463: אל הגיהנום ובחזרה – טייסת העמק במלחמת יוה"כ, חלק א', (ש.ח.) [עושים היסטוריה]

עושים היסטוריה עם רן לוי.

שלום, מאז שהתחילה המלחמה השנייה עם איראן, יוצא לי לחשוב לא מעט על הטייסים שלנו שתוקפים במדינה הרחוקה הזו, והמחשבות האלה שלי מושפעות לא מעט מהעבודה על הפרק שתשמעו מיד. השיחות שעשיתי עם הטייסים שלחמו במלחמת יום הכיפורים נתנו לי זווית התבוננות חדשה ושונה מאוד, לא רק על מלחמת יום הכיפורים עצמה, אלא גם ובעיקר על החוויה של להיות טייס במלחמה. אני לא רוצה לעשות לכם ספוילר, אבל אני מקווה שאחרי שתקשיבו לפרק הזה, תזכו להערכה מחודשת לגבי תעצומות הנפש והגבורה של האנשים שלנו שתוקפים כרגע באיראן. מקווה שיהיה לנו... קצת שקט, אז אנא נעימה.

הסיפור מתחיל מזה שלפני כחמש שנים התכנסנו בטייסת הטייסים המבצעים לפגוש את טייסי המלחמת יום הכיפור שבאו להציג את הסיפור שלהם והיו שם הרבה סיפורים מעניינים יותר פחות ואחד נשתה לי בראש מאוד חזק.

הפרק שתשמעו מיד החל, כמו הרבה פרקים אחרים של עושים היסטוריה, באימייל שקיבלתי ממאזין, אורי, שאת קולו שמעתם עכשיו. אני מקבל לא מעט הצעות לנושאים עבור פרקים חדשים, אבל האימייל הזה היה יוצא דופן. ראשית, אורי הוא טייס F-16 פעיל במילואים, ותודו שזה כבר קצת בסקרן. אבל חשוב יותר, הסיפור שהיה בהמתחתו של אורי, סיפור שאותו הוא שמע במפגש מורשת קרב של הטייסת, היה באמת סיפור נדיר. אוקיי, מלחמת יום כיפור הייתה 19 יום של לחימה.

כמובן התחילה ברגל שמאל לכל צה"ל, ולטייסי עמק ספציפית התחילה ממש ברגל שמאל. אם איתי דוד תאשר לי או לא, המטוס הראשון במלחמה שנפל היה מהטייסת שלנו ברמת הגולן, שבעצם באו לעשות את התורת לחימה המוגדרת והמציאות התנפצה בפנים ובעצם המטוסים לא יכולו לטוס כמו שחשבו שהם יכולים.

חיל האוויר הישראלי, וזה לא סוד, ספג מכה קשה במלחמת יום הכיפורים. קרבע מסך כל המטוסים הופלו, 53 טייסים נהרגו ועשרות טייסים ואנשי צוות אוויר נפצעו או שנפלו בשבי המצרי והסורי. אלא הכישלון הכואב הזה התלוותה גם פגיעה לא נעימה באגו, במיוחד אחרי ההצלחות האדירות במלחמת ששת הימים. ישראל ניצחה במלחמה בסופו של דבר, אבל מחיר הניצחון היה כבד, כבד מאוד. גם טייסת 109, בבסיס רמת דוד, או בשמה השני טייסת העמק, ספקה מכה קשה.

שבעה טייסים נהרגו ו-16 מטוסים הופלו מתוך 26. הרבה סיפורים אנושיים כאובים, הירואיים ודרמטיים מרכיבים את הפסיפס הגדול הזה שנקרא מלחמת יום הכיפורים, אבל בפרק הזה בחרתי להתמקד בסיפורה של טייסת העמק. מכיוון שלטעמי הוא מאיר את ההתרחשויות בחיל האוויר באותה המלחמה באור קצת שונה מכפי שאנחנו רגילים לשמוע אותן בדרך כלל. רבות נכתב על הכישלון הגדול של חיל האוויר במלחמה ההיא, אבל בסיפורה של טייסת העמק יש גם צד אחר, חיובי יותר, שחושף משהו מרתק לגבי התרבות הארגונית המיוחדת שצמחה בחיל. הסיפור שתשמעו מיד גם שינה אצלי באופן אישי חלק מהתפיסה הקודמת שלי לגבי טייסים והאתגרים המיוחדים מיוחדים שמולם הם מתמודדים.

אורי, ששלח לי את האימייל, עזר לי ליצור קשר עם שניים מאנשי טייסת העמק במלחמת יום הכיפורים. אלוף משנה במילואים דוד יצחק, אז מפקד הטייסת, וגיורה בנדוב, שהיה סטודנט צעיר לאדריכלות וטייס סקייהוק במילואים. ארבעתנו, אני, אורי, דוד וגיורה, התיישבנו לשיחה שלפעמים הייתה שמחה, לפעמים... עצובה ורוב הזמן קצת מזה וקצת מזה.

קודם כל אני מקבל את הפיקוד על טייסת העמק חודש לפני המלחמה, אבל כל חיל האוויר לאורך שנים מתאמן על תפיסה מסוימת או על דרך לחימה מסוימת שבעזרתה או באמצעותה תושג הכרעה, בעצם צעד ההכרעה במלחמה שממנו אחר כך מגלגלים את כל ההמשך. הדוגמה הטובה ביותר כמובן היא מלחמת ששת הימים שבמשך שנים אנחנו מתאמנים לתקוף שדות תעופה וברגע האמת אנחנו מבצעים ובעצם מאותו הרגע, מאותו היום הראשון שבו בוצעה תקיפה שעליה התאמנו שנים בדיוק כפי שהתאמנו שנים מממשת את הציפיות, מאותו רגע המלחמה נהפכת למה שקרה בזמנו בני פלד, פשיטה מזוינת. ובעצם כשאנחנו מסתכלים ממלחמת ההתשה והלאה, סיום מלחמת ההתשה הוא מכה שקיבלנו מטילי קרקע אוויר במצרים. חיל האוויר מבין שהצעד הראשון במלחמה נוספת עם מדינות ערב, בעיקר סוריה ומצרים, זה השגת חופש פעולה אווירי מעל קו החזית. ואת זה אפשר להשיג על ידי תקיפת סוללות עילי קרקע אוויר.

