגיד שהמקום שהאדם הזה תפס בחייכם בליבכם זה ינחם אתכם וזה זיכרונו לברכה מה זה זיכרונו לברכה זה את זוכרת את הברכה שלו ואת זה צריך לגדל כי איפה שיש כאב הנטייה היא לא להחזיק גם את זה ואנחנו התחלנו לדבר על הודיות ואנחנו הולכות גם לדבר על מוות כן תראי כמה זה קרוב החיים והמוות הם יושבים ביחד. זה מזכיר לי שהיה לנו פה פרק על אובדן ואבל והתמודדות עם זה.

זה עם שני מסלולים מקבילים המסלול הראשון זה עיבוד הכאב והאובדן והמסלול השני זה מסלול החזרה לחיים והאחזות בחיים. ופנאי זה מספר את כל הסיפור שלנו נכון והחיים הם היכולת לראות טוב לטעום את החיים לזהות אותו לקרוא לו בשם להגיד זה רגע טוב. עכשיו הרגע שאנחנו יושבות ביחד וזוכות לדבר הרגע שאני אהיה אחר כך בקליניקה עם אנשים בתוך עשייה שהיא מאוד משמעותית לי בערב כשאני אצא להליכה זה רגעים טובים. היום יום הרגע עכשיו ולזהות מה טוב בו. אני כל כך אוהבת את זה אני חיה את זה וכשאת מדברת את זה אני מבינה כמה אני מודה על זה שאימצתי את האימון הזה אימון לחיים שלי ואני משתמשת במילה אימון כי לפעמים אנשים אומרים אני מבין את החשיבות של הכרת תודה אני יודע שצריך להכיר תודה אבל לצערנו לדעת ולהתאמן זה לא אותו דבר גם אני יודעת שצריך לעשות ספורט אבל אם אני לא אעשה ספורט אז השירים לא יגדלו.

ובאמת העיניים שלי מחפשות את זה, ואני מבינה כמה זה לא ברור מאליו כשאני עובדת לפעמים עם זוגות, ואני רואה שאין להם את המיומנות הזו, ואני רואה דברים שהם לא רואים, והם דיברו, הם מדברים ביניהם, או אחד מהם אומר משהו, ואז השני מגיב, ואני אומרת, רגע, רגע, אבל פספסת פה כל כך הרבה דברים. שמת לב ליד שהושתה עליך, שליטפו אותך פתאום? שמת לב לזה שהם אמרה... הוא אמר כמה הוא שם לב כמה הוא אוהב אותך שהוא אמר את זה עכשיו כמה הוא רוצה שדברים יהיו טובים את זה את זה לזה שם לזה קשבת. והם פשוט לא רואים הם לא רואים וזה באמת עניין של אימון ואני בדוקטורט שלי עשיתי מחקר על זוגות נשואים והם הייתי זוגות נשואים לראות את זה ואנשים.

מאוד התקשרו בהתחלה מאוד התקשרו למצוא אבל ברגע שהם התאמנו והצליחו למצוא הם דיווחו על שינויים כל כך מהותיים ביום יום שלהם כשבפועל לא ביקשתי מהם לשנות כלום. קשר כל מה שביקשתי מהם לעשות זה רגע לשנות את המבט להפנות את המבט גם לכיוון מה טוב בקשר שלהם ולספר ולא רק דברים טובים. ואת בהקשר של ברברה פרדריקסון אנחנו יודעים שהיא דיברה היא חקרה על אנשים בהמון המון סוגים של שאלונים ועם האנשים שדיווחו שטוב להם יותר בחיים היא עשתה ממש את ההנהלת חשבונות בין הרגשות השליליים לחיוביים והיא דיברה על יחס. שלוש לאחד, כלומר בשביל שבן אדם ירגיש בסך הכל טוב לו בחיים, כמות הרגשות החיוביים שהוא צריך להיות במגע איתם היא פי שלוש מהרגשות השליליים. ושוב, זה לא כי המציאות שלו היא טובה בחוץ, זה כי הוא אוסף את זה.

