בחודשים האחרונים של המנדט, מתפתח בנתניה מאבק קטלני בין האימפריה הבריטית לאנשי האצ״ל, מאבק שסוחף עמו את היישוב כולו. בואו איתנו אל הסיפור המורכב והטרגדי של חטיפת הסרג׳נטים הבריטים.
תמלול הפרק
אנגליה 1960 בית החולים במרכזה של העיר קובנטרי. דוקטור בין עובר בין החולים במחלקה הפנימית בראשותו, והנה הוא קרב אל מטופלת מבוקרת, שמה פרננדה מרטין. פרננדה לוחשת מילים, מסמנת לו לקרב את אוזנו. ימיה ספורים, והיא לוחשת שאלה.
איך ייתכן? הוא מביט בעיניה, מבין שהיא מבקשת להיפרד מן העולם בשאלתה זו. איך ייתכן מה? ישאל אותה קרוב לפניה. איך ייתכן שבני עמי תלו את בני?
דוקטור בין מציץ בתיקה הרפואי של גברת מרטין. טון הדיבור שלה המילים שנבחרו מצטלצלים באוזני הרופא היהודי. שאלתה לא תיתן לו מנוח, היא תעסיק אותו לאורך כל אותה משמרת, וכשישוב לביתו, ובימים לאחר הלחישות וגם זמן רב לאחר שמיטתה תתרוקן ותסודר מחדש.
מיד גב' מרטין יבקש לדעת ומי בנך. הוא יחל להתעמק ולנסות ולהתחכות אחר הבהרה, יצא אל מסע שיוביל אותו אל הצבא הבריטי בימי מלחמת העולם השנייה, אל שחרור המחנות ומשם לבריטים ששולטים בפלסטינה, ואל פרשה שכולה כאב ואכזריות ומאבק ומוסר.
אני ארן ניצן, ואתם מוזמנים להאזין לסיפורם של הסרג'נטים בנתניה. בואו נעשה היסטוריה.
11 ביולי 1947, יום שישי, נתניה. ביישוב בארץ ניתן כבר להרגיש את פעמי המדינה שבדרך. ועדת האו"ם המיוחדת לענייני ארץ ישראל מתארחת כאן. דנה באפשרות של החזרת המנדט שניתן לבריטניה. בחזרה אל האו"ם, מסרטטת את קווי החלטת האו"ם הצפויה בדבר חלוקת הארץ הבלתי נמנעת.
הציפייה ביישוב, וגם בקרב החיילים הבריטים, מקצינה את המעשים, מחדדת את הקצוות. אלו ימים טעונים. בעכו, חודשיים קודם, פיצוץ אדיר מחריד את העיר ומזעזע את האימפריה כולה. שולח הדבות מחופי הים התיכון ועד לבית הנבחרים בלונדון. מעולם לא היה כדבר הזה.
האצ"ל מפוצץ את חומות בית הכלא הבריטי בליבה של אקו העתיקה, ובמקביל לפיצוץ החומה, עשרות אסירי מחתרות כלואים מפוצצים מתוך תאיהם בתזמון מושלם בכיות של חומרי נפץ שהוברחו מבעוד מועד. והם נסים משערי הפלדה המעוקמת, פורצים מאחור שנפער בחומת בית הכלא, ובורחים לסמטאות העיר. פריצת הכלא גם גבתה מחיר, תשעה נהרגו ושלושה מן הפורצים התאפסו. מעיר נכר, אבשלום חביב ויעקב וייס. הנציב העליון סר גורדון קונינגהם זועם ומזדרז לדון אותם למוות בתלייה.
עונש בלתי פרופורציונלי שנועד לשלוח מסר של הרתעה, של נקמה. כעת הם כלואים שלושתם בתאם, חבל הגרדום תלוי מעל ראשיהם, מועד פיצוע הגזר הדין עדיין לא ידוע, אך שון החול של חייהם הולך ואוזל בקצב מחריד. כל היישוב מתגייס לנסות ולהמתיק את רוע הגזרה, יש מי שפועל מדינית, מפעיל את גשריו, את קבוצות הלחץ בלונדון. את האמריקאים. הרי שום דבר טוב לא יצא ממימוש גזר הדין, הבהירו ראשי היישוב, שהבינו שתליית הפורצים תעורר זעם אדיר ואף מוצדק נגד הבריטים.
