כשאשליית השגרה קורסת – על אי וודאות במציאות משתנה | אורן לשם [עושים פסיכולוגיה]

תינוק, כך אומרים, מן הרגע הראשון צריך שגרה. הוא צריך לדעת מה מוביל למה כדי לחוש ביטחון בעולם. עליו לדעת שכשהוא בוכה מרעב, ההורה יגיע עם האוכל. עליו לדעת שאחרי ארוחת הערב תגיע המקלחת, ולאחריה שעת סיפור, בקבוק ולישון.

ככל שהשגרה ברורה או ידועה לו מראש, כך ייטב. שגרה מייצרת ודאות ואיתה מגיעה תחושה של ביטחון. כשאני יודעת לאילו תוצאות הפעולות שלי מובילות, כשהקשר בין הסיבה לתוצאה ברור לי, כשאני יודעת מה צפוי מחר, אני יכולה לישון בשקט בלילה. אבל החיים, מה לעשות, לא תמיד שומעים לתוכניות שלנו, ושגרה לא תמיד מייצרת ודאות, אלא בעיקר אשליה שכזו. דברים משתבשים ומפתיעים כל הזמן, ובשש השנים האחרונות דברים משתבשים בעוצמות גבוהות משהכרנו.

אין לדעת אם החופשה שסגרנו בקיץ תצא לפועל, אם החתונה תתקיים כמתוכנן, אם הלילה נשען או נרוץ למקלט, אם יהיה לי איפה לעבוד מחר או שאקבל מייל פיטורים באישון לילה אחרי ש-AI יתפוס את מקומי. בשנים האחרונות מרגיש לפעמים שאין ודאות כמעט בכלל, בשום מקום, בשום אגף, הכל משתנה כל הזמן ובקצב מהיר מאי פעם. מלחמות, פיתוחים טכנולוגיים וקורונה אחת. לטלפון לקח כ-75 שנה להגיע ל-100 מיליון משתמשים. לצ'אט gpt זה כבר לקח פחות מחודשיים.

איך אפשר לתפקד בעולם שבו הכל כל הזמן משתנה? איך אפשר להתמודד במקום בו הדבר היחיד שוודאי הוא שכמעט שום דבר אינו ודאי? על כל זאת ועוד בפרק שלנו היום. עושים פסיכולוגיה עם דוקטור מעיין בוימן משיטה. שלום לכם ולכן ותודה שהצטרפתם אליי היום לעושים פסיכולוגיה בפודקאסט הזה אני מביאה לכם בכל פרק נושא אחר מעולם הפסיכולוגיה.

מספרים את סיפורם האישי, והיום נמצא איתי אורן לשם. אורן הוא סגן אלוף במילואים בחיל האוויר. אורן שירת 25 שנים בתפקידי פיקוד וממטה, ועוסק היום כיועץ וכמרצה בתחומי מנהיגות. כתב ספר בשם השען של אי ודאות על אסון השרפה בכרמל, שעסק בניהול במשבר ואי ודאות. היי אורן.

שלום. האמת שמכל מה שאמרת... כן. שמעתי וחשבתי שהייתי רוצה לחזור להיות תינוק, שיהיה לי את השגרה הזאת, האי ודאות, שאני יודע שמטפלים בי, שיהיה לי איזשהו... נחזיר אותי אחורה מה שנקרא.

כן, כן, נכון, אנחנו כולנו רוצים קצת לחזור להיות תינוק, ואני חושבת שזה, הרצון הזה של לדעת בדיוק מה הולך להגיע, הוא מלווה אותנו כל הזמן. אתה מתעסק בשנים האחרונות הרבה בתפקוד במצבי אי ודאות, אבל בוא נתחיל אולי בהגדרה, מה זה בכלל אי ודאות? אי ודאות זה אנחנו חיים בתוך עולם שהוא מורכב מאי ודאות זאת אומרת אם אנחנו נחפש באותה ודאות אז אנחנו נראה שיש הרבה יותר אי ודאות מאשר ודאות. ובהגדרה זה כל מה שהוא מוציא אותנו מהמתוכנן הוא בעצם אי ודאות. כי אם תכננו משהו ומשהו השתנה אז הגענו למצב שאנחנו באי ודאות.

זה איזושהי חוויה פסיכולוגית של ניתוק בין הסיבה לתוצאה בעצם שאנחנו חושבים שמשהו הולך לקרות כי אנחנו יודעים זה ופתאום. זה לא קורה אצל ילדים זה ממש עכשיו בבוקר אתמול קיבלנו שלחנו לשלוח בקבוק לגן אז הגן הביא לנו בקבוק לתינוק. ויש לנו בקבוק שנראה בדיוק ככה אתמול הוא לקח את הבקבוק מהגן הביתה והגיע הביתה. ואז הוצאתי גם את השני והוא כזה בדיוק תצבן על איזה משהו ואז פתאום הראיתי לו את שני הבקבוקים שנראים אותו דבר.

את מה שהולך להגיע וכבר מגיל כזה זה משבש אותנו לגמרי. הסיפור שלך מתחיל באירוע די טרגי, מאוד טרגי, שהוביל אותך לתחום העיסוק שלך, השרפה בכרמל. תספר בקצרה מה היה שם, מה היה התפקיד שלך שם. קודם כל במהלך השנים מה שעשיתי, החל מהרגע שהייתי בחיל אוויר, גם חיל אוויר זה ארגון שהוא מאוד מובנה, מתוכנן, מתודרך, מתחקרים, כל דבר הוא בתהליך למידה אינסופי כזה. עם DNA ארגוני מאוד ברור בהקשר הזה, ואז אתה בעצם, למעשה הבנתי מתי שהייתי יש, שאתה כל הזמן נערך לסנאריו או לתרחיש שיפתיעו אותך.

זה לא אומר שזה מצליח כל פעם, כאילו אפשר גם להיחשל בתוך התהליך הזה, אבל לאותי ספציפית הסיטואציה שבעקבותיה גם כתבתי ספר, זה היה אירוע בו הייתי סגן מפקד טסט תעופה בבסיס רמת דוד, שגילינו שיש לנו משותף שם. הכנף האחת נמצאת בעמק, 2010, 16 שנה, 15 וחצי שנה לפני דצמבר, שרפה בכרמל שפורצת ברגע אחד נתון, נהרגים שם אנשים, הרבה שטח זה, זה הופך להיות אירוע של אסון לאומי, ואני בתפקיד הספציפי שאני נמצא ברמת דוד בעצם אמון על קליטת מטוסים שאמורים להגיע ולכבות את השרפה, מטוסים מחו"ל, החל להעביר אני חולות כאלה. בתקופה הזאת. המפגש הזה עם משהו שאתה לא מאומן אליו, לא מתורגל אליו, גם ארגונית, בסדר? הארגון עצמו לא מכיר, אני לפעמים מסביר בהרצאות לאנשים ש...

אתה יודע, זה נשמע כאילו, אוקיי, לקלוט מטוסים, בסדר, זה התפקיד שלכם, לא אוכל אוויר, לא, זה לא אותו דבר, זה מטוס כיבוי, לא היה לי מושג מה הוא, ואפרופו מה שדיברנו, מה שאמרת, AI והקדמה ועניינים, אנחנו, זה רק 15 וחצי שנה אחורה, לא היה אינטרנט בתוך המוצב בבסיס. לא היה, אסור אגב היה מכל מיני נסיבות של ביטחון מידע וכאלה והפלאפונים שלנו גם, הזמינות שלהם הם מחוץ למוצב בכלל שמנהל את האירוע והזמינות של רגע להביא את המידע היא ממש לא דומה לא להיום אלא לא לשנתיים קדימה ואנחנו נמצאים פשוט בסיטואציה שאנחנו מתחילים לבנות, קוראים לזה לבנות תמונה, לבנות איך המציאות הזאת הולכת להיראות עכשיו ואז אתה נחשף לתהליכים של כל מיני דברים ש... נעשו נגיד לפני, זאת אומרת האינטראקציה והעבודה שלי עם האנשים, איך זה פתאום השפיע שהיה מצב כזה שהוא כאוטי ואף אחד לא מבין בעצם מה קורה, אל מול זה שגם מבינים שיש פה משהו שמאוד משפיע על עצמנו כבני אדם, כי בשביל להכניס את זה לקונטקסט פינו עשרות אלפי אנשים. רמת דוד נמצאת בעמק יזרעאל, רואים את זה בעין את השרפה, בסדר? מסתכלים מהרבע רואים את זה, זה היה נראה כמו איזו פצצה ענקית על הכרמל.

