שוגאנאי: איך להתמודד עם מה שאין לך שליטה עליו [מילים ביפנית שאין בעברית]

חדשנות היא לא סיסמה, היא תפיסת עולם. היא לא מתרחשת במקרה, היא תוצאה של ירידה על הפרטים הקטנים, של דיוק ועבודה בלי פשרות. כך טויוטה הפכה ממפעל לנולי הריגה למותג הרכב המוביל בעולם ובישראל. כי חדשנות לא מתחילה במנוע, היא מתחילה בהחלטה. אסטרטגית להיות טובים יותר מאתמול.

הפרק בחסות החברה הגיאוגרפית. כמו המילים היפניות שלא מתרגמות בקלות, גם מסע אמיתי קשה להסביר במילים. צריך לצאת, לראות ולהרגיש. החברה הגיאוגרפית מזמינה אתכם למסעות שפותחים עולמות חדשים. כשתחזרו, תבינו.

אנחנו יוצרים אלוהים, אפשר להגיד שאלוהים ברא אותנו בצלמו, אנחנו בוראים את אלוהים בצלמנו הרבה פעמים. כי אם אני אהיה לקמי, אם אני אהיה טוב והכל יהיה בסדר, הם ייתנו לי בחזרה, נכון? כאילו בקמי. אותו דבר עם אלוהים, ברגע שאני בוטח בו, באותו רגע פסיכולוגית, אני מרגיש יותר טוב, כי אני בוטח, אני לא במתח. ושאלת, וזה גם באמת ביהדות יש הרבה, יש עניין זה, יואב, בספר יואב, כל הדברים שקורים, הוא אומר, אלוהים נתן ואלוהים לקח, הכל בשם אלוהים, זאת אומרת, זה אלוהים, אז אני לא...

אני מסיר אחריות ואני לא נלחם, או שרבי עקיבא אמר, הכל לטובה, אוקיי? כל דבר שקורה לטובה. אבל זה דומה, אבל זה שונה, כי אני חושב שהשוג עיניי הוא לא לקוות שיהיה משהו אחר, הוא לא על זה, הוא באמת קבלת... היות אקטיבי. לקבל את המציאות שזה מה שקרה, לא בגלל מישהו זה, זה לקבל as is.

ועדיין לעשות אקטיבית כדי לראות מה אני יכול לצאת מזה, לא לשנות את הסיטואציה, לעשות מאמץ, להכיל את זה, לסבול את זה בכבוד זה הגמר, לסבול את זה בצורה מכובדת.

יש מילים שאין להן תרגום לעברית, אבל יש חוויה אחת שכולם מכירים. סוהו. כבר יותר מ-25 שנה שמסעדת הסוהו בראשון לציון מגישה את המטבח היפני במיטבו. סושי מדויק, דמים מפתיעים ואווירה שאין בשום מקום אחר. סוהו, הטעם של יפן.

בעברית. ברוכים הבאים למילים ביפנית שאין בעברית. אני יושי גוצ'י. ואני דנה נחום מרמן. יחד נגלה איך רעיונות, נגשות וגם אורך חיים מתומצתים רק במילה אחת ביפן.

מה שבישראל כנראה יצריך דיון מאוד מאוד ארוך. בכל פרק אנחנו נבחר מונח, נעמיק לתוכו, ננסה להבין מה עומד מאחוריו. ונגלה ששפה היא הרבה יותר מאוצר מילים, ואולי גם על הדרך נגלה האם ישראלים ויפנים הם באמת כל כך שונים. יושי, מה נשמע? שנגלה למאזינים שלנו שאנחנו כמעט ביטלנו את הצילומים של הפרק.

כן, כן, אני התעוללתי מהכאבים החדים שלא הרגשתי בחיים, ואמרתי, וואו, איך אני יכול לעמוד? כאילו, אני לא יכולתי לקום. אז אני מודה שליבי יצא אליך, אבל אני פשוט ישר חשבתי על כמה אירוני זה שדווקא בפרק שבו אנחנו הולכים לעסוק במונח שוג עיניי, דווקא ביום הזה אתה מתעורר עם צוואר תפוס. זהו, אז לכן אני ישר חשבתי איך אני יכול לשפר או למנוע את הכאבים ולהיות מצב שבו אני יכול לחשוב, אוקיי. אוקיי, בואו נלך לאולפן.

ודבר ראשון עשיתי, כאילו, כוס מים, וניסיתי כאילו להרגיע את הגוף, ולא כל כך עזב, ואחר כך לקחתי את הכדור, מניעת כאב, אבל לפני זה הייתי גם צריך לאכול, כי גם זה אני הייתי צריך לבקש מהאשתי לעזור, כאילו, אני הרגשתי ממש כמו... כמו סבא, ולא יכולתי לעשות כלום לבד. אז הנה אתה פה. הנה, אני פה. אני אגיד תודה לאל, אתה תגיד כנראה משהו אחר.

לא, משהו אחר. משהו אחר. כי גם בדיוק האשתי, אני סימסתי לאשתי, אני יצאתי מהבית, הגעתי אליה ואומרת לה פעם בשלום. מה שהיא אמרה, זה בטח לא בתודה לאל, בגלל שאתה עושה דברים נכונים.

יומיום קיבל אותה יפה יפה נכון אני חושב שזה הביטוי הנכון ביחד מתחבר לשוגוני שתכף נדבר אז הנה אז אין מה לעשות אז גיא מרים לנו פה קודם כל בוא נציג את גיא האורח שלנו להיום נעים מאוד אז גיא גלב גיסר. אתה כן אני הצלחתי בהחלט קצת אמונה אתה מדריך ומארגן טיולים לאסיה מהחברה הגיאוגרפית. נכון. אז תודה רבה שהצטרפת אלינו היום. תודה שהזמנתם.

והנה, זרקנו כבר לאוויר את המונח שוג הנאי. יושי, בוא תעשה לנו קודם כל סדר. אוקיי, זה שוג הנאי, זה אם אתה פותח את המילון כמו תמיד. אוקיי, בואו נתחיל את התרגום המילולי. זה בא עם השיו גא נאי, אוקיי?

יחד עם כאילו השילוב של השיו ונאי. נאי זה כאילו אין, כאילו... ושיעור זה אם הייתי מתרגם כמו בדלך, באנגלית זה way, שיטה דלך, כאילו אז אין דרך אחרת, זה התרגום מילולי של השוג הנאה. אנחנו משתמשים יום יום, נגיד אם אני מחפש משהו, מחפש עט, ואם לא מוצא, הייתי אומר שוג הנאה, אוקיי, אני אשתמש משהו אחר. זאת אומרת שזה כל פעם שאתה צריך לבטל אותו, אתה מבטל.