תתדלק את שורות הארגונים הפורשים. הם הבינו כיצד דברים עלולים להידרדר דווקא בעיתוי הגרוע ביותר, בעיצומו של שיח מדיני פורה סוף סוף מול ועדת הסיור של האו"ם. שיח שדנים בו בפרטים של החזרת המנדט אל האו"ם, גיבוש החלטת חלוקה, החלטה בת שנות אלפיים.
למרות המתיחות הגוברת, שני סמלים בריטיים בשם קליפורד מרטין ומרווין פייס ביקשו בחוזות ליהנות מאוויר הלילה מול הים באותו הערב. שניהם חיילים בריטים זוטרים המוצבים כאן בארץ יחד עם עוד 100 אלף חיילים, מרוחקים אלפי קילומטרים מביתם. חוף ימה של נתניה קרץ לשני החיילים משעת הערב בה החום נרגע מעט. ולכן ביקשו לצאת לקפה של ערב בבית הקפה גן הוורד שמול חופה של העיר. נוכחותם הייתה חריגה, משונה.
על רקע המתח הרב בארץ, הפקודה לחיילים הבריטים הייתה ברורה, עליהם להימנע מיציאה משערי הבסיסים הבריטיים. הבריטים הרי ידעו שיהודים קיצוניים מבקשים לפעול ולמנוע את ההוצאות להורג הצפויות באמצעות חטיפות. ובכל זאת, הנה הם, נכנסי חג יקצרות וחולצות לבנות מחופתרות. גם להם חלומות על שיבה הביתה, על חזרה לכפרי הולדתם. בדרום אנגליה.
עכשיו הם יושבים בבית הקפה הארץ ישראלי ומפטפטים באנגלית עם חבר שלישי נוסף. קפה קר והשיחה קולה אחת, שקטה אמנם, אך האנגלית מהדהדת בין קירות בית הקפה. אוזניהם של מודיעי האצ"ל, המצויים בכל מקום, מתחדדות. והנה הקריאה לציד נעשית. זו הזדמנות שלא תחזור.
לחישות מתתקות סביב צמד האנגלים שלוגמים את משקותיהם מול גלי הים. שמו של חברם השלישי של האנגלים הוא אהרן ויינברג. עולה מאוסטריה, אנגלית שוטפת בפיו. שנים שאהרן ויינברג עובד בבית הנופש של הבריטים בעיר, ואלה נותנים בו את אמונם המלא. רכב נאסף מהסביבה, ולהקת פעילי האצ"ל מתייצבת מסביב לבית הקפה, ממתינה לשעת הכושר.
מידי המקדחים ומטפחת התבולה בכלורופיל.
שעת לילה מאוחרת, ושני החיילים הבריטים הלבושים בבגדים אזרחיים יוצאים אל הרחוב החשוך. מבקשים לשוב לבסיסם במחנה הנופש בעיר. אהרון מבקש ללוותם. אלה ימים מסוכנים, הוא יגיד. יחדיו...
הם צועדים עכשיו ברחוב הרצל בעיר, והנה רכב נעצר בחריקת בלמים. נגדחים נשלפים, מטפחת כלורופיל מוצמדת אל הפנים, והם מוכנסים בכוח אל הרכב החשוך, ונמלטים כולם בנסיעה פרועה בחסות החשכה אל מקום המסתור שהוכן זה מכבר. מרווין וקליפורד נחטפים, ואיתם נחטף גם אהרון ויינברג. מהר מאוד מבינים החוטפים כי אלו לא שלושה בריטים, כי אם שני בריטים בלבד, ויהודי בן היישוב שישב עימם בבית הקפה. בנימין קפלן היה זה שפיקד על החטיפה ביחד עם הנהג יוסף מלר.
בזמן שנמלטו ברחבה מן המקום, ידע בנימין קפלן שבידיו פצצה מתקתקת. שני החיילים הבריטים המורדמים על הספסל האחורי של הרכב הם יריקה בפרצופו של הצבא האנגלי, בפרצופה של האימפריה כולה. והם אולי הסיכוי האחרון של חבריהם בכלא עכו להימלט מחבל התלייה. רק כמה שבועות קודם נחטפו על ידי האצ"ל שני שוטרים בריטים בבריחת גלי גיל ברמת גן, אך ההגנה עשייה על הבריטים במציאת השוטרים החטופים ובשחרורם. כעת בנימין קפלן לא התכוון לאפשר לא להגנה ולא לבריטים לשוב ולשבש את התוכניות.
הסמלים הללו, הוא חשב, ישחררו את אנשינו.
