נפרדנו מזוגיות ועוד לא נכנסנו לחדשה, עזבנו עבודה ועוד לא מצאנו אחרת, סיימנו חוזה בדירה לפני שחתמנו חדשֿֿֿֿֿֿ
התקופות האלה שבין לבין בחיים, תקופות המעבר האלה, מכירים אותם?
איך עונים על השאלה "מה את עושה היום?" כשעדיין מחפשים? למה אנחנו בורחים מהתקופות ש״בין לבין״ ואיך ניתן להסתכל על התקופה הזו כתקופת צמיחה במקום להיבהל? בפרק הזה מארחת מעיין את נועה הילזנרט, סופרת, מרצה על קריירה ועל עולם העבודה החדש ובעלת עסק לניהול קהילות, שעזבה בתוך שבועיים גם סטארט-אפ וגם בן זוג וכתבה על התקופה שאחרי. נדבר על לימינליות, על החרדה שנולדת מאי-ודאות, על שלוש אסטרטגיות מהמחקר לבניית זהות חדשה, ועל הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על התקופה הזאת.
תמלול הפרק
כולנו יודעים שזחל הופך לפרפר, מה שפחות אנשים יודעים זה מה קורה בדרך. הזחל נכנס לגולם, הופך להיות גולם, את זה אני מניחה שאתם גם יודעים, אבל שם, שם הוא מעכל את עצמו, הוא מפריש כל מיני אנזימים שממיסים כמעט את כל הגוף שלו. בשלב מסוים בתוך הגולם כבר אין זחל ועדיין אין פרפר, יש איזה משהו שנראה כמו מין מרק שכזה, אבל משהו שורד בתוך הזחל. כל החיים שלו היו קבוצות קטנות של תאים שרק חיכו, חלקן היו רדומות לגמרי, וברגע שהכל מתפרק הן מתעוררות, הן ניזונות מהמרק הזה, ומהן נבנים העיניים, הרגליים והכנפיים של הפרפר. כלומר, מה שהולך להיות כבר נמצא בפנים, רק שבינתיים בחוץ וגם מבפנים, זה פשוט נראה כמו מרק אחד גדול או קטן.
בשנת 1985 סטיב ג'ובס היה בן 30, פיטרו אותו מאפל, החברה שהוא עצמו הקים במוסך של ההורים שלו. זה לא היה איזה סיפור שקט, זה היה בכותרות, הוא סיפר אחר כך שהדבר שעמד במרכז כל חייו הבוגרים פשוט נעלם ושזה היה הרסני, הוא שקע לעזוב את עמק הסיליקון. אנשים הכירו אותו כהאיש של אפל ועכשיו... הוא כבר לא היה זה והוא עדיין לא היה שום דבר אחר. 20 שנה אחר כך בנאום מפורסם בסטנפורד הוא אמר משפט שלא יכל להגיד אז.
הוא אמר, הכובד של להיות מצליח הוחלף בקלות של להיות שוב מתחיל. ובאותו נאום הוא הוסיף שאי אפשר לחבר את הנקודות כשמסתכלים קדימה, רק במבט לאחור. רק שכשאנחנו בתוך זה אין לנו מבט לאחור, רק את המרק. ונספירס שרה השיר שאומר... I'm not a girl, not yet a woman.
זה נכון לגילי התבגרות למשל, אבל זה נכון לא פחות לכל מיני שלבים אחרים בחיים. שלבים שבהם אנחנו כבר לא מה שהיינו קודם, אבל אנחנו עדיין לא הדבר הבא, אנחנו לא בדיוק יודעים עדיין, לא בדיוק יודעים עדיין מה אנחנו. וזה קשה, זה קשה בין היתר כי גדלנו על סיפור אחר, גדלנו על סיפור שלפיו החיים הם לינאריים, מתקדמים באיזשהו קו ישר, אנחנו משחררים מהצבא, הולכים לאוניברסיטה, מוצאים עבודה, מתקדמים. מתחתנים, מתייצבים, כל שלב מוביל לשלב הבא, וברגע שהחיים לא מתנהגים ככה, יש לנו איזושהי תחושה שאולי משהו בנו השתבש, שאנחנו מפגרים מאחור, שכולם יודעים לאן הם הולכים חוץ מאיתנו. אבל הסיפור הזה של הלינאריות הוא פשוט לא נכון.