משפחות שלמות, אנשים שמפונים מבתים, אני שמעתי הרבה מאוד אנשים שנים אחרי זה אומרים היינו בטוחים שהמדינה נשרפת. אז קחי את זה גם לאנשים שנמצאים וצריכים להיות בתפקיד בתוך הבסיס, זאת אומרת יש פה משהו שמשפיע לך גם מנטלית בתוך העשייה וגם כמו שאמרתי אתה לא באמת ערוך ויודע מה לעשות לקראת הדבר הזה ופה בעצם מתגלות החוזקות גם האישיות נקרא לזה שתכף נדבר על זה וגם החוזקות הארגוניות בעצם. ומשם נבנה הדבר הזה, אני בקצרה התחלתי להרצות על זה בהתחלה למפקדים בתוך החיל, אחרי זה השתחררתי, הרציתי כמה פעמים בכל מיני הזדמנויות שקרו לי, וכל פעם היו אומרים לי תקשיב, זה סיפור מטורף, אתה לא כותב על זה ספר, אומרים לך את זה פעם, פעמיים, שלושים, בפעם השלושים אתה אומר אוקיי, זה, ואז הייתה מחשבה מאוד גדולה, שמי שהייתה שותפה לזה הייתה עורכת תוכן של הספר, שבעצם נכון לפצל את הספר לשני חלקים. אחד ממש הסיפור האישי בגדול מה סיפרתי עכשיו יש שם הרבה צהוב בסדר ראש ממשלה שהגיעה מפקדים עניינים דברים. והחלק השני הוא ממש תובנות לניהול בתנאי אי ודאות זאת אומרת יש שם 18 כותרים.

שמדברים על גמישות מחשבתית ועל מוכנות מנטלית ועל התערבות ארגונית וכל הדברים האלה אבל זה בדיוק החלק השני אז רק רציתי לעשות את ההפרדה הזאת. אז המוח שלנו באמת די שונה אי ודאות של רובנו יש בינינו הבדלים בין אישיים ותכף גם נגיע אליהם אבל מדברים. על זה בתחום הדי המוח שהמוח הוא כמו איזה מכונת ניבוי שכל מה שהוא עושה זה כל הזמן מנסה להבין מה הולך לקרות ולהתכונן לזה. הוא לא מגיב באמת למציאות אלא למודלים כאלה של ניבוי וכשהמציאות באמת לא תואמת את הניבוי אז יש את הבאג הזה במערכת שעליו דיברנו וזה ממש אם אנחנו חושבים על אנרגיה מנטלית זה ממש עומס חישובי במערכת ברגע שנוצרת אי ודאות והמוח צריך עכשיו להתארגן מחדש זה עולה לו במשאבים זה עולה לו באנרגיה.

חרדה עכשיו בתקופה האחרונה אנחנו בתקופה שאני כבר לא זוכרת ודאות מה זה תקופה האחרונה שש שנים כבר איזה שש שנים והיום חשבתי בשביל אוקטובר דיברתי עם הילדה שלי הילדה שלי עכשיו מסיימת כיתה א ואז אמרתי תגידי היה לך שנה אחת מאז שהתחלת בית ספר של רציפה שלא היה איזה משהו אז אמרנו אולי בכיתה ב' כנראה שהייתה איזה אחת באמצע אבל זה היה יוצא דופן שאין איזה סגר באמצע איזה איזה אירוע. לפני שנראה מה מאפיין אנשים שמצליחים להתמודד טוב יותר וכאלה שלא, שזה מה שהתחלת לפחות, בוא תספר לי מה אתה רואה שקורה לאנשים במצבי אי ודאות, איזה התנהגויות אנחנו יכולים לראות אצל אנשים? אז גם פה אני אחזור אפילו לדוגמה שהיא כתובה בספר, ואני מספר אותה תמיד כי רוב בני האדם, כמו שאמרת, זה כאילו עומס משאבים, יש איזה פער רגע בין מה שאתה מכיר, מה שאתה זה, לבין... המציאות כמו שהיא פוגשת אותך עכשיו, תכף נדבר איך מתמודדים עם זה, אבל זה יכול לפגוש אפילו אנשים לצורך העניין, לא יודע, הכי הכי בכירים, הכי מנוסים, הכי זה, אני ראיתי פעם סיטואציה שהיא גם קשורה לחיל האוויר, בסדר, היינו, הייתי ממש צעיר, היינו בתוך הבור שליטה של חיל האוויר, היה איזה מבצע, ישב לידי אלוף משנה, בכיר, מפקד יחידת השליטה, האירוע הסתיים, בגדול הולכים הביתה, אני יורד לחנייה, ואני רואה את האלוף משני הזה שהוא בואי תייס קרב ותיק אני אומר לך. יש משהו בעולם תייסי הקרב שהוא מאוד מאוד מסתגל ומאוד מגיב ונושא ההיוודעות כי קרב אוויר הוא כולו להגיב מאוד מהר הרבה מעל הבן אדם הממוצע.

ואני רואה את הבן אדם הזה עומד ומסתכל על איזה רכב.

הגלגל בלי אוויר עכשיו אני אומר לו אתה צריך עזרה אתה ממש הוא פשוט כאילו נכנס לאיזה. אני לא יודע להסביר את זה יכול להיות העייפות העומס משאבים שהוא חווה עד עכשיו וזה אבל מה אני רוצה להגיד פה אני רואה שהרבה אנשים התגובה שלהם עומס על המערכת מייצרת קיפאון. אתה פשוט נכנס לאיזה משהו שאתה יש גם סטרס אבל לפני הסטרס יש איזה משהו שהמערכת כאילו כנראה המוח לנו אומר לנו.

אוקיי, מה עכשיו? זה בול מה שראיתי היום עם הילד, כאילו שהוא ממש הוא היה באיזה זה, התעצבן, בכה עליו, זה משהו, ואז פתאום, פשוט בהה, עמד כפוף מול הדבר הזה, פשוט לא ידע מה לעשות. אז אני מבינה. ובסך הכל הוא ראה אותו בקבוק פעמיים, לא איזה טייס רב במבצע, אבל במקרה הזה זה היה פאנטזיה. אבל זה בדיוק אותו, זאת אומרת זה אותה סקאלה, וזה תחשבי ילד שניסיון החיים שלו הוא איקס, אל מול איש, לא יודע, הוא היה בן ארבעים.

עם ניסיון חיים עם באמת עם הרבה הרבה מאחוריו וכולל מיומנות גם אבל פתאום נתקל בזה משהו שהוא עכשיו את יכולה שזה גם פוגש אותך במקום של אוקיי כאילו עייפות. אנחנו מדברים על זה ששנים אנחנו בתוך הדבר הזה ההשפעה המנטלית היא גם לאורך זמן היא לא רק באותה נקודה שעוד פעם זה קורה אז אז הסיטואציה הזאת שאנחנו חווים אותה בעיניי. אולי תכף נרחיב עליה אבל היא קרתה רק לפני יומיים בסדר שאנחנו ברגע נתון אחד הכל נעצר והרגע מה עושים עכשיו ובאמת זה מתחלק לזה שאנשים או בשלב הראשון כופאים ולא מבינים מה עושים או לזה שאנשים נכנסים לאיזה סטרס שהוא חרדה לכל דבר כי מה קורה זה הוציא אותנו מזה גם טיפה נגיד הוא נובע מסטרס.

כן אבל יש משהו בקיפאון שבעיניי הוא אני חושב שהוא יותר רגוע מחרדה. למה כי חרדה מכניסה אפרופו שאמרנו הגוף והזה ובתור מישהו שחווה לפחות פעם אחת חרדה אולי יותר אז זה מכניס אותך למשהו שאתה בטוח שמשהו לא טוב קורה וההתמודדות וזה משפיע בפיזיולוגיה ויש משהו שהוא הרבה יותר ובקיפאון יש משהו שהוא לא אומר מרגיע. אלא הוא משבית את המערכת ברגע הזה. כן, נכון, אבל זאת תגובה. אנחנו יודעים שזאת תגובה לחרדה, ובאמת חרדה מתבטאת בכל מיני דרכים.

ויש אנשים שפורחים במצבים כאלה. נכון. אני רואה שאנשים, כשהם נמצאים במצב של אי-ודאות, אני חושבת שראינו את זה, אנחנו רואים את זה עדיין המון המון במלחמה הזאת, מחפשים ודאות על ידי חיפוש של מידע. ומתחילים לראות חדשות כל היום. אני חושבת שלמשל ב-7 באוקטובר, אצל רוב הבתים בישראל הטלוויזיה הייתה פתוחה 24-7, הם הרגישו שאם הם ידעו ויקראו עוד ויחפשו, אז אולי משהו בהם ירגע, אולי זה שהם ידעו מה הולך לקרות, מה קורה עכשיו, יעשה להם איזשהו סדר בתוך הכאוס הזה.