כעבור כמה שעות, עם שחר, התעוררו מרווין וקליפורד לסיוט על רצפת הבטון בבונקר החשוב. הבונקר נכפר והוכן מתחת למלטשה של פלדמן בקצה העיר נתניה. קפלן עם אנשיו משחרר את ידיהם של הסמלים הבריטים ומעדכן אותם במה שהבינו מהרגע הראשון, שהם נחטפו על ידי האצ"ל בכדי להציל את פורצי הכלא. דבר לא יעונה לכם, הוא הבטיח, מיד כשיבוטל עונש המוות על חברינו, נשחרר אתכם. בינתיים תקבלו ארוחות חמות, ומדי פעם אפילו נעלה אתכם לנשום מעט אוויר בלילות.
מרווין אהב את עבודתו כאן בארץ. הוא היה קצין מודיעין מעמיק, דובר מספר שפות. תפקידו כקצין מודיעין היה לאמוד את הלך ארוחות כלפי הבריטים בקרב היהודים. ועם התעמקותו של מרווין הוא החל לפתח חיבה עמוקה לרעיון הציוני, להתרשם מן התעוזה, מיופיין של המושבות, מן הנחישות. הוא לא יכול היה שלא להתפעם מהעם העתיק שהחליט לאסוף את שבריו ולהקים בית אחרי אלפיים שנה.
וכמו רבים מבני דורו, הסיפור הציוני סחף אותו ואת דמיונו. הוא ערבע להסתובב בעיירות ובקיבוצים. להתיידד עם בני המקום. כן, בוודאי הייתה לו משימה כקצין מודיעין, אך דיווחיו הלכו ונצבעו פחות במידע קונקרטי על גורמים יהודיים עוינים, ויותר ויותר תיארו את עוצמת הנחישות שבה היהודים נאבקים להגשמת חלומותיהם, הן מול הבריטים והן מול הערבים. את ההבנה שלא ניתן יהיה להביא את שאיפתם לבית.
כמו מרווין, גם קליפורד עבד בשורות המודיעין הבריטי, אך הוא הופקד דווקא על החזית הערבית. וזה לא במקרה שכן קליפורד נולד במצרים, לאם מצרית ואב בריטי. שנותיו הראשונות עברו עליו במצרים, וטרם משפחתו עברה לאנגליה. גם הוא דובר מספר שפות, ובהן ערבית, מבקש להבין ככל הניתן את המנטליות. וילך הרוח של הערבים המקומיים.
במשך חודשים הוא צב בבסיס הבריטי בליבה של טול כרם. לומד ומדווח על הלאומנות המסוכנת המתפתחת, על השנאה שמלבה את הרחוב הערבי, לקראת המלחמה הבלתי נמנעת שתתחולל אם עזיבת הבריטים את הארץ. שני בחורים בריטים, צעירים וסקרנים, נסחפים אל זירי הפורענות של סכסוך לא להם. שניהם הספיקו בתחילת שירותם הצבאי להילחם בשאריות הצבא הנאצי על אדמת אירופה, פוגשים במחנות המשוחררים את הרוע המוחלט שהאדם מסוגל לעולל. ומהקרבות מול האויב הנאצי נשלחים שניהם אל פלסטינה, ממתינים להחלטות המדיניות של האימפריה ששלחה אותם לכאן.
ומולם הולכות ומתעצבות חומות של שנאה של בני היישוב העברי, כלפי הבריטים ומדיניותם.
עד חטיפת החיילים על ידי האצ"ל, עיני העולם, שעדיין היה מיוסר מן הטרגדיה שחוו היהודים במלחמה, היו נשואות אל הדרמה של אוניית אקסודוס שהתחוללה באותם ימים. עם אלפי פליטי השואה על סיפונה שמסרבים לרדת בכל נמל בעולם שאינו נמל חיפה, שאינו ביתם. פרשה שמנחיתה עוד מכה את אדמיתה של בריטניה שמצטיירת כאכזרית משום שהיא מונעת את ירידת הניצולים באדמת מולדתם. אך עכשיו מרווין וקליפורד תלויים בתחתית בור המלטשה ובבוקר המחרת מועברת דרך העיתונות ההודאה חטפנו את שני הסמלים, אם אנשינו יוצאו להורג, הם יתעלו. וכותרות העולם משתנות באחת, דנות עכשיו באכזריות החטיפה, בחובה שלא להיכנע לטרור.
