סיזיפוס [התשובה]

היי, אני דורון פישלר, זאת התשובה. בזמן האחרון, הדבר שאני מתעסק בו הכי הרבה זה האודיסיה. הרבה אנשים מתעניינים עכשיו באודיסיה, פשוט משום שיצא הסרט החדש של כריסטופר נולנד והוא נורא נורא פופולרי, אז פתאום הסיפור מעניין אנשים, וגם אני, אני עושה הרצאה שמדברת על הסיפור של האודיסיה ועל הרבה גרסאות שלו ועל איך שהוא השתנה ואיך שהוא לא השתנה עם השנים ומראה קטעים מכל מיני גרסאות מצולמות שלו. בקיצור זה ממש כיף, אם אתם מאזיני ההווה אז אתם יכולים להסתכל בדורון פישר דוט קום, יש שם רשימה של כל המקומות שבהם אני עושה את ההרצאה הזאת, בכל מקרה. יש קטע בסיפור שבדרך כלל לנהוג לדלג עליו, כי בסיפור של האודיסאי יש המון פרטים קטנים שהם לא תמיד מספרים.

למשל אודיסאוס במסע שלו הוא מבקר בין השאר בעולם המתים. ואחרי שהוא מסיים שם את ענייניו, הוא מפליג ליד החופים ומסתכל פנימה בתור תייר. הוא מספר על כל המתים המפורסמים שהוא ראה שם. יש שם גיבורים מתים ממלחמת טרויה, וגם דמויות מסיפורים אחרים שלא קשורים בכלל. זה קצת מרגיש כמו פרק לקט, שהביאו דמויות מהרבה סיפורים שונים כדי לשמח את הקהל.

אה, אכילס פה! מה המצב, אכילס? מה שלא מעכב, אגב ממנון כאן, מה המצב? נפגשנו בטרויה, לא? וגם טנטלוס, שהוא בכלל מסיפור אחר.

וחוץ מזה, הוא רואה שם עוד מישהו. מישהו שאתם כנראה תזהו. בתרגום של אהרן שבתאי זה הולך ככה.

אבן ענק הוא ניסה להרים בשתי הידיים. לופט בידיו וברגליו ודוחף את האבן למעלה, אל ראש גבעה, אך כאשר כמעט שהגיע אל הפסגה, היה מהפך אותה כוח הכובד, והאבן חסרת הבושה הייתה מתגלגלת למטה. והוא שוב היה מתאמץ ודוחף, זיעה מקלחת על איבריו, ועולה מראשו האבק הבורח.

אני מנחה שאתם מזהים מי זה האיש הזה. זה סיזיפוס. הוא ידוע בזה שהוא לנצח, דוחף אבן במעלה גבעה והיא מתגלגלת חזרה. לא צריך לדעת שום דבר על מיתולוגיה יוונית בשביל להכיר את סיזיפוס. השם שלו הפך לביטוי.

עבודה סיזיפית זאת עבודה שחוזרת על עצמה ואף פעם לא נגמרת, כמו שאתם בטח מכירים אם אי פעם עשיתם כביסה. אז כן, כולם מכירים את סיזיפוס והסלע שלו, אבל הרבה פחות אנשים מכירים את הסיפור של איך סיזיפוס הגיע לשם. כלומר, מה הוא בכלל עשה בשביל לקבל את העונש הזה? אתם מכירים את הסוף של הסיפור, אבל הסיפור עצמו הוא אחד מהפחות מוכרים לדעתי מבין המיתוסים היווניים, ואני חושב ששווה שתכירו אותו. אז איך סיזיפוס הגיע לסלע?

זאת השאלה, תכף יבוא הסיפור.

סיזיפוס לא היה איש טוב. הוא היה הרבה דברים אחרים. הוא היה חכם, הוא היה מתוחכם. הוא היה ערמומי, הוא היה מלא תחבולות, והוא היה עקשן. כשהוא רצה משהו, הוא היה משיג אותו בכל דרך, מנסה שוב ושוב, ואם משהו לא עובד, מנסים משהו אחר.

אם זה לא עובד, אז מנסים שוב, ואם לא, אז מנסים שוב. אבל דבר אחד שסיזיפוס לא היה, זה צדיק. סיזיפוס היה המלך הראשון של העיר קורינתוס, עיר שקיימת ועומדת עד היום ביוון, רק שזה היה בשנת לפני הרבה הרבה שנים לפני הספירה. צריך להבהיר פה שהתקופה שעליה אנחנו מדברים היא לא באמת תקופת יוון הקלאסית, כלומר בין המאה החמישית לרביעית לפני הספירה, שזאת תקופה שיש עליה הרבה מידע ארכיאולוגי והרבה שרידים שבהם אפשר לבקר עד היום. מה שאנחנו מדברים עליו זאת התקופה שעליה ביוון הקלאסית סיפרו כשסיפרו על משהו שקרה לפני הרבה שנים.

