איך מציבים גבולות? מניעת אלימות עם עמותת אל הלב [ עושים פסיכולוגיה]

היא הייתה בת 14. בכל פעם שהיא ביקשה לסגור את דלת החדר, אחד מבני המשפחה נכנס בלי לדפוק. מה כבר יש לך להסתיר? הוא שאל בחצי חיוך. היא לא אמרה כלום.

אבל הגוף שלה התכווץ בכל פעם מחדש. היא הייתה בת 20 כשהיא ישבה באוטובוס וגבר מבוגר ממנה התיישב לידה. יצמא עיניים ושמעה מוזיקה באוזניות כשהרגישה את היד שלו על הירך שלה. היא קפאה, ישבה מקווצת בזמן שידו מלטפת את רגלה ולא הצליחה להוציא מילה. היא בת 38.

בן הזוג שלה אף פעם לא צועק, אבל כמעט כל החלטה שלה זוכה להערה קטנה. את בטוחה? זה לא בשבילך. את מגזימה. עם הזמן היא כבר פחות סומכת על עצמה.

היא למדה לאורך חייה חשבון ואנגלית, תנ״ך ומדעים. היא למדה גיאוגרפיה והיסטוריה, ספרות ופיזיקה. היא למדה איך חובשים פצע ואיך יורים בנשק, איך מכינים דוחות של רווח והפסד ואיך לעמוד מול קהל. אבל איך להתמודד באותם הרגעים שבהם הבטן מתהפכת והשרירים מתקפצים? את זה אף אחד לא לימד אותה.

אף אחד לא לימד אותה להקשיב לאינטואיציה שלה במצבי סיכון. אף אחד לא לימד אותה להציב גבולות ברואים ואיך להגיב כשהם נחצים. כולם אמרו לה לשמור על עצמה, אבל לא הראו לה איך. בשנת 2003 הוקמה בארץ עמותה שנועדה ללמד אותנו בדיוק את זה. עמותת אל הלב פועלת במטרה לצמצם ולמנוע אלימות באמצעות תוכניות הגנה עצמית מעצימה.

יהודית סידיקמן, מייסדת העמותה, אמרה, אני מאמינה בכל ליבי שכפי שילדים לומדים בבית הספר מיומנויות שחייה וזהירות בדרכים, כך חשוב שילמדו כלים להגן על עצמם במגוון מצבי סיכון ואלימות. הפרק היום הוא בחסות קרן ראיה. הוא פרק שמוקדש כולו להבנת העקרונות המנחים שיעזרו לכולנו לחיות חיים בטוחים יותר. בפרק יש מידע שכל אחד ואחת צריכים להכיר, ויכול לעזור בהתמודדויות שאנחנו פוגשים בחיינו, ולהועיל לילדים ולמבוגרים, לנשים ולגברים.

עושים פסיכולוגיה עם דוקטור מעיין בוימן משיטה.

שלום לכם ולכן, ותודה שהצטרפתם אליי היום לעושים פסיכולוגיה. בפודקאסט הזה אני מביאה לכם בכל פרק נוסחר מעולם הפסיכולוגיה ומערכת מומחים בתחום או אנשים שמספרים את סיפורם האישי. ואיתי נמצאת היום לימור אלי, מנהלת קשרי קהילה, בעמותת אל הלב. שלום, תודה שהצטרפת אליי היום. עמותת אל הלב פועלת במטרה למנוע אלימות באמצעות תוכניות של הגנה עצמית מעצימה, תוכניות פורצות דרך, ואני רוצה שנתחיל בלהגדיר את המושג אלימות, כי כולנו יודעות איך נראית אלימות פיזית, אבל אתן טוענות שאלימות בעצם מתחילה כשהגבולות נחצים, וזה לא חייב להיות פיזי, נכון?

נכון מאוד. ההבדל בין אלימות שהיא אלימות פיזית, שכמו שאמרת, כולנו מכירות, לבין האלימות השקופה. אצלנו בהגנה עצמית מעצימה אנחנו מדברות על הנושא הזה שכל חציית גבול שהיא בניגוד לרצוני או בניגוד לגבול שבעצם קיים אצלי, זו אלימות. זה יכול להיות איזה הערה לא נעימה שילד העיר לילדה בכיתה, זה יכול להיות בישיבת צוות. כשמישהו נכנס לדברים שלי ובעצם מפסיק את המסר שאני מנסה להעביר.

זה יכול להיות בבית, או לחלופין משהו שלי קרה בנערותי, שבעצם עליתי לאוטובוס וממש הרגשתי שרוב האוטובוס היה די צפוף, והרגשתי שמישהו מתקרב אליי יותר מדי. אני זוכרת איך השתתקתי ולא הצלחתי להגיב, וירדתי. בתחנה שלי והמשכתי להרגיש את החוויה הקשה הזאת בגוף. בעצם זאת אלימות לכל דבר, הוא לא נגע בי, הוא לא פגע בי, אבל יחד עם זאת, ההתקרבות המאוד מאוד גדולה שלו אליי, בעצם הוא חצה את הגבול שלי ואני שתקתי. אז עם השנים בעצם למדתי שאנחנו רוצות לתת מענה ולתת את הביטוי, להביא את הביטוי העצמי שלנו, למקום הזה שנחצה הגבול שלנו.

