דליפה במכון הביולוגי – מרקוס קלינברג [‏עושים היסטוריה]

את הפרק שתשמעו היום העליתי לראשונה בפודקאסט הקודם סיפור חזק וטוב ואני שמח להציג אותו בפניכם כאן עכשיו. בעושים היסטוריה, הדור הבא. תהנו. סיפור חזק וטוב. סיפורים שקרו באמת.

אפריל 75, בית כלא איילון. כלה יפה נכנסת בשערי בית הכלא, מנובה באביה ובהוריה חטאן המיועד. שמה של הכלה סילביה קלינברג היא צעירה ויפה, לבושה סמלת כלה לבנה ובידה זרפ רכים. האסיר אודי עדיב, חתנה המיועד של סילביה, ממתין לה בחדר האוכל המדכא של בית הכלא עם מפות פלסטיק בקיבוץ סנואה. אודי עדיב היה באותם ימים האיש הכי סנוא במדינה.

צנחן יפה תואר שריצה 18 שנות מאסר בגין בגידה במדינת ישראל, זאת אחרי שנתפס מנהל קשר אסור עם גורמי משטר בסוריה. עכשיו הוא עומד בחדר האוכל של בית הכלא, ממתין בהתרגשות לקלטו שפוסעת לקראתו. מאחורי הסצנה שמולנו מסתתרים רבדים עמוקים. המערבים את אחת הפרשות החמורות ביותר שידעה המדינה. זהו סיפורם של מרקוס קלינברג וסילביה האדומה, וכדי להבין זאת עלינו לחזור מספר שנים אחורה.

אני ערן ניצן, ואתם מוזמנים לשמוע איתי סיפור חזק וטוב.

תחילת שנות ה-70 בתל אביב. את סילביה אפשר היה למצוא לאורך חופי ימה של תל אביב, בברים שבעיר התוססת, במסיבות. היא הייתה יפהפייה. יופי מסנוור כזה שלא ניתן להישאר אדישים כלפיו. בתמונות שלה מאותה תקופה ניבט מבטה שהקריא נוצמה וביטחון.

אך לצד זאת היא הייתה זועמת. היא השתוקקה לבצע פעולות חתרניות כנגד מה שלדעתה ייצגו הממסד, המדינה, המפלגה. בחוף הים הייתה מחלקת פלטים חתרניים, בערבים ובמסיבות הייתה נפגשת עם פעילי הארגון הקומוניסטי מצפן. נושאת ביחד עם חבריה נאומים נלהבים על מה שהגדירו החטא הקולוניסטי, הציוני והלא דמוקרטי. שמה בעיר היה סילביה האדומה.

אלה היו ימים של אידיאולוגיות ששטפו וסחפו אחריהם מיליונים בכל העולם, וגם כאן בישראל. מאוויסטים, קומוניסטים, טרוציסקים, זרמים של תנועות אוטופיות. אביה של סילביה, מרקוס, ייצג את כל מה שהפוך לתנועות הללו. מרקוס היה מדען, בעל שם עולמי, מומחה לאפידמיולוגיה ומניעת מחלות, מפרסם את מחקריו בחשובים שבכתבי העת, מוזמן לכנסים החשובים בעולם. הוא עמד בראש החוג למניעת מחלות באוניברסיטת תל אביב וזכה להכרה רבה.

אך מעטים בלבד ידעו על עבודתו הנוספת של מרקוס, עבודה במערכת הביטחון הישראלית, עבודה עפופת סוד, נסתרת מהציבור, נסתרת אפילו מבתו. תפקיד שהפך ראשי ממשלה, שרי ביטחון ורמטכ"לים במדינה במכריו הקרובים. מרקוס קלינברג היה גם סגן ראש המכון הביולוגי הישראלי בנס ציונה. אחד הגופים החשאיים ביותר בישראל. גוף שעוסק, כך על פי הצהרתו, בהכנת ישראל למגננה מפני מתקפות ביולוגיות וכימיות.

לפי פרסומים זרים, אמון המכון הזה לא רק על אמצעי מגננה, אלא גם על פיתוח אמצעי הלחימה ביולוגיים וכימיים.

מעמדו של מרקוס נסק בשעה שסילביה התערתה עוד ועוד בחוקים פוליטיים חתרניים. ההתנגשות בין האב לבתו הייתה רק עניין של זמן. הבלתי נמנע קרה בסופו של דבר, כפי שתמיד קורה. חבריה סיפרו לה על שמועה לפיה אביה, המדען, עובד במכון סודי שמפתח נשק ביולוגי. עולמה של סילביה חרב עליה, ובמהרה התברר שלא רק אביה עובד באותו מכון, אלא גם אמה, ונדה, המשמשת בו כחוקרת.

סילביה הנסערת רצה לבית הוריה ברחוב לסקוב בתל אביב כדי להתעמת עם שניהם. היא הטיחה בהוריה שהיא יודעת את האמת לפיה הם עובדים במכון הביולוגי. תגידו לי את האמת, הצעקה. מה אתם עושים שם? אתם גם עוסקים בפיתוח נשק ביולוגי?

