כוחה של מילה: נדרים, בריתות, שבועות, ברכות וקללות [עושים תנ״ך]

עושים תנ״ך יותם שטיינמן מארח שלום לכל המאזינות ולכל המאזינים הקודם של עושים תנ״ך דיברנו על יפתח הגלעדי, סיפרנו את הסיפור הטרגי שלו, דיברנו בעיקר ככה בסוף פעם של הדברים על הקללה, על הברכה, על הכבוד, על שבועה, על בריתות, בעיקר על הנדר של יפתח ואיך הוא מתקבל או לא מתקבל על הקרבת בתו. אמרנו בסוף פעם של הדברים שנחזור לסיפור הזה אבל הפעם נדבר על כוחה של מילה. אז שלום שוב לפרופסור נועה מזרחי מהאוניברסיטה העברית, אנחנו ממשיכים מהנקודה שפחות או יותר הפסקנו, כן, במלחמת האחים, בשולי הדברים מה שנקרא, כן, אחרי הניצחון הגדול של אבטח. מי שלא שמע את הפרק הקודם, אני ממליץ, תלכו ותשמעו כי זה קשור קשר הדוק, נדבר על כוחה של מילה ונתחיל את הדיבור על כוחה של מילה, פיזית, כן, על מילה מסוימת. נכון, אנחנו באמת עצרנו ברגע מאוד מותח, כן, בעצם בסיפור.

אחרי הניצחון הגדול על ההמונים, אחרי הטרגדיה שאבטח נאלץ להקריב את בתו במו ידיו, פתאום הוא מתמודד עם משבר חדש קואליציוני. ויצאה כי איש אפרים, בעצם למדנו מהפרק הקודם שההמונים הציקו לא רק לגלעדים מצפון להם, אלא גם לאנשי אפרים ואפילו יהודה שממערב להם. ויצייק איש אפרים ויעבור צפונה, האפרתים עולים צפונה, ויאמרו לאבטח מדוע עברת להילחם בבני עמון ולנו לא קרה ללכת עמך. כן, יש פה אפשרות לביזר, לקצת כסף, מה... כן, פקות, אקשן, ביתך נשרוף עליך באש.

עכשיו הם גם מצאו למי להגיד את זה, הרי הרגע הוא ראה את כל עתידו נחרב לפניו, אבל... עכשיו הם גם מאיימים עליו בשרפת הבית. ויאמר יפתח עליהם איש ריב הייתי אני ועמי ובני עמון מאוד עמי כאן כמובן הכוונה לגלעדים. ואזעק אתכם ולא שאתם מוטים מידם. יש פה היפוך מלא לסיטואציה שאיתה התחלנו.

כשהגלעדים היו במצוקה הם באו להבטח שהם זרקו אותו מהבית קודם והוא אמר כן אתם יודעים מה בסדר בתנאים מסוימים עכשיו יפתח אומר אותו דבר לאפרתים אני הייתי צריך אתכם ואתם לא באתם. מכך הוא אגב למדים שהיו עוד דברים שהתרחשו בסיפור הזה שלא סופר לנו עליהם. ויראה כי אינך מושיע ואשים הנפשי בכפי. ואהברה אל בני המון ויתנם אדוני בידי.

כן, כן, ולמה עליתם אליי היום הזה להילחם בי? הייתם צריכים להילחם בהמונים, לא בי. וכמו שאמרתי גם הפעם הקודמת, יפתח במצב רגיש, זה לא היה הזמן הנכון לעצבן אותו. ויקבוץ יפתח את כל אנשי גלעד, נזכור שהוא מונה לראש וקצין לכל תושבי גלעד, וילחם את אפרים. ויכו אנשי גלעד את אפרים, לא את ההמונים, עם ההמונים כבר גמרנו, כי אמרו פליטי אפרים אתם, גלעד בתוך אפרים, בתוך מנשה.

אז יש לנו כאן בעצם סבך של הפוליטיקה הבין שבטית, המתחים בין שבטי ישראל לבין עצמם. בעצם מנקודת המבט של ספר שופטים, זו באמת כמו שאמרת בצדק, מלחמת אחים בזמן שיש להם דברים יותר חשובים להתעסק איתם. בדמות אויבים חיצוניים. מבחינת הגיאוגרפיה נזכיר, אפרים גליל נקרא לזה, באזור הצפוני של ישראל, וגלעד, אנשי גלעד יושבים בצד המזרחי של הירדן. כן, אבל כדאי לזכור, ממלכת אפרים באמת מגיעה עד הגליל, אבל שבט אפרים עצמו יושב קצת יותר דרומה, בעצם זה החלק הצפוני של ההר המרכזי, ואת ההמשך של ההר הזה זה הרי יהודה, אבל כלפי צפונה...

זה הר אפרים. מדרום או מצפון לעמק יזרעאל נגיד. ולכן גם נאמר ששבט אפרים עולה צפון, זאת אומרת עולה לכיוון גלעד. וילכוד גלעד את מעברות הירדן לאפרים. הרי בשביל להגיע לגלעד האפרתים היו צריכים לחצות את הירדן.

ואת הירדן אפשר לחצות רק בנקודות מסוימות, אלה נקראות מעברות הירדן. וזה אומר שגם אם הם רוצים לסגת, הם חייבים לחזור דרך אותן נקודות. אז כאשר הגלעדים לוכדים את מעברות הירדן, הם בעצם חוסמים את נתיב הנסיגה של אנשי אפרים. והיה כי יאמרו פליטי אפרים, אה וורא, אני רוצה לעבור, ויאמרו לו אנשי גלעד, האפרתי אתה? ויאמר, לא, חס ושלום, אני...

זה מי שלכם, פון אונזרי. ויאמרו לו, אמורנה שיבולת. ויאמר, סיבולת. וזה כתוב בשין ובסמך. נכון.

ולא יכין לדבר כן, הוא לא הצליח להגיד את המילה שיבולת. זה המקרה היחיד בכל המקרא שבו אנחנו למדים שהיו הבדלים של דיאלקטים. בין דוברי העברית הקדומה כשאנשי אפרים התאפיינו בכך שהם לא יכלו לבטא את הש, יצא להם משהו אחר שכאן יוצג כס ואולי זה באמת היה ס או משהו יותר כמו ס שאין אות בעברית כדי לסמן את זה אבל שין לא הייתה חלק מהאינבנטר של הייצורים שלהם וזה מסגיר אותם כי כל אפרתי מדבר לא יודע להגות שין בניגוד לתושבי גלעד, וככה הם מזהים אותו. ויאחזו אותו, וישחטוהו אל מעברות הירדן. ויפול בעת ההיא מאפרים ארבעים ושניים א', מספר עצום.

כן. וזו בעצם נקודת הסיום. אחרי כן נאמר, וישפוט יפתח את ישראל שש שנים, אבל כבר לא ברור איזה לשפוט את ישראל אפשר לעשות, אחרי שכנראה שהיה שקט תעשייתי אחרי הדבר הזה. כן, אחרי זה אף אחד לא התעסק איתו. כן.

נחזור לכוחה של מילה, ממש יש פה כוחה של מילה, זאת אומרת מילה אחת מפרידה בין חיים ובין מוות. מעבר לדיאלקטים, אנחנו יכולים לוודא שזה באמת היו, אתה יודע, שפה אחרת או מבטא אחר? אתה יודע, בשפות אחרות זה ברור לנו, היום בעברית כולם מדברים פחות או יותר את אותה השפה, זה אין, יכול להיות מבטא אבל לא דיאלקט ממש. נכון, העברית החדשה כמובן נוצרה כבר בעידן של תקשורת המונים, ומהיום הראשון כבר היה רדיו ואחר כך גם הגיעה הטלוויזיה, זאת אומרת, והתופעות האלה התרבותיות בעצם מוחקות את ההבדלים המקומיים, אבל עד להמצאת עידן תקשורת ההמונים, בעצם האלקטרונית לא הייתה דרך להאחיד את הלשון בכל מקום, והתוצאה הייתה שקהילות דיבור בתוך אותה שפה, קהילות דיבור פיתחו מאפיינים מקומיים ייחודיים, זה בעצם, אלה בעצם דיאלקטים. יש את הארמית של ערם ויש את הארמית של מקומות אחרים.