זה כמו, אני חושב שגם אין מה לעשות, ככה אומרים בעברית, אם אתה מחפש את העץ, לא רוצה... כן, כאילו יהיה בסדר, כזה. כן, אבל לא רק זה. ככל שאנחנו מדברים, מנסים להסביר מה פירוש של השוגנאי, אנחנו מגיעים לנקודה מאוד עמוקה בפן התרבותי-חברתי, שזה באמת... מתאר, גם מתרגם את השפה, סליחה, הפוך, מתרגם את התרבות יפן.

לשפה, כן. לכן הוא כל כך שמח שאנחנו בהזדמנות נדבר על השפה הזאת, שוגנאי, בפרק הזה. אז רגע, אז אתה התחלת בעצם להסביר ששוגנאי זה סוג של אין מה לעשות כזה, אבל זה הרבה יותר עמוק מזה. זהו, קודם כל אתה לא יכול להגיד, אתה לא אומר שורנאי באופן כל כך קל. בבוקר אני לא אמרתי לעצמי לשורנאי.

זה הייתי, כאילו, יש מה לעשות. כן, ניסים לעשות. צריך לעשות כל המאמץ. כן. אז באמת עשיתי.

אז לא הייתי יכול להגיד, לא הייתי צריך להגיד. שורנאי, אבל מקרים אחרים כמו אני רץ מרתון ומרתון זה כאילו מסע כל כך ארוך, אתה שנה אתה בונה את עצמך ויום אני ניסיתי, כאילו רציתי להשתתף במרתון בארה״ב ויום של התחלות התעולרתי היה לי כאב. איזה באסה, אוקיי? אבל יפנית לא אומר באסה. לא אומר באסה.

ברור שלא. אז אמרתי לעצמי, כאילו, זה באמת, עשיתי הכל, אבל זה באמת, אני שורגנאי. זאת אומרת, אני מקבל את העובדה, זה מאוד קשה, אבל אותה נשימה, אתה כבר מסתכל, הלאה. זאת אומרת, שורגנאי היום. אבל בואו נסתכל קדימה, עכשיו האשתי ליוותה את כל המסע יחד איתי, אז היא באה אליי ואמרה לי זה באמת שור עיניי, זאת אומרת כאילו מין כזה כאילו הליפוי נחמה ממילה הזאת, עכשיו אם מישהו בא שאני לא מכיר מה, יש לך כאב?

אה, זה בגלל הגיל, זה שורנאי. אני לא הייתי מקבל. כן, כן. זה קשה לי מאוד. כן, כן.

זאת אומרת, המילה הזאת מאוד האישי, הפנימי. סובייקטיבי, לאיך בן אדם תופס אותה. כן, וגם הקטע הכי חשוב זה שהוא מקבל. זה כל כך האישי. כן, כן.

ואם זה מישהו אחר, אתה צריך לוודא שזה הוא או היא. שזה באמת שוג עיניים, לא? לא, באמת ביחד, זאת אומרת שהאשתי, המקרה של האשתי, נבטאה איתי כל המסד, אני מבין שהיא מבינה. היא נתנה לך את הסטמפה שזה חוקי שאתה בשוג עיניים. גיא, איך אתה רואה את זה ככה בעיניים ישראליות?

כי אתה יודע, אנחנו יכולים, כשאני שומעת את יושי, חלילה לנתח את השוג עיניים כאיזה מין הרמת ידיים, ויתור, אין מה לעשות, זה המצב. משהו שהוא גם מאוד לא מסתדר קצת עם האופי או התרבות היפנית. זה כל כך יפה בעיניי שתרבות מפתחת מילים, כי זה כל כך מתאים בכל כך הרבה דברים למה שהתפתח בתרבות היפנית נקודתית, התפתח שם כתוצאה מהרבה דברים שקרו שם. יש גם ביקורת בחברה היפנית על שהשוגנאי עושה פסיביות, נכון יושי או שאני... לא, זה כמו שאמרתי בהתחלה, יש ביקורת שזה יפנים תמיד, כאילו הרבה מקרים משתמשים יותר מדי שוגונאי, אתה צריך באמת לעשות מאמץ, אחר כך אתה יכול להגיד שוגונאי, אבל זה לא כל כך הנושא של היום, הנושא של היום זה כאילו באמת המילה ביפני שאין בעברית, אומר איך אתה יכול...

לתלגם המצב שבו אתה לא יכול לרוץ, ואני אומר לעצמי, שורה נאה. אני לא יודע, ישראלים, אני לא חושב שקצת מילה אחרת, אם גם אשתי הייתה אומרת, עשית הכל, היא בעברית, אוקיי, אני מבינה שעשית את הכל. אז אתה צריך הרבה מילים להסביר את מה שקרה. נכון. ופה יש מילה אחת, ואני חושב שזה באמת קשור, התחלתי להגיד שזה קשור ל...

אבולוציה תרבותית נקרא לזה, בטח דיברתם על זה כבר, שביפן בגלל אסונות הטבע הרבים שיש, רעידות אדמה, רגש, אתה חסר אונים אל מול הטבע, אתה רואה את העוצמה של הטבע. אם אתה תשב ותבכה על מרגו הרלכה כל פעם שקורה איזה אסון או איזושהי משהו שאתה לא שולט בו, אז אתה לא תוכל להשתקם ממנו. וזה בדיוק מה שיושי אמר. קורה משהו, זה לא שאתה נכנס לאין מה לעשות, אני פסיבי. הרעיון זה בא ביחד עם מושגים יפנים נוספים, כמו גמן, שזה לקבל את הסבל, אבל לעשות מאמץ, הוא גם ברא, של לעשות מאמץ.

זאת אומרת, זה מה שקרה. אין לך סיכוי לשנות אותו, אם אתה תשב ותבכה על מה הרגור עליך, זה רק יהיה יותר גרוע. ברגע שאתה מקבל את זה, ה-state of mind משתנה. אתה במצב כבר שאתה פנוי לעשות משהו אחר, לעשייה, לפעולה, ולא למצב של לשבת ו... לא איזה מין אדישות כזו ש...

וגם לא דפקו אותי, אוקיי? עכשיו, אחד הדברים אני חושב שמאוד מעניינים בהבדל בין האבולוציה התרבותית היפנית לישראלית, אצלנו הרבה מהאסונות שקורים לנו... תלויות באנשים כתוצאה מהחלטות של האויבים שלנו, המנהיגים שלנו ועל זה יש מה לעשות. אז אתה אומר אני אילחם בזה ואני לא מקבל את זה ואני לא אצא פראייר ונדבר בטח יותר על הפראייר. כשזה בא מאבולוציית תרבותית של טבע שהוא כל כך חזק, ככה זה התחיל, אחר כך תכף אני חושב שגם הגיעה אחר כך הפילוסופיה הבודהיסטית שהתלבשה על זה מאוד ועזרה לזה ונתנה לזה עומק.

