שולחן החג | ד"ר טובה דיקשטיין [עושים תנ״ך]

עושים תנ״ך יותם שטיינמן מארח שלום לכל המאזינות ולכל המאזינים. האמרה הידועה היא שבחגים הישראלים הייעודיים, נורא נורא פשוט. רצו להשמיד אותנו, אלוהים עזר לנו, יאללה בואו נלך לאכול. אז אם אנחנו מדברים על אוכל, נמצאת איתנו שוב, לא אחרת מאשר טובה דיקשטיין מחברת מסע שורשים. מה שלומך שוב טובה?

נהדר, שמחה להיות כאן. לחוג ולעוג איתנו ביחד. ולעוג איתכם ביחד. אז הפעם נדבר בפרק הזה על מאכלי חגים. זה פרק שאני לא יודע אם הוא יעלה לקראת חג או אחרי חג, אבל מה לעשות, בעולם היהודי שלנו, אנחנו תמיד לפני או אחרי חג, נכון?

זה נדמה ככה. כן, ותמיד אוכלים. ותמיד אוכלים. אז מתי שזה לא יהיה ומתי שלא תשמעו את הפרק הזה, שיהיה חג שמח קודם כל, ובואי נדבר על ענייני חגים. אז לא סתם צחקתי ואמרתי בהתחלה...

שהעולם היהודי תמיד סביב ארוחות, אבל זה לא רק העולם היהודי, זה העולם העתיק בכלל, נכון? נכון, גם הרומאים, גם כולם. בדיוק, כולם סביב האוכל, זה מקום מפגש, זה מקום תקציב. מחבר אנשים. מחבר, כמו הספר שלך, שאת תמיד אומרת, כתבת אותו ואת הדוקטורט שלך כדי לחבר אנשים, במקרה הזה יהודים ליחסיו.

למחנה המשותף. כן. אז בואי נדבר רגע על מנהגי סעודה, ונקרא לזה סעודת חג וגם שבת, כי... נגיע בסופו של הפרק לעניין לשבת, אבל שבת זה גם חג לצורך העניין. כן, בעצם החלים הם גם לשבת וגם לחג, לא עשו הבדל גדול בין חגים ושבת.

אז מה זה סעודה? סעודה זה אנשים שמתקבצים יחד לאכול ארוחה משותפת. עכשיו, בדרך כלל הסעודות נערכו בחגים, בשבתות, ואם כבר מדברים על זה על שבת בקשר הזה, אז היום אנחנו נוהגים להגיד, בואו תאסו אצלי שבת. מוזמנים אליי לשבת, יש דגים חריפים, יש ארוחה משפחתית וכן הלאה. אבל בעת העתיקה סעודות היו בעיקר של גברים, גברים שהתכנסו לצורך לימוד, במקרה של היהודים, או לצורך כל מיני ארגונים שעשו סעודות.

בדרך כלל זה היה של גברים, ונשים וילדים פחות או יותר אכלו בבית. אז כשמדברים על סעודה, בדרך כלל, או משתה, זה בדרך כלל של גברים. ולסעודה יש איזשהו סדר, פרוטוקול רשמי, או שכל אחד מגיע, מביא את הפשטידה והסלט שלו וזהו? טוב, אז שוב, זה כמו היום, יש כל מיני סעודות, אבל סעודה, בתוספתא, שהיא מקבילה למשנה, מהראשונה השנייה, יש סדר סעודה, איך היו אוכלים, ויש כל מיני מנהגי סעודה, ולסעודה היו חוקים משלה. אחד החוקים שגם נזכר בברית החדשה, וגם בתוספתא, זה אנשים לא היו באים סתם ומתיישבים, אלא היה מארח בעל הבית, שהוא היה מושיב אותם על פי סדר הכבוד שלהם, על פי מעמדם, על פי מעמדם החברתי, הכלכלי.

זאת אומרת, אין אני שפה ליד הילדות, כי צריך להכיל אותם, ואתה תשב שם, כי אתם במילא... אתה לא יושב עם הילדות על כל מקרה, אז אין בעיה בקטע הזה. כן, גם נכון, אוקיי. אבל בדרך כלל בראש... אוקיי, סעודה.

מנהגי הסעודה בתקופת המשנה, הם נשענים על הסעודה הרומאית, שבדרך כלל אוכלים בהסבה, ובגלל זה בפסח אנחנו אוכלים בהסבה לצד שמאל, כי אנשים היו נשענים על המרפק בצד שמאל, מתחצי סעודה. זאת אומרת, זה לא שולחן בכלל, זה סביב משהו אחר. שולחנות קטנים, על ספורט. עם חצי שכיבה כזה לצד שמאל, המרפק בצד שמאל, אוכלים ביד ימין, בדרך כלל ביד, ולכן נקרא הסבה, אבל... וגם יש שם מצווה, נכון, ליטול יד אחת.

נכון. איך אפשר יד אחת ליטול יד אחת? אז זהו, זה לא, הכל מורכב. אבל קודם בואו נגיד איך הם ישבו, ישבו בדרך כלל בצורת ח', הטרקלין, היה טרקלין, שלוש ספות מסודרות בצורת ח'. וסדר הישיבה היה לפי מעמד האורח, נגיד הספה הכי חשובה ומרכזית היה באמצע, המארח היה יושב בצד, האורח הכי חשוב באמצע, ואחריו כל האנשים, ככה אנחנו רואים את זה דרך אגב בסעודה האחרונה, איך הם יושבים כולם.

וואלה, נכון. נכון. והכי פחות חשובים יושבים בקצה, בקצוות הספה. אז היה את זה, אחר כך היה, אבל היה סדר ממש, היה קודם כל מתכנסים כולם ביחד במבואה, ספסלים, המארח מסתובב עם מגבת ועם קערה ליטול, נוטלים יד אחת, למה? כי ביד אחת מחזיקים את הגביע של היין, כולם מוזגים להם יין, השמש מוזג יין, אז לא צריך לרחוץ שתי ידיים, מספיק יד אחת.

אחר כך נותנים להם פרפראות, פרפראות זה מטעבנים, מה שנקרא היום מטעבנים, ועד שכולם באים ואז עולים לטרקלין, שזה חדר הסעודה וכן הלאה, החשיבות, ואז שוב נוטלים ידיים, הפעם את שתי הידיים, כי אוכלים ביד, אוכלים בידיים, לא היו מזלגות כרגע עוד וזה. עוד דבר יש בתוספתא, הערה לגבי הטבח, נכון? על האחריות שלו. כן, אז היו כל מיני מנהגים מאוד נחמדים, שבירושלים דווקא שזה מעניין. בוא נגיד על מנהג אחד, קודם כל היו מגישים פרפראות, מי שהגיע אחרי שלוש פרפראות, שזה מתאבנים, היו מגישים אחד אחרי השני.

אז כבר אסור לו להיכנס, בניגוד להיום שיוצאים ונכנסים ככה. זה הרבה יותר בריטי כזה, מעונב מאשר נדיר. מאוד מעונב ומסודר, והיו כל מיני מנהגים. למשל בירושלים היו תולים מטפחת על הדלת, כל עוד שהמטפחת הייתה על הפתח, כל עוד שהמטפחת הייתה פרוסה שם, אפשר להיכנס. ברגע שנגמרו הפרפראות וזה, מסירים את המטפחת ואסור להיכנס יותר.

זה מנהג. וגם הטבח, טבח זה לא רק טבח כמו היום, זה גם שוחט, הוא היה עורך את הסעודה, ואם הוא פישל, אז כן, הענישו אותו, כנסו אותו יותר, לא... לא, הענישו אותו לשחקות. לא, זה היה חלבים, הזמנת קייטרינג, אתה יודע. זה קייטרינג, בדיוק.

הטבח של אז זה הקייטרינג של היום, וכן, הייתה צריך לשלם קנס. מתי עושים סעודות חוץ מחגים? גם בראש חודש, נכון? נכון, אז בתנ״ך, טוב, בדרך כלל חגים ימים טובים, בתנ״ך נזכרת באמת סעודת דוד ושאול. כן, זה סיפור מעניין שם.

עם יונתן, כן, בראש חודש. עכשיו, היו עושים שתי סעודות בראש חודש, כי ראש החודש היה נקבע על פי מולד הלבנה. עכשיו, אם יש עננים ולא ראו את מולד הלבנה, אז החודש לא התחיל. אז היו עושים יומיים. ויש איזה הד באמת מאוד יפה בשמואל א' פרק כ', פסוק כ"ד, ויסתר דוד בשדה, ויהי החודש, וישב המלך אל הלחם לאכול.