נכון. תראה, רואים את זה, אני הרי מגיע מאזור ירושלים, ורואים את זה היטב בערבית של הפלסטינים באזור. כל כפר באזור סובב ירושלים, יש לו דיאלקט ייחודי משלו. וזה שונה לגמרי נגיד מעזה, ששם יש, לא יודע, השפעות בדואיות, תקוף הם קוראים כמו ג', ממש. נכון.

נכון, הערבית היא דוגמה מצוינת לשפה שההבדלים הדיאלקטליים שלה הם עצומים ומאוד ניכרים לדוברים עצמם. זאת אומרת, הדובר עצמו יודע להגיד, אתה הגעת מהכפר הזה? ולא מהכפר הזה, מאוד רגישים להבדלים האלה, ואני זוכר גם כאשר אני הייתי בפוסט דוקטורט למשל בארצות הברית או בגרמניה, זה בריתק אותי, היכולת של דוברי האנגלית או הגרמנית לזהות ברגע מאיזה חלק של הארץ, ארצות העצומות האלה. זה ככה גם בספרדית, אני יכול להגיד לך מניסיון, ובעוד שפות יכולים לדעת, או בתוך לונדון, כן, מאיזה אזור אתה בלונדון. כן, לפי האנגלית.

האנגלית הבריטית אגב, היא לא רק, יש בה לא רק דיאלקטים, אלא גם סוציולקטים. אדם צריך להגיד שלוש מילים באנגלית ואז כבר יודעים הוא מהממ"ד הגבוה, הבינוני או הנמוך. ונראה אותך מבין אנגלית של סקוטי, שזו אנגלית לגמרי שבכלל לא ניתן להבין. נכון. זה תמיד נשמע כאילו מישהו או שיש לו אבנים בפה או שהוא קצת שתאי יותר מדי.

טוב, מהזווית שלהם זה נשמע אחרת. נכון, חד משמעית. אבל כאן זה לא רק המילה שיש לה כוח, אלא ההגייה של המילה שיש לה כוח. האופן המדויק שבו נהגתה המילה, זה מה שקובע את גורל האדם שעומד במעבר הגבול. אם הוא ימות או יחיה, וכך אנחנו רואים את העוצמה שיש לשפה בתודעה התרבותית של בני העת העתיקה, כן?

זה גם התוכן של המילים, אבל גם צורת ההגייה של המילים. זהו, וזה מקשר אותנו, אנחנו, אתה יודע, כאילו עוברים מהפרקטיקה לרעיון הכללי, ברכות כללות, שבועות, בריתות, בוא רגע, קודם כל נגדיר את המושגים האלה, כי הם לא כל כך ברורים גם בימינו ובטח לא בעולם העתיק, נכון? אז נתחיל ככה בברכה, מה זו ברכה? ברכה היא אמירה שכמו הרבה סוגים אחרים של פעולות דיבור יש לה כוח בעולם. זאת אומרת אם אני מברך אותך אני בעצם קובע במידה מסוימת את עתידך, אני מאחל לך שיקרה לך כך וכך לטובה, אבל עצם העובדה שאני אומר את זה זה כבר משנה איזה מתק במציאות שיגרום לכך שזה באמת יקרה.

ואם אני לא מברך אותך, זה לא יקרה. או אם אני מברך אותך, או מקלל אותך שזה לא יקרה, אז יקרה הדבר ההפוך, כן? אז יש כאן איזו תפיסת יסוד שהשפה האנושית, יש לה כוח לעצב את המציאות. זאת אומרת, זה לא סתם מזל טוב ליום הולדתך, אלא זה שיהיה לך עושר ועושר, אבל זה באמת מניע את העניינים. כן.

בעולם לכיוון הזה. כן, וצריך לזכור שהתפיסה של השפה יש כוח היא תפיסה שנולדת בתוך עולם שבני אדם הם בסך הכל מאוד חסרי אומנים בתוך הטבע והמציאות. כן, אני מזכיר לכם שאנחנו בעידן, לא רק שעוד לא היה דהודורן, גם עוד לא היה פניצילין. זאת אומרת, אפילו שריטה הייתה יכולה להיגמר במוות. בעצם בעולם הזה גם הרפואה היא בעצם סוג של כישוף.

ואם זה עובד אז זה מדהים כן אז זה מוכיח שהעסק הזה עובד. כן ולפעמים גם זה wishful thinking כזה אתה יודע בורחתי באני לא יודע בהצלחה בעסקים אז אני אעשה עסקים מתוך אמונה ומתוך אתה יודע מוטיבציה ויכול להיות שאני גם אצליח הנה זה בגלל הברכה. כן עכשיו אז בעצם חיי האדם הם פה נמצאים תמיד על הכף ומצד שני יש תודעה מאוד עמוקה שהגורל האנושי נתון בידיהם של כוחות שהם מעבר לאדם. והאדם עושה כמיטב יכולתו כדי להניע את הכוחות האלה לפעול קצת לטובתו, ומה יש לו לעשות חוץ מלשכנע אותם בדיבור? כן.

אז אנחנו נמצאים במרחב של תודעה רוחנית, שהשפה זה בעצם הכלי היחיד שיש לאדם לעצב את המציאות, אין לו מעבר לזה שום כלי אחר, והתפיסה הזו גם מושלכת כמובן על העולם העל-אנושי. והיא מתגלמת במקרא כבר בסיפור הראשון. וההופכי של ברכה וקללה זה לא ההופכי של ברכה כמו שאולי נדמה לנו. זאת אומרת, זה לא שאו שאני מברך אותך או שאני מקלל אותך, זה משהו אחר. הייתי אומר שהקללה היא חלקית ההפך של ברכה, אבל היא גם ההפך של דברים אחרים.

אוקיי, בוא נסביר. קודם כל, הקללה היא בעצם איחול שהופך להסתה מסוימת של המציאות, אבל לרעה, לרעתה. זאת אומרת, זה מאותו עולם של הברכה. נכון, ולכן גם למשל בדברים פרק כח', כשאנחנו מדברים על הברכות והקללות למי שיקיים או יפר את הברית, יש לנו חלק קצר של ברכות, חלק ארוך של קללות, כי תמיד הקללות יותר מעניינות, אבל זה לא אמירת גידופים, כמו שהמשמעות של המילה היא היום בעברית שלנו, הקללה היא עוד פעם, היא פעולת דיבור שגורמת ל... מחוללת משהו בעולם.

אם אני אומר למישהו, אה, אתה מכוער, אתה טיפש, זו לא קללה, זה תכונה, ציינתי תכונה. נכון, אני לא יודע אם זה היה ציון מדויק או לא, אבל זה כן קשור לעולם המרחב הסמנטי של קללה במובן הזה, שהמילה קללה נגזרת משם התואר קל. כשאני אומר על אדם מסוים שהוא מכוער, טיפש וכן הלאה, אני בעצם... מקל בערכו, אני מזלזל בו, אני מסתייחס אליו כאילו הוא קל משקל, ובמובן הזה הקללה בעצם הפוכה לכיבוד, כן? כי כבוד נגזר מהתואר כבד, שמשהו שיש לו משקל, אז יש לו נוכחות בעולם ומכבדים אותו יותר, וכאשר אני מקל במשקלו, אז אני בעצם, הוא מזולזל.

אבל קללה היא... לא תמיד ברמת ציון משהו גופני, אלא הרבה פעמים ברמת איחול, נכון? זאת אומרת, האיחול יכול להיות טוב, ואז הוא ברכה, והאיחול יכול להיות רע, ואז הוא קללה. כן. אם אני מאוד מאוד כועס עליך, ואני מאחל לך, אני אפתח ומאחל לך שביתכם ישרף באש, לא ביתי, אז זו בעצם פעולת דיבור שיכול להיות שיהיה לה כוח מרי, אגב, לא מיידי.

זאת אומרת, הקללה יכולה לפעול באיחור מסוים, ואפילו מעבר לדורות. זה שיצאה מהפה כן כמו הנדר ברגע שהקללה יצאה מהפה יש לה כבר קיום עצמאי בעולם ואין לדעת לכן עדיף בכלל לא להגיע לנקודה הזאת. אוקיי בוא שלישייה נוספת אז נדר כבר אמרת נגיד סלאש שבועה וברית. כן שזה כאילו נראה לנו מאוד דומה אבל אבל הם מושגים שונים.