אני רואה היום גם בעולם של חיפוש זוגיות, שאנשים לא בטוחים אם הבחירה שלהם היא נכונה או לא, אז שואלים חבר ושואלים עוד חבר ונכנסים ל-AI ומתייעצים איתו ומתחילים לקרוא דברים באינטרנט. זה היה בקשור זוגיות? כן, בטח. איך יודעים? בטח בטח ברור אנשים בטח ושואלים ושואלים ושואלים ושואלים מחפשים את התשובות בחוץ על ידי זה שהם יאספו הרבה מאוד מידע זה זוקים את יודעת זה אנחנו מחפשים גם משהו שאני קורא לזה עוגנים שייתן לך איזה עוגן כזה זאת אומרת וואלה זרקתי עכשיו ואת חיזקת אותי אז אוקיי זה כנראה אני אני דווקא פה אתן לך דוגמה הפוכה אני מאלה שאוהבים להתייעץ.

אני באמת אוהב לשמוע דעות של אנשים וזה ויש לי חבר ילדות מאוד טוב שהרבה פעמים מתייעץ איתו ואז איזה יום אחד הוא. לפני הרבה שנים כבר אבל הוא שאלתי אותו משהו על דעתו על דעתו של מה אני צריך לעשות ואז הוא אמר לי תקשיב. למה אני צריך להגיד לך מה הדעה שלי אז אני אומר לו מה זאת אומרת כי אני רוצה לשמוע את הדעת שלך אבל הוא אומר לי אבל בדרך כלל אתה לא עושה את מה שאני אומר לך. אז אמרתי לו אוקיי אבל עצם זה שאני שואל לדעתך זה כאילו כי זה מספיק חשוב לי אני בסוף אקח את ההחלטה שאני חושב שהיא נכונה. זה לא אומר שאני לא רוצה לשמוע את הדעה שלך ואנשים היום אני חושב שהצפה הזאת של הצורך בלצרוך מידע ותקשורת בעידן שאנחנו מוצפים בו.

אפשר לדבר תכף גם על הסכנות בדבר הזה כי העולם הולך לכמה שאנחנו היום חווים את התקשורת היום עם האיי ועם סייברת כפי שקיים.

בעידן הסייבר, אנחנו נחווה מידע שאת יודעת שלא בטוח שהוא נכון, כבר עכשיו אנחנו חווים, בסדר? הרבה פייק, הרבה זה, אנשים מעלים לרשתות שום דבר שקשור לעובדות, פשוט מעלים דברים שהם רוצים, עכשיו בתור מישהו שמחפש את העוגנים ורוצה לצרוך את המידע, זה אולי הדבר הכי נורא לעשות, זאת אומרת אני אחד הדברים הראשונים שעשיתי בשביל אוקטובר, שאנשים התקשרו אליי ואת יודעת כולם דיברו עם כולם, אמרתי ואנשים אמרו לי ראיתי בטלגרם ככה ראיתי בזה, אמרתי אני לא יודע, אני לא מסתכל בטלגרם. אני לא מסתכל בזה, ההפך, תנשמו רגע, תנשמו לא במובן של רק לנשום, אלא פיזית כאילו, אל תעשו שום דבר שעכשיו מפיל עליכם עוד מידע, כי המידע הוא לא מדויק, הוא לא מגיע בצורה ישירה, ואגב זה בסיס גם אחרי זה לכל מיני, את יודעת, קונספירציות וכל מיני דברים שהם עוד יותר פוגעים בנו, זאת אומרת, אם הייתי באי ודאות במה קורה עכשיו, אז עודף מידע הזה. רק מייצר עוד יותר אי ודאות ואני הדבר האחרון שאני אגיד על זה יש יש איזה האמת היא זה מאמר שכתבתי איזה שנקרא בין הפרשנות לבין הנביאים. כי יש משפט מה שנקרא מהיהדות שאומרים הנבואה ניתנה לשוטים אגב לשוטים ולתינוקות.

והדבר הזה את יודעת כאילו באיזה זכות בן אדם שיושב עכשיו אני אומר לך את זה בתור מישהו שיושב באולפנים. אני תמיד נזהר ואני אומר תקשיבו אני אני לא אומר מה יהיה אני לא מנבא מה יהיה אני יכול להעריך אבל אני מעריך בדיוק כמוך אולי עם ניסיון בהקשר כזה או ניסיון אחר ולקחת עכשיו דברים שנאמרים לנו או קורים ולהפוך אותם לזה העוגן שלי לפעמים זה טעות לפעמים זה עושה לנו נזק הרבה יותר גדול. אני חושבת שזה תלוי בכמות זאת אומרת ברגע אנחנו צריכים מידע כדי לדעת איך להתמודד עם המצב אבל ברגע שהחיפוש של המידע הופך להיות כפייתי ובלתי פוסק. אז זאת בעיה זאת בעיה גם רמה. פסיכולוגית אנחנו יודעים למשל ב-OCD, ב-OCD יש את האי ודאות לגבי כל מיני פעולות, האם סגרתי את הדלת, בסדר?

האם קיבלתי את הגז? ומה שרואים זה שככל שעושים יותר בדיקות, ככה בעצם אי הוודאות גדלה ולא פוחתת. זה לא שאדם שעכשיו עשר פעמים ילך לבדוק אם הדלת סגורה, אז זה יירגע אצלו ויגיד אוקיי, אז היא בטוח סגורה. כן, אבל ב-OCD זה באמת מטריד אותך. בוודאי.

זאת אומרת, אני לא יכול עכשיו להתרכז, כי כל הזמן יושב לי בראש אם סגרתי את החלון או הדלת. יצרו שם ודאות. עכשיו, כמובן שאנחנו מדברים פה על איזשהו קצה, אבל גם אצלנו במלחמה, מה שאתה אומר זה גם מה שאני אמרתי לאנשים, אתם לא צריכים כל כך הרבה מידע, אתם לא צריכים גם את הטלקראם וגם את ה... תנטרלו את הדבר הזה, זה מציף אתכם וזה דווקא מקשיע לכם להתמודד. והרבה אנשים אמרו לי, אבל זה נותן לי תחושה של ביטחון, זה נותן לי תחושה של שליטה.

אבל אני חייבת לומר שזאת תחושה מדומה, כי הרי אין לנו באמת ביטחון ואין לנו באמת שליטה, אבל מה שכן זה עושה, זה מוסיף הרבה מאוד סטרס למערכת. זה ממש מדומה זה ממש מדומה זה ברור זה משפט שכולם אומרים את זה אומרים כאילו לא אבל זה ברגע שאני שומע אז אני רגוע כי אני יודע אבל אתה לא באמת יודע ההפך אתה רק מלחיץ את עצמך יותר נכון זה עובד הפוך. אני רואה כאנשים שבתוך האי ודאות פועלים מאוד בצורה אימפולסיבית. הרבה פעמים שאני מניחה שזה דברים שאתה גם ראית מתוך הלחץ הזה עדיף שנדע משהו שנחליט משהו מאשר להישאר בתוך האי ודאות הזו. נכון, נכון.

ולכן כאילו לפעמים דווקא באירועים שהם מפתיעים אותנו צריך לדעת לקבל החלטות ומהר, אפרופו מה שאמרתי על קרב אוויר, שלוקחים החלטות מאוד מאוד מהר בשניות, כי זה בגדול או שאתה נופל או שאתה סוגר את זה וממשיך זה. נכון. אבל יש משהו בקבלת ההחלטות שהוא לפעמים גם מערער אותנו, כי ההתלבטות בתהליך קבלת ההחלטות היא גם מעמיסה עלינו בהקשרי אי ודאות. כי אם אנחנו יודעים לקבל את ההחלטה מהר ואז יש עוד משהו שאתה צריך לדעת לעמוד מאחורי החלטה זה כאילו יש לך עכשיו משהו שאתה צריך להחליט ויש לך שביל לכאן ושביל לכאן. אני תמיד אומר לאנשים אם החלטת לקחת את השביל הזה גם אם ההחלטה היא הייתה מושכלת ב-50% בסדר זאת אומרת אמרת יכול להיות שעדיף לכאן אבל לי נראה יותר נכון אגב אני גם בן אדם שהוא מאוד עובד מהבטן זאת אומרת אני.

אני תמיד ממליץ לאנשים לשלב רגע את המיינד ואת הנפש רגע כי לפעמים מרגיש לנו בבטן היותר נכון.

