בדרך שלה: על משמעות ה״דו״ בדרך למדליה, יעל ארד [מילים ביפנית שאין בעברית]

03.08.2026

 בחברה המערבית אנחנו רגילים למדוד הצלחה אך ורק על ידי תוצאות, אך בתרבות היפנית משמעות והדרך לא פחות חשובות.  ביפנית יש מילה  אחת שמקדשת את הדרך  – דו (Dō).

הפעם דנה נחום הרמן ויושי היגוצ'י מארחים את אחת מהנשים הכי חשובות בהיסטוריית הספורט הישראלי, המדליסטית האולימפית הראשונה של מדינת ישראל ויושבת ראש הוועד האולימפי בישראל –  יעל ארד.
איתה נצלול אל תוך אומנות ״הדו״ ונבין איך יישמה אותה בכל הדרך שלה לנצחון האולימפי.
החל מחוג הג'ודו הקטן ברחוב הירקון, דרך ההחלטה האמיצה בגיל 16 מתוך רצון ואמונה להפוך להכי טובה בעולם במדינה ללא שום מסורת אולימפית, ועד לרומן העמוק שלה עם התרבות היפנית.
מנהל אולפן וטכנאי: עידו שקד
עורכת ראשית: שלי נוי 
שיווק: רעות שוקר
עורך הפרק: ינאי צוריה

הצטרפו לקהילה החדשה שלנו בלחיצה כאן.
 🚀מקווים שנהנתם ואם כן אל תשכחו לדרג ולעקוב אחרי הפודקאסט.
אל תשכחו להצטרף לניוזלטר השווה שלנו בלחיצה כאן. 💌
ולצפייה בפרקים הרשמו לערוץ היוטיוב שלנו בלחיצה כאן. 🤩 
לעמוד האינסטגרם לחצו כאן
לעמוד הפייסבוק לחצו כאן
לעמוד הטוויטר לחצו כאן
לעמוד הטיקטוק לחצו כאן

תמלול הפרק

חדשנות היא לא סיסמה, היא תפיסת עולם. היא לא מתרחשת במקרה, היא תוצאה של ירידה על הפרטים הקטנים, של דיוק ועבודה בלי פשרות. כך טויוטה הפכה ממפעל לנולי הריגה למותג הרכב המוביל בעולם ובישראל. כי חדשנות לא מתחילה במנוע, היא מתחילה בהחלטה אסטרטגית להיות טובים יותר מאתמול.

הפרק בחסות החברה הגיאוגרפית. כמו המילים היפניות שלא מתרגמות בקלות, גם מסע אמיתי קשה להסביר במילים. צריך לצאת, לראות ולהרגיש. החברה הגיאוגרפית מזמינה אתכם למסעות שפותחים עולמות חדשים. כשתחזרו, תבינו.

ג'ודו, השילוב בין המבני שיעור שלנו כישראלים. אנחנו פשוט לוחמים, מנטליות של לוחמים. יש מילים שאין להן תרגום לעברית, אבל יש חוויה אחת שכולם מכירים. סוהו, כבר יותר מ-25 שנה שמסעדת הסוהו בראשון לציון מגישה את המטבח היפני במיטבו. סושי מדויק, טעמים מפתיעים ואווירה שאין בשום מקום אחר.

סוהו, הטעם של יפן בעברית.

ברוכים הבאים למילים ביפנית שאין בעברית. אני יושי איגוצ'י. ואני דנה נחום הרמן. יחד נגלה איך רעיונות, הגשות ועולי חיים מתומצתים רק במילה אחת ביפן. מה שבישראל כנראה צריך דיון מאוד מאוד ארוך.

בכל פרק אנחנו נבחר מונח ביפנית, נעמיק לתוכו. ננסה להבין מה עומד מאחוריו ונגלה ששפה היא הרבה יותר מאוצר מילים ואולי גם סוף סוף נבין האם יפנים וישראלים הם כל כך שונים. יושי, מה נשמע? מאוד מתרגש. גם אני רציתי להגיד לך שבדרך כלל אני מתחילה בלהציג את המונח שאנחנו הולכים לדבר עליו, אבל אני סופר מתרגשת מהאורחת שנמצאת איתנו פה היום.

יעל ארד. אהלן. מה שלומך? קונית שואה. קונית שואה.

יופי, כבר מכניסה אותנו לאמירה, אני אוהבת את זה. שלומי טוב, מלא אתגרים, מלא דברים, אבל יפן זה אהבה נורא גדולה שלי, ויפנית, אפילו מילה שאני מדברת סקוטשי, ויושי בכלל הוא איש נדיר, ובטח אני תכף אכיר. איזה כיף. אז יהיה לנו כיף. אז כיף לנו שאת פה, אז אני שנייה אציג אותך למרות ש...

בואי, לא באמת צריך הצגה, אבל אם אנחנו ככה מנסים לתמצת את יעל באיזה, לא, מילה אחת בוא, זה בלתי אפשרי. אבל יעל היא לא רק מדליסטית אולימפית, היא המדליסטית האולימפית, הראשונה, האישה שזכתה גם בג'ודו לראשונה בישראל, אלופת אירופה, יושבת ראש הוועד האולימפי בישראל, מסיעת משואה ובאמת ש... קצרה היריעה מלהחל. ואמא של טום ודניאל, זה הכי חשוב. הכי חשוב.

ועכשיו אני עושה איתכם רגע איזה פליק פלאק לאחור, ואני רוצה כן להציג את המונח שאנחנו הולכים לדבר עליו, שבגללו את נמצאת איתנו פה היום, וזה באמת מילה כל כך קטנה, שיש לה משמעות שהיא אינסופית, וזה הדו. אז אנחנו תכף נדבר באמת על איפה את משתלבת, כמובן היא מה? ג'ודו. אבל יושי, אני חושבת שאתה כבר מהזמן שאתה נמצא פה בישראל, אתה כבר למדת להבין שישראלים, ובכלל באופן כללי בעולם המערבי אנחנו חברה שהיא נורא מכווינה, אתה יודע, למדוד הצלחה דרך תוצאות. אנחנו נורא משימתיים, יש לנו יעדים שאנחנו מציבים לעצמנו.

והחברה היפנית והמסורת היפנית, ואנחנו כבר דיברנו על זה לאורך פרקים קודמים שכבר הקלטנו ועשינו, מאוד מקדשים את הדרך, מאוד מקדשים את התהליך, את ההתמסרות לפעולה, והמונח דו בעצם מבטא את כל זה, נכון? נכון. רציתי לפני זה... ציג את האל מזווית שלי, אני מתרגש להיות כאן גילה שבט היום, אני בדרך כלל לא כל כך מתרגש, אבל כשדיברנו על הפרק הזה, אמרנו את מי אנחנו רוצים להזמין, אני ישר אמרתי, אם אפשר אני רוצה להזמין את האל. אז דן השאלה למה?

כי אני זוכר היטב בזמן שיעל זכתה במדליה וזה אז היה 1992 בקיץ, היה בדיוק השבועיים אחרי שהגעתי לארץ בתור מתנדב, מתנדב בקיבוץ, קיבוץ קרבולי בצפון, אז לא ידעתי עברית אנגלית קצת ולא הכרתי הרבה אנשים ואיזה יום בבוקר אחד על רוחב בקיבוץ קברי ישבתי ואיציק אז אני זוכר את השמו יושי, did you hear the news? What? I know Japan you had many medals but in Israel this is the first one this is very historic you remember this moment אני ממש זוכר את ההיטב, את הרגע הזה, אפילו איזה שולחן, איזה כיסא, ואיציק איך באמת הוא התרגשות איך הוא דיבר איתי. והבנתי את המשמעות והחשיבות של גם מדליות, גם תולדות הספורט בישראל, וכמובן כמובן התרגשתי בגלל שזה... היה ג'ודו.

ואז בגלל זה אני מרגיש ממש סגירת מאגר שאני יכול גם לשתף את ההתרגשות הזאת מאז ועכשיו אני יושב איתך ממש על יד. ואולי הזכות הגדולה, אבל אולי יכול לשאול אותך עכשיו באופן אישי וישיר, איך התחלת את הג'ודו? ואולי זו השאלה. אז קודם כל, הסיפור שלך מאוד מרגש, זה קורה לי לא מעט שאני פוגשת אנשים שמספרים לי איפה הם היו כשזכיתי במדליה, זה ממש או-טו-טו 34 שנים, וכל סיפור כזה הוא נורא נורא מרגש, בגלל שזה נוגע בכל אדם בצורה אחרת, וזה מעורר את בלוטות הרגש נורא. וזה מייצר איזה תמיד חיבור בין הסיפור הפרטי שלי בסוף, בסוף זה לזכות במדליה אולימפית זה חלום פרטי של אדם, אבל הוא הופך להיות עם השנים, ובטח כשמצליחים הוא הופך להיות משהו לאומי, ממלכתי, במדינה קטנה כמו שלנו, אז הסיפור שלך מאוד מרגש וזה כיף גדול.