הסופר ברוס פיילר אסף סיפורי חיים של מאות אנשים בכל רחבי ארצות הברית, ומצא שבממוצע מגיע לחיים שלנו משבר או טלטלה כל שנה עד שנה וחצי. זה יכול להיות דברים קטנים כמו נשברה לי הרגל, נקטת כחסול, וזה יכול להיות דברים יותר גדולים כמו מחלות, מוות, פיטורים, גירושין. הוא מצא שבערך אחת מכל עשר טלטלות כאלה גדולה מספיק כדי לשנות את כל המסלול, וזה קורה שלוש עד חמש פעמים בחייו של אדם בוגר. ומעבר כזה, מעבר בין מה שהיינו לבין מה שאנחנו הופכים להיות, לוקח לא מעט זמן, יש שמדברים אפילו על עד חמש שנים.
אולי הם אף פעם לא היו קיימים. כלומר, הבעיה היא לא שהחיים שלנו סטו מהקו, אלא הפער בין הקו שציפינו לו לבין החיים עצמם. והרבה מהתסכול, מהבושה ומהתחושה שאני תקועה, נולדים בדיוק בפער הזה. התקופה הזו שבאמצע יש חשיבות, התקופה הזאת שבאמצע יש גם שם, אנתרופולוגים קוראים לה לימינליות. מהמילה הלטינית לסף.
זה הרגע הזה שכבר יצאנו מחדר אחד אבל עוד לא נכנסנו לבא, ובעברית יש לזה גם מילה עתיקה ויפה, קוראים לזה בין השמשות. הרבה אנשים עומדים על הסף הזה, אחרי פרידה, אחרי פיטורים, באמצע שינוי קריירה, הם קמים בבוקר וכל מה שהגדיר אותם כבר לא מגדיר אותם. כמעט ולא מדברים על התקופה הזאת, כי על האמצע אין איזה סיפור טוב, זו תקופה שהיא די מבלבלת וקשה. יש סיפור על החלטה, יש סיפור על הצלחה, על הבקרים שבאמצע אין. והיום, היום נדבר דווקא עליהם.
עושים פסיכולוגיה עם דוקטור מעיין בוימן משיטה. שלום לכם ולכן, ותודה שהצטרפתם אליי היום לעושים פסיכולוגיה בפודקאסט הזה. אני מארחת בכל פרק מומחה אחר מעולם הפסיכולוגיה, או אנשים שמספרים את סיפורם האישי. והיום נדבר עליהם עם נועה הילזן רת. נועה, לפני הפרק אני תמיד מבקשת מאנשים שיכתבו לי על עצמם, ובאתי אלייך ואמרתי לך שבעצם לא ידעתי מה לכתוב עלייך, ואמרת לי, זה בדיוק הסיפור, בואי נישאר בדבר הזה.
זה בדיוק הסיפור להמשוך את הפודקאסט. אז בואי נתחיל איתך. לגמרי. ספרי לי מי את. אז אני אתחיל בלהגיד למי שלא מכיר שאני סופרת, הוצאתי בדיוק את הספר השני שלי, הכרתי את הכיוון אחד, שגם מדבר על התקופה הזאת, על התקופה הזאת שבין לבין.
ואני מרצה על קריירה ועל עולם העבודה החדש, ויש לי עסק לניהול קהילות, נראה לי כמו הרבה אנשים היום, אני עושה גם וגם וגם, ואולי זה גם חלק מהסיפור. ואמרתי שזאת שאלה מעניינת, כי זאת השאלה שריסקה לי את הלב, בדיוק בתקופה הזאת שאת מדברת עליה. התחלתי כזה בגיל מאוד מאוד צעיר בעולם הקריירה, ותהיי עשית קדם בקו הלילניירי שדיברנו עליו, אבל אולי תגידי קצת על זה רגע, על מה עשית בגיל צעיר, כי היית באמת מגסטר מאוד מוגדר.