במחקר, אבל הדעה המקובלת היא שנדר, או לפחות אחת הדעות המקובלות, היא שנדר קשור בצורה מסוימת לנזר, כן, כמו נזיר, זאת אומרת, להתנזר ממשהו, פירושו להימנע ממשהו, להתייחד ממשהו, והנדר הוא פעולת דיבור שמייחדת, היא מפרידה את הפעולות של האדם מפעולות אחרות, בעצם זה שהיא בעצם מהווה סוג של הקדשה לגבוה, זאת אומרת זה פעולה שמכוונת כלפי האל. שבועה היא סיפור קצת אחר, אפשר להישבע גם לאל כמובן, אבל אדם יכול להישבע לחברו, והשבועה היא גם היא סוג של דיבור מחייב. ברגע שאדם מקבל על עצמו התחייבות מסוימת בשבועה, הוא כבול בידי השבועה הזאת והוא לא יכול להשתחרר ממנה, אבל זה כאמור לא רק כלפי האל, זה גם יכול להיות כלפי האדם. זאת אומרת זה החוזה של העולם העתיק כי אין לנו אתה יודע צילום מסך או לצורך העניין משהו חוזה כתוב שאני חותם עליו וכל צד מקבל המשמעות היא בדיבור המשמעות היא באמירה. כן יש כמובן גם חוזים כתובים אבל.

איך תסחוב עכשיו אבנים הביתה. בדיוק זאת אומרת זה צריך להיות כתוב על לוחטין או זה יש משקל אתה צריך לכבד את החוזה כי הוא כבד וזה גם מייצר אגב בעיות מעשיות של העתקים. זאת אומרת כל העתק בהכרח שונה מרעהו אז איזה ורסיה צריך לכבד אז וגם אנחנו נמצאים בעולם שבו אוריינות זאת אומרת ידיעת כרוך טוב היא נחלתם של מתי מעט. כן יש הערכות שפחות משני אחוז מהאוכלוסייה בכלל ידעו כרוך טוב אז בעולם הזה גם אם אתה חותם על חוזה אתה כותב את האיקס במקום את השם שלך זה עדיין לא אומר שאתה בהכרח תכבד את הדבר הזה כי יש יותר משמעות. למילה הנאמרת מלמילה הכתובת.

רואים את זה גם בחוקי המקרא, שזה נסמך על עדים ועניינים ולא על מדע פורנזי, כן? אף אחד לא אומר תביא את האסטלה כדי להוכיח שקנית משהו. אבל חוזים, למשל בין מדינות או בין ישויות פוליטיות, אלה כבר נכתבים, ההעתקים שלהם מופקדים במקדש להם משמורת, ואלה בעצם החוזים שאנחנו פחות או יותר מקבלים גם, או ששרידיהם מתגלים. בחפירות הארכיאולוגיות עד שאנחנו מגיעים לתקופה המאוחרת יותר התקופה הפרסית ובעיקר ההלניסטית רומית שאז אנחנו גם מוצאים העתקים של חוזים כי גם האוריינות התפשטה בצורה הרבה יותר רחבה אבל בעולם של תרבות אוראלית הכל נעשה בעל פה. האחות החורגת ברית.

הברית היא מקרה מעניין ביותר הברית היא הייתי אומר לא בדיוק פעולה הברית היא מצב מצב שמתהווה כתוצאה משבועה למשל.

ברית היא מצב של התחייבות הדדית, אז במובן הזה היא בהחלט דומה וחופפת חלקית את מושג החוזה, היא תמיד הדדית, זאת אומרת לשני הצדדים יש התחייבות כלפי הצד האחר, אבל אני אומר שהיא מצב ולא פעולה, כי מהרגע שכורתים ברית, אנחנו נמצאים בסטטוס של התחייבות מתמדת זה כלפי זה, הדבר הזה לא יופר עד... הפרה, כן? לשון שרושפי ריי שריי, זאת אומרת פירור, פירוק, כן? אז הפרת ברית או הפרת חוזה היא בעצם פירוק של הקשר החוזי, והדבר הזה יש לו גם, יכול להיות לו משמעויות קטלניות, כן? במיוחד אם הפרטנר שלך לברית זה למשל האימפריה האשורית, שאני לא מאחל לאף אחד.

אני הלכתי לברית הקשת בענן, או ברית בין הבתרים, או ברית המילה, שזה, או לוחות הברית, כן? שזה אנחנו מול האל, שם אנחנו לא נותנים הרבה, אבל לא כדאי להפר את הברית. כן, למשל במקרה של הברית שנחרטת לאחר המבול, אלוהים התחייב שהוא לא יביא שוב מבול על הארץ. ומה בני אדם עושים? חיים.

כלום. קודם כל הם שרדו, שזה לא מעט הייתי אומר, ואחר כך גם רואים הרבה הזדמנויות שאלוהים אומר, למה התחייבתי? הייתי רוצה לעשות עוד פעם ריסטארט, אבל עדיין זה יחס הדדי, כן? כי הרי הדבר הראשון שנוח עושה לאחר... שהוא יוצא מהתיבה זה להקריב קורבן זאת אומרת זה.

יש כאן גם בכלל אקט של הכרה כלפי האל אז אנחנו טוב הוא עושה עוד כמה דברים כמובן שם אבל זה פרק אחר. אז הברית היא מצב הייתי אומר משפטי. מצב משפטי שבועה יש לה ממד משפטי אבל היא גם במידה רבה עניין חברתי אבל הברית היא כבר עניין פורמלי יותר הברית מחייבת ברמות אחרות. ויש השלכות יש סנקציות על אי קיומה. פרופסור נועה מזרחי אוניברסיטה העברית אני מציע ככה שאתה יודע נרוץ על התנ״ך ונבחן כל מיני בריתות שבועות הבטחות אתה יודע בעולם הזה של כוחה של מילה.

וככה בשיחה המקדימה שעשינו אמרת לי אז בוא נתחיל ממש ממש מההתחלה איפה זה מה ממש ביום הרדוני והיו והיו שמה באזור הזה אני חושב שכן אני חושב שכן כי בעצם אמנם אין שם בדיוק ברית אבל בהחלט יש שם ביטוי אז לכוחה של מילה. הסיפור הראשון שפותח את ספר בראשית, סיפור הבריאה הראשון, בעצם מספר על בריאת העולם במאמר. וזה סיפור מאוד ייחודי במובן הזה, כן? כי יש לנו סיפורי בריאה אחרים מהעולם העתיק, שבהם הבריאה נעשית במעשה, הרבה פעמים לוקחים אדמה, עושים איזה משהו, כן? פה דווקא הבריאה מתחילה באמירה, האל אומר ויהי אור, ואז נאמר ויהי אור.

זאת אומרת הוא לא לוחץ על המתג הוא יוצר את המתג באמצעות האמירה יהי אור פקודה קולית העולם מתחיל כמו סירי אם תרצה. כבר בסיפור הזה אנחנו רואים שהדיבור או השפה הדבורה. זה בעצם הכוח הגדול ביותר המציאות מה עוד שהיא נאמרת מפי האל אני מניח שאם אני אגיד יהי אור זה לא יעבוד באותה הדרך את זה, אבל עצם העובדה שהם נכנסו לדיבור האלוהי, את הכוח הזה, זה מראה לנו איך הם תפסו את השפה בכלל. וכבר בפסוק הפכת באותו פרק, הברכה הראשונה, ויברך אותם אלוהים, ויאמר להם אלוהים, פרו ורו, מילאו את הארץ וכבשוה וכן הלאה. נכון, וזה קורה, זאת אומרת, זה בדיוק מה שקורה, הברכה מתממשת בעולם, והאדם מתרבה וכן הלאה, ואכן כובש את הכל.