ולכן מסוף מלחמת ההתשה ועד 1973 מלחמת יום הכיפורים, אנחנו חוזרים ומתאמנים על דרך התקיפה המסיבית של כל חיל האוויר בדומה לתקיפה המסיבית של שדות התעופה במלחמת ששת הימים. זהו דוד, מפקד הטייסת, והוא מתאר כאן את תפיסת הלחימה העקרונית של חיל האוויר ב-1973. התפיסה הזו אמרה שאם וכאשר תפרוץ מלחמה, הפעולה הראשונה שיבצעו מטוסי חיל האוויר תהיה תקיפה מסיבית של מערך הנונמם של האויב מן מכת פתיחה קטלנית כדי להשיג שליטה אווירית מוחלטת. מהרגע שתושג שליטה אווירית שכזו, יוכלו המטוסים לסייע בחופשיות לכוחות הקרקע. התפיסה הזו נבנתה על סמך לקחי ההצלחה הגדולה של מלחמת ששת הימים והניסיון שנצבר במלחמת ההתשה, ועל פי ההתאמנות היה צריך להעביר בשנים ובחודשים שקדמו למלחמת יום הכיפורים.

בעצם כאשר אנחנו מגיעים למלחמה, זה לא שאלה איך טייסת עמק מגיעה למלחמה או איך אני מגיע למלחמה, אלא איך אל האוויר מגיע למלחמה. כי כל אחד מאיתנו הוא חלק בתוך המנגנון המורכב הזה והגדול הזה. ולכן הציפיות שלנו הן שכאשר תתחיל מלחמה, המבצע הראשון יהיה מבצע תקיפת טילי קרקע אוויר. להשמיד את הטילים ולהשאיר חופשי לקרקע. בגזרה מסוימת, בגזרה מסוימת.

ואז באותה גזרה או שנמשיך ונרחיב את זה לגזרות נוספות, זאת אומרת נחזור על אותה התקיפה בגזרות נוספות, או שבאותה גזרה נפעל בתקיפה של כוחות הקרקע ועל ידי זה נשיג את היכולת לעצור את כוחות היבשה ובעצם לשנות את כיוון פני המלחמה. לתת את האפשרות לכוחות הקרקע להיכנס לאזור שאנחנו שולטים בו שליטה. זה המצב שבו אני מגיע חודש ימים לפני המלחמה אל הטייסת, אבל זה נכון מה שאני אומר עכשיו גם לגבי כל הטייסות האחרות. ביום הראשון של המלחמה, בשעות הראשונות, בדקות הראשונות, הכל מתהפך? לא, הכל מתהפך תוך כדי, בתהליך.

אז לחיל האוויר הייתה תוכנית לחימה מסודרת ומאורגנת, והטייסים אומנו לפיה. אז אם כן, מה השתבש במלחמת יום הכיפורים?

כולנו יודעים שתקיפת מדינות ערב ביום כיפור של 1973 נחתה על ישראל בהפתעה. אני תמיד הנחתי שהסיבה לכישלון של חיל האוויר הייתה אותה הפתעה. כשפרצה המלחמה, הצבא נכנס אולי ל... בפעילות זזיתית כדי להשיב מלחמה, ובברדק הראשוני שנוצר נשכחו או שלא יושמו התוכניות שהיו מוכנות מראש. אבל זה פשוט לא נכון.

אם התמונה המנטלית שאתם מציירים לעצמכם היא זו של טייסים שהוקפצו מהמיטות והם עכשיו רצים אל המסלולים כיוון שהמטוסים הסורים והמצרים כבר בדרך אלינו, אתם טועים לגמרי. הסורים והמצרים פתחו במתקפה ביום שבת בשעה 1.55 בצהרי יום כיפור, אבל דוד יצחק וחבריו לטייסת ידעו על המתקפה הצפויה הזו עוד ביום שישי, 24 שעות קודם לכן. ביום שישי, החמישי לאוקטובר, אנחנו כבר יודעים שיש עלייה בכוננות ושצפויה מלחמה. איך אנחנו יודעים? כי...

אז בימי שישי עיינו טסים, כמו ביום רגיל, עד הצהריים, ובבוקר אנחנו מקבלים הודעה ממפקד הכנף זוריק, זיכרונו לברכה, שנפל אחר כך במהלך המלחמה, שיש עלייה בכוננות, שצריך לקרוא צוותים חזרה, או לקרוא צוותים וצוותי מילואים לטייסת, ולכן אנחנו קוראים את הצוותים חזרה לטייסת. אנחנו מנחים, אני מנחה את הקצין הטכני להזמין כמה אנשים שהוא צריך, לא חשוב מה שיאמרו לו מלמעלה, הוא יזמין את כל מי שצריך ואנחנו מתדרכים ומחמשים את המטוסים לתקיפת טילים בסוריה, למבצע תקיפת הטילים בסוריה. ללמוד את התרחיש. שלימים ייקרא ההרצאה, איך הוא נקרא? דוגמן, דוגמן חמש, כן?

שנקרא דוגמן חמש. אנחנו נערכים למבצע הזה. עד הנה הכל מתנהל כסדרו. במשך הלילה מגיעה הוראה להחליף לשדות תעופה, לתקיפת שדות תעופה בסוריה. שזה איתות ראשון שמשהו לא מתנהל כהלכה.