ואז בחרת כבר תשבי לזה זאת אומרת את קבלת ההחלטה. אם תתחיל כל הזמן לחשוב לחשוב אבל מה היה קורה והייתי עושה שם או איזה טעות הייתי צריך לחזור משם כמו שאני אומר תמיד לילדים שלי כבר לקחת את ההחלטה הגעת לנקודה הזאת מה זה עוזר עכשיו להתעסק במה היה זה לא רק החלב שנשפך. זה גם מוציא אותך מהאיזון ומהמיקוד של מה שאתה צריך לעשות עכשיו כי אתה כל הזמן מתעסק במה היה וואט איף נכון נכון היה לנו פרק על קבלת החלטות ועל פומו ועל זה וזה בדיוק העניינים האלה וזה חלק מהקושי באי ודאות שאתה לוקח קבלת החלטות כל החלטה. כשאנחנו לוקחים הנה עשית מתבטני ודאות כי אנחנו לא יודעים באמת מה יקרה אם אני אבחר בשביל הזה לעומת אם אני אבחר בשביל זה אני יכולה רק לשער וככל שההחלטה יותר גדולה אנשים יותר נלחצים מהדבר הזה. יותר גדולה מה זה אומר כאילו שהמשמעות שלה יותר גדולה אם אני מחליטה עכשיו באיזה מסלול אני רוצה לנסוע בבוקר לעבודה דרך כביש 4 או דרך כביש חוף זו החלטה קטנה אם אני מחליטה עכשיו עם מי אני הולכת להתחתן זאת החלטה גדולה ובהחלטות כאלה אז אנשים.

נורא נורא נלחצים מזה שהם לא יודעים הם לא יודעים ומנסים כמו שאמרתי. אמרנו להתמודד בכל מיני דרכים. טוב, האם בכלל אפשר להתכונן למשהו לא צפוי? אני חושב שכן, ואני עוד פעם אגביל את זה למציאות שלנו. עכשיו, זה מתחלק להרבה מאוד דברים, בסדר?

אני תמיד נותן את הדוגמה, נתחיל רגע, נקרא לזה בארגוני, ואז נרד רגע לרובד האישי, כאילו שלנו כבני אדם. אז ברמה הארגונית, כדי להזיז ארגון בתוך אי ודאות ושהוא יעשה משהו שעכשיו... הוא לא רגיל או לא קיים אליו, יש משמעות מאוד גדולה לתרבות הארגונית. בסדר, ולאיך הוא עובד ב... נקרא לזה בשגרה, עד כמה שאפשר לקרוא למה שקורה פה במדינה שגרה, אבל ביום יומך אתה עובד, איך אתה עובד עם האנשים, כמה אתה מעודד יוזמות, כמה אתה מעודד פתיחות, כמה אתה מעודד גמישות מחשבתית והשפעה, ולא מנטרל כל מיני דברים כאלה, כי ברגע שמגיע משבר, סלאש אירוע של אי ודאות, שזה בדרך כלל מלווה באירוע משברי, כל המעטפת הזאת של התרבות הארגונית היא זאת שתומכת את הארגון ואם הארגון הזה לא עשה את הדברים שנתתי כדוגמה ויש עוד הרבה כאלה אז ברגע האירועי ודאות והמשבר הכל הכל ברעידות אף אחד לא עובד עם אף אחד אף אחד לא נמצא אף אחד לא מקשיב כולם מחפשים את המידע לא מסתכלים למנהלים לא מסתכלים לזה וארגון שהוא מספיק חזק בדי.אן.איי שלו ופה בהיבט הזה אני תמיד מדבר על חיל האוויר בהקשר הזה כי זה באמת ארגון שלא ראיתי דומה לו במדינה.

הוא לא ארגון מושלם, בסדר? אבל יש משהו בדנאי החיל האוויר הזה של מה שאמרתי, של לתדרך, לתחקר, כל הזמן להיות באיזה תהליך של למידה, שגם אם קורה לך אירוע משברי, קרי, ניקח 7 באוקטובר, שזה אירוע קיצון שחיל האוויר כשל בו, בסדר? עם כל מערכת הביטחון.

וממש בתוך תהליך של אירוע משברי, בתוך תהליך של התמודדות ולמידה, הוא מגיע בסוף לתקוף 1500 קילומטר או 2000 קילומטר באיראן ובתימן, זאת אומרת הארגון מביא את עצמו לאיזה הישג שהוא בכלל לא פרופורציונלי לכישלון, ואגב זה פער שעד היום אנשים, זאת אומרת תמיד שואלים אותי איך יכול להיות, כאילו איך יכול להיות זה היה פועל הגדר, איך הארגון נכשל וכאילו לטוס לשם וזה, וכל ההבדל הוא אותו העניין של ההפתעה, ההפתעה והאי הוודאות שהארגון מצד אחד נערך למשהו אבל לא ידע להיערך לאותו אירוע ממוקד שקרה לו והופתע לחלוטין וכל שאר האירועים זה אירועים שהארגון ידע להמציא את עצמו וללכת לקראתם ולייצר גמישות מחשבתית שזה משהו שהוא מפתח להצלחה בעיניי משמעותית ויוזמות וכל מיני דברים ואני אומר לך יש לי עשרות דוגמאות שגם פורסמו על כל מיני לא יודע שהיו מטוסים אפרופו רמת דוד מטוסי רמת דוד. יש שם F-16 ישן, הכי ישן בחיל, הם מעל גיל 40, והמטוסים האלה שהתחילו לדבר על איראן, זה משהו שפורסם אפשר לדבר עליו, אז כאילו דיברו על זה שהם פחות רלוונטיים לאיראן. העניין הוא שבאו כמה אנשים בתוך החיל ואמרו לא לא לא לא, מה זה לא רלוונטי, אנחנו רוצים להשתתף, אמרו אין בעיה, אז תגידו איך אתם משתתפים, כי כאילו זה מטוס ישן, דלק עניינים, עשו עבודה והבינו שאוקיי, אז פתאום גילו שרמת דוד זה הבסיס הכי קרוב לאיראן. אופטיה פיזית, כן הדבר השני זה אמרו טוב לא חייבים לקחת לא יודע x טון פצצות אפשר לקחת קצת פחות ואז יש יותר דלק נכון ואז אמרו אוקיי וגם אפשר לעשות אולי איזה שינוי טכני פה בקיצור הביאו פתאום כמות מטורפת של עוד מטוסים לתוך הזה רק מזה שאנשים היו גמישים עכשוויתית והתחילו לחשוב וגם מזה שהארגון לא אמר להם חבר'ה חבר'ה אל בבלו את המוח שבו בצד לא עשו את זה. הדבר השני שאני אקח זה לקטע המנטלי, זאת אומרת שהוא בעיניי הוא נכון גם לארגון אבל הוא נכון בעיקר בטח אם מישהו עכשיו מקשיב ורואה אותנו ומדבר על איך אני מה המחפט לארגון.

אני כאילו קם בבוקר ופתאום אומרים לי ישראל תקפה באיראן ואין לימודים היום, זה קורה לא? זה לפעמים קורה. כן, פה ושם. כן, אין לימודים, סוגרים את הכל, אבל לא סוגרים את הכל, נתבק פתוח ואז אתה עוד יותר מתבלבל, אתה אומר רגע מה קורה אני יכול לצאת לעבודה לא יכול לצאת לעבודה ואז אומרים לך מעבודה לא כן כולם באים היום. אבל אבל יורים טילים ואז זה סירן הרבה לפני שאתה בא לצאת בקיצור אתה פתאום נכנס לעוד איזה התרעה או איזה משהו שהוא.

חשבנו כבר שאולי אפילו התרגלנו לזה כי כאילו מה חווינו כל כך הרבה אבל לא התרגלנו לזה אנחנו לא מתנרגלים וגם אין סיכוי בעולם שנתרגל לדבר כזה אבל אם אנחנו במוכנות מנטלית מהסוג של אני מבין שזה יכול לקרות מחר בבוקר. תקשיבי זה קרה לנו לפני שלושה ימים. הלילה לא יודע יש דיווחים אמריקאים תקפו בזה מאיפה אני יודע מה יהיה מחר באמת אני אומר אני אמור לטוס ליוון בעוד שבועיים אני יודע אם אני אטוס אני מושג אם אני אטוס אבל אני מכין את עצמי לזה שאוקיי איך אני עכשיו ממזער אפרופו מה שאמרנו עוגנים ולמצוא איך אני עכשיו מבין שיכול לקרות שבטווח זמן הזה שלפעמים הוא מחר בבוקר ולפעמים עוד שבועיים לטוס ליוון איך אני עכשיו בטווח זמן הזה מכין את עצמי מנטלית להתמודד עם זה שעכשיו תהיה לי הפתעה מצבית אי ודאות משברי מדינה משפחה. אנחנו לא מדברים על זה אבל כאילו במציאות הברורה שאנחנו המטולת שאנחנו חיים אנשים נהרגים בתאונות דרכים אנשים אני שמעתי איזה סיפור זוועה לפני שבועיים על מישהי שאני מכיר שחצתה את הכביש והייתה בפלאפון ועוד מישהי.

