443: מלחמת העצמאות, חלק ב' [עושים היסטוריה]

עושים היסטוריה עם רן לוי.

הליגה הערבית נוסדה במרץ 1945 לקראת סוף מלחמת העולם השנייה כדי להוות מסגרת לשיתוף פעולה בין המדינות הערביות העצמאיות שזה עד הנולדו. היוזמה להקמת הארגון הגיעה ממצרים, אולם גם בריטניה הייתה שותפה שקטה מאחורי הקלעים. לבריטים, שעדיין שלטו בחלקים נרחבים מהמזרח התיכון, היה אינטרס ברור לקדם מסגרת שתשמור על הסדר האזורי ותסייע להם להמשיך ולהשפיע על המדינות הערביות הצעירות. כמעט מראשיתה הפכה הליגה הערבית לגורם מרכזי בתיאום המאבק הערבי, בציונות. סוגיות כמו עצירת העלייה היהודית, מניעת רכישת קרקעות על ידי היהודים והגברת הלחץ הפוליטי והצבאי על בריטניה ועל היישוב היהודי היו נוכחות מאוד בדיוניה.

כך למשל נכתב בהצהרה שפרסמה הליגה ב-1946. ציטוט, המצב בפלסטינה מתפתח לקראת התנגשות חריפה בשל קיום הארגון הצבאי הציוני והארגונים הטרוריסטיים ולנוכח הרגלם של הציונים להשתמש בכוח להשגת מטרותיהם. כתוצאה מכך עלולה לבוא התנגשות שתעמיד את מדינות ערב במצב עדין ביותר, מאחר והן לא תוכלנה למנוע את התערבות בני עמיהן לעזרת אחיהם בפלסטינה בכל האמצעים, בכסף, בנשק ובכוח אדם. סוף ציטוט.

זה היה הרקע להקמתו של צבא ההצלה, כוח צבאי בלתי סדיר שהוקם ומומן על ידי הליגה הערבית ומנה כ-5,000 לוחמים, רובם מתנדבים ממדינות ערב השונות, סוריה, עיראק, לבנון ועוד. לצד הלוחמים הבלתי סדירים, כללו שורותיו של צבא ההצלה גם קצינים מקצועיים שחלקם הגיעו מהצבאות הסדירים של מדינות ערב. את מטרתו המוצהרת של צבא ההצלה אפשר היה להסיק בקלות מתוך סמלו. פגיון נעוץ בתוך מגן דוד.

בראש צבא ההצלה עמד פאוזי אל-קאוג'י, קצין לבנוני שרכש את השכלתו הצבאית בצבא העות'מאני, ולאחר מלחמת העולם הראשונה הצטרף למרד הערבי כנגד השלטון הצרפתי בסוריה. ב-1936, כשפרץ המרד הערבי הגדול בארץ ישראל, עמד קאוג'י בראש כוחות מתנדבים מסוריה ועיראק שהגיעו לסייע לערביי הארץ. הצטרפותו של קאוג'י למאבק נגד הממשלה הבריטית עוררה תקוות גדולות בקרב הכנופיות המקומיות, אבל התקוות הללו נכזבו חשמהר. כוחותיו של קאוג'י ספגו מפלות קשות בקרבות נגד הבריטים, והוא נאלץ לברוח מהארץ בתוך מספר חודשים. כעת, בשנת 1947, שב פאוזי אל-קאעוג'י לזירה הפלסטינית, הפעם כמפקד כוח צבאי מאורגן יותר, בתקווה להשיג את מה שנכשל בו עשור קודם לכן, חיסול היישוב היהודי בכוח הזרוע.

מיד לאחר הכרזת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947 על תוכנית החלוקה, פרצה בארץ מלחמת אזרחים בין היישוב היהודי לאוכלוסייה הערבית המקומית. ביפו ירו צלפים ערבים על עוברי אורח יהודים, ובערים המעורבות כמו ירושלים, חיפה, צפת וטבריה נבזזו והוצתו חנויות יהודיות. כנופיות ערביות חמושות פשטו על יישובים יהודיים. יהודים מבודדים וחסמו צירי תנועה מרכזיים בכל רחבי הארץ. באזור ירושלים החל צבא הג'יהאד הקדוש, ארגון שמנע כ-3,000 לוחמים מקומיים בפיקודו של עבד אל-קאדר אל-חוסייני, בן דודו של המופתי הירושלמי, לתקוף שיירות שהעבירו אספקה לאוכלוסייה היהודית בעיר.

שבוע צפורים לאחר מכן, בינואר 1948 חדרו לארץ גם כוחותיו של צבא ההצלה, שמונה גדודים שהיו מצוידים בתותחים, מקלעים ושריוניות, עודפי ציוד צבאי ממלחמת העולם השנייה. הבריטים אפשרו לכוחותיו של קאוג'י להיכנס לארץ ללא הפרעה, אחרי שזה התחייב בפניהם שצבאו יפעל אך ורק להגנה על כפרים ערביים, הבטחה שמן הסתם הוא מעולם לא התכוון לקיים. חלק מגדודי צבא ההצלה ירדו דרומה לאזור השרון וירושלים, אבל רובם נותרו באזור הגליל. ב-20 בינואר תקף אחד הגדודים את קיבוץ יחיאם, שאל שורותיו צורפו מחלקה מהפלמ"ח וכיתה של חטיבת לבנון. המקפאה נעדפה במחיר של שבעה הרוגים.

שלושה שבועות לאחר מכן תקף גדוד אחר של צבא ההצלה את קיבוץ טירת צבי שבעמק בית. גם ההתקפה הזו נעדפה בקושי רב על ידי אנשי הקיבוץ ותגבורת של הפלמ"ח וחטיבת גולני.