והוא יושב ואומר ליונתן, נו, איפה החבר שלך הזה שאתה רוצה? הוא אמר, לא, תשמע, ועניינים, נתתי לו ללכת. ויהי ממחרת החודש השני, ויפקד מקום דוד. הוא לא הגיע לארוחה של המלך, שזה לא ככה היה. הוא היה יכול עם המשפחה, לפי יונתן.

בדיוק, ואז יונתן אומר לו, תשמע... אמר לי דוד שלחני נקי זבח משפחה לנו בעיר והוא ציווה לי אחי ואתה אם מצאתי חן בעיניך אם אלתנה ועצרה את אחי על כן לא בא אל שולחן המלך. הוא מתנצל בפניו כן יש לו בבית לחם ארוחה משפחתית אז הוא מחויב להם. אבל זה יפה זה יפה זה יפה שככה אנחנו כבר רואים את המעמד של דוד כי בעצם שהוא שם לב שהוא לא בא ובדרך כלל סעודות היו עם הרבה אנשים. אגב בהכרח אוכלים שם בשר שזה כאילו משהו יותר.

אבל אם אתה אדם עני, אז אתה אוכל קטניות ודגנים, אבל וירקות או דג. אם כבר משגת ידך לאכול דג, אז גם דגים. אוקיי, טוב, אני מציע שנצא עכשיו ככה למסע נהוג ונחוג, אמרנו, מסביב ללוח השנה העברי. אנחנו מתחילים, כן, אני יודע שראש השנה התנכי הוא בניסן, וזה פסח, ועדיין אנחנו חיים בזמננו אנו. ראש השנה...

חגי תשרי, מה שנקרא, ספטמבר, ואני רואה שם, ובשיחה המקדימה אמרת לי, יותם ראש השנה זה משלוח מנות. מה? טוב, התבלבלת. לא, לא. משלוח מנות זה פורים.

נכון. אבל... אבל, בעת העתיקה נהגו לשלוח מנות גם בימים טובים ובחגים. בעצם בכל יום טוב וחג היו שולחים מנות, והיו שולחים כל מיני מנות. אבל יש לנו סיפור מאוד יפה.

בספר נחמיה, עזרא ונחמיה בתקופת שבעת ציון, מסופר שאנשים שחזרו מבבל בימי שבעת ציון, הם סבלו מרעב, סבלו מהתקפות של השומרונים והכל, אבל הצליחו לבנות סוף סוף את החומה. וזה קרה הראשון לחודש השביעי, ואז הם מתכנסים כולם, אבל במקום לחגוג... את הקמת החומה, הם כולם בוכים. למה בוכים? למה בוכים?

כי עזרא ונחמיה, בראשון לחודש השביעי, לא כתוב ראש השנה, אין ראש השנה בתנ״ך, אולי פעם אחת, אבל לא בהקשר כזה, כי עזרא ונחמיה מקריאים להם את התורה, ופתאום הם מגלים שבראשון לחודש השביעי זה חג, זה יום טוב, אבל הם לא יודעים, מחוגגים את החג, והם לא יודעים מה זה החג הזה. זה חג שיש לו עדים קצת כנעניים, אבל לא ניכנס לזה, ואז... אומר להם נחמיה אל תפקעו, הוא אומר להם לכו אכלו משמנים, הושתו ממתקים ושילחו מנות לאין נכון לו, למי שאין לו, כי קדוש היום לאדוננו ואל תעצבו, כי חטבת אדוני היא מעושכם. מה זה משמנים ומה זה ממתקים? משמנים אני מניחה שזה בשר שמן, שזה לא כמו היום שכולם היו בדיאטה, היום כולנו בדיאטה, אז זה דווקא היה...

לשתות ממתקים? דבש, יין מותוק בדבש, ואם נספיק נדבר על יין הרקח, אבל משלוח מנות. מסתבר שבראש השנה יש משלוח מנות מאוד מסוים, שהיו כל מיני, היו שולחים, הנה אומרת התוספת, שוב, מהראשונה השנייה, שולחים במח, חיה ועוף, לא כמו היום קצת צלחת עם כמה ממתקים עלובים שהביא הילד מהגן. במבות ובפלות. שהילד החזיר מהגן.

כן, אלא היו שולחים במח, חיה ועוף, ינות, שמנים, סלטות, קטניות. אה, סל מוצרים ממש.

ויש מאכל אחד שיש לגביו מחלוקת בתוספתא, ולפי זה אנחנו יודעים על מאכל ספציפי מיוחד לראש השנה. כי המאכל הזה גם מכיל רימונים, ורימונים בדרך כלל זה בתשרי. אז יש מאכל שנזכר בתוספתא, שקיימת בתוספתא מחלוקת לגבי מצרך אחד ששולחים כדי לשלוח מנות, וזה תבואה. או חיטה. אז חכמים אומרים אסור לשלוח אותה כי אנשים תטחנה אותם ביום טוב וזה אסור לטחון ביום טוב.

אבל רבי שמעון אומר לא, כן מותר לשלוח כי הם יכינו מזה עששיות. ומה זה עששיות? יפה. אז עששיות קודם כל, אז קודם כל אנחנו יודעים שזה חיטה, כי תבואה חיטה. אולי עששי שמושרת.

ועכשיו יש מתכון מאוד יפה, אז קודם כל יש שני מאכלים, חיטה ולודיות זה מפול. יש שני מאכלים תימניים שנקראים לסיס, אחד חיטה ואחד פול, ששמים בתנור כל הלילה, וזה יכול להיות מאכל חגיגי ליום טוב או לבוקר. אבל הערוך שנכתב באיטליה במאה העשירית, נותן מתכון מאוד מעניין, חיטה מבושלת, מעורבבת בדבש, רימונים וגוזים. אה, ממש חטיף אנרגיה כזה. טעים, טעים, טעים.

אבל מה מסתבר? שאותו מתכון, שנקרא בכל העדות באזור שלנו והעמים בשמות שונים, סליה, אשורה בטורקיה, בספרד, זה מאכל שמכיל חיטה מבושלת עם דבש, רימונים ואגוזים, שנשלח כמשלוח מנות ברגע שלתינוק צצה השן הראשונה, אז קוראים לכל הדודות, מבשלים, שולחים כמשלוח מנות והם מחזירים בצלחת מתנות קטנות לתינוק. מנהג נורא חמוד שכנראה היה לזה הכוונה גם אז. מה לגבי דברים שלנו נראים היום, את יודעת, כחלק מהסטליסט הזה, כן, של ראש השנה, ראש אלדג, דבש, אז באמת דבש דיברנו, אבל רימון זה משהו שיש לו הדים מהעבר או שזו המצאה מודרנית? לא יודעת אם זה מודרנית, אבל בתלמוד הבבלי, במסכת הוריות, נזכרת רשימה של מאכלים סמליים בראש השנה.

בוא נגיד שזה תמרים, קרה, שזה דלעת קוף רש א', דלעת הבקבוק, סלק, סלקה זה מנגולד, בעצם תמרים, זה חלק מהמאכלים שהיום אנחנו משתמשים בהם, כרטי זה קרישה, חלק מהמאכלים שהיום אנחנו משתמשים בהם כסמלים בראש השנה, אבל כרטי שהיא כרטוי והנה הוא קרה, כל מיני סמלים הם נגד האויבים. זאת אומרת הפירוש הוא מודרני. כן, הפירוש הוא מודרני. בעבר זה בעצם היו סמלים של פוריות, של צמיחה, של סימן טוב, לאו דווקא... למה?

כי אלה צמחים שגדלים מהר, או משהו כזה? שמתרבים במהירות, גדלים ומתרבים במהירות. זאת אומרת, דומה קצת למה שעשו לי עם הרימון, נכון? נכון, נכון. אבל אז היה כוונה של...

כוונה חיובית, דברים חיוביים. היום לקחנו את זה קצת לכיוונים אחרים. אוקיי, אז אנחנו מדלגים ככה, כן, על סוכות, ואנחנו קופצים לחנוכה. אז חנוכה מן הסתם סוגבניות, סופגניות, כן, ולביבות, נכון? כן, רגע, איזה בלאגן?

כן, בלאגן, אוקיי, תסבירי. בלאגן. יש את השיר של הילדים, עם מי עשתה לביבה לי? לביבה חמה ומתוקה, או משהו כזה. נכון.