אנחנו, יש איזה מנגנון שלנו כבני אדם, את יודעת את זה יותר טוב ממני באמת פסיכולוגי, שכאילו הוא מחייב אותנו להתמודד עם זה, כי אחרת המסלול הזה של להיות חרד ולחיות בפחד מאיך אני יוצא הביתה עכשיו, זה קורה כנראה לכולם, זאת אומרת, אני כל הזמן אומר שאומרים לי, אנחנו מדינה בפוסט טראומה, אני אומר להם, לא בטוח, נראה לי שאנחנו עוד בתוך הטראומה, יש חלקים של פוסט, אבל הרבה זה בתוך הטראומה. כי זה באמת ככה, אז הקטע המנטלי של להכין את עצמך הוא מתחלק לשניים, אחד זה להבין שזה יכול לקרות, עצם זה שאתה מבין שאתה אומר יכול לקרות שמחר בבוקר, לא יודע מה, טראמפ, עניינים, איראן, זה, אני לא אומר שזה משקיט אבל זה מייצר איזה משהו עוגן, כאילו זה מייצר איזה ודאות שתהיה אי ודאות, בסדר משחק מילים כזה אבל זה מייצר איזה משהו כזה בתחושה שלנו ואז כשזה קורה אז. אוקיי אני לא כזה מובטא כי חשבתי שזה יכול לקרות. זה גם בשורט רן כאילו בזה שיכול להיות מחר בבוקר וגם בזה שעוד שבועיים כי אם יש לי טיסה ליוון עוד שבועיים ומאוד חשוב לי לטוס לשם עם הבת שלי כרטיסים להופעה משהו מגניב אני אז אני אטוס באל על. כי אל על זה קצת יותר בטוח שלא יבטלו את הטיסות והדברים שהם לא תלויים בי אם יסגרו את נתבג זה כבר גדול עליי אז אני אעשה ביטוח.

יש אי ודאות זה להכין לעצמנו סוג של תרחיש עכשיו זה לא לשבת ולכתוב להשקיע בזה יותר מדי זמן אבל בתוך ההבנה הזאת שיש אי ודאות אם יש איזה אירוע מז'ורי. שנגיד עוד פעם אני חוזר לטיסה ליוון אבל זה יכול להיות גם הצוחקת התקופה הזאת של בין ינואר ל-28 לפברואר שכל הזמן אמרו עוד רגע תוקפים בכל שבת וכן וכולם אני מניח כולם זה היה שיח זה היה בתקשורת זה היה בכל אחד שקצת במילואים קצת כל הזמן.

קורה עכשיו וזה קורה זה, ואני כל הזמן אמרתי, אוקיי, זה כנראה יקרה, אז אני אכין את עצמי, מה זה אני אכין את עצמי? אני מבין שזה מלחמה עם איראן, היינו כבר בזה לפני שנה, טילים בליסטיים, ראינו מה המשמעות של זה, אז בתור אזרח אני מבין שכדאי שהממ"ד שלי יהיה מוכן, אולי אני אשים שם מים, אולי אני אדבר רגע עם הילדים על זה שזה יכול לקרות. זאת אומרת, תעשה תהליכים, שאגב, עצם זה שאתה מתעסק בתהליכים האלה, זה מאוד משקית. כי כאילו, עכשיו אני גם מוכן לזה שיכולה להיות הפתעה, זאת אומרת, בסטטוס מאנד שלי יכולה להיות הפתעה, ואני גם נערך לזה אז כאילו שזה קורה אז אוקיי זה א' לא הפתיע אותי מאוד. והדבר השני אבל נערכתי לזה כבר נכון הממ"ד מוכן עכשיו קחי את האנלוגיה של הממ"ד לכל דבר בסדר כמו שאמרתי הטיסות לאלעל הביטוחים העניינים זה חלק מזה.

וואי אמרת מלא דברים שאני רוצה להתייחס אליהם קודם כל אני אגיד שבמחקרים בודקים מה המבדיל בין אנשים שמתמודדים טוב עם אי ודאות לבין כאלה שלא מתמודדים טוב עם ודאות ויש לזה ממש איזה שם זה נקרא. צורך בסגירה קוגניטיבית, חוקר בשם ארי קרוגלנסקי מאוניברסיטת מרלינד דיבר על זה, זה עד כמה הבן אדם צריך תשובה ברורה וסופית, עד כמה הוא צריך ודאות לפני שהוא פועל, זה הסגירה של האירוע, עד כמה הדברים סגורים או המידע סגור לי. וככל שאנשים יותר צריכים את הדבר הזה, אז הם יותר נוקשים, הם פחות משנים דעה, זה אגב גמישות קוגניטיבית, טוב בזמן משבר. עכשיו, בדקו איך אפשר לשנות את הצורך בסגירות הזאת, מה אנחנו יכולים לעשות. נניח שאני אדם, קודם כל זה מושפע בוא נגיד גם מרכיבים גנטיים, גם מחוויות חיים.

דווקא אנשים שלפעמים גדלו בסביבה שהיא פחות יציבה, קצת יותר רגילים לדבר הזה מאשר אנשים שהחיים שלהם היו מאוד מאוד יציבים וברורים ופתאום יש איזושהי הפתעה. זאת אומרת שהילדים שלנו את אומרת יהיו אנשים קומפלטיביים יותר. אז הכל פה באיזונים, במידה מסוימת זה יותר חוסן, במידה רבה מדי זה יוצר פחד מאוד מאוד מאוד גדול משינוי וטראומה, עכשיו יש גם הבדל בינינו באותה המציאות במידת הרגישות שלנו ובאיך שאנחנו חווים אותה, חלק זה יהיה להם ככה וחלק זה יהיה להם ככה, אבל בגדול חלק מזה גנטי, חלק מזה הוא תוצר של חוויות חיים, אבל חלק מזה זה גם דברים שאנחנו יכולים לעשות אחרת, ואז בדקו מה אפשר לעשות כדי שנצטרך קצת פחות כל הזמן את הדברים סגורים, שנוכל להתמודד טוב יותר עם מי עבדנו. ומצאו כמה רכיבים, דבר ראשון שמצאו זה באמת גמישות קוגניטיבית שהזכרת את זה שוב ושוב ושוב, עכשיו מה שמעניין אני חוזרת לדברים שאמרת, דיברת על השגרה, האם אני מתאמנת בזה בשגרה, ובאמת כדי להיות מוכנים למשבר או להתמודדות טובה באי ודאות, אני צריכה לתרגל מיומנויות מסוימות כל הזמן בשגרה, אני קורא לזה לאמן את עצמך, אני משתמש בגמרי במושג, זה ממש לאמן את עצמך בזה, זה ממש איזה שריר שפשוט. אפשר לאמן, אז ההגדרה של הגמישות המחשבתית הזאת זאת היכולת להחזיק כמה פרשנויות אפשריות בו זמנית, או כמה דרכי פעולה בו זמנית, לא להינהל על דבר אחד, וזאת דוגמה שנתת בחיל האוויר.

יש אנשים שאומרים, זה מטוס בן 40 שנה, אי אפשר לטוס איתו, וזהו, ואז לא משנה מה, לא מוכנים לשמוע בכלל אפשרויות, ויש כאלה שסוגרים להם את הדלת, אז הם מחפשו דרכים להיכנס מהחלון, וזה מה שהצגת, אבל זה באמת עניין של... של תרגול ואפשר ממש לתרגל את הגמישות הזאת כל הזמן ועוד מעט ניתן אולי כמה טיפים לאיך. דבר נוסף שמצאו זה יש מיינדסט של צמיחה לעומת מיינדסט קבוע דיברנו על זה פה לא מעט בפודקאסט. יש אנשים שאם למשל משהו לא הצליח להם או משהו לא עובד. אז הם אומרים אני לא מוצלח בזה אני לא טוב בזה ויש אנשים שאומרים אני לא טוב בזה עדיין אני לא למדתי מספיק.

אני לא התאמנתי מספיק. אנשים עם מייד מקובע שאומרים אם לא הצלחתי אז אני לא טוב בזה, אז הם מתמודדים פחות טוב באי ודאות כי באי ודאות יש הרבה מקומות שאנחנו לא נצליח בהם ואנחנו נצטרך לא להצליח ואז לעשות חישוב מסלול מחדש ולחסוך שוב את זה. זה מתחבר בדיוק להכנה המנטלית הזאת שדיברתי עליה כי חלק מהעניין זה גם חוסר מנטלי בסוף. נכון. ההבנה, אני עוד פעם אצטט משהו שאני אומר לילדים שלי, זה דומה מאוד לסיפור של השביל, תחשוב רגע בנקודת הזמן שקורה משהו.

כמה אתה יכול להשפיע עליו עכשיו אם אתה יכול להשפיע עליו אז תעשה כל מה שאתה יכול בשביל להשפיע עליו אבל אם זה לא משהו שאתה יכול להשפיע עליו אז אין מה עכשיו להתעסק בהייתי צריך ללמוד הייתי צריך לעשות לא הייתי זה ואז זה משפיע. אתה מדבר על דבר נוסף פה זה באמת ההבנה מה מעגל ההשפעה שלי מה הדברים שאני יכולה להשפיע ומה אני לא יכולה להשפיע. אני לא יכולה להשפיע על מתי איראן יתקפו גם בזה סליחה תמיד ששואלים אותי רגע אז מה זה מתי אני לא יודעת תרימו טלפון שלא יתרם.

