לבחור בעצמנו – חמלה עצמית | ד״ר שני נווה [עושים פסיכולוגיה]

אנחנו משקיעים המון זמן ומחשבה במערכות היחסים בחיים שלנו, עם הילדים, חברים, קולגות לעבודה, הורים, בני זוג. אנחנו בוחנים, אנחנו מנתחים, אנחנו עושים מאמצים כדי להיות טובים יותר בשבילם ובשביל הקשר ולחזק את הקשר. אבל יש מערכת יחסים נוספת, מערכת היחסים הארוכה ביותר בחיים שלנו, מערכת היחסים האינטנסיבית ביותר בחיים שלנו, זו שמלווה אותנו בכל רגע נתון, ולמרות כל זה אנחנו כמעט אף פעם לא עוצרים לבחון איך היא נראית, מערכת היחסים הזו. אני מדברת על מערכת היחסים שלנו עם עצמנו.

מערכת היחסים שלנו עם עצמנו היא דבר די מורכב ומשפיע על הרבה מאוד דברים, ובפרק הזה אנחנו נדבר עליה בדיוק. ננסה להבין מה זה בכלל אומר, מערכת יחסים שלנו עם עצמנו. ממה מורכבת מערכת היחסים הזאת? למה ולמה היא חשובה? איך היא משפיעה על ביצועים, על הערכה ועל הקשרים שלנו עם הסביבה?

וגם איך משפרים אותה? איך אפשר ליצור מערכת יחסים טובה יותר? הפרק הזה באופן אישי עוסק באחד מהנושאים שהכי הכי שינו את החיים שלי בשנים האחרונות ויש בו מידע שבאמת הלוואי וכל אחד היה מכיר מידע שבאמת עוזר ועובד ועושה שינוי ובצורה יחסית פשוטה. וכמובן מבוססת מחקר כמו תמיד פה, אז אם אתם מוצאים את עצמכם דואגים לאחרים ושוכחים את עצמכם, אם אתם מרימים אורחות כשאורחים מגיעים, אבל לעצמכם זה רק סנדוויץ' בעמידה, אם אתם יודעים להרים ולעודד אחרים כשקשה, כשהם נכשלים, כשהם לא מצליחים, אבל כשלכם קורים דברים כאלה, אז אתם בעיקר מבקרים או מלקים את עצמכם, אז הפרק הזה הוא ממש ממש בשבילכם. ואם אתם מוצאים...

אם ערך בפרק הזה, אז תעזרו לנו להפיץ אותו לאחרים, כי כמו שאמרתי, יש בו מידע שבאמת באמת עובד. תגיבו, דרגו, שילחו אותו לעוד אנשים שיכולים להרוויח מהמידע בו. זהו, האזנה נעימה.

עושים פסיכולוגיה עם דוקטור מעיין בוימן משיטה. שלום לכם ולכן, ותודה שהצטרפתם אליי היום לעושים פסיכולוגיה. בפודקאסט הזה אני מביאה לכם בכל פרק נושא אחר מעולם הפסיכולוגיה ומערכת מומחים בתחום או אנשים שמספרים את סיפורם האישי. והיום נמצאת איתי דוקטור שאני נוהגת, פסיכולוגית קלינית, מטפלת במבוגרים, מנחת סדנאות לנשים ששואלות את עצמן מה עכשיו. שני שלום, ברוכה הבאה.

הסיפור שלנו, שלך בעצם, שלנו, נכנסתי לך לסיפור, הוא מתחיל באיזשהו פוסט-איט כזה, ספרי מה זה, מה היה כתוב עליו, מה קרה שהחלטת להדביק אותו. כן, זה קטע, כי יום אחד עברה לי בראש השאלה, מה האישה שטובה על עצמה הייתה עושה? זאת אומרת, אמרתי לעצמי, אם נגיד אני הייתי האישה הזאת, שיודעת איך להיות טובה על עצמה ויודעת מה עושים, מה הייתי עושה? והשאלה הזאת תפסה אותי כל כך, שמיד כתבתי אותה על פתק והדבקתי אותו על הלוח, על המראה באמבטיה שלי, אמרתי, אני צריכה לראות את הפתק הזה כל בוקר. להסתכל ולהגיד, מה היא הייתה עושה, האישה המופלאה הזאת, שאין לי מושג איך להיות היא, ואני לא קרובה אפילו, אבל אני רוצה, אני רוצה להתקרב אליה.

אז הוא היה כאילו איזו תזכורת, שעד היום דרך אגב נמצאת לי על המראה באמבטיה, כאילו מכוונת אותי קצת. איזה מגדלור כזה זה נשמע, כאילו איזה סמן דרך. מה קורה מאז? יצאת לאיזה מסע לגלות מה אישה שטובה לעצמה הייתה עושה? אפשר להגיד שיצאתי למסע כזה, שמתוך השאלה הזאת התגלגל אחר כך הרבה שאלות אחרות, ובעצם הרבה שאלות לגבי איך אני נהיה טובה לעצמי.

מה זה אומר בכלל? איך אני מדברת לעצמי? אם אני טובה לעצמי? איך אני מתנהגת ביום-יום? עכשיו נוספו עוד שתי מדבקות, אחת מהן זה מגיע לי.

ממש פשוט מגיע לי, ואחת מהן לזכור לנשום, זאת אומרת הוספתי לזה כל מיני תזכורות, אבל הבסיס הוא עדיין השאלה הזאת, שאני חושבת שהיא שאלה גיליתי כל כך רחבה, שאני כל פעם מוצאת איזו זווית אחרת להתייחס אליה. המגיע לזה, אני חייבת להגיד, מעורר בי קצת התנגדות, אבל אולי נגיע לזה בהמשך, זה לוקח אותי למקומות של... פינוק כזה, אבל נגיע לזה ונבין מה הייתה הכוונה שלך. אבל בואי נתחיל רגע באמת להבין יחד. את שאלת את השאלה מה אישה שטובה לעצמה הייתה עושה, אנחנו נרחיב פה את השאלה לאדם שטוב לעצמו.

כדאי. ובעיניי זאת שאלה שהיא מאוד מאוד חשובה, אנחנו עוסקים הרבה במערכות יחסים שלנו עם אחרים, מנסים להיות הורים טובים יותר ובני זוג טובים יותר, ואנחנו לא מספיק עוסקים בשאלה איך אני יכולה להיות טובה יותר. לעצמי, אני טובה יותר. ורציתי לשאול, מה גילית לאורך הדרך? מה אישה שטובה לעצמה היא עושה?

או אדם שטוב לעצמו היה עושה. אז אני חושבת שמה שגיליתי, אם אני אנסה לפשט את זה, זה שני דברים עיקריים. אחד זה שהמרכיב אולי הכי חשוב כנראה זה חמלה, בתוך המערכת יחסים הזאת עם עצמנו. שזה בעצם אומר שכשקשה לי או שרע לי או שאני לא מצליחה, איך אני מסתכלת על עצמי, איך אני מדברת לעצמי, ולהסתכל באותם עיניים טובות גם על כל הצדדים שאני לא אוהבת בעצמי. זאת אומרת, זה לא אומר שאני אוהבת את עצמי על הכל, אלא זה אומר שגם הדברים שאני פחות אוהבת, אני יכולה להיות עם זה, אני יכולה להסתכל על זה כמו שחברה שלי הייתה מסתכלת על זה.

כאילו באיזה מבט שאומר, בסדר, זה פה, אבל את גם הרבה יותר מזה. ומה זה שונה מביטחון עצמי או הערכה עצמית? את אומרת, יש פה משהו אחר, את מתארת משהו שהוא מערכת יחסים שלי עם עצמי. איך היא אחרת מהמונחים האלה? אני חושבת שביטחון עצמי והערכה עצמית מתייחסים גם הרבה פעמים להישגים שלי ולאיזה מין תחושה מסוימת שיש לי סביב כמה אני שווה.