כי יכול להיות הכל טוב בחוץ ואני עדיין אהיה בפנים עם הכעס שלי על אחותי. וזה לא ירפה ממני, וזה לא משנה שיש לי עבודה טובה וטה טה טה טה טה טה טה, אני אהיה בדבר הזה. או בזה שבעלי לא עשה את הדבר שכל כך כל כך חיכיתי שהוא יעשה זאת אומרת זה שוב זה הכוח של השלילי וזה לא פשוט תמיד רסים. זה לא קל בכלל כי יש פה חתיכת משקולת זה לא קל בכלל וכשאני מדברת על השלוש על אחד הזה אני גם מדברת על זה בהרצאות שלי ואז אני מצטטת את ינה דרום שהיא חברה של שתינו.

קל לו להגיע, חיים הם מובילים לשם בגלל המבנה של המוח ועל כל אותם דברים שהזכרנו קודם, אבל את השמחות, את השלוש ושמחות זה לא רק להיות שמח, לדרג הקשות החיוביים בכלל אנחנו צריכים לעבוד עליהם, אנחנו צריכים להיות על זה. אז עכשיו בוא נראה איך אנחנו על זה, את תבאת לנו פה את הערכה שלך, ספרי קצת עליה ובואי נתרגל קצת. יאללה יאללה. איך מתרגלים בכלל לקראת תעודה ומה התופעה שלנו בפרסומים? בונים אותו בעקביות שמקדישים לו כל יום כמה דקות.

עכשיו זה הכל מבוסס מחרית, לא ניכנס לכל הדבר הזה, אבל אני שנים התחלתי, ראיתי שאנשים עם המחברת הפתוחה שהייתי שולחת אותם, תכתבו כל יום, במיוחד כשאתה בתוך דברים שמרגיזים אותך או מקשים עליך, אתה לא רואה. אז התחלתי לשאול שאלות מאוד מאוד ספציפיות, ושאלות הודיה כשהן ספציפיות, הן צריכות למשוך גם תשובה, סיפור. פה ספציפית אז ניתן פה כמה דוגמאות בסדר וגם נגיד שזה מגיע גם בפורמט של יומן כתיבה יומי שיש בו 101 שאלות בכל עמוד יש שאלה שאתה עונה עליה בכתיבה אתה מספר את הסיפור שלה למשל היום נודה על בחירה סתם פתחתי או החלטה נבונה שעשינו כמה אנחנו זוכרים את הדברים שלא קנינו אז את הפספסנו את הנדלן ההוא אם רק הייתי הולכת. בחירה אחת היום הייתי יכול שלוש דירות. וכמה אנחנו שומעים על ה...

שהייתי צריכה ללמוד את המקצוע ולא לשבת מיובשת. אנחנו כל כך יודעים לעשות את זה. רגע, מה כן? בחירה אחת, ואז אני מספרת עליה. אני לא, כן, שבחרתי לעבור לגור באבן יהודה.

אני מספרת על כל מה שיש לי באבן יהודה, שתורם לחיים שלי, למשפחה שלי, אוקיי? הפרטים הם מאוד חשובים. בכל עמוד יש שאלה. ויש גם דוגמאות של אנשים נתנו שונות לאותו משאב וגם מחקרים וזה. והקלפים הם למשחק משפחתי או למשחק בקליניקה לא עבודה אני שמה את אמרת קודם ההתרחבות נכון דיברת על תיאוריה של ברברה פרדיקסון של הרחבה.

הרבה פעמים כשאני מארחת אני מביאה את הקלפים כמשחק ואני אומרת אוקיי חומר מרחיב תודעה גרסת הסך.

ואז אני שמה כלפים ואז מתחיל משהו כי הולכים דרך הכליל לדברים מאוד עמוקים יש הרבה דרכים לתרגל הכרת תודה יש את הגרסה הקלאסית נקרא לזה שזה פעם ביום לכתוב בין שלושה לחמישה דברים טובים שקרו לי היום ולקחת רגע להיזכר בהם. לחוות אותם מחדש זה עובד יפה זה עובד טוב זה דורש עקביות וזה דורש לא לרשום איזושהי רשימה גנרית כזאת של המשפחה שלי חברים שלי כי אז לא עשינו את העבודה העבודה היא לחפש להפנות מבט לכיוון. אז אני צריכה היום ספציפית למצוא דברים. ואני ממליצה גם לא לכתוב מילה המשפחה שלי, זה גדול, זה לא מורגש, אנחנו רוצים את הביס הזה להעביר, לכתוב על אדם ספציפי במשפחה, ומה בקשר שלי איתו, מה באדם הזה היום, אתמול, השבוע, למה, מה כשאני חושבת על הבן אדם הזה, במה הוא משמעותי לי, מה אני נותנת לו, מה הוא נותן לי, חוויה משותפת, להרחיב, זה שהיינו... אומרים כשהיינו כותבים חיבור בילדות אומרים תמרחי למרוח במובן הטוב כן כן זה כמו הילד שחוזר מהבית ספר ואיך היה כיף ברגע לא כיף מה כיף לא יודע על המשפחה שלי מה זה יודע על המשפחה שלי גם רב אותי את מוסיפה על זה וזה הדבר הנוסף שחשוב מאוד מועיל עושה את זה עוד יותר יעיל זה להוסיף סיפור המוח האנושי מאוד אוהב סיפורים.