עוד יותר, הרבה יותר משמעות, אז זה המושג, וזה לא, בעברית אנחנו אומרים אין מה לעשות, בצרפתית זה יותר סלבי, אוקיי? אבל זה לא, יאללה, אני משחרר ומה שיהיה יהיה. בסוף אבל, אני חושב, כמו שיושי אמר, אנשים ביום יום השתמשו במילה הזאת על ויתוק, על כאילו אין מה לעשות, אבל זה לא המשמעות העמוקה של המילה. אתמול לקראת הפודקאסט דיברתי עם חברה ישראלית שחיה ביפן כבר איזה 25 שנה. אמרתי לה, אני הולך לדבר לשוגנאי.

כל החברים קוראים לי שוגנאי. זה ככה הם קוראים לי, זה השם שלי בפני אחרים. כי כל דבר אני אומר שוגנאי. עכשיו זה... זה כמו שאנחנו עושים כזה קצת, מה העניינים?

מה העניינים? מה העניינים? זה לא שבאמת אני שואל אותך מה העניינים, אני סתם שואל מה העניינים. אז זה באמת מאוד עמוק ומאוד מיוחד, ונותן אפשרות להתאושש מאוד מהר, וזה לא רק דוגמאות של היפנים אל מול עלי הטבע בעבר, זה אחרי מלחמת העולם השנייה, וזה... הרעידת אדמה ב-2011, התבטלה האולימפיאדה, זה שוגע נעים, כל כך התכוננו לאולימפיאדה של 2020, כל כך הרבה הכנות, באה הקורונה, שוגע נעים.

זהו, זה באמת מוביל אותי לשאול אותך, מתי אנחנו בעצם משתמשים במונח הזה? מתי נכון להשתמש בו? מתי לא נכון להשתמש בו? אם יש איזה מנואל כזה שאפשר לפעול לפיו? זה מתי לא נכון להשתמש בזה?

שורגנאי זה גם אסון, גם באולימפיאדה, זה נכון, שמענו הרבה, אבל אתה לא יכול להגיד שורגנאי למישהו באמת עושה מאמץ לקיים את האולימפיאדה, או מישהו באמת ניסה למנוע את לידת האדמה וכו'. שוב, זה משהו, המילה מאוד אינדיבידואלית, זה משהו... זה כמה לוקח על עצמך. כן, זה, אם אתה מבחוץ, אתה לא יכול להגיד. אז זה דבר ראשון.

גם קצת דומה המקרה שזה אסור להגיד, נניח שהייתי צריך להגיש איזשהו דוח בעבודה לבוס שלי עד היום, ולא הספקתי, וכאבים בפה ושם, אבל אני לא יכול להגיד לבוס שלי, לא הספקתי, שוגנאי. זה כאילו נשמע תירוץ עצמאי. הכלב אכל לי את שיעורי הבית. אני אגיד, זה זילות של המושג שוגנאי, אם אתה אומר... אתה אומר את זה למישהו אחר, אתה יכול להגיד את זה רק לעצמך שאתה באמת בודק, כמו שהוא בדק, כמו שיושי דיבר על המרתון, שהוא בדק עם עצמו באמת וזה, והוא היה אפילו צריך את הגושפנקה של אשתו, שתבוא זה באמת שוגנאי, שזה לא יהיה כלאחר יד.

אבל אני לוקחת רגע את המקרה שלך של הדוח שלא עשית בעבודה, לא הספקת לעשות, אם הבוס שלך היה אומר לך, יושי, שוגנאי, איך אתה היית מקבל את זה? זהו, זה יש, אוקיי. אוקיי, זה שונה לגמרי. אם זה בוס, אוקיי, קודם כל הוא שם, הוא כשאל אותי מה קרה ומה כזה, אני אומר, מסביר, כתבתי את זה, זה. מתנצל.

מתנצל, אני, כמובן אני מתנצל. ואז הוא היה אומר לי, אוקיי, אני מבין אותך, אבל עשית את כל המאמץ, ראיתי את כל המסע, זה באמת שורע עיניי. אז אני מרגיש... שהוא מתקרב אליי והוא נותן לי איזשהו, איך אומרים? ליטוף.

ליטוף ומעוטף, כאילו, אני מקווה את זה כמו עטיפה. ואפילו אני חושב שכאילו החיבוק באמצעות השפה, ביפן שוב, אנחנו לא באמת מחבקים, אבל השפה הזאת באמת באמת עוזרת, שאני מקווה את תרבותה. שאני לא הספקתי שוב. ואולי אפילו נותן לך קצת מוטיבציה, נכון? כן, כן, כן, זהו, זה כן, זה שורגנייז באותה נשימה, אתה מקווה ואתה כבר מתחיל את צעד אחד.

אוקיי. אני חושב שזה כל כך, בגלל זה המושגים האלה כל כך באים ביחד לא רק השורגנייז, כי מי גן ילדים ובבית ספר, הדגש ביפן על החינוך הוא על המאמץ שאתה עושה. לא על התוצאה, אתה תתאמן במשהו עוד פעם, קליגרפיה או אפילו שריחת סרוחי נעליים לילדים, אף פעם לא, התוצאה היא פחות חשובה, המאמץ הוא החשוב וזה המושג הזה גם בארץ, זאת אומרת אתה אומר אותו שוב ושוב לאנשים, אז להגיד שהיפנים פסיביים, אי אפשר להגיד את זה, הם לא. ישנות המציאות, אם זה המציאות, אני לא אלך עכשיו, הם לא אלופים בסטארט-אפ, הם לא סטארט-אפ ניישן, נכון? כי אתה מקבל את המציאות, אתה מקבל שזה המציאות, אבל אתה עושה עבודה בתוך המציאות, אתה לא מחפש לעקוף את המציאות.

נכון, כל כך נכון, זה כל דבר, גם אומנויות ולחימה, כל בעלי המלאכה. הרעיון המרכזי שלהם זה דרך, הדרך, זה לא תוצאה, נכון, זה זה מאוד נכון גם קודם דיברנו על זה, שביפן זה מאוד חשוב, הדרך זה מאוד חשוב, זה גם התוצאה פחות חשובה, ברגע שאתה אומר שזה התוצאה שרצית להגיע, זה כבר נגמר את כל הסיפור, אתה צריך להמשיך מהלאה, ועכשיו גם האומנות מסורתית. אתה נמצא רק זומן מסוים, קיבלת את הבטון, והתפקיד שלך זה לא להגיע לאיזשהו C, אלא להביא לאידו הבא. זה באמת הנקודה המאוד חשובה. אני חושב, אם אני רגע אשלים לזה עוד נקודה מעניינת בעיניי, זה הפחות אינדיבידואליזם, זאת אומרת, ברגע שאתה מחנך למאמץ, אתה לא אומר איזה ילד מוכשר אתה, כמה אתה הכי טוב בגן.

