טדאימה ואוקאירי: איפה מתחיל ונגמר הבית ביפן? [מילים ביפנית שאין בעברית]

חדשנות היא לא סיסמה, היא תפיסת עולם. היא לא מתרחשת במקרה, היא תוצאה של ירידה על הפרטים הקטנים, של דיוק ועבודה בלי פשרות. כך טויוטה הפכה ממפעל לנולי הריגה למותג הרכב המוביל בעולם ובישראל. כי חדשנות לא מתחילה במנוע, היא מתחילה בהחלטה אסטרטגית להיות טובים יותר מאתמול.

הפרק בחסות החברה הגיאוגרפית. כמו המילים היפניות שלא מתרגמות בקלות, גם מסע אמיתי קשה להסביר במילים. צריך לצאת, לראות ולהרגיש. החברה הגיאוגרפית מזמינה אתכם למסעות שפותחים עולמות חדשים. כשתחזרו, תבינו.

בבית היפני, כשנכנסים לתוך הבית, יש חדרון קטן.

נקרא גן כאן, אבל כל המטרה של החדרון הזה זה להיכנס ולהוריד נעליים. וזה מתקשר למה שאמרנו מקודם של תדעי מהו כאלה הברכה הזאת שעושה כת לקראת כניסה פנימה. כשנכנסים למרחב פנימי אז אנחנו עושים גם הצהרה, גם מתארגנים, גם מורידים את כל הלכלוך. אנחנו לא מכניסים לכלוך, גם מטאפורה וגם באמת לא מכניסים לכלוך. לתוך הבית.

ואתה לא יכול, שתביני, את לא יכולה להיכנס לבית מבלי לעבור את החדרון הזה. כאילו, יש את החדרון, ואז את פותחת עוד דלת, ורק אז את נכנסת לבית. בדיוק. יש מילים שאין להן תרגום לעברית, אבל יש חוויה אחת שכולם מכירים. סוהו.

כבר יותר מ-25 שנה שמסעדת הסוהו בראשון לציון מגישה את המטבח היפני במיטבו. סושי מדויק, טעמים מפתיעים ואווירה שאין בשום מקום אחר. סוהו הטעם של יפן בעברית.

ברוכים הבאים למילים ביפנית שאין בעברית. היי, אני יושי היגוצ'י. ואני דנה נחומרמן. יחד נגלה איך הרגשות ורעיונות באורך חיים מתומצתים ביפן רק במילה אחת. מה שבישראל כנראה יצריך דיון מאוד מאוד ארוך.

בכל פרק אנחנו נבחר מונח ביפנית, נעמיק לתוכו וננסה להבין מה עומד מאחוריו ונגלה ששפה היא הרבה יותר מאוצר מילים ואולי יושי, אנחנו גם סוף סוף נגלה האם יפנים וישראלים כל כך שונים. מה נשמע יושי? בסדר, מה נשמע דנה? אני בסדר גמור, באנרגצי. אתה יודע למה?

למה? כי יש לנו פרק סופר מעניין היום.

אבל האמת זה מילה כל כך יומיומי, אני לא יודע באמת אני יכול לפתח או לנתח את המילה הזאת. אז אתה תמיד סקפטי בהתחלה, ואז בסוף אתה מגיע לנחלה מה שנקרא. אז אתה יודע בפרקים האחרונים אנחנו באמת דיברנו על המון מונחים שקשורים אולי יותר למרחב הציבורי ביפן או שנשמע אותם יותר במרחב הציבורי. ועל כל החוקים הלא כתובים ברגע שאתה יוצא ממפתן הדלת של הבית. והפעם אנחנו דווקא הולכים להתייחס למונחים שמכניסים אותנו הביתה, שמדברים על המקום של הבית בחיים של האדם היפני הממוצע, על המקום של המשפחה, ואנחנו נעזר בצמד מילים ש...

מי שייסע ליפן או יבקר בבית יפני ישמע אותם לא מעט, שזה תדיימה ואוקיירי. אז לפני שאנחנו נצלול ונתחיל לדבר, כי זה באמת, יש כל כך הרבה מה להגיד, אני רוצה להציג את האורחת המכובדת שלנו, שנמצאת פה היום, לי כימורה. נעים להכיר. נעים לארח. ולי היא חצי ישראלית יפנית או יפנית ישראלית, מה היית רוצה?

האמת, יש לי מושג שמישהו אמר פעם, חצי ישראלית או חצי ישראלית חצי יפנית ואז הוא אמר תפסיקי להגיד את זה את לא חצי חצי את 100% ישראלית 100% יפנית. מאז אני מציגה את עצמי ככה 100% 100% לא מסתדר מתמטית אבל אני סוגרת את זה תרבותית אז אנחנו מקבלים את זה אז היא 100% ישראלית ו100% יפנית. ואת חיית בעצם מחצית מהחיים שלך ביפן ומחצית מחייך בישראל והיום את בעלת בית ספר ללימוד השפה היפנית.

בית הספר, זו תרבות זו שפה, שפה זו תרבות. ואני ממש שמה דגש בדיוק כל ההקדמה שנתת על כאילו אם יש איזושהי מילה שלא קיימת זה אומר שיש גם רעיון שלא קיים, שחדש, דרך מילים, דרך ביטויים אפשר ללמוד איזה השקפת עולם, איזה רעיון וזה מרתק אותי ברמה אישית בתור אחת שמלמדת ובתור אחת שלומדת, אנחנו שנינו למדנו עברית, אז שפת אם שלי היא יפנית. אז כשלמדתי עברית אני אומרת וואי אפשר להגיד ככה אפשר זה פותח את הראש דרך השפה. לחלוטין. נכון אז זהו אני תמיד אומר שאוקיי לי היא אמרה שזה שפה ותרבות אני תמיד אומר שפה היא גם זהות.