עם מי נתנה לביבה? נתנה. שבעצם לביבה זה בצק מתוגן בשמן. נזכר גם בתנ״ך, המון פעמים. בתנ״ך, זה אמנון ותמר, סיפור לא יפה, אבל אמנון ותמר, היא עושה לו בצק והיא מבשלת.

עכשיו, בתנ״ך אין את המילה תיגון, כי זאת מילה יוונית, אבל היא תיגנה כנראה את הבצק בשמן, וזה המאכל של בצק מתוגן. אבל, דרך אגב, באקדית, לביבה זה אקליבו, אוכל ללב. אז יכול להיות שהלביבה הקדומה הייתה בצורת ספירלה, או שהיא אוכל מחזק את הלב, כי אמנון מבקש מתמר להבריא אותו. כן. אז יכול להיות שזה אוכל מחזק, שוב, בדיאטה...

הוא גם אומר שאוכל שהוא אוהב הוא משהו כזה, נכון? הוא מבקש שתביא לו את הבריאה, בריאה זה תרופה. כן. ושוב, הם לא היו כמו נועה, זה בצק מתוגן עם דבש, זה... אוכל מחזק.

מבריא, כן. אז זה נקרא בתנ״ך לביבה, אבל מאיפה פצצה לנו פתאום המילה סופגניה לבצק? דרך אגב, יש ציור מאוד יפה של רמסס השלישי על המאפייה שלו, ושם רואים שני עבדים מתגנים ביורה כזו, בצק מגולגל כמו הספינג'ה יום. וואלה. וואלה.

אז זה כנראה מאכל מאוד מאוד דתי, וזאת כנראה אולי הלביבה העתיקה. אבל היום אנחנו קוראים לזה סופגניה, לבצק מתוגן בשמן. מאיפה צץ השם הזה? אז מי שקרא לבצק המתוגן בשמן סופגניה היה דוד ילין, שהוא בחנוכה, חנוכייה, סופגניה, הוא מצא במקורות מאכל שקוראים לו סופגן. שאביו של הרמב״ם מספר במאה ה-12 כבר שנפוץ המנהג לאכול בצק מתוגן בשמן, ספינץ', הוא הסופגן במשנה.

הבעיה, ואז גם דוד ילין ראה סופגן, ספינץ', קישר ביניהם, ספינץ' זה מאכל בצק של צפון אפריקה. מטוגן בשמן, אנחנו מכירים את הספינג', רוב האנשים מכירים. אוקיי, אבל הכי מצחיק זה שהספינג' והסופגניה הם בכלל, הם קרקר. מה זאת אומרת? כן, בצק דק שאוכלים אותו בפסח ובכלל לא בחנוכה.

לא הבנתי כלום. יפה. יש את הסופגניה שהיא ספוגית ו... ואין שום קשר בין הסופגן, זה בדיוק מה שאני רוצה לספר. אין שום קשר בין הספינג' שכולם התבלבלו וחשבו שהסופגן הוא הספינג', מאכל בצק תפוח מתוגן בשמן, ובין הסופגן שנזכר במקורות במשנה.

אוקיי, כי במשנה הוא קרקע? כן, ואוכלים אותו בפסח, ויש לי מקור נחמד שמאשר את זה. ככה אומרת התוספת, התוספת המקבילה למשנה, כמו שאמרנו, אין יוצאים ידי חובת אכילת מצע. שמות של מאלפים, תראו, לא בחלוט ולא במיסה ולא בסופגנין בפסח, כן? אתה לא אוכל סופגניה מוטפחת עם שמרים בפסח, אבל ממלא קרסו בהן, מהן הוא יכול לאכול אותן כמה שהוא ירצה, ובלבד שאוכל כזה התמצא באחרונה.

כלומר, הוא חייב לאכול בסוף איזשהו מצע, שמצע זה בצק אפוי ב... אז בעצם הסופגן, על פי מקורות נוספים, זה בעצם מאפה בצק דק, מיובש בשמש, או אפוי בתנור. אמרו שמש, שמן, נשמע דומה. כן, כן, אבל שמש זה כמו איטריות, בעצם משהו כמו איטריות כזה, דק, ואולי פיתה דרוזית או פיתה זה, המאפה הכי דק שיש. ואיך אנחנו יודעים את זה שהוא הכי דק שיש?

כי הוא המאפה המינימלי לאפות בו, בתנור חדש. סופגן זה תוך דקה הוא מוכן. בקיצור, טעות. שהשתרשה אבל יפה. שהשתרשה אבל בסדר, נחמד.

אוקיי, מחנוכה אנחנו ממשיכים לט"ו בשבט. אז ט"ו בשבט ברור לנו היום שזה פירות יבשים. אז מה הם אכלו? אוקיי, אז ט"ו בשבט בכלל, במקור חייבים להגיד איזה מילה על ט"ו בשבט. היום אנחנו חוגגים, אבל החג הזה התגלגל במשך הדורות.

בעבר זה בעצם היה יום של מס הכנסה. תסבירי לי כמה. זה היום שבו העיקר היה עושה, המדפים ריקים מפירות, כבר שום דבר לא מבשיל או צומח, הכל כבר מאוחסן, התנים כבר יבשות, הזיתים הפכו לשמן, כל הפירות יבשים, ואז קל לראות, לסכם כמה פירות נכנסו לך במשך השנה. כמה יבשים. זו צפירת מלאי.

בדיוק, זו צפירת מלאי, המדפים ריקים, אתה סופר את המלאי, ומזה... אתה מפריש תרומות ומעשרות לכהנים, לבית המקדש, כל מה שצריך. אז זה היה היום, ט"ו בשבט, זה היה היום שבו היו, זה כמו הראשון בינואר אצל העצמאים היום. עכשיו, מה קרה? וזה מצווה של ארץ ישראל, רק בארץ ישראל.

עברנו לגולה, יצאנו לגולה, עכשיו כבר לא חוגגים את החג הזה. ואז ט"ו בשבט קיבל, הפך להיות חג של פירות יבשים, ויש סיפורים על ה... הפירות היבשים ששולחים לגולה. אה, אז הם אכלו פירות יבשים. אבל למה?

כי כבר הכל יבש. אוקיי. כי כבר אין פירות טריים. ואיך מייבשים עם סוכר כמו היום? לא חדשלו.

יש, שמים על גג, פורסים על גג, יש דבלים, שזה תאנים מיובשות בצורת עוגה, או גרוגרות, זה תאנים בודדות, יש כל מיני שיטות לייבש. משמשים מנה. במאה השנייה השלישית כבר יש... אה, כבר יש? מגיע, וואי.

כן, אבל לא חושבת שייבשו אותם. הם נזכרים מאוד מעט. זה הפרי היבש האהוב עליי, אבל אוקיי. מוצאים מישמישים מהתקופה הביזנטית בקיסריה. וואלה.

גלעינים. כי זה מגיע מהמזרח, נכון? זה מגיע מאיפשהו. אז זאת אומרת, לא בסוכר מייבשים, אלא מייבשים כמו ש... מייבשים בשמש.

כן. עד היום עושים את זה, דרך אגב, בטורקיה ראיתי שמייבשים את זה. נכון, ואז קוראים, מוכרים את זה, את יודעת, בחנויות הטבע וכל אלה, ללא תוספת סוכר. חוץ מהמלא סוכר שיש בפרי, אבל סבבה. נכון, ותינה, דרך אגב, זה הפרי הכי מתוק שיש באזור ההר.

המצחיק הוא שהיום אנחנו מייבאים את פירות שבעת המינים מטורקיה, כי תאנים הם לא כשרות וסיפור שלם. כן. טוב, לחג שאני הכי אוהב, שאין בו כלום, פורים. יש בו את הסיפור הידוע על אוזני המן, נכון? שלא ניכנס לזה.

זה גם כן טעות, קראו לזה המנטאש. זה משהו אבל מודרני. כן, בגלות, בארצות השכנה. כן, זה משהו מודרני, זה לא קשור לכלום ואין בו מאכלים, אבל... אי אפשר, כי אמרתי, זה החג האהוב עליי, ננצל את זה לדבר על יין, כי להשתכר עד דלא ידע זה מנהג שכבר צרוב בנו הרבה זמן.

נכון. אז בואי נדבר על יין רגע. עד דלא ידע להבדיל בין ארור רמן לברוך מרקטין. נכון. טוב, תראה.