אני אין לי משפט על טראמפ, או שהייתי בזום עכשיו עם ארה״ב, דיברתי עם טראמפ. ואגב, זה לא משנה כמה אני אקשר את זה, גם הוא לא יודע, אני עדיין, זה לא בשליטתי, אין לי מושג מתי ואם תהיה אזעקה באזור שלי, אין לי מושג מאיזה חצית יתקפו, זה לא בשליטתי. אבל כשאני מחפשת שליטה בדברים שהם לא בשליטתי, זה נדון לכישלון והרבה מאוד פחד, כי זה באמת בלתי אפשרי.

אנחנו צריכים להבין קודם מה הם ואז באמת להיות על זה והדברים שבשליטתנו זה כמו שאמרת מדברים על תקיפה תכינו רק את הממ"ד שיהיה מוכן תבדקו שיהיה לכם ביטוח במקרה שהטיסה תבוטל. אז גם לדבר את זה כמו שאמרתי את זה ככה בין השורות אבל גם לדבר את זה בתוך המשפחה לצורך העניין בתוך אתה הקטן במיוחד אגב ילדים. בסדר כי בסוף בואי זה לא משנה הם הולכים לבית ספר הם צריכים אגב הדור של היום הוא צרכן. כמה שנראה לנו שלא הוא צרכן של אקטואליה הרבה יותר ממה שהיה בדור שלנו ולו מעצם זה שהם חשופים לזה בכל רגע נתון וגם שומעים ויש משהו גם בהוויה הישראלית בעיניי אני נתקל בזה תמיד בכל מיני אנשים שמתייעצים איתי על השירות הצבאי נגיד כאילו אני מתעסק בזה לפעמים גם ואחד הדברים הראשונים שאני אומר לאנשים אפרופו too much information תקשיבו כאילו אנחנו מוצפים בשכן של. החבר של המוסכניק שלי כולם היו הרי בצבא כולם מכירים כולם יודעים כולם היו תת אלוף בזה הוא זה ואז ה too much information הזה הוא מוביל אותך לקבלת החלטות לפעמים שהיא בכלל לא נכונה.

ואנחנו פה צריכים בתוך התא המשפחתי הקטן בתוך האנשים שקרובים אלינו לעורר שיח שהוא בדיוק הדבר הזה זאת אומרת אני כאילו מכין את הממ"ד אבל חבר'ה ילדים כאילו אני יודע שאתם שומעים בבית ספר זה אז תדעו שזה המצב. אגב בצורה הכי יבשה הכי לקונית הכי פשוטה כדי לא לייצר פה איזה משהו שהוא עוד פעם יותר מדי עובדות ומועט אייף ומה יקרה אלא יכול להיות שתהיה מלחמה היינו כבר בסרט הזה הבנתם על מה מדובר יראו פה טילים זה מעורר שאלות תמיד בסדר אני היה לי את השיחות האלה עם הבת שלי אז היא אומרת לי אז ייפלו עלינו טילים לא ייפלו עלינו טילים אבל אז שמענו אני גר ברחובות אז נגיד את הפגיעה במכון ויצמן. היא אומרת לי אבא עד היום אני זוכרת שכשהיה את הפיצוץ הזה אתה אמרת לנו שזה ירות. אז אמרתי נכון אמרתי את זה כדי להרגיע אתכם זה היה ברור שזה קרוב היא אומרת אנחנו גם ידענו את זה ואנחנו לא אמרנו לך שלא תיקנו אותך כן אז הם מבינים וחלק מהעניין בלדבר את זה זה מאוד משקיט את זה ומאוד פחות מכניס את העניינים של הסטרס נכון אתה אתה אבל אני בטוחה שיש אנשים ששומעים אותנו ואומרים אוקיי אז אנחנו. אתה אומר בעצם שאנחנו צריכים תמיד להתכונן גם לדבר הרע, גם לאופציה הקשה.

ויש כאלה שיגידו לך, תשמע, אבל זאת חרדה, כאילו חרדה זה להסתובב בעולם כל הזמן, להחזיק בראש את האופציה הקשה. חרדה שזה לא מאוזן. כי יש משפט באנגלית שאומר, expect for the worst, hope for the best. עכשיו, צריך להגיד אותו הפוך. Hope for the best, expect for the worst.

ואז אתה, זאת אומרת, אני בסוף, זאת אומרת, אני, בואי נשים את הדברים בראש, אנחנו חיים במציאות טובה, אנחנו בלב תל אביב יוצאים, אני לא יודע מה איתך, אני הספקתי להתאמן בבוקר, לשתות קפה, לעשות כבר שתי פגישות של עבודה, זאת אומרת, המציאות שלנו היא ברובה, גם בתוך התרללת הבלתי נגמרת של המדינה וכל החוויה האישית של כל אחד שקשורה ל... למאיפה הוא מגיע ומה קורה לו בסביבה והתרללת והמנעת חרדה שהרי אנחנו יודעים שהוא קיים אצל כל אדם, את יודעת, זה טוב ממני, זאת אומרת, זה בין אחד לזה, אחד זה שש במספר אצלו ואחד זה אחד, ואחד זה מעורר משהו קטן מעורר את זה אצלו ואחד זה צריך ממש משהו חזק שיעורר את זה אצלו. אני חושב שבתוך המנעד הזה אנחנו צריכים להסתכל יותר על הטוב, וזה לא אומר שאתה לא צריך להתעמל. ולהכין את עצמך, זה הכל צריך להיות באיזונים, זה כמו שאני תמיד אומר על הספורט, אגב ספורט, שזה לא בריא יותר מדי, בסדר גם פה הוא צריך להיות באיזונים, כי מה זאת אומרת תקשיב לגוף שלך רגע, אל תשבור אותו, אל תעשה איזה משהו שהוא, זה בדיוק זה. אז אני חושבת שחשוב להדגיש את הדבר הזה, הכוונה פה היא יותר מהכל בעיניי להוריד, לצאת מההנחה שאמורה להיות בכלל.

כלומר, אנחנו מסתובבים בעולם ומופתעים כל פעם מחדש שדברים קורים. אנחנו מופתעים שפתאום איזה מישהו נפצע בתאונת דרכים, אנחנו מופתעים שפתאום איזה מישהו פיטרו אותו מהעבודה, אנחנו נורא מופתעים שפתאום עוד פעם יש אזעקה, כל הדברים האלה נורא מפתיעים אותנו כל הזמן, והרבה אנשים מתעסקים גם בשאלה, אבל למה זה קרה לי? למה זה קרה לו? למה זה... והתשובה היא תשובה די כואבת, אבל האמת שדברים פשוט קורים, זאת אומרת אין באמת ודאות.

יש משפט שאומר אבל שיט סאפן. נכון, כזה, זה קורה, אבל זה באמת קורה, זאת אומרת אנשים כל הזמן נפצעים בתאונות דרכים, אנשים כל הזמן מפטרים אותם, כל הזמן, כל כמה זמן יש איזשהו אסון טבע כזה או אחר בעולם, זאת אומרת הדברים האלה הם קורים. אז ההכנה המנטלית פה היא אולי לעשות איזשהו שיפט ולהגיד, אוקיי, דברים יכולים לקרות, אבל מהצד השני, גם לא ללכת כל היום עם החוויה הזאת של דברים תכף קורים, דברים תכף קורים, כי שם התעוררת החרדה. אז כאן כשאתה מדבר על האיזון, זה למצוא איזשהו מקום שבו מצד אחד אני לא בהכחשה מוחלטת שיכולים לקרות דברים בעולם, ומהצד השני אני גם לא מחזיקה את זה כל הזמן איתי, כי אז זה באמת רמות חרדה מאוד מאוד גבוהות. אז אני לא מחזיקה את זה וגם לא מופתעת.

אתה יודע, אני אקח אותך לכיוון אחר לגמרי.

אני חושבת שאנחנו מדברים פה על תקווה אפילו, אופטימיות. מה התפקיד של אופטימיות ושל תקווה? האם לצפות לטוב או לא? אז זה דיון שהוא מעניין כי אנחנו רואים שאנשים שהם אופטימיסטים באופן כללי בהרבה מאוד דברים, ברוב הדברים טוב יותר, קל יותר, הביצועים שלהם יותר טובים, תפקידים יותר טוב ביומיום. אופטימיסטים, לצפות לטוב, אבל ויקטור פרנקל כתב בספר שלו על החוויות שלו במחנה ההשמדה אושוויץ ואחד הדברים שהוא תיאר שם זה שאנשים נורא היו מקווים שעד הקריסמס הבא הם כבר יהיו בבית ואת הקריסמס הם יוכלו לחגוג עם בני המשפחה שלהם או את חנוכה הם יוכלו לחגוג עם בני המשפחה שלהם וכשזה לא היה קורה וכשהיה מגיע קריסמס זאת הייתה תקופה שהכי הרבה אנשים היו מתים בה ואולי זה בעצם מדגים קצת את הדבר הזה שאנחנו מדברים עליו מה שקרה לאותם אנשים זה שהם נאחזו כל כך חזק בתקווה אבל הם פספסו את זה שאולי זה לא יקרה הם לא יחזיקו את האופציה הזאת ואז שהדבר הזה לא יתרחש שזה פשוט שבר אותם ופירק אותם לחלוטין אנחנו אומרים תחזיקו את התקווה אבל תחזיקו גם את האפשרות שזה לא יקרה.

