שוד השעונים הגדול בירושלים [עושים היסטוריה]

את הפרק שתשמעו היום העליתי לראשונה בפודקאסט הקודם סיפור חזק וטוב ואני שמח להציג אותו בפניכם כאן עכשיו. בעושים היסטוריה, הדור הבא. תהנו. הזמן חולף בשקט, מבלי שנרגיש. כל שנייה נופלת אל הבאה אחריה, וביחד הן יוצרות זרם מתמשך שסוחף אותנו קדימה.

לכן, תקתוק השעון שנשמע באוזננו נשמע גם בתודעה שלנו, תזכורת לכך שאנחנו מצויים. בתנועה בלתי הפיכה מהעבר אל העתיד, מבלי יכולת לשוב לאחור. אחד האנשים שהבינו זאת לעומק היה אברהם ברגה. יש המכנים אותו השען הגדול ביותר בהיסטוריה. בסיועו לקראת סוף המאה ה-18 בצרפת, ברגה יצר שעונים עבור מלכים ונסיכים, ויצר שעונים ימיים עבור רצי ושונה כיס לאצילים.

המצאותיו, גאונותו, כל אלו נוכחים עד היום בשעונים שסביבנו. אומן, צורף, יושב בגלריה שלו, סביבו אבסורדים רכיבים מקרי ערך, מהם הרכיב במשך שנים את שעוניו, בסבלנות. מאות מהם. ביום אביבי בשנת 1783 זוכה ברגל לביקור חריג אפילו עבור מאסטר כמוהו. ולגלריה הגיעו בתארת סוסים שליחיה של המלכה עצמה, מרי אנטואנט.

כן, זו מהעוגות והלחם. והמלכה ביקשה שברגעי יכינה עבורה את השעון הטוב ביותר בעולם. זה שמכיל את כל החידושים, את כל היופי. התקציב בלתי מוגבל, וכך גם הזמן. רגע נרתם למשימת חייו.

יצירתו של שעון כה מדהים, כה משוכלל, כה יוקרתי, שעון שטרם נראה כמוהו ולעולם לא יהיה כמותו. הוא קרא לו שעון המלכה.

אני ארן ניצן. ואתם מוזמנים להצטרף לעוד פרק של סיפור חזק וטוב. והפעם סיפור של שעון, השעון החשוב והיקר בעולם, שמתחיל בצרפת של המאה ה-18 ומגיע עד לירושלים. יחליף ידיים, יעבור יבשות, ייגנב. זהו סיפורו של שוד השעונים הגדול.

ארבעים שנה עבד ברגה על שעון המלכה. השעון המשוכלל ביותר שיצר. עבודת אומנות, הכולל עוצמה וסבלנות, אין קץ. ברגה שילב בשעון את כל החידושים הטכנולוגיים האפשריים ויצר עבורו חידושים ייחודיים. גוף השעון עשוי כולו זהב.

המכסים הקדמי והאחורי שלו עשויים דולח שקוף. כך שאפשר לראות מבעדם את הגימור המושלם של המנגנון. 823 חלקים זעירים יש בשעון, עשויים כולם זהב, פלטינה ואבני ספיר. השעון מתכוונן בעצמו, ומלבד הזמן מצביע על ימי השבוע והחודש והשנה, יש בו מה טמפרטורה ושעות זריחת השמש והירח, ואפילו לוח שמציג... כמה שעות נותרו עד לסיום מחזור המתיחה של המנגנון.

כולם נמצאים ומוצגים ביצירת אומנות בגודל כף יד. ברגע יסיים את יצירת המופת שלו, שנים אחרי שמלכת צרפת, מרי אנטואנט, הוצלה עורק בידי ההמון בסייעה של המהפכה הצרפתית. במשך כמאה שנים, במהלך המאה ה-19 כולה, ינוע ויהנו ג'ון המלכה. בין בתי מכירה יוקרתיים במכירות פומביות של חפצים נדירים. לקראת סוף המאה ה-19 הגיע השעון לידי אספן שעונים בשם דיוויד סולמון.

יהודי בריטי בעל הון, בן למשפחת סולמון הקשורה למשפחת מונטיפיורי ורוטשילד. דיוויד סולמון גדל באחוזות פאר, קיבל חינוך מצוין, ירה שעון, ובנוסף לכל זאת... ניחן גם בכישרון גדול. הוא המציא את המחסום החשמלי של פסי הרכבת, מעצים את הונו ומעמדו. התחביב האהוב על דייוויד היה איסוף שעונים נדירים ויקרי הערך מהעולם כולו.