במילים אחרות, ריצה היסטרית למטוסים לא הייתה כאן. חיל האוויר ידע על המלחמה המתקרבת, הטייסים היו מתודרכים כמו שצריך, והמטוסים חמושים בפצצות שמתאימות להשמדת מערך הנונמם של האויב. אבל אז, רגע לפני פרוץ הקרבות, מקבלים הטייסים הוראה מפתיעה, ועל פניו גם לא ממש הגיונית. לא תוקפים את הטילים, תוקפים את שדות התעופה. התוכנית שהתאמנתם עליה במשך שנים ואתם יודעים לבצע אותה בעיניים עצומות, תשכחו ממנה.

מבחינתו של דוד, מפקד הטייסת המנוסה, הפקודה לתקוף את זאת התעופה של האויב במקום את מערך הנונמם שלו לא עושה הרבה שכל. בכל אופן, המעבר לתקיפת זאת תעופה בדיעבד, כשאני מסתכל עליו, הוא כמעט בלתי הגיוני. הסיבה שאני בא ואומר שתקיפת שדות תעופה היא דבר לא הגיוני הוא א', זה לא בתוכניות שלנו, נכון? תמיד יש תוכנית לכל דבר. תקיפת שדות תעופה ישנה וקיימת ואנחנו מתאמנים עליה, אבל לא בצורה מסיבית, היא בכלל משהו משני שהוא כאילו שריד ערכאי מתקופה קודמת.

למה היא לא הגיונית? מאחר, הראשון שאני יודע זה שהם יושבים בתוך דירים תת-קרקעיים, המטוסים, ואם אנחנו יכולים לתקוף שדות תעופה זה רק לתקוף את המסלולים ושיתוק מסלולים הוא לשעות ספורות על אחת כמה וכמה שאחרי מלחמת ששת הימים האויב או המצרים והאסורים נערכו לתיקון מהיר של מסלולים ולפתרון הבעיה כי זה נשאר נקודת החולשה את המטוסים הם יכניסו מתחת לקרקע ולכן כל תקיפת שדות תעופה היא לא משנה את פני המלחמה מדוע אם כן החליט מפקד חיל האוויר רגע לפני פרוץ המלחמה לנטוש את התוכניות המוכנות מראש עליהן התאמנו הטייסים במשך שנים? הוא שהקונספציה כולה מבוססת על דבר אחד חילות האוויר של מצרים וסוריה אינם ערוכים למלחמה ולכן לא תהיה מלחמה לא תהיה מלחמה בעומק אין להם יכולת תקיפה בעומק ולכן לא תהיה מלחמה, זה בעצם בסיס הקונספציה. מאיפה הקונספציה הזאת מתחילה? לא מראש המן, היא מתחילה מחיל האוויר, ממודיעין חיל האוויר.

כשמודיעין חיל האוויר בא ואומר, המטוסים של האויב הם קצרי טווח, אין להם יכולת תקיפה בעומק, ולכן אנחנו לא רואים תקיפה בעומק, אם אין תקיפה בעומק אין מלחמה, וכולם חוגגים על הסיפור הזה. או במילים אחרות, חילות האוויר המצרים והסורים לא היו מספיק טובים כדי להתמודד מול חיל האוויר הישראלי, ולכן מצרים וסוריה לא תעזנה לפתוח במלחמה. בני פלד, מפקד חיל האוויר, היה בדילמה. מצד אחד, הוא לא האמין להערכות המודיעיניות, והעריך שמצרים וסוריה עשויות בכל זאת לתקוף את ישראל בעתיד הלא רחוק. אלוף במילואים עמוס לפידות, מי שהיה מפקד בסיס חצור בזמן המלחמה, ברצינות גמורה.

ציטוט, בני היה דרוך מאוד ואמר יותר מפעם אחת, מבחינתי הולכת להיות מלחמה. אני זוכר שמספר ימים לפני יום הכיפורים היה אירוע מפקדים בבסיס לוד שתוכנן לעסוק בנושא שאינו קשור למלחמה. בני עצר את המפגש באמצע, פיזר את כולנו, הורה לנו לבטל את האירועים המתוכננים בבסיסים ולהתחיל להתכונן למלחמה. בחיל האוויר בהחלט הייתה הבנה שהולכת להיות מלחמה. סוף ציטוט.

אך כפי שמספר דוד יצחק, פלד עדיין קיווה שהמודיעין צודק ושאפשר עדיין למנוע את המלחמה אם רק תצליח ישראל להגים למצרים ולסורים את העליונות האווירית שלה באופן שאינו משתמע לשני פנים. אני יודע שההנמקה היא שהוא חושב שאם ניתן להם איזושהי מכה מקדימה, לא חשוב שהיא מכה קלה בכנף, הם יעשו חושבים פעם שנייה והם לא יצאו.

בני פלד ביקש אם כן להעביר למצרים ולאסורים מסר ברור, מבלי לדרדר את האזור למלחמה כוללת, ולכן הורה על תקיפת שדות תעופה במקום תקיפת מערך הנונמה. מה שהוא וקצינים בכירים אחרים בצבא לא לקחו בחשבון, הוא שהאסורים והמצרים לא בנו על חילות האוויר שלהם. אחרי המכה שהם ספגו במלחמת ששת הימים, הם הבינו שאין להם שום סיכוי להתמודד מול חיל האוויר הישראלי. במילים אחרות, לעובדה שמטוסי האויב היו קצרי טווח לא הייתה שום השפעה ולא הייתה חלק מהחלטת מצרים וסוריה לפתוח במלחמה. הקונספציה הזו הייתה שגויה לחלוטין.