נכון. כאילו ממש שפה יוצרת עוד זהות עוד בן אדם. נכון. אז כאילו את אומרת שאוקיי 100% ישראלית מאיפה היא ישראלית כי היא יפנית אז ברגע שאתה מספר כאילו מדבר בשפה אחרת. אתה מרוויח עוד זהות.

נכון. נכון? אז... אתה מנחס לעצמך הרבה מהזהות המקומית. מאוד.

מאוד. ובכן, אני חייבת לומר שאני סופר מבולבלת היום, כי אני ויושי סן, אנחנו תמיד מדברים ביפנית. אני יודע. ואני מדברת דרך זהות היפנית. והיום אנחנו נצטרך לדבר דרך זהות הישראלית ועברית, וזה ממש סבבה.

אז אני פה כדי לתת לכם להרגיש בנוח עם זה. אז בואו נתחיל שנייה רגע מהבסיס, אוקיי יושי? אנחנו חוזרים הביתה בישראל, אני אגיד תודה אם הבנות שלי יגידו לי אפילו היי, שלום, איזה משהו ככה, אתה יודע, רק כדי של התייחסות קטנה, אבל ביפן זה לא ככה. לא, ביפן זה, אתה אומר תדיימה, כאילו החזרה כזאת שאתה פותח את הדלת, אתה אומר תדיימה, אני חזרתי מה... אוקיי.

מהבית ספר או מעבודה ואני מצפה או מישהו מהמשפחה בדרך כלל בשביל הילדים האמא אומרת אוקיי לי אוקיי אז אני מקבל כאילו תשובה ממנה אני מרגיש ממש נוח חזרתי הבית כאילו טקס כזה שאתה מחליף את המינה תדיימה ואוקיי לי שהם בעצם גם בעצמם קיצורים של מונח יותר רחב נכון לא ידעתי כן כן כן כן אני אשמח לשמוע ממך מה כמו שאני עושה לתלמידים שלי זהו אז כמו שאני עושה לתלמידים שלי בעצם התרגום המילולי של תדעי מה זה אומר עכשיו שזה קיצור של תדעי מה קיימה שאתה עכשיו חזרתי זה ידעת כן ואוקיי לי שזה אומר. חזרת ופה אני אתן הבדל בין יחיד רבים זכר כבר חזרת חזרתם זה מה שהמילה אומרת. וכמו שיוסן אמר יש בזה משהו מאוד יפה כי בשביל הברכה הזאת צריך שני צדדים זה לא אני לא יכולה להגיד לבד אוקיי לי כאילו. צריך מישהו שיחזור לאן שהוא שייך אליו ומי שמקבל את הפנים שלו ויש בזה גם מאוד טקסיות כזאת כי זו הכרזה אהבתי שאמרת הכרזה.

ילדים כזה, אם ממש לאכול, אפשר לעשות את זה, איך הם בבית ספר? עכשיו, אין כאן שאלות, וגם זו לא ברכה, זו פשוט הצהרה שאומר, אני חזרתי. ממש יש קאט כזה לפני כניסה לבית כזה. נכון, נכון, נכון. אז זהו, כשאני זוכר שגרתי באיזושהי תקופה לבד בבית, בדירה, גם אז אמרתי לעצמי, פתחתי דלת, אתה יודע מה?

כאילו שאתה רוצה להרגיש באמת... שחזרת הבית. אבל זה לא עשה כזה קריץ' כזה שאין בצד השני שמי שיגיד אוקיי לי כזה. נכון זה באמת עשה לי קצת געגוע לאמא או המשפחה. נכון.

אבל אני חושב שלא רק אני, הרבה צעירים. נכון. שמתחילים לגור לבד, אומרים לעצמם. אתה יודע עם מה. אתה יודע עם מה.

ואז כזה מחכים כזה, מתגעגעים לאוקיי לי של אמא כזה. כן, כן, אבל אז שמנו לב שזה אוקיי לי. זה גם המילולי זה אתה חזרת נכון אבל יש פה גם או. נכון של הסימן של הכבוד אז אפילו לילדים או אפילו לבני משפחה או סבא סבתא או קילי תמיד בא יחד עם הסימן הכבוד עם הציון כבוד. אנחנו לא באמת שמים לב שזה באמת הזה לכבוד אבל נראה שזה כלומר אין משמעות למקום שלך בהיררכיה המשפחתית מברך בכבוד, אתה משתמש בצורה הכי מכובדת של השפה, אתה מוסיף כל מיני תוספות בשביל שהמילה תהיה מאוד פורמלית.

שזה מעניין שפונים ככה גם לילדים שחוזרים מבית ספר. תנסו רגע להסביר לי אבל למה בעצם כל כך חשוב לעשות את הקאט הזה שדיברת עליו בין הכניסה, היציאה מהבית והעובדה שיש את המישהו הזה שמחכה לך בבית, למה זה כל כך חשוב? תכף אני אשמע גם את הדעה שלך אבל לדעתי ביפן יש חשיבות רבה למרחב פנימי ומרחב חיצוני. וההבדל ביניהם הוא מאוד מאוד ברור עכשיו הברכה הזאת אתה יודע מה ואוקיי לי זה קודם כל זה כמו שישן אמר זה עושה איזה שהוא קט אתה מצהיר ואז אתה נכנס אתה לוקח איזה אוויר לנשימה.

קט נפשי כזה של הנה סיימתי אם אני בחוץ ועכשיו אני נכנסת פנימה אני חוזרת פנימה חזרה. עכשיו אני רוצה לספר סיפור קטן שלפני כמה שנים הייתי באיזה הרצאה של איזה קורצ'ר ישראלי דווקא ואז אני לא זוכרת. ואז הוא אמר כל פעם שחוזרים הביתה תיקחו כמה נשימות בשביל שלא תיכנסו עם כל הלחץ של עבודה עם כל המטען עם כל הפקקים כי אני חוזרת מפקקים אז אני כזה. אמרתי למה לא עושים משהו עם הכביש אבל הוא אמר לא לקחת כמה נשימות לשים בצד ולהיכנס נקי כי בתוך הבית יש אנשים שמחכים לך. פתאום זה התחבר לי כזה עם כל הרעיון שלו קיילי ואתה יודע מה שזה עושה לך שיפט בראש כזה שהנה סיימתי בחוץ אני נכנס פנימה.