אבל כשאנחנו מגיעים לסיפור הבריאה השני, אנחנו רואים שהוא שונה בהרבה פרטים מהסיפור הראשון הסיפור הראשון הוא סיפור הייתי אומר זה קצת כמו סליחה על האסוציאציה המוזיקלית הבולרו של רבל. תסביר עכשיו רגע שלחת את כולם לחפש משהו עכשיו אז תעשו על זה גוגל ותראו מה זו יצירה מוזיקלית שבעצם היא רפטטיבית.

אבל בעצם דרך העצמה הזאת מפרזה לפרזה, אנחנו בעצם מקבלים איזו תחושת התעלות מוזיקלית. כן, ומי שמנצח על המקהלה הזאת זה האלוהים. כן, האל בורא את העולם באיזה מהלך רפטטיבי שהוא אומר ויהי כך ואז הדבר הזה נוצר, ובסופו של דבר יש לנו עולם שלם שנבע. ואנחנו מסיימים את הסיפור הזה בהרגשה מאוד, הייתי אומר, של התעלות. לעומת שאנחנו עוברים לסיפור הבריאה השני מפרק ב', אמצע פסוק 4 ואילך.

הכל מקולקל, מעולתם, מגובה. ממש, זה ההפך המוחלט, הכל פשוט מעשי ידינו טובים בים. כן, מה זה משעמם לאדם, מה, איפה עכשיו, כן. הוא חייב לקלקל מהרגע שהכל. וזה הולך מן הפח אל הפחת, ולמי שלא מכיר אז כדאי לקרוא, וזה נגמר בעצם בקללות.

כאילו קיבלנו בשני פרקים את כל החבילה ממש בהתחלה יש לנו ברכה ואחר כך יש לנו קללות קללות לאדם קללות לחווה אשתו קללה לנחה שעשית את האישה ובעצם זה נגמר בבכי בשורה התחתונה כן. וגם בזריקת אחריות כן כשאלוהים שואל מה שואל את האדם מה קרה כאן אז האדם אומר לו לא לא זה האישה שנמצאת עם עדי היא נתנה לי שוב משים פעמיים הרי כן אז ישר משים שאתה הבאת. בדיוק. אני לא קשור שום דבר, אין כוחה של מילה, אין כוח למירלה, שום דבר. וכשהוא שואל את האישה, אז היא אומרת, זה לא אני, זה הנחש, וכן הלאה.

אז בעצם, אבל אלוהים בסוף מחלק, ועדת החקירה הממלכתית נותנת את האחריות לכולם. כולם מגורשים. בדיוק, כולם מגורשים, כולם מקבלים קללה שמעצבת את גורלם לנצח. בעצם העונש על הפרת כללי ההתנהגות בגן העדן, הוא גירוש מגן העדן ובעצם המשמעות האמיתית של הדבר הזה זה כניסת המוות לתמונה. בעצם כנראה לפי ההשערה הזאת בתוך גן העדן יש חיי נצח גם מבלי לאכול מפרי העץ הזה, עץ החיים, אבל ברגע שהאדם מגורש מגן העדן אלוהים אומר לו במפורש שהוא ייאלץ לשאת באחריות ולשלם את המחיר בדמות המוות.

אז כללות ברכות ראינו, כדי לדבר על שבועה, אתה לוקח אותנו דווקא לסוף התנ״ך עכשיו, נכון? או כמעט לסופו של התנ״ך, לקהלת. כן. להלניזם, לשם, לפילוסופיה הקהלתית. כן, אז כיוון שדיברנו על נדר, אני חושב שכדאי לשים לב לעצה מעשית מעניינת שניתנת לנו בספר קהלת, שהוא באמת מייצג את הקצה המאוחר, או אחד המאוחרים ביותר במקרא.

יש לנו במקרא כנראה שני ספרים שרוב החוקרים יסכימו שהם מהתקופה ההלניסטית, יש יותר שאנשים יטענו לגביהם, אבל אני חושב שניים שאפילו אני מוכן להסכים לכך, האחד הוא ספר דניאל שלא נדבר עליו הפעם, והשני הוא ספר קהלת, שלשונו הכי קרובה ללשון חז״ל מכל ספרי המקרא, וקהלת הוא כידוע היה טיפוס סקפטי מאוד, והרבה פעמים הוא גם מפקפק בחוכמה מה עשיתם. מי יודע אם כן. הוא לוקח פתגמים, אין הפתגמים שיש לנו בספר משלב, ואומר זה לא בדיוק ככה, המציאות היא יותר מורכבת. רק כשהוא מגיע לעניין הנדרים, הוא נותן לנו בכל זאת המלצה מעשית, ואני קורא מפרק ה', פסוק ד', או ג', כאשר תידור נדר לאלוהים, אל תאחר לשלמו. זה קודם כל ההיצע הבסיסית, שזה ראינו גם במקרה של יפתח, אבל קהלת אומר גם אל תאחר לשלמות, זאת אומרת תזדרז לה, אל תחכה חודשיים, תגמור עם זה מיד, כי מי יודע איך זה יסתבך, כן?

כאשר תידור נדר לאלוהים אל תאחר לשלמו, כי אין חפץ בכסילים. אידיוט מי שמתעכב עם הדבר הזה, אל תיכנס לעסק הזה, כי כאשר תידור שלם. בדיוק, רציתי להגיד, אתה יודע, קיבלת דוח מהעירייה, אל תחכה שלושה חודשים, זה לא ילך לשום מקום, תשלם את זה וגמרנו נו. כן, למה להיכנס לכפל קנס או כזה? כן, כן, כן, ממש כזה.

אבל, אבל, אומר קהלת, טוב אשר לא תידור, משתידור ולא תשלם. זאת אומרת, הוא אומר, למה בכלל להיכנס לפינה הזאת? לו קהלת היה מדבר עם מפתח, הוא היה אומר לו, כשיפתח היה מתחיל להגיד את הנדר, הוא אומר לו, לא, לא, לא, לא, לא, אל תעצור כאן, למה להסתבך? למה לקבל קנסים פאנגו? הולך לחניון.

אני הולך, אתה יודע, אני ממשיך עם אותו עניין. עדיף שלא תקבל את הנדר מלכתחילה וככה לא תצטרך לשלם אותו גם. כן. כן? אל תיתן את פיך, לחטי את בשריך.

וכאן יש הבנה עמוקה שהנדר הוא גם לקיחת סיכון, לפעמים סיכון מאוד משמעותי. יכול להיות שאתה אומר, אוקיי, high risk, high gain, אני צריך לחשוב מה, אני יוצא למלחמה עם ההמונים, כן לנדור, לא לנדור, אז אנחנו רואים שנושא הנדר העסיק את בני העת העתיקה והם גם התחילו לפתח גישה קצת יותר צינית שאומרת אוקיי אנחנו מבינים שיש פה ניהול סיכונים אבל בעצם אם אתה רוצה לנהל השקעה סולידית אל תיכנס לזה מלכתחילה. בוא נדבר על ברכות ואחת הברכות אולי הכי מוכרת בראשית כ"ז הסיפור הטרגדיה המשפחתית של עשיו בעיקר יעקב עשיו יצחק והברכות. בוא נזכיר מה הולך שם יש את הבן של אמא והבן של אבא והאמא רבקה שנקרא לזה מרכז המודיעין שמנהל את כל העניין גוררת את הבן הקצת אולי ילדותי קצת לא מבין אבל משתף פעולה של היעקב לרמות את האבא יצחק הזקן וזה קורה כן זה מצליח להם הסיפור הזה ונתחיל את הסיפור בברכות עצמם. אז באמת אנחנו כאן חוזרים אחורה בזמן לספר בראשית.

עוד משפחה לא מתפקדת אולי המשפחה לא מתפקדת שהיא בניין אהב לכל המשפחות שבאות אחריה ובעצם אנחנו נמצאים בסיטואציה שבה יצחק הוא כבר אדם קשיש כבד ראייה. לא ידעתי את יום אותי כן זאת אומרת אני מרגיש שזה קרוב כן והיום מריננה זקנתי לא ידעתי יום אותי ואתה הוא קורא לעשיו בנו הגדול ואומר. סנה חילך תליך וקשתך. וצא השדה וצודה לי ציד, בא לי על האש בגדול, ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי, והביאה לי ואוכלה, אני אני אני, אני עם באש לי עכשיו חשק, יש לי קרב לב בשר על האש, וכל זה בעבור תברכך נפשי בטרם אמות. זהו, הביטוי הזה חוזר המון קודם כל, מה זה תברכך נפשי?