הנהגת היישוב היהודי מצאה את עצמה במצב מאתגר במיוחד. הבריטים, שהיו עסוקים בהיערכות לעזיבה של ארץ ישראל, לא גילו כל נכונות להגן על היישובים היהודיים מפני התקפות ערביות, אבל במקביל גם לא אפשרו לכוחות ההגנה לפעול בחופשיות. זיכרון השבת השחורה, שבה פשטו הבריטים על יישובים רבים, עצרו אלפי לוחמים והחרימו כלי נשק, היה עדיין טרי במוחם של ראשי היישוב, ואיש לא רצה לסכן את הנשק הדל שעמד לרשות היישוב היהודי בכך שיתפס ויוחרם על ידי הבריטים. והייתה עוד בעיה. כבר מהרגע הראשון החליטה הנהגת היישוב, בהובלתו העיקשת של דוד בן גוריון, שלא לפנות ולו יישוב יהודי אחד, מבודד ככל שיהיה.

היה הרבה היגיון בהחלטה הזו. בן גוריון וחבריו ידעו היטב שקווי הגבול שסוטטו בהחלטת האו"ם מכ"ט בנובמבר שווים כקליפת השום, ושגבולותיה האמיתיים של מדינת ישראל העתידית ייקבעו לפי המצב בשטח. דהיינו על פי מיקומם של היישובים היהודיים בפועל, ומכאן שכל יישוב שיפונה מצמצם את שטחה של המדינה שבדרך. בנוסף לנטישה של יישובים, עשויה להיות השפעה מורלית הרסנית על הציבור ועל יכולת העמידה שלו. בן גוריון היה נחרץ, כשהוא עלתה ההצעה באחת הישיבות לפנות את גוש עציון המבודד מדרום לירושלים, הוא הרים את קולו, לא נפנה יישוב עברי.

ואז פיזר את הישיבה בזעם. אבל ההחלטה שלא לפנות יישובים מרוחקים יצרה מצב בעייתי מאוד עבור ראשי ההגנה. הפלמ"ח, הכוח הצבאי המגויס של ההגנה, מנה עם פרוץ הקרבות כ-3,000 איש בלבד, שלצידם עמדו כמה מאות לוחמי אצ"ל ולח"י ועוד כ-2,000 אנשי משטרת היישובים העבריים. כוח שאומנם היה באופן רשמי תחת פיקודו של השלטון הבריטי, אבל בפועל שר למרותה שלו.

כוח האדם המוגבל הזה נמתח עד הקצה בשל הכוח להגן על יישובים מבודדים כדוגמת יחיעם וטירת צבי, ולמפקדת ההגנה כמעט ולא היו כוחות עתודה כדי ליזום פעולות התקפיות. מכיוון שכך, בחרה הנהגת היישוב באסטרטגיה של מגננה. בערים הגדולות הוקמו יחידות מתנדבים, מעין משמר אזרחי, שהועסקו בשמירה במחסומים וסיוע בהקמת גדרות וביצורים. כוחות הפלמ"ח ליוו שיירות של משאיות ואוטובוסים משוריינים שהובילו אספקה אל יישובים מבודדים שהיו בעצמם מוקפים בביצורים ובונקרים. אסטרטגיית ההגנה הזו שיחקה היטב לידיהם של הערבים.

היא אפשרה להם לבחור את המקום והזמן שבו הם יתקפו, ולמרות שגם לרשותם לא עמדו לוחמים רבים, הם בכל זאת היו מסוגלים לרכז את המאמץ הצבאי וליצור עדיפות מקומית על פני כוחות ההגנה. המקום שבו באה לידי ביטוי הנחיתות הזו של כוחות היישוב באופן הברור והחריף ביותר היו שיירות האספקה ליישובים הנצורים. התוקפים הערבים היו חופשיים למצוא עיכולים או עליות לאורך הדרך שבהן נאלצו המשאיות להאט ושם הם הניחו מחסומים ומוקשים. אפילו כוח ערבי קטן יחסית שהיה ממוקם בעמדת אש נוחה מאחורי מחסה היה מסוגל לבלום שיירה משמעותית וגם כוחות ליווי גדולים שהיו מצוידים במקלעים לא הצליחו לשנות את מאזן הכוחות הזה באופן משמעותי. לכל אורך שלושת החודשים הראשונים של 1948 הותקפו עוד ועוד שיירות אספקה ליישובים יהודיים, עד שבחודש מרץ הגיעו הדברים לכדי משבר של ממש.

גוש עציון הוא הכינוי שניתן לקבוצה של ארבעה יישובים מדרום לירושלים שנותרו מחוץ לגבולות המדינה בתוכנית החלוקה של האו"ם. הכביש היחיד שחיבר בין הגוש ובין היישובים היהודיים שמחוצה לו היה נתון כולו לשליטה ערבית. בינואר 1948 תקפו אנשי צבא הג'יהאד הקדוש את הגוש. ההתקפה נעדפה בקושי רב. מחיר של שלושה הרוגים.

מחלקה בת ל"ה לוחמים, 35 איש, שיצאה רגלית כדי לתגבר את מגיני הגוש, נתגלתה בעת שעשתה את דרכה אליו, כותרה על ידי המון ערבי, וכל חבריה נהרגו.

חודשיים לאחר מכן, ב-26 במרץ, התארגנה בירושלים שיירת אספקה. גדולה במיוחד עבור גוש עציון. 37 משאיות, 4 אוטובוסים ו-14 משוריינים שהובילו 120 טון של מזון וציוד וכ-150 לוחמים. מכיוון שהדרך אל הגוש סבלה מהתקפות בלתי פוסקות, צבי זמיר, מפקד השיירה, תכנן לצאת לדרך בשעות הלילה ולחזור לירושלים עוד באותו הבוקר כדי להפתיע את הכנופיות הערביות ולמנוע מהם להספיק ולהתארגן כדי לתקוף אותה. אבל שיירה כל כך גדולה הייתה אתגר ארגוני לא פשוט, והיציאה מירושלים התעכבה בארבע שעות תמימות.

רק בשמונה בבוקר יצאו הרכבים לדרכם באור יום מלא. למרות העיכוב, ההפתעה נשמרה, והשיירה הגיעה לגוש עציון שעה וחצי מאוחר יותר ללא הפרעות. הציוד עבור הגוש נפרק, בציוד שהיה אמור לחזור עם השיירה לירושלים הוא עמס עליה, אבל שוב חל עיכוב בלתי צפוי, הפעם של שעתיים וחצי. בינתיים פשטה השמועה על השיירה הגדולה בין הכפרים הסמוכים, ומאות לוחמים חמושים החלו להיאסף. מחסומים הונחו על הכביש בדרך חזרה לירושלים.

