אלו הן עלילותיו של מנהיג, רודן, גיבור ו… אל?
בואו איתנו אל סיפורו הפתלתל של הקיסר האחרון של אתיופיה ומי שקיים מערכת יחסים מאכזבת עם מדינת ישראל- היילי סלאסי
תמלול הפרק
8 במאי 1936, בוניית המלחמה של הצי הבריטי המלכותי האנטרפרייז קרבה להגינה בנמל חיפה. התרגשות גדולה אוחזת בקהל הרב שנאסף בנמל. נמצאים שם ראשי היישוב, נציגי המושל, מכובדים, מהעדות כולם, וממתינים ליורדים. שהרי לא בכל יום מגיע קיסר.
קיסר אמיתי. ובזמן שהחבלים נקשרים, מביט מן הסיפון אל הר הכרמל קיסר אתיופיה. עוד מלכותו, היילי סלסיה הראשון, מלך המלכים, אדון האדונים, אריה יהודה. יורשו ובנו בשושלת ארוכת הדורות של המלך מלך הראשון, שהוא בנם של שלמה המלך ומלכת שבעה. אבל מה שווים כל התארים הללו?
מה שווה כל הכבוד הזה? שכן אם ירידתו של היילי סלסי מאוניית המלחמה בצעדים מהוססים לנמל חיפה, שאיבד את ארצו לכוחות זרים, הוגלה ממנה ואיבד את עמו. העתיד צופן לו עוד תהפוכות רבות. פניו עוד יהפכו לסמל עבור מיליונים של שחורים בכל העולם, של מנהיג שחור, מדינאי, משיח שחור. כל אלו בניגוד לאופן האכזר בונג בבני עמו.
כשהרב עם ישראל גם הם יהיו מרובי סתירות, רומן חשאי שינהל עם מדינת ישראל הצעירה במשך עשורים, לילה אחד. איילי סלאס ייהנה ממעמד עליון, ייחודי, בלתי מעורער, אבל הוא יפגוש את סופו האומלל, הכי רחוק שאפשר מאור הזרקורים. עכשיו, עם הגעתו לחיפה בשנת 1936, הוא נמצא בשפל חייו.
אני ארן ניצן, ואתם מוזמנים להאזין לסיפורו של קיסר אתיופיה היילי סלאסי והסתירות הגדולות בין התדמית שלו בעולם לאדם שהיה והקשר המורכב שלו עם הנהגת היישוב והמדינה הצעירה. בואו איתי ונעשה היסטוריה.
כמה ימים לפני הגעתו של היילי סלאסי לפלסטינה, הובס צבאו סופית לפני הצבא האיטלקי שפלה של אתיופיה. זה היה צעד כוחני של מוסליני, שבחר לפלוש עם צבאו לאתיופיה ולהפוך אותה לקולוניה של ארצו, לשלוט דרכה על מקורות הנילוס. לאיטליה היה חשבון היסטורי ארוך עם אתיופיה, בסוף המאה ה-19 היא כשלה למרבה הבושה לכבוש אותה. ואתיופיה הפכה מאז לסמל ומופת ביבשת האפריקאית כולה. סמל למדינה היחידה ביבשת, שמעולם לא נכבשה על ידי לבנים, לא שועבדה...
עד עכשיו. אפריקה נשאה אל אתיופיה עיניים בתקווה.
מיד עם התיישבותו של היילי סלאסי על כס הקיסר ב-1930 הוא התחיל לפתח באתיופיה מוסדות חינוך מודרניים, העצים את הצבא, שיפר את המנגנון הביורוקרטי. אלה היו שנות שלטונו הראשונות והיפות, המועטות, של הקיסר הצעיר. אך לצד זאת, היילי סלאסי תמיד, תמיד, כל העת, התהפך מנגים המאפיינים שליטים אוטוקרטיים מסוגו. מנהגים שכוללים חיסול פיזי של מתנגדים מבית, השתקת כל ביקורת כנגדו, וכמובן העצמה בלתי מוגבלת של מעמדו וכבודו. תמונתו מופיעה על כל שטרות הכסף, על כל מבני הציבור במדינה.