וכשאנחנו כמו שאמרת נזכרים בסיפור זה יותר מעורר אותנו מאשר להיזכר בעובדה או בסיטואציה ספציפית. כן ותזכרו אנחנו מגיבים לקולנוע אנחנו לא עדיפים לסרטים אז אם אנחנו מרחיבים את זה לסיפור ממש זה עוד יותר טוב. מה עוד יותר טוב עוד יותר טוב אם אמרתם תודה שקשורה באנשים אז לספר להם את זה ואז אנחנו מרחיבים גם את זה גם לקבל תודה. זה יעיל מאוד אפשר לפעמים להיזכר במקומות שבהם אנשים הודו לי קצת כמו שאת עושה בקבוצה שלך נכון עם המילים הטובות שקיבלת שאת ניגשת אליהם. והדבר הזה, זאת אומרת, גם להחזיר את זה, להגיד, זה נורא נורא נורא חשוב.

אני בסדנאות ובקבוצות שאנשים מעלים סיפורים, אני הרבה פעמים אומרת, והיום קיבלת שיעורי בית אקסטרה, הבן אדם הזה שכתבת עליו עכשיו, הוא חייב לשמוע את זה. תכתבי שיר לנתנל עם משימה, ואני אגיד שלאנשים קשה לשתף. הם הרבה פעמים יגידו, הוא יודע, היא יודעת. לא. היא לא, גם אם היא יודעת, זה לא כמו לשמוע.

וכשאני שואלת אנשים, למשל, גם את, אם תיזכרי במכתב מרגש שקיבלת, את יודעת כמה המילים האלה חשובות לך? מאוד. ואנחנו יודעים באמת, ועדיין זה נעים לשמוע, וגם לא תמיד יודעים, אני רואה שאנשים לפעמים חושבים שיודעים, אבל לא יודעים. ואנשים גם יודעים שהם לא טובים בכל מיני דברים. ולמרות זאת אנחנו יודעים להגיד להם את זה, אנחנו יודעים לבקר את האנשים בסביבה שלנו בלי סוף, להגיד להם את המילים הטובות ואת הדברים שאנחנו מעריכים בהם והנה שוב אנחנו מדברים פה על האיזון אז גם אם אנשים יודעים אם אתם אומרים להם את הדברים הלא טובים שבהם תגידו גם את הדברים הטובים שבהם ובמינון גבוה יותר למען הערך שלהם ולמען הקשר.

אפליה מתקנת, אבל שוב זה לא על שקרים זה להגיד את זה על כל אמת שקר לא עובד לא עובד וגם בתרגול הכרה תודה באמת. אם יש משהו שלא באמת גורם לכם תחושה של הכרת התודה אל תכתבו אותו זה העניין שלא תשקרו לעצמכם זה לא עובד זה לא עובד אל תנסו בכוח. זה למספרת אחרת. יש מספרת אחרת שבה טענות מענות כל האכזבות שלי וזה גם חשוב שתהיה מספרת כזאת זה בסדר אבל בשעה אחרת. ומנימה אישית אל הקלפים שלך אנחנו גם משתמשים בהם ובאירוח זה באמת כל כך כיף אנשים תמיד מגיעים לזה קצת ציניים ולא תמיד בא להם ואז אנחנו מתחילים איזה סבב.