אני מדבר על יין כחלק מחגיגה, לא יין סתם. ברור. אז קודם כל, המנהג הכי מקובל זה היה משתאות יין. וכבר הנביאים כועסים על תושבי שומרון ששם גידלו את הכרמים, הכרומים העשירים, שהם שותים במזרקי יין, כאילו כמויות ממש גדולות, ומשתכרים וזה וזה, וזה מנהג עוד קדום קדום קדום של משתאות יין, שותים ומדברים, וגם יש רקדניות לפעמים, ומוזיקה, ושמח, והרומאים בכלל... עמוס, עמוס, תן לי.

עמוס, כן. נקריא את זה רגע.

שוכבים על מיטות שלנו, סרוחים על ארסותם ואוכלים כרים מצאון ועגלים מתוך מרבק ועשותים מזרקי יין. בסר ויין הולך את המיטות. כן, יושבים ומזרקים. חוגגים, כן, משתכרים. מסתולים לגמרי, כן.

משתכרים, כמו כולם. גם בפורים. סורוחים על ארסותיהם. יפה. סורוחים זה שוב פעם עוד כמה קורה של ג'יבה ובצבא.

כן, כן, כן. זוגים על המיטה הזאת. אוקיי. בדיוק. אז הנביאים לא כל כך אהבו את החגיגות של המשטאות האלה.

אנשים משתכרים וכן הלאה. אבל פורים, דרך אגב, זה החג היחיד שמותר לך להשתכר כדי קצת גם לפרוק. לפעמים גם לנו מותר לעשות משהו אחד מעבר לחוק ולזה, קצת לתת לאנשים להוציא, ליהנות מהחיים בקיצור. היום בעצם יש לנו חג הביכורים, שזה שבועות. חג הקציר זה פסח, פחות או יותר נשארו שני חגים שאנחנו מכירים שהיו מביאים ביקורים לבית המקדש.

אבל מסתבר שבמגילת המקדש שנמצאה בקומרן, וכנראה על פי פרשנות של פרשנים בכל אופן, לא נזכיר כרגע שמות, היא המגילה של הכהנים, מגילת הכהנים. ושם נזכרים עוד שני מועדי ביקורים שהיו חוגגים אותם בדיוק כמו שחגגו את פסח ואת שבועות. וזה חג המסיק, שהיו מביאים את השמן החדש, וחג הבציר, שהיו מביאים את היין החדש. וככה סופרים, משבועות 50 ימים זה חג היין, חג הטירוש, שבו היו מביאים מהבכורות, מהביקורים של היין החדש, ואחר כך 50 ימים זה חג המסיק, שבו היו מביאים מהשמן החדש. זאת אומרת, שרשרת אספקה רכבת אווירית כל הזמן לבית המקדש של...

של הדגן טירוש ויצר, של שלושת המקומות. שזה שווה כסף בסוף גם. כן, אבל זה חגיגה שהיית בעצם פותח את עונת הבציר, או פותח את עונת המסיק, או פותח את עונת הקציר וכן הלאה. זה הציון, ותודה לאלוהים שבירך אותך בדברים. בתוצרת.

אז אם אנחנו כבר מדברים על יין, דבר מעניין הוא שיש יינות לפי אזור. זה לא רק היום שהיו עניני טעם ועניני יין, אנשי ייננים. זה נמצא גם במקורות שלנו, נכון? אלו ייהנות יש לנו על פי אזורים. אוקיי, אז באמת אנחנו חושבים שפעם הם משתו יין חמוד כזה, יין לא טוב, כי מחמיץ בגלל הכדים שנכנס חמצן.

אז זה לא ממש נכון עד הסוף. היו הרבה סוגי יין. יש סוגי יין שנקראים על פי האזור, כמו היום. תרואר, היום אנחנו קוראים לזה תרואר, שהאדמה והזה משפיעים על אופי היין, האדמה, האקלים. אז גם אז היה טרור, ויש כמה שמות של ייהנות שאנחנו מכירים.

למשל, יין לבנון, שהיה נחשב יין טוב, יש סורק, יין סורק זה זה היה יין. אז אני אגיד רק מאיפה, זה מאושה, יהודה לדחט, כן? כיין לבנון. נכון, מאושה יהודה, נכון. והייתה איר סורק זה מישעיהו ה' למשל.

משאל הכרם בישעיהו, אבל גם ברכת יעקב ליהודה, ברכת יעקב ליהודה, אוסרי לגפן נירול, הסורקה בני עתונו.

וסורק זה גם נחל סורק, אזור סורק. ואם כבר אנחנו מדברים, אז נמצאה גפן אדומה, שגם המיץ אדום, בדרך כלל המיץ של יין, של הענב, הוא לבן, אפילו שהקליפה אדומה. אבל נמצא פה בארץ ישראל גפן עתיקה, שגם היה המיץ שלה אדום, גם הקליפה שלה אדומה, וגם הזמורות שלה אדומות. ואז קראנו לה סורק. כי כנראה זאת הסורק של האתאטיקה, הקברנס ובניו של האתאטיקה.

אז יש יין שרוני, שהוא יין אדום חזק, חלש דווקא, ויש יין כרמלי, שהוא מהכרמל, וזה ינות חלשים, ויש יין ניטלקי מיובא, שהוא יין מאוד חזק ומשקר, ויש יין אמוני, שכתוב עליו, לא נעים להגיד, אבל היין האמוני שהוא קשה והוא את הגוף מפתה לזנות. אז יש כל מיני ינות. וכל אלה משנה, מתנ״ך, משנה ותלמוד, כן. זאת אומרת, הם היו עניינים לא קטנים. אתה יכול להגיד לי שהיה להם גבינות, והאמת שהיו גבינות, אז כאילו...

היו גבינות, בטח היו להם, אבל פחות גבינות זה. אבל יש גם ינות שנקראים על פי דרך העשייה שלהם. אה, אוקיי. שזה מעניין. ינה ריקח, שאני רוצה לספר עליו, כי הוא בשיר השירים, והוא נמצא.

מצאו אותו, ויש יין מתוק, ונגיד אם במשנה שאנחנו מדברים עליה, שממשיכה את התנ״ך, יין מתוק ויין מורשן ויין מבושל ויין קושי והילסטון ובוק וצימוקים, ויש מלא מלא מלא מלא סוגים של יינות, כל אחד על פי התוספות או על פי מה שהוסיפו לו או הדרך שבה איבדו אותו, הילסטון ויש אנומלין, אתה שומע אנומלין, דבס, דבס. יין דבש, שהיום אנחנו קוראים לו בטעות תמד, אבל תמד בתנ״ך זה יין שנעשה משאריות של ענבים, גראפה כזה. ויש הרבה מאוד זה, וגם יש זנים, שאני אספר על זה קצת. שאת מוסיפה להם מהחרדלי הזה? לא, יש, אוקיי, אז יש פרויקט מאוד חשוב, שהיום מנסים, אוניברסיטת אריאל ופרופסור שיווי דרורי, אספו גפנים מכל רחבי הארץ, גפנים בודדות שנשארו פה ושם, בדקו אותם, בדקו DNA, בדיקת DNA, לראות האם הם דומים לשרידים שנמצאו בחפירות.

וואלה, מעניין. מאוד מעניין. בנות דומים, כשאני עובדת, שתלנו 70 כאלה, 70 זנים, קווים כאלה, בשיתוף פעולה עם אוניברסיטת אריאל. וחלק מהם עושים יין ממש טוב, חלק מהם זה ענבי מאכל, כי האסלאם שהיה פה בארץ ישראל לא אסר על שתיית יין, אז זני היין שישראל הייתה מאוד מפורסמת בהם הלכו ונעלמו, אבל עדיין יש. אז עכשיו יש נגיד שני זנים, שני קווים שנזכרים אפילו בתלמוד.

וקצת משעשע, במאמר קצת משעשע, אז זה מסופר על אנשי ירושלים, שכבר סיפרנו על הסעודה, אז אומר התלמוד הבבלי וגם המדרש, אומר שאנשי ירושלים הם היו אנשי שחץ, שחצנים. אדם אומר לחברו, אדם נגיד בסעודה, אדם שואל את חברו, במה סעדת היום? בפת אמילה, תכף נסביר את הכל, או בפת שאינה אמילה, אמילה איין מיים יוד למד היי, מהמילה עמל, שעבדו עליה. אוקיי. ביין גורדלי או ביין חרדלי, במיסב קצר או במיסב רחב.