אני אגיד רגע על יפן, שאני לא הייתי מגיעה לרגע הזה ב-30 ביולי 1992, לא הייתי משקיעה, זמן רב באימונים ביפן, באימונים נסעתי להתאמן ביפן כי הג'ודו מולדתו ביפן, ג'יגורו קאנו 1882, פיתח את הג'ודו בעצם מהג'וג'יצו כדי להפוך אותו לאומנות לחימה שאינה מסוכנת, אבל בעצם האימונים ביפן אפשרו לי להציץ הצצה מאוד מאוד משמעותית לתרבות שאז בישראל אף אחד לא הכיר כשאני נסעתי פעם ראשונה בתחילת שנות ה-90 ליפן. באימון הראשון שליטי על המזרון היו שם יותר חגורות שחורות ממה שהיה בישראל לדורותיה. המסעדה הראשונה שנכנסתי בכפר בקצורה במחוז צ'יבה שלוש שעות מנרית הארפורט. זה היה כוך אפל בלי מזלגות וסכינים עם תפריט כתוב ביפ תקמרו, זה היה בשנת 89 לדעתי, או 90, הייתה מסעדה אחת יפנית בישראל שאני לא אכלתי בה אף פעם, אני אכלתי באופן כללי כדורי בשר, ברוטב עגבניות, שניצלים וסטקים וולדן, והרבה תפוחי אדמה ופסטה, וכשהגעתי לשם, לא אשכח בחיים את הרגע הזה שבאו, לקחת אותי למסעדה, היפניות כזה מצחקות וזה, ואף אחד לא הכיר אותי ואני לא קראתי אף אחד, ונכנסתי למסעדה הזאת שלימים הייתי מאוהבת, והלוואי שהיה בכל פינה בישראל כל מיני מסעדות, כי בבוקר בעצם דגים ובערב זה, ובכלל לא אהבתי דגים נעים, ובכלל לא ידעתי שיש אפשרות כזאת, ואז שאלו אותי מה אני רוצה, והסתכלתי ולא הבנתי מה רוצים ממני, ואז כשהביאו לשולחן מלא דברים, שהכל היה לא מבושל מן הסתם, שכל ילד בישראל כמעט אוכל את זה, אז הסתכלתי כי לא ידעתי לאכול במקלות, ואז הלכו, הם הבינו והם צחקו והלכו להביא מזלג, ואז הם חזרו ואמרו, אין, נו. ואז תוך חצי דקה התחלתי לאכול במקלות, גם כי הייתי רעבה, גם כי יש לי קורדינציה טובה, שהסבירו לי ששתי אפונים ביחד להרים זה המבחן, אז...

למחרת כבר עשיתי את זה, אז הרומן שלי עם יפן הוא המון המון תרבות, לא טיילתי אף פעם כמעט, לא זה, אבל המון תרבות, המון אוכל, המון שפה של מילים, של מחוות, ואני מאוד מאוד אוהבת את המדינה הזאת. הגעת ליפן בשביל האימון? זה היה הנסיעה הראשונה בשבילך? כל הנסיעות. נכון, גם כל הנסיעות.

20 פעם הייתי ביפן, כל פעם לשלושה שבועות חודש. בארבעה חמישה מוקדים הרבה לבד. וכן חוויה בגיל 16. אתה יודע הסתובבתי בעולם מגיל 16 ביפן הסתובבתי מגיל 22. ולספוג את התרבות ולהסתדר לבד בעולם בעולם שאין בו אינטרנט ואין בו וואטסאפים אני חביתי מהכנסה.

עם החומוס ואני עם הסוקיאקי, זהו. הרבה חוויות יש לי. תכף נדבר על המושג של הדור וגם מה השימוש של הזה, כאילו ההתפתחות מג'וג'וצו וג'ודו, אבל עוד שאלה אחת לפני שאנחנו נעבור לזה, כי... זה הפודקאסט שלך, יושי. כי אז אני זוכרת, בתחילת השנות ה-90, האומנויות רחימה הכי פופולרי אפשר להגיד בארץ היה קלאטה, אני חושב, מבחינת המספר האומני.

לא חשבתי ללכת לקלאטה, למה דווקא לג'ודו? כי א', כאילו זה לא כל כך, פחות פופולרי, ולא היה מדליסט לפני כן. ומה ציפית, מה משך אותך לג'ודו דווקא? תראה, אני גדלתי בבית של שלושה אחים גדולים, רק כשהייתי בת עשר, אחותי הקטנה נולדה, מיכלי, שהיא המוצלחת במשפחה, צריך להגיד את האמת, דוקטור לחקר המוח וזה, והייתי ילדה טומבוי כזאת שאהבה מאוד לעשות מה שהבנים עשו, האחים שלו היו ספורטאים, אבל בית של בנים, אני הייתי ילדה מאוד ספורטיבית, שחיתי ושחקתי טניס שולחן, שחקתי... כדורסל ורצתי, הייתי בכל טובה מאוד.

ואח שלי יובל, שהוא הקטן מבין הגדולים, קצת הציקו לו בבית ספר, ובעצם בזכות זה הגעתי לג'ודו, כי ההורים שלי רצו לשלוח אותו למועמדות לחימה. היה מועמדון ג'ודו אחד בתל אביב, ברחוב הירקון, צריף, שעד היום קיים. אני הלכתי איתו, כי אהבתי לעשות מה שהאחים שלי עשו. ומהר מאוד התאהבתי בספורט הזה, זה היה מאוד נחמד להרים ילדים באוויר, לזרוק אותם על הגב, הייתי מאוד טובה בזה.

וההתפתחות שלי הייתה מטאורית, כי הייתי ממש מיד הכי טובה בקבוצה, מאמן שהיה מאוד כריזמטי שם אליי מיד לב, היינו חמישה ילדים בקבוצה, אז עולה קשה. אבל מגיל תשע וחצי כבר התחלתי להתחרות, אני לא אכביר פה במילים, אמרנו אפשר לכתוב בגוגל, אבל הרומן שלי עם יג'ודה היה מאוד מהיר. עזבתי די מהר את כל הנפי הספורט האחרים, וזהו, ובגיל 16 החלטתי שאני רוצה להיות הכי טובה בעולם. התאמנתי במחנה אמונים באירופה עם כל אלופות העולם, אלופות אירופה, ואמרתי לעצמי, בסך הכל בשר ודם, אם הן יכולות להיות הכי טובות בעולם, גם אני יכולה. כל מה שאני צריכה לעשות זה לעשות מה שהן עושות.

וזה היה במדינה שלא היה בה אף מדליה באלופות אירופה, העולם הוא... או משחקים אולימפיים, באף ענף אולימפי, זה היה קצת חצוף, אבל ככה הדרך שלי הייתה, והייתי ילדה מאוד נחושה, קצת חצופה, ומאוד חרוצה. הייתי מוכנה לעשות כל מה שנדרש בשביל להתפתח. חלק מזה גם היה לנסוע ליפן הרחוקה לבד, לא פעם, לא פעם גם עם המאמן שלי, אבל הרבה פעמים לבד, ולהתמודד עם הטיפוס האיטי הזה. בדרך.

את חושבת אגב שהג'ודו חידד אצלך את כל התכונות האלה שאת אומרת שהיו בך כבר מגיל מאוד מאוד קטן, זאת אומרת זה הבליט אותן עוד יותר? אני חושבת שלהיות ספורטאי תשג, אני כבר, הילדים שלי גדולים, אז הבן שלי תום בן 28 והבת שלי תהיה עוד מעט בן 25, אז אני רואה דרך של ילדים רגילים, של נערים ונערות, של ין גדלת ש... את ההתפתחות שלהם, וההתפתחות הנורמלית זה שהם מבשילים לתוך הרצון להגשים בגיל יחסית יותר בוגר. אנחנו ספורטאים, בעצם היכולת שלנו בגיל מאוד צעיר להציב מטרה מאוד גדולה, בין אם זה להיות אלופת ישראל, בין אם זה להיות אלופת אירופה ובין אם זה להעז להיות גם אלופת עולם, אז היכולת הזאת היא בשלות מנטלית מאוד גבוהה. וגם הדדיקיישן הזה, בעצם להזיז הצידה את הכל, להקדיש את עצמך למטרה אחת, מתמודדים אכזבות.

אנחנו בתור הורים, כל הזמן מגוננים על הילדים, רק שלא יתאכזבו. אבל אם עליי היו מגוננים, שאני לא אתאכזב, לא הייתי אף פעם מגיעה למה שהגעתי. היכולת ללכת את הדרך הארוכה, ליפול, לקום, להבין שזה... דבר כאילו מסע ארוך ואני מסתכלת על כל הספורטאים שלנו, לא משנה אם באת מג'ודו או מגלישה או מהתעמלות או זה, כולם בסוף הנרטיב הזה והבחירה הזאת והיכולת ללכת דרך ארוכה, מסע ארוך ובייחוד לקום מאכזבות ומציאות מאוד מאפיין. אני חושבת שהג'ודו באופן כללי היא פילוסופיית חיים.

אני אוהבת נורא לחלק ענפי ספורט, אם תחשבו על גלישה, כל יום את נכנסת לאולם חדש, אין לך מזרון, אין לך מיזוג, אין לך, כל יום יש לך תנאים חדשים לגמרי, אם תחשבי על זה, זה אנשי רוח, הם צריכים לדעת להתמודד עם השינויים ולקבל החלטות במצבי אמת הרבה לבד, הם צריכים להיות מאומנים בקבלת החלטות, ובג'ודו את עומדת מול אדם, שהוא בגודל שלך ובמגע מלא, נניח בטניס, זאת אומרת מעבר לרשת ובמרחק עם עוצמות אדירות, משחק שיכול להימשך חמש שעות, שלוש שעות, שעה, את יכולה לעשות טעות אחת ואת יכולה לחזור, ג'ודאט אחד מול השני זה מאוד אינטימי מצד אחד, מצד שני. בכל רגע נתון שאת רוצה לעשות התקפה, את יכולה למצוא את עצמך מובסת, כי את ממוקדת בעצמך ולא ממוקדת בשני. יש המון body language, המון פסיכולוגיה של קרב, יכולת לנתח את החסרונות והיתרונות של אדם שעומד כל כך קרוב אלייך, ובעצם לקבל החלטות. תחת לחץ ותחת דופק מאוד גבוה בזמן אמת ולהיות מכונה כל הזמן גם כשאת מתקיפה להגן וההפך ולשלוף ממאגר התנועות שאת יודעת כל כך הרבה תנועות אז עכשיו תחשבי על עצמך במשא ומתן או במצבי לחץ חס וחלילה אחרים זה נותן לך המון המון כלים זה לא סתם קוראים לזה אומנות לחימה זה אומנות. זהו, אז יעל דיברה באמת על הדרך, על המסע, על התהליך שהיא עברה, ובאמת השתמשת בכל המונחים האלו שמגדירים את אותו דו שאנחנו רוצים מתוכו באמת לצאת ולדבר על כל הנושא של אומנויות הלחימה, אומנויות בכלל ביפן, שהדו מלווה אותם לאורך הדרך.