פשוט הרגשתי שמלמדים אותי שטויות. התחלתי לכתוב לעצמי וללמוד משהו עורים שבאמת באמת יעזרו לי בחיים, על כסף, על קריירה, על קבלת החלטות, על פסיכולוגיה חיובית, על הרבה תחומים שלא הבנתי איך לא נכנסו למערכת שעות של הבית ספר. והספר הזה יצא כשהייתי בת 22, הצליח מאוד, נהיה רב מחיר בישראל, התחילו ללמד אותו במשרד החינוך, ומשם ישר להייטק, בלי תואר אפילו, התחלתי לעבוד במאנדיי, הקמתי להם את קהילת הסטארט-אפים, סטארט-אפ פור סטארט-אפ. אחר כך הקמתי סטארט-אפ משלי, זה תמיד היה החלום שלי, אבל שם הסיפור מתחיל לצנוח מהקו הליניארי הזה, כי הסטארט-אפ לא הצליח כמו שרציתי שהוא יצליח, הוא הלך לכיוונים שממש לא רציתי, וגם לא כל כך נהניתי מלהקים את הסטארט-אפ, שמן הסתם יכול להיות שזה היה כאילו לא הגיע לכיוונים שרציתי, אבל תמיד חשבתי שאני רוצה להיות יזמת, ופתאום... אני לא כל כך נהנית לקום בבוקר ואני לא כל כך נהנית לעשות את זה, אז התחיל עוד לפני שבכלל עזבתי את הסטארט-אפ, התחיל שם בפנים איזשהו משבר זהות של אם לא זה, אז מה?
וגם כולם כבר בחוץ מכירים אותי בתור נועה יוזמת. כל הסביבה, זהות דיגיטלית גם יש לנו היום, אז עוד בכלל לפני שעזבתי ונכנסתי למרק שדיברת עליו עם הזחל, הפחד היה בכלל סוג של לצאת מהארון וכאילו להגיד וואי אני לא זה יותר. אז באמת לצאת מזה ולדעת ובכלל להוציא את זה החוצה שאני לא רוצה יותר לעשות את זה. ואז יצאתי מזה, עברתי איזושהי ממש תקופה של גילוי עצמי, אפשר לדבר עליה בהרחבה אחר כך. וכשחזרתי לארץ הייתי בתאילנד, עברתי ממש מסע כזה של גילוי עצמי, סיפור שלם שכתבתי עליו ספר.
כשחזרתי לארץ עדיין לא ידעתי מה אני עושה. ואז כל פעם שאנשים, גם שהכירו אותי בזהות הקודמת, וגם אנשים בכללי ששאלו אותי את המשפט הכי פשוט והכי כביכול קל בעולם לענות עליו, מה איתך, מה את עושה היום? הייתי כאילו מגמגמת, הייתי כזה, כבר רציתי ספר, ובאמת לא ידעתי מה להגיד, וזה היה ברמה שלא רציתי ללכת לאירועים חברתיים. כאילו לא רציתי ללכת לנטוורקינג, פחדתי שאנשים יראו אותי ברחוב שהם מכירים אותי וישאלו אותי את השאלה, מה את עושה היום? זה היה כאילו ממש שאלה כואבת.