דוד יצחק וחבריו בטייסת העמק, כנראה בדומה לשאר הדרגים הזוטרים בחיל האוויר, לא היו חשופים לקונפליקטים ולדעות הסותרות בצמרת הפיקוד. מנקודת מבטם, בתחתית הפירמידה, ההחלטות שהתקבלו במטה היו פשוט לא הגיוניות. תחילת חוסר האמון במה שקורה במטה, שנהפך למשבר אמון בעצם, הוא באותה רגע שמעבירים מטילים לשדות תעופה. השלב הבא הוא שיש לנו גם שעת זמן תקיפה, מה שנקרא בלשון שלנו זמם, זמן... מעל מטרה, אוקיי?

יש לנו את הזמן, אם אני זוכר נכון, שעה 11 בבוקר, ואנחנו בבוקר באור ראשון מתכנסים לטייסת, בטייסת מתדרכים, כולם יודעים את מקומם, המטוסים מוכנים, ואנחנו מחכים לרגע שצריך לצאת למטוסים, ואז מודיעים לנו, סטופ, אין תקיפת שדות תעופה. טוב, אז מה יש במקום? למה אנחנו מוכנים כעת? מהי הכוננות שלנו כעת? ופה מופיעה השגיאה הנוספת של מפקד חיל האוויר, שוב דברים שאני אומר אותם בדיעבד, אני לא כזה חכם בשעת מעשה, זה שבאותו הזמן, באותו הבוקר של שישי באוקטובר, שיש כבר את הידיעה שתהיה מלחמה, ואומרים שהיא תהיה בשעה שש בערב, כשמפקד חיל האוויר אומר לא, היא לא תהיה בשש בערב, היא תהיה מוקדם יותר, אם תתחיל מלחמה היא תהיה מוקדם יותר, הוא חוזה נכון את הדברים.

כל הבוקר הם מקיימים דיונים במטה, עוד דיונים ועוד דיונים, לא נותנים לאנשים לעשות את העבודה שלהם ולא עושים את הדבר הכי הכי חשוב, לא מכריזים על כוננות לשתי פקודות הכרחיות במצב הזה. האחת זה פקודה של הגנה אווירית, מובנת מאליה, והשנייה כוננות לפקודה שנקראת שריטה. כי דעת שריטה מיועדת בדיוק למצב הזה שבו מתחילה מלחמה בלי תקיפת טילים, הצד השני מתחיל, מה אנחנו עושים ברגע הראשון? ברגע הראשון מה אנחנו עושים? אנחנו יודעים איפה הם יחצו את התעלה ואנחנו יודעים איפה הם יפלשו ברמת הגולן.

בתעלה בגלל שרואים את הנקודות שהם מכינים לחציה וברמת הגולן הטופוגרפיה מחייבת את זה, מכתיבה את העצירים שבהם אפשר להיכנס. יתר על כן, ריכוז הכוחות ברמת הגולן מעיד מאיפה תבורת כפה העיקרית. ולכן, מה שאנחנו מתוכננים לעשות, זה לעשות יעפים נמוכים, כלומר מנקודות מוצא מוכנות מראש בצד שלנו, לטוס כיוון וזמן ולמשוך ולהיות מעל הנקודה שהיא נקודת אורח הצייה בתעלה. או אותו נתיב שבו הם אמורים לעבור ברמת הגולן, לראות כוחות למטה זורקים את החימוש. אין כוחות למטה, עושים עוד סיבוב, מחפשים אולי קצת יותר מזרחה, קצת יותר מערבה, אבל אנחנו תוקפים את המקומות שמהם לבטח הם יבואו.

אלא מה? לא מכריזים על פקודת סריטה. ולכן השלב הבא שמערער את האימון, והוא שבשעה רבע לשתיים סירנה וזנק למטוסים. זנק למטוסים מה? להגנת הכנף.

אני, מכיוון שאני מפקד הטייסת, אז אני מוביל את הרביעייה הראשונה. להגנת הכנף? הכוונה היא לקרבות אוויר אוויר? הכוונה היא להגנה כנגד תקיפה של מטוסי אויב את הבסיס, אוקיי? עכשיו, מה שקורה זה, הסקיוקים לא מתוכננים ללוחמת אוויר אוויר.

בטח לא הסקריוקים של טייסת העמק דאז, שרק בודדים, הייתה להם כוונת שמתאימה לאוויר אוויר. הייתה להם כוונת שמתאימה לאוויר קרקע נוסח מלחמת העולם הראשונה. מה שנקרא... הראשונה. הראשונה.

הראשונה. תג טבע. זה נקרא תג טבע. זאת אומרת, יש סימן של צלב, ואת הצלב הזה אתה יכול טיפה לשנות למעלה ולמטה, לפי גובה ההפצצה ומהירות ההפצצה וסוג ההפצצה. זה כל מה שאתה יכול לעשות.

זאת אומרת, רוב המטוסים בכלל הם מבחינת הכוונת שלהם, הם מלחמת העולם הראשונה. היו לנו כמה מטוסים שכבר היו עם מערכות מאוד מתקדמות מבחינת ניווט ומבחינת כוונת, אבל הם היו בודדים. עכשיו, הסקריוק הוא לא מטוס לקרבות אוויר, לא שלא התאמנו בקרבות אוויר, התאמנתם בלי סוף, הן משום שגם זה יכול להיות, הן משום שנניח בתקיפה אתה יכול להיקלע למצב שאתה... מהרתים אותך ואתה צריך להתגונן ואין מבחינה זאת שאנחנו מדריכים טייסים לטייסות המתקדמות יותר, לטייסות המיראז' ולטייסות הפנטום. אז לכן אנחנו יודעים לעשות קרבות אוויר, אבל המטוס מחומש עם 12 פצצות, עם שני מכלים נתיקים של דלק מלאים.