היא דרשה לדעת. מרקוס ווינדה היו עמומים. פתאום סילביה שנאה אותם עד אם כן נשמטה. היא שנאה את העובדה שכל חייה שיקרו לה, שהם משרתים את המטרות והמעשים השפלים ביותר, לא רק של המדינה והממסד, אלא של המין האנושי כולו. פיתוח נשקים ואמצעים ביולוגיים וכימיים.

מייצגים את תחתית השאול אליה החברה האנושית הידרדרה. דלת הבית נטרקת בעוצמה וסילביה מפנה עורף למשפחתה. לאביה של סילביה, מרקוס, לא נותרה ברירה. כבר למחרת הוא נאלץ לעדכן את קצין הביטחון של המכון הביולוגי על התקרית המביכה עם בתו ועל חשיפתו וחשיפת אשתו על ידה. במשך שבועות ארוכים מנסה מרקוס לדבר אל לב בתו ולהחתים אותה על טופסי סודיות.

הוא הודיע לה שאסור לה בשום אופן לדבר עם איש על מקום עבודתם, שהיה באותן שנים חסוי לחלוטין מעיני הציבור. סילביה הזועמת קראה לגזרים את טופס הסודיות פעם אחר פעם, סירבה לדבר עם אביה ואמה, ונשבעה לנתק עמם את הקשר לתמיד. זמן קצר לאחר התקרית הקשה עם הוריה, הכירה סילביה את אודי אדיב, שהיה באותם ימים צעיר, נלהב ומשוחרר. הם חלקו את אותה תפיסת עולם, שחותרת תחת צדקת פעולותיה של המדינה באותם ימים, ובמראה נעשו לזוג ועברו לגור יחד בתל אביב. הזוגיות הזו לא החזיקה מעמד, וסילביה, מאוכזבת ממשפחתה, מבן זוגה, ממדינתה, בחרה לעזוב הכל ולהמריא לפריז כדי לפתוח דף חדש בחייה.

זה קרה כשנתיים לאחר עזיבתה את הארץ. סילביה נדהמה לקרוא את הידיעות של פרסמו על אודי, בן זוגה לשעבר, על חשיפת פעולותיו בסוריה ובגידתו במדינה, על משפטו ועל תקופת המאסר הארוכה להוצפוי. סילביה עלתה על טיסה חזרה לתל אביב. במשך חודשים היא ליוותה את חברה במהלך משפטו, ואם הקראת גזר הדין, היה לה ברור שברצונה להינשא לו. כשבישרה להוריה על החלטת הנישואין, הכעס שלהם לא ידע גבול.

אמא דרשה לנתק עם בתה כל קשר. אביה טען שאהבתו לבתו לא אפשרה לו להפנות לה את גבו. וכך, למרות המבוכה הגדולה, למרות מעמדו הבכיר במפלגת השלטון, למרות עבודתו הביטחונית הרגישה, לבש מרקוס קלינברג את חליפתו החגיגית ויצא ללוות את בתו לחתונתה עם הבוגד הגדול מכולם בחיל העיונון. מצלמות העיתונים חיכו לבואו, אורות הפלאש שים ורואה את עיניו. העסיסיות שבסיפורו של המדען הבכיר שבתו המרדנית נישאת לאודי הבוגד לא נסתרה מעיני התקשורת.

הסיפור התקשורתי לא חסך במילים מתיאור החתונה המוזרה. מהייחוס המשפחתי הסנסציוני של הכלה מהכאב של אביה שניבא טרח עיניו. כל הסיקור התקשורתי הזה נעשה כשלתקשורת לא היה צל של מושג על תפקידו הביטחוני הרגיש של מרקוס. אך לשב"כ הדברים נראו באופן שונה בתכלית. מרקוס נאלץ שוב ושוב, על אף מעמדו הבכיר, על אף חברותו במפלגת השלטון, על אף היכרותו הקרובה עם כל ראשי המדינה ואולי דווקא בגלל כל אלו, לעבור עוד ועוד תחקירים ובדיקות חוזרות ונשנות ביחס לבתו ולקשריו עמם וקשרי משפחתו, וכל זאת כדי לעגן ולשמר את רמת הסיווג הגבוהה ביותר באור יחזיק.

מה עבר בראשו של מרקוס באותם רגעים? בצפה בבתו מן הצד. אלו תשובות העניק לעצמו על הלהט האידיאולוגי בו הטיף הבתו לעולם כולו. כיצד התמודד עם שנאתה אליו ועם כל מה שהוא ייצג? על המעמד הפרובוקטיבי שכפתה עליו בחתונתה?

הוא כעס? הוא התאכזב? שאל את עצמו היכן הוא נכשל? מן התמונה הנשקפת מעל דפי העיתונים ביום המחרת פניו חתומות, עיניו מלוות את פיתו ושמלה לבנה משערה בתקלה.

איש לא יכול היה לעלות על הדעת או לנחש כמה מאושר הוא היה באותם רגעים. איש לא יכול היה לדעת שליבו דווקא התמלא והוצף בגאווה גדולה. כדי להבין את מה שהתרחש בליבו של מרקוס אבי הכלה, עלינו לזנק חמש שנים קדימה, ינואר 1982. הנישואים של סילביה לאהוד יעדיב, שנועדו בין היתר לזעזע את הוריה, נועדו לכישלון עוד מיומם הראשון. ואכן כעבור שלוש שנים טפסי גירושי נחתמו, והנה סילביה שוב ממריאה לפריז, בניסיון שוב לפתוח דף חדש בחייה, רחוק ככל הניתן.