המערכת יחסים עם עצמי היא איכשהו מכילה תמונה הרבה יותר רחבה. זאת אומרת, אם נחשוב על, תחשבי על חברה שלך, יש לך חברה, אם קשה לה או היא לא הצליחה או לא טוב לה, תרצי להיות בשבילה, לעזור לה, לתמוך בה. אבל זה לא כל מערכת יחסים איתה. זאת אומרת, את גם יהיה אכפת לך מה עושה לשמח, תרצי לבלות איתה זמן, תרצי להקשיב לחלומות שלה. תרצי איזשהו משהו הרבה יותר רחב מכזה לעזור לה כשקשה לה או לעודד אותה כשהיא לא מרגישה טוב, זאת אומרת זה מנעד הרבה יותר רחב ואני חושבת שזה גם משהו שהרבה פעמים אנחנו מפספסות במערכת יחסים עם עצמנו שזה גם לדאוג לאיך אנחנו רוצות לחיות, להקשיב, להתעניין, להסתכרן, לתת לעצמנו, לבלות עם עצמנו, זאת אומרת זה מאוד רחב.

זה מעניין, זאת אומרת, את לא מתייחסת רק לרכיב של חמלה וקבלה, אלא באמת מרחיבה את השאלה, עכשיו זה קשר, מה עושה טוב בתוך הקשר הזה? מה את אוהבת לעשות? מה מעניין אותך? חלומות? שאיפות?

חיות. חיות. וואו, זאת הגדרה יפה. מה גורם לך להרגיש חיה? ממש.

כמה אנחנו עוצרים באמת לשאול, או כמה אנחנו לא עוצרים לשאול מספיק את השאלות האלה בחיים? אנחנו פשוט חיים, אבל כן, כמו אלפא מוראומאו, נכון? זה שאתה נושם לא אומר שאתה חי, חיים, חיות. אני חושבת שמעניין לומר שבאמת הרבה שנים דיברו על ביטחון עצמי ועל הערכה עצמית כאיזשהו מפתח להצלחה ולוולבינג כזה או אחר. ובשנים האחרונות הדיבור קצת משתנה והפרספקטיבה קצת משתנה ומ-2004 כבר יצא מחקר שהראה שכשאנחנו מדברים על ערך הוא הרבה פעמים תלוי.

בהישגים כמו שהזכרת ותלוי בהצלחות, תלוי בעצם בדברים שהם חיצוניים לי והמרדף אחרי הדברים החיצוניים האלה גם גובה מחיר. ולעומת זאת מגיעה קריסטי נף שהיא האמא של עולם החמלה העצמית ומציגה מחקרים אחרים שמראים שהערך העצמי יציב יותר כשאנחנו מאמצים חמלה עצמית ולא כשאנחנו בעצם... מתנים אותו בכל מיני אישורים חיצוניים. אני אגיד שזה בניגוד לכל אינטואיציה. חד משמעית.

אולי בואי נתחיל רגע לפרק את הדבר הזה של האישה שטובה לעצמה, או תראי שיבי, אני אגיד אישה שטובה לעצמה, כי ככה את כותבת, ואת עושה באמת את הסדנאות של נשים, אבל אני מבקשת שכל מי שמאזין לפרק, תיקחו את זה לגבר שטוב לעצמו באותה המידה. אני תומכת, תומכת. כן, אני אנסה לזכור, אם אני מפספסת, אז אני מתנצלת מראש. אבל בואי נפרק רגע את הרכיבים השונים לסדנאות שלך או לפרויקט הזה שבו את עוסקת, קראת אישה שטובה לעצמה. נכון.

ולא אדם שטוב לעצמו, אני פה מנסה לעשות איזה שינוי, אבל המקור זה אישה שטובה לעצמה. נכון, נכון. למה בחרת דווקא באישה? אז אני חושבת קודם כל שזה בטח שיש גם מקום... כן, לכולנו לנסות להיות טובים לעצמנו.

אני חושבת שאני בחרתי את זה מתוך ההתנסות שלי עם עצמי וגם בקליניקה, של לראות כמה זה קשה לנשים לתת מקום לעצמן. זאת אומרת, לא להיות במקום שמכיל, דואג, כאילו אני עושה ככה עם היד, נותן מקום לסביבה, אלא... עוצרות ושואלות את עצמן, מה קורה איתי? מה שלומי? מה גורם לי להרגיש חיה?

זאת אומרת, משהו בלגיטימציה החברתית, עם כל זה שדברים משתנים וזה, הוא עדיין פחות חזק למקומות האלה. אנחנו עדיין נהיה יותר, נצטמצם, נרגיש אשמה, נרגיש קיווץ סביב איפה שאנחנו רוצות לתת לעצמנו מקום ולהיות טובות לעצמנו. אז לכן זה הרגיש לי כזה... מקום ששווה להרחיב אותו, גם אצלי וגם נשים בכלל. אני מאוד מתחברת לזה, אני אגיד גם שכן, אדם צריך להיות טוב לעצמו, בין אם אתה גבר ובין אם אתה אישה.

במקרה הזה גם יודעים מהמחקר שנשים למשל יש להן ביקורת עצמית יותר נוקבת מאשר גברים, אנחנו יותר קשות מעצמנו, זה לא משהו שהוא רק איזה סטיגמה כזו, זה דבר שבאמת רואים בשטח. לגבר יותר קל לנוח בלי רגשות השם, ויחס לאישה, נכון? זאת הקנאה הגדולה ביותר. של להגיע הביתה, ואוקיי, והעולם הפוך עכשיו, אבל אני עייף עכשיו, אז אני נח. אני כל פעם מחדש מסתכלת על התופעה הזאתי, והיא לא ברורה לי, איך אפשר?

אבל זה צריך אותך, וזה צריך אותך, ופה צריך אותך, ושם צריך אותך, אוקיי, אבל עכשיו אני עייף, אז אני אנוח קצת, ואחר כך כל הדברים האלה שצריכים אותי בעולם. ואנחנו צריכות... ללמוד לחפור לחוות לתת מקום כדי שנוכל לנוח עם פחות רגשות השם כי אני לא דרך אגב לא מכירה בלי לגמרי כן אני מכירה עם פחות. לא בלי לגמרי זה כבר ממש למיטי ולך ממש כאילו מהדרך שעשיתי אני יכולה לנוח עם פחות אבל לא בלי. כן אבל אני חושבת שזה בשלבים זה יכולה לנוח זה שלב נכון נכון כן.

כאילו, כמה עבודה לעשות משהו ש... יכול לבוא לאחרים בקלות. נכון מאוד. אוקיי, אז מה זה בעצם אומר מבחינתך, ובאמת, מה סותר את זה? זאת אומרת, מתי אנחנו אולי לא בצד של עצמנו?

אני חושבת שבעיקר אנחנו לא בצד של עצמנו כשאנחנו לא עוצרות לכלול את עצמנו שנייה בסיטואציה. כאילו אני יכולה, מהכי קטן של להיות רעבה ולא לאכול, או לא לשים לב בכלל מה קורה לי, או להיות מוצפת ולא, זאת אומרת, לא לשאול רגע איפה אני, ברגעים האלה או במקומות האלה, אז אנחנו, מה שנקרא, לא טובות לעצמנו, וזה לא צריך להיות דברים גדולים, זה לא צריך להיות עכשיו איזה דרמה שעשיתי לעצמי, איזה משהו נוראי, אלא זה עוד פעם כזאת ועוד פעם כזאת, ועוד פעם כזאת, ועוד פעם כזאת, מה איתי? אני רצה רצה, איפה אני? מה קורה? ואז ברגעים האלה יש איזו התעוררות ופתאום כזה, אולי לא ספרתי את עצמי מספיק.

אז כמו שהרגעים האלה מצטברים, גם הרגעים הנגדיים של להיות טובה לעצמי מצטברים באותה מידה. אנחנו נדבר עליהם תכף, נבין איך אפשר לעשות את זה אחרת. אני חושבת ש... את מדברת ויש לי כל כך הרבה דוגמאות שעולות מכל מיני סיטואציות ואנשים ואני שומעת למשל לא מזמן שמעתי מישהי שאמרה, אם אין מישהו בבית שצריך לבשל לו, אז אני חיה על כריכים. ושומעים את זה לא מעט, נכון?

זאת אומרת, זאת אומרת, בשביל בן אדם אחר אני כן אשקיע ואני אטרח ואני אקום ואעמוד לבשל, אבל אני לא שווה את זה בעצם, אני יכולה להסתפק בשתי פרוסות לחם עם איזשהו ממרח. או שמישהי הגיעה אליי והיא סיפרה לי שהיא סוחבת כאב מאוד קשה בכתף כבר. אבל למה את לא הולכת לרופא? כי אין לי זמן, כי צריכים אותי פה וצריכים אותי שם, ואני סוחבת את הדבר הזה. עכשיו ברור לי שאם עכשיו הילד שלה היה אומר לאמא, נורא נורא כואבת לי הכתף, אז היא הייתה מפנה את כל מה שיש לה ומתעדפת את זה עכשיו והולכת איתו לרופא, אבל כשמדובר בנו, זה כאילו לא מספיק חשוב.