בעוד שההחלטה על תליית פורצי הקלן נתפסה כצעד אגרסיבי, אך עדיין צעד לגיטימי של שליט בחלקת הארץ, הרי שחטיפת החיילים על ידי גוף גרילה... נתפסת בכותרות העולם כצד טרוריסטי אכזרי. והנה עכשיו, במקום לדון בחובה להקים בית ליהודים, העולם, ובריטניה במיוחד, סוערים בשל האולטימטום שהעזו להציב להם היהודים, בטלו את גזר הדין, או שנוציא את מרווין וקליפורד להורה.
בשעת בוקר מוקדמת, יום לאחר החטיפה, מתעורר האהרון ויינברג על אדמתו התחוכה של פרדס תפוזים בפאתי נתניה. ראשו דואב מהחומר המרדים, השמש הלוהטת מול עיניו. והוא משחזר בראשו את הפרטים מהלילה, את חריקת הבלמים, האקדחים שנשלפים, ומשם אל החושך ואיבודו. והוא קורע על ברכיו, מרים ראשו אל השמיים וזועק.
מרווין וקליפורד נתנו בו את אמונם. הוא חיבב את שניהם. זעקה מרה בוקעת מגרונו כשהבין שהם נחטפו, כשהבין שהחטיפה כרתה באשמתו. ועכשיו מחזיקים בהם כקלף מיקוח מול האסירים בעכו. דווקא הם מכולם.
והוא פותח בריצה חזרה לבסיס בו עבד, כדי לדווח לממונה מלאו על המקרה. בימים הבאים הוא ייחקר על ידי המודיעין הבריטי. האם תמן מלכודת? האם הוביל את החיילים למערב המתוכנן? ובכלל, מדוע יצא עמם בניגוד להנחיות, ללא נשק וללא גיבוי?
חשופים לאיומים שהושמעו זה מכבר. לחטוף חיילים בריטים בתגובה על גזר הדין. אחרי שהגיעו למסקנה שאין לו יד ורגל בחטיפה, היא חקר על ידי היהודים. חטיפת שני הסמלים העמידה את היישוב בפני בעיה חסרת תקדים. מן הצד האחד הייתה התנערות טוטלית מן המעשה האכזרי, מהאופי שלו, מהבושה שהעמיד על היישוב כולו כשצבע אותו בגווני הטרור.
זו לא אמורה להיות דרכנו. ומן הצד השני, הרי שחייהם של שלושת האסירים בעכו תלויים על בלי מה. נחישות הבריטים להוציאם להורג קילטה כל ניסיון להידבר עמם בכדי להמתיק את העונש. אולי חטיפת הסרג'נטים אכן עשויה להצילם?
הנהגת היישוב ובן גוריון החליטו מיד עם דבר החטיפה להורות להגנה לערוך חיפושים אינטנסיביים אחר החטופים, למצוא מידע, למצוא אותם. בן גוריון החליט שזו בעיה שהוא צריך לפתור, עליו ובאחריותו למצוא את החטופים ולהשיבם בחיים. אבל, וזה אבל גדול, כל זאת רק בכוחותיו של היישוב בלבד, לא כחלק משיתוף פעולה עם הבריטים במאמצים. ולכן ההנהגה דרשה מן הבריטים לתת לה את ההזדמנות להפעיל את יכולותיה, את מקורותיה, לאתר בעצמה את החטופים במהרה ולהשיבם בשלום. בן גוריון סבר שאם יצליח להציל את הסמלים, הבריטים כן יהיו נכונים לעצור את התליות.
אך הבריטים, ובראשם מפקד הכוחות הגנרל גורדון מקמילן והנציב העליון, רתחו מזעם. והם מזדרזים וקובעים שלעולם לא יענו לדרישות החוטפים, לעולם לא ייכנעו לטרור, והם יהיו אלה שיפעלו לטובת אנשיהם. ואלפי חיילים בריטים סובעים על פאתי נתניה, מטילים עליה עוצר, צורקים מבית לבית. היישוב קטן, מעקבים ופעילות מודיעין תמיד מניבים בסופו של דבר מידע, והנה קברו יומיים. שביב מידע ראשון מגיע להנהגת היישוב.
תחת לביתו של חיים בעניי, פעיל עצם ידוע בעיר, שם הם נמצאים.
ובכן, כיצד יש לנהוג עכשיו במידע הזה? האם להורות לקוחות ההגנה לפשוט? הרי תוצאותיה של פלישה שכזו ידועות מראש. מרחץ דמים. וחיסולם, הכמעט ודאי, של הסמלים, ותליית פורצי כלא עכו.