זאת אומרת זה לא קונפיגורציה לטוב או לרע. לא, בדיוק, לא ערוך בכלל לזה. עכשיו אומרים... רביעייה ראשונה זנק להגנת הכנף. טוב, אני המוביל של הרביעייה הראשונה, אין פה זמן להתחיל שינויים, ואנחנו רצים למטוס, כאשר אני כבר, כמו שאנחנו מקבלים את האור, אני אומר, תורידו את החימוש, את החימוש קל להוריד מהר, את הפצצות קל להוריד מהר, ולכן אנחנו מצליחים להמריא בלי פצצות, מה שלא קורה לטייסות אחרות שממריאות עם פצצות.

ואנחנו מסתובבים מעל הכנף, שוב, דבר לא הגיוני, רגע, הרי... אם אין להם כושר תקיפה בעומק, מה אנחנו עושים בהגנת הכנף? טוב, זה לא אומר שאי אפשר להגיע, כן? הגיעו מטוסים גם במלחמת ששת הימים לתקיפה ברמת דוד. אבל זה משהו מוזר.

ואני אומר, זה צעד נוסף במשהו פה קורה לא תקין.

הפקודות הסותרות והמבלבלות מעצימות אצל דוד את התחושה שמשהו לא טוב קורה בפיקוד חיל האוויר ושמישהו שם למעלה לא עושה את מה שצריך לעשות. אבל החינוך הצבאי והמשמעת העצמית גוברים על הספקות והוא ממשיך לבצע את ההוראות שקיבל כלשונן. ואז, מיד עם פרוץ המלחמה, מתקבלת פקודה שמאיימת להפוך את המתח שבין הספקות והמשמעת הצבאית לפיצוץ של ממש. ואתם מסתובבים בעצם מעל... אנחנו מסתובבים מעל הבסיס.

קורה משהו? לא, לא קורה שום דבר, אנחנו מסתובבים יחד רביעייה שאני מוביל אותה יחד עם זוג או רביעייה של מיראז'ים וכעבור איזה זמן אומרים לנו תחזרו לנחיתה ואני חוזר לנחיתה ואומרים לי מבנה באוויר לתקיפה ברמת הגולן מוביל אותו חנן איתן ואז אני מבקש לעבור ל... מוצב הפיקוד של הטייסת, יש מכשירי קשר לתקשורת עם מטוסים באוויר, בדרך כלל מסיבות של או ארגוניות או מסיבות של בטיחות. כלומר, מישהו יש לו תקלה שיכול להתייעץ עם מישהו על הקרקע, ולפעמים זה מסיבות ארגוניות, אל תנחת במקום זה, תנחת במקום אחר וכן הלאה והלאה. ואז אני מבקש, בואו נעבור, אני מורה שם, לא מבקש, מורה לעבור.

לערוץ התקיפה איפה שהוא נמצא ואנחנו שומעים שהוא מקבל הוראה לטוס ב-20 אלף רגל לקונטרה עכשיו פה אני לרגע בדילמה להגיד לו עצור או לעשות משהו אחר צריך להבין את הדילמה שבה נמצא דוד חנן איתן, מוביל המבנה, קיבל פקודה שדוד, מפקד הטייסת המנוסה, יודע יודע שמציבה אותו ואת שאר המטוסים במבנה בסכנה אדירה. הוא מתבקש לטוס אל תוך ליבו של מערך סוללות הנוממם הסוריות בקונטרה, בגובה שחושף אותו למכבים של האויב. דוד יודע שזו טעות, אבל אסור לו לעשות דבר. עכשיו, בחיל האוויר, צריך להבין את התפקוד של חיל האוויר. להבדיל מכוחות היבשה, שיש הרשרת...

פיקוד בחיל האוויר, צוות שהולך למטוס הוא תחת פיקודו הישיר של מפקד חיל האוויר. מאותו הרגע שהוא הולך למטוס הוא לא תחת פיקודו של מפקד הטייסת. מפקד הטייסת יכול לחצות איזושהי החלפה, איוש תוך כדי, אבל הוא לא יכול לשנות שום דבר אחר. מאותו הרגע שהמטוס באוויר הוא תחת פיקוד מפקד חיל האוויר שיש לו מערכת שליטה ובקרה שבאמצע הוא באמצעותה, הוא זה שמפקד על המטוסים. ולכן אסור באיסור מוחלט שמפקד טייסת או מפקד כנף מהקרקע יתערב בפעילותם המבצעית של מטוסים באוויר.

אסור לו להוציא מילה. למרות שאתה מבין עכשיו שבעצם הפקודה שנתנו לו לגבי טיסים מקומיים פרטיים. אני מבין שהפקודה היא לא נכונה, לא נכונה, אוקיי? אבל אני חושב, אני לא יודע את הכל. אני חושב רגע אחד, אם שולחים אותם ב-20,000 רגל, ואם הפקודה היא באה ממפקד חיל האוויר, ואם יש אולי מערכת למד א' שמגינה וכולי, הם יודעים מה הם עושים, אוקיי?

נמוך בפועל זה ברווז למטווח. בפועל זה ברווז למטווח, כן, כן. אני גם מבין שזה ברווז למטווח, אבל אני, מה שבולם אותי מלהתערב בקשר עצמו ולהגיד לו תעשה עוד סיבוב נוסף או משהו כזה, בדיעבד אני אומר אני שגיתי, התוצאות מוכיחות את זה. מה שאני עושה, אני מרים טלפון למוצב הפיקוד הכנפי, שם אני תופס את סגן מפקד הבסיס, את אריק הזוז, ואני אומר לו הם שולחים אותו ב-20 אלף רגל לקונטרה, תעצור אותם. עד שאנחנו מדברים נורא טעיל והמוביל נופל.

מספר שלוש לוקח את ההובלה, יורד לגובה נמוך והם תוקפים במקום שהם קיבלו לתקוף. אבל מאותו הרגע אנחנו מבינים, מתחילים להבין שהעסק הזה נוסע לכיוונים לא ברורים. מה שאנחנו מאמינים במטה שהם יודעים מה שהם עושים, מתחיל להתערער. עכשיו בא השלב האחרון של ההעמקה האחרונה, אוקיי? ההעמקה האחרונה היא שבערב אנחנו נפגשים בקבוצת פקודות כנפית ואנחנו מסכמים שהיום, יום ראשון למלחמה, היה בלאגן, היה ככה.