זה פותח את הלב ומרגש בצורה בלתי רגילה ואנחנו הגענו למצב שהאורחים שמגיעים אלינו קבוע כבר ממש מבקשים את הקלפים ואנחנו מתחילים את הסבב. וגם יש שם באופן חתרני יש הרבה שאלות יש שאלות יותר כלילות על דברים מאוד ברורים ויש שאלות מאוד עמוקות כמו על משבר שעברתי ובנה את המערכת החיסונית שלי עכשיו ביניהם לא יכול לספר את זה בתוך משבר. כי בתוך משבר אנחנו לא רואים את המערכת החיסונית, אנחנו רק כואב לנו נורא, אבל במבט אחורה אנחנו יכולים לראות את זה. אתמול אני עשיתי סדנה לעמותת קנפי דרור, שהיא עמותה שמטפלת בילדים שעוברים חרם, אני פשוט בכל מקום רוצה לדבר על הדבר המדהים הזה, כי יש מתנדבים שמגיעים ועוטפים את המשפחה ואת הילד ועושים עבודת תיקון עולם, וישבו שם הורים שהילדים שלהם מוחמים, ישבו שם... ואני סיפרתי להם שאני כילדה אני עברתי חרם בכיתה ד' ה' זאת הייתה חוויה מאוד מאוד קשה ומורכבת אבל אני יודעת מה היא עיצבה בי בבן אדם שהפכתי להיות אני יכולה לראות את זה רק ממרחק הזמן זה לא בגלל זה כשאנחנו שואלים בן אדם על משבר הוא יכול לראות את הקומה שנבנתה בדיעבד אבל כשהוא יספר לך הוא ייגע בהרבה כאב ובכלל ההודיות הן הרבה פעמים מרגשות ועצובות גם כי הן נוגעות הן לא עצובות הן מעלות גם איזה דוק של עצב כי הן נוגעות בצרכים הכי עמוקים שלנו.

זה גם חשוב לזכור יאללה אני אני שמתי כמה קלפים שמעניין אותי לשאול אותך עליהם והם מכל מיני סוגים כי השאלות מחולקות לפי קלאסטרים יש הודיות על משאבים פנימיים.

חיים שלי כל מיני סוגים של אנשים אלה שנתנו לי הזדמנויות אלה שעזרו לי אלה שאתגרו אותי אדם שהאמין בי וראה בי משהו לפני שאני ראיתי אדם שנוזר לי לשאת באיזה נטל מלא מלא סוגים של הון אנושי בחיים שלי יש הודעות על זיכרונות יש הודעות על תנאי החיים אז בחרתי לך מכל מיני דברים שנראה לי שיהיה נחמד שתספרי עליהם סיפור תיקחי תסתכלי על כמה ותיקחי אחד שבא לך לספר עליו ואז אנחנו נתרגל את הספציפיות. טוב, אז אני אתחיל מתודעה על משהו ילדותי ומשמח שאנחנו עדיין עושים למרות שהתבגרנו. משהו שכשאת עושה אותו היום כבוגרת, את מרגישה את הילדה חיה. כן. הדבר שאני עושה היום ומשמח אותי בצורה בלתי רגילה, זה להציק לאחים שלי.

זה באמת כל כך מטומטם אבל איתם אני פתאום מרגישה שוב בת שש וזה מציקה להם. כי יש לך צורך לספר אבל זה משהו שבערב ביום שישי בערב היו אצלנו כל המשפחה ברוחה.

ואז באתי לאח שלי אמרתי לו תומר. רוצה לראות קסם אז הוא אמר לי נו אז אמרתי לו תעשה ככה ותסתכל על הכתף ותראה השתקפות של עצמך. ואז הוא סכח הסתכל על הכתף וראה את המדבקה של הקוק ואני התגלגלתי מצחוק ואז הוא הסתכל ואמר דוקטור בישראל.

וזה רק עם האחים אפשר. רק עם האחים רק עם האחים זה באמת הומור של ילדים בני שלוש. לא היה מצריק אותי בשום סיטואציה אחרת, אבל איתם אני חוזרת להיות רגע ילדה באמת, וזה כל כך כיף וכל כך משחרר וכל כך מטומטם בו זמנית, אבל אני באמת מודה על זה, זה רגעים כאלה של להיות שוב ילדה באמת. וגם לך, לפחות ממה שעולה, היו אחים שהיה הרבה קשר, וגם היום יש. נכון.