אפשר לשאת, אפשר לסבול, אפשר לקחת על עצמנו וזה בסדר. אז זה באמת הרבה יותר רחב מהמקום של חמלה, אבל חמלה היא כן חלק מרכזי, ואני רוצה השנייה, אני רוצה שנייה לחזור אליה, אני חושבת שהקונטרה של חמלה עצמית, אולי דקה רגע נעצור, ולמי שלא מכיר את המונח, מה זה בכלל חמלה עצמית? אמרת שזה חלק ממערכת היחסים הטובה עם עצמנו. נכון, אז אם ממש לנסות להגדיר את זה, אז חמלה עצמית זה היכולת להיות עם עצמי כשאני סובל, ולנסות לעזור לעצמי. זאת אומרת, זה באמת שתי האופנויות האלה של גם...

לשהות וגם להיות באיזושהי פעולה שמנסה להיטיב איתי. ונפשי, הזכרת אותה קודם, שהיא באמת הגורו של העולם הזה של חמלה, היא באמת מחלקת את זה לשלושה חלקים. אחד זה להיות נדיבה כלפי עצמי, זאת אומרת נדיבות מול שיפוטיות. השנייה זה אנושיות מול בדידות, זאת אומרת להרגיש שמה שעובר עליי עובר על הרבה אנשים. זאת אומרת, כמו שאנחנו מדברות עכשיו עם הכריכים, כזה, נראה לי, רובנו יכולות להזדהות עם המקום הזה.

אז כשאני מזדהה עם המקום הזה, אני מרגישה פחות לבד, אז אני כבר באיזושהי חמלה, כן? והדבר השלישי זה באמת להיות בנוכחות. כשזה אומר לעצור, לראות, כדי לדעת לעזור לעצמי, אני צריכה לעצור ולהבין שאני סובלת או שקשה לי. אז אמרתי את זה שלישי, אבל בגדול זה הצעד הראשון. כדי להיות בחמלה, אני צריכה...

לעצור שנייה, לשים לב. נכון. זה מבחינת המה זה. אז יש לנו הוכחות באמת שזה לעצור להבין, לדוגמה של זה שלשים לב שכואבת לי הכתף, לתת לזה רגע מקום, או לכל דבר אחר שעובר לי בגוף. ואז את אומרת נדיבות מול ביקורת.

אני חושבת שהנדיבות היא התרגום לעברית, אבל הוא לא מספיק מדויק. היא קוראת לזה kindness, אני חושבת, נכון? כן. זה כאילו להיות... נחמד לעצמי אולי?

לכן יצא לי טובה לעצמי. כן, כי נכון, כי אין בדיוק איזה תמחור שהוא מספיק מדויק פה, כשהקונטרה של זה זה ביקורת. והרכיב השלישי שהזכרת זה האנושיות, שזה רכיב כל כך כל כך חשוב בעיניי, ואני מנסה להפיץ אותו בעולם של כל הדברים שקראו לי, זה לא, עכשיו פישלתי, לא הצלחתי, נפלתי, שגיתי, עשיתי פדיחה, אמרתי משהו חסר טקט, זה בעיקר... אומר עליי שאני בן אדם. זה בעיקר אומר שאני בן אדם, מה לעשות, כאלה יצורים בלתי מושלמים אנחנו, עד כדי כך, עכשיו מעניין להגיד, שכשהייתה לי פה שיחה עם מישהו, אני לא זוכרת עם מי דיברתי על זה, שאמר שה-AI, כשהוא רוצה לחכות בן אדם, אז הוא עושה שינמוך, הוא עושה כל מיני טעויות לפעמים, וכל מיני איים כאלה על זה.

זה להיות בן אדם, מה לעשות, וכשקורה לנו מה שאנחנו מרגישים שזה אנחנו, ויש איזו בושה כל כך גדולה, בטוחה את הבושה, איך אמרתי את זה, רק אני, איזה פדיחה, למה אני תמיד אומרת את הבן אדם הלא נכון, והיא נכנסת גם, את הדבר הלא נכון, והיא נכנסת גם הביקורת, ומפה אני אימצתי את הדבר הזה, ואני אומרת, אוקיי, מה זה אומר? כן, טעיתי, טעיתי, אני לוקחת אחריות על הדבר הזה, טעיתי, אולי גם אני יכולה להסתכל קדימה, לראות איך אני יכולה לעשות טוב יותר בפעם הבאה, ויחד עם זאת, זה קורה לכולם, זה להיות בן אדם, זה מה שהדבר הזה אומר. למה כל כך קשה לאנשים לאמץ את זה? למה הביקורת היא ברירת המחדל שלנו בעצם? אני חושבת שכאילו מכמה סיבות, אבל אני קודם כל חושבת על מה שאמרת, על הטעיתי, שהרבה פעמים התחושה והחשש זה שאם אני אתנהג לעצמי בחמלה, או אם אני אהיה טובה לעצמי, או לא משנה איך נקרא לזה, אני מאוד מהר אידרדר לאיזה ויתור עצמי, לאיזה רביצה מתמידית על הספה, לאיזה לא לקחת אחריות על שום דבר שעשיתי כי הכל אצלי בסדר.

אני חושבת שזה משהו שנורא מפחיד אנשים כשהם חושבים על מה זה אומר אם אני אהיה טובה לעצמי אז אני לא אשיג את מה שאני רוצה להשיג, אז אני כאילו לא אהיה בן אדם טוב לאחרים. זאת אומרת, המון תחושות כאלה שהביקורת... שומרת עלינו, מחזיקה אותנו מלהידרדר לאיזה משהו שהוא לא הישגי ויותר מזה לא שייך. פחד אחד הגדולים שלנו זה לא להשתייך למשפחה שלנו, לחברה שלנו, אז אם אני לא, אם אני אדאג יותר מדי לעצמי, אני לא אהיה חלק. אז יש לביקורת המון פונקציה שהיא כאילו מגינה עלינו מכל מיני דברים.

ועל זה אנחנו לא רוצים לוותר, לא על הביקורת עצמה, זאת אומרת, אם תשאלי אנשים אם בא להם להעיף את הביקורת, כנראה שרובם יגידו לך כן, סבבה, לא, אבל על מה שהיא נותנת להם, זה יותר יפחיד אותם, יותר יפחיד אותם לוותר ולהגיד, תשאירי אותי רק עם הטובה לעצמי, אני כבר לא סגורה על לאן אני אגיע. והם לא צודקים שאני, אם אני אלטפ את עצמי ואהיה רכה עם עצמי ואהיה טובה עם עצמי ולא אתן לעצמי בראש לפעמים, אז הביצועים שלי בעולם לא באמת יהיו פחותים. אז זה נכנס באמת להרבה מיסקונספציות על מה זה אומר להיות טובה לעצמי ומה זה חמלה. אחד מהם זה באמת שזה רק ללטף את עצמי. לחמלה או ללהיות טובה יש צד שהוא מאוד, באנגלית היא קוראת לו fierce, שאני מאוד אוהבת את המילה הזאת, עוצמתי.

זאת אומרת, זה המקום הזה שאומר... לא, אני אגיד עד כאן ואני אשמור על עצמי ואני אדאג להגיע למה שחשוב לי כי זה מספיק חשוב. והחלק הזה הוא קצת פחות בשיח, כשמדברים על חמלה כאילו חושבים על כזה דובון אכפת לי, חמוד, מתקרבלים איתו וזה וזה, לא. זאת אומרת שאני חושבת על זה, האסוציאציה שלי תמיד עולה זה טד לאסו, המאמן מהסדרה הזאת. כמה מכירים אותה, אבל זו סדרה שהוא מאמן פוטבול, ובעצם מה שמיוחד בו זה שהוא דוחף את השחקנים שלו דרך, אפשר להגיד חמלה, זאת אומרת דרך לראות אותם, דרך להיות אכפתי אליהם, אבל רואים כל הזמן שהוא לא מוותר להם.