אולם בינואר 82, שיחת טלפון אחת תשנה את חייה לתמיד. על הקו הייתה אמא. אמא? שאלה סילביה. הכל בסדר?

ונדה השתעטה, לקחה נשימה גדולה, עד שבישרה לבתה בקול שבור. סילביה, אבא נעצר.

יום קודם הובא על מרקוס קלינברג אל דירת מסתור של השב"כ בצפון תל אביב. מולו התיישב מי שהציג את עצמו בשם ישראל. סיגריה נדלקת. מרקוס, אתה יודע למה הבאנו אותך לפה? מרקוס ענה שלא.

ישראל הביט בעיניו ובקול שקט ובטוח הודיע לסגן מנהל המכון הביולוגי הישראלי מרקוס, אנחנו יודעים שאתה עובד בשביל ברית המועצות.

1918, מרקוס קלינברג נולד בפולין וגדל בעיירה בשם אוטווצ'ק. חייו כתלמיד מצטיין היו סלולים ובטוחים לקראת לימודי רפואה, אך מלחמת העולם השנייה שיבשה את תוכניותיו. כשהנאצים כבשו את העיירתו הפולנית, הוא ברח בהוראת אביו מזרחה לערבותיה של רוסיה, משאיר את משפחתו לאחור, משפחה שתספה כולה. מרקוס משלים את לימודי הרפואה במוסקבה ומיד מצטרף לצבא האדום במלחמתו מול האויב הנאצי. קלינברג מטפס במהלך המלחמה בסולם הדרגות, צובר ניסיון והערכה בתחומי הרפואה והאפידמיולוגיה, התפשטות מחלות ומניעתן, תחומים חיוניים בכל אזור של קרבות.

ומלחמה. בסוף המלחמה חוזר מרקוס קלינברג לעיירתו החריבה בפולין רק כדי לראות שכל עולמו עבד לעד. בין ההריסות והחורבן הוא פוגש בחורה עצירה, יהודייה בשם ונדה, שאיבדה גם היא את כל עולמה, ויחדיו הם מחליטים להשאיר מאחוריהם את פולין השנואה ועוברים לנורבגיה לנסות ולהתחיל חיים חדשים. שם נולדת בתם היחידה, סילביה. מרקוס ווינדה אינם ציונים באותם ימים, אלא סוציאליסטים נלהבים.

הם מזדהים מזדהות אישית ומלאת הכרת תודה עם ברית המועצות של סטלין. בעיני מרקוס, ברית המועצות הגשימה את כל שאיפותיו. השלמת לימודי הרפואה, שוויון הזדמנויות אמיתי, לחימה בנאצים והבסתם, ובניית עולם סוציאליסטי צודק. וחדש. פעילים ציוניים בנורבגיה שמעו על הרופא היהודי מומחה למניעת מחלות ויצרו עמו קשר בכדי שיצטרף לגרעין העלייה לישראל.

בתחילה קלינברג הסתייג, אולם ככל שנחשף לרעיון הציוני ולאספקטים הסוציאליסטיים העמוקים שבו, עלתה התלהבותו וגברה. אדם כמו מרקוס היה נדרש ליישוב ולמדינה שבדרך כמו אוויר לנשימה. ושליחי הסוכנות הבטיחו את השתלבותו המיידית במערך הרפואה הישראלי מיד עם הגיעו לארץ. וכך, עם הכרזת הקמת המדינה, עלו מרקוס, אשתו ובתו למדינת ישראל שרק קמה כדי להשתתף בקרבות מלחמת העצמאות. כישוריו וניסיוניה הייחודיים במניעת מחלות אפשרו לו להשתלב בחיל הרפואה ולהתקדם במהרה בסולם הדרגות.

קיץ 1950 בית ההבראה בגבעת ברנר המלחמת תמ"א זה מכבר מרקוס אמנם משתלב היטב בחיל הרפואה אך געגועיו למזרח אירופה ולעולם הישן אינם נמוגים כלל וכלל קשה לו בארץ עם השפה, עם החום, הלכלוך והתרבות הגסה בעיניו באותו בית אברהם התיידד עמו אדם גבוה ומרשים. גם הוא, כמו מרקוס, הגיע ממזרח אירופה והם מנצלים את שעות אחר הצהריים למפגשי הליכה, חולקים את הגעגועים לעולם שהשאירו מאחוריהם. לקראת פרידתם, הבחור המסתורי מעדכן שהיה תענוג לשוחח עם מרקוס. הוא מספר שהוא מכיר מספר חברים בשגרירות הרוסית, ויכול להיות מאוד נחמד למרקוס ש... כל כך מתגעגע לתרבות הרוסית, לדבר איתם ולחלוק חוויות משותפות.

ואכן, כעבור מספר שבועות, צלצל הטלפון, ועל הקו היה מי שהציג את עצמו כוויקטור, עובד השגרירות של ברית המועצות בתל אביב. מה דעתך להיפגש? הוא שאל. לזכר הימים הטובים. מרקוס וויקטור החלו להיפגש פעם בכל כמה שבועות.