באוסף הענק שלו באחוזתו נכללו כמעט 200 שעונים מרחבי העולם. רבים מהם מעשי ידיו של ברגי עצמו, אך גולת הכותרת של האוסף היה שעון המלכה. שפרגי הצר למען מרי אנטואנט, יצירת המופת הגדולה מכולן. סוף המאה ה-19, השעון נח לו באחוזתו טבולת המדשאות והגנים של דייוויד סולמון בדרומה של בריטניה. ובאחוזה רחבת הידיים מתרוצצת בתו של דייוויד, ורה סולמון, רצה במסדרונות האחוזה, משחקת עם עובדי משק הבית, מתגנבת מדי פעם למשרד המהודר כדי להתבונן ביצירת הפאר, הדומה מאת התמונה במשרד.

הזמן עובר בקצב השעון המתקתק, והנה המאה העשרים ומוראותיה הקשים נוקשת על דלתות האחוזה. מלחמת העולם הראשונה פורצת, אחרי אשר וירה לא שווים משדות הקטל. את יגון בניו הנתב דייוויד להסתגרות בחדרו עם שעוניו המתקתקים. מטפל בהם. מתקן אותם בשעה שגשם נוקש בחלונות האחוזי הגדולים.

בשנות ה-20 נחשפת ורה לרעיונות הציוניים. 1925, ורה יוצאת למסעה הראשון לפלסטינה, מפליגה ליפו, דוארת במהירות עם הפמליה המלווה אותה מיפו לירושלים, מתאחסנת במלון המלך דוד. היא מרגישה בנוח עם בריטים קולוניאליסטים הרוחשים לכבוד גדול. היא מבקשת לתרום ולעזור ליישוב העברי החדש. נפגשת ומתיידדת עם ראשי היישוב, כולם רוצים בקרבתה נצר למשפחת סולמון הידועה.

מאורעות מלחמת העולם השנייה מעצימים בוורה כמו אצל מרבית בני דורה את ההבנה כי אין תכלית לדבר זולת הקמת מדינת ישראל. עם פטירתו של אביה, ורה הופכת לבעלת הון אדיר. היא תורמת להקמת שיכונים בכל רחבי המדינה הצעירה, לסיוע לקליטת עולים, למעונות לקשישים. היא מאריכה את מסעותיה לארץ עכשיו דרך נמל התעופה לוד, שוהה ולומדת בארץ. משיכתה לאוריין טבולה בקסם המזרח כולו.

היא נרשמת ללימודי אמנות האסלאם באוניברסיטה העברית ושם מכירה את פרופ' ליאו אריה. הוא צעיר ממנה בכמה שנים, ערירי, היא יושבת ומקשיבה ושותה בצמא את הרצאותיו. בין השניים מתפתחת מערכת יחסים עמוקה וארוכת שנים. ורה מעריצה את הידע הרב שהוא מפיץ על אמנות האסלאם. היא מאמינה בכל ליבה שהמתח בין יהודים לערבים חייב להתפוגג, וכי התרבות והאמנות האסלאמית יכולה לייצר את הסובלנות הנדרשת לעבוד גשר בין שתי התרבויות שנגזר עליהן לחיות זו לצד זו.

היא סברה שחשוב שהיהודים במדינת ישראל ייגלו וייסחפו כמוה בקסם המזרח. האמינה בכל ליבה שהחיבור של הציונים לערביי הארץ וערביי המדינות השכנות יתרחש בזכות האומנות, והחיבור הזה יביא את השלום המיוחל. ורה ופרופ' ליאו אריה מעולם לא נישאו, לא היו להם ילדים. במהלך שנות השישים נראו מסתובבים יחדיו ברחבי העולם, בחיפושים מאחר חפצי אמנות אסלאמיים ייחודיים. עימותו של אהובה מחליטה ורה את החלטת חייה.

היא תתרום למדינת ישראל את אוסף השעונים של אביה, שבמרכזו שעון המלכה. שוויו של האוסף מאות מיליוני דולרים. היא תנציח באמצעותו את שמו של אהובה. התנאי שוורה הציבה לתרומתה היה כי תצוגת השעונים הנדירים תתבצע רק במוזיאון חדש שיקום ויוקדש כולו לאומנות האסלאם. ורה לא זכתה לראות בימי חייה את חלומה מתגשם, אך כמה שנים אחרי לכתה הוקם כפי שציוותה וכספה המוזיאון לאומנות האסלאם.