אתה הכי מוכשר בזה, ואז יש תסכול לילד אחר, נכון? שהוא לא כזה מוצלח כמו הילד ההוא שמצליח, ואז אתה אומר, אני חלק מדבר, אני לא צריך להיות הכי בולט, אני צריך לשרת איזשהו משהו חברתי, ואז יש פחות תסכולים, בחלק מהמקרים. שוב, תמיד יש עניין אישיותי, כל אחד מביא אישיות אחרת, וזה יכול, אני חושב שחלק מהעניין של שוגניים, מישהו שהוא... בוא נגיד לא רוצה לקבל את המציאות אבל הוא אומר מצופה ממני שהוא גנאי זה יכול לגרום לו לתסכול ולהדחקה כי הוא אומר זה מה שמצופה ממני אני לא יודע אני לא באמת מקבל את זה שזה מה שקרה אני לא מכיל את זה אבל אני אמור להראות שהוא גנאי ואז אתה מדחיק אז יש פה יש פה כל מיני אלמנטים פסיכולוגיים. זה באמת איזשהו זה זה זה תחושה כזאת שעלתה לי גם בשיחות שעשינו קצת לפני כהכנה לפרק.

תחקיר שככה קראתי, לנסות להעמיק קצת יותר לתוך המונח הזה, ואני רוצה עוד קצת להקשות עליכם, לנסות להבין אם בעצם השוג אנאי, כשיפני משתמש בו, זה לא גם כדי במקום מסוים, שוב, מתוך ההרמוניה הזאת, מתוך הראייה הזאת שאני חלק מחברה, לנסות להימנע מלהיכנס לעימותים. אני אתן דוגמה, אתה מחכה ברכבת, אנחנו כולנו כבר יודעים ושמענו ודיברנו על הדייקנות של הרכבות ביפן, ומה לעשות, שוגנאי, הרכבת מאחרת, לא מגיעה, ואני תוהה, אם במקרה כזה יפני שיגיד שוגנאי, זה איזשהו, אם אני משווה את זה לישראלי שאתה יודע, יגיד, עוד פעם הרכבות האלה מאחרות, אמון גם ככה וגם בטח מחר זה יקרה זאת אומרת איפה השוגנאי הזה פוגש את היפני האם זה באמת מקום של פשוט לקבל את המציאות ואוקיי נקווה שמחר הם ישתפרו חברת הרכבות תעשה את כל מה שהיא יכולה או שזה פשוט איפה איפה אתה רואה שזה שזה פוגש אתכם. אני חושב שקודם כל אני רוצה לדייק את הסיטואציה פה בישראל פה אני חושב שפה תמיד אומרים שזה אין מה לעשות אם זה עקבת מאחרת אין מה לעשות.

באים במינימום ציפיות, כן. אוקיי, אוקיי, פה אני חושב, אוקיי, בוא, זאת ההזדמנות, ניקח את ההזדמנות לחדד את המשמעות של השורנאי וגם אין מה לעשות. השורנאי, אתה לא זורק את האחריות למישהו אחר. האין מה לעשות, כאילו אתה זורק אחריות, זה לא עצמך, למישהו אחר, אבל כאילו שאתה כועס בתלונה, נכון? אבל שורנאי זה משהו אחר.

אז לכן, במקרה של הרכבת ביפן, אם זה חס וחלילה דקה באיחול, קודם כל אתה חושב, אתה מסתכל את העלות שלך, האם אתה מספיק לפגישה או לא. ואם אתה תופס לקבץ אחרת, זה בסדר. כי ככה זה כבר, יש להם אופציה אחרת. ואם אתה מאחר, אתה עושה ספוקו. לא, לא, לא.

אוקיי, אם אתה מאחר, קודם כל אני צריך לפנות לקבץ, לחברה, שאני אקבל את התיעוד. את התעודה שזה החברה מאחרת ואז מגיש לעבודה שהנה זה את האישור שבגללם הגעתי לאיחול. עכשיו פה אנחנו לא אומרים כאילו שורגניי למקרה הזה מיד אחרי שאתה מגלה שזה אתה באיחול אבל אחרי כל המאמץ באמת הגיע למצב שבה אתה צריך באמת להגיד מה לעשות בשורנאי, אתה יכול להגיד, אבל זה לא, השורנאי הזה לא כלפי אחוז, אתה לא מאשים, זה לא אשם. אתה לא מאשים את החברת לקבת, אנחנו כל כך מאמינים, מאמינים בחברה, כולל חברות לקבת, שהם עובדים באופן מאוד ראוי, ואנחנו יכולים לסמוך להם, מישהו זה קרה, אולי משהו קרה באמת.

ונכון, אז כל מה שקורה... כאילו, אתם יוצאים מנקודת הנחה שהחברה עשתה כל שביכולתה על מנת להגיע בזמן. אני אגיד לך, יותר מזה אני חושב, זה לא נקודת הנחה. זה מה שקורה, זה מה שאתה נתקל בכל היום-יום, הרכבות מגיעות בזמן. כל מה שאומרים לך קורה, כולם עושים מאמץ שזה יקרה, ואז אם כבר משהו לא קורה, כנראה שיש סיבה טובה.

יכול להגיד, כאילו, אתה עומד בפקק, ויש מסלול ליד, אף אחד לא יחתוך. ואם מישהו כבר עושה את זה, זאת אומרת, אה, כנראה ש... כי אתה לא צריך להילחם על זה, זה לא כולם כל הזמן עושים ככה. כנראה שסיבה טובה, אז אתה נותן את זה. כלומר, ברגע, זה כל כך...

אתה חי באווירה כל כך אחרת, כי אתה לא כל הזמן במאוים שאנשים לא עושים את מה שהם אומרים, או לא עושים את המקסימום שלהם. ואתה לא, אם אנחנו מדברים על לפקת תנועה, אתה לא כל הזמן במצב של alertness, של ערנות כזאת שמישהו לא יחתוך אותך. כדי לא לצאת הפרעה. כדי לא לצאת הפרעה, כי אם אתה תעשה את זה. ויש עוד נקודה שאני חושב שהיא נורא נכונה כדי להבין את השוגנאי, שהיא באה קצת בעיניי מהתפיסה, מהבודהיזם שהגיע ליפן.