ומתוך הדבר הזה התחלתי לחקור את הנושא הזה לעומק וגיליתי שיש לזה שם ואף אחד לא מדבר על זה וזו תקופה שכל כך הרבה אנשים עוברים כל הזמן ושמעתי את המחקרים שדיברת עליהם בהתחלה, אני חושבת שהיום זה קיצוני פי כמה. בטח עם כל הפיטורים של ההייטק והקצב שה-AI מתקדם ובכללי אנחנו חיים בעולם שזז כל כך מהר שאנשים עוברים את המשברי זהות האלה לפעמים כל שנה מחדש כי לפני חודשיים ה-AI עשה משהו הרבה פחות מתקדם ממה שהוא עושה היום ולכי תדעי מה יהיה עוד חצי שנה זה נראה לי עוד מלא זמן אז ברור שהם יחליפו קריירות כי מה שהם עשו כבר לא רלוונטי אז בדיוק בגלל זה אמרתי חייב לדבר על זה חייב לתת לאנשים כלים להתמודד עם התקופה הזאת כי יש החל מאיך לעשות זה לא נראה לשאלה הפשוטה הזאת מה אתה עושה היום. ועד בעיקר בעיקר איך צומחים מפה איך מביאים את זה לצמיחה אישית. התקופה הזאת היא באמת תקופה שהיום אנשים פוגשים יותר ויותר כי אני חושבת שבעבר באמת החיים היו מובנים יותר. אנשים היו מתחתנים בגיל יחסית מוקדם וגירושים לא היו אופציה שריחה כל כך אז היית נשאר באותה מערכת יחסים ואני מטוב לך או לא טוב לך אתה שם.
הייתה להביא פרנסה הביתה אנשים לא חפשו משמעות והתפתחות אלא ללכת להביא כמה שקלים ולחזור הביתה בסוף היום אז נשארת נשארת שנים ואולי הדבר הנחשק ביותר באותם הימים היה לקבל קביעות נכון לקבל קביעות לקבל קביעות איזה דבר נהדר זה לקבל קביעות זהו אתה יודע שיש לך את אותו מקום עבודה עד סוף חייך מה שאז היה נשמע כמו חלום היום נשמע להרבה אנשים כמו ציוד גדול.
לא הגיוני, כי אנחנו לא יודעים מה יבוא על המרכז. אנחנו בכלל לא יודעים, נכון. אז היום אנחנו פוגשים את זה בהרבה מאוד מקומות, כי אני חושבת שעל הזהות שלנו בכלל, כשאנשים מדברים על הזהות שלהם, מי את? מי את נועה? מי אני מהים?
אז הזהות שלנו היא במידה רבה מורכבת מהכובעים שאנחנו חובשים, ממערכות היחסים שלנו, מאני בת זוג של, או אמא של, או אחות של, או חברה של, ממה אני עושה בעולם המקצועי שלי, מהם התפקידים שלי. ופתאום שלא מזיזים לי רק כובע אחד, אלא שהיום אפשר להניע את כל הכובעים, הכל אפשר, הכל אפשר, אנחנו יכולים להיפרד מבני זוג, זה קורה יותר ויותר, אנשים עושים פרק ב' ופרק ג' ופרק ד', ולפעמים פשוט גם נשארים לבד, בין אם בבחירה ובין אם לא, אנחנו משנים קריירות, אנשים היו גרים במשך רוב ההיסטוריה באותו מקום כל חייהם, והיום אנשים עוברים ערים ועוברים ארצות, ויש את האפשרות לעבוד מרחוק, שפתחה בעצם את כל העולם. ל... אני מגדירה את עצמי בין יתר גם על ידי המיקום שלי, השיוך, מה זה המיקום? המדינה שבה גדלתי, וגם זה, כבר זה זז, ואפילו אני חושבת, את יודעת, הזהות המינית שלנו, האם הזהות המגדרית שלנו, הכל היום יכול לנוע ולזוז ולהשתנות, ואני יכולה להיות נשואה לגבר, ואז להתגרש ולהפוך להיות נשואה לאישה, וזה קורה, וזה קורה כל הזמן.
ממש. ונשאלת השאלה בתוך כל השינויים האלה באמת, קודם כל, מי אני בכלל? אולי מי אני? מי את? מה מגדיר אותנו אם לא הטייטלים האלה?
מה כל כך מפחיד בשאלה הזאת? כי הרי בטוח שאת תנועה יותר ממה שאת עושה עכשיו. למה זה כל כך מפחיד? אז אני חושבת קודם כל זה הרבה גם אנחנו מולה, הסביבה. הסביבה מאוד זקוקה לטייטלים, גם אנחנו, כאילו בני אדם אנחנו זקוקים לאיזושהי מסגרת לפחות להגדיר את עצמנו אפילו בתוך המוח של עצמנו.