התקופה שבה האלים עדיין הסתובבו חופשי בין בני האדם ולא טרחו להסתיר פנים. התקופה שבה נימפות וסאטירים הסתובבו ביערות ואם ראיתם נשר בשמיים יש סיכוי של משהו כמו 50% שזה בעצם היה זאוס הולך לבקר איזה חברה או משהו. אוי אוי אוי. בקיצור, זאת תקופה נפלאה שלא באמת קרתה אי פעם, ואמנם מוזכרים בה הרבה מקומות שקיימים במציאות עד היום, כמו העיר קורינתוס, אבל לא בהכרח יש הרבה קשר בין איפה או מה שהם היום למה שהם היו אז. סיזיפוס, המלך, היה נוהג להזמין אליו לעיר הרבה אורחים, מבקרים, נוודים, סוחרים.

ואז שודד אותם, כולא אותם, מרמה אותם ולפעמים הורג אותם. שזה דבר שלא יפה לעשות בכל מקרה, אבל זה עוד יותר לא יפה לעשות את זה לאורחים שלך. כי עיקרון הכנסת האורחים היה דבר מאוד חשוב ועקרוני בתקופה המיתולוגית הזאת, אז להכניס אורחים הביתה ואז לפגוע בהם, זה דבר שמאוד מרגיז את האלים. ובכל זאת, הרבה אנשים עושים דברים רעים, ולא כל רשע וכל פושע מקבל כזה עונש ספציפי ואייקוני. אז מה סיזיפוס עשה שהביא אותו לכזה גורל שאנחנו משתמשים בשם שלו עד היום?

זה למעשה פחות קשור למה שסיזיפוס עשה בחייו, כי הדברים הבאמת מעניינים בחיים של סיזיפוס קרו אחרי שהוא מת. כלומר, אחרי שהוא מת בפעם הראשונה. אבל כדי להבין את זה צריך לדבר קצת על איך זה בעצם למות ביוון המיתולוגית. יש דברים שלא משתנים. בכל תקופה, אמיתית או דמיונית, אנשים חיים, ובכל תקופה...

אנשים מתים. כידוע, חיים זה דבר שאף אחד לא יוצא ממנו חי. אנשים תמיד אוכלים, ישנים, אוהבים, שונאים, רבים ונלחמים, והורגים אחד את השני. ואם הם לא, אז הם ממשיכים לחיות עד שהם מתים מרוב חיים. אבל אז מה קורה?

היוונים ידעו מה קורה אחרי המוות. צריך להגיד אבל שהם לא היו לגמרי עקביים בעניין הזה. יש להם הרבה סיפורים ואמונות על החיים שאחרי המוות, והאמת שלפעמים הם קצת סותרים אחד את השני. זה נכון לגבי כל דבר. על כל פעם שאומרים המיתולוגיה היוונית אומרת ש...

צריך לשים לזה הרבה כוכביות, כי זה לא שיש מיתולוגיה אחת, יש הרבה מיתולוגיות מהרבה זמנים, ומה שנכון בסיפור אחד לא תמיד נכון באחר. אז כל תיאור של מה שאחרי המוות יהיה נכון לגבי מיתוסים מסוימים, אבל לא מדויק לגבי מיתוסים אחרים. בגדול זה הולך בערך ככה. נגיד אני חי ביוון, לא יוון האמיתית, יוון של המיתולוגיה, ונגיד אני מת שם. קודם כל אני פוגש את תנטוס.

כי תנטוס הוא המוות. תנטוס המוות הוא אחיו של היפנוס, שהוא השינה. ושניהם הבנים של ניקס, שהיא הלילה. הגבול בין מושגים מופשטים לבין ההתגלמות שלהם כאנשים, אלים, כלומר דברים שאפשר לפגוש ולשוחח איתם, הגבול הזה לא כזה ברור לפעמים. כל מי שמת פוגש את תנטוס, במובן המטאפורי, כי לפגוש את המוות, זה אומר...

למות, אבל זה לא בהכרח אומר שבכל סיפור כל מי שמת פוגש מילולית את הדמות, אל תנטוס, לפעמים כן. אז תנטוס הוא המוות, אבל הוא לא נראה כמו שלד עם קפוצ'ון שרוכב על סוס, זה מוות אחר, מתקופה אחרת. בתיאורים שלו תנטוס בדרך כלל נראה כמו איש צעיר וחתיך. עם כנפיים ובלי חרמש, אין לו חרמש, יש לו חרב. אז אם אני פוגש בחור צעיר עם כנפיים שאומר לי משהו כמו זמנך הגיע, אז אני מת.

אז תנאי הצוף לוקח אותי לא את כל הדרך, רק עד לחופי הנהר סטיקס. שמקיף את השאול. בשלב הזה הגוף שלי נשאר מאחור, אבל הוא עדיין חשוב. כי נהלי קבורה זה דבר נורא חשוב. הקרובים שלי, שנשארו מאחור, הם צריכים לרחוץ את הגופה שלי, למשוך אותה בשמן, להלביש אותה בבגדים יפים, לבשם אותה, כל זה כי אני רוצה להיראות טוב בעולם הבא.

וצריך לקבור את הגופה שלי כמו שצריך. אבל לא לפני ששמים לה מטבע מתחת ללשון. דרך אגב, לא על העיניים. לא שמים מטבעות על העיניים, שמים אותם בפה. אנחנו יודעים שזה מה שקורה, כי זה דבר שיוונים עשו בפועל, מצאו שרידים של אנשים שנקברו עם מטבעות בפה.