אפילו שאנשים לא יודעים, לא יקראו לזה בודהיזם. אבל הרעיון הבסיסי הבודהיסטי, יש איזה מושג שנקרא יתא, בוטא, של לקבל את המציאות כפי שהיא. כלומר משהו שקורה, תקבל את המציאות. אם תקבל את המציאות, אתה לא משרת אחרים, אתה משרת את עצמך, כי בשנייה שרצית, הסיבה לסבל הוא לא בחוץ, הסיבה לסבל היא בפנים. בשנייה שאתה רוצה משהו אחר, שאני רוצה שהסיטואציה הזאת לא תהיה, באותה שנייה סבלתי.

אפילו אם עכשיו קחי אותה סיטואציה, חמישה אנשים שונים, פקק, אחד יגיד יופי, נשמע את הפודקאסט הזה, אחד יגיד וואי, המדינה הזאתי וזה. אותה סיטואציה בדיוק, כל אחד יגיב אחרת. ואם אני מקבל את המציאות כפי שהיא, אני סובל פחות. ה-state of mind שלי באותה שנייה שיש לי שוגניי, אני יותר רגוע, אני יותר נינוח. אז זה לא לשרת אחרים ולא זה, זה לשרת את השקט הנפשי שלי.

וזה משהו כל כך משהו, יש לו כזה עומק לדבר הזה, כי זה הסיבה... אם הולכים לשורש לשורש, בבודדים יגידו, זה הסיבה לסבל. הסיבה לסבל היא השתוקקות וסלידה. שום דבר בחוץ, לא. עכשיו, זה לא שיפני ביפן שאומר שהוא גנאי חושב על זה, אבל תרבות היא אבולוציה.

זאת אומרת, קורים כל מיני דברים שהם נכנסים לך לתוך התרבות, והם הופכים להיות חלק ממך. אתה יודע מהם? אתה לא יודע מהם? גם אנחנו בדור ישראלים. אני לא חושב על לא לצאת פראייר או לזה.

אני חי ככה והדברים הופכים להיות חלק מהיומיום שלי. אתה חושב ש... אתה יודע, אני כישראלית יהודייה, כשאני אומרת, כשאנחנו מדברים על שוג הנאי, ישר עולה לי המונח, זה מאלוהים, זה משמיים, זה מלמעלה, זה משהו ש... אוזר לך, נכון? זאת אומרת, זה לא יושב לך על אותו טיקט.

זה לא, לא, לא. כי זה בעצם, בוא נגיד, היכולת שלנו לפעמים לקבל את הדברים כמות שהם, ולהבין שיש איזה כוח עליון, איזה סיבה שבגללה, כל הקווה לטובה כזה, יש סיבה שבגללה הדברים קורים. וככה קל לנו, קל לנו לקבל את המצב, קל לנו יותר להתמודד עם זה ולהבין שטוב, כאילו, אין לאן ללכת מפה, אין מה ללכת ראש בקיר. שזה בעצם הבנה יותר קלה, קרה של המצב.

זה יושב לך על אותו פתרון. אני מנסה להקל את השאלה שלך, ואני מנסה להגיב איך... נכון לספר את הסיבה או למי אנחנו אומרים שורנאי. כי מה הכתובת?

הכתובת לא כל כך ברורה. זה משהו להעביר, אבל להעביר לא למטה, זה כאילו להעביר למעלה, אבל זה לא הכוונה האלוהים. תיארת על אסונות טבע ביפן, תמיד אנחנו נמצאים בסיכון של עלידת אדמה, בצונאמי, בטייפון וכו', המונח של אסונות טבע זה במילולית, שיזן סייגאי, זה ממש אסונות טבע, אבל אנחנו גם אומרים טנסיי זה אסון שמיים, כאילו אסונות באים מהשמיים, אז מה יש שמיים? כמה? לא יודע באמת, יש גם במשחק בילדים, מה היית רוצה או גלידה או שוקולד, כאילו אתה עושה אחד אחד אחד, ובתוך השיר הזה אתה אומר, זה שליטה של ה...

טן, אוקיי, זה שמיים. כל הילדים יודעים מה יש בטן. לא, אבל זה כאילו בא מלמעלה או משמיים. אז המונח הזה כאילו בא מאיפשהו, אז זה קיים ביפן, אבל לא הכתובת מאוד ברורה, איך זה נראה, מה השם, מה ההיסטוריה, אין, ממש. כאילו, עכשיו בדיוק דיברתי עם האימא שלי, ושאלה אותי, מתי אתם יכולים לבקר?

אמרתי בסוף החודש בעזרת השם. בעזרת טראמפ. לא אמרתי בפנית, אמרתי ממש בעובדה, אמרתי בסוף החודש. אז מה שהאמא שלי אמרה, טוב, אני מהיום אני מתפלל לאבות. אוקיי.

עכשיו, האם אתם מאמינים באבות? האבות הקודמונים, אבל אני לא יודע, כי אין לנו גם חג לאבות, ואלא כשאנחנו צריכים איזושהי תקווה או עזרה או משאלה, ואז אנחנו פונים אליהם בבקשה, צריך עזרה. אבל כשנגמר... כן. אז שוב.

אז זה לא מאמינים פתאום. כן, אז זהו, זה לא שבדיוק הם לא מאמינים, שזה משהו, אנחנו יודעים שזה משהו חשוב פה, בקשר לבין האבות, אבל זה לא אמונה, זה מנהג מסורתי שזה קיים ביפן הרבה שנים. נעשה הפסקה קצרה, חסות, ואנחנו כבר חוזרים. הנה מושג שכדאי להכיר ביפנית. מודה.

ביפנית המשמעות היא פשוט בזבוז. בספר החזון של טויוטה עד טויוטה ויי, מודה היא האויב. זה לא רק בזבוז של חומר, אלא בזבוז של זמן, תנועה מיותרת או מאמץ שלא נותן ערך. בטויוטה מאמינים בלעבוד נכון. כשמנקים את המודה החוצה מהמערכת, נשאר רק הדיוק.

עבורכם הנהגים, זה אומר רכב שנבנה בתהליך נקי וחסכוני, שבו כל טיפת אנרגיה הושקעה בדבר אחד. באיכות הנסיעה שלכם. אני חושב שהרבה פעמים, בסוף אנשים, דת או דברים חברתיים שקורים, בא לתת איזשהו צורך פסיכולוגי מסוים. אנחנו יוצרים אלוהים, אפשר להגיד שאלוהים ברא אותנו בצלמו, אנחנו בוראים את אלוהים בצלמנו הרבה פעמים, כי אם אני אהיה לקאמי, אם אני אהיה טוב והכל יהיה בסדר, הם ייתנו לי בחזרה, נכון? כאילו בקמי.