בליבה של רחביה בירושלים, ברחוב הפלמ"ח. 1974, הנה שעון המלכה והאוסף כולו מופסנים במזוודת אור כבדה בבריטניה ומועלים לטיסה לתל אביב. בין מקבלי פניו של האוסף כאן בארץ היה הבחור הזה וגבוה, השען הארמני מהעיר העתיקה, אוהנס מרקיריאן. מרקיריאן היה האדם היחיד בישראל שידע כיצד לטפל בשעונים כל כך נדירים ועדינים, והוא עסק לשם כך על ידי המוזיאון. הוא אכן אימץ אותם מליבו.

במשך ארבע שנים מיום הגעת השעונים, יום אחר יום, טיפל בהם מרקיריאן, בעדינות, בסבלנות. רכון עם משקפיו המיוחדים, מנקה את חלקיהם, מבריק, מתקן. כשטיפל בשעון המלכה, ידיו רעדו. הנה השעון הגדול מכולם, מטופל בידיו העדינות, ומר קריאן חוזר ומפיח בו חיים. ממריאן טואנד ואברהם ברגה, מדיוויד סולמון וברא בתו, עכשיו נתון היה שעון המלכה, בידיו המיומנות של מר קריאן.

1978, לאחר השלמת כל ההכנות, נפתחו המוזיאון ועמו אוסף השעונים לציבור. שעון המלכה היה נתון עכשיו בתוך טבע זכוכית שקופה, טמון בחדר פנימי במוזיאון בלב ירושלים. רבים שוזפים בו את עיניהם, מתבוננים בפליאה ביצירת האומנות העולמית שלפניהם, שמצאה את מקומה דווקא כאן ברחוב הפלמ"ח. בשעות הלילה, החושך עוטף את השעון ואת האוסף כולו, ורק צעדי השומר מלווים את תקתוקו.

ליל שישי, 16 באפריל 1983, ליל סערה בירושלים. קול ניסור, ניפוץ זכוכית, רגליים מהירות. סביב השעון זמזום כלי עבודה חרישיים. זכוכית הטבע מנוסרת במיומנות, בעדינות. הגיצים ממלאים את החדר בעשן.

יד עטופה בכפפה אוחזת בירת דב השעון, עוטפת את שחיית החמדה בנייר עיתון מרופת, מטמינה בתיק יד שחור ביחד עם עוד רבים מהשעונים הנוספים שבאוסף, ומשם נזרקים התיקים והאוסף אל אחורי משאית ונעלמים.

דבר השוד התגלה רק בבוקר המחרת. הציבור רוכה בהלם. שוד השעונים במוזיאון אמנות האסלאם היה השוד הגדול ביותר בתולדות מדינת ישראל. סחורה בשווי מאות מיליוני דולרים נגנבה. המדינה סערה והמשטרה הייתה נחושה לשים את ידה על מי שביצע את השוד.

כל יוקרתה הייתה מונחת על הכף. השם הראשון שעולה בראשם של החוקרים היה מר קריאן, השען הארמני. הרי הוא מכיר את השעונים ככף ידו, את המוזיאון, את אמצעי האבטחה. הוא מכיר את עולמם הקסום והמסוגר של הספני שעונים נדירים, יכול לסחור בהם בחשאי או להעבירם למיליארדר במדינות המפרץ או באירופה. יש להבין כי מיד עם איבדה דבר הפריצה, הועברו לכל בתי המכירה בעולם פרטים על האוסף הגנוב כדי שידווחו אם יתבצע ניסיון למכור חלק מהם דרכם.

והנה זו חלק מהתעלומה שהרי מי שגנב את השעונים לא יוכל לעולם למכור אותם בשוק החופשי. אם כך, החוקרים לא עמדו בפיתוי והזדרזו להגיע לביתו של מר קיריאן ברובע הארמני בעיר אטיקה. הוא נלקח מיד לחקירה. לילות רצופים של תחקירים, פוליגרף ועוד אחד. מרקיריאן מכחיש כל קשר.