אנשי השיירה היו מוכנים להתפתחות הזו. אלה שיירה צורף מבעוד מועד משוריין מיוחד, שעל חרטומו הותקנה מסגרת מתכת כדי לדחוף ולפרוץ מחסומי אבנים. מי שפיקד על המשוריין פורץ המחסומים היה זרובבל הורוביץ, לוחם פלמ"ח, שגם היה זה שפיתח את מתקן הפריצה.

השיירה יצאה לדרכה כשהמשוריין פורץ המחסומים. בפיקודו של הורוביץ מוביל בראש. בתוך זמן קצר נתקלו במחסום הראשון, אבל מתקן הפלדה עשה את עבודתו ופרץ אותו ללא קושי. זמן מלא אחר מכן גלה מחסום שני, וגם הוא נפרץ בקלות, וכך גם במחסום השלישי, הרביעי, החמישי והשישי. אבל המחסום השביעי, בו נתקלה השיירה, שני קילומטרים מדרום לבית לחם, היה...

גדול ועיקש יותר, ואותו כבר לא הצליח המשוריין של הורוביץ לפרוץ. הערבים, שהמתינו בדיוק לרגע הזה, פתחו באש על פורץ המחסומים, שהידרדר אל תעלה בצידי הכביש. צבי זמיר, מפקד השיירה, הבחין בצרה שאליה נקלע המשוריין המוביל, ופקד על שאר הרכבים להסתובב ולשוב אל הגוש, אבל רק עשרה רכבים הצליחו לעשות את זה. לפני שהתוקפים הערבים הצליחו לפרוס חוט תאי להווה לאורך הכביש ולחסום את הדרך חזרה.

השיירה הלכודה הייתה נתונה בצרות צרורות. המשוריין של זרובבל הורוביץ היה נתון תחת אש תופת מכל עבריו ולא ניתן היה להגיע אליו. שאר 180 הלוחמים שירדו מהמשאיות מצאו את דרכם אל בית ערבי שעמד בצד הדרך והתבצרו בו כאשר מאות לוחמים ערבים מקיפים אותם מכל הכיוונים. הורוביץ ואנשיו המשיכו לירות על מי מבין הערבים שניסה להתקרב אל הרכב שלהם, אבל לקראת השעה שש וחצי בערב יודעו על הרכב מספר בקבוקי תבערה שהתלקחו והרכב החל לבעור. הורוביץ ואחד הלוחמים שלו ניסו לכבות את האש ללא הצלחה, וכשראה הורוביץ שהמצב אבוד הוא הורה לשלושת הלוחמים שלצידו לנטוש את הרכב ולברוח, בעוד שהוא יישאר עם הפצועים שלא היו מסוגלים לזוז ויחפה על הנסיגה.

הלוחמים הפצירו בהורוביץ, שלא היה פצוע שהצטרף אליהם, אבל הוא סירב. שלושת הלוחמים יצאו אל התעלה והצליחו להסתנן בחזרה אל הכוח המרכזי, בעוד שהורוביץ המשיך להמתיר אש על התוקפים הערביים. לבסוף הצליחו מספר תוקפים להתקרב אל המשוריין ופתחו את דלתו. זו הייתה טעות. הורוביץ מלכד את הדלת ופוצץ את המשוריין עליו, על הפצועים שנותרו בו ועל הערבים שהקיפו את הרכב.

על מעשה ההקרבה הזה זכה הורוביץ לאחר מותו באות גיבור ישראל.

בינתיים מצבם של 180 הלוחמים הנצורים בבית הקטן הלך ונעשה נואש יותר. הצפיפות בבית הקשתה עליהם להתגונן ומצבם של הפצועים הידרדר משעה לשעה. כך תיארה את המצב הדסה אביגדורי אבידוב, אחת מלוחמות הפלמ"ח שהשתתפו בקרב. ציטוט: הצליפות לתוך החדר הלכו ורבו, כדורים חדרו ומספר הפצועים הלך וגדל. כדור שחדר פנימה היה גורם לבהלה.

כל אחד דימה בנפשו שהמקום בו יושב רעה הוא בטוח יותר, ושאף להחליף את מקומו. הפצועים קשה הרגישו רע, ולא היה לנו מים לנקות את פצעיהם ולהרטיב את צוותיהם. הצליפות נעשו פראיות יותר ויותר. במעבר בין שני החדרים נפצע אחד הנהגים ברקתו. הוא מת במקום.

סוף ציטוט. יגאל אלון, מפקד הפלמ"ח, סייר מעל השטח במטוס קל והבין שהמצב אבוד. הוא נחת במנחת הקטן של גוש עציון והחליט לפנות אל הבריטים לסיוע. לכולם היה ברור שמשמעותה של ההחלטה הזו הוא אובדן כמעט ודאי של כל הנשק והציוד שהיו בידי הלוחמים, אבל חייהם של עשרות הלוחמים היו יקרים יותר. ואכן, בהתערבותם של הבריטים הוסכם על פינוי מסודר של הלוחמים הנצורים, בעוד שכל הנשק והציוד, המשוריינים, מכונות הירייה ותתי המקלע, נמסר לערבים.

שיירת נבי דניאל, כפי שהיא מכונה, הייתה אחת הדבוסות האיומות של היישוב היהודי במלחמת האזרחים. שקדמה להקמת המדינה. 15 לוחמים נהרגו, 41 כלי רכב אבדו, ואיתם כמעט כל הנשק שהיה אמור לשמש להבטחת הדרך לירושלים בשיירות הבאות. לא פחות חשוב, גוש עציון עצמו נותר מחותר ומנותק משאר היישוב. האסון של שיירת נבי דניאל היה רק אחד מתוך שרשרת של תבוסות דומות שפקדו עוד שיירות אספקה באותו החודש, שיירות לקיבוץ חולדה, הר הצופים, עטרות ויחיאם, שכולן ספגו אבדות נוראיות.