עכשיו, זה לא שהם חשבו שהגופה ליטרלית תקום ותלך לעולם הבא. אני כבר לא בגוף שלי, אבל זה עדיין קשור לאיך שאני אראה בעולם הבא. אז חזרי אליי, אני נמצא עכשיו ליד הנהר סטיקס, שאותו אני צריך לחצות כדי להגיע לשאול. הסטיקס הוא נהר גדול ורחב של מים שחורים כזפת וקרים, שמכוסה בערפל. למרבה המזל...

יש שירות מעבורת על הסטיקס. קרון, כך קוראים למי שמפעיל את מעבורת, יש לו סירה שבה הוא מעביר מתים מהצד של עולם החיים אל השאול. אבל קרון לא עובד בלי תמורה. כשהסירה שלו תגיע אל החוף לידי, הוא ישיט אלי יד בציפייה לתשלום. ואז אני אשלח יד אל תוך הפה שלי, אל מתחת ללשון, ואוציא את המטבע שמונח שם, ואשים אותו ביד של קרון.

ואז הוא יכניס אותי לסירה שלו, וייקח אותי לצד השני של הנהר, אל השאול. עכשיו, השאול היא הרבה דברים. אבל דבר אחד שהיא לא זה הגהנום.

הקטע הזה של אנשים טובים הולכים למעלה לגן עדן, אנשים רעים הולכים למטה לשאול. לא, זה לא המצב בכלל. כל מי שמת הולך לשאול, כי זה עולם המתים. אבל השאול כוללת כל מיני מתחמים שונים, חלקם נחמדים, חלקם פחות. בין השאר השאול כוללת את אליסיום, מקום סימפתי מאוד, שבו גיבורים ומתים מיוחסים במיוחד, צייד ופיקניקים, זה עדיין חלק מהשאול, זה סניף של השאול בקשר למתים האחרים.

זה לא שהם בהכרח נשרפים או עוברים עינויי נצח, הם פשוט שם. אלא אם כן עשיתם משהו ספציפי כדי להכעיס את האלים, ואז יכול להיות שתקבלו עינוי אישי. ככה זה קורה בדרך כלל, אבל זה לא בדיוק מה שקרה לסיזיפוס.

סיזיפוס חי חיים ארוכים, אבל לילה אחד, כמו שקורה לכל בני התמותה בסופו של דבר, הוא פגש את תנטוס. ותנטוס אמר, סיזיפוס. וסיזיפוס אמר, אני לא בבית, תרמתי במשרד. סיזיפוס, זמנך הגיע. אה, אתה מתכוון לסיזיפוס האחר, סיזיפוס הג'ינג'י, סיזיפוס הבת.

תמיד מתבלבלים בינינו. אני אמסור שהתקשרת, אבל תודה, ביי. סיזיפוס, זמנך הגיע. אתה בא איתי לשאול. אני ב...

אה, אוקיי, טוב, בסדר, אם זמני הגיע, כן. תגיד אבל... ואני רק מברר, כן? אני פשוט לא מכיר את הפרוצדורה, כי זאת הפעם הראשונה שאני מת. מה אם, נגיד, אני לא רוצה לבוא איתך לשאול?

מה קורה אז? אתה בא איתי לשאול. ברור, ברור שאני בא, כן. אני יודע, אבל נגיד שלא הייתי רוצה לבוא. נגיד הייתי אומר, לא, אני נשאר פה.

מה אז היה קורה? הייתי קורא. אני רוצה אותך לשאול בשלשלאות. איזה שלשלאות? השלשלאות האלה.

אלה? כאילו, אני לא רוצה להעליב, אבל הן כאלה דקות. כשראיתי אותן עליך, חשבתי שזה פשוט שרשר. אתה לא יכול לגרור אותי לשאול עם זה. השלשלאות האלה חושלו בלהבות שמתחת להר האולימפוס על ידי הפסטוס עצמו.

ככל שהן דקות ועדינות, הן גם בלתי שבירות. אף אחד, לא אדם ולא אל, לא יוכל להשתחרר מהן מהרגע שינעלו עליו. אה, באמת? אף אדם ולא אל, אתה אומר? כן, אבל אתה כאילו, אתה תצטרך לשים אותם עליי קודם.

אתה רואה את הזרועות האלה? אלה זרועות של מלך, מלך שאוכל טוב ועושה כושר. הדבר הזה לא יעלה על הידיים שלי, זה לא יעלה אפילו לזרועות שלך, ואתה... סליחה, בלי להעליב, שכיף. ואפילו על הידיים הגפרויות שלך, השלשלאות האלה לא יעלו.

כן, הן, כן. לא, הן לא. כן, הן, כן. הנה, תראה, הנה, זה מחזיק על הזרועות שלי. בסדר, אבל אתה סתם מחזיק את זה עכשיו מסוג, זה אפילו לא קשור.