אז יושי, בוא... תעביר אותנו את המסע הזה של הדו, מאיפה הוא בכלל מגיע, מה המשמעות של הדו? בואו נתחיל השלב הראשון, כמו תמיד אני פותח את המילון ובודק מה כתוב שם, ודבר ראשון זה דו, אגב הדו שלה גם זה קאנג'י, זה סימנייה של הדרך, וכמובן בגלל הסימנייה של הדרך, הנקודה הראשונה, הדרך, זה המשמעות הראשונה, כמו הכוביש של הגיל. שדו או כאילו מסלול על רכבת, תצודו, צינור מים, סוידו, כמו שאנחנו שומעים את הדו בסוף, כמו דרך או צינור שאנחנו מדמיינים, משהו ממשיך, לא יודע איפה התחלה, איפה סוף, אבל אנחנו יודעים שזה ממשיך, זה הדבר הראשון. הדבר השני זה מאוד גם קשור, לאמנויות הלחימה כמוסר או היגיון, אז זה המשמעות שזה מאוד עומדת בפני הדור הזה.

דבר שלישי זה כאילו פילוסופיה של הטאו, מבא מהסין העתיקה, שזה מבוסס על, כאילו רעיון מבוסס על הצורך חיים. כאילו מבוסס על הצורך חיים, וצלם החיים, צלם הטבע הוא בעצם הדרך עצמו, שאנחנו יכולים באמת לדמיין מה בדיוק המשמעות הזאת, ודבר רביעי, על זה אנחנו מדברים הזה, זה התוכן של התוכן ללימודים של האמנות או אמנות הספורט. כמו אנחנו מכירים מהטקסטיי, ביפנית אומרים סאדו, סידורי פרחים קאדו, ואנחנו שומעים תמיד דו בסוף, וכמובן כמובן אנחנו גם שומעים הרבה בישראל עכשיו בזכותך, ג'ודו, כמובן זה אמנות לחימה של הג'ודו, גם אייקידו, שכשנכנסתי פעם ראשונה בקצור על האוניברסיטה של האמנויות לחימה, אז בכל קומה... הייתה אמנות אחרת וזה נורא מסקרן, דעה שבאה מישראל ואנחנו לא תמיד חושבים שמה שאצלנו זה הכי זה, ואז האיקידו זה ענף שכשאת מסתכלת עליו מהצד, את רואה מיד את הדרך, את רואה את הפילוסופיה, את רואה את התנועה, את רואה את זה, זה גם כן משהו מאוד מרשים. כן, האיקידו זה בכלל, לא חשוב מי מנצח, מי...

מפסיד, ואין שם קרב, אבל הוא ממשיך להתאמן בשביל להראות את היופי של התנועה וגם השילוב של ההגנה והתקפה. כן, שזה בכל אומנויות לחימה. כן, וחשוב לציין שזה גם ג'ודו, אנחנו תמיד מדברים שזה ג'ודו וגם כל האומנויות לחימה, יש להם היסטוריה ארוכה. והרבה מסורת, אבל ג'ודו עצמו יחסית חדש, כמו שיעל הזכירה שקאדו, לא סליחה, לא קאדו. ג'יגור קאנו.

בגלל ההתרגשות, כן. ג'יגור קאנו, שהיה ילד מאוד חלשבוש. כן, קאנו ג'יגורו, כן, קאנו ג'יגורו, הוא הקים את הג'ודו ב-1882. והפך מג'וג'וצו שהיה אומניות לחימה אבל יותר דגש על הטכניקה ויותר טקטית לג'ודו כמו שאנחנו נשמע דו, זה הוא הוסיף את הדגש על החשיבות של המוסל והשיפול העצמי או העיצוב האישיות דרך. התרגיל או אימון של התקפה והגנה הרבה יחד.

זה הכל הרעיון של ה... אז אני אוסיף לזה, בבקשה. שדיגורו כאן הוא היה, לפחות לפי האגדות והסיפורים, הוא היה נער צנוע מאוד. הג'וג'יצו זה בעצם אמנות לחימה שיש בה, היא הייתה מבוססת נלקחה מהסמוראים, ויש בה לא מעט מנופים על מפרקים ש... הנזק בא לפני הכאב.

בעצם ג'וגו אורקנו שרצה להפוך את האומנות לחימה הזאת לספורט, הוא בעצם הוציא את האלמנטים המסוכנים, נניח מנוף על הברך שיכול לשבור את הברך לפני שאת צועקת איי, והשאיר מנוף רק על המפרק המרפק ששם הכאב בא לפני הנזק, והמוטו של הג'ודו, הוא בעצם ניצול כוח חייבי, שזה גם נדמה לי בג'ודג'יצו בהרבה מקרים, אבל הדבר הכי מרכזי, כשאת מסתכלת בעין ככה לא מקצועית, את רואה ג'ודג', את רואה אנשים, נאבקים וזה, אבל מי שמבין, יודע שהדבר המרכזי הוא ניצול כוח חייבי, זה לא אומר שאנחנו לא מתקיפים, אנחנו לא רק מגינים, אבל הכל בא מתוך ה... אני תמיד נותנת את הדוגמה הזאת, אם מישהו דוחף אותי אני לא אדחוף אותו חזרה, אלא אני אנצל את הכוח שלו קדימה, אותו דבר הפוך, ולכן הג'ודו הוא מביא לידי ביטוי המון תנועה, והמון הוצאה משיבוי משקל, ובייחוד באמת בלי אלמנטים מסוכנים, אבל כן החשיבה ופילוסופיה, ויש עליו הרבה סיפורים על דיגור קאנו מאוד יפים. כן, וגם כמובן גם לתת כבוד ליריב, זהו לא רק יריב אבל הוא דרכו אתה יכול ללמוד הרבה דברים אז לכן אתה צריך לתת את הכבוד גם זה באמת הג'ודו שם דגש ואני חושב אני מבין שזה גם חשיבותי זה לא רק העיצוב האישיות כאילו שלך אלא בסופו של דבר הדרך ג'ודו אתה רוצה. אנחנו רוצים שאתה עושה את החברה יותר טובה מעכשיו, כי כל אחד אתה מתעמם בצורה נכונה ונותן כבוד אפילו אויבים ויריבים, בסוף החברה תהיה יותר טובה. זה לא לימדו אותנו באימונים, אני מכירה המון סיפורים גם על העץ הרבה, אתה יודע.

כל הנושא הזה של ברוח חזקה, זה אחת בעצם הדוגמאות שג'יגורו כאן היה נותן, שברוח חזקה, עץ חזק יכול להישבר, אבל אם אתה ענפי ערבה, אז בעצם אפשר לזוז עם הרוח, וזה בעצם הדרך העדינה, הרי ג'ודו, אנחנו מדברים על הדו, אבל יש גם את הג'ו, שזה דרך עדינה, דרך הגמישות, ואז בעצם אם אתה גמיש ואם את לא... נוקשה, אז את יכולה לשרוד גם שינויים. אני חייבת להגיד שהפילוסופת חיים שלי היא מאוד נגזרת מהפילוסופת הג'ודו, כל הדברים האלה שאנחנו מדברים עליהם, גם הכבוד ההדדי, גם המדידה של היריב, גם מציאת נקודות התורפה והיתרונות, גם הדרך של ניצול כוח היריב, גם החברות והשותפות, יש המון המון דברים. שאני חושבת לא רק אני, מישהו, בגלל זה אני אומרת זה אמנות, מי שגדל בעולם הג'ודו ואוהב את הפילוסופיה זה טבוע בו, בסוף כאנשים אנחנו, זה נותן איזושהי יכולת להיות ווייז, כאילו איזושהי חוכמת חיים כזאתי שאת לוקחת איתך מהשילוב הזה בין להיות ספורטאית הישג על כל מה שאנחנו עוברים, לא משנה מאיזה ענף, לבין הענף הזה שהוא מאוד מאוד מיוחד. יושי, אגב, גם אתה קצת התאמנת בג'ודו, לא?

נראה לי שכל ילד מתאמן בג'ודו. כל ילד מתאמן בג'ודו, וגם כאילו זה חובה בחינוך גופני ביפן. בזמנו, כשהייתי בתיכון, בג'ודו היה חובה. אני אהבתי את האימון, אבל מה שהיה קשה זה החולף. חולף זה קל, כאילו מאוד, איפה שהייתי שם, אז אתה צריך להחליף את הג'ודוגי.

לנו היה קשה הקיץ, אני חייבת להגיד. אני התאמנתי שם גם בחורף המאוד קשה בקצורה עם ארוחות, בהליכה של 25 דקות מהגסטאוס כל יום, פעמיים ביום לאוניברסיטה, אבל גם בקיץ הייתי במקומות, באמת הייתי בהרבה מקומות, כולל נידחים שאני לא יודעת אפילו, להגיד את השם שלהם, שמתאמנים בלי מיזוג, והבגד הוא כבד, ומזיעים גם ככה באימון, וראיתי, היפנים מאוד קשוחים. אני חושבת שזה חלק מהטקטיקה שלה להכניס גם את המתאמנים לתוך איזה משהו כזה ככה רוחני יותר, פחות עניין של רק הטכניקה. אם יורשה לי בעבר, אני חושבת שהיום היפנים הרבה יותר מדעיים וטכנולוגיים, אם יורשה לי בעבר, כשאני התאמנתי ביפן, קודם כל היפנים מאוד קשוחים, והם מאמנים שהם מגיעים לרמות האלו ומאמנים הרבה שנים, והם תמיד היו אלופי עולם וזה, זה חלק מהמנטרה שלהם, הקשיחות, את יכולה להתאמן שלוש שעות, רצוף. בחום אימים, כמעט בלי אשתות, אימונים מאוד סיזיפיים, יש לי הרבה סיפורים, אני יכולה לספר עליהם.