אף אחד לא מצביע על זה למה לא הפעילו את פקודת סריטה, למה לא הפעילו את פקודת הגנה אווירית. היה בלאגן, מצבים של תחילת מלחמה, יעני בהפתעה, אנחנו לא בהפתעה, אנחנו כבר מיום שישי. בכוננות ומחר חוזרים לסדר היום הרגיל. מה עושים מחר? הולכים לתקיפת תילים בתעלה, בגזרה הצפונית.

אנחנו ערוכים, מוכנים, בבוקר אני לוקח שמינייה וטס איתה לצד המערבי של הדלתא המצרית לתקיפת שדות תעופה ומוצב מכה. שוב בדיעבד אני שואל לעזאזל אם אנחנו תוקפים טילים מה אני עושה בצד המערבי של הדלתא בתקיפת זו תעופה ובתקיפת מכ"מ זה נקרא מטס הכנה לתקוף סוללות מונמן בדרך ולתקוף זו תעופה כך שגם במטס הבא אפילו אם הם ימריעו משדות התעופה הם ילכו להגנת הכנף או להגלת הבסיס ולא יתערבו בתקיפה של הטילים ואז אני חוזר לטייסת אחרי הטיסה ואני פוגש את הסגן שלי, את לניס, והוא אומר לי, שינו כיוון. מה שינו כיוון? הולכים לתקוף במטס השני את הטילים ברמת הגולן. הולכים לתקוף?

אתה לא מבין מה, איך המלחמה מתנהלת? עשינו מטס הכנה במצרים ועכשיו אנחנו הולכים לתקוף ברמת הגולן? מרבית התחקירים הצבאיים והעיתונאיים שנערכו בעקבות מלחמת יום הכיפורים העלו את אותה המסקנה. שינויי הכיוון והזיגזגים הפתאומיים בניהול המלחמה בין תקיפות שדות תעופה במצרים לתקיפת טילים ברמת הגולן הן תוצאה של הפאניקה ושל אווירת חורבן בית שלישי ששררה בצמרת הממשלה והמטה הכללי. שר הביטחון משה דיין קיבל דיווחים מבוהלים על טנקים סורים ששוטפים את רמת הגולן ובתגובה לחץ על הרמטכ"ל דוד אלעזר שלחץ על חיל האוויר לתקוף ומפקד חיל האוויר בני פלד פשוט לא עמד בלחץ.

אבירם ברקאי, מחבר הספר בשם שמיים, ניתח את תפקוד חיל האוויר במלחמת יום הכיפורים ותיאר את הלחץ הזה ואת השלכותיו בריאיון לעיתונאי בן כספית. ציטוט. פתאום היה נדמה לדיין שרמת הגולן נופלת וטבריה תכף נכבשת. זה לא היה רחוק מהאמת, אבל לא היה צריך להפסיק בשביל זה את תקיפת טילי הנומם במצרים, אלא להפעיל את תוכנית שריטה, שיועדה בדיוק לצורך הזה. תוכנית שהקצתה לחזית רמת הגולן שתי טייסות סקייהוק כדי להתנפל על הטנקים הסורים, בלי להפריע לתקיפה במצרים.

הייתה תחושת דיזסטר טוטאלי בגולן. שר הביטחון דיבר על חורבן בית שלישי, אבל כשאתה מפקד חילי אוויר, גם אם השר הממונה מאבד לשתונות, אתה צריך לעמוד בפרץ. אתה מחא, אתה מקצוען, יש לך ביצים מברונזה ואתה אייסמן. יש לך חיל אוויר מעולה, אז אתה צריך לאפס את המערכת, אתה צריך להיות המבוגר האחראי. אתה צריך להגיד לדיין, אין בעיה, אני פותר לך את רמת הגולן עם הסקיי הוקים, יש לנו תוכנית מיוחדת בשביל זה.

הרי גם כך אין מקום ליותר משתי טייסות מעל דרום רמת הגולן. תן לי להמשיך את התקיפה במצרים". סוף ציטוט. אבל בני פלד לא הצליח להרגיע את הרוחות ולייצב את המערכת. התוצאה הייתה זיגזגים דחופים בין תקיפות בחזית הסורית ובחזית המצרית, מבלי שאפילו תקיפה אחת הצליחה להשיג את מטרותיה בפועל.

ואני מודה שאני לא מרגיש נוח לומר את הדברים האלה על בני פלד. גם אני הייתי מפקד בצבא, עשרות שנים מההתחדשויות ולראות חיצי ביקורת במישהו שאני לא חושב שהייתי מחזיק שעתיים לו הייתי בנעליו באותם רגעים דרמטיים על אחת כמה וכמה תחת לחציו של שר הביטחון משה דיין שעל פי כל העדויות היה משוכנע שתבוסה בגולן פירושה חורבן בית שלישי. ברור לי גם שתיאור האירועים הפשטני והסכמטי שהשמעתי כאן לא עושה צדק עם המורכבות האדירה של נילול מלחמת הישרדות. ספרים עבי כרס נכתבו על מלחמת יום הכיפורים, בספק אם גם הם הצליחו ללכוד את המורכבות האדירה הזו על כל הניואנסים שלה. מה שבטוח הוא ששם למטה, בתחתית סולם הדרגות, דוד יצחק וחבריו איבדו בהדרגה את האמון שלהם במפקדת חיל האוויר.

זה כאילו מצב, נדמה כאילו יש בלבול כזה, אין אסטרטגיה.