הנה, רואה עכשיו, זה קשור, נעול, רואה. אז זהו, אתה כאילו נעול עכשיו? אני נעול עכשיו. אז עכשיו אתה לא יכול לזוז? עכשיו אני לא יכול לזוז.

אז אתה לא יכול לזוז. אני לא יכול לזוז. תודה, היה מה זה נעים להכיר. ביי! רגע.

וככה קרה שהמוות היה כלוא בחדר השינה של סיזיפוס.

דברים נהיו קצת מוזרים אחרי זה. סידיפוס המשיך לחיות את חייו, עכשיו כשלא היה מה שיסיים אותם, וגם שאר העולם המשיך לחיות את חייו. זה לקח קצת זמן עד שאנשים שמו לב שבחיים האלה היה פרט אחד מסוים שהיה חסר. אף אחד... לא מת.

אנשים עדיין אכלו, ישנו, אהבו, שנאו ורעבו ונלחמו, אבל אף אחד לא מת. פושעים שערבו בסמטאות לקורבנות ושיספו להם את הגרון, הקורבנות פשוט אמרו, היי, חצוף, מה אתה חושב שאתה עושה עם הסכין הזה? מישהו עליה עלול להיפגע. אנשים בסוף חייהם שהרגישו שהסוף קרוב, הקיפו את עצמם בקרובים שלהם, נפרדו לשלום בדמעות, מלמלו מילים אחרונות, ואז נאלצו להתמודד עם רגעים מביכים, כשהם פשוט נשארו שם, והקרובים הרגישו לא נעים, כי האמת שלא היה להם כל כך הרבה על מה לדבר אם סבתא. בסוף הקרובים הלכו הביתה, כי כמה אפשר?

האנשים ניסו לשחוט כבשים למאכל, וזה לא עבד, כי הכבשים פשוט קפצצו להם הלאה. בשלב כלשהו זה נהיה ברור מה קורה פה, המוות הפסיק לעבוד. כמובן שרוב בני האדם היו מאוד מרוצים, כי רוב בני האדם לא מעוניינים למות, חוץ מאלה שבאמת סבאו מהחיים. אלה שחלו, אלה שסבלו ורק חיכו למוות הגואל, עכשיו המשיכו לחכות.

האלים לא ממש ידעו איך לאכול את זה. רוב האלים לא מתעניינים מספיק בענייניהם של בני האדם כדי שיהיה אכפת להם מאוד אם הם יחיו או ימותו, אבל הם כן התחילו לתהות. כאילו, ההבדל העיקרי בין בני על מוות לבני אדם, זה שבני אדם מתים. אלא אם לא, אם בני אדם הפסיקו למות, זה קצת פוגע בסדר הטבעי של הדברים. אבל מי שבאמת התעצבן הוא אריס, אל המלחמה.

משום מה שמלחמה אין לה פואנטה אם אף אחד לא מת. האנשים באו לשדה הקרב ונלחמו, ואז חזרו לשם. ונלחמו שוב, ואז נלחמו שוב, בשלב כלשהו הם פשוט אמרו, אוקיי, ניפגש מחר. אף אחד לא ניצח. גיבורים גדולים צעקו, תמות נפשים, פלישתים, הקריבו את עצמם באופן הירואי, אבל אף אחד לא מת.

אי אפשר ככה. אז אריס אמר, אוקיי, איפה תנטוס?

אנחנו יודעים שהוא לא מת. מי האחרון שראה אוטו? אז אמרו לו, הוא הלך לבקר את סיזיפוס. אז הוא הגיע לבית של סיזיפוס ומצא שם את המוות, קשור בשלשלאות ומאוד מפודח. ואמר לו, מה קרה?

אני לא רוצה לדבר על זה. וככה המוות שוחרר, והאנשים חזרו למות. מה שאמר שבין השאר סיזיפוס הלך שוב למות. אבל כשסיזיפוס הייתה מטרה הוא לא ויתר עליה. והמטרה שלו עכשיו הייתה יותר חשובה מכל מטרה אחרת והיא הייתה להיות חי.

להישאר בעולם החיים. הוא ידע שזה רק עניין של זמן עד שהוא יפגוש את טנטוס שוב ולא סביר שהמוות ייפול באותו טריק פעמיים. זה היה לו רעיון אחר. אז הוא הלך לאשתו והוא אמר לה, תקשיבי, אני הולך למות, אבל כשאני אמות יש לי בקשה ממך.

אל תדאגי לגופה שלי. כשאני אמות, אל תלחצי את הגופה שלי, ואל תקברי אותי, ואל תשימי לי מטבע מתחת ללשון, אל... תעשי כלום, פשוט תזרקי את הגופה שלי ערום לרחוב. והיא כמובן אמורה, מה? אבל אתה בעלי האהוב?

עקשן כמו חמור ושקרן פתולוגי, אבל עדיין, למה שאעשה לך דבר כזה? איך אני אוכל לעשות לך כזה דבר? והוא אמר לה, תסמכי עליי. בסופו של דבר, כצפוי, כי אין דבר יותר צפוי מהמוות, הגיע המוות ואמר סיזיפוס אתה בא איתי לשאול וסיזיפוס אמר אה כן כמובן שאני בא אבל מה עם סטונטפי וסיזיפוס לא התווכח יותר הוא בא עם טענתוס שלקח אותו את כל הדרך עד לגדת הנהר סטיקס והשאיר אותו שם הנהר היה כל מה שמספרים עליו. הוא היה שחור וקודר ורחב ורותח וקפוא, שניהם ביחד, לא יודע איך.