מה אתה חושב מתחבר לי או שזה מתחבר לגמרי כן אני מסכים 100%. אני חושש שזה גם אחד הדברים שזה כאילו לא התחברתי באמת בחיי יומיומיים פה בארץ כשהתחלתי ממש לגור בקיבוץ כאילו אין הבדל בין ממש מבחוץ לבפנים כאילו גם המזג אוויר פה כל כך נעים ואתה יכול להמשיך אותו פתוח.

אני מדבר על בקיבוץ, אוקיי, בדלת נשארת פתוחה, אבל עדיין הכל פתוח ומכוון ואין פנים לבחוץ. ואפילו עכשיו אני מסתכל לאנשים פה ברחוב, כאילו אני רואה שאנשים כבר יוצאים עם הכפכפים וכבר ישר מהמיטה ואוקיי, שכחת את הסיגריה וכבר... כאילו ואני מסתכל כאילו כנגיד אבל ביפן אני חושב שכל מי שיוצא מהבית מוודא שאת הכל לבוש באופן ראוי וזה נכון אחרת נכון זה אני חושב שזה גם קצת חוששים גם המבטים של האחרים אני חושב שפה פחות. אם אני טועה זה תגידי לי הרבה ביפן ויש גם בבתים של בחוץ ואתה תמיד אני אתה שואל לעצמך אם זה נכון מה שאני עושה. או לא נכון ופה אני חושב שזה מאוד נוח אם אתה מאמין שזה אתה נכון.

תתנהג כמו שאתה מאמין בו כלומר בעצם הפנים והחוץ הוא מאוד מחובר בישראל כאילו גם במראה שאתה יכול לצאת עם כפכפים גם לצאת עם פיג'מה וביפן יש איזה שהוא קאט של פנים וחוץ מאוד מאוד. מאוד בחוץ וגם בחוץ כאילו זה במיניכל בציבורי זה כאילו מקום של הציבורי נכון זה לא מקום שלך נכון אז יכול להיות שאולי ההתנהגות שלך זה חס וחלילה מפריע למישהו שבלי לשים לב נכון זה גם מזכיר שיש בעצם גם מונחים שמציינים אותם גם כשיוצאים מהבית נכון זאת אומרת לא רק שחוזרים הביתה אלא גם כשיוצאים.

תזכור שאתה יוצא כרגע למרחב הציבורי, אתה בעצם צריך להשיל מעצמך רגע את האני האישי הפרטי, עכשיו אתה חלק מהכלל, נכון? נכון, וממש יש ברכות כמו שהיה צמד של תדיימה ואוקיידי כשיוצאים מהבית אומרים, אני אומרת לך איטקימס ואז... איטלשי. בדיוק, ואז גם זה קטקסט. עוד פעם תגידו איטקימס ו...

אני אומרת איטקימס ואני יוצאת. ואיתלשיי, שמענו את זה בעצם. איתקימס אני יוצאת ואני חוזרת, אני יוצאת ואחזור, ו... ואיתלשיי זה אתה או את הולך או הולכת. בדיוק, איתלשיי, יוצאת וחוזרת.

כאילו נהדר, פרוול כזה? מי אהב... או האב א גוד דיי? זה ליטרלי הצהרה, כמו שראינו מקודם, זו הצהרה שאני אומרת, אני יוצאת וחוזרת, הצד השני אומר, אתה יוצא ותחזור, איתלשיי. זה לשי, אפשר להסביר מה היא לשי הזה, אבל אפשר להגיד שזה גם משימה מכוונת, נכון?

משימה יותר לכבוד. זה לא רק שאתה אומר שאתה, אוקיי, תלך, אלא שאתה...

אם אני מנסה להסביר או לפנח את המשמעות של ה...

איתרשאי. בתוך האיתרשאי הזה אני חושב שביפן לא אומרים אבל אני מצפה שאתה הנסיעה שלך יהיה הכל חלק ובלי בעיות ויום שיהיה לך יום יפה נפלא אני אוהב אותך הכל נכון נכון נכון נכנס במונח אחד. ומה שאני אוהבת במושג הזה גם זה איתרשאי רשאי זה כאילו תחזרי תבואי כלומר יש כאן דגש אני יוצאת ואני חוזרת גם מי שמברך אתה יוצא ואתה תחזור. זה שיש לי לאן לחזור יש לי מקום נכון בטוח שיש לי לאן לחזור שזה מאוד חשוב יש לי איזה עוגן לחזור אליו נכון נכון גם פה זה אין פה הבדל של הילדים זה גם לילדים גם למבוגרים ומילדים עומדים גם לסבא יתרשעי אותו מונח ופה באמת כולם. עכשיו אתם באמת מביאים אותי לבוא נגיד ככה מלבד המינוחים והצהרות שאנחנו שומעים בכניסה וביציאה מהבית זה כל הדבר הזה הוא כולל המון המון טקסיות המון המון כן נראה לי שהכי מוכר אולי אם אנחנו ככה נזכיר זה הנושא של להוריד את הנעליים שזה משהו שכולם מכירים אבל לא רק.

נכון אבל זה באמת חשוב מאוד מה שנזכרתי שזה אוקיי זה מה למה הדגשתי שזה כאילו אין פה הבדל בין הבחוץ לפנים פה בארץ כי קודם כל אתה נכנס הביתה אותו נעליים שהלכת על החוב נכון עדיין כאילו לא תופס. עדיין אני בתל אביב אני מוריד נעליים אני מרגיש ממש טוב אצלי גם כל החברים כל מי שמבקר א בוא נדבר על איך נכנסים לתוך הבית. נכון, נכון, בדיוק. ובבית היפני, כשנכנסים לתוך הבית, יש חדרון קטן, בוודאי אתה מצליח לדמיין את החדרון שלך בבית, שנקרא גנקאן, שכל החדרון הזה, זה יכול להיות מטר על מטר בדירת סטודיו, או אפילו אמרנו שיותר, חצי מזה יותר. ממש חצי מזה, או בבית גדול זה יכול להיות בגודל של האולפן הקלטה שלנו, אבל כל המטרה של החדרון הזה, זה להיכנס ולהוריד נעליים, כן?