מיסב זה איפה שיושבים בסבב. אמר רבי חזדא, כולן לזנות. וואו. מה קשור זנות? אז זה בעצם קוד שהיו אנשי ירושלים מדברים, הלבנות.

אוקיי. האם בת שבחורה שהיא עבדו עליה כבר או אחת שלא עבדו עליה? אה, זה זה, אוקיי. יין גורדלי או יין חרדלי זה יין טוב או פחות טוב. מיסב קצר זה אפשר להבין מה זה.

זה הזמן את אומרת שהעניין קצר? לא, מיסב זה על מה שישב, על מה שיושבים. הבנתי, קוויקי או הבנתי. לא קוויקי, אבל מיסב זה יכול להיות גם מה יושבן, אחד דרכה ועוד צד. הבנתי, הבנתי.

בקיצור, הם היו מדברים על בנות בסעודה בלי שיבינו כאילו המבוגרים. קודים. קודים. ולכן רב חיזדה אומר כולן לזנות. אבל יין גורדלי ויין חרדלי זה שני זנים שהיום חושבים שזה הג'נדלי והחמדני.

זה שני זנים שקיימים עד היום, ומהם מכינים יין סוף סוף חדש, יין ש... שהיה בעת העתיקה, יין אולי של דוד המלך, או של תקופת בית שני, וזהו, והיום מכינים כבר מהז'נדלי והחמדני יין מודרני. דוקטור טובה דיקשטיין, מחברת הספר מסע שורשים, שנייה לפני שנקפוץ לחג הבא, רצינו להוסיף על יין רקח, כי זה חשוב, כי יש פה סיפור מעניין. נכון, אז בשיר השירי. יש שני גיבורים, יש שלושה, אבל בואו נתרכז בשניים.

זה הנערה שהיא קוראמת, בציון. כן, אבל היא קוראמת, אל תראוני שאני שחרחורת, שזפתני השמש, בני אמי ניחרו בי, שמעוני נותרה את הכרמים. שמעו אותי בני אמי החורגים כנראה, שמעו אותי לשמור על הכרמים, כרמי שלי לא נתרתי. ולא ניכנס למה היא מתכוונת. הרמז ברור.

כן, אבל היא כל הזמן מנסה להעביר את האהוב שלה, שהוא רועה צאן, וכורמים ורועי צאן זה אויבים מושבעים, לצד שלה, ואז היא רוצה והיא מנסה והיא אומרת לו, נלך לכרמים, שם אתן דודיי לך, שם, והוא אומר לה, איתי תבואי להרי לבנון, כאילו בקיצור, הוא ממאדים והיא מנוגה, ובסוף היא מוותרת. לפני שהיא מוותרת, היא אומרת, השכחה מיין הרקח מהסיסרימונאי. מה זה יין רקח? רקח זה, שומעים, רכוח, מרקחת, למשל. והתרגומים, התרגום השבעים, ותרגום הוולגטה, מתרגמים את יין הרקח כקונדיטון.

שזה אומר? קונדיטון, זה לא מה שפעם חשבו שזה קונדיטון, זה קונדיטון, יש לזה ב... מקורות מתכון. אה, כי לי זה הלך לקונדיטוריה, ועשית אותי רעב. נכון, אז קונדיטון או אנומלין, יין דבש וכן הלאה.

קונדיטון הוא אומר, זה יין עם דבש ופלפל שחור. יין מטובל. יין מטובל, בדבש ופלפל שחור, ודבש ופלפל שחור הם בתקופת המשנת תלמוד. אבל מצאו בקברי, ארמון, ובו עשרות כדי יין מטובלים, בננה, דבש, כן, שרף של ארז או שמן ארז ותותי ערער, שזה כל מיני שרפים, גם היום כמו רצינה, רצינה הוא גם כן עם שרף, ואותו מלך משנת 1800-1700 לפני הספירה, המלך כנעני היה חוגג אם יהיה רקח, כן, זה מאוד יפה, וגם מצאו עצמות של עיזים וכבשים, בקיצור, היה כמו בסיפור על שומרונים. ויש ממש מתכון, נכון?

יש פה מתכון, כן, יש מתכון, וגם אני ניסיתי את זה והכנתי, וזה ממש מדהים. עכשיו, יש לאפיקיוס, שף רומאי, יש לו שני מתכונים לקונדיטון או קונדיטום קונדיטון. יין, דבש ופלפל שחור כמו אצלנו, אבל הוא מוסיף, בגלל שהוא קצת כזה שף נהליסט כזה, הוא מוסיף גם מסטיק. מסטיק, שרף של לילת המסטיק, שנמצא עדיין גם שם בכנעני, בין הרקח הכנעני. אז אחרי ששתינו, ונעבור לחג הבא, שגם הוא, אגב, גם בו יש יין וזה בסדר, פסח.

פסח יש הרבה על מה לדבר. פסח זה חג עמוס. כן, אז נתחיל אולי בעניין שאי אפשר, שלא לדבר עליו כשמדברים על פסח, מצות וחמץ. אגב, עשינו פרק מצוין עם דוקטור יעל אברהמי שנקרא פסח, מצה ושיעור, שמה על השורשים ההיסטוריים של החג הזה, אבל בואי נדבר רגע על המצות עצמם רגע. אוקיי, אז אם היית שואל כל אחד, אפילו אני אשאל אותך, למה אוכלים בעצם מצות בפסח?

אז כל האנשים יגידו שבצקם לא הספיק להחמיץ, שגורשו ממצרים. והם נשאו את השיעור על כתפם, ובגלל זה אנחנו אוכלים מצות, כי... מיהרו. מיהרו, ומצה זה משהו שהוא ללא שמרים או שיעור, שזה בעצם שמרים, גוש בצק שמשמש כשמרים בעת העתיקה, אוקיי? שיעור נשאר על הנשאר, ושמרים טבעיים חדרו לתוכו והפכו אותו לגוש שמרים בעצמו.

וזאת הייתה הדרך. זה בצק מקולקל בגדול. כן, אבל כשאתה מכניס אותו לבצק טרי, הוא מחמיץ אותו במהירות. זה הפטנט של המצרים, דרך אגב, הם המציאו אותו, הם מצאו. בדיוק.

אוקיי, אז כולם יגידו את זה, אבל אם אתה קורא בפרק יוטב' בספר שמות, אתה מגלה משהו מעניין. פרק יוטב' זה ההוראות שנותן אלוהים למשה הרבה לפני יציאת מצרים, שבה קרה כל הסיפור. ושם אתה קורא את התיאור ואתה לא מבין, כאילו מה, למה, במה אני אקריא אותו. כך אומר משה, בערך שבועיים בוא נגיד לפני שקרה הסיפור, אומר להם ככה, ושמרתם את המצות, כי בעצם היום הזה הוצאתי את צבאותיכם מארץ מצרים, הוא אומר להם כאילו מה שיהיה בעתיד, ושמרתם את היום הזה לדורותיכם חוקת עולם, שבעת ימים שיעור אלוהים מצא... בבתיכם, כי כל אוכל מחמצת שזה שיעור, ונכרתה הנפש ההיא מהדת ישראל.

כל מחמצת לא תאכלו, ובכל משפחתכם תאכלו מצות, ובקיצור, שוב, שוב, שוב, זה רק קטע קצר, אבל... זאת אומרת, כל עניין במהירות כדי שלא יטפח, לא רלוונטי. לא קשור, כי אמרו לפני. לא קשור בכלל, בדיוק, זה בכלל לא קשור לגירוש ממצרים. זה הוראות שמשה מקבל שבועיים לפני.

עכשיו, אם אלוהים, בוא נגיד אלוהים, מורה לעם ישראל לאכול מצות בערב היציאה ממצרים, שזה ערב מכת בכורות גם, למה? מה בעצם אכפת לאלוהים אם אתה אוכל לחם או מצה באותו ערב? למי זה משנה? לא, זה משנה כי מצה היא סמל. בכל החגים יש לנו מאכלים סמליים.

עכשיו מצה, אם אתם זוכרים, מי שהופה עוגות מצות מהר מהר מהר זה שרה לאורחים שמגיעים של אברהם. מצות זה אוכל של רועים, זה בצק שאתה עופה אותו מהר על גחלים. עכשיו רועים לא נסחבים עם תנור, בעת העתיקה תנור זה משהו כבד, הם עופים ככה מהר מהר בצק על גחלים עד היום, עד היום הבדואים עופים ליבה. עכשיו, לעומת זה, המצרים הם המציאו את הסיעור, הם גילו את הסיעור, על פי הארכיאולוגיה בכל אופן. הם פיתחו את התנור שאופל לחם מכל הצדדים, הרועים מופיעים על גחלים.