באיזה סיטואציות בחיים אנחנו יכולות לפגוש באלימות כזו? אנחנו פוגשים את זה בכל מרחבי החיים, ממש. באוטובוס, במקום העבודה, זה יכול להיות בפגישת צוות שמישהו חוזר ומבטל אותך, זה יכול להיות בבית, אמנם לאו דווקא מכות, צעקות, אבל איזושהי הערה שחוזרת על עצמה שמקטינה, משהו מזלזל, איזושהי בקרותיות כזאת שחוזרת. זה יכול במרחבי בית הספר, תלמיד שצוחק עלייך וכולם עדים לזה, בכל מרחבי החיים אנחנו יכולים לפגוש חציית גבולות. הדברים האלה שאת מתארת, אני חושבת שזה דברים שכולנו פגשנו אותם, ואני חושבת על זה שבטוח יש מאזינים שיבואו ויגידו, את מגזימה, לימור, את מגזימה, את לא יכולה להגיד שזה גם אלימות, זה לא אלימות מובהקת בכל אופן, אנחנו טועים?

חשוב לנו לשים על השולחן שהאירועים לא חייבים להיות דרמטיים וכשנגיע ממש לדבר על השיטה עצמה אנחנו נראה שבעצם הרעיון הוא לזהות כמה שיותר מוקדם את הסימנים הקטנים. את יודעת, אני שומעת את זה ואני חושבת גם אולי על מצבים שבהם אנחנו אומרים כן במקומות שרצינו לומר לא, אנחנו גם קצת חוצים את הגובול של עצמנו לפעמים. זה גם משהו שהם לומדים שם לעבוד עליו? זה בדיוק זה, בדיוק הנקודה הזאת. ברגע שאני לא מבטא את הלא שלי, אני בעצם נשארת עם איזושהי סוג של אלימות אפשר לקרוא לזה, כלפי עצמי.

בעצם אני לא מכבדת את הגבול של עצמי. והמשפט שרווח, וכבר אני חושבת די מוכר, זה שכשאני אומרת לא, אני מחזקת את הכן של עצמי. זה כל כך חשוב, זה כל כך חשוב. אני חושבת שכמעט כל הנשים לפחות, מכירים מאוד מקרוב את הדברים שאת מדברת עליהם, הערות של ההורים לפעמים, של האחים, ובבית ספר, ולפעמים המורים, ולפעמים הילדים האחרים, ובהמשך החיים, בזוגיות, בעבודה, זה דבר שבמרחב הציבורי, דבר שלצערנו אנחנו פוגשים הרבה יותר מדי, אני חושבת שזה גם מאוד מאוד חינכו אותנו להיות נחמדים, ללא לעשות דרמה, להתנהג יפה. ויש משהו בלהיות אסרטיבי ולהציב גבולות שבאמת נתפס אצל חלק מהאנשים כלא נחמד, וזה יכול להקשות.

הדרך שבה אתן פועלות כדי לקדם צמצום ומניעת אלימות היא באמצעות תוכניות של הגנה עצמית מעצימה. מה זה אומר? אז הגנה עצמית מעצימה זה בעצם שיטה שמורכבת מחמש עקרונות, שהם ממש מה שנקרא הרצפה של השיטה. כשאנחנו רגע ניכנס עוד רגע לכל עקרון בעצמו, אבל אם אנחנו מסתכלים על זה בגדול, אז יש לנו את העיקרון הראשון שהוא לחשוב, ועוד רגע ניכנס אליהם. העיקרון השני הוא למעשה, אנחנו קוראות לזה לצעוק, כבר ראינו לבטא את הקול שלי.

העיקרון השלישי זה בעצם לברוח, לצאת מסיטואציה לא נוחה, שזה גם הגנה עצמית, עוד רגע נדבר על זה. והעיקרון הרביעי זה להגן ממש פיזית כשנדרש. והעיקרון החמישי מדובר בלספר, לשתף. כל אלה, כל אחד בפני עצמו הוא עיקרון בהגנה עצמית מעצימה ומכאן נובעת המילה גם מעצימה כי הרעיון הוא בעצם הגנה עצמית מוכרת כל פעם שאני אומרת הגנה עצמית בעצם היא מוכרת כמכות, כאלימות ואנחנו בכלל לא בשדה של אלימות אנחנו בשדה של היכולת שלי להתחבר לכוחות הפנימיים שלי ולהגן על עצמי בכל סיטואציה, מי הקטנה ביותר, איך אני מזהה בכלל חציית גבול? במהלך המפגשים אנחנו ממש עדות לכל מיני דברים מאוד מרגשים שעולים ועולות מתוך המשתתפות.