ויוסן אמרת שבישראל נכנסים ישר כאילו בחוץ ובפנים אין שום הבדל גם בגובה. מה שמעניין בגנקן, שבדרך כלל גנקן של בית לא של דירת סטודיו, נכנסים חולצים נעליים ואז יש עלייה לבית. עכשיו גם הפועל של להיכנס לבית ביפנית זה לעלות לבית. אנחנו אומרים לעלות לבית. אז יש חדרון שאנחנו מורידים חולצים את הנעליים, כזה שיש ארונות של נעליים והמקום להתארגן להוריד קצת תכשיטים לשים את המטריה הרטובה ממש כזה להתארגן לקראת כניסה לבית.

וזה מתקשר למה שאמרנו מקודם של תדעי מה הוא כאלה הברכה הזאת שעושה קט לקראת כניסה פנימה כשנכנסים למרחב פנימי אז אנחנו עושים גם הצהרה. גם מתארגנים גם מורידים את כל הלכלוך אנחנו לא מכניסים לכלוך גם מטאפורה וגם באמת לא מכניסים לכלוך פנימה לתוך הבית.

ואתה לא יכול, שתביני, את לא יכולה להיכנס לבית מבלי לעבור את החדרון הזה. כאילו, יש את החדרון, ואז את פותחת עוד דלת, ורק אז את נכנסת לבית. בדיוק. ויש כמובן גם את הנעליים של הבית, שממתינות לך. כמובן, כמובן, ואתה לא מערבב פנים וחוץ.

נכון, נכון. גם בבתי ספר, אוקיי? בכל בתי ספר, כל הילדים באים לבית ספר, מורידים נעליים, מחריפים לנעליי פנים. בכל ילד יש את האישי שלו. זה דבר מדהים בעיניי, באמת.

זה יש קומותיים בדרך כלל, נכון? בדרך כלל למעלה זה כאילו פנים, זה למטה זה בחוץ, ומחליפים שם. זה באמת שם זה כאילו טקסט. אני לא אומר מרגישים כאילו ילדים, זה לא מרגישים טקסט, אבל שם באמת מרגישים, אוקיי, עכשיו מפה אני התלמיד. נכון, נכון.

ובאמת גם הורים מאוד מקפידים, אל תצאו מהנעלי פנים. למגרש כדורגל. ולהפך, אוי ואבוי אם מישהו נכנס עם נעליים לתוך הבית, שזה לא קורה, זה לא יכול לקרות, גם לא בטעות, אבל יש גם ביטוי ביפנית של דוסוק דה פימיל, שזה אומר, אתה נכנס עם נעליים לתוך הבית, זה ביטוי לכאילו אתה דוחף את האף. ככה אומרים ביפנית, אתה נכנס עם נעליים לבית. כלומר, אתה מכניס את מה שאמור להיות בחוץ.

פנימה אליי זה לא זה לא מקובל אז יש ממש ביטוי כזה גם. אז אני הייתי רוצה לשאול אז בלי להוריד נעליים איך אתם עושים את הלאוודד? איך עושים את הקאט בישראל עכשיו אנחנו שני יפנים ששואלים. אני לא חושבת שעושים את הקאט זה בדיוק אולי זאת אחת הבעיות שלנו הישראלים אתם יודעים. אבל לא רק ישראל.

נכון העולם המערבי באופן כללי. נכון שזה משהו שאני חושבת שבוא נגיד ככה אני מאוד מנסה להקפיד עם בני המשפחה אבל כמו שאת אמרת למשל שחברים שלך מגיעים אלייך הם יודעים שהם צריכים להוריד את הנחליים אז את יודעת את בגלל שיש לך את החצי היפני שלך אז יש לך את האישור את התוקף לעשות את זה אני אם אני אעשה את זה אז כולם יגידו כאילו מה היא חושבת את עצמה כל התיקיון הכי טובה נראה לי, כן, קודם כל זה כאילו מין, אתה יודע, זה ייצר איזה מין חוסר נוחות אולי, בצד השני, כן, כי הוא לא נערך להוריד נעליים, אתה מבין, אז אתה לא רוצה לייצר אצלו איזושהי תחושה לא נעימה, וכן, וגם יש משהו ב, לא יודעת, מנטליות בתרבות הישראלית, שכמו שאמרתם, אין את ההפרדה הזו. וילדים נכנסים ויוצאים וכולנו ומהעבודה ואין את ההפרדה הזו. זה ממש מעניין מה שאמרת שאם בישראל את מבקשת להוריד נעליים וזה אז כזה זה יכול להיתפס כמוזר. פתאום דמיינתי את הבית שלך כזה, דמיינתי בית ישראלי ובית ישראלי המבנה הוא כל כך שונה מיפני שבית ישראלי פותחים את הדלת וכבר יש סלון.

כאילו אתה פשוט נכנס ישר לתוך הסלון. כן, למרכז הבית. למרכז הבית, וביפן, תכף אני רוצה לשאול איך הבית שלך היה נראה, אבל ביפן, עד שאתה מגיע לסלון, קודם כל יש גנקן. אחרי גנקן אנחנו שוטפים ידיים, נכון? כל כניסה לבית שוטפים ידיים, כאילו, בישראל גיליתי שלא תמיד עושים את זה, וזה מאוד מפתיע אותי, אבל שוטפים את הידיים.