400 לוחמים שאיבדו את חייהם, מהם 60 בשבוע האחרון של מרץ לבדו.

למשבר השיירות של מרץ 1948 הייתה השפעה הרסנית, לא רק על המורל ורוח הלחימה של היישוב היהודי, אלא גם על המאמצים הדיפלומטיים לקראת הכרזתה של המדינה היהודית החדשה. מטרתם המוצהרת של הכוחות הערבים הייתה להראות לעולם שיישום החלטת החלוקה אינו אפשרי במציאות, והתבוסות שספג היישוב אכן גרמו לרבים בעולם להטיל ספק ביכולתו של היישוב היהודי להגן על עצמו. השינוי החד ביותר התרחש במדיניותה של ארצות הברית, שעד אותו הרגע תמכה ברעיון החלוקה, אבל בעקבות המשבר נסוגה מתמיכתה. והעלתה במועצת הביטחון הצעה להקפיא את תוכנית החלוקה ולהחיל בארץ ישראל משטר נאמנות זמני עד שתחול רגיעה בסכסוך. בן גוריון ועמיתיו בהנהגת היישוב הבינו שאסטרטגיית המגננה שאימצו לאחר ההכרזה בכ"ט בנובמבר מיצתה את עצמה והורו למפקדת ההגנה להכין תוכניות התקפיות יותר.

התוצאה הייתה תוכנית ד'. תוכנית אסטרטגית שמטרתה הייתה השתלטות על כל השטח שהוקצה למדינה היהודית בתוכנית החלוקה של האו"ם, ובנוסף על גושי התיישבות שמחוץ לגבולות האלה. התוכנית כללה גם השתלטות על כפרים ערביים כדי לבסס רצף טריטוריאלי יהודי, והשתלטות על אורכי תחבורה ראשיים. סייעה לתוכנית ד' העובדה שבחודשים מרץ ואפריל הבריטים כבר התקדמו מאוד בתוכניות העזיבה שלהם את ארץ ישראל, משטרה, עובדה שהקלה על אנשי ההגנה שכעת היו מסוגלים לנוע באזורים רבים בארץ ללא הפרעה. בן גוריון האמין שהסכנה הגדולה ביותר ליישוב הייתה זו שנשקפה כתוצאה מניתוק הדרך לירושלים.

כך כתב בן גוריון ביומנו, ציטוט "כרגע יש שאלה אחת בוערת, והיא המלחמה על תחבורת ירושלים, וכוח האדם שייגל ידין מכין 400-500 איש אינו מספיק. זוהי עכשיו המלחמה המכרעת. נפילת ירושלים העברית עלולה להיות מכת מוות ליישוב, והערבים מבינים זאת, וירכזו הרבה כוחות לניתוק התחבורה. סוף ציטוט. מכיוון שכך, הפעולה ההתקפית הראשונה של ההגנה במסגרת תוכנית ד', בשם מבצע נחשון, נועדה להבטיח את מעבר שיירות האספקה לירושלים, בן גוריון הורה להגנה להקצות לטובת מבצע נחשון כוחות בהיקף של 1,500 לוחמים לפחות.

זה היה הימור משמעותי. כמות כזו של חיילים הכריחה את פיקוד ההגנה להסיט כוחות לוחמים מגזרות אחרות, ובנוסף, ההגנה מעולם לא הפעילה כוחות בסדר גודל שכזה בשדה הקרב. נהלים ודרכי פעולה שהיום נראים לנו מובנים מאליהם. בהקשר של הפעלת כוח צבאי היו עדיין זרים לחברי ההגנה. למשל, מבצע נחשון היה הפעם הראשונה שקצינים ענדו דרגות על כתפיהם כדי שניתן יהיה לזהות אותם בשדה הקרב.

המבצע יצא לדרך בשבוע הראשון של אפריל. בממוצעת השבועיים הבאים פשטו הלוחמים על כפרים ערביים לכל אורך תוואי הכביש שהוביל מיפו ל... ירושלים ותפסו משלטים חיוניים שחלשו על הדרך. הקרב הקשה ביותר התחולל בקאסטל ליד מבשרת ציון של ימינו, שבמסגרתו החליף ידיים הכפר הערבי במקום מספר פעמים בין לוחמי הפלמ"ח לכוחות צבא הג'יהאד הקדוש של עבד אל קאדר אל חוסייני, עד שנכבש סופית על ידי כוחותיהם. הכפר בקאסטל היה גם הפעם הראשונה שבה המשיכו לקוחות הפלמ"ח להחזיק בשטח לאורך זמן לאחר שכבשו.

ההימור של בן גוריון השתלם ומבצע נחשון התברר כהצלחה מסחררת. אמנם בהמשך החודש, כשהיחידות השונות שהשתתפו במבצע נאלצו לחזור אל הגזרות המקוריות שלהן, הדרך לירושלים נחסמה בשנית, אבל המטרה העקרונית הושגה ושלוש שיירות אספקה הצליחו להגיע אליהם. לא פחות חשוב, זו הייתה הוכחה מוחשית לעולם וגם לציבור היהודי בארץ שהיישוב מסוגל ליזום פעולות התקפיות ולהפעיל כוחות בסדר גודל חטיבתי. ובנוסף, צבא הג'יהאד הקדוש ספג מכה קשה. עבד אל קאדר עצמו, מפקד הצבא, נהרג בקרב על הקאסטל.

מבצע נחשון סימן שינוי חד בהתנהלות המלחמה. בשבועות הבאים יצאו כוחות ההגנה לסדרה של מבצעים מתקפיים נוספים וזכו להישגים משמעותיים. למשל מבצע הראל, שבו עברו שלוש שיירות נוספות לירושלים הנצורה, מבצע יבוסי, שבמסגרתו השתלט הפלמ"ח על השכונות הדרומיות של ירושלים, ומבצע חמץ לכיבוש יפו. גם בקרבות נגד צבא ההצלה בגליל חלה תפנית חיובית. בתחילת אפריל פתחו כוחותיו של פאוזי קאוג'י במתקפה על קיבוץ משמר העמק, שבמערב עמק יזרעאל.