והיום יש גם זהות שאני פוגשת בני אדם והאישית שלי, איך אני מגדירה את עצמי, ויש גם זהות דיגיטלית. שזה שני דברים שצריך לתחזק וגם איפשהו אתה מול כל העולם משהו מסוים. ואז כשזה מתפרק, אז מאוד קשה לך שנייה להבין אפילו בעצמך מה אתה. מדברים על זה שבעצם יש שלושה שלבים של שינוי, יש סוף שבו השלב הקודם נגמר, יש את ההתחלה החדשה, אבל באמת יש את האזור הזה שבאמצע שעליו אנחנו מדברות. מה מאפיין את השלב הזה?
אז ככה, אני יודעת שיש מלא אנשים שנמצאים בשלב הזה, המון המון המון. אני חושבת שכל אחד מאיתנו או חווה או חווה את זה, או מכיר הרבה אנשים שחווים את זה כרגע. זה שלב שמתחלק לשניים מבחינת הרגשות. יש גם איזושהי סקרנות ושמחה כזה על הזדמנויות חדשות, וגם חרדה, באמת חרדה על אי ודאות. מן הסתם, במיוחד שזה קורה בעולמות של קריירה, אנחנו גם מתפרנסים מהקריירה שלנו, אז...
איזושהי גם חרדה כלכלית, הישרדותית, ובן אדם שחווה תקופה לימינלית, הוא ממש יכול באותו יום להיות בבוקר בחרדה מטורפת, ובלילה באיזושהי שמחה על איזושהי מחשבה שהייתה לו, הזדמנות או שיחת קפה שהייתה לו בדרך, וזו תקופה שמאופיינת בעיקר בעיקר בחוסר ודאות. אז עוד רגע אנחנו נגיע לדרכים, אבל לפני זה אני רוצה שבאמת נדבר עוד קצת על המאפיינים.
וחוסר ודאות מה שהוא גורם להרבה מהאנשים זה באמת כמו שהזכרת פה את הדבר הזה, את התחושה הזאת של החרדה, את הרגש של החרדה. חרדה היא תוצר של חוסר ודאות. אם אני יודעת בוודאות מה הולך לקרות, אז אני יכולה להיות עצובה, אני יכולה להיות מאוכזבת, תוסכלת, אבל לא חרדה. החרדה נובעת מזה שאנחנו לא יודעים. ואנשים מאוד לא טובים.
בלא לדעת, מאוד לא טובים בלא לדעת, אנשים מעדיפים לדעת שיקרה דבר גרוע מאוד, מאשר לא לדעת אם הוא יקרה או לא יקרה. וזה מתבטא גם במחקר, שאנחנו רואים שלמשל, אם אומרים לאנשים בסיכוי מסוים, שהם יקבלו מכת חשמל, או שהם בטוח יקבלו, או שהם לא יקבלו בכלל, זאת אומרת, יש איזה ציר כזה, או שלא תקבל, או שאולי תקבל בסיכוי מסוים, או שבטוח תקבל, אז הלחץ גבוה יותר. באי ודאות יותר מאשר במצב שבו אני יודעת שאני בטוח אקבל. קל יותר לדעת שאני בטוח אקבל מאשר שאולי אני אקבל. זה כל כך מלחיץ אותנו, ואנחנו רואים את זה גם באופן שבו המוח שלנו עובד, כי בעצם מה קורה לאנשים בחרדה?
הראש שלהם רץ לתסריטים הכי קטסטרופליים. ממה החרדה הגדולה? החרדה הגדולה זה שאני לא אסתדר, שאני לא אמצא עבודה חדשה, שאני לא אצליח להתפרנס, שאני לא אצליח לסגור את החודש, שאני לא אצליח למצוא זוגיות, אני תקע בעצם במקום הזה, במרק הזה, בעיסה הזאת שאני נמצאת בה עכשיו. ובגלל שהפחד הזה הוא כל כך גדול, אז המוח מעדיף לעשות איזשהו סוף שיכול להיות נוראי, אבל נותן לנו לפחות אשליה של שקט, אנחנו כבר מתאמנים את התסריטים החיגוריים. אנחנו הולכים לשם, וזה מה שקורה הרבה מהיום.