תוך כל הסיפור הזה, ולכן האמון שלנו בהם יודעים מה הם עושים, מתערער בתהליך של הידרדרות, כל פעם אבן אחרת נופלת מהפירמידה הזאתי, עד שאתה מבין שהדבר הזה מתמוטט, והמטס לתקיפת דוגמן חמש, המטס לתקיפת הטילים ברמת הגולן נכשל. ומרגע זה והלאה אנחנו תוקפים בעיקר ברמת הגולן בגובה נמוך את הכוחות שחדרו לרמת הגולן. זאת אומרת המלחמה... ולא טיפלו בטילים. ולא טיפלו בטילים, זה מה שנקרא המלחמה מתחילה להתנהל מהסוף להתחלה.

זו השתלשלות האירועים שהובילה לכך שמערך הנונמם הצפוף שהקימו הסורים והמצרים מאות... סוללות טילים ועמדות תותחי נוממם לא הושמד כבר בתחילת המלחמה כפי שהיה אמור להיות מושמד. טייסי טייסת העמק מצאו את עצמם נלחמים בחזית רמת הגולן ובתעלה כשמסביבם גואש גיהינום של טילי נוממם ופגזים שורקים מכל עבר.

אחד מאותם טייסים שחוו את התופת הזו בגוף ראשון הוא גיורא בן דב, שכאמור היה אז טייס מילואים בטייסת. את הערובת שדיבר דוד על ההחלטות המוסרות האלה של חיל האוויר, נכנס עוד שני, עוד גורם אחד עיקרי וגורם אחד אולי משני, זה הנושא של ה-SE-6. טיל קרקע אוויר, שהיתרון הגדול שלו היה שהוא היה נייד. זה היה סוגלה של כמה כלי רכב, נוסעים, נעמדים בשטח, פורסים. מבינים את המקום ויורדים טילים.

עכשיו, ה-SH6 בניגוד ל-SH2 ו-SH3, שהטילים שלהם היינו מוכנים כבר, ש-SH2 פגשנו כבר ב-16 ימים, בהתשה טסנו נגד כל הטילים האלה, נגד גם את ה-SH2, נגד ה-SH3, נגד ה-SH6 לא טסנו בהתשה, עוד לא היו נערים מצרים ולא היה לסוריה נפילת טילים, ולא הכרנו אותו ביצועים של הטיל הזה. הוא היה הרבה יותר קשה להתגונן. ל-SA-6 הייתה השפעה דרמטית על שדה הקרב האווירי במלחמת יום הכיפורים. 109 מטוסים איבד חיל האוויר במלחמה, וחלק לא מבוטל מהם נפלו קורבן לטיל החדשני הזה. כפי שציין גיורא, ה-SA-6, בניגוד לטילי נ"מ קודמים, היה מותקן על כלי רכב בעלי יכולת תנועה עצמאית, שיכלו לירות טיל לדלג למקום חדש ולהיות מוכנים לירי נוסף בתוך 20 דקות בלבד.

שיפור משמעותי נוסף שהכניסו המהנדסים של ברית המועצות ב-SA6 היה במנוע שלו. המנוע הזה היה חזק ומהיר בהרבה מהדורות הקודמים של מנועי הטילים והיה מסוגל להאיץ את הטיל לכמעט שלוש פעמים מהירות הכל, עובדה שהפכה אותו לאיום משמעותי עבור הסקייהוקים והפנטומים של חיל האוויר. כשטיל כזה משוגע הוא עושה אבק, הרבה אבק, הרבה עשן, רואים איזה נקודה אדומה ופתאום הוא נעלם ואחרי כמה שניות הוא מתפוצץ לפעמים עם אווירון, לפעמים בלי אווירון. זאת אומרת אתה לא רואה שובל. אתה לא רואה שובל ואתה לא רואה אותו, אתה רואה איזה נקודה אדומה שמתקרבת אליך אבל קשה לראות כי זה עבר בדיוק אליך, יש איזה תופעה מוזרה באווירון כשאתה סתם ממוקד בתוך האווירון וכולם יודעים.

כשרואים עליך גם נותבים, גם נונמים אתה לא רואה, אבל את הנותבים אתה רואה. אז זה נראה לך שכל נותב שאיזה חייל יורה, זה אליך בין העיניים. הוא בא ישר אליך, הוא לא... וברגע האחרון זה פשוט קטן כזה, וזה הצידה.

ובתילב זה ראית איזה נקודה, ולא ידענו איך להתמודד עם זה. מה התחושות שלך בעצם? פחד אלוהים, פחד אלוהים, בוא נקשה, זה קשה, אתה יושב, אנשים מסתגרים בתוך עצמם, אני לא רוצה להיכנס פה למערכות ההפרשות האישיות, אבל ההפרשות נהיות רכות, חבר'ה תופסים שלשוניים.

השיחה עם גיורה ודוד גרמה לי להבין משהו שלא הבנתי קודם לכן לגבי אופייה המיוחד של הלוחמה באוויר ואיזו השפעה פסיכולוגית יש לה לטייסים. כולנו ראינו סרטי מלחמה שבהם רואים את הטייס צולל עם מטוסו בעוז אל המטרה דרך מטר פגזי הנומם משחרר את הפצצות וחוזר בחזרה אל הבסיס כמנצח. אבל מה שבדרך כלל לא רואים בסרטים זה את המחשבות שעוברות לאותו הטייס בראש כשהוא יודע שבעוד כמה שעות יצטרך לטפס שוב אל תא הטייס ולחזור מיוזמתו אל תוך אותה תופת. תראה, להקה כזאת היא של טייסים, בתוך טייס זה קבוצה יש לה אנשים. שמות קשורים אחד בשני.