כמה אלפי לוחמים ערבים הסתערו על הקיבוץ כשהם מצוידים בשריוניות ותותחים, ונעטפו בקושי רב. ילדי הקיבוץ פונו ממנו כהכנה לנורא מכל, אבל כוחות הפלמ"ח בפיקודו של יצחק שדה שהצטרפו לקרב ברגע האחרון, הצליחו להכריע את אנשיו של קאוג'י ולהעניס אותם. אותה התמונה חזרה על עצמה גם בקרבות מרים בצפת, שהסתיימו בניצחון ברור.

הניצחונות ההחלטיים ושינוי המגמה במלחמה כולה הובילו להתמוטטות מוחלטת של העורף הערבי ולבריחה המונית של כ-300,000 ערבים מכפרים שנכבשו, כמו גם מערים מעורבות, כדוגמת טבריה, חיפה וצפת. ההתמוטטות המוחלטת של ההתנגדות הערבית המקומית בארץ ישראל לא באה משום מקום. היא הייתה תוצאה של תהליכים הרסניים שהחלו עוד בימי המרד הגדול, עשר שנים ויותר. קודם לכן. בעוד שבמדינות ערב אחרות קמו תנועות ומפלגות שהצליחו לתעל את הרגשות הלאומיים ליצירתה של הנהגה פוליטית מאוחדת, הפלסטינים היו לכודים בצוות של פוליטיקה חמולתית ששמרה סכסוכים ושנאות קדומים, פיצלה אותם ומנעה מהם לשתף פעולה באופן יעיל.

העובדה הזו באה לידי ביטוי באופן הברור ביותר בימי המרד הערבי הגדול. הכנופיות של תומכי חאג' אמין אל-חוסייני הטילו טרור ביישובים הערביים והתנגשו בחייהם של מי שהחזיקו בדעות מתונות יותר, כולל בפיגועי התאבדות. למעשה, מתוך 5,000 הערבים שנהרגו בממוצעת המרד הגדול, רובם הגדול נרצחו בידי ערבים אחרים במסגרת אותה מלחמת אחים פנים ערבית. הציטוט הבא מפיו של מדינאי לבנוני בן התקופה משקף את המצב העגום הזה. ציטוט "לבריטים, ליהודים ולערבים דבר משותף.

בריטים הורגים ערבים, יהודים הורגים ערבים וגם ערבים הורגים ערבים. למרבה הצער ורוע הגורל, הערבים הורגים ערבים הרבה יותר מאשר הבריטים והיהודים גם יחד". סוף ציטוט. האלימות הפנימית בימי המרד הערבי הגדול הובילה לבריחתם של בני האליטות העשירות ומעמד הביניים המשכיל של החברה הפלסטינאית, ומנעה כל אפשרות ליצירת הנהגה פוליטית מקומית שתאחד את הפלגים השונים. התוצאה המעשית הייתה שבניגוד ליישובים יהודיים, כל כפר ערבי עמד בפני עצמו.

בעוד שהיישובים היהודיים, אפילו המבודדים והמרוחקים מביניהם, נהנו תמיד ממטריית הגנה לוגיסטית ומבצעית שהעניקו להם כוחות היישוב, כמו למשל שיירות שהובילו לוחמים ואספקה ליישובים הנצורים, הכפרים הערביים לחמו כל אחד בנפרד, ללא אספקה או סיוע של לוחמים מבחוץ וללא כל מערכי הגנה מסודרים. מכיוון שכך, אף כפר ערבי לא היה מסוגל להתגונן מפני מתקפה של כוחות משמעותיים של ההגנה. אבל בתוך כל ההצלחה הגדולה הזו של תוכנית ד' והמעבר ממגננה למתקפה, הסתתר גם כתם גדול, שחור ובעייתי.

הכפר דיר יאסין, שניצב במה שהיא היום שכונת הר נוף בירושלים, לא נחשב לכפר בעייתי במיוחד. ההפך הוא הנכון. בינואר 1948 נחתם הסכם אי לוחמה בין תושבי הכפר ושכניהם בשכונות הירושלמיות הסמוכות, שבמסגרתו הסכימו אנשי דיר יאסין לדווח להגנה על כנופיות חמושות שהסתובבו באזור הכפר. אבל בחודש אפריל נרשמו מספר תקריות שבהן נורו יריות מכיוון הכפר אל עבר מטרות יהודיות. מוכתר הכפר נפגש בחשאי עם איש הקשר במודיעין של ההגנה וסיפר לו שכנופיות מזוינות הצליחו להסתנן אל הכפר ולהשתלט עליו.

מכיוון שדיר יאסין שכן על גבעה שחלשה על הדרך לירושלים, נבחר הכפר להיות אחד היעדים של מבצע הנחשון, ומי שנשלחו לכבוש אותו היו אנשי מחתרות האצ"ל והלח"י.

בשמיני באפריל התכנסו הלוחמים כדי להתארגן לקראת המבצע. האווירה בכינוס הייתה מרוממת. סוף סוף יכלו אנשי המחתרות לפעול בגלוי וללא חשש מהשלטון הבריטי, ויותר מזה, סוף סוף ניתנה בידם האפשרות להכות באויב במגרש שלו, ולא רק לשבת כמו ברווזים במטווח בשיירות. גם העבודה המשותפת לשתי המחתרות הייתה מאורע חגיגי ומיוחד, והסיסמה שנבחרה למבצע שיקפה את החגיגיות הזו, אחדות לוחמת. מפקד המחוז מטעם האצ"ל תדרך את הלוחמים.

מכיוון שמדובר בכיבוש ולא בפעולת עונשין, הוא הסביר להם, יש להימנע מפגיעה בכפים מפשע שלא לצורך. כל ערבי שייחנה, אפילו אם הוא לוחם, יש לקחת אותו בשבי ולא לפגוע בו בשום צורה. עוד הוחלט שלפני המתקפה ייכנס לכפר משוריין מצויד ברמקול ויקרא לתושבים לעזוב את המקום או להיחנה. אבל לא כל הלוחמים. אהבו את ההנחיות האלה.