הוא עצמו המחליט הבלעדי בכל נושא ונושא, ממערכות ביוב ועד נשק, מחינוך ועד יחסי חוץ. היילי סלאסי הולך וצובר בשנות ה-30 מעמד של מנהיג שעומד בשורה אחת עם מנהיגי העולם הגדולים באותה עת. יוצא מארצו למסעות ארוכים בעולם כולו, מתקבל בבית הלבן, בבירות אירופה, במדינות רומאמריקה. הוא נוצרי הדוק, אבל הנצרות שלו היא שחורה. והוא חושב ומאמין שהוא ועמו הם העבריים האמיתיים, צאסאי.
ישראל המקוריים. אמונתם קובעת שאבותיהם הביאו לפני אלפיים שנה אל קוש את ארון הברית, שמצוי עד היום בכנסיית מרים מציון בצפון אתיופיה. הכנסייה האתיופית בראשותו בזה על הנצרות הלבנה. נצרות, הם אמרו, היא שחורה. הלבנים רק חטפו אותה ועיוותו אותה.
הכנסייה האתיופית היא המשכו האותנטי של בית דוד. של שלמה המלך. ולכן היהודים טועים כבר אלפיים שנה, והעולם הנוצרי הלבן, המערבי טועה, ואתיופיה ובניה הם הנעצר האמיתי. היילי סלאסי ממשיך במהפכות שהוא מבצע כשליט צעיר. הוא מבטל את העבדות במדינה, הוא מצרף את אתיופיה לחבר הלאומים, והופך אותה לחברה בברית מדינות שחורטות על דגלן מטרה למנוע מלחמה גדולה נוספת כמו זו שהחריבה את העולם בשנים 1914-1918.
אבל למרות ברית ההגנה הזו, איטליה הפאשיסטית של מוסליני תוקפת ופולשת. משום שאיטליה לא חששה מתגובת בני הברית. וזעקותיו של היילי סלאסין, פלישת צבאו של מוסליני לארצו, ודרישתו לממש את ההגנה של חבר הלאומים, כולם נענים בשתיקה. מוסליני עשה ככל העולה על רוחו וראה שאין מחיר למעשיו, וכשפאשיזם לא נענה בהתנגדות, הוא מתעצם. מדינות אירופה, ובראשן אנגליה וצרפת, מתלבטות מה לעשות.
איך להגיב על התוקפנות של מוסליני באפריקה, שרחוקה מהעין ורחוקה מהלב? האם לצאת כנגדו למלחמה? בגלל מדינה באפריקה? אין שום סיכוי. אירופה מקווה שאם מוסליני יקבל את מבוקשו באפריקה והן לא ילחצו אותו אל הקיר, אולי תימנע חבירתו המאיימת להיטלר.
לכן היא מבקשת להימנע מעימות שעלול להעביר אותו היישר לזרועות גרמניה. הנה כך נראית טעות היסטורית. טעות שתעלה לעולם במחיר יקר, שכן מעודד מפלישתו עתיד מוסוליני להרגיש שהוא על הסוס, לחבור בכל זאת להיטלר, לסייע לחולל מהפכה דיקטטורית גם בספרד, וכשהפאשיזם יצעד לתוך פולין כעבור שנים, כבר יהיה מאוחר מדי. ולכן עכשיו, באביב 1936, למרות מעמדו הרם, למרות שעשה הכל כדי להתחבב על ראשי המדינות, הסיוע להיילי סלאסי מסתכם רק... בחילוצו הפיזי מארצו בלבד.
ועכשיו מוכה אגון, הוא יורד מן הספינה בחיפה. אשתו וחמשת ילדיו עמו, ומשלחת של כמה עשרות מלווים. וגם 129 ארגזי זהב. הוא פוסע לעיתו מול שיירת המכובדים שממתינה לו, לחזות בו. והוא מבקש להימלט מהרחמים של המבטים כולם, וממהר לעלות אל קרון הרכבת בין עמל הים.
קרון מיוחד שהבריטים שמרו רק לרמי מעלה, מלכותי ומפואר. והקרון יוצא מן עמל חיפה לירושלים. ארבע שעות של נסיעה. ובקרון ספות אור מסודרות כמו בחדר אורחים מלכותי. מאכלים מוגשים לכיסר ולפמליה שלו.