הוא עצמו היה עוול על אובדן השעונים שהיו כה יקרים לליבו. חרד לגורלם, מודע עד כמה עדינים היו. מנהל המוזיאון, מוריה, נלקח לחקירה גם הוא, וכשראה את מרקיריאן אמר לחוקרים, אני לא יודע מי גנב את השעונים, תבדקו כל אחד. תבדקו אותי, אולי אני גנבתי, אבל אני יודע בוודאות מוחלטת שזה לא מרקיריאן. הפרופיל של מרקיריאן, הרקע שלו, כל אלה יצרו את הדמות המושלמת לביצוע השוד.

קיבלו קונספציה אצל החוקרים לפיה לא ייתכן שאין לו יד במעשה. אך דבר לא עולה בחקירותיו. עוד פוליגרף ועוד חקירה. מרקיריאן לא התאושש עד יומו האחרון מהחשדות שהופנו כלפיו. ממעצרו החפוז, מחקירותיו.

איש לא הצליח לקשור אותו לביצוע השוד. זאת משום שמרקיריאן לא גנב את השעונים.

חשוד שני שעלה מיד אצל חוקרי המשטרה היה עבריין בשם נעמן דילר. כל חוקר משטרתי הכיר את נעמן דילר באותם ימים. שודד מקצועי שביצע בעבר גם שודים של חפצי אמנות יקרים. נתפס וישב שנים בכלא. אך חקירה קצרה מלמדת, הנה המאנדילר שהה באירופה בעת השוד.

מאמצי החקירה עוברים לממד המודיעיני. חכות מושלכות לכל הכיוונים. נסיכים מהמפרץ, מיליארדרים מאירופה, חוקרים פרטיים נשכרים מגיעים לכל חלקי העולם, אך לא מעלים דבר בחקתם, וחברת הביטוח נאלצת לפצות את המוזיאון על גנבת השעונים.

השנים חולפות, מהשעונים אין זכר. הקשב המודיעיני, הקשר עם בתי מכירות בעולם, האינטרפול, כל אלו אינם מעלים דבר. אבל הרי משהו חייב לצוץ מתישהו. בסופו של דבר, הטעות תיעשה.

נעמן דילר גדל בקיבוץ עין החורש בשנות הארבעים. הוא היה ילד שונה, דחוי ומבריק. ילדותו עברה עליו בבדידות קשה בקיבוץ. הוריו, שכה נזקק להם, היו מרוחקים ממנו. אמו כלל לא נכחה עמו בשנותיו הראשונות.

כבר בגיל עשר גנב נעמן את קופת חברי שכבתו, נתפס ונענש. ככל שהתבגר, הפכה סלידתו מהקיבוץ לקשה יותר. ובדידותו למוצקה יותר. ואז קרה הנס. 1956 נעמן דילר התקבל לקורס טיס.

דווקא הוא, היחיד מבני שכבתו. פיצוייו בקורס מבריקים. הטיסה קסמה לו, העוצמה, המהירות, לפתע ניתן היה להכיר בברק שלו. חייו השתנו מן הקצה לקצה. בחופשותיו במדי פרח הטיס הסתובב בשבילי הקיבוץ, רבים באים לקראתו, משוחחים עמו, מסתכלים בו בגאווה, דופחים על כתפו.

כן, לפעמים קוראים ניסים. והנה במהלך הקורס נעמן במטוסו מתקרב לקיבוץ הנחורש. השמיים היו כחולים באותו יום, ללא ענן. כל פנימי פרץ מתוכו. כל מוכר שלא יכול היה להשתיק, והנה הוא לוקח את מטוס הפייפר שלו אל מעל בתי הקיבוץ, מעל חופת עציו הגדולים.

הנה חדר האוכל, הנה שדות המשק. נעמן חג בגובה נמוך, מטה את כנפי מטוסו מצד אל צד. הם כולם רואים אותי, מעריצים אותי, חשב לעצמו, ואושר פנימי וחם, אושר שמעולם לא הכיר. שטף את קולו. כשנחת, תפחה המציאות על פניו.

תושבים מבוהלים מהקיבוץ התקשרו למשטרה, התלוננו על טיסה פרועה, ומיד עם רדתו מהמטוס נשלח נעמן לכלא. ומשם למשפט נוסף, נעמן הודח מקורס טיס. ההתרסקות הזאת הייתה גדולה על מידותיו. הנה הוא חוזר מבויש לקיבוץ, נכשל, שוב איש לא פונה אליו לעודד אותו. הוא בודד ונואש, וכבר בהזדמנות הראשונה במהלך הלוויית חבר קיבוץ הוא שוב פורץ לבתי חברים, אוסף תכשיטים וחפצים אישיים.