ואז לרוב... תלוי בסדר גודל של הבית אבל יש מסדרון כזה יש חדרים משני הצדדים יכול להיות שאפילו יהיה חדר אמבטיה לפני שמגיעים לסלון כאילו יכול להיות שיש מצב כזה. ואז מגיעים לסלון כלומר יש דרך ארוכה עד שמגיעים לפנים פנים של הבית שזה אזור אישי בטוח אינטימי משפחתי זה לא מקום שבקלות אפשר להיכנס אליו. ואני רוצה לספר לכם על הבית היפני שלי, כי הרי אני גדלתי, נולדתי וגדלתי ביפן, והבית שלנו היה בית יפני מסורתי, של ממש. אני מכפר ביפן, סביבי שדה אורז והכל, ובית עשוי מעץ כזה עם רעפים והכל תתאמי, שנכנסים לדלת כזה, לבית עם דלת הזזה כזה, שממש נכנסים, אבל אמא שלי ישראלית, ואבא שלי לא בדיוק יפני באופי, אז...

אז כשנכנסים לבית יש גן כאן ואז יש כמה חדרים שיש את הדלת הזזה, את המחצלות. תדמיינו כמו בסרטי סמוראי שפותחים כזה ואז יש חדר חדר חדר. הם פשוט הורידו את כל המחצלות, הם הורידו את, לא את המחצלות, את הדלת הזזה, הורידו הכל ועשו מרחב אחד גדול, הכניסו ספות וקראו לזה פשוט סלון. אז עשו כזה משהו היברידי יפני ישראלי בשביל שכן אורחים אחרי גן כאן, גן כאן ישירו כמובן. ואיך האורחים היפנים?

הבנים קיבלו את זה. זה מעניין, כי כנראה שהעיצוב של הבית משפיע גם על ההתנהגות. כל הכפר, כל החברים, כולם ידעו שבית, בית כימורה פתוח, ותמיד היו אנשים בבית. תמיד. מעניין.

נכנסו. אבל לשאלתך אני כן אענה. השכנות הסבתות, שהן היו בקשר טוב עם אימא שלי והביאו כל מיני כזה אורז שהן מגדלות וזה, אבל הם תמיד ישבו רק בגן כך. בחדרות. זאת אומרת, הם הרגישו לא בנוח להיכנס לשער החלל?

לא שלא בנוח. מי שנכנס לתוך סלון פנימה לתוך הבית, זה אומר שהוא עבר את כל השלבים, הוא הסיר כבר הכל, הוא הסיר את ההתנהלה עם המלוכלכות, וגם מטאפורה, הסירו, וזה קשר אמיתי. ממש בפנים, אתה בן משפחה. והסבתות, אמא שלי תמיד רצתה להכניס, אבל הם אמרו, הכל טוב. אנחנו שכנות, אנחנו אוהבות אחת את השנייה, אבל אנחנו נדבר כאן, זה בסדר, הם אף פעם לא נכנסו, אף פעם לא נכנסו.

כן, כן, זה רגיל, זה מקובל גם, כן, אני גם עדיין, כל ביקוש שלנו, חברים, שכנים, באים לביקור, להגיש שלום, 100% רק בגנקה. רק בגנקה? רק בגנקה. כלומר, הם יעצרו במפתן הדלת ולא ייכנסו פנימה? לא.

לא יעלו לבית. לא יעלו לבית. אני אומרת כמו ביפן. גם הם מצפים שלא נכנסים, גם אנחנו לא מצפים שהם נכנסים. אלא אם כן, אוקיי, היינו מזמינים אותם לארוחת אלה בצהריים, גם זה לא קורה באמת ביפן.

נכון. זה משהו אחר. מרתק, אנחנו יוצאים לחסות קצרה ואנחנו כבר חוזרים.

ג'ידוקה ביפנית על פי ספר החזון של טויוטה, The Toyota Way, פירושו אוטומטיזציה עם הגעה אנושית. כי בניגוד לכל מה שחשבנו על פס ייצור שחייב לרוץ, הג'ידוקה אומר רגע, עוצרים הכל ברגע שיש תקלה. אין עיגול פינות כשיש בעיה. עוצרים, פותרים את הבעיה מהיסוד ורק אז ממשיכים. הג'ידוקה הוא הלב של הארגון שמבטיח שכל רכב שיוצא לכביש נבנה באחריות מלאה, בלי פשרות.

וזה השקט הנפשי האמיתי שלכם, הנהגים מאחורי ההגה. מעניין אותי רגע לשמוע ממך איך אתה, לאור זה שאתה רגיל לזה שאנשים נורא מכירים את המרחב האישי ונעצרים בפתח הדלת, אם יצא לך איזה שהן תקריות פה בישראל, לא יודעת, ששכנים דפקו לך בשבת. אם יש סוכר אם יש קמח זה קורה קורה כן ואז הם כבר נכנסים איתך למין שיח כזה נכון אבל לא ממש אולי בגלל שאני מראה יפני לא נכנסים אבל לי יש סיפור על יושי סאנד אפשר לספר על זה כן כן אז אני טוב כדאי אני מזכיר משהו שאני שכחתי אולי זהו יצא לי לדבר עם אפרת העורכת של הפודקאסט עורכת עורכת עורכת של הפודקאסט והיא סיפרה לי שהיא טסה בעוד כמה חודשים ליפן, הבנתי שיושי סאגם אתה תהיה ביפן, ואז הבנתי שאפרת שאמרה, אה יושי אז אנחנו בוא ניפגש ביפן, אני אבוא אליך, ואז אמרת, אנחנו ניפגש במסעדה, ואז אפרת אמרה, למה אני אבוא אליך, אני כבר ביפן, אמרת, אנחנו ניפגש במסעדה או בבית קפה, עכשיו אני מבינה את שני הצדדים, זהו, זה ככה זה באמת. כן, אנחנו גם במפגש עם החברים קרובים, ברוב המקרים אנחנו במסעדות או בדרינק בחוץ, לא בחטאים. אלא אם כן אתה באמת שוב מתכנן משהו שפעם בחיים נעשה את הלילה אחד אצל מישהו, זה משהו אחר, אבל בדרך כלל לא עושים.