פתאום נערה משתפת שהרימה יד בכיתה, פתאום איזה אישה שמשתפת שאתמול היא אמרה, די, אני יוצאת עם חברה ואתם ככה תתארגנו על ארוחת ערב. עובדת שהצליחה לומר תן לי לסיים את המסר, את המשפט, זאת אומרת דברים שבאמת חוזרים על עצמם כל מיני דוגמאות שבעצם תוך כדי המפגשים אנחנו רואות את החיבור לגוף, את החיבור למסר, את ההבנה שהגנה עצמית מעצימה מתחילה בבחירה שלי בכלל להביא את הנוכחות שלי קדימה. זה נורא מרגש אותי כשאת מדברת, זה כל כך חשוב, בא לי שלמדו את זה בבית ספר ובגנים. דיברת על חמישה עקרונות ואנחנו תכף נרחיב אותם, אבל לפני זה ספרי לי קצת מי הקים את העמותה ומה הביא לזה. אז עמותת ליל הלב קמה לפני יותר משני עשורים, למעשה 23 שנים, על ידי שתי עולות מארצות הברית, שבאו מעולם של אמוניות לחימה ומגדר.

ובעצם מה שהם רצו להביא לארץ זה לנערות ונשים שנשים מלמדות נשים אומנויות לחימה. עם הזמן הם גילו את הצורך שעלה בכל העולם הזה של הגנה עצמית כי בעצם הרי אם מישהו אומר לך משפט לא יפה או אם מישהו חוצה את הגבוש שלך את לא תבואי ותנטרלי אותו עם איזושהי טכניקה מעולם אומנויות לחימה. ואז הם בעצם חברו למתודה הזאת שנקראת הגנה עצמית מעטימה, Empowerment Self-Defense, ובקיצור ESD, שזו שיטה שהתפתחה בארצות הברית ובאירופה בגל השני של הפמיניזם, והביאו אותה לארץ, שבעצם בבסיס השיטה יש את העניין הזה של העלאת המודעות, החיבור לגוף ולאינטואיציה שלי, הנושא הזה של השימוש בקול, היכולת, כמו שאמרתי, לברר אם בכלל מתאים לי להיות בסיטואציה הזאתי ואיך אני יוצאת ממנה והיא מבוססת על קשר ותקשורת וכל הנושא הזה של ביטוי עצמי דרך הקשבה לעצמי. מה שחשוב לי כן לציין זה שהעמותה שלנו, בזכות העבודה והאפקטיביות והיעילות של השיטה למניעת אלימות אצל ילדים ונוער, בזכות זה יהודית סידיקמן שהקימה את העמותה זכתה בפרס השרה לשוויון חברתי בשנת 2019 ובאותה שנה ממש אלה לב זכתה במעמד של גוף מייעץ לוועדה החברתית כלכלית באו"ם במניעת אלימות כלפי נשים וילדים. בעצם כל הרעיון הוא לשנות את השאלה האם זה אלימות, מה זה אלימות, אליי, למה קורה לי בסיטואציה הזאתי.

מי עומד מולי ומה אני מרגישה בפנים. אלה לב שלכם, של ישראליים. כן. וואו, זה מדהים. כן.

איזה יופי. שכנעת אותי שזה חשוב, שכנעת אותי שאפשר להקשיב לכם, ועכשיו אני רוצה שהמאזינים והמאזינות שלנו יצאו עם כלים פרקטיים. השיטה שלכם, כמו שאמרנו, בוססת על חמישה עקרונות מנחים, שהעקרונות האלה מייצגים מיומנויות בסיס להגנה על הגוף ועל הנפש בכל מצב של חסיית גבול, גם החל מתחושה של אי נוחות ועד חוויה של איום ממשי, ואני רוצה שממש נפרוט אותם, הראשון אמרת לחשוב מה זה אומר. אז אנחנו כשאנחנו מדברות על העיקרון של לחשוב אנחנו לא מדברים בהיבט הפילוסופי של העניין אלא אנחנו מדברות על העניין הזה של לעצור רגע, לקחת נשימה, להתחבר למה אני מרגישה, לאינטואיציה שלי בהתאם לסיטואציה ומשם לבחור מה נכון לי לעשות. אנחנו כדי באמת להיות במצב של לחשוב, של לזהות, אנחנו משתמשות ברמזור, כשבעצם הרמזור של שיטת ההגנה העצמית מעצימה הוא כולל ארבעה צבעים, ירוק, צהוב, כתום ואדום.