וכשהדבר מתגלה, נעמה נזרק לתמיד מהקיבוץ. הוריו חסרי אונים, לא יודעים לאן להוליך את החרפה. הנה הוא ברחובות תל אביב, נטול קול. הוא חש כי מקום עבודה מסודר איננו מקום בשבילו. הוא חש כי הוא נועד לגדולות, ובנפשו הפנימה כבר ידע מה הוא הולך לעשות.

הצלחה משמעותה כסף, והוא ישיג את הכסף. הרבה ממנו, ומהר. הוא יפרוץ לבנק.

1967, סתיו תל אביבי, צערי היום, פינת הרחובות בן גוריון ודיזנגוף.

בפינת הרחוב נמצא בנק הלוואה וחיסכון. רחובות תל אביב הומיים, נעמן עם כובע לראשו, אפודה של חברת הדואר ופטיש אוויר. מביט ימינה ושמאלה ובלב הרחוב באור יום מתחיל לחצוב במדרכה. הוא יגיע לאתר הזה יום אחרי יום, במשך שבועות. אנשים מברכים אותו לשלום, שכנים מורידים לו קפה.

כל יום מרחיב נאמן במעט את התעלה שחפר לכיוון קיר הבנק. איש לא שואל אותו מה בעצם הוא עושה. ואם התיאור הזה נשמע לכם מוכר מהסרט תעלת בלאומיך של קישון, אתם צודקים. רק שקישון יעשה את הסרט שנתיים מאוחר יותר בהשפעת פעולותיו של נעמן. בשעות הערב בביתו מתאמן נעמן באומנות הריתוח.

ספרי הדרכה על ברכיו, אומנות הכוח, הדיוק והסבלנות. לכל לוח פלדה, לכל כספת, יש נקודות חולשה. נעמן לומד את סודות הרתחות, לומד במפלט לסובלנותו ולכוחו. הוא מבקר בבנק בדמות בדויה של משקיע ששוקל לזכור את שירותי הכספת, מצלם בעיניו את המכלולים והמנגנונים. אוקטובר 1967, שוב, ליל סהרה.

נעמן מגיע בשעת לילה, מכניס דרך התעלה שחפר ציוד וצינורות חמצן לצורך פעולות הריתוך שהוא צפוי להם. מנסר את סורגי החלון, מנטרל את האזעקה, נכנס פנימה. רגע לפני שיחל בעבודתו, יעמוד נאמן בחושך. ישמע את נשימותיו. ירגיש שוב מאושר, כמו בחופת המטוס מעל הקיבוץ.

במשך כמה שעות ירתך את דלת הכספת, יפתח אותה. ימלא סכין בדולרים.

בתכשיטים. וכעת, אל מכוניתו המחכה לו בחניית הרחוב. מתגנב בכל פעם עם שק אחד. פעם ועוד פעם. מגיע שם רוקן את הרחובות מאנשים.

והמי הסערה מסווים את רעשי הפריצה. עוד רגע והכל נגמר. עד שאגרוף מפלח את פניו. מעליו שני שוטרים. שכנים בכוזות שמעו את הרעש, המשטרה הגיעה ותפסה את נעמן בזמן השוד, ואת שבע השנים הבאות הוא יבלה בכלא.

עם שחרורו ניסה נעמן להשתקם. הנה הוא במסיבת חברים נשען אל הקיר, שוב מחפש את מקומו. במסיבה הזו הוא יפגוש את נילי שומרט. אבל רוע מפוקפק דווקא לא מרתיע אותה, אלא מרשים אותה, מושך אותה. הם הופכים לזוג.

לדרישתה, נעמן מבטיח לה שהוא כבר שילם את המחיר על מעשיו, ואין לו כל כוונה לשוב על שקיעותיו. למתבונן מן החוץ נראה היה שנעמן בכל זאת ניצל, הפעם בזכות אישה. הם חולקים את דירתו ברחוב סוקולוב. לראשונה יש לו בית ואהבה. נעמן יבזבז גם את ההזדמנות הזו.

הוא יפרוץ לביתו של האמן ראובן רובין. שוב לאל סערה, שוב ינסר את הסורגים. יעמוד בחשכת הבית, יתמוגג מתחושת האדרנלין. חפצי אמנות וכן נאספים מרחבי הבית אל תיקו. מיד עם מוודע הדבר השוד והאופן המתוחכם של הפריצה, שמו החוקרים עין על נעמן המוכר להם, עקבו אחריו ובסופו של דבר עצרו אותו.