אין שישי דינר. זהו, עכשיו אני חושב שביפן זה באמת יש גם... יש דבר כזה של גם מסיבת בבית, אבל משקיעים כל כך הרבה, נכון? נכון, זה לא קליל כזה. פה באמת, פה יותר קל, אוקיי, תביאי את זה, תביאי את מה שנשאר, ונעשה משהו חגיגי.

נכון. אז זה קצת בעיה ביפן, כל מה שעושים, משקיעים יותר מדי, וזה קשה להמשיך. אבל כן חשוב לי לומר ש... כי הרבה פעמים יכול להיות שישראלים או מערבים יתפסו את זה כמשהו קר, משהו סגור, אתה לא מכניס אותי לבית. כאילו הם יכולים לעלב, וחשוב לי להגיד שזה לא מגיע ממקום...

קר או רחוק אלא זה מגיע דווקא ממקום שאנחנו כל כך מכבדים את התהליך הזה אני שוב חוזרת למבנה של הבית. כלומר בשביל להיכנס לסלון אתה תסיר אתה תוריד נעליים אתה תעלה אנחנו נכיר לאט לאט אנחנו נתקדם לאט לאט לעבר הסלון זה מה שקורה גם בליבו שלה. של היפני ולא בגלל שאנחנו קרים אלא בגלל שאנחנו מכבדים את התהליך בוא נכיר לאט לאט לא ישר וקשר ככה אינסטנט ומהיר. וביום שאפרת או איזה מישהו נכנס לסלון של יושי סאן, זה אומר שהקשר ביניכם הוא לעד, הוא קשר מאוד מאוד מאוד חזק. אפרת, אל תיפגעי.

זה כל פעם שאני מספש ביפן, זה באמת המהות של התרבות, זה תהליך. נכון, נכון. זה לא תכלס פה, אוקיי, זה מתי, כאילו, רק תוצאה. שאנחנו מדברים על התהליך איך מגיע לזה וגם איך להגיע זה גם מובן של גם איך באמת להגיע בדרך אבל גם איך להגיע במונחי אז זה באמת כן זה בית בגלל זה אני חושב כאילו מבחוץ פנים זה גם לא קט כזה פה שחור פה לבן לא לא ככה זה ממש כאילו אתה. נכנס בתוך החברה היהודית של ההדרגתיות.

באמת. בהדרגתיות, כן. אנחנו דיברנו על זה שיש דברים שהם הרבה יותר, בוא נגיד, נוקשים, או שיש איזושהי ציפייה ממך כשאתה נמצא בציבור, כשאתה נמצא בחברה. אז השאלה היא אם התקציביות הזו גם גורמת לך כאילו באיזושהי מידה ככה, מה שנקרא, לא רק לחלוץ את הנעליים פיזית, אלא גם רגע להיות מי שאתה, להרגיש אולי יותר בנוח. עם מי שאתה.

כן, בהחלט. ביפן רק בבית באמת אתה מרגיש, אתה יכול לעשות מה שאתה חושב, מה שאתה רוצה. מרחב ציבורי, אתה יכול לעשות בהתאם לחברה. זה תנאי. ובבפנים אין תנאי.

אז אולי באמת ההכרזה הזאת באמת להוריד את הלחץ ומרגישים יותר נוח. אולי אולי מה רצית לא אמרתי רציתי להגיד את זה אולי כי שוב אם הייתי שואל מהיפנים האם אתם באמת מרגישים שברגע שאתה אומר אתה די מה זה שאתה מרגיש אתה מורידים את הכל הלחץ. כאילו אני לא בטוח שכולם אומרים שזה כן כן כן אבל פה אנחנו מדברים באמת מה שוני התרבותי זה באמת מה המילה הזאת. בא לביטוי בהתנהגות יפנית תרבות יפנית זה כן זה באמת הסבר יפה ומאוד הגיוני. מונחים אגב שאנחנו נשמע אותם גם לא רק בכניסה יציאה מבית אלא נגיד גם כשאנחנו נכנסים למסעדה שזה משהו שאגב אני שומעת אותו גם לא מעט במסעדות פה בישראל.

נכון. אתה רוצה להגיד כדי שאני לא אתאה ואעשה לעצמי פדיחות אתה רוצה להגיד מה המונח? העירייה שם מעשה. כן. כן העירייה שם מעשה גם כן זה כאילו שאתם באים.

נכנסים. נכנסים בצורה נימוסית. זה בעצם אומר בואו תיכנסו ופה זה משהו קצת אחר זה באמת לא סתם אומרים את זה במסעדות בחנויות זה קשר בין לקוח למוכר בואו תיכנסו לקמין זה מה שזה אומר זה לא כזה טוב שחזרת זה לא זה מונח אחר אבל נשמע מאוד דומה. כן באמת לא יודעים מה בדיוק. מחכה לך כשאתה שומע את הילד שייץ לפעמים זה באמת נכון אתה נכון מעניין אותי רק להבין יש איזושהי ציפייה גם שתענה כשאתה כלקוח לא לא לא.

או שנכנס או לא אוקיי במסעדה זה כבר אתה נכנסת אבל בלחובות נגיד בקאוטו יש באמת חנויות. בלחוב אומרים לך דילשי אפילו שאתה לא נכנס זה באמת אומרים ל קבלה ויוסטן אמר טוב אתה לא יודע מי מגיע בעקבות הברכה הזאת אתה לא יודע מה יש בפנים בעקבות הברכה הזאת ושונה מברכות שאנחנו מדברים שפה זה לחזור למרחב שגם בשדה תעופה אנחנו נשמע את זה נכון לא ואני רוצה לדבר על שדה תעופה. כי בשדה תעופה אנחנו ממש לא לא הגיעו לא יגידו את זה אבל כשדיברנו על פודקאסט. ואמרת את המושג תדיימה ואוקיי לי ישר עלתה לי התמונה של שדה תעופה בטוקיו. כשחוזרים כשנוחתים ביפן בטוקיו אז בדרך לבדיקת דרכונים משני הצדדים יש כל מיני דמויות וזה ורשום בכל מיני שפות בעולם וולקאם ברוכים הבאים בספרדית כל מיני.