כשבעצם הירוק מסמן לי שאני בחוויה נעימה, יחסית בטוחה, אני נוחה. כשאנחנו מדברות על הצהוב, אז בעצם עולה כבר, עולה איזשהו ספק. אני מרגישה שאולי משהו לא נעים לי, משהו קורה פה שהוא לא תואם את ה... הרגשה שלי כשבעצם תמיד השאיפה שלי לחזור לירוק. בצבע הכתום אז ממש כבר התבהר הנושא הזה של ההתבהרה, הנושא של הסכנה.

כאילו יש משהו שכבר מסכן את הגבול שלי, שנותן לי איזה תחושה שהיא כבר, מה שנקרא, לא סבבה. ואז יש את האדום, שהאדום זה כבר ממש סכנה מיידית, אמיתית, שאני ממש כבר חייבת לפעול בצורה אקטיבית.

המודל הזה של הרמזור, באיזה שלב אני נמצאת עכשיו? הרמזור הוא הכלי שלי לזהות באמת איפה אני נמצאת. אם אמרנו שחציית גבול זו כבר אלימות, בעצם יש לי את הכלי של הרמזור כדי שהוא יעזור לי לזהות את זה. בסוף זה יכול להיות איזושהי הערה שנאמרת לי ואני מרגישה איתה לא נוח. עכשיו, רובנו מזהים סכנה באדום.

אבל המניעה האמיתית נעשית כבר בצהוב, כי בכתום ההערות האלה חוזרות ונשנות, אוקיי? כבר חצו את הגבול שלי ממש, או לחלופין, בצהוב מישהו מתקרב אליי ולא נעים לי, אני אומרת לו קצת התרחק, והוא לא מכבד את הבקשה שלי, אנחנו כבר עברנו לכתום. כשבעצם המטרה, ולכן החשיבות של הכלי הזה של הגנה עצמית מעצימה והעלאת עמודאות, כי בעצם מה שאנחנו שואפות אליו, שכבר בצהוב בעצם מנגנוני הפעולה שלנו יתעוררו ואנחנו נוכל להגיב בצורה מיטבית כדי לחזור לירוק כמה שיותר מהר. וזה משהו שאפשר לתרגל, להשתפר בו? מאוד, ממש.

הרבה פעמים אנחנו באמת לוקחות סיטואציות מחיי היומיום, כמו שהזכרתי, אדם שעומד קרוב מדי, מישהו שחוצה את הגבול שלי בפגישה. ואני לומדת איך בעצם להגיב בצורה יותר טובה. כשהרבה פעמים נתקלים בשיטה הזאת, בעצם מכירים אותה בפעם הראשונה, אז אפשר לראות בנות שאומרות, וואי, איך לא נהגתי ככה. אנחנו לא מאשימות את עצמנו אף פעם, זה חשוב לזכור. אם הגענו עד לכאן, כנראה שעשינו משהו טוב.

הרעיון הוא, איך אני מרחיבה עכשיו את ארגז הכלים שלי? ואיך אני בעצם נותנת לעצמי את המתנה הזאת של היכולת לבחור להגיב כשמשהו כבר יוצא מאזור הירוק. למה לדעתך אנשים מתעלמים מכל הנורות האדומות, הקיבוצים בבטן, למה זה לא אוטומט שלנו להגיב כבר בצהוב? אני חושבת שהזכרת את זה בפתיח, שאמרת שחונכנו, לא יודעת אם אני מצטטת אותך בדיוק כמו שאמרת, אבל הרעיון הזה שחונכנו להיות בסדר. לא לעשות מה שנקרא פדיחה, לא ליצור איזושהי סערה אם אנחנו נעשה איזה משהו מביך אולי, אולי מה יחשבו עליי, הרבה פעמים אני שומעת את האת מגזימה, מה את עושה עניין, היסטרית, זאת אומרת מזה בא העניין הזה של לגלות איזושהי סלחנות, לסלוח דבר בריא וטוב, אבל לא כשחוצים לנו את הגבול.

אני חושבת שזה מתחיל ממש מגילאים קטנים, וזה באמת בעייתי, כי אנחנו כן רוצים, אפילו בחינוך לילדים, לחנך את הילדים שיהיו אדיבים ונחמדים וטובים לאחר, אבל לפעמים אנחנו גורמים להם לחציית גבולה, ואני חושבת שהדוגמה אולי הכי קלאסית שיודע לי לראש, זה תתני חיבוק ונשיקה לסבתא או לסבא, ולא בא לילד או לילדה, לא בא לה באותה הרגע, לא מתחשק לתת חיבוק. זה לא יפה תתני חיבוק וכאילו עצם האמירה הזאת שאני אומרת בתור אמא יש פה איזה דיסוננס מצד אחד אני מתרוצה שהיא תכבד את סבתא וסבתא באה אז תני לה חיבוק ונשיקה ומצד שני מה אני מלמדת אותה פה בעצם אני מלמדת אותה שלא להקשיב לעצמה ואם אין עכשיו רצון נגיד לא נורא אני אשים את זה בצד כדי להיות נחמדה וכשזה חוזר על עצמו בעוד ועוד סיטואציות בחיים אז אנחנו מלמדים אנשים לתעדף את הנעימות של אחרים על פני זה שלהם. אז זאת בדיוק הנקודה, זו בדיוק הנקודה שאנחנו, א', כהורים, גם אני אימא, זה באמת לשים לב למה אנחנו אומרות ואיך אנחנו אומרות. זה כמו שתמיד אומרים, זה רגע מתחיל בנו, איך אנחנו מכבדות את עצמנו ואת הגבולות שלנו, איך אנחנו בכלל מכירות את הגבולות של עצמנו, אוקיי? ואיך אנחנו נותנות להם מקום ברגע שזיהינו, גילינו.