זאת אומרת, הקבוצה והשחקנים נהיים יותר טובים בגלל שהוא טוב או חומל, והוא ממשיך לדחוף. וכאילו ככה אני רואה את הכוח של מוטיבציה דרך חמלה, שהיא שונה ממוטיבציה דרך ביקורת. אני דוחפת אותנו באופן קצת אחר, אבל לא פחות עוצמתי, וגם מחקרים בעצם מראים את זה, שלי זה תמיד הכי חזק. זאת אומרת, גם מחקרים מראים שאנשים לוקחים יותר אחריות, יותר יכולים לקום אחרי כישלון, זאת אומרת, יותר יכולים להזיז את עצמם לכיוון מה שחשוב להם, דווקא כשהם נעזרים ב... בחמלה.

נכון, וזה משהו שהוא באמת נורא בניגוד לאינטואיציה, כמו שאמרנו, של הרבה מאוד אנשים, אבל הייתי רוצה רגע שנחשוב על איך אנחנו מרגישים. כשנגיד עכשיו, סתם ניתן דוגמה, יש אדם יקר לליבי, שהיה הרבה זמן במילואים, והוא ראה הרבה מאוד דברים קשים, והוא בעצם מסיים את המילואים, ביותר זמן לא הייתה לו עבודה, והייתה לו איזושהי תקופה שהוא היה צריך לחפש בה עבודה, והוא לא כל כך הצליח להניע את עצמו. ואז, מה שקורה, זה שיש עכשיו, בוא נלך לאחד משני תסריטים. בתסריט הראשון הוא קם בבוקר, הוא מבין שהוא צריך עכשיו ללכת ולחפש עבודה, אבל הוא לא מצליח. ואז הוא מתחיל להגיד לעצמו, יאללה, איפה אתה?

מה נסגר איתך? יש לך את כל היום פנוי, למה אתה לא עושה את זה? מה דפוק בך? מה לא בסדר? איזה עצנן אתה?

אתה חסר תועלת.

זה כדור שאנחנו מכירים אותו, כן. מה קורה ללקוחות שלו? מה קורה ללקוחות שלו אז? זאת אומרת, אוקיי, כעסתי על עצמי, נזפתי את עצמי, ביקרתי את עצמי, הלקיתי את עצמי. האם עכשיו יש לי יותר כוח?

התשובה היא לא. עכשיו גם לא בא לי לעשות וגם אני מרגיש ממש גרוע עם עצמי. זאת אומרת, מה שהביקורת העצמית הזאת עושה, ואגב לא רק עצמית, אני חושבת גם בתוך קשרים, זה מרוקנת את מלאי האנרגיה ומקטינה את הסיכוי שיהיה לי את הכוח לעשות. ומה במקום זה יקרה אם הוא היה אומר לעצמו, לא הצלח, אני לא מצליח עכשיו? קשה לי, אני מאוד רוצה ואני מתוסכל מזה שאני לא מצליחה לעשות את זה.

איך אני יכולה להיות טוב לעצמי עכשיו כדי גם לאפשר לעצמי אולי לעשות את זה בהמשך? מה אני כן יכולה? אולי אני יכולה עכשיו, אולי אני צריך רגע ללכת לצאת לסיבוב בחוץ ואחר כך יהיה לי קצת יותר כוח, אולי אני אלך לאיזה מקלחת ומה, ואולי גם אני לא אצליח היום, אני אצליח טוב יותר מחר, אני עושה מה שאני יכולה היום. ואני אבקש עזרה, שזה גם משהו שהמקום הזה עוזר לנו לעשות יותר, כן? זה פותח הרבה אופציות, אני חושבת שזה גם משהו שחשוב כזה להתייחס.

נכון, ובאמת במחקר מראים, יש כל מיני מחקרים נורא יפים שמראים גם שאנשים שיש להם, הם למדים אותם להגיב לעצמם בחמלה, אז הם גם מצליחים יותר, כמו שאמרת, להתאושש אחרי כישלון ולקחת אחריות. וזה לא ברור מאליו, המקום הזה של טעיתי או לא הצלחתי, נורא קשה כשאני מבקרת את עצמי על זה מאוד, אז אני עדיף לא להודות בזה, אני עדיף לזרוק את האחריות על אחרים, להגיד להם בגללכם זה קרה ואתם עשיתם והרצפה עקומה, אבל אם אני לא מלכה את עצמי וזה בסדר לי טוב, אז אני יכולה לעשות את זה ולהישאר בחיים. ממש. איך משנים את מערכת היחסים? אני חושבת שהרבה אנשים שמעו את הדברים האלה עליכם למכירים ועדיין לא מצליחים לאמץ את זה.

מה עושים? שזה באמת גם להגיד שלדעת משהו הוא לא תמיד עוזר לנו לשנות אותו. זאת אומרת, אנחנו יודעות, אפרופו שאנחנו צריכות לנוח, שאנחנו צריכות לאכול כשאנחנו רעבות, שאנחנו רוצות להיות פחות ביקורתיות, זה ידע, אנחנו יודעות את זה. אני חושבת שהשינוי הוא מאוד מאוד קשור לחוויה ופחות לידע. וחוויה מתמשכת, כאילו חזרתית, כמו שהרגעים האלה שאני שוכחת את עצמי חוזרים, אז גם הרגעים האלה שאני זוכרת את עצמי, הם מצטברים.

אז השינוי הוא בדרך כלל לא איזה יוריקה אחד גדול שהבנתי ועכשיו אני בן אדם אחר, אלא להפך, זה רגעים סופר קטנים שכאילו עוד טיפה ועוד טיפה ועוד טיפה מצטברים.

ושזה יותר ממה אני עושה ופחות מה אני יודעת או מה אני חושבת. לכן הרבה פעמים חשוב להעביר את זה לחוויה, זאת אומרת לא להשאיר את זה רק ב... טוב, אני צריכה להיות טובה לעצמי. שזה דרך אגב משפט שהוא מאוד יכול דווקא לרפות את ידינו. מה זה אומר?

מה זה אומר? מה עכשיו? מה אני עושה? אז לכן גם השאלה הזאת... מה האישה שטובה על עצמה הייתה עושה?

עוזרת לי, היא עוזרת לי להבין איזה חוויה קטנה אני צריכה כרגע. איזה עוד טיפה אני רוצה להוסיף לפול הזה של ההתנסות. אז תתני לי דוגמאות, איך חוזרים על חוויות? מה את אומרת עכשיו, מישהו מאזין לנו בבית, אומר, אוקיי, אני רוצה להיות טוב יותר לעצמי, תני לי כלים. כן.

אוקיי. כל האנשים אוהבים לבקש כלים. אוהבים. אוהבים את המילה הזאת, כלים. כן.

אז אני חושבת שכלים הם בעיקר קשורים, אם אני צריכה לחשוב על הדבר הכי שיכול לעזור, זה לעצור שנייה. כאילו זה מה שהכי עוזר לי. ברגע שפתאום קלטתי נגיד שאני מוצפת או שנפגעתי או שאני מאוכזבת ממישהו או מעצמי, הדבר הראשון שעוזר לי להיות זה לעצור רגע ולהבין מה עובר עליי? היצירה הזאת היא כבר נותנת לי בחירה, היא נותנת לי רגע לשקול אם אני בוחרת כמו שאני רגילה או כמו שאני רוצה, או הרבה פעמים אני מתחילה לקלוט את הלופ הזה שאת אומרת כאילו של מה את חושבת לעצמך או למה את עושה ככה או למה, זאת אומרת הטון, אני קולטת את הטון כי אנחנו מדברים לעצמנו כל הזמן בלי לשים לב, אז פתאום הטון כזה של מה נראה לך, או איזה סטומט, או זה, שנייה. ברגע הזה לעצור זה כבר המון, כי אז אני יכולה לבחור טון אחר.

והחלק נורא משמעותי, גם מדברים על זה הרבה, שאנחנו מגיבים, הגוף שלנו מגיב לטון. זאת אומרת, ברגע שמדברים אלינו בטון רך, זה לא משנה אם זה אנחנו או בחוץ, הגוף שלנו מרפא. אז אני ממש באופן... כזה בהתחלה מודה, עכשיו אני עושה את זה קצת יותר אוטומט, אבל ממש מודה, אני משנה את הטון. אני אומרת לעצמי, וואי, התבאסת.

יואו, כאילו, את מוצפת, לא נעים לך. ממש כמו שהייתי אומרת לחברה, אבל ממש באותו טון. וברגע שאני עושה את זה, כאילו השאר נהיה כבר יותר קל. אני כבר כזה יודעת איך להיות עם עצמי. אז אם אני צריכה לתת כלי זה לעצור ולהקשיב לטון.