על פי עדויות שונות, היו מי שהציעו להרוג את כל תושבי הכפר, או לכל הפחות את כל הגברים, לוחמים או לא לוחמים, כדי להטיל אימה על תושבי הכפרים הסמוכים.

המתקפה יצאה לדרך לפנות בוקר של התשעה באפריל, וכפי שקורה לא פעם, שום דבר לא התנהל לפיה. תוכנית. אחד משומרי הכפר הבחין בתנועה חשודה וצעק בערבית מחמוד. לוחם האצ"ל שהסתתר שם חשב שהקריאה היא הסיסמה, אחדות, והשיב בעברית את חלקה השני, לוחמת. השומר פתח באש ומכאן פרץ הקרב במלוא הוזו.

המשרוין עם הרמקול שהיה אמור לכעוז לתושבים לעזוב נתקע בתעלה שנחפרה לרוחב הכביש ונאלץ לעצור, כך שספק אם מישהו מהתושבים שמע את ההודעה המדוברת.

על מה שאירע לאחר מכן מתנהל מאז, כבר למעלה מ-70 שנה, ויכוח אז. על פי אנשי האצ"ל והלח"י, התוקפים הופתעו מעוצמת ההתנגדות של מגיני הכפר, ומכיוון שלא היו מנוסים בלוחמה מבית לבית, השליכו רימונים לתוך בתים ללא הבחנה, ופוצצו בתים על יושביהם כדי להתגבר על ההתנגדות הזו. הגרסה השנייה לעומת זאת מציירת תמונה הרבה יותר מטרידה. עדויות של אנשי ממשל בריטים ואנשי הצלב האדום שסיירו בכפר לאחר המתקפה מתארות גופות של ילדים שנורו מטווח קצר, נשים שנאנסו ואז נרצחו, וגופות שעברו התעללות. עדים שנותרו בחיים סיפרו שלוחמי האצ"ל והלח"י קיפצו עשרות כפרים שנותרו בחיים, העמידו אותם מול הקיר ורצחו אותם בדם קר.

לוחם הפלמ"ח מאיר פעיל שלח את הדיווח הבא אל מפקד המחוז של ההגנה בירושלים מספר ימים לאחר התרחשויות. ציטוט: הנדון פעולת הפורשים בדיר יאסין. ביום שישי, התשעה באפריל 48', בשעה ארבע אחר הצהריים, הוזמנתי כי על ידי אחד ממפקדי הלח"י לבקר בכפר הכבוש. במחצבה שעל יד גבעת שאול ראיתי את חמשת הערבים שהם הובילו ברחובות העיר. הם נרצחו ביריות ושכבו אחד על גבי השני.

הכפר מלא בהרוגים מכל צד. ניכר שהערבים לא נהרגו תוך כדי קרב, אלא הועמדו לקיר. ראיתי בעיניי כמה משפחות שנרצחו על נשיהן, ילדיהן וזקניהן כשגביותיהם מוטלות אחת על השנייה. אנשי הפורשים הסתובבו כשהם שודדים וגונבים מכל הבל היד, תרנגולות, מכשירי רדיו, סוכר, כסף, זהב ועוד. כל איש מהפורשים מתהלך בכפר מלוכלך בדם וגאה על מספר הנפשות אשר הרג.

סוף ציטוט. האצ"ל הכחיש את הטענות האלה בקורס שפרסם מטעמו. ציטוט, דיר יאסין נכבשה בקרבות עזים. כמעט מכל בית ירו על חיילינו מרובים ומכונות ירייה. עדות לכך המספר הגדול ביחס של נפגעינו העולה על כמה עשרות.

חיילינו נהגו כפי שלא נהג שום צבא לוחם, הם ויתרו על גורם ההפתעה. בטרם החל הקרב הממשי הזהירו בעזרת רמקול את תושבי הכפר וקראו לנשים ולילדים לעזוב מיד ולמצוא מקלט במדרון ההר. אנו מביעים צערנו הרב על שבין הנפגעים היו גם נשים וילדים אך אין זו אשמת לוחמיהם. הללו עשו את חובתם האנושית ולמעלה מזה. סוף ציטוט.

כאמור, האירועים בדיר יאסין הם מוקד למחלוקת עזה בין היסטוריונים, כשהנטייה הפוליטית משחקת תפקיד ברור בעמדתם של כל המשתתפים בוויכוח. על דבר אחד אין ויכוח, והוא שלאירוע בדיר יאסין היו השלכות מעשיות חמורות מאוד, הזירה הדיפלומטית הבינלאומית.

למרות ההצהרות הלוחמניות שלהן, מדינות הליגה הערבית לא מיהרו להיכנס בעצמן לקרבות מלחמת העצמאות ולהפעיל את הצבאות הסדירים שלהן נגד היישוב היהודי. הסיבה לכך הייתה שהשתתפות פעילה שכזו הייתה כרוכה בסיכון משמעותי מבחינתן. ברוב מדינות ערב הצבאות היו עדיין גופים צעירים ולא מנוסים, והייתה אי-ודאות רבה לגבי יכולתם של הצבאות האלה להתמודד בהצלחה במלחמה כוללת. כישלון במהלך צבאי היה עשוי לפגוע קשות ביוקרתם של המשטרים הערביים ולערער את יציבותם. הפיקוד הצבאי המצרי למשל התנגד להשתתפות במה שנראה כמו הרפתקאה לא מחויבת המציאות.

מכיוון שכך, רוב מדינות הליגה העדיפו להעניק לערביי ארץ ישראל תמיכה עקיפה יותר. מכאן צמחה היוזמה של צבא ההצלה, שהיה כוח מתנדבים לא סדיר. אבל כשהחלו לזרום הדיווחים על אודות התמוטטות ההתנגדות הערבית בארץ ישראל והתבוסות שנחל צבא ההצלה בקרבות השונים, גבר גם הלחץ על המדינות הערביות להתערב במתרחש ולבוא לעזרתו של היישוב הערבי בארץ ישראל. האירוע בדיר יאסין העצים את הלחץ הזה. שר המושבות הבריטי תיאר את הקרב כתועבה אכזרית וברוטלית, הכותרות בעיתונים הערביים דיברו על טבח של 250 איש, למרות שבפועל נהרגו בין 100 ל-120 בני אדם, והציבור הערבי המשולב דרש ממנהיגיו נקמה על הטבח.