זאת אומרת, הנפש מברכת מה... כן, אז צריך לזכור שהמילה נפש בלשון המקרא, קודם כל יש לה משמעות קונקרטית מאוד. פיזית. הנפש זה הגרון. כן.

כן? מכאן כשאומרים שהגיעו מים עד נפש, זה אומר שרמת המים הגיעה עד הגרון, עוד רגע הם יגיעו לאף ואז כבר לא נוכל לנשום. אז הנפש, ובאמת הגרון זה החלק שממנו יוצא הדיבור, אז טבחה נפשי, אבל כבר בעברית העתיקה, הנפש, כיוון שאנחנו לא רק מדברים דרך הגרון, אלא גם נושמים, אז זה הפך להיות כינוי בעצם לאני, כן, או העצמי, כן, גם אני אומר בסוגריים, המילה עצמי נגזרת מהמילה עצם, זאת אומרת החלק הפנימי ביותר בגוף. אז גם הגרון הוא חלק די מרכזי שלא היינו יכולים להתקיים בלעדיו, אז תברכה נפשי שאני אברך אותך, אבל בהשלכה מסוימת, זאת אומרת, יש פה הדגשה על כלי הדיבור דווקא. כשהברכה תצא מהגרון, בעצם היא תחולל דבר בעולם אני נבדא אנחנו מדברים פה על משפחת נבדים אני מזכיר שליצחק אין נדלן להוריש לבניו אבל הוא כן יכול להוריש להם ברכות ברכות של הצלחה ושגשוג.

כמשפחת נבדים וזה מה שהוא מציע וסב בעניין סב בעניין ויוצא לדרך אבל כמו שאמרת. שרת המודיעין כן היומינט של רבקה.

היא שומעת את כן ורבקה שומעת בדבר יצחק אל עשיו ואז כאשר הוא הולך להביא ציד היא כבר עושה קורוגרפיה שלמה ליעקב איך הוא יוכל לקבל את הברכה במקום עשיו. נדלג מעט כן הסיפור מוכר אחד הפסוקים שיותר מעניינים בעניין שלנו אומר יעקב אוקיי אני משוכנע אני אביא לך אבל אם הוא יראה אותי כמתעתע הוא יבין שאני עובד עליו והביא עליי קללה ולא ברכה. את ההפך של כלל של ברכה היא קללה נכון פה אנחנו רואים באמת איך הדברים עובדים אחד כנגד השני והוא מאוד חרד מהדבר הזה. זאת אומרת כוחה של מילה ממש זאת אומרת הוא אומר אם מילא שהוא לא ייתן לי ברכה אבל אם הוא ייתן לי קללה. אז זהו מלכה קריירה אבל שים לב גם כיוון שדבר זה כבר קיים בעולם אפשר גם להסיט אותו בדוחים זהו זה ההמשך שהוא מעניין יונה לו.

כן, ותאמר לו אמו עליי כלילתך בני, אח שמע בקולי ולך קח לי. כן, לוקחת אחריות. היא לוקחת אחריות והיא אומרת, היא אומרת. מותר לה בכלל? היא עושה כזה הוראת קבע, היא אומרת אם הוא יקלל אותך אז אני מפנה את הקללה שהיא תוסב ממך אליי.

זהו, אז אני שואל מותר לה בכלל? אני ברצינות שואל, כאילו אתה יודע, הקללה מוטלת עליו, זהו, מה היא יכולה לקחת את זה עליה או שהיא סתם אומרת לו יאללה יאללה יהיה בסדר אל תדאג. אז למעשה כאן היא נשבעת, היא נשבעת לו בשבועה מקדימה וגם זה מחולל דבר בעולם, אז בעצם זה יוצר את הנתיב שמפנה אליה את הקללה הדיגיטלית שלה. זאת אומרת היא נשבעה כי אם תהיה קללה זה ילך עליה. כן.

אה אוקיי. כן, אז היא כבר הכינה את התשתית מראש לבעצם זה, כמובן למרבה השמחה הם לא היו צריכים להעמיד את זה במבחן המציאות כדי לראות אם זה באמת עובד. הכביש העוקף הזה כי התוכנית של רבקה מצליחה יעקב מתחפש לאסף מגיש לאביו שיפודים ופותח לו שולחן עם סלטים ויצחק אביו אחרת חושד קצת נכון מריח קצת עניינים אבל כן הוא מפעיל עוד כלים חושיים אבל כן ובסופו של דבר. יצחק באמת מברך את יעקב במחשבה שהוא עשה. ובוא נקרא את הברכות כי הן מעניינות.

כן, ואני רק רוצה עוד להקדים ולומר, זה חשוב כי הכוונה היא לא העיקר, שים לב. כן. הוא חושב שזה עשה, אבל זה לא, הברכה תחול גם אם זה לא עשה. בדיוק, זה לא משנה ש... כן.

כן, מהרגע שזה קורה, זה קורה. פצית פיך לאדוני, זה אגב על אותו עיקרון. נכון. ויאמר אליו יצחק אביו, אני בפסוק כ"ו, גשנה ושקה לי בני תן לי נשיקה ויגש וישק לו וירח את ריח בגדיו ואז כשהוא מריח את ריח הבגדים שנלקחו ממחסן התחפושות הוא חושב אוקיי זה נכון ויברכהו ויאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו אדוני זאת אומרת, יש כאן עכשיו, הברכה מתחילה להתפתח מתוך הקלט החושי שיצחק חש. הוא אומר, לבגדים יש ריח של שדה, אבל שדה שבורח, שדה שקיבל גשם, שדה שצמחו בו דברים.

שאלוהים בירך אותו, ומפה הברכה תמשיך אליך. בדיוק. וייתן לך האלוהים מטל השמיים ומשמני הארץ ורוב דגן ותירוש. מאוד מעניין שהברכות הן בעצם ברכות שמופנות לשפח הכללי, למרות שהאבות הם יותר נוודים. פה בעצם משתקפת המציאות המאוחרת יותר של החברה שמספרת על האבות ולא של האבות עצמם.

אז שפח הכללי. יעבדוך עמים וישתחוו לך לאומים, אז גם הבטחה בתחום, הייתי אומר, הפוליטי והגיאופוליטי. הווה גביר לאחיך וישתחוו לך בני אמך. אז כל בני המשפחה, זאת אומרת העמים שנולדים מהמשפחה הזאת, כולם יהיו בעצם משועבדים לך. עורריך ארור ומברכיך ברוך.

הנה שוב ברכות וקללות. כן, אבל זו עכשיו ברכה מסדר שני. כן. זאת אומרת, מי שיברך אותך יהיה ברוך בעצמו ומי שיקלל אותך יהיה קולל בעצמו. אז שוב פעם הסתה של הקללה.

כן, אבל אז זה גם רגע של דרמה, כי הרגע ש... והיא כאשר קילה יצחק לברכת יעקב, ואח יצא יצא יעקב מאת נא יצחק אביו, וסב אחיו בא מצידו. ואז מישהו אחר נכנס לאוהל, והוא אומר לו, הנה הבאתי לך... פתיחת שולחן. ויאמר לו יצחק אביו, מי אתה?

מי אתה, סליחה. ויאמר, אני בנך וכורך עשיו. ואז יצחק מבין שהוא רומא, בידי הרמאי הידוע, הבן הצעיר. והחרד יצחק חרדה גדולה עד מאוד. ויאמר, מאיפה הוא הצד ציד ויבא לי ואוכל מכל בטרם תבוא, ואברכהו גם ברוך יהיה.

לא רק שבירכתי אותו, אני גם יודע שהברכות התקיימו. כן. ואז עשיו נכנס להלם, וצועק צעקה גדולה, ומרא, ומורה. איזה יפה הביטוי הזה, ויצחק צעקה גדולה ומרא עד מאוד. תראה כמה מילים התנ״ך קמצן בעניין הזה.

כן. נשבר עליו עולמו, כן? חרב עליו עולמו. שים לב שזה בהתאמה לחרדה של יצחק. כן.