אוקיי, אז אני עוצרת, אני מקשיבה לטון, זה אני חושבת מאוד מתחבר גם לרכיב של הנוכחות במידה רבה, של לנסות להבין באמת מה עובר עליי. אבל מה אז? אוקיי, דיברתי עם עצמי טוב יותר, נעים יותר. נכון, אז אני צריכה לפעול. בעצם אז השאלה, הפולו-אפ החשובה זה מה את צריכה עכשיו?

זאת אומרת לשאול את עצמי מה את צריכה עכשיו? התשובה תהיה מאוד שונה כל הזמן, היא יכולה להיות שונה גם אחרי שעה. אבל מה את צריכה עכשיו? את צריכה הפסקה? את צריכה כאילו לדבר עם חברה?

את צריכה לצאת לסיבוב בחוץ? את צריכה לשנות את הלו"ז שלך להמשך היום? ההתמקמות הזאת אומרת, אני רוצה לעזור לך. קשה לך כרגע? לא נעים לך?

אני פה, אני רוצה לעזור לך. ולפעמים אני שואלת את זה, אני לא יודעת מה, התשובה מפתיעה אותי. זאת אומרת, אני יכולה להיות מופתעת מהתשובה. את וואלה, כן, אני צריכה עכשיו שמישהו אחר יכין צהריים, כאילו, לא אני. אוקיי, תשובה טובה.

אוקיי, אהבתי, אהבתי. אז הדיאלוג. כאילו לעצור, לשנות את הטון ולשאול מה אני צריכה, לרוב ייתן לי כבר את הרגע הזה של להיות טובה על עצמי. אבל אני רוצה להקשות עלייך רגע בכל זאת, רק חשוב לי להגיד, אני רגע אמורה בצד שלך, אבל אני מייצגת את השומע הביקורתי. הרבה דברים בחיים אנחנו לא עושים כי אנחנו נמנעים.

נכון. כי עכשיו אני... לא יודעת, רוצה, אני מחזורת לדוגמה, אני רוצה לחפש רעיון עבודה, וזה לא שאין לי כוחות כמו בדוגמה שנתתי קודם, אלא שאני מפחדת. יש לי חוויות לא טובות, וחוויתי דחיות בעבר, ולא כל כך בא לי. ואז אני באה ויושבת על המחשב, ויודעת שעכשיו אני צריכה לשלוח את קורות החיים, ואז אני מתחילה להרגיש מתח בגוף, ואז אני יוצרת את עצמי, ואומרת לעצמי, מעיין, את מרגישה עכשיו מתח, מה את צריכה?

אני צריכה לעזוב את זה וללכת לים. איך מתמודדים בחיים? איך מתקדמים בחיים? איך מתקדמים ככה? איך יודעים מתי זה באמת נתינה טובה לעצמי ומתי אני משמרת הימנעות?

ואני חושבת שאנחנו לא פוגשים את זה רק עם עצמנו, אנחנו פוגשים את זה הרבה פעמים למשל עם ילדים, כן? נכון. שהילד עכשיו לא רוצה ללכת לים, הוא לילד ואנחנו יודעים שהוא לא רוצה ללכת בגלל שהוא קצת חושש מהמפגש החברתי, אבל אם לא ניתן לו ללכת, אז אנחנו רק נשמר את החרדה החברתית, ואם... נגיד לו בכל זאת יד ביד בוא תלך פה אז אז אז החשש יפחת והוא ישתלב טוב יותר אז איפה עובר הגבול. את יודעת מה את מזכירה לי דוגמה ממש מהשבוע.

קודם כל זו שאלה שהיא מבחינתי שאלת מיליון הדולר כן של להיות טובים לעצמנו. זה גם מזכיר לי הרבה פעמים שנשים באות לסדנאות בוקר אז הן אומרות כמעט ביטלתי.

מה זה להיות טובה לעצמי? זה לבטל או ללכת. וזה קודם כל שאין תשובה אחידה, אבל הדוגמה שהזכרת לי במה שאמרת, זה שהשבוע ליוויתי את הבת שלי לצופים, היא רצתה ללכת לצופים, וישבנו באוטו, והיא יושבת לידי ואומרת לי, אני מפחדת, אני לא רוצה ללכת, בואי קחי אותי הביתה. ואני אומרת לה, בהתחלה זה מין כזה טוב, תלכי, את רצית וזה, והיא אומרת, לא, אני לא רוצה ללכת, אני מפחדת.

וההתמקמות הזאת בתור הורה היא באמת התמקמות מאוד דומה להתמקמות עם עצמנו, ובסוף, זאת אומרת, חשוב לה ללכת, היא רוצה ללכת, היא רצתה לנסות, אבל היא מפחדת. אז מה שניסיתי לעשות זה לעודד אותה באופן שהוא עדיין משאיר לה פתח. אמרתי לה, תלכי, אני פה, חכה לך עשר דקות, עוד עשר דקות אני מתקשרת אלייך. את אומרת לי שאת רוצה ללכת, אני לא מתווכחת איתך, אנחנו הולכות. את אומרת לי שאת רוצה להישאר, תישארי.

עכשיו, ההנחה שלי הייתה, זה שברגע שהמתח הראשוני מתפוגג והיא רואה את החברות שלה וזה וזה, אנחנו כבר נהיה בזון, אנחנו נהיה בטוב. אבל אנחנו צריכות להביא אותה כאילו לא להימנע. והיא הסכימה. ובאמת אחרי עשר דקות היא התקשרה אותי ואמרה לי, אמא, נראה לי שאני אישאר. טוב, סבבה.

אז אני חושבת שזה הדיאלוג, כי יכולתי להגיד לה, לא, תלכי, סיכמנו שאת הולכת וזה חשוב וזה, ותלכי, אפרופו הטון. או שאני יכולה להגיד לה, לא, את התחרטת טוב, אז בואי נלך הביתה. זה פעולה קצת מורכבת, של לעודד את עצמי ולהמשיך לדחוף, אבל גם להיות באמא, אם קשה לי, אז אני אקשיב לך, אני לא אנטוש אותך, אז אני חושבת שזה איזה ג'אגלינג. כן מורכב וכן מצריך מאיתנו הרבה גמישות, אבל הגמישות הזאת שווה את זה, כי לפעמים זה נכון ללכת לים ולפעמים זה נכון להמשיך לדחוף, וזה לא תמיד שיש את התשובה, אז זה כל הזמן להמשיך כזה להקשיב למה חשוב לי, כן. וגם פה אני אסבך את זה עוד קצת אולי, או לא עוד קצת, אבל מכיוון אחר.

פה יש משהו שבאמת היא רצתה והוא חשוב לה, אז את הודדת אותה ולקחת אותה יד ביד. אבל יש דברים אחרים בחיים, אתן לך דוגמא, הייתה לי שיחה לא מזמן עם מישהי שסיפרה לי שהיא לא אוהבת ספורט, היא לא אוהבת בכלל פעילות גופנית והיא עושה כי היא יודעת שצריך ושזה חשוב. ובאיזשהו שלב במסגרת תהליך של טיפול, אז היא החליטה שהיא לא עושה יותר, והיא הייתה נורא גאה בעצמה, היא אמרה, הקשבתי לעצמי, אני לא אוהבת לעשות ספורט, אני לא הולכת לעשות את זה יותר, זה מדהים, איזה כיף ואיזה שחרור. עכשיו, הדוגמה הזאת זה ספורט, אבל אתה יכול ללכת לעוד כל מיני מקומות, זאת אומרת, אני מתה על לגלידות, זה מה שבא לי לעשות בחיים, לאכול גלידות כל היום, ואין לי רצון אחר בכלל. אז מה אז?

כן, אז מה אז? אני חושבת שאז כן אנחנו גם מחברים את אותה אישה או את אותו בן אדם, זאת אומרת גם למטרות, איך את רוצה לחיות, זאת אומרת איך את רוצה לחיות היום, אבל גם איך את רוצה לחיות עוד עשר שנים או עוד עשרים שנה, זאת אומרת זה לא מנותק, הרבה פעמים אנחנו מנתקים כאילו את הדברים.