ולכן דרך הפעולה שנבחרה הייתה מתוחכמת יותר. המידע הועבר על ידי צד שלישי לידי ראש העיר של נתניה, בן עמי. בן עמי היה חלק ממשפחת עצולה יהודית. חבריה היו בעיקר בעלי מקצועות חופשיים, בורגנים. בעולם לא היוו חלק אינטגרלי ממנגנון ההסתדרות.
מערכת היחסים שלהם עם הבריטים הייתה ענפה והתבססה על אינטרסים כלכליים, וכך גם היחסים שלהם עם הנהגת היישוב, עם ההגנה ועם שאר הארגונים הפורשים. ידם בחול ויד כל בם. משחקים על כל המגרש. מיד עם דבר החטיפה הבין ראש העיר בן עמי שצידד באופן עקרוני עם פעולת האצ"ל. איזה אסון עלול הרג הסמלים להמיט על עירו.
ולכן התנער פומפית מן המעשה, ואף ביקש מכל התושבים להיות ערניים ולהעביר כל מידע שיכול לסייע בהסגרת החוטפים. ובן גוריון מעביר לבנמי מסר באמצעות שליח שלישי. אתה ביקשת לדעת היכן הם נמצאים? ובכן, שתדע, הם מתחת לביתו של בנאי. ומה בנמי יעשה עם המידע הזה?
את המעשה הצפוי.
כעבור שעות, הבריטים צובעים על ביתו של בענאי והורסים ומנצים בזעם את הבית כולו, אך לא מוצאים דבר. המידע שהועבר על ידי המודיעין של ההגנה היה שגוי.
הסרג'נטים שהוא בבור המלטשה רק כמה עשרות מטרים מהבית בו נערך החיפוש. 18 יום יישומו ארווין וקליפורד בבונקר מתחת לאדמה. שואפים מדי פעם אוויר למעלה בלילות החשוכים. חוטפיהם מספקים להם מים ומזון, מנותקים וממודרים מהעולם, כדי למנוע מן האנגלים ומן ההגנה להגיע אליהם. 18 יום של חום וייאוש.
אתם בידי ארגון האצ"ל, נאמר להם שוב ושוב, אבל זי גומר בטוב. נשמח לשחרר אתכם כשהמפקדים שלכם ימתיקו את עונש חברינו. רק שמרווין וקליפורד ידעו שטוב לא יהיה. שניהם אנשי מודיעין. שניהם הבינו כיצד תגיב הממלכה על חטיפתם בידי מי שהם רואים בהם טרוריסטים יהודים.
בריטניה לעולם לא תכפיף את ראשה בפני חוטפי חיילים בפלסטינה, בוודאי שלא שר החוץ בבין, וכל זאת מתוך ניסיון לשמר, ולו במידת מה, את כוחה וכבודה של האימפריה השוקעת.
אלפי קילומטרים מן הבונקר הלוהט, בפרלמנט הבריטי הרוחות צערו. גורל החיילים החטופים היה שיחת היום. מה קורה פה? בריטניה הגדולה איננה מצליחה לנהל את הפרובינציה בפלסטינה? כלא של אסירים נפרץ, חיילים בריטים נחטפים, משאבים עצומים מבוזבזים.
צ'רצ'יל, ראש האופוזיציה באותם ימים, הצליף במפלגת השלטון וטהה בקול, מדוע הממשלה מתעקשת להמשיך ולהלבין את פני הממלכה? לעמידה לקלס בכל העולם לבדיחה עצובה. בשם מה האומה שנסעו גם מהודו ובורמה וסרילנקה, מתעקשת להיות מושפלת בפלסטינה, להמשיך ולהילחם בכל כוחה נגד זכותם של היהודים לבית לאומי.
אחותו של מרווין ואמו של קליפורד פונות לתקשורת. מתחננות לרחמים. פונות לדאונינג 10 בכדי שיבטלו את גזר הדין ויחרו סוכך על חיי החיילים. פונות לראשי היישוב בארץ וגם למי שעומד בראש האצ"ל, מנחם בגין, בכדי לפנות אל ליבו, שישחרר את יקיריהם שלא עשו דבר. הם נענים שההחלטה על גורל יקיריהם נתונה אך ורק לממשלת בריטניה.
ושזו הכתובת שעליהם לפנות אליה בכדי לפתור את התספוחת. אמו של קליפורד לא יודעת את נפשה. פונה לכל מי שאפשר, מתחננת על חייו. תמונתה מופיעה מעל דפי העיתון, קולה נישא מעל גלי האתר. מתחננת לחוטפים בארץ, מתחננת לממשלה שלה.