מדברים על פוליטיקה, על תרבות, על יין, מדברים על מוזיקה וספרים. מרקוס מתאר בפני ויקטור בהתרגשות את הרפתקאותיו בצבא האדום, מפגשיו וחוויותיו מאותם הימים. באופן מעט מוזר, הפגישות נערכות בתוך רכבו של ויקטור, תוך כדי נהיגה, ברחובותיה של יפו, בשדרות ירושלים, ברחוב הרצל. זה היה ברור למרקוס שמפגשיו של קצין בצה"ל עם איש אגרירות זרה לא היו תקינים, הוא ידע זאת היטב. אבל תוכנם של המפגשים היה תמים לחלוטין, מרקוס לא ראה בהם כל נזק.

הוא לא נשא שום תפקיד רגיש באותם ימים, ושבחיו של ויקטור על מעשי גבורתו נעמו לו וגרמו לו הנאה גדולה. באגה המקצועית בעולם הביון מוכר חלק זה בגיוס של סוכן כתקופת חיזור. חיזוק הקשר בין מפעיל וסוכן על בסיס חברי אפילו הבהי. אף מילה מבצעית, רק פריטה עדינה על תדרים של געגועים לעבר, של קשרים משותפים לעולם שהיה. זה היה המפגש הרביעי במספר, בו ויקטור אמר את המשפט שסיים בחדות את תקופת החיזור.

מרקוס. אנחנו במולדת זוכרים אנשים כמוך ויודעים להעריך את התרומה שלהם. יש לך דרישת שלום חמה מברית המועצות. אנחנו מעוניינים להיות איתך בקשר, שאם נזדקק לדבר מה, תוכל לסייע לנו שוב כפי שעשית בעבר. המילים נתלו באוויר.

הנה כך נראה רגע הגילוי, רגע הדין ורגיש בין מפעיל וסוכן, רגע שהכריע. האם גיוס הסוכן הצליח או ייכשל? לא מדובר בהפתעה כלל וכלל, אין כאן גילוי אמיתי. מרקוס הוא איש נבון ואיננו כה תמים. כמו סוכנים מגויסים רבים, גם מרקוס חש כבר בתחילת הדרך בקרירותה הנסתרת של האמת, העומדת מאחורי הזמן שהוקדש לו, תשומת הלב, המחמאות.

אך עד לרגע זה... יכול היה מרקוס לפחות בנפשו שלו לפקפק, להדחיק, להתעלם, להתעמם. מעכשיו כבר לא יכול היה שלא לדעת מי ומה עומד מולו. כעת כשברור שוויקטור איננו אדם פרטי שמבקש להעלות זיכרונות משותפים מן העבר, וגם לא עובד תמים של השגרירות הרוסית בישראל, מרקוס נאלץ להתמודד מול עצמו. בנפשו פנימה, עם הידיעה שעל אף שלא נאמרה בגלוי, הרי שלא ניתן להכחיש אותה.

ויקטור הוא עובד של הקגב.

הרגע העדין הזה בין מפעיל וסוכן עתידי ממוטט פעמים רבות את הקשר. זה רגע בו הסוכן מביט אל התהום הנפארת מתחתיו. זהו רגע שלאחריו כבר לא תהיה עבורו חזרה. ולמרות ההבנה הזו ומשמעויותיה, משהו במערכת היחסים החמה והאמיתית עם ויקטור ובמפגשים התמימים והנעימים איתו קסמה למרקוס. ובעיקר ביטחונו העצמי לא התערער.

תחושת השליטה העצמית שלו לא נפגמה. הוא הרי לא עשה שום דבר אסור במפגשים הללו. התהום נדמתה ככזו שניתן לגשר עליה.

ויקטור כמפעיל פרס בשלב זה את רשתו. מרקוס בתקופה הזו עדיין לא מכהן בתפקיד חשוב ולא יכול להעביר שום מידע מעניין ובעל ערך. ובהתאם, תוכנן של הפגישות ביניהם נשאר תמים לחלוטין גם אחרי הגילוי והגיוס. הן עסוקו בעיקר על מחקריו וגילוייו הרפואיים של מרקוס שהיו גלויים לכל והתפרסמו בכתבי עת בכל העולם. המפגשים המשיכו ונערכו אחת לכמה חודשים, אולם לאט לאט החל אופייה המפיזי של המפגשים להשתנות.

מעכשיו המפגשים התקיימו רק בלילות. תמיד היה זה מרקוס שמצטרף לרכב הנוסע בנקודת המפגש ברחוב ירושלים ביפו, מתיישב לצד ויקטור שכבר לא נוהג ברכב ויושב בחלקו האחורי. עם מרקוס. מלפנים תמיד אותו נהג קבוע. תמיד יש כובע על רשם של שניהם.

וכן, באופן ברור ובלתי משתמע, גם ברק של אקדח המבצבץ מחגורתו של ויקטור. בכל פעם שויקטור המפעיל רצה להיפגש, הוא סימן עם גיר עיגול לבן על קיר מוסכם ברחוב הרצל. כאשר מרקוס היה רואה את העיגול בדרכו לעבודה, היה נעצר. וממלא בו איקס. האיקס עמנו אישור למפגש שיתקיים תמיד למחרת בתשע בערב.