ויותר משנראה כאילו הוא מלא במים, הוא נראה כאילו נהר של זפת, או מה שזה לא יהיה ששחור יותר מזפת. חוץ מזה, מה שהסיפורים לא סיפרו, זה על הריח. לסטיקס היה ריח של מוות. ומעל הנהר צפה והתקרבה המעבורת, הצירה עם הדמות הגבוהה עם המשות, קרון. הצירה עצרה ליד סיזיפוס וקרון הושיט לה.

לא את ידו כדי לקבל את המטבע. וסיזיפוס אמר, אין לי. אין לי מזומן עליי, מצטער. אתה מקבל ביט? אשראי?

אתה עובד עם אובר? קרונץ בו עיניים ולא אמר שום דבר, אבל המסר בעיניים שלו היה מאוד ברור והמסר היה, קש. סיזיפוס שוב אמר, מצטער, אין לי. אז בלי לומר מילה, קרון סובב את הסירה והתחיל לשוט לצד השני. הוא השאיר את סיזיפוס בצד הלא נכון של הנהר.

אז סיזיפוס אמר, טוב, על החיים ועל המוות, והתחיל לפחות. הנהר היה קפוא ורותח. המים השחורים שרפו אותו ונדבקו אליו כמו מסטיק שנמס בשמש. הריח היה מעבר למה שבן תמותה יכול לסבול. גועל נפש.

אבל סידיפוס הגיע בכל זאת אל הצד השני, אל עולם המתים. ולא הספיק אפילו לקחת נשימה, או מה שמתים עושים כשהם לא נושמים, שהוא שומע הכל, אומר לו... אתה לא מתבייש? הוא הרים את העיניים וראה לפניו את פרספונה, מלכת השאול. והיא אמרה לו, תראה איך אתה נראה, לא יכולת לפחות לשים על עצמך משהו?

אתה נראה פה הכי גרוע מכל האנשים בסביבה, והם מתים. זה היה נכון. חופי השאול היו מלאים ברוחות המתים ששוטטו שם, אבל ברובם הם נראו ייצוגיים פחות או יותר.

ואפילו העניים היו לבושים באופן סביר, בכל זאת הבן אדם מת רק פעם אחת. ציזיפוס הגיע לחוף ערום, פרוע, מכוסה ג'יפה ומסריח. ציזיפוס אמר, כן, אני כל כך מתנצל, גברתי, זה כל כך לא ראוי שאני מופיע ככה לפנייך, אני פשוט הייתי צריך לסחוט את כל הדרך. ופרספוני אמרה, למה בשם כל האלים שתרצה לסחוט את הסטיקס? אתה יודע שיש לנו שירות מעבור את צווי החרדים, כן?

לא קיבלנו עליו תלונות. סיזיפוס אמר, אה, זה בגלל אשתי. היא פשוט, היא אישה רעה. תקלטי את זה. היא לא עשתה לי בכלל את טקסי הקבורה.

היא לא הלבישה אותי, היא לא רחצה אותי, היא אפילו לא נתנה לי כסף כדי לשלם לקרון. בגלל זה הייתי צריך לסחוט את כל הדרך לכאן. פרספוני אמרה. מה? איזה חוצפה.

כן, היא פשוט נורא נורא שונאת אותי. היא כל כך שמחה להיפטר ממני, שהיא פשוט צרקה את הגופה שלי לרחוב. מה? תקשיב, אני פוגשת את כולם בסופו של דבר, וראיתי כבר כמה אנשים רעים, אבל הם לא מאדם הדקסה הגבוה. למנוע מבעלך טקסי הקבורה?

זה באמת בלתי נסלח. אני מבטיחה לך שכשהיא תגיע לכאן, והיא תגיע לכאן יום אחד, אני אדאג שהיא תשלם על זה. היא תסבול. וסיזיפוס אמר, כן, המחשבה הזאת באמת מקלה עליי קצת, אם היא תסבול. את יודעת, זה מצחיק, אבל באופן אירוני, מה שהיה גורם לה הכי הרבה סבל, זה אם אני לא הייתי מת.

לבלות עוד זמן איתי. אלה היו איסורי הגיהנום האמיתיים בשבילה. פרספוניה אמרה, אה, כן, זה היה יכול להיות משעשע. ואת יודעת מה היה יכול להיות עוד יותר גרוע בשבילה? אם במקום לחזור בן אדם זקן שממילא מת שוב עוד רגע, הייתי חוזר צעיר, בן אדם שיש לו עוד איזה חמישים שנה לחיות, והיא הייתה תקועה איתי לכל הזמן הזה.