וגברת מרטין, אמו של קליפורד, עושה דבר נוסף. היא פונה, בסתר, אל רב הקהילה שלה, כי זאת יש לדעת. פרננדה מרטין הייתה יהודייה. כלומר, מרווין עצמו היה יהודי. פרננדה נולדה למשפחה יהודייה במצרים, ונישאה לבכיר ליבה הבריטי הנוצרי.
יהדות לא הייתה חלק מאורח חייה, אך כעת כשבני העמה עומדים להבצע את הבלתי מתקבל על הדעת לבנה, היא פונה לראשונה אל הרב. וזה מנסה את כוחו בפנייה דיסקרטית לגורמים המוסמכים, מנסה ונכשל. והיא פונה לחברי פרלמנט יהודים. והיא פונה לרב היהודי בקהיר, עיר מולדתה. אך בכל ימי הפרשה הסוערת והתקשורתית הזו, לא עלתה ולו פעם אחת בתקשורת עובדת יהדותו של קליפורד מרטין.
אנחנו לא יודעים אילו שיחות נעשו בין החוטפים לבין הסרג'נטים במהלך 18 הימים הללו. המעורבים בחטיפה איתנו, שהם נושאים כל חייהם בנפשם, נטען כבד על האיסורים שהמיתו על שני החיילים הבריטים הזוטרים. חיילים שנחטפו על לא עוול בכפם, רק בשל היותם חיילים בריטים. יש להניח שקליפורד חשף בימיו השבי את יהדותו. הוא אף היה נמול.
האם עובדה זו יישרה את חוטפיו? בפועל אנחנו יודעים שהם העדיפו להתעלם. חשדו שהוא משקר. רבים נמעלו באותם ימים, גם לא יהודים. והם טענו, הרי אם אתה יהודי, מדוע התקשורת לא חושפת זאת?
והנה ביקורה של משלחת האו"ם שנמצאת כאן בארץ מגיעה לקיצור. ושעת המבחן מגיעה. מיד עם עזיבת המשלחת מודיע הנציב העליון כי גזר הדין יבוצע למחרת.
חושך יורד על היישוב כולו. מאיר נכר, אבשלום חביב ויעקב וייס בתאיהם כותבים בדמעות דברי פרידה. הם רצו להמשיך ולחיות, לא למות מות גיבורים, לא להיות קדושים. שלושה בחורים צעירים בשנות העשרים המוקדמות לחייהם, והם נאלצים לצעוד.
ואת הכלא כולו מלווה כל אחד מהם בתורו בשירת התקווה כשעיניו נקשרות, משתתק רק כשהחיים של כל אחד מהם נלקחים.
הנהגת היישוב בראשותו של בן גוריון שולחת מיד את כל כוחותיה על רחובות הערים לנסות ולמנוע מן האצ"ל את המימוש של גזר הדין שעליו הוא איים ולהמיט מה שהם סברו כאסון על היישוב וכחתם מוסרי בעלי רחה.
שיחת היום נסובה סביב האם יתעלו הסרג'נטים בכיכר העיר? בנתניה? אולי בתל אביב? ביום למחרת ליד פורצי הכלא נשלחה הפקודה לממש את האיום, לתלות את הסמלים. הרי לא נותרה ברירה.
הבחירה נעשתה, זה מכבר על ידי האנגלים. אסור לעצל לוותר על פשע תלייתם. היישוב היה כולו מוכה בהלם. שעות הבוקר לוו בחשש גדול. היה ברור שהעצל ייאלץ לממש את איומו, ורבים האמינו, לפחות בסתר ליבם, שבכדי למנוע תליות נוספות, יש לגבות מן הבריטים את המחיר הקשה.
ובמרתשה עצמה חבל נכרח מעל קורה גדולה.
יש להניח שברגעים הללו חזרו הסמלים וזעקו וצעקו את הסוד שייחשף רק כעבור עשרות רבות של שנים. סוד שאהרן ויינברג שמר בליבו כל השנים. ורק לפני מותו התוודע אליו.
שהרי זה הזמן לחזור ולשאול את שאלת הבסיס החשובה. מדוע בעצם מרווין וקליפורד בחרו להסתכן? מדוע בכלל היו בבית הקפה? מדוע הפריעו את הפקודה? מדוע נפגשו עם אהרן ויינברג?