חרדת יצחק וחרד יצחק חרדה גדולה עד מאוד. ובהתאמה עשיו צועק צעקה גדולה. הוא מרא עד מאוד, זאת אומרת נוסף פה עוד המרא הזאת. ויאמר לאביו ברכני גם אני אבי. אבל יצחק בבעיה, כי יש כמות מוגבלת של ברכות שאדם מסוגל לתת, כמו שיש כמות מוגבלת של נדלן שהוא יכול להוריש, הוא גם לא יכול לברך בכל דבר, כיוון שיש כוח למילה, יש לה גם ערך ומשקל, והכמות הזאת מוגבלת.

ויאמר, הלא אצלת לי ברכה, כן, אין איזה משהו ש... ניצל איזה משהו קטן בכל זאת. משהו. ויען יצחק ויאמר לעשיו, הן גביר שמטיב לך. היכלתי לו שבני משפחתו ישתחוו לו, ואת זה אני לא יכול להחזיר אחורה, אתה תהיה משועבד לו.

ואת כל לכב נתתי לו לעבדים, ודגן ותירוש מכתיב. כבר לא נשאר לי מה לברך אותך, לך איפה מה אעשה בני? ויאמר עשיו אל אביו הברכה אחת היא לך אבי ואכן היא גם אני אבי הוא חוזר על עצמו שוב ושוב הוא את עסקול ויסע עשיו קולו ויבק כי הוא מבין שזה לא אין כן זה דרך ללא מוצא ויען יצחק אביו ויאמר אליו אתה יודע מה תן לי רגע לחשוב אני עושה פה כן מנסה לגרד משהו מהגורן ומן היקב הנה אם נשמני הארץ יהיה מושבך ומטל השמיים מעל. זאת אומרת, אתה לא תוכל לחיות על חקלאות, כי את השפע החקלאי כבר נתתי לו, אבל אני מאחל לך שתוכל לשגשג גם בתנאים של נבדות. תחיה על טל השמיים, לא תוכל לחיות ממעיינות, שזה יושבי הקבע, אבל כן מטל השמיים.

ותוכל לנצל את משמני הארץ למרות שהוא יקצור את רוב התבואה. ועל חרבך תחיה, ואת אחיך תעבוד, את זה אני לא יכול לשנות. אבל והיה כאשר תדריד ופרקת עולו מעל צוואריך. זאת אומרת, הוא אמנם ישרור עליך, אבל יגיע רגע שבו אתה תוכל להשתחרר מעולו. שתי שאלות חשובות על העניין הזה מה הוא לא יכול להגיד פוס עבדו עליי מה החתימו אותי על חוזה שלא ידעתי ויש פה רמייה ואני מבטל הכל.

עובדה שלא עובדה שלא זה קצת כמו הקללה שיעקב פוחד ממנה ברגע שהקללה תצא אי אפשר לבטל אותה אבל אפשר להסיט את הכיוון שלה. את יכולה לעבור לרבקה אבל מהרגע שהמילים יצאו מהפה זהו זה אבוד.

עצמו, מי שבפועל, כן, נקרא לזה דה פקטו, זוכה בכל הירושה ובשבט אולי, ובטח במקנה ובמקום, זה דווקא עשיו, נכון? כן, אז באמת בתולדות המשפחה עצמה, ההתממשות של הברכה לא ניכרת באופן מיידי, אבל זה קשור לנקודה שדיברנו עליה, שהברכה, ובכלל, כוחה של המילה יכול להתממש גם בחלוף הדורות. ובעצם מדובר פה על יעקב, שכזכור נקרא גם ישראל, ועל עשיו שהוא גם אדום אבל בעצם מדובר כאן גם על העמים שהם צאצאי האבות האפונימיים האלה זאת אומרת ישראל ואדום. וברור שכאשר בני ישראל מספרים על הברכה הזאת שיצחק נותן ליעקב שגונב אותה מעשיו הם בעצם גם רואים לנגד עיניהם את המצב הגיאופוליטי של ישראל מול אדום שבו. בעצם הישראלים חיים חקלאים של יישובי קבע, בזמן שהאדומים הם קבוצה יותר נוודית שחיה חיי נוודות או חצי נוודות בדרום עבר הירדן המזרחי.

אבל אכן, דרך אגב, אני אומר בסוגריים, אכן לקראת סוף המאה השביעית ותחילת המאה השישית לפני הספירה הזאת, סמוך כבר לחורבן ממלכת יהודה, אנחנו רואים גם בארכיאולוגיה סימנים די ברורים שהאדומים חודרים לדרום ממלכת יהודה ובהמשך אחרי חורבן ירושלים ויהודה היישוב האדומי מתפשט גם מערבה וגם צפונה ובעצם כל האזור של מה שהיה פעם דרום יהודה הופך להיות אזור אדומי עד כדי כך שבתקופה ההלניסטית זה הופך להיות פחווה נפרדת שנקראת ידומיה. אנחנו רואים כאן מבט היסטורי ולא רק סיפור על משפחה עם בעיות תפקוד. נמשיך עם עניין הקללות נועם, יש הר הקללות, הר שלם, שכולו נקרא קללות, הריבל, בואו נדבר על הסיפור הזה, דברים כ"ז, נכון? כן. מה הולך שם?

אז אנחנו, רק כדי למקם אותנו בתוך ציר הזמן, אז אנחנו עוזבים את האבות שיורדים מצרימה ויוצאים מצרימה, ועכשיו אנחנו כבר מסתובבים במדבר 40 שנה, ואנחנו מגיעים ערב הכניסה לארץ, לערבות מואב, כי בני ישראל לא היה להם GPS, אז הם קצת הסתבכו עם הדרך. ואנחנו נמצאים בעצם מהעבר המזרחי של עבר הירדן, ובנקודה הזאת נכנס ספר דברים, שבעצם כל עם ישראל נמצא בערבות מואב, ומשה מזכיר להם את כל מה שעבר עליהם, ולקראת הסוף גם מנחה אותם איך להתקדם קדימה אחרי שהם יעברו את הירדן, כי הוא נשאר מאחורה כזכור, כן? משה לא עובר את הגבול. פרק כ"ז מתואר לנו מעמד מעניין ביותר של אמירה טקסית של ברכות וקללות. זאת אומרת, זה כבר לא ברמה המשפחתית, זה כבר לא ברמה האישית, זה עניין של התנהלות טקסית של העם כולו.

אז אולי נקרא מפסוק ט'. וידבר משה והכהנים הלוויים אל כל ישראל לאמר, הסכת ושמע ישראל, היום הזה נהיית לעם לאדוני אלוהיך, ושמעת בקול אדוני אלוהיך, ועשית את מצוותיו ואת חוקיו אשר אנוכי מצווכה היום. הרגע הזה של אשרור כריתת הברית הוא גם הרגע שבו עם ישראל מפסיק להיות ערב רב ושבטים נפרדים, הופך להיות עם אחד. ואני אומר בסוגריים, זאת תפיסה מעניינת וגם מיוחדת במינה שלא מתנה את הזהות האתנית באיזה טריטוריה או שפה, אלא בעצם בהסכם משפטי שנחת עם גורם חיצוני, עם האל. ויצו משה את העם ביום ההוא לאמור.

אלה יעמדו לברך את העם על הר גריזים בעבור חמט הירדן, שמעון ולוי ויהודה ויששכר ויוסף ובנימין. ואלה יעמדו על הקללה בהר איבל, ראובן, גד ואשר וזבולון, דן ונפתלי. זאת אומרת, משה אומר כאשר תעברו את הירדן תגיעו לאזור שכם, שכם נמצאת בעמק בין שני הרים והעמק הזה הוא מין אודיטוריום טבעי, מי שעומד בקצוות וצועק שומעים אותו בכל המרחב לא ניסיתי אגב באופן עצמאי אבל אני מזהה שאתה שומרונים נכון.

ושישה שבטים או נציגי שבטים יעמדו על הר אחד ושישה על הר האחר אלה על הר גריזים יעמדו על הברכה ואלה יעמדו על הכלל בהר אבל זאת אומרת אנחנו נמצאים כאן על הרים שהופכים להיות מזוהים. עם ברכה לאומית ועם קללה לאומית. הדבר המעניין הוא שמה שבא מכאן ואילך אין שום רמז לברכות. כן. לא, זאת אומרת, הכל קללות.