הפור הוטל והצבאות הערביים הסדירים החלו להתארגן לאורך גבולותיה של ארץ ישראל. מבין צבאות ערב השונים, הליגיון הערבי הירדני לא היה הצבא הגדול ביותר מבחינה כמותית. במצרים למשל היה צבא גדול יותר. אבל הליגיון כן היה, ללא צל של ספק, הצבא הערבי הטוב והחזק. יותר, וזאת בזכות שיתוף הפעולה האסטרטגי של ממלכת עבר הירדן עם הבריטים.

הבריטים לא רק שמימנו את הלגיון הירדני, הם גם פיקדו עליו בפועל. כמעט כל הקצינים הבכירים בצבא הירדני היו בריטים, עובדה שהעניקה ללגיון יתרון מובהק על פני כל שאר צבאות האזור, כולל כוחות היישוב היהודי, בחיילות, משמעת, חימוש וניסיון קרבי. עבדאללה, המלך הירדני, היה מנהיג מתון יחסית ולא מיהר להיגרר אחרי יוזמות מתלהמות של חברות אחרות בליגה הערבית. כל זה השתנה בעקבות אירועי דיר יאסין. מוסדות היישוב נערו לגנות את מעשיהם של הלחי והאצ"ל, ובן גוריון שלח לעבדאללה מברק תנחומים, ובו הגדיר את התקרית כמעשה ברוטלי וברברי.

שאינו מתיישב עם רוח העם היהודי ועם מסורתו ומורשתו התרבותיים. אבל עבדאללה לא יכול היה להתעלם מהזעם הציבורי.

וכך ב-27 באפריל פלשו כוחות הליגיון לגדה המערבית. מתקפה של הליגיון על קיבוץ גשר בעמק הירדן נעדפה בהצלחה, אבל בגוש עציון שמדרום לירושלים התמונה הייתה שונה לגמרי. ב-12 במאי תקפו כוחות הלגיון את ארבעת היישובים שבגוש בתותחים ומקלעים וכבשו מספר עמדות שולטות. ביום שלמחרת כבר אזלה כמעט כל התחמושת שהייתה בידי המגינים וניסיונות אספקה באמצעות מטוסים, שהרי הגוש עצמו נותר מנותק מאז אסון שיירת נבי סמואל שעליו סיפרתי קודם, כשלו בלתי. בסביבות שעת הצהריים, כשפרצו משוריינים של הליגיון לכפר עציון, החליטו המגינים להיכנע.

133 מהם יצאו מהמכסות כשהם מניפים דגל לבן, אבל נרצחו בכל זאת. 242 תושבים וחיילים נהרגו, ועוד למעלה מ-300 נפלו בשבי, במה שהייתה אחת המפלות הקשות ביותר של היישוב הזה. היהודי במלחמת העצמאות כולה.

הידיעה על נפילת גוש עציון והקרבות הקשים שהתחוללו בו תפסה את מינהלת העם, הממשלה הזמנית של היישוב היהודי, בעודה מתכנסת כדי להכריע אם להכריז על הקמת המדינה. גולדה מאיר דיווחה בישיבה כי המגעים עם עבדאללה מלך ירדן כשלו. המלך, שבעבר לא התנגד להקמתה של מדינה יהודית בגבולות החלטת החלוקה, החליט להצטרף לשאר מדינות ערב. מצרים, העריך הגולדה, תפלוש לארץ מיד עם ההכרזה. ישראל גלילי, ראש המפקדה הארצית של ההגנה, ויגאל ידין, קצין המבצעים במטה הכללי, דיווחו לנוכחים שסיכויי העמידה של היישוב היהודי במקרה של פלישת הצבאות הסדירים הערבים הם שקולים.

במקרה הטוב. האמריקנים לחצו על הנהגת היישוב לדחות את ההכרזה ולהתחייב לשביתת נשק. ג'ורג' מרשל, שר החוץ האמריקני, אמר למשה שרת כי ציטוט, הגנרלים שלך שיכורי ניצחון, אתם תובסו ואנחנו לא נבוא לעזור לכם. סוף ציטוט. אבל בן גוריון היה נחרץ.

הוא היה משוכנע שהפסקת אש תסייע רק למדינות. שכן בעוד ששביתת נשק בין היהודים והערבים בתוך ארץ ישראל תכבול את ידיו של היישוב היהודי, היא לא תמנע ממדינות ערב להתחמש ולהתעצם. כך סיפר בן גוריון בביוגרפיה שלו על ההרגעים המתוחים שלפני ההצבעה במינהלת העם. ציטוט "משה שרת נכנס לחדרי ומסר לי דוח מפורט על שיחתו עם מרשל. הוא סיפר על אזהרותיו כי ישמידו אותנו ועל הצעתו שנדחה את הכרזת המדינה".

בסוף השיחה הוא הוסיף ארבע מילים, אני חושב שהוא צודק.

קמתי ממקומי ונעלתי את דלת החדר. אחר כך אמרתי לו, משה, עוד מעט עליך ללכת לישיבת מרכז המפלגה שצריך להחליט על הקמת המדינה. אני מבקש ממך למסור דוח מלא ומדויק על השיחה שלך עם מרשל, בדיוק כפי שמסרת לי. אבל אתה אינך יוצא מכאן עד שאינך מבטיח לי דבר אחד, את ארבעת המילים האחרונות שאמרת לי לא תאמר במרכז. משה הסכים.

סוף ציטוט. הדיונים הקדחתניים התארכו אל תוך הלילה, ובשעה 01:45 לאחר החצות עלתה ההחלטה האם להכריז על מדינה יהודית להצבעה. התוצאה הייתה דחוקה, שישה בעד. וארבעה נגד. וכך, ביום שישי ה-14 במאי 1948, ה' באייר, שנת תש"ח, בשעה ארבע אחר הצהריים, בבית דיזינגוף שבתל אביב, הקריא דוד בן גוריון את הכרזת העצמאות, הלם בפטישו על השולחן.