והאישה שטובה לעצמה היא גם הולכת קדימה, היא גם הרבה פעמים זו תחושה כזאת של אני בת ה-60, 70, 80, אני רוצה שהיא תגיד לי תודה. זאת אומרת שזה גם חלק מלהיות אישה שטובה לעצמה, זה לפעמים אני ממש מדמיינת אותה, כאילו אומרת לי תודה שעשית את זה עכשיו, למרות שלא בא לך או למרות שכאילו לא הכי, אימונים זו דוגמה טובה, כי באמת גם השנה התחלתי, להתאמן, אז אני ממש יכולה לראות את זה ולהגיד, אני מדמיינת את עצמי בגיל 70, עושה טיולים עם הנכדים שלי, כאילו לאורך, עושה איתם שעה סיבוב, או עושה מרימה אותם בידיים, או כל מיני דברים כאלה, שהמטרה היא לא רק לכרגע, ואני חושבת שהחיבור הזה הוא כן עוזר לנו לפעמים להתארגן קצת אחרת. זה מאוד נשמע לי מה שאת אומרת כמו הורות. כל הזמן זה קצת להיות ההורה של עצמי אולי. לכן זה יחסים, זאת אומרת לכן אני מתארת את זה כיחסים עם עצמי, כי אני מדברת עם עצמי ואני צריכה באמת איפשהו להיות איזה הורה מיטיב עבורי.

מורה שיודע להחזיק גם את מה שאני מרגישה עכשיו, אבל גם את ההשלכות העתידיות של המעשים שלי ולראות איזושהי ראייה גלובלית כזאת של הדברים במקרו ולא במיקרו. זה נכון, זאת ההגדרה, להיות הורה טוב לעצמך. לגמרי, זה כמו שאני אגיד לעצמי, חשוב לי שתרגישי חיה. זה אותו דבר, זאת אומרת, להגיד מה עושה לך, חשוב לי שתהיה לך משמעות. מה עושה לך להרגיש שיש לך משמעות?

זאת אומרת, ההסתכלנות לגבי עצמי היא לא רק על הדברים של את צריכה לתפקד, את צריכה כאילו לסמן V על כל המשימות שלך, אלא להסתכל על עצמי כבן אדם ש... אני רוצה שיהיה לו טוב, זה. איך מודדים כמה אני, אה רגע רגע, לפני איך מודדים, אני אגיד שמשהו חשוב לגבי מה שאמרת קודם על האני העתידי הזה, אז אנחנו מכירות דרך ערן לוי מעושים היסטוריה לשעבר, נכון? שפרש לאחרונה, ולפני המון שנים הייתי, אני חוסכת לפנסיה לדעתי מגיל... 24 אולי, שהייתי עושה שיעורים פרטיים והתחלתי לחסוך לפנסיה, ומה שגרם לי להתחיל זה להאזין לפודקאסט של רן לוי, הוא עשה פעם איזה שיתוף עם מנורה, זה עבד עליי די טוב, אבל אחד הדברים שהוא הציג שם שאני זוכרת, זה שלנו יש קושי עם העצמי העתידי שלנו, אנחנו ממש...

מרגישים לפעמים שהוא מתפרש במוח קצת כמו בן אדם זר, זאת אומרת, זה מישהו אחר, זה לא בדיוק אני, לא לגמרי זר גם, אבל לא בדיוק אני, ונורא נורא קשה לעשות ויתורים עכשיו בשביל מישהו אחר, זר כך, כן, בשביל אותו אדם זר. עכשיו, אני חושבת שכשה... בניגוד להורות עצמית, נקרא לזה ככה, כשהורה נותן...

התוויית דרך מסוימת לילד שלו, אז זה הילד שצריך לעשות את הוויתור עכשיו, וההורה יכול להחזיק את זה ולהציב את הגבול. ופה זה הרבה יותר קשה, כי אני זאת שצריכה לעשות את הוויתור עכשיו. ומה שרן אמר אז, זה שהוא סיפר על איזשהו מחקר, שבו לקחו אנשים ועשו כמו אבטארים שלהם, חלק כמו שהם נראים היום, וחלק כמו שהם ייראו בזקנה שלהם. וואו.

עם האבטר שלהם, ואז נתנו להם איזשהו סכום כסף, ושאלו כמה הם רוצים לחסוך לפנסיה, ומה שהם מצאו זה שאנשים שבאו במגע עם האבטר העתידי שלהם, פתאום הרגישו הרבה יותר קרובים אליו, והצליחו לחסוך יותר. אז אני חושבת שזה מעניין, והיום בעידן ה-AI, כולנו יכולים בכללות יחסית לייצר את עצמנו זקנים, ונדמה לי ששווה רגע לעצור ולעשות את החיבור הזה, כדי להיות טוב באמת לא רק היום למי שאני, אלא לקרב קצת את ה... את האדם העתידי הזה. זה מעניין, אני עושה את זה בדמיון, אבל האבטר הוא בדיוק זה. בדיוק.

זאת אומרת, אני יכולה לראות אותה, אני יכולה כזה לשמוע אותה אומרת לי, יואו, תודה. שזה מדהים, שזו עוד טכניקה שקראתי עליה פעם, שהיא הראתה שיעיל גם להתחבר לאני העתידי, על ידי זה שאני היום כותבת לאני העתידי מכתב, אבל האני העתידי עונה לי. וזה בדיוק מה שאת עושה. תודה, אני אומרת תודה למי שאת היום. שזה עוזר לי לדעת ללכת לאימון, שאני לא מעוניינת ללכת אליו.

חד משמעית. כן, אוקיי, אז בואו ננסה לחשוב רגע, איך בן אדם יודע כמה הוא טוב לעצמו, אם הוא טוב לעצמו מספיק, אם הוא צריך להשתפר בזה, יש איזה מדד איזה שאלון, איך זה עובד? לא שאני מכירה, כן, איזה מדד איזה שאלון, אני כן התחלתי לחשוב על זה יותר כמו על מפה. גם כדי לא להפוך את זה לאיזה משימה שמעלה ביקורת, זאת אומרת אני טובה לעצמי, אני לא מספיק טובה לעצמי, כי גם פה ברגע שנכנס מדד, אז נכנסת ביקורת, אלא יותר איך אני מתקרבת לזה, זאת אומרת אני יכולה לחשוב על זה באזורים בחיים שלי, נגיד סביב אוכל, או סביב אימהות, או סביב אימונים, או סביב קריירה, איפה אני כבר... קל לי להיות טובה לעצמי, איפה אני עושה צעדים ואיפה עדיין קשה לי.

זאת אומרת, אני כזה מנסה למקם את עצמי. גם כדי לזכור שאם יש משהו שקשה לי להיות בו טובה לעצמי, זה לא אומר שאני לא טובה לעצמי, או שבשום דבר אני לא טובה לעצמי, כי הרבה פעמים זה כזה, אה, אני לא מצליחה זה, אז אני גרועה, אני לא טובה לעצמי, אני לא. אז אני מנסה כאילו לעשות את זה באיזשהו...

גיוון, כן? כי גם אצלי, עכשיו שאני כאילו עובדת בתוך זה וקוראת לזה אישה שטובה לעצמי, אז ברגעים שאני לא טובה לעצמי, זה פתאום עולה כזה של... את? איך את מעיזה לקרוא לזה אישה שטובה לעצמה, ואת בכלל לא מצליחה, לא יודעת מה, להכין לעצמך כריך כשאת רעבה. ואז בדיוק פה נכנס הרגע השנייה של להגיד, בסדר, גם אם אני מנסה, זה לא אומר שאני תמיד מצליחה.

גם אם אני טובה לעצמי באזור מסוים, באזור מסוים עוד קשה לי, ואני מנסה, ואני ממשיכה לנסות, וזה בדיוק הדיאלוג כזה שאני מוצאת את עצמי לא מעט בתוכו, לדעת שיש דברים שכן, שקשים לי, והעבודה שם תהיה יותר קשה לי, אבל זה בסדר, זה חלק מלהיות בן אדם, כמו שאמרת קודם. הייתי רוצה לשמוע קצת דוגמאות, מה זה אומר טובה לעצמי פה, לא טובה לעצמי שם, את יכולה לתת לי קצת? כן, נגיד בתחום, אני חושבת על הורות, כן? אז יש אזורים של להיות כל אחת, נגיד לשים קצת יותר גבולות לילדים, או לתת לעצמי מקום גם אם אנשים אחרים צריכים ממני משהו, או לעשות איזשהו משהו שהבית יהיה בצורה שהיא תהיה טובה לי וטובה לעצמי. זה הרבה דברים נורא נורא נורא קטנים, או לסדר את השבוע שלי ככה שזה יהיה שבוע שהוא טוב לי.