הקריירה של מרקוס המשיכה לנצוק. מדינת ישראל הכילה קבוצות אנשים מכל העולם, ונחשבה מעבדת ניסוי ייחודית ומרתקת לביצוע מחקרים רפואיים. מרקוס מפצח באותם ימים את זן היתוש שמעביר את מחלת הקדחת הנילוס, שמו נודע למרחוק כחוקר פורץ דרך ומבריק.

1952 ישראל מחליטה להקים מתקן חדש וסודי, מכון ממשלתי למחקר ביולוגי. מרקוס היה מועמד טבעי להשתתף בהקמת המתקן ובניהולו. התנאי שלו להצטרף לפרויקט היה לצרף גם את אשתו המדענית לעבודה באותו מתקן. ובמהרה מונה מרקוס לסגן המנהל המכון הביולוגי, ואחת הפך פתאום לסוכן חשוב ובכיר ביותר בעיני ראשי המנגנון במוסקבה. בהתאם למעמדו החשוב, המפגשים בין ויקטור למרקוס השתדרגו גם הם.

עכשיו הם לא התקיימו יותר ברכב, כי הם בחדר מאובטח וסוטי, בפאתי הכנסייה הרוסית באבו כביר. תמיד לצד שולחן עמוס בוודקה, קוויאר, לחם שחור. ומעדנים נוספים מהמולדת, תמיד בשעת לילה מאוחרת. השאלה הראשונה שעמדה על הפרק עם מינויו של מרקוס לסגן מנהל המכון הביולוגי הייתה מה לעשות עם אשתו. בצעד נועז הוחלט לנסות ולגייס גם אותה, והגישה שנבחרה הייתה הגישה הישירה.

באחד הערבים השקטים בביתם, מרקוס, באישורו של ויקטור, פונה אל אשתו ואומר אני רוצה לומר לך משהו. אני בקשר עם חברים רוסים בשגרירות. הם רוצים לפגוש גם אותך. תסכימי? ונדה הביטה בעיניו של מרקוס ושתקה דקה ארוכה.

לאחר מכן נשמעה ואמרה, אני אשמח. כעת מרקוס וונדה היו תא אחד. גיוסה היה הישג גדול עבור מוסקבה. והקל על מרקוס עצמו שלא ייאלץ להמשיך ולשקר לה ולשאת את הסוד לבדו. גיוס בן הזוג של הסוכן מעצים אותו, מרגיע אותו, מעניק לו עומק ומרחב פעולה חיוני.

כעת מרקוס היה חשוף מתוקף תפקידו למידע הרגיש ביותר של מדינת ישראל. אך למרות זאת, בשיחותיו עם ויקטור חלק רק חלק קטן מהמידע שהיה ברשותו. תחושת השליטה שלו נותרה גבוהה, ביטחונו נשק. הוא ידע שהוא מבצע עבורה חמורה ביותר, אבל חש שהוא זה שמחליט איזה חומר להעביר ואיזה לא. בשלב הזה, הראשוני, כל המידע בשיחותם עם ויקטור מגיע מזיכרונו של מרקוס בלבד.

השיחות אינן מתנהלות כחקירה, אלא כשיחות רעים, בנעימות. וסקרנות. ויקטור סבלני ולא לוחץ, נותן למרקוס להתפתח ולגדול בעצמו.

מדוע מרקוס משתף פעולה עם ויקטור? יש להקדים ולומר, לא הייתה כאן כל רדיפת בצע. מרקוס תמיד שלל כל תשלום שהוצע לו בנדיבות על ידי מפעיליו. מרקוס קלינברג פעל מתוך אמונה אידיאולוגית, הגביע הקדוש של כל סוכן איכותי אמיתי. מרקוס קלינברג היה גאה לשרת את המדינה שכה היטיבה עמו, ברית המועצות, והוחמה מהערכה הרבה על הזכה במוסקבה בגין שירותיו.

אך לצד זאת היה למרקוס מניע אידיאולוגי מעניין נוסף. הימים היו ימי המלחמה הקרה ומאזן נעימה גרעיני, ביולוגי וכימי התפתח בין שתי המעצמות, ארה״ב וברית המועצות. בכלכלה העולמית החל להתפתח על רקע העימות הבלתי קונבנציונלי ענף של תורת המשחקים. זאת בניסיון להתמודד עם מציאות בה כל אחד מהצדדים במלחמה הקרה יכול בקלות להשמיד את השני. על פי הבנה רציונלית, הרי...

שרק מאזן נעימה ביניהם, שיבהיר לכל צד שלא ניתן להשמיד את הצד השני מבלי להיות מושמד בעצמך, ימנע מאחת המעצמות את הפיתוי שבתקיפת האחרת, פיתוי שיעמיד קטסטרופה על האנושות כולה. מרקוס ראה את עצמו משתייך לקבוצת מדענים בעולם שהתייסרו עם ההשלכות של הגילויים המדעיים שלהם בשנות ה-40 וה-50 של המאה ה-20. גילויים והמצאות שעלולים לחרדתם להשמיד את העולם. קבוצה הזו ביקשה למנוע או לצמצם ככל האפשר את הסכנה שיצרו במו ידיהם. מניעת הסלמה מסוכנת תתאפשר לתפיסתם אם המידע המדעי יחולק בין שני הצדדים למלחמה באופן מלא.