לאורך הנסיעה הארוכה והאיטית. קרון משתנק נושא בקרבו קיסר מובאס, נטול ארץ, בנופי הארץ האביביים. עולה ומטפס בערי יהודה, ומבעד לחלונות הגדולים ניתן להריח את שיחי המרווה ולראות את פריחת הלוטם. הם יגיעו לירושלים בשעות אחר הצהריים, וגם כאן מתאספים רבים ומחכים לחזות באיש העצוב בעולם. דמותו התחברה לדמיון של הישוב, דמות שכאילו יצאה מהתנ״ך, דמות טרגית, מנהיג שהוגלה על ידי כובשים מבחוץ, מדינה שהמדינות כולן הבטיחו שיגנו עליה ובגדו בה.
דמות בת אלפי שנים שיוצאת למסע נדודים. ולמרות שהיה רודן אכזר בארצו, הרי שכאן איש לא התעניין בענייניה הפנימיים של מדינה אפריקנית, וכולם נשרפו אחרי הדמיון הסיפורי בין שני העמים העתיקים.
היילי סלאסי יורד בכבידות מקרון הרכבת בירושלים. בסרטון הגעתו נראים המכובדים שמצטופפים סביבו, אבל מבטו שלו ריק. מתקשה לשאת את החרפה שבמעמד. תבוסת צבאו הייתה בלתי נמנעת. לא בגלל עוצמה צבאית.
ברור שהצבא האיטלקי היה מודרני ומצויד בנשק קטלני יותר, אבל צבאה של אתיופיה היה חזק גם הוא, והכיר את תנאי הלחימה, ונלחם על הבית. אבל במקרה הזה, באפריקה הרחוקה, עשו האיטלקים שימוש נבזי בכלי קטלני סתני. לוחמה ביולוגית.
על כפרים, על יערות, על בקר, על חיים שלמים. לצבא אתיופיה לא היה סיכוי מול גיהינום שכזה. העולם היה צריך להזדעזע ולזעוק ולפעול, שהרי שימוש כל כך נורא של לוחמה כזו נגד אוכלוסייה אזרחית לא נעשה מעולם.
אבל זו אפריקה. והעולם, בדיוק כפי שמוסליני חזה, נותר אדיש ומפנה את ראשו. ועכשיו כאן בירושלים, איילי סלאסימית אושש מן המסע במלון המלך דוד. מלך המלכים, האריה מיהודה, יושב בחדרו לבד. הוא מביט מן החלון הגדול אל חומות ירושלים.
חושב על הטרגדיה של עמו, של עצמו. עם שחר הוא יוצא מחדרו וצועד עם הפמליה שלו הישר לכנסיית הקבר. על גג הכנסייה הוא פוגש את אחיו, נזירי הכנסייה האתיופית, שיושבים שם כבר מאות שנים באותה פינה על כנסיית הקבר. ושם לראשונה, ביחד איתם, פורצות מתוכו זעקות יגון, דמעות כאב. הוא מתיישב על הרצפה עם נזיריו, ויחדיו הם בוכים, מכים על חזם, מבכים את האסון שנפל על ארצם ועל עמם.
בשפל הזה, היילי סלאסי לא יכול היה לדעת על התפניות שעתיד צופן לו.
ימים ושבועות חולפים בירושלים. הקיסר סוחר מבנה ברחוב מימון 6 ברחביה ומשכן בה את עצמו, משפחתו ומלווהו. במהלך הימים הוא מנהל שיחות עם איתור. מטייל ברחובות העיר עם פמלייתו, מבטים משתוממים מלווים אותו בכל אשר ילך. תמיד לבוש סריג אתיופי, מסורתי, לבן וארוך.
מקל רואים בידו. רצה הגורל ובדיוק באותם ימים התקיים מפקד תושבי העיר. לכל בית בשכונת רחביה הגיעו פוקדים רשמיים כדי ללמוד על הנפשות המתגוררות בו ולתעדן. וכך יצא שהסוכרים צלצלו גם בבית ברחוב מימון 6. אחרי מבורכה קלה, הקיסר קיבל את פני הסוכרים בצניעות, ענה על השאלות שהופנו כלפיו בעדינות, והתוצאה של הביקור הזה הייתה שורה שמופיעה עד היום במפקד התושבים של השכונה משנת 36.