זאת אומרת, אני חושבת שהרבה פעמים, לפחות אני עושה את זה, אני מתייחסת לעצמי כמו מי שאני אמורה להיות. זאת אומרת, מי שאני אמורה להיות, אמורה להתחיל את השבוע שלה כך וכך וכך, ולהסתדר עם איקס מטלות, וכזה רגע. והרבה פעמים זה לא ככה. אז אני מנסה להזכיר לעצמי שאני רוצה להיות טובה למי שאני כבר. מי שאני כבר, למשל, זה בן אדם שצריך להתחיל שבוע בצורה נורא איטית.

אני צריכה, מה שנקרא, אל תפנו אליי, אל תדברו אליי, כאילו ביום ראשון בבית, עם דברים משרדיים, דברים מינהלתיים. זה להיות טובה לעצמי, והרבה זמן אמרתי, מה הבעיה שלך? כאילו, תשים פגישות, תעשי את זה תחילת שבוע, בוא נזוז. וזה פתאום להגיד לא. כאילו, זה מה שטוב לי היום, לא למי שבא לי להיות.

אז זה מה שאני אעשה, זה לא פחות יעיל, זה לא פחות דוחף אותי קדימה, זה פשוט להתחשב בזה שאני לא הבן אדם המתקתק שאני רוצה להיות ביום, בתחילת שבוע. עצוב, אבל נכון. כן, אני מתחברת. והייתי השבוע באימון בראשון בבוקר, והיא שמה טרנסים. אמרתי, רגע, אמרתי לה, זה לחמישי בערב.

בדיוק. זה רק ראשון בבוקר, רגע, תני לי שנייה. נראה לפתוח את השבוע לאט לאט. מה? רק רגע.

איך אפשר לדעת איפה אני קרובה לעצמי ואיפה אני רחוקה מעצמי?

נראה לי שזה יותר... אפשר להרגיש את זה כמו... קיווץ והתרחבות כאילו בגוף. בדרך כלל כשאנחנו נהיה באזור שהוא אנחנו טובות לעצמנו או זה, אז אנחנו נרגיש איזו נינוחות עם עצמנו. כשאת מדברת על הקטגוריות השונות שבהן את רוצה להיות טובה לעצמך ובוחנת אם את טובה לעצמך, אמרת כל מיני דברים, במשפחה, הורות, זוגיות, קריירה, ודיברנו גם על להחזיק את העני העתידי והצירוף של שני אלה לוקח אותי מאוד לעולמות של אקט.

שהיה לנו פה פרק על זה עם רן אלמוג, של לבחון מהם הערכים שלי ולראות איך אני יכולה לחיות חיים שמתקרבים לערכים האלה. הגישה שלך היא שואבת מהעולמות האלה. בהחלט. גם? בהחלט, בהחלט, כי זה מחזיק גם את החיות בחלק של הערכים.

זאת אומרת, להגיד מה חשוב לי, זה לא רק להפחית סבל, אז מאוד יש כאילו שורש. רעיוני מהמקום הזה של אני מתמקמת עם איזושהי מפה של מה חשוב לי. ובגלל זה אני מנסה בכל אזור לעשות איזושהי שאלה של כאילו פה סביב הדבר הזה, איפה אני שמה דגש? לאן אני רוצה לזוז? ואז אני ממקמת את זה.

יש גישות נוספות שהן... משמשות אותך בעבודה שלך? אני חושבת שמה שמשמש אותי זה באמת כל הגל השלישי של הפסיכולוגיה, כן? שעוסק במיינדפולנס, בקומפשן פוקוס תרפי, שזה מבוסס חמלה, ב-CBT, שזה אומר רגע להסתכל מהצד על המחשבות שלי, לנסות להבין מה קורה שם במקום רק להיות... תוך המחשבות שלי.

אז הגישה שלי שאובה בעיקר מהאזורים האלה, של מיינדפולנס, של חמלה, של אקט. ועכשיו, את אומרת כל מיני דברים, לעצור, לבדוק מה המערכים שלי, ודיברת גם על חוויות חוזרות, אבל מה בתכלס? כל כמה זמן אני צריכה לעצור? איך זה נראה? כל כמה זמן אני צריכה לשאול את עצמי עכשיו, פועלת בהתאם?

לא פועלת. מתי זה הופך להיות אובססיבי? מתי אני נמצאת ב... במקום המתאים. נגיד לבוא לכאן לפודקאסט, כאילו בשבילי זה מאוד העלה את השאלה של, כמו שאמרנו קודם, לדחוף או להימנע.

אני רוצה, אני רוצה לבוא, אני רוצה לספר, אני רוצה. מצד שני זה מאוד לא אני, כאילו זה מאוד מלחיץ אותי, אני לא רגילה לזה, אז ממש הייתי צריכה לעשות, הרבה פעמים זה כאילו סביב דברים חדשים. סביב שינויים שאנחנו רוצים לעשות, לעצור רגע ולשאול מה העניינים, כי כאילו יכול להיות שאם הייתי רק חושבת על הפחד הייתי אומרת טוב לא משנה, נקבע לזמן אחר או נבטל או משהו כזה, אבל העצירה בעצם מאפשרת לי לראות אני גם רוצה את זה וגם מאוד פוחדת מזה, אז זה בגדול כזה בוא נחיה עם זה. זאת אומרת, אני לא אחכה עד שאני אפסיק לפחד כדי לבוא לעשות את הפודקאסט, אבל אני גם לא אמנע. זאת אומרת, אני אבוא ואני אפחד ואני אעשה את הפודקאסט, שזה מאוד CBT דרך אגב.

נכון. אבל שזה, זאת אומרת, הדיונים האלה עם עצמנו, הם פחות או יותר רוב הזמן. זאת אומרת, לפני החלטות שאנחנו מקבלים, תחושות שאנחנו מתמודדים איתן, רגשות, שינויים. זאת אומרת, זה לא איזה סטופר שאת עוצרת, אבל ביום-יום אנחנו מקבלות הרבה מאוד החלטות. אז אם אנחנו רגע עוצרות לשאול מה קורה לי, איך אני מרגישה עם זה, איך זה, זה, זאת אומרת, אין איזה מגבלה יומית לכמה פעמים אני צריכה לעשות את זה.

בגדול, the more the merrier, כן? כאילו, כל פעם שאני עושה את זה, זה עוזר לי. אני חוזרת לפוסט-איט של מגיע לי. מה זה אומר? מגיע לי, אני חושבת דרך אגב שהניסוח שלו המדויק, זה מגיע לי לטפל בעצמי טוב.

זאת אומרת, ההתחלה היא מגיע לי, אבל כאילו, המדבקה עצמה, יש לה, כן, שאחרי זה שאמרת את זה, אמרתי, נכון, זה מגיע לי לטפל בעצמי טוב. פעם אחרונה שהשתמשתי בזה, בפוסט-איט הזה, זה שהרגשתי, רע. הייתי כזה, אני מכירה, על סף חולה. כאילו, לא עם חום גבוה, לא עכשיו מתעלפת, אבל הרגשתי לא טוב. התלבטתי אם לבטל את יום הטיפולים שהגיע אחר כך, ואני לא נוטה לבטל.

כאילו, זה לא משהו שאני אעשה בקלות. ועמדתי מול זה, והראש שלי כואב, ואני מסתכלת על זה, ואני אומרת, בוא'נה, אם כל אחת אחרת הייתה מרגישה ככה, הייתי אומרת לה... את צריכה להיות במיטה, כאילו את כפסע משפעת תנוחי, וזה המגיע לי לטפל בעצמי טוב, לכל אחת אחרת הייתי אומרת די, אז בואו נעשה את זה גם לעצמי, וכאילו לראות את זה מול הפרצוף מאוד עזר לי באותו רגע, צודקת, אני עוד לא מודה. לראות את עצמך מול הפרצוף, אבל זה גם נשמע שמה שעזר לך פה זה לעשות איזושהי הרחבה. כי באמת כשאנחנו מייעצים לאחרים או מדברים לאחרים אז זה הרבה יותר קל לנו להיות באופן אוטומטי כל רכיבי המים פנו אז בכלל אני כן אסכם לכם לערכים, אדיבים, קיץ, אנושי, כן לאחרים אנחנו יודעים להגיד את זה כשאנחנו במערכת היחסים עם עצמנו אז יוצא מאיתנו צד אחר אז לפעמים אולי באמת השאלה הזאת של לא מה אני אומרת לעצמי אלא מה הייתי אומרת לאדם אחר שיקר לליבי ואני אוהבת איך הייתי אומרת, לא להתנהל בסיטואציה הזאת, יכול להביא לנו באופן פרדוקסלי תשובות טובות יותר.