פרספוניה אמרה, כן, זה באמת היה יכול להיות עונש ראוי על פשע כל כך נורא. נכון. חבל רק שאת לא עושה דברים כאלה, אני הרי מת. קיליתי את זמני בעולם החיים והגעתי כראוי לעולם המתים. אני חלילה לא מצפה שאת תשברי את החוקים ותחזירי אותי לחיים, רק בגלל שזו הייתה יכולה להיות נקמה כל כך מושלמת.

יש הרי חוקים, ואת לעולם לא תפרי אותם. ופרספוני אמרה, וסידיפוס מצא את עצמו פתאום, חי. ולא סתם חי, אלא חי. צעיר ובריא. הוא אמנם ערום ורמוס וזרוק באמצע הרחוב, אבל חי.

הוא חזר הביתה לאשתו ואמר לה, כיף! והוא ואשתו, שדרך אגב מאוד חיבבו אחד את השנייה, המשיכו נגד כל הסיכויים לחיות. הם חיו באושר, ובאושר. הרבה זמן, אבל לא עד עצם היום הזה. כי בכל זאת, הזמן חולף, ובסוף כולם מתים.

אז אחרי עוד שנים על שנים, סיזיפוס פגש את תנטוס בפעם השלישית. ותנטוס אמר, סיז, שוב אתה. וסיזיפוס מצא את עצמו שוב בעולם המתים, אחרי את כל הטקסים הנכונים הפעם, ושוב עומד מול פרספונה. וסיזיפוס אמר, כן, אני, מה שקרה הכל, אני יכול להסביר. פרספונה אבל צחקה.

אין מה להסביר, אני הבנתי את הקטע שעשית לי, היה מצחיק, אבל הכל טוב. היו לנו צחוקים, אני לא כועסת בכלל. גם טלטוס לא כועס בכלל על כך שהרמת עליו וקלעת אותו והפעת את הסדר הטבעי של היקום. הכל ברוח טובה, הכל בהומור. פגשתי את אשתך, גם היא הגיעה לכאן קצת לפניך, ואל תדאג, היא סיפרה לי בדיוק מה קרה ואיך הכל...

כל הרעיון שלך. היא לא תקבל עונש, אבל אתה? זה נכון מה שאומרים עליך, נכון? אתה באמת אחד מבני האדם המתוחכמים ביותר שיש. נטמוטל לא מערימים על המוות.

הם לא. ואתה עשית את זה פעמיים. אתה פשוט לא מוותר, נכון? וסיזיפוס, בהתקף מפתיע של כנות, אמר, לא, אני לא. אפילו המוות לא עוצר אותך, אתה פשוט לא מפסיק להינסות.

גם עכשיו, גם המוות הזה עדיין לא יעצור אותך, אתה פשוט תמשיך להינסות ותחזור לעולם החיים, נכון? אני? לא, מה פתאום? אני חייתי את חיי ועכשיו אני מת, אני אציית לחוקים. אמרת שלא יוצאים מהשאול, אז לא יוצאים.

מה פתאום שאני אנסה לצאת מהשאול? לא, מה פתאום? אני? לא, מה פתאום? לא.

אוקיי, אני אבין את זה ככן, אבל אני אגיד לך דבר אחד. אני וכל צוות האלים קצת נמאס לנו להתעסק איתך. אנחנו חושבים לתת לך פס חופשי. אם שוב אתה תצליח להגיע חזרה לעולם החיים, אתה פשוט תקבל פטור ממוות קבוע. ואני חושבת שאחרי כל המאמצים שלך, מגיע לך צ'אנס.

יש לך רק דבר אחד לעשות. אתה רואה את ההר הזה? הוא מגיע ממש ממש עד למעלה. עד לעולם החיים. רק טיפ טיפה חסר.

קח את הסלע הזה ותביא אותו את כל הדרך עד למעלה לפסגת ההר. הסלע הזה על ההר הזה. זה הכל. כשתצליח לעשות את זה, תוכל לטפס למעלה, לצאת לעולם החיים ולעולם לא להיפגש יותר. כי בניגוד אליך, אנחנו, בני העל מוות, נאמנים למילה שלנו.

אז שלא תחשוב חס וחלילה שאני מטעה אותך. אם אתה עובדת עליך כמו שאתה עבדת עליי, אז אני אבהיר מראש. לרגע לא אמרתי שזה יהיה קל. הסלע הזה די גדול. המדרון הזה די תלול.

לסחוב אותו למעלה זה לא יהיה קל. וזה בטח גם לא יהיה כיף. דוגרי, יש מצב שלא תצליח בפעם הראשונה. אבל אתה עכשיו, אתה בן אדם שמנסה שוב. ואני נשבעת לך בנהר הסטיקס, שכשתצליח...

להצליח לגלגל את הסלע עד למעלה, אתה תהיה בחוץ, חי, לתמיד. או שאתה יכול פשוט להישאר פה, סתם מת מן המניין להעביר פה את הנצח. זאת לא הצעה שאנחנו נותנים לכל אחד, כן? זאת הצעה שאנחנו נותנים לך. אז מה אתה אומר?

המוות או הסלע? סידיפוס אמר, גברתי, בואי נסתכל רגע על הדברים באופן שונה. אני חושב... המוות או הסלע? הסלע.