הכל קללות. המספר לא מוסר לנו איך נשמעו הברכות. אפשר לדמיין איך הן נשמעו, אבל זה לא נאמר לנו. אלא אנחנו עוברים מיד לסעיף הקללות. וחלקן של הקללות גם מקביל עשרת הדיברות, חלקן לא.

נכון, אז בוא נקרא אותם. וענו הלוויים ואמרו אל כל איש ישראל קול רם. הלוויים הם המנחים של הטקס. ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה תואבת אדוני מעשה ידי חרש ושם בסתר. וענו כל העם ואמרו אמן.

ארור מקלה, מקלה כן, מקל בכלל, מקלה אביו ואמו ואמר כל העם אמן. ארור משיא גבול רעהו, ואמר כל העם אמן. וכן הלאה, ארור משגיע עיוור בדרך, ארור מטה משפט, וכן הלאה, ארור שוכב עם אשת אביו, ועל כל קללה כזאת אומר העם כולו אמן. עכשיו, מה בעצם קורה פה? זה נשמע כמו סעיפים כאלה שצריך לחתום עליהם.

לגמרי, זה צ'קבוקסס, זה טופס. קודם כל, יש פה טקס שבו מכריזים, ארור מי שיעשה כך וכך. וברגע שהעם עונה אמן, העם בעצם מקבל על עצמו את השבועה ואת הקללה. זהו, זה כאילו קללה שאתה נשבע לקבל אותה. נכון.

במידה ותפרו. נכון, זו בעצם קללה פוטנציאלית שהיא מוצגת כחלק מקומפלקס שלם של קללות שהן חלק מהשבועה שחותמת את הברית. אז הנה, כל המושגים שלנו נקשרים. ועכשיו השאלה היא למה צריך דווקא לקלל על המעשים האלה, כן? איש אשר יעשה עבודה זרה ושם בסתר, מי שמקלל את אביו ואמו, זאת אומרת בחוג המשפחה.

נפדל על ידי ערור מכה רעהו בסתר ואמר כל העם עמכן, בסתר, זה לא סתם מכה את רעהו. נכון, זאת אומרת בעצם כל הפעולות האלה, זה כבר ראה אברהם איבן עזרא, כל העבירות האלה הן בעצם עבירות שאין דרך יעילה לטפל בהן ברמה החברתית כי הן נעשות בסתר או בחוג אינטימי. שאין לו עדים. חוץ מישבוע. כן, ולכן כיוון שמדובר בעבירות שאין דרך לגלות אותן, אז הדרך הכי אפקטיבית לייצר חרדה מפניהן היא לאיים בכך שהאל או הכוחות העל אנושיים הם אלה שיטפלו באדם שעושה את זה, וברגע שאדם מקבל על עצמו את הקללה, הוא בעצם אומר, אוקיי, אם אני אעשה את הדבר הזה, אז הקללה תחול עליי.

זהו, זה יפה, כי אם הקטע את חברך או מישהו שראו יש עדים, אז אתה תעמוד למשפט. נכון. אבל בסתר, מי ידע? אף אחד לא ידע, אז הנה. נכון.

כן. אז ההנחה כאן היא שהאל הוא זה שיכה אותך, מתוקף כך שאתה התחייבת מראש בזה שאמרת אמן. יש כאן רשימה ארוכה למדי של קללות, שנכנסות גם אגב למקומות די אזוטריים, אני חייב להגיד, כן? כמו, אני יודע מה... ארור שוכב עם חותנתו, כמה פעמים זה כבר קורה, אבל בסדר, גם זה...

כן, אבל זה גם עניין של סתר, שוב, זה חוזר אותו עניין הרי. עניין סתר, וזה גם עניין של סדר חברתי, כי הדבר הזה מפר את מעברי הדרות, וכל הפרשה הזאת נחתמת במילים, ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת, לעשות אותם, ואמר כל העם אמן. אז יש לנו כאן הפנמה של הקללות לתוך עצם המבנה של הברית, עצם המבנה המשפטי של הברית, והעם מתחייב על הקללות האלה, הוא מקבל על עצמו את הקללות, וזו בעצם הדרך היחידה לארגן סנקציות על עבירות שאין דרך אחרת לגלות אותן או להעניש עליהן. ובפרק כ"ח שם יש ברכות, אבל ברכות מסוג שונה, נכון? זה לא איזשהו איסור שצריך לעבור, זה ממש ברכות, ברוך אתה בעיר וברוך אתה בשדה.

נכון. אין פה התניה, אין פה, זאת אומרת... נכון. אלא בעצם החטיבה של פרק כ"ח היא כנראה ה... הייתי אומר החתימה המקורית של הברית שנחתמת בספר דברים או ההמשך הישיר שאומרת והיה היא מתחילה בקטע והיה אם שמוע תשמע בקול אדוני אלוהיך לעשות את כל מצוותיו אז באו עליך כל הברכות האלה וישיגוך ויש חלק מפורט של ברכות בעיקר חקלאיות אבל גם פוליטיות יהיה גשם יהיה טוב יהיה תהיה תבואה אבל מפסוק טט ואילך מתחיל חלק הרבה יותר ארוך הרבה יותר מפורט מה יקרה אם לא תשמע בקול אדוני אלוהיך לשמור לעשות את כל מצוותיו וחוקותיו מילה מנחה ארור.

ובאו עליך כל הקללות האלה ויסגוך ארור ארור ארור ארור וכנראה שהמחבר של ספר דברים לא כל כך מאמין בחיזוקים חיוביים כי שם הוא דווקא מקצר. הוא יותר מאמין בחיזוקים שליליים ואני מתאר לעצמי שאם הוא היה יכול להפעיל איזה מכת חשמל קטנה הוא גם היה עושה את זה. כולל תחורים ושיגעון ועיוורון ומה שאתה לא רוצה. כן, הקללות של פרק הח' הן מפורטות ברמה מבהילה ונוגעות גם לתחום האישי, גם לתחום המשפחתי, גם לתחום הלאומי, הן נוגעות לחיים החקלאיים, נוגעות לבריאות ויש חלק מאוד גדול שעוסק בקללות שהן מתחום הצבא והמלחמה. בעצם הקללות כוללות תבוסה במלחמה נפילה במצור מגיעות לפירוט מאוד קשה אני אומר בסוגריים הנחה של חוקרי המקרא היא שספר דברים או איזושהי ורסיה קדומה של ספר דברים היא הספר שנמצא בבית המקדש בימי יהושיהו.

אני מזכיר שכאשר יהושיהו מביאים ליושיהו את הספר חוטף שוק.

בדיוק, הקללות, בהנחה שאותה ורסה קדומה של הספרים נגמרה בקללות האלה, הייתה לו סיבה טובה להיכנס לחרדה. כן. פרשה מאוד מעניינת שאני חושב שהרבה מכירים בענייני קללות וברכות, ככה לקראת סיום, סיפור בלעם, נכון? בלק ובלעם. כן.

בואו נספר עליה ככה בקיצור. ספר במדבר, כ"ב. כן, במדבר, ספר במדבר, פרקים מכ"ב עד כ"ד. פרשה מעניינת ומוזרה ביותר, צריך להגיד. עד כדי כך מוזרה, דרך אגב, שכאשר חז"ל שואלים את עצמם, יש סוגיה מפורסמת בתלמוד, מסכת בבא בתרא, הם שואלים מי כתב את ספרי המקרא.

ועונים, אומרים תשובות, ואומרים משה כתב ספרו ופרשת בילם שבתורה. זה מוזר, הרי אם משה כתב את ספרו, אז למה הייחוד? למה צריך להגיד גם על פרשת בילם? כי הם הרגישו שפרשת בלעם יש בה איזה משהו אחר שצריך להגיד עליה במיוחד, כן? שהיא נכתבה גם בידי משה.