מה שהתיירים לא יודעים שליפנים כתוב משהו אחר למעלה בגדול כתוב אוקיי חזרת זה מה שכתוב וזה מה שאני מרגישה בטח גם אתה. מאוד מרגישים שכן אני אנחנו כן המשפחה שלנו לא היינו ביפן ארבע שנים זה חזרנו גם אחרי ארבע שנים ברגע שראינו את האוקיי נסע אמרנו תודה רבה תודה רבה תודה רבה. נכון נכון אז לא רק אני אז כל האיתנים מתרגשים מאוד מתרגשים. כי תחשבי שזה זה מישהו במקרה הזה יפן שמברכת את החזרה שלך ופה אני רוצה. כן לדבר על המושג של תדיימה אוקיילי שזה לא רק חזרה לבית לא רק כניסה לבית זה ברכה שאומרים כשחזרת למקום שאתה מרגיש שייך בדיוק שליבך שייך למקום לכן כשיושן אחרי ארבע שנים גם אני הגעתי ואני רואה את השלט הזה חזרת שיפן מברכת אני כזה חזרתי למקום שלי זה ממש נראה לי שזה זה ואסלה יפן.

אבל זהו גם בבתי ספר כשעושים את המפגש של הבוגרים אומרים. אה, מפגש מחזור. אוקיי, מפגש מחזור, אומרים אוקיידי, כאילו זה מישהו מורה מורה אומרים אתם אוקיידי נסאי ואנחנו אומרים אתה יודע אם אחרי 30 שנה לא היית בבית ספר הזה. פתאום אתה מרגיש נכון חזרת הביתה זו התחושה כן אני אקשר שגם שהחטופים חזרו זה מה שגם העליתי פוסט הזה כי הרגשתי שזו הברכה. שמתאים לי להגיד אוקיי חזרתם למקום שאתם שייכים אליו של ליבכם ובצד השני היו אנשים.

מקום אליו אתה שייך. מעניין באמת מה כל אחד, מה התדיימה של כל אחד. כן, אבל זה מעניין, כאילו פה בעברית משתמשים את המילה של הבית, אוקיי? זה כאילו כל כך מובן מאליו שמה, איפה שיש פה באמת מקום אחד שהיה. אבל אוקיי לי תדיים, אז כאילו שוב, ביפנית הכל לא ברור, אוקיי?

הכל לא קונקרטי. אז אתה יכול, אוקיי, בבית ספר יכול להיות גם... נכון נכון גם פתאום או אפילו המשרד יכול להיות בית זה אוקיי לי ואתה יודע מה זה באמת במשרד אגב נהוג לומר זה משהו שנהוג להגיד לקולגות למרות קולגות קולגות מי שחוזר לזה כאילו אחרי נגיד סיבוב עולם בשנה. אפילו אם יוצאים מעניין אם אתה עכשיו יצאת להקלטה באולפן חוזר למשרד יגידו לך יוסי אוקיי לי.

פתאום קלטתי אוקיי בארץ כל הזמן שואלים מה נשמע מעניינים אחרי דקה אוקיי אתה שואל כל המצוג. אולי ביפנית הם לא שואלים אבל הוא קייד את הדיימה שאומרים אז אולי זה. אגב אני אומרת את זה גם בזום שאני מלמדת קבוצות ויש קבוצת תלמידים שאני מחלקת אותם לחדרים קטנים הרי בזום אפשר לחלק לחדרים קטנים שיתרגלו. כשהתלמידים חוזרים אני אומרת להם אוקיי אני לא משחררת עד שאומרים את הדיימה הם אומרים את הדיימה וחוזרים לחדר הראשי אז זה גם יכול.

להיות במרחב לא פיזי אנחנו יודעים את הדבר הזה. נכון, נכון, נכון. אז עכשיו מעניין אותי לשמוע מה את בעצם הבאת בוא נגיד מהתקציבות של הבית היפני לבית שלך פה בישראל. כן אז אני אתן כהקדמה כמו שסיפרתי באמת הבית שלי גם ביפן הוא היה מאוד היבריד. זה שאמא שלי פתחה את כל הבית והפכה לסלון אחד גדול כזה את המרחב ושכל הזמן היו עורכים ולא היו צריכים איזושהי התארגנות מיוחדת.

אז כן אני אגיד שהגעתי ממקום יחסית היברידי. מה אני הבאתי לישראל? קודם כל הרעיון של גנקן. השאלה החדרון הזה, אין לי באמת חדרון, אני פשוט תוחמת לעצמי חדרון כזה שכולם יודעים ששם חייבים להוריד את הנעליים.

לאמא שלי אני אומרת, לדוברי יפנית במשפחה אני כן אומרת, אבל נגיד לבעלי שלא דובר יפנית, אני לא אומרת את זה. אז לא חסר לך משהו?

האמת עכשיו זה אני מכירה רק בישראל. אז מה את אומרת כשבעלך חוזה עם יהבה? חני, I'm home. כמו בישראל, לא ידעתי איך היה, איך היה בעיה. אז ישר לעניינים.

ישר לעניין, זהו, אז יש כאן גם איזושהי היברידיות כזאת של כן חולצים נעליים, כן שוטפים ידיים, אבל אתה עדיין בא לו. אבל האזור האפור זה מאוד קל. בדיוק, בדיוק. אבל כן אני אספר שכשהגעתי לישראל אז מאוד הופתעתי כמה שהבית שלי ביפן היה יחסית כזה לא יפני. הכניסה הישירה לתוך הסלון ויותר מזה כל החברים שלי, אם מישהו שומע, הם מרגישים ממש בנוח, הם נכנסים לתוך הבית, לסלון ולמקרר.