איך אנחנו יכולות ליצור שם את הרמה של המודעות והבחירה ובהחלט, בהחלט, בהחלט כלפי הילדות והילדים שלנו כי בעצם המטרה שלנו שהילדים, כמו שאת אומרת, אני כן הייתי רוצה שהילדים שלי יהיו אדיבים, אני מאוד רוצה שגם אני מתנהלת, תופסת את עצמי לפחות, מתנהלת באדיבות בעולם ויחד עם זאת מה שחשוב לנו זה ללמד אותם שבתוך זה שאנחנו אדיבים, יש את הגבול שלי, יש את ההקשבה פנימה של מה נכון לי. נכון, ואפשר גם למצוא דרכים נוספות להביע את החיבה, להביע את, לבדוק אם הילדים... בעיניי זה מסר מאוד חשוב, שלשמוע על הגבול שלי זה לא אומר לא להיות נחמדה, אפשר גם כשאנחנו שומרות על הגבול שלנו, לעשות את זה בצורה נחמדה. זאת אומרת, אם באמת, אם אנחנו תופסות את זה בצהוב ועדיין לא הגענו לאדום, אז אפשר לשים גבול שהוא גבול שהוא יכול להיות אסרטיבי מאוד, ביחד עם זאת נעים. כאילו, זה לא חייב להיות עכשיו לבוא ולעצור בכל הכוח, תלוי בסיטואציה, אבל בהרבה סיטואציות יומיומיות אפשר להציב גבול בצורה נעימה מאוד ועדיין שהוא יתקיים, וזה לא סותר, אני חושבת.

העיקרון השני נקרא להשתמש בכל. תסבירי אותו. אז בעצם הרעיון הוא, העיקרון עצמו נקרא לצעוק. המטרה היא לבטא את הקול שלנו כשאפשר גם לצעוק כשצריך, זאת אומרת על לגיטימיות, אם חס וחלילה אנחנו נדרשות במצב של סכנה או איום, ניתן גם לצעוק, אבל הרעיון הוא בכלל ללמוד לבטא את הקול שלי גם אם בסביבה זה נשמע אחרת, זאת אומרת נשמע מעט היסטרית. או כל דבר אחר, איך אני יכולה להקשיב לעצמי עכשיו ולדעת שמישהו חוזר ואומר לי, מישהו, לא משנה אם זה בבית או במקום העבודה, חוזר ואומר לי איזושהי הערה שהיא לא מתאימה לי.

איך אני יכולה ללמוד להגיד לא או עד פה, למצוא את הדרך שלי לומר את זה, כשבעצם אנחנו מאמינות שהמילים זה קו ההגנה הראשון שלנו. זאת אומרת, אם אנחנו מדברות על הגנה עצמית מעצימה, עצם השימוש בקול, מעבר לזה שהוא עוזר להוריד מתח ולהפחית איזשהו סטרס שעולה או איזשהו קול פנימי שאני הולכת איתו, למה לא הגבתי, למה לא אמרתי, אוקיי? אז אני בעצם רוצה להשתמש בקול גם כדי לווסת את המערכת, לתת לעצמי את הלגיטימציה שהקול שלי יש לו מקום. ובעצם להנכיח את מה שמתאים לי. אוקיי, העיקרון השלישי הוא לברוח.

מה זה אומר? אוקיי. אז העיקרון של הלברוח הוא יוצר הרבה התנגדות. כאילו, מה זה לברוח? איך הגנה עצמית קשורה ללברוח?

עוד הגנה עצמית מעצימה, לברוח זה שפן, זה כן? יש בזה משהו פחדני בתפיסה. כן. אז אני מציעה רגע שנתייחס לזה להתרחק מהסיטואציה. מה שבבסיס השיטה של הגנה עצמית מעצימה, הרעיון הוא בחירה.