כי כמובן שהסלע, הסלע הוא גדול וההר הוא גבוה והדרך היא קשה, אבל בסוף יש תקווה. ואם יש משהו שאפשר לעשות כדי לחזור לעולם החיים, אז סיזיפוס כמובן יעשה אותו. אז סיזיפוס ניגש לעבודה. הסלע היה גדול וכבד אמנם, אבל סוג של עגול, של נוח. הוא דחף אותו עם היד.

הסלע לא זז מילימטר. הוא השין עליו את הכתף, הסלע עדיין לא זז.

הוא הטיל עליו את כל המשקל שלו, נשען עליו, והסלע זז קצת. הוא מצא נקודת אחיזה בתחתית של הסלע, התחבר לכל השעות שהוא העביר בחדר כושר, ואימץ את שתי הידיים והצליח להרים. את התחתית של הסלע כך שהוא התגלגל מרחק של צעד אחד. אז הוא עשה את זה עוד פעם.

ועוד פעם, כשהוא הגיע לשיפוע של ההר, אז זה התחיל להיות קשה. כי אם הוא היה עוזב את הסלע לרגע, הוא היה פשוט מתגלגל חזרה את כל הדרך. אחד למטה, לכן הוא היה צריך להישען על הסלע, להשעין עליו את כל המשקל שלו רק כדי למנוע ממנו להידרדר, הוא היה צריך להפעיל את כל השרירים בגוף רק כדי להישאר במקום ואז למצוא עוד קצת כוח כדי למצוא שוב נקודת אחיזה ולדחוף את הסלע עוד קצת כדי להרוויח עוד כמה סנטימטרים בדרך למעלה ואז שוב ואז שוב הוא הזיע בכל הגוף שרירים שהוא לא ידע על קיומם בכלל בגוף שלו התחילו לצעוק והוא רצה לעצור ולשתות משהו, לא להתייאש, לא להפסיק רק לקחת הפסקה לרגע, אבל אם הוא היה עוצר ומרפא אפילו לרגע, הסלע היה נופל. אז הוא המשיך. ולמרות הכל, הוא התקדם.

ווואלה. והוא הגיע עד למעלה. כל צעד בשלב הזה היה עינוי, אבל הוא עשה כל... כל צעד וצעד עד לפסגת ההר כמעט, כי ברגע האחרון נסה להחליק והידרדר והתגלגל את כל הדרך עד למטה. זה זיווספה בו מלמעלה.

מתגלגל עד שהוא עצר שוב, פחות או יותר באותה הנקודה שבה הוא התחיל. הסעיף הוא שמר, אוקיי, take two. ירד במורד ההר והתחיל מחדש.

ואם תגיעו לשאול, ואתם תגיעו לשאול בשלב כלשהו, אתם תוכלו לראות אותו שם, כי הוא עדיין שם ועדיין מגלגל את הסלע. מכל השוכנים בשאול יכול להיות שהוא סובל יותר מכולם, אבל אין לו שאלשאלאות עליו. הוא לא אסור, הוא לא כבול, הוא יכול להפסיק.

הוא יכול להתייאש, אבל אז הוא יישאר עם נצח לפניו ובלי פתח יציאה. הדבר שאוסר אותו בתוך העינוי הזה זאת רק העקשנות שלו. והתקווה. זאת האמונה שאולי נגד כל הסיכויים ונגד כל הסטטיסטיקה, אולי הפעם הזאת תהיה הפעם שבה הסלע יישאר יציב למעלה. אולי הפעם הזאת הסלע לא יתגלגל.

אולי... הפעם הזאת לא. אולי הפעם הזאת. אולי הפעם. אולי.

אולי. אולי. אולי.

משהו אחר לגמרי על סיזיפוס? תכף. הסיפור על סיזיפוס הוא מיתוס. ומיתוסים זה דבר שהוא לא תמיד אותו דבר. זאת אומרת, כל גרסה שלו...

תהיה אחרת, אין פה סיפור מקור שאסור לסטות ממנו. עכשיו בשביל לספר את הסיפור הזה אני חיפשתי כמה שיותר גרסאות שלו, כלומר כמה אנשים שונים שמספרים את הסיפור הזה ואיך הם מפרשים אותו וגיליתי שהמקור, כלומר הדבר הכי דומה למקור, זאת אומרת הטקסט שהיה, שהגיע מתקופת יוון, הוא מאוד מאוד רזה. כלומר, כל מה שנמצא שם זה בעצם השלד של הסיפור, זאת אומרת, כאילו, כמו סיכום בוויקיפדיה. מספרים את האירועים שקרו, אבל בלי שום דיאלוגים, בלי הסברים, בלי קישוץ. אז זה הסיפור, אני סיפרתי את הסיפור כמו שהוא היה, אבל כל דבר שהוא לא העלילה הבסיסית, הוא תוספת שלי.