סיפור באופן כללי, בלק בן ציפור, מלך מואב, נכון? רוצה לקלל את עם ישראל, והוא יודע שיש בחור שכנראה יש לו מילה, יש לו מילה טובה, הוא מקללן מקצועי, והוא פונה אל בלעם שלנו. נכון. בלק מאוד חרד מפני הפלישה הישראלית. הרי מואב נמצאת בדרך, כן, בדרכם של בני ישראל והם מבקשים רשות לעבור וכן מקבלים או לא מקבלים, יש כאן סיפור שלם בכמה ורסיות שנמצא לנו מסורות התורה, אבל בלק חושש שאם הוא ייתן להם לעבור הם כבר לא יעברו, הם גם יישארו.

אז הוא בעצם מזמין קוסם ידוע בשם בלעם. והוא סוחר אותו בעצם כדי לקלל את ישראל, כדי למנוע מהם מלהגיע. והוא אומר לו כך, וישלח מלאכים, אני בפסוק ה', אל בלעם בן באור פטורה אשר על הנהר, זאת אומרת נהר פרת, ארץ בני עמו, אולי זאת שגיאה וצריך להיות עמון, לקרוא לו לאמור, הנה עם יצא ממצרים, הנה כיסה את עין הארץ והוא יושב ממולי. יש פה, אני רואה מחנה ענק, כן. ואתה, לכאן הורה לי את העם הזה, כי עצום הוא ממני, אולי אוכל נקה בו ואגרשנו מן הארץ, כי ידעתי את אשר תברך, מבורך, ואשר תאור, you are.

כן, הפועל ערר כאן, הוא המילה המלכה, אומר, יש לך מוניטין, אנחנו יודעים שמה שאתה אומר מתקיים. אז הוא לא רק כללן, הוא גם ברכן, אבל עכשיו אני מוכן לשלם לך עבור הקללה ולא כל כך עבור הברכה. וילכו זקני מואב וזקני מדיין וקסמים בידם ויבואו אל בלעם וידברו אליו דברי בלק. ויאמר אליהם לינופו הלילה על חשבון הבית והשיבותי אתכם דבר כאשר ידבר אדוני אליי וישבו שרי מואב עם בלעם, זאת אומרת שבלעם יודע שהכוח הוא לא כוחו הוא, יש לו גישה משלו לאדוניי אף על פי שהוא לא מבני ישראל.

ואומר בלעם אל האלוהים בלק בן ציפור מלך מואב שלח אליי אולי לא שמעת אבל קיבלתי פנייה, קיבלתי הצעת עבודה, קריאה, קריאה במוקד. הנה העם היוצא ממצרים וחס אתן הארץ, עתה לך קבע, כן, פועל נפרד לערר, קבע לי אותו, אולי אוכל להילחם בו וגירשתי. ואומר אלוהים אל בילם, לא תלך עמהם, לא תאור את העם, כי ברוך הוא. יש פה בעיה, הוא ברוך אינהרנטי, אתה לא יכול להפעיל את העם. הוא עם קדוש, קדושים תהיו לי מבורכים, אז אתה לא יכול לקלל אותו.

וזה גם חוזר עוד לברכה של יצחק. כן, כן. ויקום בלעם בבוקר ויאמר אל שרי בלק, לכו אל ארצכם, כי מעין אדוני לתתי להלוך עמכם. שאלתי את המנכ״ל, לא קיבלתי אישור נסיעה. אבל בלק לא מוותר והוא שולח שרים ונכבדים מאלה, והוא אומר לא, ונתן לך צ'ק פתוח וחשבון הוצאות עלינו ומה שאתה רוצה.

ובלעם אומר להם, תקשיבו, גם אם ייתן לי ולק מלוא ביתו כסף וזהב, לא אוכל לעבור את פי אדוני אלוהיי לעשות קטנה או גדולה. זה מאוד מעניין, כאן גם כן התפיסה, שכאן היא תפיסה קצת אחרת, זה לא רק שלמילה יש כוח, אלא הכוח הזה מותנה בהסכמת האל, שממנו מגיעה המילה עצמה. ואז יש איזה פטנט, ויאמר אלוהים אל בלעם לילה, ויאמר לו, אתה יודע מה, אני דואג לחשבון הבנק שלך, לפנסיה שלך, אולי כן תיקח את התשלום. אם לקרוא לך באו האנשים, קום לך איתם, אבל אך את הדבר אשר אדבר עליך, אותו תעשה. ואז בעצם בלעם קם, אני מדלג קצת על המשך הסיפור, למרות שקורים שם דברים מאוד יפים, והוא בכל פעם שהוא קם לקלל, יוצאת במקום כללה יוצאת מפיו ברכה.

פצית את פיך הפעם אבל יוצאת ברכה. ואז בעצם הדבר הזה כמובן רק מכפיל את הברכה שעם ישראל כבר הגיע אליה והדבר הזה די מתסכל את בלק אבל מה הוא יכול לעשות כן אז אני מדלג על הרבה דברים מעניינים שקורים בסיפור הזה. אבל המפתח הוא פסוק ח' בפרק כב' מה עיכוב לא קבוע לא קבוע אל סליחה ומה איזון ולא זעם אדוני כאילו. הוא אומר מה, זה לא אני. הפרשה, אני חייב להגיד, ההיבט מעניין מאוד זה ההיבט הזה שבלעם מוכר בסיפור הישראלי, הרי מי שכותב את הסיפור הזה זה לישראלים ולא מואבים, אבל הם מכירים בכך שבלעם הוא נביא אלוהים, במעשה, הוא פועל בשליחות אדוני אלוהי ישראל.

הדבר הזה מראה שיש פה איזושהי מסורת. שכבר הייתה לה אחיזה מאוד איתנה בפולקלור הלאומי ואי אפשר היה סתם להתעלם ממנה. וההנחה הזאת התאשרה כאשר התגלה בעבר הירדן המזרחי, התגלתה כתובת באתר שנקרא דיר עלה, היא כנראה העיר סוכות המקראית, התגלתה כתובת, התגלו כמה כתובות למעשה, הכתובות האלה היה מאוד קשה לפענח אותן כי הן נכתבו על הטיח שעל הקיר, הקיר התמוטט, הטיח נפל על הרצפה, אז היה צריך להרים את זה ולשחזר את הצירוף של קרעי הטיח, אז לא הכל בטוח באותה מידה, אבל יש שם כתובת מאוד ארוכה ומעניינת שמדברת בניב, שהוא בין כנענית לארמית, שמדברת על בלעם בר באור חוזה אלוהים. זאת אומרת, יש כאן מסורת מקומית. על כנראה קוסם מאוד מאוד ידוע בשעתו שגם ישראל שמעו עליו והמוניטין שלו היה כזה שלא הייתה היום הנוס לבני ישראל אלא להפוך גם אותו לנביא אדוני אף על פי שהוא זז.

להזריח לסיפור. בדיוק, כן, לתת לו אזרחות כבוד וככה לאמץ גם אותו אל תוך הסיפור הלאומי. פרופסור נועם מזרחי, האוניברסיטה העברית, מה אפשר להגיד ככה באמת לסיום על, אתה יודע, על כוחה של מילה אז והיום, נראה לפעמים. לפחות על פניו, כן, והבאנו רק באמת נגיעות ככה מהתנ״ך, שאנשי העולם העתיק ידעו שמילה זו מילה, נכון? זאת אומרת, אי אפשר להגיד משהו ואחרי זה להגיד, טוב, זו מילה לשעתה, כן, אמרתי, אבל אני לא רוצה לקיים, כן, הבטחתי להבטיח, אבל לא הבטחתי לקיים.

כן. תראה, אני רוצה קודם כל לברך אותך ואת המאזינות ואת המאזינים. שנגיע לסוף עידן הקללה שאנחנו חיים בו כרגע ושנחזור לעידן שבו יש משמעות למילים ושאנחנו מכבדים את המשמעות של כל מילה ומילה ומקנים את המשמעות הראויה למילים האלה וגם משום כך משגיחים במה שיוצא מפינו ונזהרים לא להגיד דברים שאנחנו עלולים לשלם מחיר גבוה מדי על אמירתם. אתה יודע, אנחנו קוראים לעצמנו עם הס... ספר, ובספר יש מילים, ולמילה יש משמעות.

פרופסור נועם מזרחי, האוניברסיטה העברית, שוב תודה לך על הדברים הללו. תודה רבה.

תודה רבה