תספרי עכשיו, זה הגיע הזמן. בסדר, אני רוצה לשמוע איפה החוצפה הישראלית מתנגשת עם הטראני. עד מתי זה היה כאילו, מתי זה היה כאילו, אוקיי, זה הקו האדום, אני לא יכולה להמשיך. לי אף פעם לא היה קו אדום. חלק מההחלטה שלי להיות הכי טובה בעולם זה לקבל על עצמי להתאמן כמו הכי טובים וגם לסבול.

סבלתי לא מעט בתהליכים שעברתי. אני אתן רק דוגמה אחת, בפעם הראשונה שנסעתי ליפן נסעתי לבד. נסעתי לקצורה, פגשתי שם נבחרת בלגית. האדם שייעץ לי לנסוע וגם עזר לי להתקבל בעצם לאימונים שם, היה אלוף אולימפי אוסטרי שהיה פעמיים אלוף אולימפי והוא היה ביחסים מוטבים עם היפנים והוא ככה היה קצת מנטור שלי והוא המליץ לי לנסוע והוא דיבר איתם ואחרי שבועיים בקצורה שאלו אותי אם אני רוצה לנסוע למחנה אימונים של הנבחרת בטוקיו בקודוקאן שזה המועדון הראשון של ג'ודו ביפן וזה שבע קומות. או שמונה קומות, בקומה העליונה יש את האולם עצום, יותר גדול גם באוניברסיטאות וזה, וזו באמת עיראת כבוד מטורפת, ואמרתי כן, ברור, אפרופו החוצפה ואפרופו הזה, שמנו לשם, ובבוקר, בשש בבוקר, היה אימון ריצה, עכשיו זה היה בתוך טוקיו, אז היה פארק קטן, אתה מבין מה אני אומרת, פארק קטן ליפנים קטנים, וכל סיבוב היה, אני יודעת, כל סיבוב בטח היה איזה 400 מטר בתוך הפארק, אנשים עושים תייצ'י ויוגה וזה, ואנחנו רצות, היינו כל נבחרת יפן, כאילו, בכמה רמות, סניור, ג'וניור, נבחרת קוריאה, נבחרת בלגיה ויעל, ואני הייתי לא מוכרת, הייתי, זכיתי כמה חודשים קודם במקום שלישי באירופה, שזה מעניין את היפנים.

כמו אתם יודעים מה, והייתי לבד. ואז אמרו, טוב, עושים עשרה סיבובים בכיוון הזה ועשרה סיבובים בכיוון הזה, וכל כיוון הייתה מן הסתם גם עלייה וגם ירידה, מקום אחד מדרגות, מקום שני עלייה כזאת רגילה. עכשיו, אני הייתי, רצתי מאוד טוב ריצות ארוכות, וגם, תחשבו, הייתי בצבא, בקורס מדסיות, חודשיים וחצי בווינגס, שמתי מצטיינות, אסון טבע, עמק הבכה, כל הדברים. באמת רצתי מאוד תוריצות ארוכות וגם היה לי, הייתי חוצפה. ואמרתי אוקיי, התחלנו לרוץ, עכשיו לא כל כך הכרתי את כל המשקלים, את כל הבנות בכל המשקלים, היו שם אלפות עולם וכל מיני כאלו ואני התחלתי לרוץ, הייתי בדבוקה הראשונה של החמש הראשונות, בהלוך, בעשרה סיבובים הראשונים, וראיתי שאני כזה בדבוקה ובעשרה סיבובים הזה אמרתי לעצמי, בסדר, אני אעקוף אותם ואני אנצח את הריצה הזאת.

ואז ככה התקדמתי, התקדמתי, ובשני סובים האחרונים פשוט נתתי גז כזה, וניצחתי את הריצה. ואז באו אליי, ביפן יש מאמן לכל קטגוריית משקל, יש שבע קטגוריות משקל, אז היו שבעה מאמנים, כל אחד אלוף עולם, שזה. אז באו ואמרו, או או, what's your name? אז אמרתי, ארדו, ארדו סאן. האמת שאמרתי, ארדו.

אז אמרו לי, ארדו סאן. אז אמרתי, יס. ואז הוא, אוקיי. הלכנו, הכנו ארוחת בוקר יפנית בקודו כאן, דג ואורז, והתקלחנו, ובתשע וחצי, זה היה בשש בבוקר, בתשע וחצי היה אימון נוואזה, קרקע. ובאימון בדרך כלל מתחילים לזוגות, עושים עשרה קרבות, זה.

ואז עובדים שורה ובוחרים את כל היפניות החזקות לעמוד מול, אני עוד לא יודעת מה הולך להיות. והם קוראים לי, וגם לאיזה שתי בלגיות. אז אני באה, עומדת מול הזה, ואז הם אומרים, אוקיי, ביפנית, אבל הסבירו לי. עכשיו אנחנו עושים או שעה קרבות בקרקע, שזה המון, או עד 15 ריפונים. ריפון זה הנוקאוט של הג'ודו, אבל רק בקרקע.

זאת אומרת, חניקות, בריחים. אני אומרת, בסדר, אני מבינה שזה הולך להיות מאוד קשה. ואז סצנה כזאת, אנחנו עומדות במרכז, יש איזה 200 ג'ודאיות חגורות שחורות מסביבנו, הכי טובות ביפן, הם אומרים, הג'ימה, התחיל. וכל יהודאית רצה למי שהיא רוצה להתאמן איתה, לעשות קרב. עכשיו, זה לא לפי זמן כמו שאני הייתי רגילה, מאמנת ארבע דקות, סטופר, זה עד יפון.

אם אני פה, לא נגמר, ואם את לא עושה חמישה עשרה יפונים, לא נגמר. אז אני, לקח לי גם זמן להבין את זה. אז אני זה, ורצות אליי איזה עשרים בנות. ואני כזה, אני על הברכיים, הן עומדות, כולם עושות לי ככה וזה, אני עושה. אני מזמינה אחת מהן, הייתי די טובה בקרקע, עושה, היפנים הם קצת תמימים, כאילו זה, ואנחנו האירופאים יותר מתוחכמים, עושה עיפון אחד, עושה עיפון שני, עושה עיפון שלישי, פתאום רצות אליי, פתאום אני שומעת נו, אני מסתכלת למעלה.

ארבעה מאמנים. אני אומרת, אומרים, מזמינים אחת שאני מכירה, שהיא נהייתה חלופת יפן באיזה משקל, ארדו. היא עושה איתה וזה וזה, מנצחת, אומרת, יש לי כבר חמישה אייפונים, רצות אליי, נו. כאילו הם עכשיו מתנקמים בעל הזה שניצחתי בריצה. וככה, כל פעם מביאים לי מישהו יותר חזקה ויותר חזקה ומשקלים יותר כבדים, ואני...

באמת, ואני זוכרת את האיפון האחרון, עד היום אני זוכרת, זה היה בשנת 90 אני חושבת. זה היה כל כך טראומטי מבחינתי וכל כך גם מבחן אופי, כאילו הם בחנו אותי. ואז אני, האחרונה זה הייתה אלופת יפן במשקל שלי, שהייתה גם המקום השלישי בעולם. עכשיו אני הייתי כאילו המקום השלישי באירופה פעם ראשונה בחיים אחרי חמש שנים שלא זכיתי באף מדליה, באף תחרות. אז מביאים אותה.

אנחנו עושות קרב לדעתי 7-8 דקות, קוראים לזה רנדורי אגב, זה סימולציית קרב, 7-8 דקות ואם אני עושה בנים סבבה, אני אומרת לעצמי, יאללה זה היפון האחרון, כאילו תעשי את זה וכאילו באמת בשיניים בסוף עשיתי לה בריח וניצחתי את הדבר הזה ואני לא אשכח בחיים, אני הייתי כל כך שושה. וכל כך מאושרת, וכל הזמן הם בחנו אותי והסתכלו עליי, ואני הרווחתי את הכבוד היפני באימון הזה, בצורה שאין לתאר, פשוט אין לתאר. הפכתי להיות שם מאוד מאוד אהובה ומאוד מוכרת, וכתבות, ולאורך השנים עקבו אחרי הקריירה שלי. זה היה ממש מבחן אופי, הייתי לבד, לא היה מאמן שיגיד רגע תעזבו, אז זהו, זה היה התנסות יוצאת דופן.

וואו, וואו, וואו. איך ממשיכים מפה?

חשבתם פעם מה הסוד האמיתי של טויוטה? המילה היא סונצ'ו. ביפנית סונצ'ו, בראשו כבוד לאנשים. בעוד שכולם מדברים על רובוטים וטכנולוגיה, בספר החזון של טויוטה, The Toyota Way, מבינים שהכל מתחיל ונגמר באדם. סונצ'ו של טויוטה זה לא רק נימוס יפני.

זו אסטרטגיה. כשמכבדים את האנשים מקבלים אחריות ומסירות שאי אפשר לקנות בכסף. אלו בדיוק השירות והאמינות שאתם פוגשים בכל פעם שאתם נכנסים לטויוטה שלכם.

וואו, אז אני רציתי לשמוע את הסיפורים כאלו, באמת. ואני מאוד שמח שזכינו. לשמוע כל כך הסיפור חי אני ממש הרגשתי כאילו שנות 90 של הייתי גם בן. אז הייתי גם התאמנתי בבייסבול זה אותו דבר גם אני חושב כל ספורט ביפן זה המאמנים אומרים קודם כל אתה תהיה בן אדם טוב אחר כך תהיה שחקן טוב. אחרת אין אין טעם שאתה אפילו מדליית זהב באולימפיאדה מי בן אדם לא טוב.