אותו דבר עם אלוהים, ברגע שאני בוטח בו, באותו רגע פסיכולוגית, אני מרגיש יותר טוב, כי אני בוטח, אני לא במתח. ושאלת, וזה גם באמת ביהדות יש הרבה, יש עניין, זה איוב, בספר איוב, כל הדברים שקורים, הוא אומר, אלוהים נתן ואלוהים לקח, הכל בשם אלוהים. זאת אומרת, זה אלוהים, אז אני לא, אני מסיר אחריות, ואני לא נלחם. או שרבי עקיבא אמר, הכל לטובה, אוקיי? כל דבר שקורה לטובה.

אבל זה דומה, אבל זה שונה, כי אני חושב שהשוג עיניי, הוא לא לקוות שיהיה משהו אחר, הוא לא על זה, הוא באמת קבלה... זה יותר אקטיבי. לקבל את המציאות שזה מה שקרה, לא בגלל מישהו זה, זה לקבל as is. ועדיין לעשות אקטיבית כדי לראות מה אני יכול לצאת מזה, לא לשנות את הסיטואציה, לעשות מאמץ להכיל את זה. לקבל את זה, לסבול את זה בכבוד, זה הגמר, לסבול את זה בצורה מכובדת, ואז אני חושב שיש דברים דומים, אבל זה שונה כי זה באמת מאוד מאוד מיוחד על, לא מישהו אחר, זה לא מישהו אחר עושה את זה, זה המציאות, אני עובד על עצמי לשנות את הקבלה, ברמה הפסיכולוגית זה יוצר אותו דבר אני חושב.

נכון, כן, כן, זה אני דומה, יש שם גם מונח, אנחנו אומרים ביפנית שכאילו מה שקורה באמת, הדבר שקשה מאוד שאתה מעכל אותו, זה אתה אומר, בטח יש סיבה אחרת שעוזרת לי מאוד, אולי בזכות מה שקורה, אני יכול להבין משהו, דברים חדשים, תמיד אנחנו מנסים להבין, לקבל ולצאת מפה. בכיוון האיבטר החיובי, אבל זה לא אותה אמונה, אבל מחשבה קצת אחרת. יש עוד דוגמה אחת, אני הבאתי שנורא יפה מהתרבות שלנו, בשיתותים שלי לקראת להכין, אז יש ספר של לאה גולדברג, שהיא כתבה, שמאוד מאוד מזכיר במה שהיא כותבת, זה נקרא שירי סוף הדרך, באמצע שנות החמישים, והיא כותבת, מבקשת לברך על סוד עלי כמל, על נוגה פרי בשל, לקבל בברכה את הדברים החולפים והנובלים. כלומר, יש בזה גם משהו נורא דומה, לקבל את מה שלא טוב, להעריך את מה שלא טוב, זה קצת שונה, אבל זה יותר ההבנה גם של איזושהי מחזוריות שקיימת. אז זה יותר באמת ה...

וואבי סאבי היפני שאני לא יודע אם דיברתם עליו אבל אולי להגיד במילה על העניין של לראות את ההשתנות בכל דבר את הדברים את ההתיישנות הפגמים בכל להעריך את הפגמים שיש בכל דבר אז אני חושב שיש את זה גם בדבר גם בתרבות אצלנו בדברים מסוימים אבל זה עדיין שונה דומה ושונה. וגם זה איך באמת אתה מקווה את העובדה הזאת ופה באמת יפן מאוד כאילו אישי. שוב, אתה לא יכול גם לבקש ממישהו אחר שתקווה ותבין ותצא. חוץ מבתי ספר, אם תלמיד אומר למורה, זה מורה, זה שורה נאה. אז באמת מורה היה אומר לו, נו, עשית את כל המאמץ, אתה מוקדם מדי להגיד שורה נאה.

שורה נאה זה כמו תירוץ עצלני מדי. אתה תעשה את כל המאמץ, אחר כך יש לך זכות להגיד שורגנאי, אבל עד אז תמשיך לעשות מיטב יכולתך. אבל זה המושג וגם האווירה שקיימת ביפן. זאת אומרת שכל אחד עושה את השיחה הפנימית, איך אתה מקבל את העבודה שבו מאוד מאוד קשה להיעקר. אבל באותו לגה אתה מנסה לצאת מפה, אבל זה לא קשור לחברים, זה לא קשור למורים, זה קשור לעצמך.

עכשיו אם מישהו בכיר או מורה רואה או מישהו צוטל או מישהו, התלמיד נמצא בקושי, אתה מגיע, מתקרב לזה, לבן אדם, אומר, עשית, זה שורגנאי. בסדר, אתה מעודד אותו. להגיד את זה בכיוון מעודד ולא בכיוון של ויתור. לא, לא, לא, אז זהו, זאת אומרת שלא אתה זורק את האחריות, אלא אתה משתף את האחריות של הבן אדם שבו... עשית כל מה שיכולת.

זה שונה. זה מראה לו עד כמה, זאת אומרת, רואים שהוא ניסה, שהוא התאמץ, שהוא עשה איזושהי דרך. כן, זה רואים הרבה, נגיד. זה נותן לו מוטיבציה לנסות ולהמשיך. ואני חושב שיש פה ניואנס, שמצד אחד אתה יכול להגיד, הוא בא, מורה לעשות את זה כדי לנחם אותו.

אבל זה לא רק לנחם, זה באמת לשים לו פרז'קטור על מה באמת חשוב. החשוב הוא המעמד שעשית, אם לא הצלחת, שוגנאי, תלמד את העניין הזה של שוגנאי לוותר. זה לא רק להיות איזשהו... לנחם אותו כדי שלא יהיה מסכן, זה להגיד לו, זה מה שחשוב. כן, זה הייתי יכול לתרגם אותו לעברית, זה תעשה עוד מאמץ, אבל במקרה הבא, נגיד בקבוצת כדורגל, כן, אוקיי, במשחק מאוד חשוב, והם השקיעו המון זמן, אבל בסוף הם לא, כאילו, נכשלו, ומאמץ, כאילו המאמן אומר לשחקנים, אני מבין אתכם, אבל זה, עשית כל המאמץ, אבל זה שור עיניי.

אוקיי, אז השחקנים מרגישים שזה ההוא בא לעודד אותם, וזה באמת גורם לשחקנים זה לבחוט. כן. איך הייתי יכול לתרגם את המשפט השורני הזה בעברית? זאת השאלה. עשיתם את המקסימום שלכם, נתתם את הכל, יש כזה, נתתם, אתם צריכים להיות גאים, שוב, צריך הרבה מילים בעברית, זה בדיוק הפודקאסט.