את מכירה את החברים האלה שעושים את זה? זה פעם ראשונה שעשו לי את זה, אמרתי וואו, הוא פתח, הוא אשכרה פתח לי את המקרר, כאילו איזה, נכון, זה אחד הדברים מאוד אישיים, ביפן היית שואל, נכון? האם אפשר לפתוח? היית שואל, הייתי שואל, אבל למה שיפני ישאל, למה שיפני ירצה לפתוח את ה... לא, אם אני צריך, אם אני צריך, הייתי שואל.

כאילו אתה כי אותו אותו הנגשה שאני פותח את הדלת של השירותים. נכון גם שירותים אנחנו שואלים אם אפשר להשתמש. אני חייבת לומר כאילו מניסיון שלי באירוח של יופנים בבית שלי שהגענו לחלק של סיום הארוחה וראיתי שבעצם אף אחד לא מפנה את הצלחת שלו. עכשיו זה היה כזה מין awkward moment כזה של כאילו אוקיי כאילו מה זאת אומרת לא נעים שימו לאכול לא שימו לאכול לפנות עכשיו כאילו אני רואה שכולם מתחילים לקום מהשולחן והצלחות נשארות כאילו אף אחד לא מפנה עכשיו בהתחלה אמרתי לעצמי וואו איזה חוצפה אבל כשאת מעכלת שנייה רגע ואת כבר מכירה ואת מבינה את הדנאי את פשוט אומרת אוקיי הם מרגישים לא בנוח להיכנס לך למרחב של המטבח. נכון.

אז הם כאילו כביכול נותנים לך את הכבוד לפנות להם את הכלים. אבל זה מגיע בדיוק מהמקום הזה של חציית הגבולות של מה נוח לך כמערכת. זה בדיוק ככה. לא לפגוע ברגשות שלך. בדיוק בדיוק.

זה גם לא בטוח מה נהוג פה. אוקיי אני גם תמיד לא בטוח אוקיי מה זה אני צריך לפנות את עצמי או צריך לשאול.

כל מי חושב מה נהוג נכנסים לחלילה שאתה עושה טעויות אז בלי להבין שיש לו אקסטרה עבודה כשמעלים אבל בסדר הוא כבר הוא כבר הבין איך זה עובד. כי גם אם דיברנו על חלק הפנימי של הבית של הסלון שזה חלק אישי אז מטבח זה בכלל כאילו ממש אז להיכנס לשם ולשים את הצלחות מה הסדר שלך איך את אוהבת את שמה את זה אבל פה או פה.

מתוך כבוד כן שלא נעשה לך נבלגן לך את הסדר. מה ככה מרתיח אותך נגיד אם מישהו נכנס אלייך הביתה ועושה מה יכול להטריף אותך? וואו וואו וואו. אז זהו. שכמו שקראת קופץ לך היפני.

קופץ לי היפני העניין האוכל לדעתי שפשוט נכנסים סליחה חברים שלי אני אוהבת אתכם ותמשיכו לעשות את קפה ואוי אבל זה היה חלב סויה בדיוק שנשאר לכוס קפה שלי אני רציתי להציע תה אבל לקחת לי את החלב סויה שלי אז כן העניין המטבח וההתנהלות ומכינים לעצמם קפה שלפעמים את כישראלית אולי את אומרת תרגישי חופשי כאילו תרגישי בנוח תכיני ושאני לא אצטרך עכשיו לארח ולהכין כוסות לכולם זה עדיין עושה לי כזה. הוא אכל לי את העוגיה, כזה השארתי את זה לסוף היום, כזה, כן. אתה מתחבר? כן, לגמרי, אבל לי זה פחות קורה. כי אתה לא מכניס את תוך הבית.

לא, אני לא מזמין. כי אתה לא מזמין. אנחנו עדיין מחכים להזמנה של יושי, שהוא הבטיחה לנו כבר לפני לדעתי שלוש שנים. אני רק מספר בין לפני לפני. פיזינג ארוך בהיסטוריה לאירוח אצלו בבית.

כן. לא, זה כאילו, זה כמו, בטח אני מסכימה איתי, ביפן באמת אם מזמינים את האנשים, אוקיי, צריך שבוע שלם לנקות פה, לנקות בגינה הזאת, התעדנות, נכון? נכון. מה המערכים, מה הסדר נכון, מי יושב פה, מי יושב, אופרציה, אוקיי. טוב חברים, נראה לי שאנחנו עוד היינו יכולים להמשיך עוד דקה.

וואו, לגמרי, כל כך. איך כיף לי. שעות על הגן כאן ועל הבית היפני, אבל אנחנו נאלצים לסיים. אז לי, תודה רבה. תודה לכם.

שאינם תתזמננו היום. היה כיף גדול לארח. תודה, עדיקה טובה זיימס. עדיקה טובה זיימס. ויושי, אנחנו נתראה בפרק הבא.

מתנה. מתנה. חדשנות היא לא סיסמה, היא תפיסת עולם. היא לא מתרחשת במקרה, היא תוצאה של ירידה. על הפרטים הקטנים של דיוק ועבודה בלי פשרות.

כך טויוטה הפכה ממפעל לנולי הריגה למותג הרכב המוביל בעולם ובישראל. כי חדשנות לא מתחילה במנוע, היא מתחילה בהחלטה האסטרטגית להיות טובים יותר מאתמול.

מגישה את המטבח היפני במיטבו. סושי מדויק, טעמים מפתיעים ואווירה שאין בשום מקום אחר. סוהו, הטעם של יפן, בעברית. הפרק בחסות החברה הגיאוגרפית. כמו המילים היפניות שלא מתרגמות בקלות, גם מסע אמיתי קשה להסביר במילים.

צריך לצאת, לראות ולהרגיש. החברה הגיאוגרפית מזמינה אתכם למסעות שפותחים עולמות... חדשים. כשתחזרו, תבינו