וכשיש קשר נורא טוב, אז יש משהו בהצקות, זה גם בדיקת גבולות נעימה כזאת. אפשר להציק לילד הזה, והוא לא יעזוב. נכון. הוא תמיד יאהב אותי, אח שלי, בגלל זה אני יכולה להתאמן עליו ולהציק, בעולם אני לא יכולה, בעולם המחירים של הצקה הם הרבה יותר גדולים, אז יש מקום שאת עדיין יכולה לחזור להציק בו ולהישאר שלמה ומוגנת ואהובה כמו שאת, זה דבר מאוד גדול. נכון, זה ממש כיף, זה קשר שהוא מאוד מיוחד שמאפשר חזרה קצת בזמן וזה באמת אני מודה על זה, זה לא ברור.

עכשיו תראי מה שקרה כאן אני בדיוק את מספרת והראש שלי חושב אני חושבת נגיד על זה שהבעל שלי הוא גדל רק עם אחיות והבן שלי גדל רק עם אחיות אז אף אחד מהם לא היה אח והם הרבה פעמים הולכים מכות בצחוק בכאילו מציקים אחד את השני ואת אומרת את זה פתאום ואני רואה ואני אומרת בוא נעשה זה זה זה כאילו עכשיו. על פניו זה לא היה מסוג הדברים שהיינו מודות עליהם, נכון? זה מה שקורה כשאנחנו מסתכלים עם העיניים האלה של זיהוי המשאבים, זיהוי הדברים הטובים, הרבה דברים נפתחים, דברים שקיימים בחיים שלנו, והם מאוד מאוד מאוד עמוקים. אם יש להם רמה כזאת פשטנית ומצחיקה, אז זה כיף. לא, אבל זה הרבה מעבר לזה.

אבל תחת לכל דבר כזה יש משהו מאוד עמוק שמתאפשר לנו. זה מאוד עמוק. אצלו אצלם ספציפית אני אין אנשים בעולם שמצחיקים אותי כמו שהאחים שלי מצחיקים אותי ותמיד בעלי אומר שזה לא פייר שזה לא משנה בכלל מה הם אומרים אני כאילו מתגלגלת מצחוק אבל אני חושבת שיש פה באמת קשר שהוא קשר של ילדים זה לא משנה בני כמה אנחנו זה קשר של ילדים. וזאת מתנה גדולה ובאמת כמו שאת אומרת כשאני רואה את זה אצל ילדות שאין לפעמים מציקות אחת לשנייה אני לא עוצרת ואומרת תודה על זה שאני מציקות זה מעצבן אותי לראות את זה מהצד. שזה דבר שהוא ייחודי קשר אינטימי ומיוחד שנוצר בינינו.

עוד דברים, אידל קרבה. נכון. את פתאום דרך ההודיה הזאת הזכרת לי כמה שהחופש להציק למישהו הוא באמת כשיש לי מלא ביטחון בקשר. מלא ביטחון בקשר. וזה דבר שלא היינו חושבים עליו ישיר.

נכון. טוב, זה הנעים, איזה כיף. עוד אחד. עוד אחד, נעשה אחד אחרון. אחד שקשה לך לענות עליו.

קשה לי לענות על, אתה יודע, על יכולת ההתאפקות שלנו. תספרו על משהו מסוים שאתם טובים בלהתאפק בו. קשה לי לחשוב על זה כי אני לא כל כך טובה בלהתאפק, אז לכן זה קצת יותר מאתגר אותי. אני סופרת לך עכשיו התאפקות, אני דרך אגב מזכירה לך. תעזרי לי, תעזרי לי רגע.

לא, אני רוצה רק שתשאירי. כי את נזכרת במה את לא טובה בלהתאפק בו עכשיו? כאילו עולה לך בתפיסה שלך את עצמך, את לא בן אדם עם משמעת עצמית מאוד חזקה, את לא מתאפקת.

אני חושבת שמה שעולה לי, טוב, כנראה שאני צריכה לשנות קצת את הסיפור שאני מספרת לעצמי, וזה גם קלף עכשיו שמעניין, כי יש לי... נטייה לראות את עצמי שאני חושבת שזה היה נכון שהייתי צעירה יותר כי אימפולסיבית וחוסר דחיית סיפוקים אבל עכשיו שאני מסתכלת ובאמת זה הסיפור שאני מספרת לעצמי אבל עכשיו שאנחנו מדברות אני מבינה שזה כבר לא הסיפור שלי שזה כבר לא הסיפור שלי. סיפור ישן נושן. סיפור ישן כן. שכתיבם של הנרציבים שלנו נתפסו.