בפעם הבאה תהיו טובים יותר. כן, אז נתתם את כל מה שיש לכם, אתם צריכים להיות גאים בעצמכם, וזה, ופה אתה אומר מילה אחת, וזה היופי, אני חושב ש... שתרבות מייצרת מילים, כמות של המילים שיש לאורז במדינות אסיאטיות. אני כן אגיד אבל בנקודה הזו, שאולי בניגוד באמת לתרבות היפנית, יהיה יותר נהוג שהמאמן יחבק את השחקן, או יהיה איזשהו אקט פיזי שהוא גם יעזור כדי להעביר את מה שהמאמן מרגיש או רוצה. שהשחקן ירגיש באותו רגע, משהו שאולי הוא פחות מקובל בתרבות היפנית.

כן, אבל בכלל לא קובל. כן, זה עכשיו מקובל, אני רואה הרבה גם שחקנים עצמם מתחבקים ביחד ובוכים ביחד וגם מאמן כמובן, כאילו זה קיים, זה מגע פיזית. אבל זה עניין של הרגל ותרבות, כי זה יכול, אם אתה לא רגיל לזה תרבותית, נכון. אז זה יכול להביך אותך. הוא נוגע בי, הדבר הזה נוגע בי וזה.

אז תמיד כשאני נוסע עם קבוצות, אני אומר להם בתחילת טיול המזרח, כי זה מה שאני אוהב, אתם נוסעים עם משקפי שמש בצבע אדום. להם יש משקפי שמש בצבע כחול. אתם רואים את המציאות דרך התניות שלכם, אתם רואים את הכל אדום, הם כחול. תנסו רגע להוריד את משקפי השמש. אנחנו כל כך לא יכולים, כי אנחנו כל כך מותנים, אבל זה היופי בלבוא לתרבות כל כך אחרת.

אני אומר ביפן הם עובדים אנשים עובדים על מערכת הפעלה אחרת מאשר אנחנו ולכן זה לפעמים מה שאנחנו נותנים כאילו זה הכי טבעי לנו תן לו חיבוק הוא רק צריך חיבוק יכול להיות שהחיבוק הזה יגיד לו איך הוא מחבק אותי פה ליד כולם זה מביך נורא אז נורא עניין תרבותי נכון עניין תרבותי גם ספורט כדורגל זה מקובל אבל אם מסתכל את הסומו סומו בעברית זה כל כך מסרוטי. כל כך תרבותי, ואם הייתי רואה, אם אני רואה את זה משהו, אז זה לא קיים. ברור. שם, כאילו, אז זה מאוד תלוי בספורט, גם איזה תרבות אתה חי, אפילו בתוך היפן זה כל כך שונה. אותי מעניין, יושי, מתי הייתה הסיטואציה אולי הראשונה שלך פה בישראל?

שמצאת את עצמך אומר שוגנאי. אוי, שאלה טובה. בנתבג. לא, זה נתבג, אני התעצבנתי כל הזמן, לא הייתי יכול לקבל. המים שלו לא היה פנוי אפילו לשוגנאי.

אה, אני לא יודע אם זה מקרה שזה מתאים לשוגנאי, אבל כשהייתי מתנדב, עבדתי בספורט, שדה בננות, ואני בטעות שברתי את הצינור מים, ופתאום הצינור התפוצץ. וכל החברים שלי אמרו שזה בסדר, בסדר, זה לא קרה כלום, או קרה משהו, אבל לא קרה כלום.

ואני ניסיתי להבין, כאילו, לקבל את ה... הרגשת השם, הרגשת השם. הרגשתי השם, כן. אני לא מוצא את השוגנאי עדיין. לא, אולי זה עזר לך, זאת אומרת, זה שהם ניחמו אותך ואמרו לך, הכל טוב, הכל טוב, לא קרה שום דבר, נתקן.

זהו, זה עזר לי. יהיה בסדר, אז זה גרם לך אולי להגיד לעצמך, להרגיע את עצמך ולהגיד כאילו, שוגנאי. כן, אבל לא אמרתי, אבל כאילו לא. אולי עכשיו תגיד לעצמך שוגנאי, כי זה בדיוק, זה בדיוק, עכשיו, אחרי 30 שנה. כן, גם לא היה אף יפני, אבל הייתי צריך לייקל אותו, ופתאום עכשיו נזכרתי במקרה הזה, סיטואציה הזאת, כאילו, זה באמת היה סיטואציה שהייתי צריך להגיד זה שוגנאי לעצמי, אבל באישור של כל החברים.

כן. אחרת אני לא הייתי יכול להגיד זה שוגנאי. כן. איפה אתה חושב שישראלים יכולים ככה לאמץ לעצמם יותר שוגנאי ביום יום, בחיים שלנו? זהו, אז תיקח את הכל לאכליות לעצמך.

זה לא לזרוק החוצה, אין מה לעשות, אונו מה יש לך, זה תיקח את החלילות לעצמך ותחשוב עם מה אתה יכול לשפר, אחר כך אתה יכול להגיד את השוגנאי, אבל בשקט בעצמך, לא לחוצה. אני חושב שאם ישראלים יבינו שבזה שהם לא בשוגנאי, הם נהיים יותר סטרס ויותר מתוחים ויותר כועסים, לא משנה אם... כולם אשמים והמדינה ככה וככה וזה, אתה פוגע בעצמך שאתה לא בשוג גנאי, אתה מרגיש עצבני, אתה סובל באותה שנייה וזה לא בגללם, זה בגלל שאם אתה תוכל לעשות שוג גנאי קטן, כאילו... זה לשים כזה קצת את האגו בצד. זה הכי לשים את האגו בצד, כי כל המקור שלנו לסבל זה האגו, אני רוצה את זה ומגיע לי זה ואני משלם מיסים ומגיע לי לזה ולמה הממשלה ככה וזה.

אני, אני, וברגע ככל שיש יותר אני, ושכולם מסביבך אותו דבר, גם בישראל זה נורא קשה, כי אם אתה לא תהיה עם האני, אז ירמסו אותך, ואתה יוצא פראייר, ואז אתה כל הזמן, מהרגע שאתה נולד פחות או יותר, אתה צריך להיות במצב שלא ידרכו עליי, וזה קשה, אבל ברגע שאתה, אני יכול להגיד אל עצמי שקצת כן אני... יש רווחה הרבה הרבה יותר גדולה. הישראלים לא מבינים, אבל מבינים הרבה פעמים שיש לזה consequences, יש לזה השלכות. כלומר, כשאני מתאר לי קבוצות ביפן, אז הם כל כך נהנים מהסדר ומהאסתטיקה ומכמה אתה נכנס לחנות ונותנים לך, כאילו אף אחד לא ידבר בטלפון, המוכר לא ידבר בטלפון ולא יתייחס אליך כשאתה נכנס. והם כל כך, אבל אז...