הכתובת רחוב מימון 6. שם הדייר היילי סלאסי. קיסר, מלך חדש. כמה שבועות עוברים על הקיסר בירושלים, והוא אוסף ועוגר כוחות, הוא מכין את עצמו להמשך קרב חייו אל ז'נבה, אל בימת חבר הלאומים שבגד בו. בכוונתו לשאת נאום ולעמוד ולדרוש על חובתו של חבר הלאומים לצאת כנגד מוסליני, כנגד איטליה, להחרים את המדינה, להטיל עליה סנקציות.
לפעול. הוא אוסף את פמלייתו, מוציא את ארגזי הזהב והכסף שהופקדו בסניף ברקליס במרכז העיר, עולה על הרכבת וממנה לאונייה ויוצא לז'נבה. את נאומו הוא יישא ביום 30 ביוני 1936. ברוב הוד והדר הוא יוזמן לשאת את דבריו. הס מושלך באולם.
הלי סלאסי עולה לדוכן הנאומים לוקח אוויר כדי לשאת את נאום חייו, אבל מיד קריאות בוז ושריקות מן הקהל הרב באולם שמכחישות אוזניים. בקטע המצולם, היילי סלאסי נראה כמי שכופה על מקומו. מתעלקים רבים מילאו את העולם וקראו כנגדו קריאות גנאי, שרקו, נעמו כמו חיות בג'ונגל. משפילים אותו. רק לאחר דקות ארוכות יצליחו להוציאה מן האולם, והוא יישא את נאומו.
נאום שהאמירה המרכזית בו היא: הפאשיזם האיטלקי ריסס בגז את ארצי, דעו לכם שהיום זה אני, ומחר, גבירותיי ורבותיי, מחר זה אתם.
השנים והאירועים העתידיים ישביכו את נאומו, ינפחו בו סימנים של נבואה. של קריאת אזהרה לאירופה המתפייסת. קריאה שלא נענתה כשעוד ניתן היה לפעול. אזהרה שנותרה יתומה. דווקא אחרי ניסיונות ההשפלה באותו עולם, הנאום הזה יהפוך בתוך מספר שנים את היילי סלאסי לדמות מיתית, נבואית.
בסופו הוא יקבל מחיאות כפיים סוערות. הוא יקבל הזדהות עמוקה. דיוקנו אפילו יופיע בשער העיתון טיים. אבל פעולה ממשית כנגד מוסליני זה לא. כלום.
נאום מזהיר כן, אך באופן מעשי כישלון מוחלט. ורבים מאותם צרפתים, בלגים ופולנים שהזדהו באותו יום עם הדברים אבל נמנעו מכל מעשה, לא יכלו לדמיין כי גם הם ימצאו את עצמם ניגפים מארצם שלהם מפני אותם כוחות שחור שסירבו לרסן באותם ימים.
בשנים הבאות יישא האלי סלאסי בגולה באנגליה. ממתין שתהפוכות העולם והסערות מסביב יפתחו נתיב חדש לארצו. ובשנת 1941, חמש שנים אחרי שהוגלה מארצו, נתיב כזה אכן נפתח. מלחמת העולם והמאבק בין בריטניה לאיטליה התחוללו גם אליה בשט אפריקה, והבריטים סוף סוף תקפו את האיטלקים, נשאו את היילי סלאסי חזרה אל ארצו על כבי כידוניהם. ועם חזרתו המפוארת והאופורית, חוזר היילי סלאסי לממש את צדדיו האפלים.
שונים בתכלית מתדמית המדינאי הפיצפיסט, שניסה להזהיר את אירופה מאסון המתקדם. ובבית הוצאות המוניות להורג, בשעה שהעולם היה שקוע במלחמה עולמית, ולאיש לא אכפת ממעשיו של רודן במדינה אפריקאית. ותדמיתו במדינות אירופה הכבושות נותרה איתנה כמי שניסה להרתיע וראה את הבאות. והוא ימשיך וישלוט באתיופיה עוד עשרות שנים באופן חסר רחמים. וכמו הפער בין תדמיתו בעולם לבין הפעולות שלו בארצו, כך גם הקשר שלו עם ישראל עתיד להיות רווי סתירות וניגודים.