ומה שנותן לך את ההצדקה לנסוע לתוך הטירוף הזה זה רק הקבוצה. כי בעצם מבחינת שרידות אין טעם לנסוע. גיא אורן, אפשר רק להגיד מילה אחת? אני חושב שלרוב האנשים שלא מכירים את עולם הטיסה, מלחמה זה דבר שבו או שאתה בתוכה או שאתה מחוצה לה, וחייל שנמצא בתוך מלחמה הוא לא מקבל לעצמו את ההחלטה אני... נכנס לדוח המלחמה, הוא פשוט שמה.

לטייסים יש סיטואציה מאוד שונה וקיצונית שבה הם נכנסים ללחימה, נכנסים לסכנת מוות הזאתי, חצי שעה, 45 דקות אחר כך הם נוחתים ומגיעים למטבחון, יושבים בניחות בנאון, אוכלים טוב ושעה אחר כך קוראים להם שוב פעם להיכנס לתופת ובעצם הם צריכים כל יום שלוש, ארבע פעמים להחליט שהם נכנסים לתוך מצב של 20%, 30% אתה לא חוזר. וזה העוצמה הפסיכולוגית החריגה שהבן אדם צריך לעבור. מצד אחד הוא לא בסיכון כל הזמן, ומצד שני הוא כל פעם צריך לבחור להיכנס לסיכון הזה מחדש.

אבירם ברקאי, מחבר הספר בשם שמיים, תיאר היטב את הלחץ הפסיכולוגי האדיר שהבחירה הזו מטילה על הטייסים. ציטוט. שמע, החבר'ה האלה נלחמים לגמרי אחרת מאיתנו, השריונאים. הם לא חווים דם, גוף של חבר מרוטש או חתוך לשניים, זעקות של אמא אני לא רוצה למות, ריח של מוות, לא לישון ארבעה ימים, לא להתקלח חודש. הם נלחמים אחרת.

פעם חשבתי שזה יותר קל, היום נדמה לי שזה יותר קשה. אנחנו הטנקיסטים נמצאים כל הזמן בג'יפה, תקועים שם. הטייסים נמצאים בגן העדן הבטוח, הרגוע. הם מתקלחים ואוכלים מצוין ורואים סרטים במועדון ומתפנקים, אבל הם צריכים לעקור את עצמם מכל זה פעם, פעמיים, שלוש או חמש פעמים ביום ולטוס לתוך הגיהינום. אם אנחנו הטנקיסטים בתוך החודש של המלחמה נמצאים רוב הזמן בדרגת סיכון 30 נניח, חלק מהזמן בדרגת...

וגם נמוכה יותר, ויש לנו פיקים של 80 או 90 ואפילו 100, הטייסים נעים כל הזמן בין 0 ל-100. כשהם נכנסים, אז כל הקנים בגזרה, עשרות אלפי קנים, יורים בהם בבת אחת. טילים ותותחים ומקלעים ומה לא. כולם כמו משוגעים מתמקדים רק במאמץ להרוג אותו, את הטייס הזה. תשמע, יש כאלה שעשו את זה במלחמה, את המסלול המטורף הזה, חמישים פעם.

זו גבורה עילאית, אלו תעצומות נפש מטורפות. סוף ציטוט. לא רק לא בסיכום, המוחת, ואריה נהג עושה סלט קצוץ, ויש פסוקה, מפנקים אותך. אתה מאוד בפונה הכבוד במלחמה. המלחמה הזאת היא, היה לנו נהג אחד שאמר שיש לו מסעדה סינית ואומרים מרגישים לא לנסוע הביתה, אפשר לא לנסוע הביתה, הוא הביא את כל הרוקים עם כל מיני תבלינים ובאוהל של הטסט שלנו אכלנו אוכל סיני נפלא, בוא נראה ממש חבל למות כי זה היה אוכל מצוין, חבל למות, אז כן, בקיצור במעבר הזה בבניין הזה שבין מצב מאוד מאוד מפחיד ומסוכן ואתה מכיר אותו ואתה רואה אותו כי אתה נפגש איתו או שפוגעים בך או שפוגעים בחברים שלך ובין המצב של הרוגע הכללי והפינוק והנוחיות המעבר הקיצוני הזה בין המצבים האלה יוצר מתיחויות נפשיות שהן מאוד מיוחדות לעולם מתי זה אני לא יודע זה בשוויון בחיל הגדלים כנראה אחרת בפרק זה אם כן עברנו על שרשרת האירועים והטעויות בשיקול הדעת שהובילה לכך שחיל האוויר במקום להפעיל תוכנית לחימה מוכנה מראש שהייתה אמורה להקנות לטייסים עליונות אווירית ושמיים פתוחים נכנס למלחמה ביום הכיפורים עם יד אחת קשורה מאחורי הגב.

סוללות הנומם המתקדמות של חילות ערב לא הושמדו ומבחינת הטייסים כל גיחה לחסר הייתה עוד סיבוב ברולטה רוסית. שמענו על התהליך ההדרגתי של אובדן האמון בפיקוד העליון של חיל האוויר ועל האווירה הקשה והמעיקה בטייסת. אבל בפרק הבא נשמע על האופן המיוחד והבלתי שגרתי שבו התמודדו בית טייסת העמק עם המצב האיום מלאו נקלעו. נשמע על ערוץ תקשורת סודי עוקף מפקדת חיל האוויר שהפעיל דוד יצחק כדי לשוחח בכל זאת עם הטייסים שלו באוויר, ועל גיורא בנדוב שרקח, יחד עם כמה ממהנדסי המוכשרים של רפאל, כמה אלתורים טכנולוגיים מבריקים תוך כדי הקרבות. ננסה גם לענות על השאלה, מה יש, אם בכלל, בתרבות הארגונית הייחודית של חיל האוויר, שדווקא מקדם ומאפשר אלתורים ויוזמות יצירתיות?

כל זאת ועוד בפרק הבא, אל הגיהנום ובחזרה, טייסת העמק במלחמת יום הכיפורים, חלק ב' בבית הזה אנחנו מצפים לחוקי הטרמודינמיקה