העיקרון הראשון היה רגע לחשוב, לזהות, להרגיש מה אני מרגישה בגוף. יכול להיות שבאותו הרגע, דבר הכי חכם מבחינתי, זה לצאת דווקא מאותה סיטואציה מבלי להגיב. הרבה פעמים אנחנו, כולנו נמצאות באין סוף קבוצות וואטסאפ, אוקיי? יש איזה, לא יודעת מה, אם אנחנו אימהות, יש את האימא שאיכשהו כותבת משהו שבאמת אולי היה מתאים שנגיב לה. אבל שנייה אחת נשימה, ויכול להיות שכרגע לא מתאים להגיב, מתאים לי רגע לקחת, ואם זאת בחירה שלי מתוך המקום של מה שמתאים לי, זה לא חולשה, זו הגנה עצמית לכל דבר.

זה משהו שחשוב לזכור, אנחנו הרבה פעמים לא תופסות את זה ככה, ויש לי דוגמה באמת מצוינת מאחת ההרצאות שעשיתי בחברה גדולה, סיימתי את ההרצאה וירדתי מהבמה, ניגשה אליי מנהלת ומספרת לי ש... שלושה ימים קודם היא עלתה על הבמה, הרצתה על איזה מודל שהיא פיתחה וכולה, זכתה ממש להערכה רבה, כפיים. איך שהיא ירדה מהבמה, איזה קולגה שלה אמרה לה איזו הערה סקסיסטית. היא אמרה לי, אני פשוט ברחתי משם. ואז היא אומרת לי, את לא מבינה שדיברת על העיקרון של הלברוח?

פתאום חזרה לי הנשימה, כי עד הרגע הזה רק אכלתי לעצמי, שלושה ימים אני אוכלת לעצמי את הראש. איך לא אמרת לו, מה לא עשית, איזה קטנה יצאת, כאילו היא ממש האשימה את עצמה בזה שהיא לא הגיבה, ופתאום היא ממש תיארה איך התרווחה בכיסא, והיא אמרה, איזה כיף שלא הגבתי, כאילו עכשיו אני יכולה רגע לקחת נשימה ולהחליט מה אני עושה, ואני כבר לא עסוקה בלהאשים את עצמי. וזה המסר של ההגנה עצמית מעצימה, אנחנו אף פעם לא מאשימות את עצמנו על איך שנהגנו, מה שעשינו. מה שחשוב לנו בעצם זה לראות איך אני יכולה תמיד תמיד תמיד לחזור לגוף, לחזור למה המתאים לי ולבחור. הבחירה היא הנקודה הכי חשובה.

זה דגש מאוד חשוב, כי אם אני בורחת כי לא היה לי את האומץ לעשות משהו אחר למרות שהייתי רוצה, אז זה אחרת מאשר אם אני מחליטה שהדבר הנכון באותה סיטואציה זה לקום וללכת. אני חושבת שלהחזיר לעצמנו את השליטה, הרכיב הזה של הבחירה שאת מדברת עליו, זה באמת הדבר הכי חשוב שצריך לתרגל. העיקרון הרביעי הוא להגן. אז להגן זה ממש במקרה באדום. כשאנחנו נמצאים בצבע האדום של הרמזור שהזכרתי, יש פה סכנה ממשית.

ניסיתי לדבר עם הקול שלי, להרחיק את הסיטואציה, ניסיתי לצאת ממנה ואני לא יכולה. כאן מגיע הנושא של הגנה ממש עם הגוף שלי, אוקיי? אז בעצם הדבר הראשון זה בכלל איך אני מתחברת לגוף, אפשר ממש לנסות את זה עכשיו, לשים רגע רגליים על הקרקע, לקחת רגע נשימה, להרגיש את עמוד השדרה שלי, ולנסות להגיד לעצמי אני כאן, זה לא מתאים לי, איך אני לוקחת נשימה ורגע מתחברת לגוף ממקום של היציבות שלי, מהמקום של הנוכחות שלי. וכאן אנחנו גם מלמדות טכניקות מהעולם של אומנויות הלחימה, שזה טכניקות מאוד פשוטות, לא צריך עליהן שום ניסיון קודם, לא צריך כושר גופני, איך אני בעצם מעלה את תחושת המסוגלות שלי לפעול במהירות, לצאת מאחיזה לא מותאמת, מאיזושהי הדרמה של חניקה, כן, תפיסה, איך אני בעצם כמה שיותר מתרחקת מהסיטואציה. כשבבסיס של להגן אנחנו מדברות על לפעול כמה שיותר מהר, כמה שיותר בעצם נחוש, בצורה נחושה, ולהתרחק מהסיטואציה.

אנחנו לא יוצרות פה לקרב, אנחנו לא עכשיו עוסקות באלימות, אנחנו בעצם רוצות להתרחק מהסיטואציה כמה שיותר מהר, וכל מה שזמין לי באותו רגע מתאים לפעול בסיטואציה האדומה. אני כן רוצה להזכיר במילה את שריר הפדיחה שאנחנו עובדות עליו. הרבה פעמים זה לא נעים, זה לא נעים לצעוק, זה לא נעים לבטא את הקול שלי, כמו שאמרתי, הרבה פעמים אנחנו נמנעות ואנחנו עם הצהוב, באזור הצהוב לא פועלות וזה מסלים לכתום, חס וחלילה זה גם יכול להסלים לאדום. שריר הפדיחה, אנחנו עובדות עליו כמו שריר בחדר כושר, אוקיי? ואנחנו ממש מתרגלות אותו, ואני מזמינה גם את המאזינים והמאזינות לתרגל בבית מול המראה.