הקמתה של מדינת ישראל הייתה אירוע מורכב. מצד אחד זה אותו העם ששב לציון, והאירוח הלבבי שלא זכה, והקווים המקבילים בין העם ביהודה לבין האריה מיהודה. אבל מן הצד השני הייתה דחייה רשמית של כל הרעיון הציוני. היילי סלאסי סירב לתמוך בהצבעת האו"ם על חלוקת הארץ, שכן יחסו לסיפור הציוני קשה מאוד להבנה עבורנו כישראלים. זאת משום שהלי סלאסי האמין וראה את עצמו כעברי ואת עמו כבני יהודה.
מבחינתו, מבחינת אבותיו, מבחינת האתיופים מזה דורות רבים, אתיופיה היא מדינת יהודה האמיתית. סיפורו של העם האתיופי הנרטיב שגיבש סביבו הוא סיפור של עם שהוא הצאצא של זרע ישראל, בני שלמה המלך, בני יהודה. ציון מבחינתם היא אתיופיה. ולכן סיפורם הציוני של היהודים התקשה לגעת בליבו. והוא מביט בו במרחק ובהסתייגות, וסירב להכיר ולקיים עם ישראל הצעירה קשרים דיפלומטיים רשמיים.
אבל כל זאת רק מעל פני השטח, כי הרי הכל בחייו ובשלטונו של היילי סלאסי חי בסתירה. מתחת לפני השטח, מיד עם מבסדה של מדינת ישראל, אתיופיה הסתערה על המדינה הצעירה בשמחה, פשוטת ידיים, מחבקת, עליזה. צמאה לידע. ואתיופיה וישראל החלו לקיים מיד ברית עמוקה, חשאית, שתלך ותתעצם. אתיופיה רצתה ידע וטכנולוגיה וחקלאות ונשק כמה שיותר מהר.
את כל אלו ישראל יכולה לספק לה בשפע. ישראל מצידה רוצה גישה חשובה לים האדום, לנתיבי השיט שמובילים למצרים, להקים מוצבי מודיעין. ישראל גם רוצה לחזק מנהיג ומדינה שמתנגדים בתור נוצרים לעולם המוסלמי. ישראל באותם ימים מחפשת בנות ברית באזור, והרשימה כללה את איראן של השעה, טורקיה של מהפכת הקצינים, ובראש הרשימה אתיופיה של היילי סלאסי. מדינה נוצרית, תנ״כית, דוחקת אסלאם, שמטפחת בחשאי.
את קשריה עם ישראל. אבל היה כלל אחד חשוב שישראל הייתה חייבת לציית לו. עוד סתירה במאגר היחסים, לא להעלות את סוגיית יהודי אתיופיה.
דרישה של העלאת היהודים הללו לא מכבדת את כיסר שהוא צאצא של שלמה המלך. שרואה את המדינה שלו כמקומם הראוי של העבריים, שהם עמו שלו. ולכן לא הייתה לו כל כוונה לאפשר ליהודים, וחלק מבני עמו, לעזוב לירושלים, לעזוב לישראל. ולמרות זאת, מאות מומחים מישראל השלכו לאתיופיה בשנות ה-50 וה-60, מתחומי המים והחקלאות, הבנייה והטיעוס, אך יותר מכל מתחום הביטחון. לא רק נשק לצבא, אלא גם הכשרת המשטרה, שיתוף פעולה מודיעיני, הצבת סוכנים וגם הכשרת לוחמים אתיופים.
קצינים מיוחדים מיחידות השטח של צה"ל נשלחים לאמן את יחידות הצבא האתיופי. אחיזת המוסד באתיופיה ובמסדרונות הכוח של היילי סלאסי הייתה חסרת תקדים. האמון האישי בין היילי סלאסי לראשי הארגון החשאי הייתה מוחלטת עד כדי כך שבשלב מסוים המוסד מצרף מטעמו שליח מיוחד אל בית המלוכה של סלאסי, שליח שמלווה אותו וצמוד אליו בכל מסעותיו בעולם.