אז את יודעת על מה אני אגיד תודה? עולים לי פתאום כל מיני רעיונות וזה נורא נחמד, הנה אגב הסתכלו אותה למשאבים, ישר הלכתי לבמה אני לא יכולה להתאפק ונפתחו לי עכשיו כל מיני רעיונות, אבל אני אגיד לך על מה אני רוצה לומר, אני רוצה לומר תודה על היכולת להתאפק, אולי בעיקר כשאני נמצאת בקליניקה ועל היכולת להתאפק ולא לא מיד להוציא אנשים מהמקום שנמצאים בו, היכולת לתת להם לספר את הסיפור גם אם הוא כואב וקשה ולשהות איתם בתוך הרגעים הקשים ולא למהר לקחת אותם משם, על היכולת להתאפק כשיש שקט ולא מיד למלא את החלל במילים שזאת יכולת שאני מאוד לא טבעית לי ואני מתאמנת עליה כל הזמן. על יכולת להתאפק בקשרים בין אישיים כשאני מקשיבה ולא מיד, וזה גם שריר שאני כל הזמן מתאמצת לפתח, הוא גם לא טבעי לי, לא מיד לספר על עצמי, לספר על הסיפור שלי, אלא רגע לעצור ולנסות. להיות שם בשבילם. כן.

מדהים. והנה פתאום איפוק מגיע עם צבעים אחרים, לא המיידיים. אני לא יודעת על מה חשבת, לכולנו יש, על מה חשבת כשמיד אמרת, אני מתאפקת, אני מהמתאפקים. חשבתי על, כשאני רעבה, אני צריכה לאכול, כשאני עייפה, אני צריכה לישון, כשיש לי פיפי, אני צריכה לעשות פיפי, אני לא יכולה. לא מחזיקה.

המושג הזה, האיכות הזאת של התאפקות, היא הצלחה צמודה תמיד רק לשלושת הדברים האלה. ואת שוכחת, תיארת מימדים כל כך עמוקים של התאפקות. להתאפק מי מהר לפתור משהו, להתאפק מי להלחש משהו לבן אדם ולשבת איתו במצב שלו, להתאפק בזה שצריך להשקיע הרבה בלימודים כדי לעשות דוקטורט, להתאפק תשעת אלפים פעם כשמגדלים ארבעה ילדים, מפגש שלנו סיפרת לי, זאת אומרת אנחנו שוב זה חוזר להטעיית השליליות, היא גם מעצבת את הנרטיב שלנו על עצמנו. אנחנו הרבה פעמים לומדים מי אנחנו מהסיפור שלנו ומההתנהגות שלנו ומההתנהגות שאותה אנחנו מחזיקים. הנה האדם הזה שחוזר הביתה וכשהוא רעב הוא הלאה סירים או הלאה פותח את הדברים הלא אומרים כי הוא לא יודע להתאפק.

אותו בן אדם ששבע שעות עכשיו בקליניקה ישב להתאפק כל כך כל כך לא. אז זה גם נורא מעניין מה זה מאוד מעניין ואת יודעת בכלל חשבתי באמת על הערוץ שזה איפוק אחד גדול כל הזמן כל להתאפק לא להתפוצץ לא להתעצבן לא להגיד להם לא לפתור להם לא לא לבקר אותם לא לתקן להם. לא להתערב באינטראקציות ביניהם אם לא חייב זה המון לא לא לא לא להכין בשבילם את השיעורי בית. לתת להם להתמודד, לתת להם לפגוש, זה המון המון המון התאפקויות. וכל הדברים האלה הם קשורים למילה התאפקות, שהנרטיב שלנו בדרך כלל הוא צר.

התאפקות שווה, אוקיי? נכון. ולהגיד, אחד הדברים המעניינים והטובים בעבודה עם הקלפים עם עוד אנשים, כי נגיד היומן אתה עושה עם עצמך ויש משמעות מאוד גדולה לתרגול היומי ולכתיבה היומית. את הקלפים אתה משחק עם עוד אנשים, אז נגיד כששולחים... שאלת ההתאפקות וכל השולחן עונה עליה, את תראי שכל אחד יתייחס אחרת למשאב הזה ויזכיר לך, אה, זה גם לי יש.