האוכל של רועים, ובני ישראל היו רועי צאן, הוא מצות, לחם אפוי על גחלים מהר מהר, כמו שראינו בסיפור אברהם ושרה. כשבני ישראל יורדים למצרים ופוגשים את יוסף, האחים, כן? הוא אומר להם, אתם תגידו לפרעה שאתם רועי צאן, שיושיב אתכם בארץ גושן, כי תועבת מצרים כל רועי צאן. ואם אנחנו זוכרים בפרק הקודם, כשמשה פוגש אותם בפעם הראשונה ועושה להם ארוחה, אז כתוב שם... גם שם מפרידים.

כן, שהמצרים שמו את הלחם לא לבדו ולהם לבדם, כי לא יאכלון המצרים לאכול את העיוורים לחם, כי תועבה היא למצרים. בקיצור, יש לנו פה את הלחם כסמל. הלחם החמץ הוא הסמל של המצרים יושבי הקבע. יש להם זמן להחמיץ, זה לוקח כמה ימים. רגע, כדי להבין, המצרים מבשלים את הלחם שלהם, עופים אותו אחרת מהכנענים?

הכנענים או העיוורים, בוא נגיד. כן. כן, כן. יש הקטיוס במאה החמישית לפני הספירה, אומר שהמצרים נקראים אוכלי לחם. כי לחם היה הסמל הלאומי של מצרים.

לחם ניתן לעבדים. מוצאים מאפיות של אלפי תנורים למעבדים שבנו את הפירמידות. לחם ניתן לכהנים, לחם ניתן לאלים. אנחנו זוכרים שפרעה חולם על שיבולים. זאת אומרת, זה לא לחם על ככה אימפרוביזציה בדרך על גחלים, זה לחם מורכב, ומוצאים גם לחם בארכיאולוגיה.

זה לחם חמץ, זה לחם שהודפך על ידי שיאור. לחם טוב, מה שנקרא. לחם. לחם, לא מצות. אבל הלחם הזה הוא לא מצות.

אז עכשיו, כשבני ישראל יוצאים ממצרים, אז מבקש אלוהים מעם ישראל, ברגע הזה שאתם עוזבים את מצרים, תעברו מהלחם ה... החמץ, שהוא הלחם התפנוקים, הלחם המצרים, למצות של אבותיכם הרועים. למצות של האבות, עכשיו גם מצות של נדודים, כי הם נודדים עם מצות. וגם המצה מסמלת חופש. למה?

כי המצה היא האוכל של הרועים. ורועים חופשיים מעול ושלטון. הם לא משלמים מיסים, אין להם שורשים, כבר אמרנו את זה. אז בעצם הכל קשור בכל. והוכחה גם, משה בפרק שמות י' ג', אלא אחרי שהם כבר יוצאים ממצרים, אומר להם ככה, תראו, הם שואלים, כאילו, למה צריך לחגוג את פסח?

ויאמר משה לעם, זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים מבית עבדים, כי בחוזק יד הוציא אדוני אתכם מזה ולא יאכל חמץ. מה הקשר? אין קשר. אלא אם כן אתה מבין שאתה עובר מלחם אחד ללחם אחר. טוב, בפסח יש המון מאכלים ודברים שמקשרים לפסח, והיום כבר אי אפשר כמעט לדעת מה כשר ומה לא, אבל עניין אחד את חייבת לעשות לי סדר, אותה קערת פסח עם שישה מקומות לשישה מאכלים שאנחנו חייבים לעבור עליהם, כי יש המון המון המון מסורות בעניין הזה והמון גרסאות בעניין הזה, מסימני הסדר מה שנקרא, כן?

חייבים לעבור עליהם, אוקיי? בבקשה. ברשותך, קרפס. קרפס, קרפס, אוקיי. בוא נעשה ככה, סדר.

נעשה סדר בסדר. בסדר, כן, כי זה דורש. טוב, אז קודם כל הסדר היום מבוסס על המשתה הרומאי. ובמשתה הרומאי היו מגישים מנות ראשונות, הרבה פעמים ירקות, כמו חסה, כמו קרפס, לעורר תיאבו. והקרפס נשאר, גם אנחנו יושבים בהסבה כמו שישבו הרומאים על צד שמאל.

עכשיו זה מאוד יפה, רק עוד משפט אחד על זה, על צורת הישיבה בפסח. מה זה הסבה על צד שמאל? מאיפה זה צד? זה צד שביציאת מצרים, הפסח הראשון הם עומדים, הם אוכלים בעמידה. הם חגורים, הם עומדים לצאת, אז הם אוכלים בעמידה והסדר.

הפסחים הראשונים היו כנראה בעמידה, באותה צורה. עד שהגיע הרומאים, ואצל הרומאים מי שעובד זה עבדים. אז די, אז אתה צריך לחגוג כבן חירות. הסדר הפך להיות במסורת של הסעודה הרומאית שדיברנו עליה בהתחלה. אוקיי, אז עכשיו קערת הסדר.

אז קרפס לא רלוונטי לענייננו והוא מאוחר. אבל מה שמים? אבל מה? יש שמים סלרי, יש שמים תפוח אדמה, מה? אז בוא נעשה...

בוא נעשה סדר, נתחיל עם המסורות הקדומות, העתיקות. אז למרות שהקערה היא קצת יותר מאוחרת, בתקופת בית שני פסח אכלו מצה, פסח, שזה הזבח, הצלוי, ומרור, אלה היו השלושה. מאוחר יותר התחילו לשים עוד דברים אחרים, אבל בוא נתחיל. בשלישייה הזו רק. אוקיי.

פסח זה בכלל כבש או גדי, או עז, טישקן, צעיר, שהם, אבל בעיקר כבש, למה? כי הוא מסמל את הכוח של אלוהים. איך אמרנו? כי בכוח עזרה הוצאתי אתכם מארץ מצרים. איל זה סמל של כוח.

אל ברזל למשל, תמיד על האל ברזל היה צורה של איל. איל הוא בעברית כוח, אייל, לא אייל, איל. איל. עכשיו, אז היום אנחנו שמים זכר לאיל או זכר לכוח זרוע. של תרנגולת בדרך כלל.

לא, שזה בדיוק הפוך, התרנגולת הזו מנהג השכנז. כנפה, עלות. מנהג של ארצות השכנז, אבל זה מצחיק, כי בעצם אתה שם כבש כזכר לכוח הזרוע של אלוהים, אבל אם אתה שם... צ'יקן או תרניגולת זה בדיוק הפוך, זה הפחדנות, הרי באנגלית זה סמל הפחדנות, אז זה לא מתאים. מרורים, מה זה מרורים?

פה יש בלאגן שלי. אם אתה מהתפוצה שלי, מארצות אשכנז, אז אתה שם מרור חזרת, חריין, מה שנקרא. אבל זה הכי מצחיק מה שקרה, כי החזרת... השם העברי, העתיק של חזרת, חזרת היא חסה. זהו, אצלנו שמים חסה ו...

יפה, אז אתם צודקים. ואומרת המשנה במסכת פסחים, שאלו הירקות, אתה לא חייב לאכול אחד חסה, יש כמה, יש רשימה. אומרים חזל, אלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח, שזה יכול להיות חזרת. אה, שזה לחזרת. אה, שזה, אוקיי.

אמרנו, השם העברי הקדום של חסה היה חזרת. אומר התלמוד, חזרת היא חסה, גמרנו. אוקיי. חסה היום זה השם הארמי וה... הפך להיות, זה השם הארמי והעברי של הצמח, אבל פעם קראו לו חזרת, אוקיי?

אז חזרת, עולש, עולש אנחנו יודעים מה זה, היום קוראים לזה אנדיב, אבל יש את העולש. הם בעצם צמחי בר, מדובר על חסת המצפן, על עולש הבר, תמכה לא ידוע, מה זה? חרחבינה שוב זה צמח בר מריר, ומרור שזה מרור הגינות, כולם צמחים מרים עם שרף לבן כזה בהם. ואוקיי, ואז היום אנחנו, מה קרה? עם ישראל נדד לאשכנז בין היתר, ושם בפסח אין חסה, כי רק עכשיו הפשירו השלגים.