במכוניתו נמצאה מרבית הסחורה הגנובה. עבור נילי הייתה זו בגידה בלתי נסלחת. נעמן שוב חוזר לכלא והיא לא התכוונה לכלות את ימיה בהמתנה לאיש חסר תקווה. נילי שומעת עוזבת את הארץ, עוברת לאלאי, נישאת והופכת לאם. השנים חולפות, תקתוק השעון לעוצר.

עם שחרורו נעמה נוזבת הארץ, מנסה להשתקע באירופה, אך נפשו המסוכסכת מובילה אותה שוב ושוב אל אותו הדפוס, אל הפריצות, אל הגנבות. הוא נעצר ונעשר ומגורש שוב ושוב. ובינתיים נישואיה של נילי עולים על סרטון והשנים שחולפות מכות את תחושת האכזבה שלה ממנו. הרי איש מהן כבר לא צעיר. נעמה כבר בן שישים עכשיו.

חש שגופו נחלש. מאותת. כמל. בדיקה זריזה מממשת את חששו. סרטן אדם.

ומכאן... חוזרים השניים ומתאחדים. הם אינם חיים יחדיו, אלא נפגשים במקומות נופש יוקרתיים באירופה, תמיד על חשבונו של נעמן. לפעמים הם מבלים בישראל, בדירתו בתל אביב. הם חיים בשנים של השלמה, של סגירת מעגל.

הפעם, ההרפתקנות ויצר ההרס העצמי של נעמן אכן נתקעו, ושקט ממלא את חייו השלווים. היה זה בערבו של יום חורפי ב-2004, כשנעמן שיתף את בת זוגו בדבר מחלתו המתקדמת. והיא, אף שידעה וחשה שהוא אינו כתמול שלשום, התקשתה לקבל את הבשורה. זה עניין של כמה שבועות בלבד, אמר לה, וביקש לחסוך ממנה את ייסוריו הצפויים לקראת סופו, לשלוח אותה לדרכה, לשחרר אותה. אבל בהחלטה של רגע הם מחליטים דווקא הפוך, להינשא.

ובתוך כמה ימים היא נומה, חליפה וחופה לצידה מספר מצומצם של מוזמנים. בתמונתו מתחת לחופה נראה חיוך על קצה שפתיו. הוא מאושר, כפי שיכול היה להיות, רק בחשכת הכספות, רק בחופת מטוסו. זה קרה כמה שבועות לאחר החתונה. נעמן מבקש מני להילגשת אליו.

היא רוחנת אל פניו. הוא חלש, חיוור, שוכב במיטה. מחלתו מביסה אותו. הוא לוחש לה מילים, שעונים, אוצרות. לפני שיעצום את עיניו, יצביע נעמן.

אל ארון העץ בקצה החדר, ומשם מלמעלה שולפת נילי קופסת קרטון מהובקת. בתוכה מרשרשים ניירות עיתון. נעמה נוצמת עיניו.

2006, בעוד בוקר רגיל, רחל, מנהלת במוזיאון, עסקה בעבודות משרדיות כשהטלפון סלצל. על הקו היה ציון יעקובוב, סוחר עתיקות מרחוב בן יהודה בתל אביב. מתוקף תפקידה, רחל מכירה את ציון שנים ארוכות. רחל, הוא נחש בהתרגשות. פעימות ליבה מתעצמות.

הוא עולם לא שמע אותו כה נרגש. החל נדמה לי שאולי, הוא גמגם. הוא סיפר. שעורכת דין מתל אביב בשם הילה אפרון פנתה אליו באותו הבוקר. סיפרה לו על לקוחה מסתורית שלה, שמה חסוי, שהרשעה לפני כשנתיים מבעלה המנוח אוסף שעונים מסתורי.

עורכת דין אפרון מבקשת את עזרתו בהערכת שווי האוסף. היא אומרת שיש שם שעונים מאוד עתיקים, יפהפיים, עוצרי נשימה. היא מעולם לא ראתה דבר שכזה. זה לא הפעם הראשונה ב-24 השנים שחלפו מאז השוד שנדמה היה שמתגלה קצה חוט. אך הפעם תחושתו של ציון הדביקה את רחל בהתרגשות ובציפייה לקראת המפגש הצפוי במשרדה של עו"ד נפרון ביום המחרת.