אז זה כמעט אין טעם, אז קודם כל צריך להיות באמת בן אדם טוב, אז לכן המושג של הדור וכאילו הפילוסופיה וזה באמת הדבר המרכזי. אז ברגע ששמעתי את כל הסיפור הזה, בטח כל היפנים מסתכלים עליך מהראש, כאילו מיינדסט כזה, שנכון שהאימון הגופני זה גם חשוב, האיפון, זה ניצחון, זה גם חשוב, אבל בטח הם רצו לראות. את כל האופי, בדיוק. כשפיטר זה ששלח אותי ליפן, בארץ לא ידעו כמעט זה, אז הוא אמר לי, אני אתן לך רק עצה אחת, כמובן באנגלית, בחורוסטרי, אני אתן לך רק עצה אחת, ביפנים יש להם תרבות שהיא שונה לגמרי מהמערב, הם רוצים שתתנהגי כמוהם, דרך הכבוד, דרך הזה, כאילו המאמנים וזה. תשמרי על האופי שלך, על האישיות שלך ותישארי את.

אל תנסי לרצות אותם בדרך שבה את מתנהגת. זו הייתה הצעה מאוד חשובה כי אני אמנם בעצם החלטתי שאני אעשה הכל בשביל להתאמן הכי קשה, הכי זה, היום אנחנו אומרים לספורטאים תאמנו קשה וחכם. אני לא התאמנתי חכם, אני התאמנתי מאוד מאוד קשה. אבל תמיד, כשעליתי על המזרון ביפן, תמיד בחיוך, תמיד במין כזה, כי הם, יש היררכיה מאוד מאוד מורכבת ביפן, מאוד מורכבת, ואפילו ביטול עצמי. והרבה פעמים קשה אפילו בזה שהם צוחקים ככה, וכאילו ממש ביטול עצמי, ואני כאילו ישראלית.

לא הייתי צריכה להיות חצופה, הייתי פשוט צריכה להיות אני, בשביל להיות מבחינתם יוצא דופן, והם מאוד מאוד אהבו. כן, את מנסה שהם ידעו להעריך את זה? מאוד, מאוד. יש לי חברות, אתה יודע מי זאת תמורה? יוואלה צ'אן?

כן, זה היה גדיש. אז יוואלה צ'אן, תמורה, היא הייתה... כוכבת. תמורה היא בגיל 15, יהודאית, יוצא דופן, באה מפוקוקה. בגיל 15 היא כבר זכתה בדלת כסף במשחקים האולימפיים, והקריירה שלה הייתה הרבה יותר צעירה ממני, אבל הקריירה שלה הייתה פחות או יותר מקבילה אליי, ואני והיא מאוד התחברנו.

ותמורה לא הייתה זזה בלי ההורים שלה, היא הייתה כוכבת ענקית ביפן, טויוטה לקחו אותה להיות ככה זה, והמון, באמת. והייתה מטאור, ואני והיא נורא התחברנו, והתאמנו ביחד המון, וההורים שלה נורא אהבו אותי, והם, אני אמרתי להם, טוב, אנחנו יוצאות בערב למסעדה, אז הם אמרו, לא, היא לא הולכת למסעדות, היא מפורסמת ברמה שאישה תאר פשוט, גם היפנים נורא סוגדים, אז זה, ובסדר שאני אומרת, נכון? בסדר, מה אמרת? אז... לקחתי את הפעם לרופונגי, למסעדה, לאחת המסעדות הככה זה, וזה פשוט היה מחזה מטורף.

אני באמת, אני גם בארץ הולכת וכולם מכירים אותי ומצלם והכל זה, אבל זה לא אותו דבר. זה כאילו כל המסעדה עצרה, כולם כל הזמן כעדו לה. הבעלים של המסעדה הגיע משום מקום, ההתרגשות, זה היה משהו מטורף, ובעצם אני, הרדו סן, לקחתי אותה למסעדה, זה היה פשוט מטורף, וככה הסתובבתי איתה הרבה. אז היה לי קשר מאוד מאוד טוב עם המון אנשים שם, ומאמנים וספונסרים וזה, זה משהו מאוד מיוחד. יש לך משהו, כאילו משהו למדת ממנה, מטמולה?

בסביב ג'ודו חוץ מהחברות. אם יוחד אנחנו ממשקלים שונים לגמרי זה ג'ודו שלנו היה נורא שונה הייתה מהירה מאוד גם הייתה מהירה בצורה שאי אפשר פשוט לחכות את זה. הדיוק של התנועה שלה הייתה פנומנה באמת פנומן אז אני לא יכולה להגיד שלמדתי כי פשוט אנחנו. בבני גוף שונה לגמרי וזה אבל. פשוט הייתה כזאת מתוקה וכל כך מיוחדת וגם הדרך שבה אפשר לראות כוכבת ענקית שבעצם אין לה יכולת לממש את החיים עצמאיים שלה.

כאילו לפעמים היא הייתה אומרת לי את יכולה לבקש מהמאמן שלי או מאמא שלי דברים כי לכם כאילו היא הייתה כל כך צעירה.

כן, אז אבל תחושים השנים היו טובות. כן, אני מצפה שתעלה קצת על המסך, כי אני לא אף פעם לא שמעתי ממש סיפורים אישיים ככה מהחולה הקולאים. אבל כל כך מתוקה וכל כך עם שמחת חיים כזאת. לא ראיתי אותה הרבה שנים, אבל אני יודעת שהיא הייתה בפרלמנט וזה, אבל אז יש לי המון המון חוויות מאוד מאוד טובות, כולל חוויות קולינריות מטורפות. אני הייתי בקצורה, הייתי מלכת קצורה פחות או יותר, והיינו שם ממש חיים שם.

עכשיו, המסעדות שם זה, אם יש לכם זמן, אני אספר שני סיפורים. אם לא עכשיו, איפה? כן, אז סיפור אחד שפשוט, אתה יודע מי זה קשו עזאקי? קשו עזאקי היה אחד מגדולי הג'ודאים היפנים, ו... כשאני הייתי קטנה בגלל שלא היה אינטרנט וזה, לא יכולתי ללמוד טכניקות מהיוטיוב, אז היה לי ספר של קשו עזאקי שקניתי בזכרות בגרמניה והייתי ממש מתאמנת במועדון עם הפרטנר שלי, שמתי את הספר למזרון, ככה לומדים טכניקות מתקדמות.

אחד התרגילים הכי מפורסמים שלי זה מהספר שלו. וקשו עזאקי, כאילו כשנכנסתי פעם ראשונה לקצורה הוא עמד על המזרון וכאילו מאוד מאוד הרגשתי את זה כמו המייקל ג'ורדן של הג'ודו. אז אני, כאילו יש לי הרבה סיפורים איתו, אבל פעם אחת הוא הזמין אותי למסעדה. ומסעדה שם בעיר, ואז ישבנו על הבר, והיה קבריון גדול, והוא הזמין לנו לאכול. ואז הוא שאל אותי אם אני אוהבת אוקטופוס, אמרתי שאני אוכל את הכל.

כי חייבים לאכול הכל ביפן, ואז הם פשוט לקחו אוקטופוס וזרקו אותו לתוך סיר, ואז חתכו זרוע, וזה לא כמו שאנחנו אוכלים, כאילו מסעדות, מפונפן וזה, פשוט נתנו לנו את הזרוע, וגיליתי שהלייסות של זה היא מאוד מורכבת, אבל אז הוא אמר לשף, שזה היה פחות או יותר אנחנו במסעדה והשף, הוא אמר לו לעשות משהו והוא הלך ולקח מסננת והוציא מהאקווריום כל מיני דברים קופצנים קטנים מאוד והניח אותם על הבר ודפק עליהם ואחר כך הוא הגיש לנו זה וצלחת ופשוט כאילו אני תמיד הייתי נורא התבגרתי עם האוכל ביפן כאילו. כי הייתי עדן מאוד מפונקת באוכל, או נורא התבגרתי, ואז כאילו אמרתי טוב, כאילו אין מי שיוכל במקומי, אני אוכל את זה. וזה היה ממש חוויה מוזרה מאוד. ואני והמאמן של עידן היינו הולכים בכל מיני מסעדות, והיינו מנסים לעבוד אחד על השני. אז היינו נכנסים, רואים, אוכלים משהו, תביא לנו את זה.

ואז כל פעם מישהו אחר היה צריך לטעום. והיינו חייבים להגיד שזה טעים, או איש קטן. אנחנו חייבים להגיד שזה טעים, וככה היינו מפילים אחד את השני באוכל שאנשים רגילים לא היו אוכלים. אז ככה יש לי כל מיני חוויות מאוד מאוד מופרעות קולינריות ביפן, כולל שפעם אחת שכבר הייתי, כאילו היינו מתאמנים פעמיים ביום, כל פעם שלוש ארבע שעות. מסיימת את זה זכותה וצמאה והגוף מרוקן ואז בקיצור תמיד היו מזמינים אותנו לאכול.

זו פעם ראשונה שהייתי, שלחתי לאכול עם המאמנים וזה, אז אני הזמנתי לשתות מים והם הזמינו כל מיני בירה, יין, לא יודעת מה וזה ואז גיליתי שזה לא משנה מה הזמנתי, אני צריכה לשתות ממה שהם הזמינו כי הם רוצים שתחזיקי את הכוס ככה ואז הם אומרים לך, או דו זו, דו זו. ואני אחרי אימון, שבאתי ישר למסעדה, ואני שלוש שעות לא שתיתי, לא אכלתי, ואז אני שותה לא משנה מה, ואני יודעת לשתות אלכוהול, אני פשוט לא מחזיקה מעמד. ואז אחרי הפעם הראשונה, עברנו ב-7-11 בכפר, קנינו את הדבר עם החרב בשומן, כאילו עם וינצובה, עם זה לא משנה מה, התפקדנו את המסמך לפני. כן, והלכנו, אמרנו אוקיי, עכשיו דוזו, זה. אז יש הרבה התמודדויות.