כמו שכל גרסה אחרת שתשמעו של הסיפור הזה, או של כל סיפורי המיתולוגיה באופן כללי, זה קישוטים שמישהו אחר הוסיף. רק מה, בחיפוש אחרי סיזיפוס נגליתי שיש עוד יצירה עליו, ארוכה יותר כנראה, יש, או היה, מחזה בשם סיזיפוס. מחזה יווני מהתקופה הקלאסית, טרגדיה אני מניח, ואפשר לנחש, המחזה מספר את אותו הסיפור שאני סיפרתי. בגרסה שונה כמובן. כנראה כתב אותו המשורר קריטיאס, אולי זה קרה במאה הרביעית לפני הספירה, יש הרבה אולי והרבה כנראה והרבה ככל הנראה בסיפור הזה, פשוט כי המחזה הזה עבד לגמרי, כלומר לא שרד שום טקסט שלו.

מה שאנחנו יודעים עליו זה מאזכורים על זה שהמחזה הזה קיים בכל מיני מקומות, וקטע קטן אחד. ממנו שנשמר. עכשיו, הקטע הזה, סיזיפוס לא מוזכר בו. למעשה, אף אחד לא מוזכר בו, אין בו עלילה, זה נאום. זה נאום שנושא מישהו, כנראה אחת הדמויות במאחזה, אולי סיזיפוס עצמו, אני לא יודע.

אבל התוכן של הנאום הזה נורא הפתיע אותי. הנה זה, בקיצורים קלים. היה זמן שבו שלט התוהו בחיי בני האדם, שהיו אז כחיות. משועבדים בכוח, ולא היה אז שכר לצדיקים ולא עונש לרשעים. אחר כך, כך אני סבור, קבעו בני האדם חוקים למען ישלוט הצדק על כל בני האדם, וכל מי שחטא ייענש.

ומשהחוקים מנעו מבני האדם מעשי אלימות גלויים, מעשים כאלה עדיין נעשו בסתר. אז, כך אני טוען, איש חכם כלשהו, איש נבון, גילה לבני האדם את פחד האלים, כדי להפחיד את החוטאים לבל יחטאו אפילו בסתר, במעשה, במילה או במחשבה. לכן הוא הביא אל העולם את האלוהות, וסיפר כי האל נהנה מחיי נצח, כך שהוא מקשיב לכל מילה שאומרים בני האדם, ובכחול יוראות כל מעשה שהם עושים. כך לראשונה, כפי שאני סבור, שכנע אדם כלשהו את בני האדם, כי גזע האלים קיים. זהו.

עכשיו, מה מפתיע פה? שאני חשבתי שאני כתבתי את זה. כי זה די דומה למשהו שאני כתבתי בספר, אני יכול להסביר, כדי להסביר למה בני האדם ממציאים אלים כל הזמן. עכשיו, אני יודע שאני לא הראשון שבא עם הרעיון הזה, כן? אבל די מפתיע אותי לקרוא דבר כזה מיוון העתיקה, כי כל מה שאנחנו שומעים עליהם זה איך שהיוונים האמינו באלים, ואלים הסתובבו שם כל הזמן.

זה טריק שמישהו חכם המציא כדי לגרום לכם להתנהג יפה. זה היה קיים כבר אז. עכשיו גם מעניין אותי מי בעצם במחזה אומר את כל זה. כי דבר אחד שאפשר להגיד לטובת האלים זה שהם בהחלט יוצרים מחזות טובים, הם הופכים סיפורים למעניינים. אם האלים לא שם, אם אין שאול, אז מה הסיפור פה?

אז אם זה סיזיפוס שאומר את זה, אז זה מעניין, כי להיות אתאיסט זה דבר אחד, אבל להיות אתאיסט אחרי שפגשת אישית את המוות וביקרת בשאול פעמיים ואתה כרגע דוחף סלע לנצח, זה כבר עניין אחר. Anyway. זאת הייתה התשובה. אם נהניתם מהפרק הזה, כלומר אתם אוהבים לשמוע אותי מספר סיפורים לאו דווקא אמיתיים היסטורית, אלא מעשיות ומיתולוגיות, אז קודם כל בטח אתם תאהבו את הפרק הילד שצייר חתולים, או את הפרק הים הבול, שכולל כמה סיפורי מיתולוגיה די מופרעים. ואם אתם רוצים לשמוע אותי מדבר ספציפית על המיתולוגיה היוונית, אז כאמור יש לי הרצאה על האודיסיה שקורית בכל מיני מקומות כמו תמיד דורון פישר דוט קום זה המקום להתעדכן בו על איזה אירועים קורים ומתי הפרק הזה מוגש בחסות פישלנד הפטריון של התשובה המקום של מאזינים שמקבלים בין השאר את האפשרות לקבל כל פרק יום לפני שהוא יוצא לכלל הציבור ובאופן ספציפי בחסות חברי וחברות המועצה העליונה שהשם שלהם מתחיל ב...

נועה, כלומר נועה אפשטיין, נועה זהבי רז ונועה גולדמן, זה גם מתחיל בנועה, מה שכנראה הופך את נועה לשם הכי נפוץ בין חברי המועצה העליונה של פישלנד, שהם כמובן אנשים מצוינים. עורכת כמובן שלי נוי, ייעוץ ותמיכה מורלית, מוץ, רעות שייקר, מארגנת דברים. תודה לטל כהן. תודה לשילה דבר ולכל צוות רשת עושים היסטוריה, אני דורון פישלר, יאללה ביי