והנה רחל ומנהל המוזיאון מגיעים למשרדה של עו"ד נפרון. עו"ד נפרון מניחה על השולחן קופסת קרטון ישנה. בלויה, בפנים מרשרשים נהרות עיתון. רחל מושיטה את ידה, ושם, בנהרות העיתון, חשה כף ידה במגע הקר והקשה. לאט היא מרימה את ידה ומתבוננת בחפץ שאספה, ומולה זוהר, שלם, הנהו, שעון המלכה.

דממה המילה את המשרד, איש לא פצע פה. מוריה ורחל הביטו שעה ארוכה בשעון. נראה היה שגם הוא מביט בהם. דמעות שקטות זרמו על לחיי שניהם. ובתוך הקופסא עוד עשרות פריטים, ארבעים במספר, כמעט חצי מסך הפריטים שנגנבו.

עורך דין אפרון מציבה שלושה תנאים להתקדמות. אחד, על זהות הלקוחה שלה להישאר חסויה. שתיים, החזרת האוסף חייבת להישמר בסוד. ושלוש, הלקוחה שלה מבקשת פיצוי כספי מהמוזיאון על השבת האוסף על ידה. זהו רגע עדין מאוד.

השיחה הזו היא עבירה ברורה על החוק. עורכת הדין יודעת עכשיו היטב שהשעונים גנובים. והרי אסור לשאת ולתת על סחורה גנובה. הדבר הנכון הוא לקחת את השעונים הללו מיד למשטרה, אבל רחל ומנהל המוזיאון לא מסוגלים לוותר על אחיזתם המחודשת בשעון ובאוסף, ומקבלים במקום את התנאים כולם. אין להם שום עניין בזהות הלקוחה, הם לא יפרסמו לבינתיים את דבר מציאת האוסף, הם בוודאי לא ידווחו למשטרה, והמוזיאון יעביר ללקוחה.

סכום של כמה עשרות אלפי דולרים כאות תודה בלבד על החזרת האוסף שקיבלה לטענתה בירושה. עכשיו השעונים, ובהם שעון המלכה, מוסתרים במחסני המוזיאון. בטוחים שוב, המשטרה איננה יודעת, הציבור אינו עמודה. אה, וגם חברת הביטוח איננה יודעת. זו בעיה שמוריה, מנהל המוזיאון, חייב לפתור משום שחוקית, אחרי שחברת הביטוח כבר פיצתה לפני שנים את המוזיאון, הרי שהשעונים שייכים לה.

אם כך, מגעים מדהימים נתבעים בין עורכי דין מנוסים, כסופי שיער, הן של המוזיאון והן של חברת הביטוח. שיקולים של ציונות וערכים נזרקים לחלל האוויר, והנה ורה ודיוויד וברגה נאספים אל המשא ומתן. ובמשא ומתן חשאי וג'נטלמני, הרחק מעיני התקשורת, המוזיאון משיב לחברת הביטוח את כספה, ובכך נסגר מולה בדיסקרטיות התיק. אך כעת, מספר שוטפי הסוד בדבר החזרת השעונים עלה, והדלפת הסנסציה הייתה בלתי נמנעת. ואכן, בתוך ימים, פרסם העיתונאי דני רובינשטיין את סקופ חייו על השעונים שהוחזרו ונמצאים בחשפות המוזיאון.

בבוקר פרסום הידיעה ישבו בחדר מוריה ורחל וחיכו. הם ידעו שהשוטרים בדרך אליהם. נהלת משטרה אך הן הגיעה בתוך דקות מפרסום הידיעה. השוטרים הזועמים דרשו לקבל הסברים איך זה שהם קוראים בעיתון על החזרת השעונים הגנובים. אלה שממילאים 24 שנים בחיפושים אחריהם.

הם רוצים לדעת מי זו הלקוחה המסתורית, מיהו בעלה, והיכן עוד עשרות פריטים חסרים. עורך דין נפרון היא כמובן תחנתם הבאה. חקירה קצרה שלה מלמדת כי היא אספה את הקופסה ממחסן ברמלה. החוקרים מזנקים לרמלה, ושם לא מסובך לעלות על זהותה של הדמות שהפקידה את הקופסה. אישה בשם נילי שומרת.

שמע, היא נורמלית דבר. היא איננה מוכרת למשטרה. אך למי הייתה נשואה? חוקרי המשטרה התיישבו בתממה, אך זו את ראשם כשלמדו למי נישאה נילי. נעמן דילר.