לצעוק, להגיד עצור זה לא מתאים לי בטון כזה, בטון אחר, זאת אומרת לראות איך אני יוצרת לעצמי חוויה שכן יאללה פדיחה, אבל אני מעדיפה רגע אחד של פדיחה על פני אין סוף רגעים של חוויה של קיפאון. העיקרון החמישי, אולי העיקרון ששמו הכי לא ברור לי איך הוא קשור לסיטואציה, לספר. אז העיקרון של לספר זה לשתף, להתייעץ, זה אחד העקרונות החשובים ביותר בהגנה עצמית מעצימה. המטרה היא לא להישאר לבד. כשאני נשארת לבד עולה בי ספק, הצהוב נדלק מה שנקרא.

הרעיון הוא באמת לבחור אדם, מישהו בסביבתי שאני יודעת שתקשיב לי, יקשיב לי בצורה באמת מכל הלב. ואני אוכל רגע להעלות את ההתלבטות שלי. הרעיון של לספר הוא לחבר אותי לכוח של עצמי. אני גם מבטאת הכל, אני גם מורידה את הסטרס שקיים בגוף. כי אם אנחנו נזכור את אותה מנהלת שאכלה לעצמה את הראש שלושה ימים, אוקיי?

הסטרס נמצא בתוך הגוף, הוא לא הולך לשום מקום. הרעיון הוא איך אני מוציאה את זה החוצה, איך אני משתפת, איך אני מתייעצת. וזה משהו שמבחינתי, עכשיו אני מדברת כלימור, מבחינתי זה העיקרון הכי חשוב בהגנה עצמית מעצימה. כי ברגע שאני לא לבד, אני כבר מנחיכה את עצמי בעולם. וזה המטרה שלה לספר, לשתף.

את מדברת על לספר בשלב הצהוב כאיזושהי התייעצות. זה גם לספר אחרי שכן נחצה גבול, שמשהו, שלא הצלחתי נגיד לעצור את זה בזמן? ברור. זה בוודאי, זאת אומרת המטרה היא על אחת כמה וכמה לשתף אחרי שקרה משהו. גם כשאני אומרת למצוא אדם שאני מרגישה שיקשיב לי או תקשיב לי בלא קשב, אם אין אדם כזה אנחנו הרבה פעמים מפרסמות טלפונים של כל מיני מקומות שניתן להתקשר באופן אנונימי ולשתף, להתייעץ אם חס וחלילה כבר קרה משהו.

ואנחנו יכולים גם לפרסם את זה בקווים שלכם, לא שלנו, של כל מיני קווים. אוקיי, אני שומעת את הדברים שלך ואני חייבת לומר שהם מנפצים לי כל מיני מיתוסים שקיימים בחברה שלנו, כמו למשל שאם אישה לא נאבקה, זה אומר שהיא הסכימה, בטח יש עוד כל מיני מיתוסים שאת יכולה לספר לנו עליהם שאתם מנפצים חזק. אז אני אמשיך אותך, שאם אישה חיכה, זה אומר שהיא רצתה, שאם זה רק מילים, זה לא באמת פגיעה. שנשים מגזימות, שגברים לא נפגעים, ידוע היום שגם גברים נפגעים, אמנם בגיל הבוגר זה באחוזים יותר נשים, אבל עדיין גם גברים נפגעים, שלהציב גבול זה לא מנומס, ואחת התפיסות הכי שגויות זה שבעצם התקיפות או חציית הגבולות נעשות הרבה פעמים על ידי אנשים זרים, והמחקרים מוכיחים ש... ברוב המקרים זה על ידי איזשהו אדם מוכר.

הרבה פעמים אדם שיש לנו איתם יחסים, שאנחנו אוהבות, אוהבים, שאנחנו, חלקנו תלויים בהם ברמה כזו או אחרת, ולכן השאלה היא לא מי האדם שמולי, אלא מה אני מרגישה בסביבתו, מולו. כל הזמן השיטה הזאת מחזירה לבטן שלי, להרגשה הפנימית, הגוף מספר לנו. נכון, אנחנו לא תמיד יודעים מי יהיה סביבנו, אבל אנחנו יכולים להכיר את עצמנו ולצאת בזמן או להגיב כשדברים קורים. וזה בעצם מה שאת מלמדת פה. טוב, המאזינים והמאזינות שלנו מאוד אוהבים מחקר, וגם אני מאוד אוהבת מחקר.