אז הם מצאו את הצמח הזה שקוראים לו חזרת, קראו לו חזרת אולי, השורש המתוק והחריף, בכלל לומר, והדביקו לו את השם חזרת, והנה יצאנו ידי חובת חזרת. אבל זה לא זה, הוא לא גדל פה בכלל, כן? זה דבר אחד. עכשיו, לי יש דעה שכשמדברים על המרורים, זה לא רק בגלל מה שחזל. אומרים על המרורים האלה שהם מרים ומסמלים את המר, את המרירות שהייתה במצרים, אני חושבת שיש להם עוד משמעות, כי הם צמחי בר.

מצרים הייתה ידועה באגן הירק שלה, כשבני ישראל מתגעגעים במדבר אל הירקות, הם אומרים זכרנו את הוותיחים והקישואים והשומים והפצלים והחציר שזה קרישה. שגדלו במצרים. זו הפעם היחידה שירקות נזכרים בתנ״ך, כי בארץ ישראל לא גידלו ירקות, כי אין מים. למצרים היה תנילוס. בקיצור, בישראל וגם הרועים אוכלים צמחי בר, והמרורים האלה מתורגמים על ידי התרגום השבעים והתרגומים האחרים לחסד בר או עולש בר.

כלומר בעצם זה שוב בעיניי זה שוב סמל עד היום מרורים זה צמחי בר בקריטים זה השם זה סמל שדומה למצה זה אוכל של נודדים אוכל של יציאת מצרים. אני חוזר לקרפס אז אמרנו יש את הגרסאות אחת זה הסלרי שמעתי גם על פטרוזיה. קרפס זה סלרי אז זה כבר מנהגים מאוד מאוחרים. ותפוח אדמה מה קשור? אוי הברוך.

זה הגיע מאמריקה בכלל, אחרי קולומבוס, בכלל לא משלנו. אבל זה מנהגים שמבוססים על המשתה שאתה אוכל פרפראות. אתה זוכר את הפרפראות? אז מאכלים שאוכלים כדי לא להיות רעבים ושיהיה לך סבלנות.

דרך אגב, מסופר על רבי עקיבא, שהיה נותן לילדים... כלי בערב פסח כדי שלא ירדמו. כלי זה גרעיני חיטה או סעורה כלואים. היום חס וחלילה שיהיו גרעיני סעורה, אבל אין בהם שמרים. אבל מה רבי עקיבא ידע בינינו?

לא, הוא ידע מעולה. ברור. כי אין להם שמרים. ברור. חרוסת, אותו מטבל דמוייתית שאמור לדמות את עבודת ה...

או להזכיר את עבודת הפרך. יש לו כל מיני גרסאות, הן תמיד מתוקות ותמיד טעימות. יש לי חברה שכתבה ספר שלם על החרוסת, בכל אופן דוקטור סוזן ויינגרטן. אבל החרוסת הייתה מנהג, היא הייתה חריפה וחמוצה. יש בתלמוד מה הכניסו, הכניסו בה גם דברים כמו תבלין, אולי זנגביל או דברים חריפים, אבל הסיבה שהם אומרים למה אוכלים את החרוסת הזו?

כי המרור של החסה, המרור שהוא החסה, הוא חסת הבר, יש בו שרף, והשרף הוא מרדים, הוא נרקוטי. אז כדי לבטל את ההשפעה של השרף, היו טובלים אותו בחרוסת שהיא חמוצה והיא כאילו מבטלת, היה תפוח, היו תמרים וזה, אבל היא מבטלת את החריפות של ה... את השפעת הלוואי של החסה. זרוע דיברנו, ביצה אין... מאוחר, לא נזכר ביצה בכלל.

כלומר, ביצה זה מאוחר אחר כך ככל מיני הסברים. אבלוד, בית המקדש. אבלוד, כן, אבל שוב, זה מנהגים מאוחרים. הבסיס הוא השלישייה הזו. ומסופר על הלל שהיה כורך מצע.

זרוע, בשר ומרור יחד ואוכל, זהו, אלה השלישייה החשובה. אם כבר מדברים על פסח ועל צמחים, לפני שנעזוב, אז יש צמח אחד מאוד מעניין, שאנחנו קוראים לו זעתר. הצמח הזה נזכר דווקא ביציאת מצרים, כשבני ישראל, משה אומר לעם ישראל, את עומדת להיות מכת בכורות, וכדי שלא... המוות לא יחדור, ייכנס אל בתי העיוורים, קחו ולקחתם אגודת עזוב וטבלתם בדם אשר בסף. אתם צריכים למרוח את הדם ולסמן בו, דם הכבש, הקורבן הראשון, לסמן בו את המשקופת המזוזות כדי שמלאך המוות או המוות לא ייכנס לבתים של העיוורים.

ואני אגשה עלייך, איך יודעים שזה העזוב זרת אשר בא? זהו, בדיוק, בדיוק. סיפור. ברור. עכשיו, למה באזוב?

דרך אגב, אלוהים לא מזכיר את האזוב. מי שמזכיר את האזוב זה משה. משה מבקש מעם ישראל לסמן באזוב. למה באזוב? מה, אין להם מברשת?

הם בנו את הפירמידות. אוקיי, נגיד. לא הם, המצרים. אה, המצרים, כן. אז בטוח יש מברשת במצרים, אפילו באצבע, מה האזוב?

אוקיי. אתה צריך ללכת לחפש אותו, ללכת לשוק, וזה כאילו, שוב, משמעות סמלית. את המשמעות הסמלית, למה דווקא באזוב, אנחנו יכולים למצוא בסיפור על דוד, שאנחנו מאוד אוהבים. סיפור פחות יפה על דוד.

דוד, יש את בת שבע, יש את אוריה, כולם מכירים. דוד נדלק, אפשר להגיד, על בת שבע. בת שבע נשואה לאוריה, אוריה במלחמה, ברבת המון, דוד מזמין אותו אליו, קודם כל הוא עושה מה שהוא עושה עם בת שבע, ואז הוא בקיצור הורג את אוריה, לא ניכנס לזה. ואז אחרי שזה קורה הוא מתחתן עם בת שבע, ואז מגיע אליו נתן הנביא, הוא מספר לו את סיפור כבשת הרש, על איש אחד שהייתה לו כבשה קטנה, יחידה, מפיתוח לה, מכוסו שתתה, בחיכו שכבה, ותהי לו כבת. ויום אחד האיש העשיר שהיה שכן שלו שחט את הכבשה של העני היחידה, והיו לו הרבה כבשים, ושחט את הכבשה היחידה של העני והגיש אותה לעוברי אורח, אפילו אורחים לא חשובים.

כשדוד שומע את הסיפור של נתן הוא מזדעק וצועק בין מוות האיש הזה. אומר לו נתן הנביא, אתה האיש. ואז דוד כותב מזמור בספר תהילים. ובמזמור, מזמור נון א', ובמזמור הוא אומר כך, הוא מזמור תשובה וחרטה וכן הלאה, הוא מבין מה הוא עשה, הוא מבקש, תחטאני באזוב ואת הר, תחפשני או משלג על בין, לחטא וחטא, כותבים את אותו דבר. מסתבר שהאזוב, והפרשנים אומרים שהאזוב הוא הזתר, הרמב״ם ואחרים, מזהים אותו כזעתא.

האזוב נזכר גם כצמח הכי קטן והכי נמוך על שלמה המלך שדיבר על העצים והארזים מן הארץ אשר בלבנון עד האזוב שיוצא בקיר. יש לו שתי משמעויות, אחד סמל הקטנות והשפלות, השני חיטוי, כי היו מחטאים, פעם אנשים היו טמאים, היו מחטאים במים ובאזוב, אנשים שנגעו במת. שנקראו טמאים וכדומה. ובאמת לזעת יש תכונות חיטוי? יפה.

עכשיו, מסתבר, מחקר שעשו לפני כמה שנים, זה אנטיביוטיקה של הטבע. וואלה. הוא גם מחטא, גם מווירוסים, גם מחיידקים וגם מפטריות. ועכשיו אנחנו יכולים להבין שיש פה שתי משמעויות לסיפור שמשה מבקש. אחד, תחטאו את הבתים שלכם מהמוות, תטהרו, מאוד יפה.