הוא שגנב את השעונים כולם. והרי הוא נבדק והיה בחו"ל. בדיעבד מסתבר שנעמן יצא לחו"ל כמה ימים לפני ביצוע השוד ושב ארצה בדרכון מזויף כדי לבצע את השוד ולצאת מיד מהארץ באותה זהות מזויפת. ינה לפנינו האליבי המושלם.

חוקי המשטרה החלו לנוע בכל העולם בעקבות פיסות מידע זהירות, קבלות ישנות, חשבונות בנק. תרשימים, ניירות מקומתיים, מגיעים לחשפות שהיו ברשותו של נעמן. כשנפתחו החשפות הראשונות באמסטרדם, התגלו בהן לא פחות מ-20 דרכונים מזויפים, ויהלומים, ושעונים. עוד ועוד חלקים של האוסף, גם בחשפות בפריז ובז'נבה. סך הכל 93 פריטים גנובים מתוך 110 שנגנבו מאסף השעונים.

לא כל הפריטים במצב שלם, מחלקם רודוי יהלומים וזהב שנמכרו על ידי נעמן בבתי מכירות שונים כדי לממן את הוצאותיו.

נעמן דילר, גנב, נוכל, שרלטן, זאב בודד. תמיד רצה להחזיר את הזמן לאחור. להמשיך את הטיסה שהחריבה את חייו, לדעת שיש בו ערך, יכולת, שיש לו סוד. עד יומו האחרון נשא את שלל השוד המתוחכם מכולם. עד יומו האחרון נשא את ה-16 באפריל 1983, את ליל הסערה בירושלים, המשאית שחנתה, המודיעין המדויק, הציוד שמוטמן, ההיכרות המעמיקה עם המוזיאון ומערכת האבטחה.

נשא בתוכו את הכניסה החלקה ואת תחושת העושר שהציפה את כולו בחשכת המוזיאון, פניו צמודות לטבעתו של שעון המלכה, עיניו מביטות בו, כלי הפריצה נשלפים מתיקו. לאורך השנים היה מגיע לעיתים נאמן באחת הזהויות הבדואיות שלו כלקוח אל חדרי הכסוות באירופה, פותח את הקופסאות הבלויות, מסיר את ניירות העיתון, מביט בזכיות החמדה שהיו רק שלו, מחייך על שהצליח, על שהגיע לגדולה, על שגנב את השעון הנחשב ביותר בעולם. רק הוא לבדו, עם סודו, מעניק מעט מזור לנפשו המסוכסכת והשסועה, מנחם את הילד שמעולם לא קיבל אהבה. והשעון המלכה לא בן 200 שנים, עשרות מיליוני דולרים ערכו, מתקתק בידו. טיק טוקו מלמד על הזמן שעובר.

והטיק טוק לא נשמע רק באוזניו של נאמן, אלא גם בתודעה שלו. מזכיר לו שהוא מצוי כמו כולנו בתנועה מתמדת, בלתי הפיכה, מן העבר אל העתיד. מבלי יכולת לשוב לאחור, מבלי יכולת לתקן את מה שעבד לעולם.

בסופו של דבר, שעון המלכה והאוסף כולו חזרו למקומם בחדר התצוגה של המוזיאון לאמנות האסלאם בירושלים, ממשיכים את מסעם בין 250 השנים. מסע שהחל בצרפת של המאה ה-18 בידיו בטוחות של בריגה הגדול, ומשם אל החוזות לונדניות של המאה ה-19, אל חזון של שלום בין שני עמים מסוכסכים במזרח התיכון, אל כפפות השודד, אל ליבו של ילד דוד, ובחזרה לרחוב הפלמ"ח בירושלים.

אני, ארן יצחק, תודה שהייתם איתנו. כתיבה והקראה אני, ארן ניצן. עיצוב סאונד, רמי גרפמן. מפיק, אלעד חברון. הפודקאסט הוקלט בול פני גוד ספיריט.

בין המקורות לכתיבת פרק זה, מכללים הסרט אהובתו של שודד השעונים, הספר כשהזמן עצר מלכת של קרן רופין, והפודקאסט המצוין שוד השעונים הגדול.

היו שלום, ותודה על ההזנה.

לפודקאסטים נוספים של רשת עושים היסטוריה ולהצטרפות לרשימת התפוצה של התוכנית בדואר האלקטרוני, בקרו בעושיםהיסטוריה.com או הורידו את אפליקציית עושים היסטוריה מחנות האפליקציות של אנדרואיד