ולפעמים יש איזה רעיון חדש שנותן תקווה, אבל אני חושבת שנורא קשה. להכריז בתקווה ובהתרגשות שיכולה לאפיין תקופה כזאת, כשהחרדה מאי עבדאות היא כל כך גדולה. ויש עוד משהו שאולי מאפיין את התקופה הזאת, וזה שבתקופה הזאת, אנחנו הזכרנו את זה קצת קודם, לא יודעים כל כך מי אנחנו, יש פה אובדן של זהות. ממש ככה. אובדן של זהות.
זה קורה בכל מיני נקודות זמן בחיים שלנו מן הסתם, גם בשינויים שהם לפעמים רצויים וטובים, כמו אני חושבת שהילדים עוזבים את הבית, או כשיש לידה, או אחרי פרידה, אני כל כך רגילה להיות, אני ואתה, מי אני פתאום בלעדיך, או מי אני בלי הטייטלים האלה, מי אני ביציאה לפנסיה, כל מיני שלבים שאנחנו יודעים. פרידה לא, אבל השלבים הטבעיים של החיים, יש בהם שינויים שאנחנו יודעים שהם הולכים לקרות, ועדיין הם כל כך כל כך קשים, ובטח כשזה לא צפוי או לא רצוי.
ותיארת גם את זה שאנחנו לא רק מול עצמנו, אנחנו גם מול הסביבה. ממש, כן. וזה גם איזשהו סוג של ממש יציאה מהארון, אני חושבת. ובושה. והמון בושה.
זה מביך, זה... זה מאוד קשה, אנשים שהכירו אותך בזהות מסוימת ואתה כבר בפנים לא מרגיש בזהות הזאת, או כבר בחוץ אפילו לא בזהות הזאתי, שהוא מאוד מביך והוא מאוד קשה להתמודד איתו. ובגלל כל מה שאמרת, קודם כל החרדה הזאת שאנחנו חייבים להגדיר את עצמנו, חייבים למצוא דרך, חייבים למצוא משהו, מפחדים מהתסריטים הכי גרועים במוח. זה גם באמת מה שגורם לאנשים בתקופה הזאתי לעשות טעות וללכת על ההזדמנות הראשונה שמגיעה אליהם. וזה יכול להיות בקריירה, לדוגמה, עזבתי עבודה, לא יודעת, כי נשחקתי, כי אני לא מרגישה שאני רוצה לעשות את זה יותר וזה, ואז אני אקבל הצעת עבודה שהיא מאוד דומה למה שעבדתי לפני, ועזבתי כי אני נשחקתי, אבל רק מהחרדה ומהפחד אני ישר אקח את המשרה הזאת.
עוד דיברת על מערכות יחסים, אני כל כך רגילה להיות בזוג, שהבן אדם הראשון שאני יוצאת איתו, אני אכנס איתו לזוגיות.
וזה בדיוק על פי מה שדיברת, ואני חושבת שאיפשהו צריך לדעת גם לתת לגיטימציה לחרדה, להבין שזה ממש בסדר, זה ממש הגיוני להרגיש חרד, וזה ממש הגיוני להרגיש פחד שאתה לא כל כך יודע מה אתה רוצה לעשות, או שאתה לא כל כך יודע מה הצעד הבא שלך, ושנייה, לשהות בתוך הדבר הזה. ולראות מה הוא יכול לתת לי ומה הוא יכול ללמד אותי, במיוחד כי זה הכי קשה בעולם. וואי, זה באמת קשה. בסיפור האישי שלך לא שיתפת פה, אבל נוסף על זה שהסטארט-אפ התפרק, אז גם מערכת יחסים שהייתה לך ארוכה, שזה היה די ברור גם שהיא הולכת לחתונה, נכון? היה ברור לי, לא היה ברור לו.