תחטאו את הבתים שלכם מהמוות. אבל השני, בגלל שהאזוב הוא סמל השפלות, הוא סמל ההקטנות, אומרים חז"ל שהוא בעצם מראה להם שאם היית כזה כמו ארז, בבקשה תשפיל את עצמך כאזוב. כן, בדיוק. טוב, וככה לקראת סיום, אמרנו בתחילת הפרק שיום טוב זה גם שבת וחודש. אז אי אפשר לא להתייחס לזה כשאנחנו מדברים על מאכלי חגים, כי גם שבת הוא חג, בדיוק.

אז בואי נדבר על מאכלי שבת. דגים? דגים לשבת? דגים חריפים? חריימה?

דווקא בלי דגים קודם, בואו נתחיל עם הצ'ולט. אה, חמין. אוקיי, חמין. חמין. היום, בגלל שאנחנו יהודים ואסור לנו לבשל בשבת, אז נוצרו מאכלים שקשורים בהכנסה לתנור בערב שבת ואכילה בשבת, שאנחנו קוראים להם חמין.

חמין במשנה זה מים חמים, אבל מתכון כזה שמכניסים לתנור ואוכלים אותו אחרי הבית כנסת, זה נקרא אססיות, אנחנו כבר זוכרים שזה חיטה עם תורמוסין, עם תורמוס. אססיות זה חיטה מושרת, תורמוס מכניסים לתנור בערב שבת ואוכלים אותו בשבת, ניסיתי, טעים בטירוף. וואלה. כן, אז זה החמין של פעם, אנשים היו עניים, לא היה להם מי שרצה להכניס בשר, אבל... טורמוס זה קטנית ועשסיות וטורמוס זה חיטה מלאה וקטניות ביחד יוצר חלבון מלא כמו בשר.

22 חומצות אמינו. אז זה התשול של פעם, או החמין. דגים, דגים, עד היום אנחנו אוכלים דגים בשבת, נכון? אז דג זה הסמל היהודי של שבת. אפילו בימי שיבת ציון מתלוננים עזרה ונחמיה.

על הצורים, צור צידון, הם היו ידועים כדייגים ויורדיה, שהם בירושלים מוכרים דגים לבני ישראל בשבת, שזה לא יפה בשבת, אבל כבר שבת נזכרת בהקשר של דגים, ובמשנה מסופר שאני נודד, שהיה מגיע נגיד לקהילה מסוימת, הם היו חייבים להכיל אותו על חשבון הקהילה, אז ביום חול נותנים לו שמן וקטניות, אבל בשבת מוסיפים שלוש סעודות, כן? גם דג וירק. אז דג אוכל לשבת. ויש עוד סיפורים על דגים בחגים וב... אתה רוצה לדעת אבל איך אכלו אותם?

בטח. שני מתכונים לדגים? יאללה. טוב, אז... טוב, בבבל שואלים מה זה עונג שבת חכמים, ואבא בר איבו אומר, עונג שבת בשבילי, בישעיהו נזכר...

קראת על השבת עונג, אז עונג שבת בשבילי הוא אומר תבשיל של טרדין, טרד בעבר זה בעצם סלק, הטרד קיבל את השם הזה מאוחר יותר, אבל תבשיל של טרדין, דגים גדולים וראשי שומים. אה, תבשיל. בבקשה, לא רע בכלל, ניסיתי, חבל על הזמן, טעים מאוד, יש לנו מאכל נוסף. יש לנו נגיד כל מיני מאכלים שנשכחים על הקירה בשבת, ביום שישי. נגיד מישהי שכחה אותם על הזה ונכנסה שבת על הקירה, האם מותר לנו לאכול?

אסור לנו לאכול מהם כי התבשטו בשבת. אז יש כל מיני שנזכרים ככה, תבשיל של קרישה, למשל שנשאר בשבת, ותבשיל של קרישה יש לנו מתכון ממש טעים של אפיקיוס. איך עשו אותו. יש תבשיל של לפת, יש בשר עם אפונין, שזה חומוס, וכרוב. ואלו מאכלים שהם מיוחדים לשבת.

מיוחדים לשבת, כי הם נזכרים בהקשר של שבת. יש גם רוטב שנזכר דבש וחרדל, כמו שהיום אנחנו עושים על החסה. ויניגרד. כן, יש הרבה, עשרות מאכלים, והאחרון שאני הכי אוהבת. יש את האגדה שחכמים מדברים שכשהמלאכים באו, אנחנו סוגרים בתנ״ך, כשהמלאכים באו אל אברהם הוא לא נתן להם עגל אחד, הוא נתן להם שלושה.

אז אחד רך, אחד טוב, אחד זה, כל אחד זה עגל. אבל שואלים למה היה צריך שלושה? כדי להכילם שלוש לשונות בחרדן. לשון בחרדל זה מאכל של אפילו מלאכים, זה המאכל הכי נחשב. הכהנים אכלו צלי בחרדל, ויש לי מתכון ללשון.

גם לזה. טוב, אז זה חכלות הדגים בכל אופן. יש לנו שני מתכונים. אחד מאוד מעניין, הגפילטפיש הקדום, דג ממולא בקרישה או מבושל עם קרישה. והשני, דג וביצה שעליו.

במקום גזר שמו עליו פרוסה של ביצה. והם מתווכחים אם זה מאכל או שניים, אבל לא חשוב. אז טוב, אחרי שאכלנו את הדגים, את יודעת, נשאר לנו קצת רוטב. ואי אפשר בלי חלל לשבת, היום לדעתי אין בית שאת יודעת שעושה קידוש ועושה ארוחת שבת שאין בו חלל, זה חלק מהעניין. יש לנו חלל במקורות?

לא ממש, אה? כן, יש, אבל לא כמו שהיום. החלל שאנחנו מכירים היא עוצבה באירופה בימי הביניים, החלל הכלואה וכולי. זה מודרני, את אומרת. מודרני, ימי ביניים, נגיד, כן.

אבל החלל, כשאנחנו מדברים במקרא או על חלל, זה בעצם... נפח של בצק שהיו מפרישים לכהנים. הסכום המיוחד הזה הוא נפח פולחני, בצק פולחני. כי יש כל מיני חלות, יש חלת מצות ולחם מצות, חלת לחם וכזה כזה. לא קשור בכלל למה שהיום אנחנו קוראים חלה.

כאילו ללחם האוורירי התפוח. האוורירי התפוח, גם לא הייתה פה חיטה תפוחה, זה לחם, חיטת דורום קשה. אבל כשאומרים חלה והפרשת חלה, הנה, הפרשת חלה עד היום. מכל בצק שאתה מתכוון להפות בו לחם, אתה צריך להפריש חלה. חלה זה סוף.

ואנחנו נסיים בזה. משהו מאוד מרגש, במצדה שבה נאספו המורדים ברומאים, הייתה מאפייה, מסתבר, מצאו בה מאפייה מאוד מאוד גדולה. ובחצר המאפייה מצאו 12 חרסים עם השמות. שאחר כך מסופר שאלה שראשי הקבוצות שהתאבדו, החרסים האלה היו תלושים, שעליהם נכתב כמה לחם מגיע לכל קבוצה. במצדה היו קבוצות של עובדים, של ארגונים וכן הלאה, והיו ראשי הקבוצות.

אז לכל ראש קבוצה היה בא לחצר המאפייה ומקבל כך וכך כיכרות לחם לקבוצה שלו. אפילו אלף כיכרות היה כתוב, תחשבו במצדה איך יש כל כך הרבה לחם. אבל חרס אחד ממש מרגש, שזה היה רשום של סך, על תוש אחד מכתב, יוסף הנחתום ליהודה בר חגי, חלה אחת בכל שבת. יוסף הנחתום, יוסף האופה. האופה, שהוא בעצם הפריש עד היום, אפילו שהם היו במצדה ובזה, והם הלכו למות והכל, אבל הם שמרו על המנהג של הפרשת חלה לחגי.

שהוא היה כהן. טוב, אדיקשטיין מחבר את הספר מסע שורשים. קודם כל, עשית אותי רעב, כרגיל, בשיחות איתך. יש למטה חלון. יש למטה, ראית?

אז נלך לנו לאיזה קפה ומפה. קפה ויין. קפה ויין, קפה ומפה. שיהיה חג שמח, כי אמרנו, אנחנו כנראה או לפני או אחרי חג, ושיהיה בתיאבון בעיקר. בשמחה רבה, ובאמת, בתיאבון, ואשמח מאוד.

תודה