דצמבר 1960, האלי סלאסי מסיים ביקור בברזיל. בסוף ביקורו, עם עלייתו למטוס שאמור להשיב אותו לארצו, מתחוללת באדיס אבבה הפיכה. חלק מקציניו הבכירים של היילי סלאסי מתקוממים כנגדו, קולעים את תומכיו הבכירים, ממתינים לו שינחת כדי לכלוא אותו ולמוטט את משטרו. רק שהיילי סלאסי נמנע מלחזור לעיר וליפול למלכודת, שכן המוסד העביר עליו את פרטי ההתארגנות הצפויה לתתרחשות ההפיכה. אל תגיע לאדיס אבבה, הייתה ההוראה.
ובליבריה, עם נחיתתו, פוגש היילי סלאסי לא אחר מאשר את ייסר הראל עצמו, ראש המוסד הישראלי. והם פותחים את המפות ובונים תוכנית מיידית לכיבוש מחדש של הבירה. וכוחותיו הנותרים של היילי סלאסי אכן מממשים את אותן תוכניות, ובתוך כמה ימים ההפיכה נגדלה. עלי סלאסי שוב חוזר כמנצח, ושוב פועל באכזריות נגד מי שניסה להתקומם כנגדו. כמו כל דיקטטור, ככל שחולפות השנים, הוא החל לזלזל בעמו, להזניח אותו, לחשוד בו, לטפח פרנויה.
וכל זאת בסתירה מוחלטת למעמדו הנושא כבעולם. ההתעניינות בגורלם של השחורים באתיופיה הייתה מועטה ביותר. תקשורת ההמונים צוברת תאוצה בשנות ה-50 וה-60 והיא מכורה לסמלים. והקיסר השחור, המנהיג הכריזמטי, ראש הכנסייה הנוצרית האתיופית, האיש המסתורי הזה, הוא סמל עוצמתי שמהלך קסם על התקשורת. קולו ופניו מסירים תנועות שחרור של שחורים בכל המדינות.
והיילי סלאסי הפך בשנות ה-60 לפניה של המהפכה המקווה של אפריקה. המדינאי שבו פורח, והוא פועל להתחלת איחודה של יבשת אפריקה, יוזם את המפגש הראשון של ועידת אפריקה בארצו, מעמיד עצמו בראש הארגון, הוא הופך אותעצמו למייצגם של השחורים כולם. עכשיו, עמוק בתוך שנות השישים, יעלה לדרגתו ולרמה הבאה. לרמה המוחלטת. קט, דת שתתפתח סביבו.
מכיסר מלך המלכים מאחד היבשת, הוא משתדרג לשליחו של האל. התנופה למעמד המוחלט תגיע מג'מייקה, מתנועת הרסטפן. ואת הבשורה יעצים עם השנים ויישא הזמר הג'מייקני, בוב מרלי. הרסטפנים נקרחים באותם ימים סביב נבואה שמדברת על מלך שחור שיקום באפריקה ומאמינים שהקיסר היילי סלאסי הוא מגשים הנבואה, בנו של האל, ישו השחור והחדש. תנועה חדשה קמה, צבאה כצבע אתיופיה, בהם צאצאי העבדים בג'מייקה רואים במי שביטל את העבדות בארצו ובאפריקה כולה כגואל.
כמשיח בעל מעמד מקודש. היילי סלאסי הולך ומתייצב בקרב קהילה שלמה שמתפתחת, קהילת הרסטפנים, לישו השחור. ואף שבתחילה הסתייג מההדרה הזו, הרי שאדם חזק וחלש כמו היילי סלאסי לא יכול באמת לעמוד בפיתוי, והוא מתחיל להתאהב במעמד ולהאמין באליהותו.
בבית התנהגותו מידרדרת. עומד ומשליך להמונים הרעבים בארצו מטבעות כסף ממרפסת ארמונו. נוסע במכוניות יוקרה הפתוחות, ברחובות אדיס אבא באה מזוהמים בביוב זורם. רודן אכזר מבית וכוכב רוקנרול בעולם כולו. עם תנועת הרסטפן ובוב מרלי, מיליוני צעירים במערב נושאים את דיוקנו כמבשר של עתיד של שוויון בין לבנים לשחורים.