היה ברור לך לפחות שהוא הולך לחתונה. לגמרי. אז טוב, זה הסיפור שלך, אז אנחנו לא נהיה על זה. גם היא התפרקה. נכון.
אז זה נקודת שבר עוד יותר גדולה, כי גם הזוגיות אין איך להכריז בה עכשיו, אין אפשרות להכריז בה עכשיו. מה היה הדבר הכי קשה בשבילך בתקופה הזאת? אז אני אולי טיפונת הרחיב יותר ואשתף שהיה לי סטארט-אפ, והייתי במערכת יחסים כבר עם מגורים שותפים, שממש, כמו שאמרנו, לי היה ברור שזה הולך לחתונה כמובן, כי זה היה הדבר הטבעי מבחינתי, וגם... מה שרציתי וגם עמוק בפנים בתוך הסטארט-אפ הרבה זמן כבר הרגשתי שזה לא מה שאני רוצה זה לא הולך למקומות שאני רוצה והיה לי מאוד קשה להוציא את זה החוצה בפני עצמי בפני השותף בפני המשקיעים שגייסתי מהם כסף ובמקביל בזוגיות שלי אני מאוד מסכנת באמת לחצתי עליו לקבל את הבת והיה איזה ממש, היינו באיזשהו טיול בחו"ל והייתי בטוחה שהוא יציע לי והוא אמר לי אני לא בטוח שאנחנו מתאימים. אז שני הדברים האלה קודם כל עיכבו בי בבת אחת ובפועל מה שעשיתי בשבועיים עזבתי את שניהם, ממש עזבתי את הסטארט-אפ ועזבתי את הבן זוג וזה היה תחושה של חור.
טהום. תהום, אני אתאר לך פיזית את התחושה, הרגשתי כאילו אם יש ספינה שכזה, שני עוגנים חזקים מחזיקים אותה לעמוד במקום מסוים, שניהם התנתקו. ואז אתה פשוט שד בלי כיוון ובלי לדעת לאן ושום דבר לא מחזיק אותך. וזה היה ממש ממש קשה, קודם כל, מבחינת הסוגיות אהבתי מאוד מאוד את הבן אדם, ברידה זה אובדן, היה לך פה פרק על זה. זה אובדן וזה קושי וזה ממש אובדן לכל דבר, זה לאבד בן אדם שאתה אוהב, שהחלק מאוד גדול מהחיים שלך, את החברים שלו, את המשפחה שלו, את כל מה שמסביב לזה וכמובן את הזהות של בן זוג וגם את הקריירה, איבדתי כאילו את הטייטל, את העשייה היומיומית ופשוט הרגשתי כישלון.
כאילו גם לקראת גיל, לא יודעת, 30, אתה כביכול אמור להיסגר על עצמך, אתה אמור כבר להיות, לדעת לאן אתה הולך, גם מבחינת זוגיות, לנשים מאוד מצפים מהם להתחתן כבר ולהתקדם, מה שנקרא, וגם מבחינת קריירה היה כזה, וואו, מה קורה, מה עושים, אני, ואני זוכרת שממש לא ראיתי את עצמי לא יוצאת לדייטים, לא הייתי מסוגלת לצאת לדייטים. וגם ממש לא הולכת לרעיון עבודה או משהו, זה היה כאילו מביך. לא ידעתי שאני רוצה עכשיו לעבוד איפשהו, זה לא כאילו ידעתי מה אני רוצה, פשוט לא ידעתי כלום. לא היה לי מושג מה אני רוצה לעשות בחיים, ואיך לעזאזל, כאילו, מה עושים? אני קמה בבוקר ומה עושים?
לא ידעתי, מה אני אמורה לעשות? אז זה היה התקופה. וזה תמיד בא בצרות הצרות האלה. האמת שלגמרי. זה לא הסיפור היחיד שאני שומעת, להרבה אנשים זה קורה, שגם זה מתפרק וגם זה מתפרק, בוא זמנית ופתאום אתה...