אתה, מעניין אותי לשמוע ממך, היום כשאת כבר מחוץ לעולם הג'ודו, מחוץ אבל לא באמת, כי בעצם, כמו שאמרת, זה משהו שאתה לוקח איתך for life, כשאת מסתכלת על הג'ודו היום בישראל ועל איך שהוא התפתח פה, מה היית אומרת שהשתנה או לא השתנה לעומת התקופה שאת התאמנת ובעצם באמת היית... מהחלוצות שהביאו את אומנות הלחימה הזו לישראל. אני לא הבאתי את אומנות הלחימה, הביאו אותה כמה... זה אוסף של אנשים שאחד הגיע מדרום אפריקה, דניס, ואחד הגיע גדי סקורניק, ואחד ורנר לאופולד, ואחד מוריס שמאג'ה, והיו כמה... מה שאני כבר שמתי את זה על המפה.

כן, אנחנו הדור שככה התחיל להביא הישגים. תראה, ג'ודו היום זה גאווה ענקית לראות... מה התפתח מזה? זה תשתית אדירה, אין ספור מועדונים, אין ספור מאמנות ומאמנים, מקצוענות מדהימה, משפך שמתחיל מעממי של חינוך וכבוד הדדי וככה קישורים פיזיים וגם אם ילד עושה או ילדה עושים שנתיים ג'ודה זה מעניק להם כלים אחר כך לחיים וביטחון עצמי זה ענף גם מאוד מאוזן ועם משמעת אבל כשאת נכנסת היום לראות את הנבחרות שמתאמנות במכון וינגט ואת רואה את העומק של נבחרות אקדמיים והג'וניורס והבוגרות והבוגרים את המקצוענות באימון שאני ארשקו שמוביל היום אתה כהד קואוץ' וקודם אורן סמאג'ה בגברים והוא בנשים וההישגים העקביים, אני מאוד אוהבת עקביות, הישגים מלמטה עד למעלה ולאורך כל השנה וכמובן בין התשע מדליות אולימפיות יש לנו בענף הזה, זה מאוד מאוד מרשים ומה שנקרא הריטג', מסורת. שהלכה והתפתחה והיום הנבחרות שלנו הן מקובלות בכל העולם, כולם רוצים להתאמן איתן וזה כיף, אנחנו פה היינו, את יודעת מה, שלוש בנות ספורטאיות שנסעו להתאמן בחו"ל ואחר כך חמש ובגברים במקביל, תכף קצת גם כן, אז זה היה ממש, את יודעת, התחלה של מקצוענות וזה לא היה בזכות מערכת, זה היה אפילו, את יודעת, ככה איזושהי התפתחות אישית פרטיזנית כזאת, והיום זה מאוד מאוד מאוד מובנה.

יש יתרונות לדעתך למנטליות הישראלית שמכניסים לתוך עולם הג'ודו, שנותן לזה איזה אדג' אחר אולי שביפן לא קיים בגלל, את יודעת, הבסיס? של האנשים? אני חושבת שאנחנו באופן כללי ווריירס, יש לנו מנטליות של ווריירס, אנחנו טובים לא רק בג'ודו, גם בג'וג'יצו ובטאקוונדו אנחנו מתפתחים ובקרטה, אומנויות לחימה זה משהו שהוא בדנאי שלנו, אני חושבת שגם בגלל שאנחנו אנשים לא גבוהים ומרכז הקובץ שלנו נמוך, אז גם הביומכניקה שלנו היא טובה. בטח לג'ודו, נניח בטאקוונדו זה יותר מסובך כי צריך להיות יותר גבוהים ומוטט, כאילו הרגליים ארוכות וזה, אבל שם יש את האופי אבל צריך למצוא את האנשים המתאימים, אבל לג'ודו השילוב בין המבנה אישיות שלנו כישראלים, אנחנו פשוט לוחמים, מנטליות של לוחמים עם הביומכניקה. ועם המסורת שנוצרה ועם ההתפתחות המאוד חשובה של המאמנים, כי פעם זה היה אחד מעקב אכילס, היינו צריכים המון המון ללמוד מחו"ל, ואני חושבת שהיום יש גם בסיס מספיק איתם, בשביל שלא יצטרכו כל הזמן להתאמן בחו"ל, למרות שעדיין אנחנו מדינה קטנה ובסוף את רוצה להתאמן עם המון אנשים במשקל שלך ממדינות אחרות, אבל...

יש פה היום באמת עומק שמוטי. איך את מסבירה שכאילו ההצלחה או העשייה של הג'ודו מבחינה פילוסופית? כי כמו שדיברנו בהתחלה, כאילו הג'ודו מבוסס על הפילוסופיה של הדו, כאילו ההישג המעשי זה פחות חשובה. מהמשמעות העיקרית, זה קצת ניגוד מתנגש מהכאילו מנטליות או תרבות ישראלית, אבל דווקא ג'ודו הולך טוב והולך באמת גם לא רק ג'ודו, גם כל האומנויות לחימה הזה, התשוקה, האהבה של הישראלים כלפי האומנויות לחימה, איך אתה מסביר הלאה? קודם כל אני חושבת שיש באומנויות לחימה שני רבדים, יש את הרובד שאתם היפנים מכירים שאנחנו פחות מכירים שזה בעצם באמת פחות תחרותי ודרך חיים וזה.

אני חושבת שאנחנו מסתכלים על זה כענף ספורט הישגי, ברור שכמאמנים ואני היו לי 500 דוני ג'ודו לפני שעברתי לעולם עסקים והאמנתי מגיל 15 וברור שיש בזה בתהליכי אימון דברים נורא חשובים למשמעת של הילדים ולהסתכלות על הנושא של ביטחון עצמי. ותנועה, כל הפילוסופיה שדיברנו עליה גם בהתחלה, אבל בסוף אנחנו מסתכלים על הספורט כספורט הישגי, ואנחנו כמובן לוקחים איתנו את הפילוסופיה, אבל אנחנו מושקעים מאוד בספורט הישגי. אז ילדים שולחים לג'ודו, ואוהבים את הג'ודו, וגם אוהבים להתחרות, אז אתה רואה את ההתפתחות בתוך העולם הזה. זה המאה אחוז שלנו, נדמה לי שגם ביפן, הג'ודו בסוף, המועדונים והאוניברסיטאות וההייסקולים, בסוף מוכוונים כן לתחרויות, ותמיד נשאר הטעם של הפילוסופיה, אבל העולם היום הוא לא העולם של פעם, כולם מוכוונים לתחרויות, קפיטליזם והצלחות. כן, אתה חושב שגם ביפן עבר איזושהי תהליך, על ההסבר הזה, אני עדיין חושב, אני רואה את גם הספורט ביפן, אני רואה את הרבה התפתחויות, לא רק בג'ודו, הרבה ענפים אחרים, אפילו בייסבול, המונדיאל, ראינו את הנבחרת יפן בכדורגל, ממה אנחנו מתרגשים מהנבחרת יפן למשל, מכדורגל, מה שונה מברזיל, מה שונה מה...

מדינות אירופאיות, אני חושב שזה כאילו גישה של השחקנים, זה קצת שונה מהכוכבי הכדורגל בכל העולם. אני לא אומר שזה כולם כאילו מתאמנים בזכות או בגלל המושג של הדור, אבל הבסיס שלהם זה כאילו להיות בן אדם טוב ו...

והטכניקה זה נכון חשוב, אבל זה רק אמצעי, אחד מהאמצעים שאתה מנסה להביא מסר לכל האנשים, ולכן אני חושב שזה באמת גורם להתרגשות והערך נוסף או התרגשות נוספת. של השחקנים יפנים שאני רואה. אז איך אתה מסביר שכשספורטאי יפני או ספורטאית מפסידים, אז בעצם התחושה היא שמביישים את העולם שהם נמצאים בו, שהם צריכים להתנצל, שהמאמנים שלהם משפילים הבת, שהם ממש כאילו, אנחנו המערבים תמיד מדברים במונחי חרא קירי, אז איך אתה מסביר את זה? כי אם בעצם הדרך היא חשובה ולא התוצאה והפילוסופיה ולהיות אדם טוב, אז למה הם כל כך כל כך כל כך מתנצלים ומתביישים כשהם מפסידים? אני חושב שזה ההבדל בין השחקנים בשנות ה-90 ועכשיו.

והדור שלי בדיוק, כאילו שוב, זה שנות ה-90, זה התחלה, זה היה הפי, כאילו השיא של הקריאלה. זה היה בדיוק התקופת מעבר כי אנחנו ראינו שזה שחקנים של העבר באולימפיאדה בלוס אנג'לס וגם סיול כאילו השחקנים. נבחרת יפן זה שיחקו כאילו למען מדינה או חשבו שבאמת זה זה המטרה או זה באמת אחריות אבל עכשיו אני רואה שלכל אחד יש ממש אינדיבידואל ויעדים מאוד ברורים. וזה בינתיים אני נהנה, אני שומע הרבה מילה שהם אומרים אני נהנה בספורט, שלא שמעתי אז. ובאמת, לכן באמת חשוב לכם גם ניצחון, גם הפסד זה באמת, המתאמים לא בשביל ההפסד, אבל קודם כל הם נהנים, ואם זה לא מצליח, זה לא מצליח.

וכבר מסתכל הלאה, זה אני חושב שזה באמת דולר אחר, ועידן חדש בספוט ויפה, וענפים אחרים, אפילו סמו, שהכי מסורתי, הכי סגור, אבל לאחרונה, שנים אחרונות, כאילו כל השחקני סומו מדברים מאישיים ומחליפים את האינסטגרםים, ועל המגרש, על הבמה, זה כמובן, זה כמו סומו וכל הדבר. ומפסידים, בוכים, וכאילו מלא את ההתרגשות. אבל זה לא כמו פעם, זה שנות תשעים, שזה הפסד, כאילו מרגישים את האחריות, או קצת את הבושה. אתה ראית במשחקים האולימפיים האחרונים את האחים, רגע, ברח לי השם שלהם, בג'ודו. אבה, היא גומי.