זאת בשעה שהוא משקיע את חיות המחמד שלו בארמונותיו, בכלי זהב, כשמחוצה להם בני ארצו גובעים ברעב בבצורת הקשה. גם יחסיו החשאיים עם מדינת ישראל ממשיכים באותן שנים להתעצם ולהגיע לשיאים חדשים. קציניו מגיעים כדבר שבשגרה להכשרות צבאיות בישראל לקורס פום. קציני משטרה בכירים מישראל מגיעים לאתיופיה ומייעצים למשטרה שם. קצינים מהצנחנים חונכים את קציני הצבא האתיופי במחנותיו.
בשנת 1963 היידי סלאסי מצוי בשיא כוחו. מאחוריו מאות אלפי מאמינים שרואים בו משיח, מיליוני שחורים שרואים בו גואל, עשרות מיליונים שרואים בו דוגמה למנהיג שחור, עוצמתי ומבטיח. עכשיו, הוא הכי רחוק שאפשר מאותו בוקר בגג כנסיית הקבר, בוקר בו התאבל עם נזיריו שלושים שנה קודם. והוא מגיע לניו יורק, הרחק מרחובות ארצו החרבים, מהמואר העב, היישר לבמת האו"ם, מתקבל בתשואות רמות. הפעם איש לא יפריע לו בנאומו, ולנאום הוא יודע.
נושא מילים גדולות, מילים שנחרטות מיד עם אומרן בדפי ההיסטוריה. עד שהפילוסופיה המחזיקה גזע אחד עליון וגזע אחר נחות תובס ותינטש לחלוטין, הכל יהיה מלחמה, הוא יאמר. עד שלא יהיו עוד אזרחים עם מעמד ראשון ומעמד שני באף ו... מלחמה. עד שצבע עורו של אדם לא יהיה משמעותי יותר מצבע עיניו, מלחמה.
נאום מכונן. שני. ובוב מרלי, מאמינו, ייקח את הנאום הזה ויהפוך אותו ברבות השנים להמנון של מיליונים בשירו וור. המילים שנשא בהוא מהפכות אותו. על אף האכזריות מבית, על אף היותו רודן, למועמד לפרס נובל לשלום, אותו הוא מפסיד בכבוד רב באותה שנה לדוקטור מרטין לותר קינג.
מיליונים יאזינו למילים שלו, יקבלו מהן הרשעה ברבות השנים. תנועות מחאה של שחורים בכל העולם יכרותו טוען על ליבן, והמילים יטענו אותם בזעם ובאומץ, והם יצאו איתם למרחובות להפגנות.
גם שיני דוקונו, מי שהייתה הזמרת הגדולה בעולם בשנת 1992, הלהיט שלה Nothing Compares והקליפ עם Close Up על הפנים המושלמות שלה והאדימה האמיתית שיורדת מהעין, כבשו באותם ימים את העולם. אבל היא הייתה רדופה. וגם לה היו שדים ורודפים ומדכאים, וגם היא מצאה במילותיו של היילי סלאסי ובשירו של בוב מרלי סוג של נחמה. בשלושה באוקטובר 1992 היא הוזמנה לתוכנית Saturday Night Live כדי לבצע את שירה הגדול מול כל אמריקה. אבל במקום לשיר את מה שתוכנן עם הלהקה בחזרות, היא נעמדה מול המצלמות בדממה.
ואז החלה לשיר ללא ליווי, אך בחס ובזעם, את אותן מילים של היילי סלאסי.
ההפקה הייתה בהלם, הקהל היה בהלם.
זה נחשב לשידור מדהים, ושיאה של הדרמה בסוף שירתה, כאשר היא אוחזת בידה את תמונתו של האפיפיור וקורעת אותה לגזרים ולמצלמה.
היו לה את הסיבות שלה למחאה הזו, את השדים שלה מאירלנד הקתולית השמרנית הפוריטנית שרדפו אותה, ומילותיו של היילי סלאסי נישאו מפניה בצעקה. והיא בוחרה לצאת נגד מוסד הכנסייה הקתולית על מגרעותיו וסודותיו, כשהיא נאחזת במילים חזקות, אך מילים של רודן אכזר לא פחות מאותן ראשי כנסייה.