רק כך יימנע יתרון מוחלט או תחושת יתרון מוחלט של אחד הצדדים. תחושה שעלולה בסבירות גבוהה להיות מתורגמת למתקפה. טענה דומה נשמעה גם על ידי מרגלי אטום, שהעבירו מידע מפרויקט מנהטן האמריקאי לידי הרוסים, ובכך אפשרו את הפיתוח המהיר של נשק אטומי רוסי שירסן את התיאבון האמריקאי וימנע מתקפה גרעינית כפי שהעולם חזה בבעתה בערי יפן בסוף מלחמת העולם השנייה. לצד כל זאת... מרקוס קלינברג בהחלט חש הזדהות עמוקה גם עם קיומה של מדינת ישראל הצעירה של אותם ימים, ולכן שכנע את עצמו, כפי שהובטח לו על ידי מפעליו, שכל מידע שיעביר יישאר רק בברית המועצות, ולא ידלוף חלילה למדינות ערב העוינות את ישראל.

כך הפריד מרקוס בנפשו בין ביטחונה של ישראל, שהייתה חשובה לו באותה שירת כסגן המנהל המכון הביולוגי, לבין תפקידו במאבק הבין-גושי ואפילו הכלל-אנושי. אין התנגשות בין שני המרקוסים הללו בנפשו שלו. אמצע שנות ה-60 מערכת היחסים בין המפעיל ויקטור והסוכן מרקוס עולה עוד שלב, וכעת מרקוס מתבקש לצלם מסמכים ולהביאם לויקטור. מרקוס עושה זאת במשורה. הוא לא רוצה להשתמש באמצעים טכנולוגיים בסגנון ג'יימס בונד, אלא מעדיף להביא את המסמכים למפגשיו, אלו מוצולמים במהלך הפגישה ואז מוחזרים אליו.

תחושת השליטה עדיין מצויה אצלו. עליית המדרגה הבאה קרתה ערב מלחמת ששת הימים. הייתה זו עליית מדרגה חמורה ומסוכנת מכולם. והייתה זו דווקא אופנדה. שמימשה אותה.

הבקשה ממוסקבה הפעם לזוג המרגלים הייתה להשיג מהמכון הביולוגי בנס ציונה דגימה מתרבית מיוחדת של חייתקים ועלי זן אלים במיוחד. אביב 1967, שבת בצהריים. בן דה נוסד במכוניתה מתל אביב דרומה לנס ציונה. כחוקרת הייתה ונדה מגיעה מפעם לפעם למעבדות המכון גם בימי שבת השקטים בכדי להעמיק במחקריה. אך הפעם, נחה לצידה מבחנה מיוחדת שניתנה לה על ידי ויקטור, והיא הייתה נתונה בקופסת עץ עבה.

הנה ונדה עוצרת את רכבה בחניית המכון. שבת בצהריים ושקט מסביב. היא ניגשת עם כלל ההרשאות שבידיה וציוד המגן הנדרש בזהירות למתקן הקירור שבמכון. שולפת לאט את תרבית החייתקים המסוכנת ומתבוננת בה. היא מכניסה מעט מהתרבית למבחנה מיוחדת, טורמנת אותה בקופסת העץ ונועלת חזק את הקופסה.

נבנדה יוצאת אל מגרש החנייה חשוף ל... השמש כשבידה קופסת העץ, כוסעת לחנייה, נכנסת למכונית. השער היציאה מהמכון. המאבטחים מכירים את ונדה, מרימים יד לשלום למדענית החוקרת שמשקיעה את כל מרצה בעבודתה, אפילו בימי שבת. השער נפתח, וונדה נוסעת חזרה לאט לביתה בתל אביב.

במושב שלידה... מונחת פצצה ביולוגית בדמות מבחנה מלאה בחיידקים מסוג אלים במיוחד. כל הדרך מנס ציונה לתל אביב, אנשים חוזרים מהים, הולכים לסרט, יושבים במסעדה, משפחות מטיילות בפארק. שבת ישראלית. אף אחד מאלפי האזרחים שסביבה לא יכול להעלות בדמיונו באיזו סכנת חיים הוא ומשפחתו נתונים שהמבחנה והחיידקים המסוכנים שבתוכה נמצאים ברכב.

שפירת המבחנה חלילה תוביל לקטסטרופה ביולוגית שלא ניתן לאמוד את ממדיה. הנה כבר שעת צהריים, ודה נכנסת לביתה ומכניסה בזהירות את התרבית החייתקים למקרר הבית. דלת הבית נעולה. מרקוס וונדה יושבים זה מול זה בשעת אחר הצהריים. הם אינם פוצעים פה, רק טיק טוק מסתכלים.

חוגי השעון מפר את הדממה שסביבם.

הם יושבים וממתינים בדריכות לרדת חשכה. עם ערב הם נוטלים יחדיו את התרבית, יורדים בחדר המדרגות ונכנסים לרכב. הם נוסעים היישר אל המתקן המוכר בכנסיית אבו כביר. שם כבר חיכו להם לא רק ויקטור, אלא גם אפיל נוסף. שהגיע במיוחד ממוסקבה רק כמה שעות קודם.