יש את המשפט של אהבת לרעתך, לרעך כמוך, נכון? אז אולי לפעמים גם הפוך, בוא נאהב לכמונו כמו שאנחנו אוהבים לרעינו. כן, זה אחד הכלים הכי חזקים בדיבור עצמי ובטיפול. מה היית אומרת לחברה? ברגע שאנחנו מרחיקים את זה לחברה, זה פתאום נהיה, הבהירות נהיית מאוד ברורה.

אז בחיים לא הייתי אומרת לה את זה. אוקיי. אחד הדברים שנשארו איתי מהשיחה שלנו זה שאמרת שבעצם הידיעה עצמה לא מספיקה, שאנחנו יוצרים שינוי דרך הרבה חוויות קטנות או גדולות, אבל חוויות חוזרות. אז מי ששומע אותנו ככה ורוצה להתחיל לייצר, אולי נקרא לזה הרגל אפילו, נכון? הרגל שיאפשר לנו לחזור על החוויה הזאת שוב ושוב ושוב.

איך מתחילים? מה עושים? אז באמת לייצר הרגלים בהתחלה זה לא אוטומטי, כן? לא הדיבור הזה ולא על לעשות דברים. אז מה שהייתי עושה בתור התחלה זה מקצה לזה מקום, כלומר זמן, אפילו עשר דקות, חמש דקות, זאת אומרת לא עכשיו צריך לעשות פרויקט, אבל בגלל שזה לא אוטומטי אני צריכה את החמש דקות האלה אפילו לכתוב לעצמי.

מה האישה שטובה לעצמה הייתה עושה, מה הייתי אומרת לחברה, מה אני מרגישה עכשיו. זאת אומרת, לתת לעצמי רגע להיות עם השאלות האלה, כי להבין שאוטומטית אני כנראה לא אעצור ואשאל אותן. אז ממש לעשות את זה באופן יזום, כמו כל הרגע, עד שזה נהיה אחרי כמה זמן שאני עושה את זה, פתאום אני יכולה לתת שאני שואלת את עצמי את זה כבר בלי לעשות את ההרגל הזה. אז הייתי לוקחת נקודת זמן ביום, לפני משהו, אחרי משהו, זה, ומקדישה אותה את הכמה דקות האלה לדבר עם עצמי. אני ממליצה גם על הפוסטיט, אני חושבת שזה נהדר, כתזכורת.

וואו, כן, אני עושיתי אחרי זה מדבקות. כן, על מדבקות, סטיקרים לרכב. עשיתי, כן, סטיקרים של, כן, מה אישה שטובה לעצמה, כן, זה גדול. אני רוצה להגיד, בטוח יש כל מיני מאזינים, מאזינות, ששומעים אותנו, חשוב, שבאמת בעולם יש הרבה מאוד דברים שהם יותר חשובים מזה, יותר דחוף עכשיו באמת לדאוג לילדים, לדאוג לבית, לדאוג לעבודה, ואני רוצה להציע, ואני מניחה שתסכימי איתי, אבל אם יש לך איזו התנגדות אז תגידי, שבסוף אנשים שטובים לעצמם, הם גם טובים יותר לסביבה שלהם, כי כשאנחנו לא דואגים לעצמנו, אז אנחנו חסרי חסבלנות יותר ואנחנו קצרים יותר. וכשאנחנו לא אומרים בזמן מה אנחנו צריכים, אז הצורך מגיע לכזה בור או היעדר הצורך יותר בנו, כזה בור שבסוף זה יוצא בצורה תוקפנית ואגרסיבית או דורשנית או מתרחקת.

וככל שאנחנו מטפלים טוב יותר בעצמנו, ככה אנחנו יכולים להיות גם יותר רכים מלאי חמלה, אדיבים, סובלניים. כלפי אחרים, ולכן אני חושבת שזאת לא פריבילגיה. אני חושבת שזו חובה של כל אדם או כל אישה, שכל כך הרבה אנשים גם תלויים במסביב, למלא קודם כל את עצמה, זה הכרחי, כדי שגם לסביבה יהיה טוב. אז גם מי שככה רואה את האחרים לפניו, גם דרך הפרספקטיבה הזאת, בסוף צריך להגיע לטיפול עצמי. יש לך התנגדות?

לא. נהפוך. אוקיי. זה ממש לא פריבילגיה. ממש, כי למצוא את עצמנו אפילו לא באיזה משהו דרמטי, פשוט שחוקות, או פשוט עם איזשהו לקום בבוקר ולהגיד, כאילו זהו, או לא בא לי, או זה כאילו לא החלק הדרמטי של זה אפילו, זה איזשהו משהו שמרגיש פחות חיוני, גם זה משפיע על הסביבה, לא רק על עצמנו.

נכון. טוב, אם אני חוזרת אבל נגיד לדוגמה הזאת שדיברנו קודם על אלה שיכולים להגיע הביתה לפעמים ולנוח, לא משנה מה קורה. הפריבילגים האלה. הפריבילגים האלה. יש גם קצת נשים כאלה אני חושבת, אבל אלה שמצליחים לעשות את זה, אם אני עכשיו צריכה את המנוחה הזאת ולא לוקחת אותה, ואז אני רואה בן אדם אחר שצריך את המנוחה ופשוט מרשה לעצמו לקחת אותה.

אז הצורך שלי יוצא, כאילו זה יצא בעצבים, זה יצא בתסכול, זה יצא בזעם, זה יצא. במקום זה אני יודעה לעצור בזמן ולהגיד, אוקיי, אני עכשיו צריכה רבע שעה להתאם, נמשיך אחר כך, אז אני נותנת לעצמי את זה, ואני לא צריכה כל כך לכעוס על אחרים שמאפשרים לעצמם את זה. טוב, שאלה אחרונה, מוכנה? מוכנה. אם הייתי יכולה לכתוב פוסט-איט אחד לכל מאזין או מאזינה, מה היית כותבת להם?

אני חושבת שהייתי כותבת, דברי אלייך יפה. דברי אלייך יפה. כן, דבר אליך יפה. משם מתחיל ונגמר הכל. אני רוצה להוסיף באופן אישי שהתרגול של חמלה, לי, זה אחד הדברים שהם הכי משמעותיים ומשנים בחיים שלי, זה עשה שינוי עצום.

עצום בחיים שלי, בתחושות שלי, בהתנהלות שלי, ביחס שלי לאנשים אחרים. אנחנו חומלים את עצמנו גם יותר כאן, אולי אפילו חמלה כלפי אחר. אז זאת לא המתלצה רק מחקרית, אני חושבת שגם מתוך... גם בשלי. מתוך גם אצלך.

ממש. מתוך הניסיון להיות טובות לעצמנו, אנחנו מבינות מה היתרון, היתרונות העצומים של הדבר הזה. זהו, תודה רבה רבה רבה, דוקטור שנין, ואיפה אפשר למצוא אותך? אפשר למצוא אותי באינסטגרם, אפשר למצוא אותי בוואטסאפ, באתר שלי, אני פה. וזה חן בעיניי שיותר ויותר פסיכולוגים אומרים שאפשר למצוא אותם ברשתות החברתיות.

זה חדש, זה תוצר של להיות טובה על עצמי, זה להסכים לעשות דברים סופר מפחידים. כן. עד כאן להיום, תודה לטבת רשת עושים היסטוריה, לשלי נוי, האור, הלב, השכל שמאחורי הקלעים, עורכת התוכנית והעורכת הראשית, אבי אור זמבר. הטכנאי שלנו, לרעות שוקר, מנהלת השיווק והסושיאל, עמית חזזי ואילן סינמן מהמכירות. אתם מוזמנים לשלוח לנו שאלות בקבוצת הוואטסאפ שלנו ובפייסבוק ו...

ווהו? שלי כתבה לי מה להגיד, כאילו את התוספות על שלי אמרתי לבד, אבל... ווהו, אוקיי, זה ככה? ווהו! ווהו, תודה שהאזנתם, תהיו טובים לעצמכם.

נשתמע בפרק הבא