אם במסעדה שהוא יבקש משהו שלא בתפריט או להוסיף משהו למניו ולא מקבלים, למה הם כאלה קשים? למה כאילו, כאלה רובוטים שלא מבינים שזה לא, יש לזה, יש לזה סיבה שלמה התפריט כתוב ככה. יש לזה סיבה לזה ולא, ואמרת אגו, ולא אני, אני צריך להיות יותר צנוע. ואני חושב שזה נורא קשה לשלב בין העולמות, כי אני לא חושב שזה טוב או זה או זה, העניין הוא לנסות לשלב. אני חושב שהישראלים שאני מכיר שחיים ביפן, מצליחים למצוא חלק מהם את השילוב בין העולמות, כי הם גייג'ינים, הם זרים, ולא מצפים מהם אותו דבר כמו שמצפים מיפנים, אז הם נהנים מהסדר הזה, והם מרשים לעצמם לפעמים דברים.

שיפני לא היה מרשה לעצמו. ומקבלים את זה אצלם יותר בסלחנות מאשר אם יפני היה... כי הוא גייג'ין, כי הוא גייג'ין והוא חייזר, אז... כן, לא, גיא, זה משהו, היה נחמד שסיפרתי לדנה, בשבוע שעבר אני ואשתי הלכנו לסופה, ואבל גילינו שזה היה, לא היו מים. אהה.

אמרנו... בסופה לא היו מים. בסופו של דבר לא היו מה. אם מישהו אמר, אה, שוגנאי. דנה קוק, ככה התעצבנה.

אני התעצבנתי בשבילו? מה שוגנאי? לא הבנתי. לקחתם יום חופש בעבודה, השקעתם, הזמנתם, אתם מגיעים, לא עובד, מה שוגנאי פה? אז אני חושב שהשוגנאי פה, זה לא רק להגיד זה ולוותר, אלא לא להתעצבן, ולכתוב מכתב, או לגשת למנהל, ולהגיד לא בעצבים, כאילו, זה שוגנאי.

לא לוותר ולהיות פסיבי ויאללה בואו תנצלו אותי, אלא לדרוש.

פיצוי, אבל בלי להתעצבן, כי השנייה שאתה מתעצבן, באותה שנייה סבלת. אבל, ולכן הרבה פעמים אנשים לוקחים את השוגנאי, וגם לפרארי, טוב, אז אני לא, זה לפסיביות, וזה לא הכוונה של שוגנאי. בדיוק, אתה שוב, באותה נשימה אתה כבר מתחיל קדימה, move on. move on, תעשה כולם מה שאתה יכול לעשות, מה שאתה לא יכול, הגעת ואין מים, אז עכשיו תתעצבן, והרס לי את זה. אז גם נראה שחיים כן מים וגם תהיה עצבני כל הזמן.

אם זה כאילו מישהו יכול ללמוד מים, אומר שקודם כל, סליחה אני מתנצל, אז זה כבר התחלה טובה, ואז אוקיי, תזמנו היה מה מה, אני אומר, נו בדקת את זה? בדקת את זה? אה סליחה אתה צודק וזה, אני צריך לתקן אותו, אז באמת אנחנו יכולים לשפר את המערכת וכולם יכולים ליהנות, זה אני יכול להציע. נקסים. כשהתלבטנו.

לגבי המונח הבא שאנחנו נדבר עליו, עלה השוגנאי, אני מודה שאני הייתי קצת סקפטית לגביו, אבל ככל שאתה מעמיק בו וככל שאתה באמת מבין את הפילוסופיה העמוקה שעומדת מאחוריו והמשמעות, אני חושבת שבסוף לחיים שלנו הישראלים זה יכול מאוד מאוד מאוד לעזור, לשחרר, לשחרר, אז אני התאהבתי בו. אני מודה, אני יצאתי מחוזקת, מה שנקרא. אני גם. עכשיו נעשה לה תרגיל, נצא מפה ולא יעבוד משהו ונראה אם היא בשוב עיניי או לא בשוב עיניי. אבל היא עצמך.

אני גם מאוד, כאילו, בהתחלה לא ידעתי איך אפשר לקדם את ה... איך אפשר לחפור את המילה הזאת. לכיוון יותר תרבותי וחברתי ויותר לצורה יותר מעניינת. ככל שאני דיברתי עם החברים, עם האשתי כמובן, גם מהעבודה, הלק מילה הזאת כל כך מרתקת. אני חושב שזה מדהים כמה דברים אפשר שאנחנו בחיי היום עוברים לידם ולא רואים אותם, זה דוגמה למשהו שאתה לוקח אותו ומעמיק בו ופתאום אתה מגלה עולם ומלואו.

טוב, אז השוג אניי באמת הוא, כישראלית הוא זורק אותך להרבה מאוד מקומות. והרבה מאוד מחשבות של איך אתה יכול to embrace it ולהכניס את זה יותר ליום יום שלך כדי באמת ללמוד לשחרר. איזה טיפ אתם הייתם אולי נותנים למאזינים שלנו? איפה זה יכול לפגוש אותם?

אני חושב שלנסות, והדגש הוא לנסות לקבל את המציאות כפי שהיא, שקורה משהו שאתה לא יכול לשנות אותו. לא להילחם עם מה שכבר קרה ולדעת מה אתה כן יכול לעשות אחרי שקיבלת. זה אם עושים את זה ובמאמץ, לא באני אנסה. וכשאתה לא מצליח, גם את זה לקבל. כלומר, גם זה שהוא, כי הרבה פעמים לא נצליח.

זאת אומרת, אנחנו נכעס וזה, ומתישהו נגיד, אה, יהיה איזה פתאום איזשהו סוג של הערה ונגיד, הבנתי, ואני מקבל את ה... את זה, ומה אני יכול לעשות כדי לשפר את זה? אז אני חושב שזה מתמצת את המושג הזה. אני רואה את התקובה.

אתה רוצה להגיד משהו, או שאתה... לא, לא, באמת, אני מרגיש, כאילו, יש באמת תקובה. טוב, חברים, יכולנו להמשיך לדבר עוד שעות. גיא, תודה רבה שהצטרפת אלינו. תודה שהזמנתם.

תודה, תודה שבאתם. תודה. ויושי, אנחנו נתראה בפרק הבא, זה מתנה. זה אני