נכון. לא חשבתי בכלל שהתאפקות היא זה או שאומץ הוא זה או ש... זאת אומרת, זה גם העובדה שאנחנו מתרגלים את זה עם עוד אנשים, היא מרחיבה את הלקסיקון שלנו. נכון, וזה חלק מהדוגמאות שאת נותנת גם בספר, כשעושים את העבודה האישית, אז יש גם את הזוויות שלהם, וזה נותן רעיון. רעיונות וזה חשוב וזה מעניין הנה נתת לי עכשיו להסתכל על כל ההתאפקות בהורות.

למתקדמים. טוב שירלי אנחנו יכולות לדבר עוד המון זמן אבל אנחנו צריכות לסיים. יש דברים שלא דיברנו עליהם שהיית רוצה לומר לספר להתייחס אליהם. שאני חושבת שבמיוחד בתקופה הזאת. אני יודעת שהשריר הזה הוא בטח בחיים שלי אבל גם ליוויתי המון המון אנשים אני פסיכולוגית כן אני ההכשרה שלי היא כפסיכולוגית קלינית ואני מלווה אנשים דרך גם הדברים הטובים וגם הרבה משברי חיים אני מכירה את הכוח של הדבר הזה אבל אני חושבת שבשנים האחרונות אני אני רואה עומק אני ממש חושבת שזה פיקוח נפש אני חושבת שבלי השריר הזה והוא שריר, יש אנשים שיותר קל להם בטבע שלהם הם כאלה, יש, צריך להגיד את זה, הם פחות חרדתיים, המוח שלהם פחות חרדתי, זה גם נוירולוגית, אבל רובנו, השילוב של מוח כזה עם מציאות כל כך מורכבת, הוא ממש, אנחנו צריכים לעשות עבודה על הדבר הזה, ובגלל שבישראל יש כל כך הרבה חרדה, אנחנו צריכים נוגדי חרדה.

נוגדי סטרס וזאת אחת הדרכים שיש לנו ויש היא קלה לתפעול. היא קלה ושוב היא לא הופכת את החיים לגן עדן כי החיים מורכבים תמיד יש גם וגם אבל היא עושה היא נותנת חמצן.

תודה רבה רבה איפה אפשר למצוא אותך ואת הערכה באתר שלי אפשר להזמין גם את הערכה וגם את המערז של הקלפים וב תמיד ההסברים המדעיים קצת שאנשים יבינו על מה זה מבוסס אבל בחוברת יש מלא מלא רעיונות איך עובדים עם זה במשפחה בקליניקה בכיתה בסטודיו. נגיד שזה ממש מומלץ לכל הגילים וגם לאנשי מקצוע וגם לכאלה שלא אני עושה את זה גם עם הילדים וגם באמת בעבודה הטיפולית זה מתאים.

התחלתי איתו בגיל מאוד צעיר אז גם רוטשהוגה הוא קצת לפעמים מתנגד הוא לפעמים בצבא בשמירות כותב לי משם אם לשלחי לי את השאלות שלך. יש לו את זה כבר יש לו בתוכו כבר את היכולת לפנות לשם במיוחד במצבים שאנחנו צריכים את החומר הזה בתוך הגוף. תודה רבה רבה עד כאן להיום תודה שירלי ועל יאיר שהגעת להנגיש לנו את החיסון למצב.

המאתגר שבו אנחנו נמצאים תודה לכל צוות רשת עושים היסטוריה לשלי נוי עורכת התוכנית והעורכת הראשית. והאישה שאני אגיד לה תודה זה שהיא זכרה איך להכין לי את הקפה שזה ריגש אותי ונגע לליבי וגרם לי להרגיש מיוחדת תודה לידו שקד. עוד היה תכנה הסאונד מנהל האולפן תודה לרעות. שוקר מנהלת הדיגיטל עולם התחזזים מנהל המכירות שאם אתם רוצים לפרסם בפודקאסט אז הוא הכתובת עבורכם ותודה לכם שהאזנתם נתראה בפרק הבא.

רשת עושים היסטוריה