אל שנות ה-70 נכנס האלי סלאסי אחרי 60 שנות שלטון מעל גיל 80. עייף. הקשר שלו עם המציאות הפך לרופף. הבטחותיו מתקשות להתממש. מלחמת יום הכיפורים במזרח התיכון מזניקה את מחירי הנפט וארצו מידרדרת ונטינה נתונים לרעב חריף.
הקשר בין אפריקה לעולם המוסלמי מתהדק. הלחץ מצד מדינות אפריקה על היילי סלאסי להפסיק להפסיק כל קשר עם ישראל, לגרש את היועצים, לנתק את הקשרים שהיו ידועים עם כוחות הביטחון, גובר. והוא כבר חלש מכדי להתנגד לו, והוא מפנה עורף לידידה הכי גדולה שלו, לישראל. מורה לרוקן את ארצו בן לילה מנוכחות חיונית של מאות יועצים ומפקדים ומומחים מישראל. ומכאן שלטונו החלש מתערער עוד, רק שהפעם אין לצידו את המוסד.
והכושרים כנגדו מזדרזים וחולים אותו עם כל בחירה. מוציאים רבים מהם להורג. חונטה צבאית משתלטת על אתיופיה ומחסלת את שלטון הקיסר, מבשרת עידן חדש ונורא מקודמו. שלטון של... הדיקטטור מנגיסטו מרים, שעוד עתיד לחולל פשעים נגד האנושות כנגד ארצו במשך עשור.
אותו מנגיסטו גם יגיע לילה אחד לחדר שבו היה היילי סלאסי עצור, ויצמיד כרית גדולה אל פניו הישנות. המאבק היה קצר.
מנגיסטו יורה לקבור את גופתו של מלך המלכים מתחת לשירותי הארמון.
היילי סלאסי נישא כתקווה על ידי מיליונים רבים בכל העולם. מילותיו הופכות להמנון. תנועה דתית מתפתחת סביב תדמיתו של מי שידע לעורר תקווה אמיתית בלבבות של מיליונים. אבל הסתירות והסודות והפער בין התדמית הזאת למציאות עצמה מכתיבים לו סוף אומלל עלוב. מתחת לכרית שונב מברכים וחוגגים את לכתו.
רק בשנת 2000, בלחץ הכנסייה האתיופית, הזכה הקיסר העצוב לקבורה ראויה. השלטון עדיין סירב לקחת חלק באירוע, טוען למעשים הקשים שביצע, אבל עשרות אלפי מאמינים כן מגיעים לחלוק לו כבוד אחרון, בהם גם ריטה מרלי, אשתו של בוב מרלי, ממחישה עד כמה הפכה דמותו לסמל רוחני ופוליטי עבור רבים בעולם. בתחנת הרכבת בירושלים באותה שנת 1936 חיכו לקיסר העצוב כל אנשי העיר. הם יקימו כעבור מספר שנים מדינה. ואילו הוא ישזור את חייו מרובי הסתירות והניגודים באפריקה הגובהת, אחיידות תהיה קצרה מלהושיע מפני רעב.
ושחיתות ומחלה. רק מילותיו נותרו, נחקקו, ממשיכות ומפיחות ברבים תקווה עד היום.
תודה שהאזנתם לפרק על קיסר אתיופיה, היילי סלאסי. פן המקורות לכתיבת הפרק הזה מצוי בין היתר ספרו של חגי ארליך, היילי סלאסי, מלך המלכים. תודה לצוות רשת עושים היסטוריה, למתן קסלמן מהצבע סאונד האגדי שלנו, של עינוי, העורכת הראשית, לטכנאי האולפן אביאור זמבר. לצוות המכירות שלנו עמית חזזי ואילן צינמן. ותודה גם לראות שוקר, מנהלת השיווק.
אם אהבתם, שתפו ודרגו. זה באמת עוזר. היו שלום.
לפודקאסטים נוספים של רשת עושים היסטוריה ולהצטרפות לרשימת התפוצה של התוכנית בדואר האלקטרוני, בקרו בעושיםהיסטוריה.com או הורידו את אפליקציית עושים היסטוריה מחנות האפליקציות של אנדרואיד