וקרא קמה מדינת ישראל. אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. היא מדינת ישראל.

עוד באותו הלילה עזב הנציב העליון הבריטי את הארץ בסירה מנמל חיפה, ולמחרת פלשו צבאות סוריה, עיראק ומצרים. מצרים לארץ ישראל משלושה כיוונים שונים במקביל והצטרפו לכוחות הליגיון הירדני. השלב השני והמכריע של מלחמת העצמאות יצא לדרך. ההמשך בפרק הבא, חלק השלישי של הסדרה על מלחמת העצמאות.

זהו, עד כאן. תודה על ההאזנה. מיד אמשיך עם עדכונים לגבי יוטיוב וההוצאות שאני מעביר, ואני גם רוצה לספר לכם על משהו נחמד שאני עושה בטיק טוק, שאולי יעניין אתכם. אבל ראשית, כתמיד, חסות קצרה.

אז כפי שחלקכם כבר יודעים אולי, אני די פעיל בטיק טוק בשנה האחרונה. זה היה חלק מהכנה אישית שלי לקראת המכירה הצפויה של פודקאסט ישראל, כדי להרחיב את הפעילות שלי גם לתחום הוידאו. והאמת, גם סוג של אתגר אישי כזה. טיק טוק זו פלטפורמה מאוד שונה מפודקאסטים בכמעט... כל מימד שתבחרו, ונורא רציתי לבדוק אם אני מסוגל לשחזר את ההצלחה של עושים היסטוריה גם במדיה כל כך כל כך שונה.

ההתחלה הייתה די קשה, הסרטונים הראשונים שעשיתי היו פלופ מוחלט, אף אחד לא צפה בהם, אז חזרתי חזרה על שולחן הסרטוטים, מה שאומרים, התייעצתי עם כמה אנשים חכמים והחלטתי לשנות גישה. במקום סרטונים מהודקים ומקצועיים, שזה מה שהאינסטינקטים שלי אמרו לי לעשות, הלכתי לכיוון הרבה יותר משוחרר, יותר לואו-טק, יותר אותנטי אולי. בכל אופן, מהרגע שעשיתי את השינוי הזה, הסרטונים התחילו לתפוס, ומה זה לתפוס? מאות אלפי צפיות. מטורף.

אז החלטתי לעשות עוד משהו שלא עשיתי אף פעם, והיה האמת הימור די מסוכן. לעשות שידור לייב, שבו הצופים יכולים להתקיל אותי בכל שאלה שהם רוצים במדע. טכנולוגיה והיסטוריה. כל שאלה, אני צריך לענות עליה בלי הכנה ובלי להשתמש בצ'אט GPT כמובן, ואני לא צריך להגיד לכם שהפוטנציאל לפדיחה הוא די גדול, אבל אני חושב שיש משהו מאוד מסקרן ומותח בפורמט כזה, שנותן לאנשים לנסות ולהפיל אותי ולבדוק איפה הגבולות של הידע שלי, וגם השאלות עצמן הן הרבה פעמים מאוד מקוריות ומעניינות ומכריחות אותי ממש לאמץ את ה... תאים האפורים.

אז אם יש לכם טיק טוק, אני מזמין אתכם להצטרף ללייבים השבועיים האלה כל יום שלישי בשעה שמונה בערב. שוב, טיק טוק, לייב שאלות ותשובות על כל נושא במדע, בהיסטוריה ובטכנולוגיה בכל יום שלישי בשעה שמונה בערב. ואם אנחנו כבר בענייני וידאו, אז העליתי ליוטיוב את הריאיון שערכתי עם פרופסור יואב גלבר עבור החלק הראשון של הסדרה על מלחמת העצמאות. ריאיון שהקלטנו בולפן וידאו. העליתי גם את הריאיון המלא, שהוא די ארוך, משהו כמו שעה וחצי פלוס, וגם קטעים קצרים יותר של חמש דקות כל אחד, מעין היילייטס של הריאיון המלא.

חפשו את הערוץ שלי ביוטיוב, שקישור אליו תמצאו גם באתר שלי, ranlevy.co.il. ולסיום, אם אתם אוהבים את עושים היסטוריה ורוצים לתמוך בה, אתם יכולים להזמין אותי להרצות אצלכם. בארגון או באירוע. ההרצאות שלי הן בגדול המשך ישיר למה שאני עושה כאן בעושים היסטוריה, לספר על מדע וטכנולוגיה מזווית היסטורית. למשל, בהרצאה שלי על עתיד האנושות בעידן הבינה המלאכותית, אני בוחן את התהפוכות שמביאה הבינה המלאכותית לחיינו דרך המשקפיים של מהפכות תעשייתיות וטכנולוגיות קודמות שעברה האנושות, מהמהפכה התעשייתית של המאה ה-19, ועד מהפכת האינטרנט.

יש לי הרצאה על סטאקסנט, הווירוס שתקף את תעשיית הגרעין האיראנית, יש לי הרצאה על ההיסטוריה של הקוד הפתוח, ועוד ועוד. פרטים על כל ההרצאות ודרכים ליצור איתי קשר תמצאו באתר שלי, ranlevy.co.il, ואתם יכולים גם לפנות אליי ישירות במייל, ran@ranlevy.co.il. תודה על תמיכתכם, בואו עושים היסטוריה. עושים היסטוריה עם שלי נוי, מנהלת ההפקה, ועמית חזזי במכירות. יש לנו שני אנשי צוות חדשים, גל אוהב ציון, מנהל האולפן, וגיאה אולמן, מנהלת הסושיאל.

בהצלחה לגל ולגיאה. אביב שם טוב, סמנכ"ל התפעול, שילה דבר, המנהל העסקי, ואני, רן לוי, כותב ומגיש. אנחנו נשתמע בפרק הבא. להתראות.

בבית הזה אנחנו מצפים את החוקים של הטרמודינמיקה