בוקר שהיא מגיעה מעולם אחר היום היה משחק כדורסל בלילה בין בגמר NBA בין ניו יורק ניקס לסן אנטוניוס פרס. המחצית הראשונה נגמרה באיזה 20 הפרש לסן אנטוניו המשחק בניו יורק אגב. הרבע האחרון התחיל כשבסוף הרבע השלישי הם היו בפיגור של 29 נקודות זה פיגור שלא חוזרים אלינו בעולם הכדורסל לא בגמר לא בשום דבר ואז. אז בתהליך של כאילו יש איזה צילום כזה של תשע דקות לסיום שזה כלום זמן היה איזה 20 ומשהו הפרש. פתאום הקבוצה הזאת ניו יורק פשוט חזרה למשחק שהסל האחרון הזה הסל שניצח את המשחק שלוש מיליון לפני הזה זאת אומרת היה פה איזה אירוע מנטלי הוא לא קשור בעיניי בכלל ליכולות של כאילו זה שתי קבוצות שהן מאוד טובות שתיהן חזקות שחקנים שחקן באמת שחקני על אבל פתאום היה אירוע מנטלי.

של קבוצה יחידים אני לא יודע אנרגיות קהל הכל ביחד הביא אותם לזה שהם האמונה הזאת שאמרת התקווה הזאת זאת אומרת אין לי ספק שמי שיושב שם בקהל אמר בוא נראה רבע אחרון 29 הפרש מה כאילו אין סיכוי אבל לא נלך הביתה כי כאילו מה שילמנו כבר על הכרטיס ואז הוא קיבל תצוגה בעיניי אני אומר שוב נכון שזה ספורט אבל זה אירוע מנטלי משוגע שקבוצה של שחקנים מצליחה לחזור עכשיו זה גם אירוע מנטלי. משוגע לצד השני כי הצד השני פתאום מוצא את עצמו חסר אונים שום דבר אתה יודע בצד השני זה שום דבר לא הולך לי אני לא מצליח איך זה יכול להיות אני כאילו הייתי עד עכשיו פה פתאום אני כאן. ומה שאני רוצה להמחיש בדוגמה הזאת זה שההתמודדות הזאת המנטלית שאנחנו רואים אותה אגב הרבה פעמים בעולם הספורט כי זה כאילו זה זה המחשה דרך משחק אבל זה תמיד קיים שם האי ודאות. אל מול היתרון של נגיד מי שמוגדר יותר טוב נגיד בטניס יש ממש דירוג מי אחד בעולם מזה. את לא תשמעי שכאילו זה די שכיח שמספר אחד או שתיים מפסידים ל-22, זה קורה כל הזמן כי המוכנות המנטלית, זאת אומרת אתה בא ואתה אומר אוקיי אני מתמודד מול הכי טוב בעולם, אבל זה לא 0 או 1, יש סיכוי שאני אנצח אותו ואני בוחר להיאחז בסיכוי הזה ולדעת להתמודד ואגב לאמן לי להסתכל על החולשות, על החוזקות, על איך אני אביא את עצמי למקום הזה בצורה, לראות מה בשליטתי, בדיוק, ללכת למקום של ה...

נקרא לזה אני קורא לזה עוד פעם מנטלי אבל זה גם ניתוח של חוזקות של איך אתה חי ומה שאני יכול להשפיע אני אעשה. עכשיו אם הוא יותר מוכשר ממני ויותר טוב אז הוא אתה יודע אבל אני לא מראש אומר no way זה לא יקרה כמו שמראש אני לא בא קם בבוקר ואומר היום יהיה פה אסון חבל שאני קם מהמיטה כי אז אתה נכנס לדבר שנקרא דיכאון. נכון. אתה לא תצא מזה. נכון.

בסדר זה כאילו אתה תהיה במעגל אינסופי של כאילו למה לקום אם יכול להיות שיראו טילים פה היום על המדינה או למה לקום אם אני עכשיו. לא יודע, בטוח יקרה משהו, כי אמרנו שכל יום קורה משהו. והדבר האחרון שאני אגיד זה שיש משהו ביהדות, אגב, ביהדות, שלאורך השנים, אם תסתכלי, אם נסתכל על ההיסטוריה היהודית, היהדות ממש ממש מדברת היוותאות. באמת, בכל תאריך שאנחנו מציינים, בכל דבר שאנחנו חוגגים, לא נפתח את זה פה עכשיו, אני אומר לך, החל מאירועים מג'ורית מולה לסדר, או... אומרת בר כוכבא שלא משנה כמה אנחנו חוגגים בסוף זה היה אירוע כישלון מטורף היסטורי אגב והיהדות מאוד מכוונת למציאות שאנחנו חיים והיא כל הזמן באי ודאות עכשיו איפה היא מייצרת לנו כיהודים את העוגן תמיד לפחות לפי התנ״ך וזה זה דרך המקור הזה של אלוהים שיש לך אלוהים ואתה זאת אומרת תמיד תאמין ותמיד תבוא לשם וזה מתחבר בדיוק לנושא הזה של השואה כי בשואה את יודעת אנשים שהמחקרים אומרים שאנשים ששרדו את השואה זה אנשים שאני לא רוצה להגיד היה להם עמוד שדרה יותר חזק כי היו גם זה אבל היה בהם איזה משהו.

למה אנחנו הולכים לשואה בוא נדבר על אלי שרבי אלי שרבי הוא מדבר על זה על התמודדות בתוך אי ודאות בשבי הזה שלו. שהוא רוצה את מגיע מעולם של ראיית חשבון עניינים שהוא כל הזמן תרגל את עצמו וחשב את עצמו ואמר מה הולך לקרות ומתי הולך לקרות ובעצם האמונה הזאת לא האימון האמונה הזאת בזה ש. אני מבין שגם יכול להיות טוב וזה יקרה היא מנצחת לפעמים את הנושא הזה וזה חוזקה שהלוואי שהייתה אותה לכולנו היא לא קיימת אצל כל בן אדם אבל אני חושב שכמו שאמרתי יש משהו ביהדות שמאוד מכווין אותנו לזה. אוקיי אנחנו צריכים לסיים אני רוצה כן אבל שניתן טיפים פרקטיים יש אנשים עכשיו שישיבו אומרים אוקיי טוב יש תחנה נוחה עם לא ודאיים צריך להתקדם.

טיפים פרקטיים אז אני חושבת שצריך גם להתאמן קצת על הגמישות המחשבתית הזאת שדיברנו עליה ואפשר להתאמן על זה בשגרה כל הזמן זה לנסות דברים אחרים כל הזמן דיברנו על הדרך לעבודה אתם נוסעים בדרך מסוימת תנסו דרך אחרת. היום הייתי באימון בבוקר ואז יש איזה שהוא חלק שעולים על הליכונים עכשיו בהתחלה כשעולים כל אחד עולה באופן רנומלי על איזה שהוא הליכון שפנוי ואז כשיש סבב נוסף אנחנו יורדים עושים קצת שקעות חוזרים לסבב. נוסף, אתה רואה שאנשים חוזרים לאותו הליכון שהם היו בו בהתחלה. זה המקום שלי. זה המקום שלי, אז לא, אז בואו תנסו ליכון אחר רגע, תראו מה זה.

בדברים הקטנים, בבחירות הקטנות, תנסו לקחת סדרכים שונות, לעשות דרכים אחרת. בתקשורת עם אנשים, יש לכם איזושהי דעה מסוימת, בואו תנסו קצת כמו שעושים ב... לא חשוב. יש לכם דעה מסוימת שלך זה, תנסו באמת. באמת להיות בנעליים שלהם רגע ולהסביר אותם, אני לפעמים עושה את זה בטיפולים, תסבירי אותו עכשיו, למה את חושבת שהוא עשה את זה, בואי תיכנסי שנייה לנעליים שלו, ואז היא נותנת את ה...