הוא לקח את הדגימה בשקט ואסף אותה אל מזוודת היד שלו. מבט ושתיקה, מילה לא נאמרה. התיק והמבחנה והחייתקים בתוכה יצאו ישר לנתב"ג. תחת מנגנון של משלוח דיפלומטי מוגן, הוא עלה את המזוודה לטעם נושאים של המטוס. המטוס גולש לו על המסלול.

עולה לשמיים והנה תרבית החדקים האלימה יוצאת מישראל. בני הזוג קלינברג שבו לביתם בשעת לילה מאוחרת מותשים. הם לא דיברו מעולם יותר על המעשה שעשו באותו יום. למחרת בבוקר הופיעו בשערי המכון לעוד יום של עבודה. בשנת 67' עם פרוץ מלחמת ששת הימים נסגרה שגרירות ברית המועצות בישראל והקשר בין מוסקבה למרקוס שינה את אופיו.

ויקטור המפעיל הועבר מתפקידו ומרקוס לא ראה אותו יותר. החלפת מפעיל היא קו שבר עבור סוכן, ובמקרה של מרקוס ווינדה הייתה החלפת המפעיל תחילת סוף פעילות הריגול שלהם. מרקוס ואשתו ווינדה התעייפו מההרפתקה התבגרו והתברגנו. במסעותיו באירופה ובארצות הברית נחשף מרקוס למציאות מורכבת יותר מאשר זו שדמיין בצעירותו. הוא ראה באירופה המערבית רחובות תומים וסופרים מלאים.

הוא ראה בארצות הברית מכוני מחקר מפוארים וחוקרים מוכשרים, ציוד מעבדה מתקדם, שיח ובטיחות. בערים אזרחי אירופה לעומת זאת, שלטו באותם ימים הפחד, העליבות, העוני והמחסור. הפער בין האוטופיה במוחו של מרקוס לבין המציאות העגומה הפך גדול מדי גם עבורו, כמו לרבים מבני דורו. מרקוס עצמו התקדם בתפקידיו האזרחיים וביקש לרכז את מעייניו במחקר האזרחי ולא הביטחוני. הוא התמנה לראש החוג למניעת מחלות באוניברסיטת תל אביב והרחיק את עצמו ככל הניתן מהעשייה הביטחונית.

כאשר הוצע לו לנהל את המכון בעצמו, דחה את הרעיון על הסף. מן הסתם גם בשל החשש שהתקדמות זו עלולה הייתה לחשוף את מעשיו בעבר. נחזור לינואר 82'. הטלפון מצלצל בבית משפחת פלינדרג. הייתה זו שעת ערב חורפי וגשום.

על הקו היה נציג מטעם לשכת ראש הממשלה. הוא סיפר על מפעל כימי שהתפוצץ בסינגפור כמה שעות קודם בחומרים רעילים ומסוכנים המשתחררים לאוויר. ישראל רוצה לסייע במצב החירום ומבקשת ממרקוס לצאת לסינגפור לעזור במאמצים לטיפול במשבר. רכב יגיע לאסוף אותך עוד כשעה לדירת מסתור בתל אביב, שם תקבל עדכון מפורט יותר וכרטיסי טיסה, נאמר לו. קלינברג אמנם היה עסוק בהכנות לשנת השבתון שלו, ולהציע לפנסיה, אך יצר ההרפתקה ניצח.

רק נסיעה אחת אחרונה וזהו, הבטיח לעצמו ולוונדה. הנה מרקוס יורד על הרחוב החשוך והגשום, ממתין לרכב השירות. אדם מבוגר בשיא חייו, שלצד הצדדים האפלים בו, נחשב היה לעתיר הסייגים והכרה, חולם על שנות הפרישה הנינוחות הצפויות לו עם אשתו האהובה. בתוך מספר דקות חלמותיו, חייו וחיי משפחתו עתידים להתנפץ לרסיסים. הזמן לשלם את המחיר למעשיו הגיע.

הרכב מוביל את מרקוס לדירת מסתור בתל אביב, אך הוא מוצא את עצמו מתיישב בחדר סגפני. דריסיו נעולים ונורה בודדת מאירה את חללו. משהו איננו כשורה. החוקר ישראל מולו סיגריה ניצתת. מרקוס, אנחנו יודעים שאתה עובד עבור ברית המועצות.

שלושה ימים ולילות נאבק פלינברג בהתכות החוקרים כנגדו. הכחיש, שתק, שלל, התמודד מול הראיות שהודחו בפניו בצילומים שצולמו המתעדים את מפגשיו. ביום השלישי הגיעה השבירה. מרקוס קלינברג, סגן מנהל המכון הביולוגי, אדם שאוחז בסודותיה הכמוסים ביותר של מדינת ישראל, השאיר מבט עייף אל האל החוקרים ואמר את המילים שכוח ייקולה הן. יש לי משהו לספר לכם.

קלינברג התוודע. הוא הודע כי פעל בשירות הרוסים עבור רכי גבה. לא היו שם ברגעי ההודעה בכי או חרטה. רק עצב עמוק של אדם שמגיע לסוף דרכו. בושה ואכזבה על שנשבר בחקירה.