כמו לכל דבר, גם לזה היה הסבר. הסבר שרשויות הצבא הבריטי חשדו בו מיד, חשד שהפך בעיני הבריטים להשערה מבוססת, גם אם לא הייתה להם הוכחה ברורה לכך. הוכחה שתבוא עשרות שנים אחר כך, כשאהרן וייברג יתוודה כי אכן פעל בשורות המודיעין של ההגנה, ומרווין וקליפורד הופעלו על ידו. סיפקו ידיעות ומידעים חשובים. שניהם מאמינים בזכותם של היהודים לבית, עם או בלי קשר ליהדותו של קליפורד.
מנסים לסייע ככל האפשר, מייחלים לסיום מהיר של המנדט ולהקמת מדינת היהודים. מראות המחנות באירופה לא עזבו את נפשם של שניהם, והם האמינו בכל ליבם ביכולתו של היישוב לשרוד ולהתבסס. ולהפוך למדינה עצמאית כנגד כל הסיכויים. והנה דווקא אל פניהם מוצמדת מטפחת הכלורופיל, ודווקא הם מושלכים לבור המלטשה.
זו הייתה סיבת זעקתו של אהרון אל השמיים באותו בוקר בפרדס, כשפתח את עיניו והבין את גודל האסון ואת חלקו בו. שהרי לא היה להם שום סיכוי מלכתחילה. הבריטים מיהרו להבין את דבר יהדותו של קליפורד, וגם מיהרו להשיג שהפגישה באותו לילה בנתניה כנראה לא הייתה תמימה. הם ידעו גם שהאצ"ל לא יכול היה לבחור לחטוף שני חיילים אומללים יותר משני משתפי הפעולה הללו, אחד מהם בכלל יהודי. הם בוודאי שלא ימנעו את מימוש התלייה של הבריטים את פורצי הכלא.
זה היה ברור לבריטים כבר מן הרגע הראשון.
ובחורשה ליד נתניה מובאים בסתר באותו הבוקר שתי גופות הסמלים שהוצאו להורגות במלטשה. גופותיהן נתלות בחופזה על עצי הקליפטוס הצעירים בכדי לייצר את הזעזוע הנדרש. למחרת הם יתגלו, צבא של עיתונאים יגיע לזירה, ותמונה אחת תנציח את גודל הזוועה. תפורסם בכל עיתוני העולם. שני חיילים בריטים כפותים, תלויים.
לאחר צילום התמונה יתברר שבקרקע מתחתיהם הטמינו עץ אל מוקש, כך שכשהבריטים מורידים את הגופות מן העץ, פיצוץ גדול פוצח חיילים נוספים.
העולם מוקיע את המעשה הקשה. בריטניה בהלם. מעולם לא בוצעה זוועה שכזו בחייליה. פעולות נקה מבוצעות למחרת על ידי חיילים בריטים זועמים ברחובות תל אביב. חמישה ייהרגו בירי חסר אבחנה של חיילים בריטים באלן בי.
כן, יאמר המפקד מקמילן. זעמם הוציא אותם מדעתם. צריך להבין שהם צעירים ולא יכולים לשאת את הכאב, הוא יאמר. איש לא יישפט, וחתם נוסף יוטל על השלטון החלול של הבריטים בארץ. וכן, גם אם פרסום הידיעה קשה, ובעיקר התמונה, מיליונים בבריטניה טובעים לדעת ושואלים לשם מה?
לשם מה כל הכאב והצער והמוות המיותר? והסברים גיאו-אסטרטגיים על חשיבות הנפט ועל תעלת סואץ נראים תלושים יותר ויותר. ועוד דחיפה בדעת הקהל בבריטניה באשר לחוסר התכלית שבנוכחות בפלסטינה והרצון להחזיר את המנדט לאו"ם ולהשיב את הבנים הביתה. לא רק בגלל מעשה הזוועה, אלא גם בשל אקסודוס וכלא עכו, והכלכלה שקורסת, והשמש ששוקעת על האימפריה שחשבה שהיא לא תשקע בה מעולם.
גב' מרטין קורסת על ברכיה עם פרסום הידיעה על הוצאת קליפורדנה להורג, מביטה בבנה מעל דפי העיתון, בזוועה שהתרחשה בחורשה בנתניה הרחוקה. I'm speaking on behalf of my mother, Mrs. Martin, who is brokenhearted and prostrate at the terrible news of the loss of her son. She wishes me to tell the country that she demands the body of her son to be brought back here and hopes that the whole world will support her in this. And let us hope that we can find a solution to this terrible problem in Palestine and bring an end to all this unnecessary murdering כמה חודשים לאחר קום המדינה, היא תגיע אל מדינת ישראל בטיסה מלונדון.