זה מאוד קשה, נותנים את ההסבר מנקודת המבט שלי, ואני אומרת לא, בואו תנסו לראות רגע עוד נקודה, מה עוד יכול להיות, שאלו את עצמכם בכלל, מה עוד יכול להיות, כשיש איזה תסריט בראש, איזה עוד אופציות אפשריות, נרחיב את מעגל התסריטים, נרחיב את האופציות שלנו לראות דברים מכמה זוויות, וזה משהו שאפשר להתאמן עליו בשיקול. עוד דבר שאפשר לעשות זה לתרגל גם אי ודאות אנחנו יכולים לתרגל אי ודאות לבחור אפילו כל שבוע איזה פעולה קטנה שאנחנו עושים בלי שאנחנו יודעים מה תהיה התוצאה. ולהתאמן בדבר הזה וממש רואים שאי סבילות לאי ודאות היא פוחתת כשנחשפים לאי ודאות בצורה מסוימת. אני מתכוונת פה אבל יש אנשים שאני קורא לזה שהם תמיד אומרים יש אנשים שאני לא אוהב אפילו. אני לא אוהבת הפתעות, אבל אני רוצה להפתיע אותך לא יודע לעשות לך מסיבת יום הולדת 40 כאילו זה טוב או לא טוב זה נכנס בקטגוריה של לא אתה מפתיע אותי אז זה לא טוב או שזה לא אתה תפתיע אותה אני חושבת שמי שלא אוהב הפתעות צריך להתאמן על ההפתעות זה הדבר אז בגלל זה אמרתי לך את זה למישהו אחר אנחנו לעצמנו דווקא דווקא כאילו הפחד הזה מזה שמלהיות מופתע זה חלק מהתהליך שצריך לדעת להתמודד.

נכון וזה חלק מהלאמן את זה זה ממש זה זאת אומרת אם אתם לא אוהבים קצת תפתיעו תצאו איזה ערב לאיזה עיר בלי לדעת בדיוק לאן אתם הולכים ותראו לאן הערב מתגלה תגיע למקום תעשה איזה גוגל מאפס תגיד אוקיי איפה יש פה מקום זה בוא נלך נשב כזה זה ממש גם דבר שאפשר להתאמן עליו וככל שאנחנו מתאמנים עליו יותר עולה החוסן הפנימי והתחושה שיש לנו יכולת להתמודד במצבי אי ודאות ואני חושבת שזה משהו קצת שהזכרת גם קודם איזה תחושה פנימית שאני יכולה שאני יודעת להתמודד עם אי ודאות. אנשים שמודאגים ממה יהיה ומה יקרה ומה זה כל הדברים האלה אז מצאתי טכניקה חדשה שאני לא יודעת אני לא ניסיתי אבל זה נקרא worry time זמן דאגה מוגדר. 20 דקות ביום להחליט שבזמן הזה אנחנו דואגים ומחוץ לזמן הזה בכל פעם שאולי איזושהי מחשבה מה יקרה כן תהיה זקה לא תהיה זקה לקבוע טיסה לא לקבוע טיסה להגיד לעצמך בדיוק אני. בשבע יש לי חלון של דאגה, אני אדאג לזה אז, ואז שער היום, רגע, לחיות בלי הדבר הזה. אפשר לצמצם את זה גם לרבע שעה, אגב.

גם רבע שעה. חלון דאגה. אפשר גם להרחיב, כמה שאתם צריכים, אבל שזה יהיה תחום, שזה יהיה תפור. רגע, ומה העיתוי המועדף ביום? אה, זאת שאלה ממש טובה.

אני לא יודעת. אני לא יודעת כמה. את יודעת, כי אם אני מתחיל לדאוג בבוקר, זה. ולדאוג לפני השנה, זה גם לא טוב. אם אני מתחיל בארוחת צהריים כזה, זה זמן טוב.

לדאוג ואז זה מתקל עם אוכל ואחר כך זה עובד. כשעולה חרדה גם ללמוד לעבוד איתה, אנשים שסובלים קצת יותר מחרדה, שלא להיות חסרי אונים מול החרדה, כי יש דרכים להתמודד עם חרדה, כל מיני תרגולים של נשימות, של קיבוץ צעירים, שככל שעושים את זה יותר בשגרה, אז יש לנו את הכלי הזה זמין יותר ביום יום. ואני חושבת שאלה הם בגדול הדברים שלי יש להציע, יש לך עוד משהו שהיית מוסיף, איזה טיפ פרקטי כזה? אני בפרקטיקה הייתי א', ממש אהבתי את החלון דאגה הזה, כי הוא גם מייצר משהו שגם כמו שאמרת שזה קורה בהמשך היום ועולה רגע איזה מתעוררת איזה משהו, אז אתה ממש אומר רגע יש לי את החלון דאגה הזה זה לשם, זה לא עכשיו ואוטומטית זה מנקה אותך, עצם המחשבה כאילו מנקה אותך, אני חושב ש... וזה בדיוק מאיך שהתחילה השיחה מה too much information, העודף מידע, העודף ייעוץ, העודף...

מה יהיה ווואטיף וזה זה משהו שבפרקטיקה אנחנו צריכים ללמוד רגע איך לסנן אותו אגב זה מאוד קל יש הרבה אנשים אני כבר מכיר את זה זאת אומרת אנשים שאומרים אני לא רואה חדשות נגיד עכשיו זה לא שאני לא מחובר למציאות ולא יודע מה קורה אבל אני בוחר אני בוחר לא לראות עוד פעם את האנשים האלה שאני אומר אני כאילו אני לפעמים נמצא שם אז אני כאילו חלק מהם לפעמים אבל אני אומר זה מנטרל אותי זה מנקה אותי אין לי את הרשת. ואם עכשיו יש את הסיטואציה הזאת שהפתיעה אותנו והאי ודאות כמו שהיה לנו מלחמה כולם פותחים את הטלוויזיות לא בטוח שגם אני חייב לעשות את זה כאילו תנו לי רגע את השורה התחתונה מזה אין בעיה אגב להתעדכן תתעדכן ממקום אחד ולא מארבע לא טלגרם וואי נט וואלה זה תבחר לך רגע מקום אחד שאתה אומר אוקיי משם אני אתכון אגב זה גם יכול להיות בן אדם אני רוצה לשמוע ממעיין מה קורה היום ותן לי רגע אז נגיד. אז זה בדיוק זה. את הבריף של האירועים החשובים של הקריירה. תן לי רגע בריף על מה היה היום, אני לא תמונה.

אבל זה בדיוק זה, זה כאילו, זה מאפשר להוריד המון רעשים, ואולי במובנים של איך שדיברנו, של מה מייצר ודאות ומה לא מייצר, אז זה מייצר לך איזה משהו שהוא כאילו ודאי, זאת אומרת לי יש, אני מקשיב רק לזה, זה לא לערוץ, זה לא לזה, זה זה, וזה הבן אדם היחידי שאני מתעדכן ממנו. שאני אציע לתחום בעצם גם את צריכת המידע ולא רק את הדאגות שלהם. כן, וזה הולך ל... פעילויות וזה אני אומר לך זה משהו שהולך אולי נדבר עליו מתישהו בעתיד אבל זה הולך להחמיר. אני חושבת שהמסר פה הוא אופטימי, המסר פה זה שאין לנו מה לעשות עם זה שהחיים מלאים באי ודאות או לא אין לנו מה לעשות, אין לנו איך למנוע את זה שהחיים מלאים באי ודאות אבל יש לנו בהחלט מה לעשות כדי להתמודד עם זה בצורה טובה וזה המסר אופטימי כי אנחנו לא חסרי אונים אל מול אי הוודאות הזה, יש דברים שאנחנו יכולים לעשות בשגרה ביום יום שלנו, פעילויות שאנחנו יכולים לתרגל.

שכשמגיעים המצבים של אי ודאות והם כל כך רבים בתקופה הזאת, אז אנחנו יודעים להתמודד איתה ואז היא לא מפחידה ואנחנו יודעים שיש גם לא מעט אנשים ואנחנו דיברנו על זה קצת קודם, שאפילו פורחים בסיטואציות של אי ודאות כי יש להם את הביטחון שאני יודעת, יודע להתמודד במצב כזה וזה לא יש מאין, זה עניין של תרגול. זהו, עד כאן להיום, תודה רבה רבה אורן לשם, איפה אפשר למצוא אותך? בכל מיני אפשר למצוא אותי גם דרך הרשתות אני מגיע להרצאות לסדנאות לדברים אפשר לקרוא את הספר שהוא עדיין רלוונטי למרות שהאירוע מדובר הוא לפני 15 שנה הוא כל כך רלוונטי היום. וזהו אני שמח תמיד לדבר להתראיין לראות ולהיכנס. תודה רבה גם לי עד כאן להיום תודה רבה לכל צוות רשת עושים היסטוריה לשלינויה עורכת הראשית ועורכת התוכנית לעידו שקד טכנאי.

הסאונד שלנו, טכנאי האולפן, כל מיני טכנאי, לראות שוקר שהיא אחראית הסושיאל שלנו ולכל מי שעוד שייך לרשת, המתחזז אולי, מנהל המכירות, כן, טוב, תודה רבה לכולם, ניפגש בפרק הבא