אתם בדקתם את השיטה שלכם? יש איזה שהם מחקרים בתחום הזה שמוכיחים שהיא יעילה? אז כן, יש גוף מחקר בינלאומי נרחב, בעיקר בארצות הברית ובאירופה, על היעילות של השיטה. וממש מצביעים במחקרים, בדקו בעצם נערות ונשים שלמדו את העולם של הגנה עצמית מעצימה על עלייה בתחושת המסוגלות, ביכולת שלי לזהות מוקדם יותר מצבי סיכון, בכל הנושא הזה של השימוש בקול, זה דברים שהם ממש כבר מוכחים מחקרית, אנחנו גם נצרף מחקרים בתחתית הפרק שאפשר לעיין בהם, כשבעצם מה שהמחקרים מצביעים זה על היכולת שלי להיות הרבה יותר בהירה. כלפי עצמי ואז מטבע הדברים גם כלפי הסביבה שלי.

צריך לזכור, ההגנה העצמית מעצימה, אנחנו לא מדברים על שכבר לא יהיה רמות סיכון כאלה ואחרות, אנחנו כן מדברות על העניין הזה של הזיהוי המוקדם והיכולת שלי לבחור את הפעולה שתעזור לי כמה שיותר מהר להביע את הקול שלי, להביא את הנוכחות שלי. ולחזור לאותו מצב ירוק שהזכרתי. טוב, לימור, תשמעי, כאימא לארבעה ילדים, אני שומעת את זה ואני חושבת שזה דבר באמת שהלוואי ויגיע לכל אחד, הידיעה שזה לא צריך ללכת מקווצים בעולם, שיש מה לעשות בסיטואציות שונות, שאפשר ללמוד את זה ולתרגל את זה, שזה לא בהכרח איזה ביטחון מולד שאו שיש לך או שאין לך, ושגם אם לא למדת לעשות את זה לאורך החיים, אז אפשר אחרת. איזה מסר את תרצי להעביר למי שמאזינה או למי שמאזין לנו עכשיו? אז כמי שגדלה בבית שהגבולות בו לא היו ברורים או מספיק בטוחים, מטבע הדברים כשגדלתי פניתי לעולמות של הטיפול, של הריפוי, של כאלה שבעצם נפגעו בעבר.

וכשהכרתי את אלה לב, אני זוכרת שהכרתי דרך הבת שלי שעברה קורס של... מה שנקרא הגנה עצמית מעצימה, ואני ממש ממש הרגשתי שזו השיטה שיכולה באמת לתת לכל אחת בעולם הזה את הידיעה שבעצם מותר לה להביע את עצמה, מותר לה לזהות איפה הגבול שלה נמצא ולפעול. זאת אומרת, החיבור הזה לכוחות, לגבולות, למקום הזה שאני יכולה לבטא את עצמי ומותר לי, זה דבר שעד היום אני מתרגשת ממנו. ואם יש לי מסר למאזינות ולמאזינים זה שאם מישהי שמעה אותנו בפרק הזה וככה הרגישה שיש איזה משהו שנגע בה, יש איזה משהו שהיא פתאום מזהה, אז שהיא לא תישאר לבד, שתזכור את העיקרון שלה לספר, לשתף, להתייעץ ורגע באמת לעשות עם זה משהו. הבחירה לפני את עצמנו בעולם, מבחינתי זה הדבר הכי חשוב.

ומה שבאמת הייתי רוצה לסכם שמניעה היא לא פעולה חד פעמית, זה ממש מדובר בחינוך ובאיזושהי העברה של מסר גם מדור לדור. יש לך מקום, תקשיבי לעצמך, יש לך את המקום להגיד. את מה שאת מאמינה בו, את מרגישה, מה שמדויק לך, מותר לך. תודה רבה רבה, לימור, אלי, תודה רבה גם על העשייה החשובה שלכם, גם על זה שהגעת לכאן היום. איפה אפשר למצוא אתכן?

אז יש לנו אתר שאנחנו ככה נחבר, נצרף אותו, אני מניחה. אני רוצה להודות לכם, גם לך באופן אישי וגם לשלי, באמת כל מרגע שהתחלנו את התקשורת, החוויה שלכן היא של נשים שנותנות לנשים להיות נוכחות, להביע את הקול שלהן ובאמת להביא הרבה מקום של חמלה ויחד עם זאת באמת הנושא הזה של חיבור לעוצמה כאן בעולם ואותי זה באופן אישי מאוד מרגש. אני מאוד מאוד מודה לכם. תודה, תודה רבה רבה עד כאן להיום. תודה לכל צוות ראשית עושים היסטוריה, לשלי נויה עורכת הראשית ועורכת התוכנית, לעידו שקד מנהל האולפן, טכנאי הסאונד ועוד כל מיני דברים, לראות שוקר מנהלת הדיגיטל שלנו, לעמית חזזי מנהל המכירות, ונתראה בפרק הבא.

תודה רבה