אבה. זה הפסד, זה שאלה, זה בחטא. מה זה בחטא? יש שני אחים שהם שני אלופים אולימפיים ואלופי עולם, שניים מוכשרים כמו שדים, שגם לדעתי דוד שלהם היה ג'ודוקה מאוד ידוע, והם שניים הגיעו עכשיו למשחקים האולימפיים, אלופי עולם, ג'ודו מרהיב, והיא נדמה לי ב... נדמה לי ברווח, נדמה לי לא בקרב הראשון, אולי בקרב השני, אבל לא כאילו בשלב שאם את מפסידה, יוצאת מהתחרות, רק אם את מפסידה ברווח, כלומר, את יכולה להמשיך, גוררים אותך לבית המפסידים.

היא לא הפסידה קרב לדעתי, לא יודעת כמה, אולי אף פעם בזירה הבינלאומית, והגיעה מול מתחרה. שהוא בחבר העמים, והיא לא הייתה מספיק טובה, זרקה אותה באוזר, היא בשבע נקודות, לא הצליחה לחזור והיא הפסידה. אני זוכרת עצמי, יש לי תמונה עד היום, אני אראה לך אותה, שצילמתי אותה על המסך, הבכי קורע הלב, קודם כל לא הסכימה לרדת מהמזרון, הבכי קורע הלב, היא התמוטטה. שזה קודם כל ברור שזו אכזבה אישית, היא התמוטטה ליד המזרון, ליד המאמן שלה, אף אחד לא יודע מה לעשות איתה, היא פשוט התמוטטה וזה היה קורע לב ואחר כך היא נעלמה, היא חזרה לגמרים לראות את האח שלה בגמר מנצח ועכשיו חזרה, לא מזמן, כאילו היא חזרה גם אליפות עולם וגם עכשיו, היא גם נתנה רעיון גדול עכשיו שהיא סיפרה מה עבר עליה, אבל זה היה פשוט באמת קורע לב, מחזה קורע לב, לא ראיתי הרבה כמותו. כן, אבל זה גם אגב הפסד, אתה יודע, יש את ה-underdog, יש את ה-favorite, כשה-underdog מפסיד, אז אוקיי, זה נורא מאכזב, כי כל אחד רוצה להגיד שהוא, ש-favorite מפסיד, כל כך favorite, זה...

אבל זה, שוב, זה היה גם האכזבה האישית. אני רואה זה ומה שכיף ומה ששונה מאז מהקודם היא חזרה על הבמה וגם לא הפסיד כאילו הפסיקה וגם לא התביישה להעלות תמונות של הטיול באינסטגרם ברשתות חברתיות של להעלות שאני עוד חיה ופשוט תקפת את הסיכום מתישהו יום אחד אני חוזר על הבמה אבל. כאילו בינתיים זאת אני עדיין אני לא ג'ידוקאית אבל זאת החיים שלי אני האמנתי מתישהו היא תחזור ואני מאוד שמח שהיא חוזרת אז זה אני חושב זה באמת חדש כאילו כל אחד כאילו יש להם גם ביטחון עצמי מכיוון אחר לא רק מלספורט אבל גם להיות בן אדם. כן שזה שינוי כי מי שמכיר את הפן של. שנות ה-80 וה-90, אז מה שאמרתי קודם, הביטול העצמי.

זאת אומרת, קשה מאוד להיות במרכז הבמה, קשה מאוד להסתכל בעיניים למבוגרים, לאחרים, ולשים את עצמי במרכז. משהו שלי כמערבית היה מאוד קשה תמיד לראות את זה. כן, וזהו, עכשיו גם אז, אני זוכר, בשנות ה-80, בכלל לא ראינו את החיוך. של השחקנים, גם הכדורעף, כדורגל. אבל עם החילונים זה תמיד ככה.

כן, וגם ג'ודו כמובן. אבל עכשיו תסתכלי את הספורט. יש להם מניירות מערביות. הרבה חיוכים, גם המאמנים, מאמנים, גם השחקנים, וגם עצמם צוחקים ומנסים להעלות, כאילו מעוללת את האנרגיה מהחיוך, זה שונה לגמרי. אז נורא עדיף לראות דווקא את ההשפעה המערבית באמת, כאילו...

לכיוון ההפוך. כן, קצת צריך לשכלל, נשכלל את ה... זו פילוסופיה כל כך עמוקה ומסורת כל כך עמוקה שהולכת כל כך הרבה שנים אחורה, אז לראות את ההשפעה הזו... בהיסטוריה של יפן היא הייתה מבודדת, וגם במסחר, גם בהרבה דברים אחרים, ובתרבות. כן.

בעצם היא זהרה בבדידותה, וככה היא הצליחה לשמר את התרבות ואת השונות הכל כך גדולה, את הבידול הזה.

כן, שיש בזה המון דברים יפים, ועדיין בכפרים אני חושבת יש המון דברים מיוחדים ויפים, ובגלל זה אמרתי לך שאני רוצה את הטיול שאני אעשה עם הילדים שלי בשנה הבאה, אני רוצה לעשות בכפרים, אני רוצה לחזור כמו הביתה, לראות את המקומות הקסומים האלו שהם לא תיירותיים, אלא זה, אתה יודע, המבוכים הקטנים האלו, המקומות... שאנחנו כמערבים פחות חשופים אליהם שאני מאוד מאוד אהבתי להיות שם. וואו זה כיף. אני חושב התפתחות גם כל הענפים בספורט ביפן כמו שדיברנו עכשיו זה שונה מלפני 30 שנה זה אני גם חושב שזה בגלל הרעיון או פילוסופיה של הדו. זאת אומרת שזה גם אפילו הספורט עצמו הם כאילו תמיד.

מתקדם ומשתנה בהתאם לאנשים ובזאת גם אני חושב שבתוצאה מהמושג הזה עכשיו הדו זה אז כל אתה יכול להוסיף לכל הפעולה שדיברנו שג'ודו יחסית חדש גם האייקידו גם נולד אחרי כאילו יחסית חדש גם קאדו סידורי פרחים. וכל דבר שאתה עושה פעולה והשאיפה או תשוקה לביליוטי פוסקת זה אפשר להוסיף את דו אבל מחיר קצת קשה כי אתה צריך להתעמם עכשיו אני חשבתי לעצמי אם זה אפשר להוסיף את הדו לכל דבר למה שקצת קשה אבל אתה רוצה לעודד את עצמך בכיוון כאילו יותר חיובי שמעתי מה עכשיו הכי קשה בזמן עידן נוכחי ביפן, הטיפול הסיעודי. זה כאילו זה מאוד קשה וגם אין סוף. האם יש באמת, יש כאילו טיפול סיעודי דו? ועשיתי גוגל אתמול, מצאתי.

וואו. אוקיי, עכשיו זה לא מושג מונח שכבר מקובע לכל האנשים, אבל יש אנשים ש... מעודדים את האנשים שכרגע עסוקים בטיפול הסיעודי, אבל הזה עושה לך בטח טוב, אתה תלמד הרבה מזה, אל תדאג, אתה באמת... זה נותן להם עוד ערך ועוד שמעות על העבודה שלהם ומה שהם עושים. כן, אז את זה באמת מדבר על תרבותי הפעם, שזה כל הזמן מנסים להיות יותר טוב וגם ללמוד יותר טוב, למרות שאתה עכשיו...

נמצא במשהו קשה, כמו שאמון, כאילו, התרגיל שלך, אתה לא יודעת מתי זה, לאן זה מביא אותך, אבל אמונה פה, כאילו, קיימת פה, כאילו, אני מאמין, אנחנו מאמינים שזה יוצא מפה משהו טוב, זה אני חושב שזה המשמעות המרכזית של הדואר. איפה את מיישמת את הדואר? עוד בחיים האישיים שלך, בעסקים, בוועד האולימפי? כאימא. אני חושבת שהחיים שלי הם כולם דו, זאת אומרת שאני מסתכלת על ה...

אני קוראת לזה, אנחנו הרבה פעמים בשפה העסקית או הזה, אנחנו קוראים לזה אסטרטגיה. כאילו, מה זה אסטרטגיה? זה הסתכלות לטווח ארוך, הצבת מטרות והליכה בדרך הזאת. אני חושבת שהחיים שלי מאוד מאופיינים בדרך ארוכה, בתשוקה.

במשמעת, בנחישות, ואני חושבת שזה כל הדברים שהם מאפיינים את הדו, וזה משהו שצמחתי לתוכו, ובעצם בכל רובד בחיים שלי אני מסתכלת מאוד ארוך טווח, מוכנה ללכת, אנחנו קוראים לזה את המסע, אנחנו מדברים הרבה על המסע הזה עם הספורטאים שלנו, אנחנו מדברים הרבה על מסע בעולם העסקי, ביזמות, עם מנהלים צעירים שאני עובדת על הדרך להתפתח ולראות את האופק עם הילדים, על הבחירות שהם רוצים לעשות, התמודדות עם קשיים של תחילת דרך בחיים הבוגרים, ואני חושבת שברגע שמבינים, הרבה פעמים אולי זה נשמע כהטפה כשאת רוצה לדבר עם מישהו, את אומרת אבל זה... זה תוספת דרך, ובדרך הזאת יש מהמורות, חתחתים, קשיים, אבל גם הצלחות וגם הנאה וגם זה. לפעמים זה רק נשמע כמו הטפה, אבל אני חושבת שאם מסתכלים על החיים, או על קריירה, או על לימודים כדרך, אז מוכנים להכיל את כל הציוני דרך שיש בדרך הזאת, שהם לא רק... כיף וקל או שמחה הם גם מורכבות ואני חושבת שכשאני אומרת דרך אני יודעת שזה מונח שמכיל את הכל גם את הקושי גם את האכזבה אבל גם את ההנאה מהדרך ואת השמחה בהצלחות. לפעמים כשאנשים מסתכלים על מטרה אז הם רוצים מיד לראות את התוצאה הסופית ואני חושבת שמה שהדרך הזאת מלמדת אותנו זה שאי אפשר רק לעשות copy paste או end to send למטרה, אלא צריך ללכת את הדרך.