במשך הימים הבאים, עם קריסתו הנפשית, חשף לחוקריו את כל קשריו ואת כל החומרים שהעביר למפעיליו. אך בכל חקירותיו, בכל שנותיו בכלא, בכל כתביו, הוא מעולם לא חשף בפני החוקרים את שותפתו הסודית, אשתו ונדה. רק שנים לאחר מותה, רק לאחר שחרורו, הרחק מהארץ, חשף מרקוס את שותפתו לשעבר לסוד ולמעשה, את אשתו. נחזור אל סילביה. הנה היא בפריז, מקבלת את שיחת הטלפון מאמה בדבר מאסרו של אביה.

רק עכשיו היא החלה משחזרת את תנועת השפתיים של אביה בעת שבישרה לו בהתרסה על נישואיה לאודי הדיב, יכול להיות שהיה שם חיור? האם בזמן שהטיף עלו בדירתם הנוחה בתל אביב כנערה על אוטופיות קומוניסטיות, בעת שפרקה את קלפה ואת כל זעמה, האם עיניו באמת פרקו? הנה שוב בזיכרונה, אביה לצידה בחופה. מעט חיוור, מביט בדאגה בבתו השוררת, אבל גם המזיק שובב בעיניו. כאילו הוא אומר, אם רק ידעת פיתית, אילו רק ידעת, את חושבת שאת המורדת הגדולה?

את חושבת שאת לוחמת נועזת? יוצא אם כן שכל ניסיונותיה של סילביה למרוד באביה נכשלו. בסופו של יום, בין אם במודע ובין שלא, סילביה רק מילאה את ליבו של אביה בגאווה.

על מרקוס קלינברג הוטלו 20 שנות מאסר. משפטו היה חסוי, אסור היה לדווח עליו בתקשורת, אפילו מפקד הכלא בו שהה במשך שנים ארוכות לא ידע במי מדובר ומה פשעו. העיתונות ניסתה להעלות שוב ושוב שאלות בדבר ההיעלמות המוזרה של ראש החוג למניעת מחלות באוניברסיטת תל אביב. הצנזורה אסרה באופן גורף על כל גופי העיתונות בישראל לעסוק בשאלה להיכן נעלם, וסיפור הכיסוי שניתן תהיה רשפוז במוסד רפואי בשווייץ. מרקוס קלינברג ואשתו היו המרגלים שהסבו לישראל את הנזק הגדול ביותר בתולדותיה.

הוא חסך בפני הקג"ב את הסודות הביולוגיים והכימיים הכמוסים ביותר, ופתח את פעילות המכון הביולוגי כספר פתוח בפני הקג"ב במשך שנים ארוכות.

לאחר ריצוי עונשו עלה כאיש קשיש באחרית ימיו על המטוס לפריז, אל בתו ונכדו. מרקוס לא יחזור לעולם אל הארץ שאותה כיבד אך לא אהב, ולא יחזור לברית המועצות שכה אהב אך החזיבה, התפרקה. ונמוגה. הנזקים שגרם קלינפרג למדינה עצומים, אך בנפשו המחוסכת עד יום מותו סירב להכיר בנזק וטען בלהט שפעולותיו נעשו מבלי לפגוע בביטחון המדינה ורק בכדי לסייע לברית המועצות.

בסוף ימיו התוודא שהוא מתחרט על מסלול חייו. על בחירתו לעבוד במכון הביולוגי ובעיקר על הצער והכאב שהסב למשפחתו ועמיתיו. זהו סיפור מימים של מהפכות ואידיאולוגיות, אך גם סיפור של אב דומיננטי, ובה אתה מנסה לפרוס את גבולותיו. מנסה למרוד בגבולות ובמסגרות שהתבררו כרחוקים ורחבים מעבר לכל דמיון.

אני בטוח שמה שאני מסרתי לא גרם, אבל אני אומר בביטחון מלא שגרם איזשהו נזק למדינת ישראל. אתה וידאת, אתה שאלת את האנשים שהיית איתם בקשר? דיברתי עוד עם ויקטור. ששאלת אותו מה? שאלתי.

האם אינפורמציה שאני מוסר יכולה לעבור לארצות ערב? מה הוא אמר? בשום פנים ואופן. סילביה סעדה את אביה בפריז עד יום מותו בשנת 2006. היא עצמה נפטרה ממחלת הסרטן בשנת 2014.

כל שנותר היום הוא סיפור חזק וטוב. עולם של אידאות שאינן. תמונה בשחור לבן של בחורה צעירה ויפה על חוף ימה של תל אביב. תמונה של אב ידוע ומכובד עם זיק שובב בעיניו הכבדות. תמונה של סיפור שקרה כאן בסמטאות יפו ברחובות תל אביב עם כובעי קסקט, וודקה וקוויאר.

סיפור שסופו חרטה וצער. סיפור של עולם שהיה. נעלם ולא ישוב.

תודה לכם על ההאזנה לסיפור חזק וטוב. הפרק מבוסס על מספר מקורות ובהם גם ספרם של מרקוס קלינברג עצמו ועורך דין מיכאל ספרד, המרגל האחרון.

לפודקאסטים נוספים של רשת עושים היסטוריה ולהצטרפות לרשימת התפוצה של התוכנית בדואר האלקטרוני, בקרו בעושיםהיסטוריה.com או הורידו את אפליקציית עושים היסטוריה מחנות האפליקציות של אנדרואיד