משדה התעופה בלוד, היא טיסה כמה דקות לבית העלמין ברמלה. בריטים נוהגים לקבור את נופליהם ליד מקום נפילתם. בתי עלמין בריטים פורסים בכל העולם וגם כאן ברמלה. היא תנקה את המצבה הצבאית. צלב מעטרת חזיתה כמו כל חייל נוצרי שנהרג על אף היותו של קליפורד יהודי.
והרי לכולם היה נוח להשאיר את דבר יהודותו של קליפורד חסוי. לשותפים לתלייה, שלא יואשמו שהרגו מי ששייך לעמם. לצבא הבריטי, שלא יואשם שהכשיל את המגעים על רקע אנטישמי. לממסד, שלא רצה לחשוף את הפעלתו של קליפורד. וכנראה מסיבות עלומות אפילו לאמו, שרק מלטפת לאט את האבן הקשה.
היישוב הזדרז להתנער ממעשה תליית הסמלים. מאמרי העיתון קראו למעשה ברברי וביקשו לקבוע שזו לא דרגה של הציונות. נאומים נישאו על הבושה שתליית החיילים המיתה על היישוב כולו. לא ועל התנועה הציונית. זה אכן היה מעשה קיצוני וחד פעמי בדברי היישוב, שלא אפיין את מאבקה של התנועה הציונית להקמת המדינה.
אך תמונתן של מרווין וקליפורד בחורשת העצים לא נותנת להם חיקה. ובערבו של יום בשנת 1960, כשגברת מרטין תעצום את עיניה לעד, יסלול דוקטור בינל עברה. ויחקור בקהילתו, וילמד על הטרגדיה שלה ושל בנה, ובנו של דוקטור בין יחשוף בשנת 1981 בעיתון Jewish Chronicle את דבר זהותה של הפציינטית של אביו, אמו היהודייה של חייל יהודי שהוצא להורג על ידי היהודים. חרטה מעולם לא הובאה על ידי המעורבים בפרשה, רבים מהם, ובהם בנימין קפלן, וכדי משימה ייהרגו במלחמת העצמאות. מחוללי החטיפה האמינו בכל ליבם כי על אף אכזריות המעשה, על אף הכתם המוסרי שבו, על אף שירדוף אותם בחלמותיהם, היה זה המעשה הנכון ששבר את האנגלים.
נראה שזו קביעה מעט מוגזמת, מעין מנגנון הגנה. פינוי האנגלים מארץ ישראל נעשה מסיבות מדויקות. מדיניות, גיאו-אסטרטגיות וכלכליות רחבות בהרבה. אך האנגלים, יש להודות, אכן ימנעו מתלייה נוספת של לוחמי מחתרות הכלואים במתקניהם בחודשים שיבואו אחר כך. הטראומה נחרתה גם בהם.
לוחמי המחתרות שיישארו כלואים בבתי הכלא האנגליים, חלקם אף נידון למוות, ישחררו על ידי חבריהם, בריאים ושלמים. בערבו של 14 במאי 1948. היום בו עוצר אלין קנינגהם, הנציב העליון, הנציג הבריטי האחרון על אדמת מדינת ישראל, יקפל את הדגל, יעלה האלונייה הקטנה בן עמל חיפה, יצדיע ויסיים את המנדט.
אני הייתי ערן ניצן. תודה לכם המאזינים, ותודה לצוות רשת עושים היסטוריה. למתן קסלמן, הקוסם מהצבע סאונד. לשלי נוי הנהדרת, עורכת הראשית. לאורי דישי, טכנאי האולפן איתנו, ולראות שוקר, מנהלת השיווק, ולעמית חזזי, מנהל המכירות.
בין המקורות לפרק הזה נמצאים ספרו של אריה אשל, שבירת הגרדומים, וספרו של אמנון רובינשטיין, האבות אסוריו. אם אהבתם את הפרק, שתפו והפיצו. זה באמת עוזר. נשתמע בפרק הבא.
לפודקאסטים נוספים של רשת עושים היסטוריה ולהצטרפות לרשימת התפוצה של התוכנית בדואר האלקטרוני, בקרו בעושיםהיסטוריה.com או הורידו את אפליקציית עושים היסטוריה מחנות האפליקציות של אנדרואיד