כן, ואיך אומרים את זה, את יודעת, אולם האימונים, אימון של הג'ודו? דוג'ו. דוג'ו, זה מקום של הדוג'. ברגע שאתה נכנס, אתה מתעמם לא רק כטכניקה, אלא כבן אדם. אנחנו נדבר עוד קצת אז אני עוד אזכר בהמון המון יפנית כי אני פעם ידעתי ממש לדבר.

משפטים מורכבים אבל ידעתי להסתדר מאוד טוב ביפנית אבל אני. טוב נראה לי שאני מרגיש ממש כאילו מאושר שהגענו לנקודה הזאת שאנחנו ממש. כמעט באותו ראש על החושבים על הדו. נכון. זה כל כך...

ואני חושבת שבעיקר יעל הזכירה לנו גם שבאמת זה דרך שלא נגמרת, שאנחנו רק צריכים להמשיך לשאוף ולהשתפר. ולקבל את כל הרבדים שלה. נכון. לקבל ולהכיל. וזהו, אני באופן גם ההיסטוריה האישית שלי, שאז את 92, ברגע ששמעתי את החדשות שיעל ערד קיבלה את ה...

מדליה, לא חשבתי, אחרי 30 פלוס שנה אני יושב עם יאיר ארד, מדבר על הג'ודו ומושג של הדו ועברית. מדהים. אני פשוט ממש מעניין. זה יושב רק בישראל.

אם הייתי יכולה לקום ולא הייתי מפחדת ממישהו שם, הייתי נותנת לך קידה. דו, זה באמת, זה באמת. זה לא חיבוק, זה באמת. אנחנו נעשה עקידה, כי זה בעצם אנשים כמונו, אז זה מה שהם אומרים. רגע.

אוי, איזה כבוד. וכאן כשאנשים שואלים למה אנחנו נעלבים שמישהו לא לוחץ לנו יד, אז אני אומרת, עקידה היא הלחיצת יד. ולכן... וואו. כיף, זה פה, זה לא, הקשר הזה מיוחד שאני אף פעם לא הגעתי, אני יכול להרגיש עם מדנה וגם שלי, אבל היא מהר, כאילו, בגלל שזה הנקע שלה.

וואו, תודה. תודה רבה. תודה, אייל. תודה רבה. ויושי.

אנחנו חותמים מונה, אבל נקווה שזה לא סוף הדרך. נכון? נכון. ובינתיים מתנה? בינתיים מתנה.

אריגטו. אריגטו

הפרקים

שוגאנאי: איך להתמודד עם מה שאין לך שליטה עליו [מילים ביפנית שאין בעברית]

07.07.2026

איך מתמודדים עם מציאות שאי אפשר לשנות? מה קורה כשהחיים פשוט לא מתנהלים כמו שתכננו ואיך זה קשור למילה שוגאנאי? הפעם דנה נחום הרמן ויושי היגוצ'י מארחים את גיא גלבגיסר, מדריך ומארגן טיולים לאסיה מהחברה הגאוגרפית, כדי להבין את אחת המילים שהכי מייצגות את הגישה היפנית. דרך המושג "שוגאנאי", הם בוחנים איך היפנים מתמודדים עם […]

סאן: איך משתמשים נכון בכינויי כבוד? [מילים ביפנית שאין בעברית]

25.06.2026

למה לפו הדוב קוראים ביפן "פו-סאן"? מתי אסור בתכלית האיסור להוסיף את הסיומת לשם שלכם, ולמה כשבסטארבקס ביפן יקראו לכם לא ישתמשו בשם הפרטי שלכם? בפרק זה של "מילים ביפנית שאין בעברית", דנה נחום הרמן ויושי היגוצ'י, מארחים את חוקרת יפן ד"ר הלנה גרינשפון וצוללים אל תוך עולם הסיומות היפניות שנדבקות לשם ומסדרות את כל […]

איישטרו: למה לא אומרים 'אני אוהב אותך' ביפנית? [מילים ביפנית שאין בעברית]

10.06.2026

ליפנים יש דרכים ייחודיות להביע אהבה. המשפט "אני אוהב אותך" הוא לא אחת מהן. הפעם דנה ויושי מארחים את מתרגמת הספרות היפנית עינת קופר לשיחה עמוקה על המושג "איישטרו" ומושגים אחרים שמזכירים את המשפט "אני אוהב אותך". נגלה למה יפנים ממעטים להשתמש במילה המפורשת לאהבה, איך השפה והתרבות משפיעות על הבעת רגשות בחיי היום-יום, וכיצד […]

טדאימה ואוקאירי: איפה מתחיל ונגמר הבית ביפן? [מילים ביפנית שאין בעברית]

26.05.2026

מה זה טדאימה ואוקאירי? הפעם דנה נחום הרמן ויושי היגוצ'י מארחים את לי קימורה, ישראלית-יפנית, כדי להעמיק במושגים שמגדירים את גבולות הבית ביפן. דרך המילים "טאדאימה" ו"אוקארי", הם צוללים אל המשמעות המיוחדת של המעבר מהמרחב הציבורי למרחב הפרטי והמוגן. נדבר על הטקסיות של חליצת הנעליים, מבנה הבית היפני וב"גנקאן" (חדר הכניסה), ונבחן את הפערים התרבותיים […]

קאוואי: מהלו קיטי ועד פוקימון – מהפכת החמידות היפנית [מילים ביפנית שאין בעברית]

12.05.2026

בפרק זה אנחנו צוללים אל תוך עולמה המרתק של המילה היפנית המוכרת ביותר בעולם – "קוואיי". מה שנראה במבט ראשון פשוט חמוד, מסתיר תחתיו מהפכה חברתית, מנוע כלכלי אדיר ותרבות שלמה שהתפתחה מנערות צעירות שמרדו במוסכמות. יחד עם האנתרופולוגית וחוקרת התרבות היפנית לירון אפריאט, אנחנו מפרקים את הסודות מאחורי הלו קיטי ופיקאצ'ו ומגלים איך מושג […]

גירי: קוד מוסרי בלתי כתוב [מילים ביפנית שאין בעברית]

29.04.2026

האם אי פעם הרגשתם שאתם חייבים לעשות משהו רק כי "זה מה שצריך"? ביפן קוראים לזה גירי. בפרק הזה יחד עם פרופסור ניסים אוטמזגין, מומחה ליפן באונ' העברית, נבין איך "קריאת האווירה" והרצון לשמור על הרמוניה פוגשים את המתח הנצחי שבין החובה לבין הרגש האישי (ה"נינג'ו"). נדבר על הקודים החברתיים בחיי היומיום, מהיחסים עם החמות […]

יורושקו אונגאישימס: בניית אמון בגובה עיניים [מילים ביפנית שאין בעברית]

31.03.2026

איך בונים אמון ביומיום בלי שזה יישמע כבד ומוזר? הכירו את המילה הכי נשמעת ביפן, זו שפותחת כל דלת ומייצרת ברית מיידית – יורושקו אונגאישימס. בפרק הזה יושי היגוצ'י ודנה נחום הרמן צוללים לתוך המושג שאין לו תרגום מדויק, ומסבירים איך מילה אחת מצליחה לשבור את הקרח ביום הראשון בשגרירות ולהפוך פקודה יבשה לבקשה הדדית […]

איטדקימס: בואו נתחיל לאכול [מילים ביפנית שאין בעברית]

08.02.2026

רעבים? קודם כל תגידו איטדקימס ביפנית, ואחר כך תבינו מה היפנים אומרים כשהם מתחילים לאכול, ולמה. יושי היגוצ'י ודנה נחום הרמן מארחים בפרק את זאביק רילסקי, מדריך ותיק בחברה הגיאוגרפית לשיחה על תרבות אכילה,  מה אסור לעשות עם צ'ופסטיקס, איפה מותר לאכול בהליכה, למה המטבח היפני הוא אחד משלושת המטבחים הטובים בעולם ומה חשוב שישראלים […]

קודווארי: השאיפה הבלתי פוסקת לשלמות [מילים ביפנית שאין בעברית]

08.02.2026

ראיתם פעם אסלה יפנית? או את הגנים המטופחים לעילא בקיוטו? זוהי בדיוק ההגדרה לשאיפה בלתי פוסקת לשלמות – הקודווארי המפורסם של היפנים. בפרק הזה יושי היגוצ'י ודנה נחום הרמן מסבירים מהי בדיוק השאיפה לשלמות הזו – של שף סושי שלעולם לא יגיע לסושי המושלם, של כתיבת קליגרפיה שצריכה להיעשות כמו שצריך, על החנויות המתוקתקות והמסודרות […]

טריילר- מילים ביפנית שאין בעברית

04.02.2026

הצטרפו לקהילה החדשה שלנו בלחיצה כאן. 🚀מקווים שנהנתם ואם כן אל תשכחו לדרג ולעקוב אחרי הפודקאסט.אל תשכחו להצטרף לניוזלטר השווה שלנו בלחיצה כאן. 💌ולצפייה בפרקים הרשמו לערוץ היוטיוב שלנו בלחיצה כאן. 🤩 לעמוד האינסטגרם לחצו כאןלעמוד הפייסבוק לחצו כאןלעמוד הטוויטר לחצו כאןלעמוד הטיקטוק לחצו כאן