לגמרי. לחלוטין. גם אני חושבת שיש פה איזושהי אנרציה, כאילו שכוח שמושך כזה עוד דברים שקורים איתו, וגם אני חושבת שמי שמאמין, לא מאמין, לא יודעת, אבל באמונה שלי דברים לא קורים סתם, ולפעמים ממש העיקון כזה אומר לך יאללה, אתה צריך לעשות פה שינוי, וממש קורה לך הרבה דברים קיצוניים עד שאתה מתעורר לעשות את הצעד הזה. אז איך מתמודדים עם התקופה הזאת? איך מתמודדים עם התקופה הזאת?
אז אני אחלק את זה גם לאיך אני התמודדתי באופן אישי, וגם מה המחקרים מראים לנו. אז באופן אישי, אני קניתי כרטיס לכיוון אחד לתאילנד, החלטתי ממש להתנתק מהכל, מכל האנשים שמכירים אותי, ומכל הסביבה שלי, ומהדירה שגרנו ביחד, וממש פשוט טסתי, ובפעם הראשונה בחיים, התמסרתי ב-200% לחוסר ודאות הזאת. את יושבת עם קוקוס מול הים, וכיף לך, יש לך שמש, החוסר ודאות לא כל כך נוראי. ובאמת זה היה, אם אני שנייה מורידה את הציניות, זה היה ממש תקופה של להשיל ממני את כל ה... אם אני אשווה את זה שנייה למשהו, את כל ה...
להוריד את החליפה, להוריד את הזה, להוריד את כל הזהויות שכזה... צברתי אות, שמתי עליי במשך השנים, ושנייה פשוט להיות ברגע. ובחיים שלי לעולם לא הייתי כל כך מאושרת, כמו בתקופה הזאתי, שפשוט אפשרתי לעצמי להיות. וזה לימד אותי שלא חייב טייטל ולא חייב שום דבר כדי פשוט ליהנות מהחיים ולהיות מאושר. ועברתי שם מסע אישי מאוד מאוד מאוד גדול, אני לא אפרט כי זה לא ממש, אני חושבת, רלוונטי, אבל...
ממש אפשרתי לעצמי להיות רגע בחוסר ודאות ולראות אוקיי מה טוב אני יכולה לעשות מפה. ואני זוכרת שהייתה לי גם מחשבה כזאת לפני שקניתי את הכרטיס, כשאני אהיה בת 90, אני אסתכל אחורה והיה לי תקופה כזאת שהיא ריק, שהיא כאילו גם אני לא מחויבת לאף גבר וגם אני לא מחויבת לאף קריירה, אם אני לא אעשה איזה טיול מטורף או משהו קיצוני, אני מה זה אתחרט על זה, זה כאילו זה הזדמנות שאתה מסתכל, סטיב ג'ובס אמר שאי אפשר לחבר את הנקודות, רק לבד לאחור, אז אני עשיתי את ההשלכה קדימה. אמרתי, אם אני אחבר את הנקודות, איך לא עשיתי דבר כזה? וזה כזה ממש דחף אותי לקנות את הכרטיס. וזה היה תקופה מדהימה של כיף ושל פשוט להיות ברגע ושל לגלות מי אני בלי כל הדברים האלה, ולגלות שאנשים אוהבים אותי בלי כל הדברים האלה, ושהערך העצמי שלי אף פעם לא היה מושתת על טייטל מסוים או עשייה מסוימת או כותרת מסוימת בלינקדאין.
תמיד היה פשוט מי שאני בפנים, וזה משהו מאוד מאוד חזק לקחת איתנו. וגם כשהייתי בכל הטוב הזה ובאמת באנרגיה כל כך טובה, ושוב חזרתי לעצמי וחזרתי לחיוניות שלי, הכרתי בן זוג, הכרתי את הבן זוג הכי מדהים בעולם, אנחנו מתחתנים בסוף החודש. מזל טוב. תודה רבה. וזה מראה גם כמה לפעמים אתה לא צריך להיות באיזשהו...
פוס יותר מדי חזק או בכוח בכוח בכוח על משהו שלפעמים דווקא ההרפיה הזאת היא מה שמביאה אלינו את התשובות וזה גם משהו שאני רוצה אנשים שעוברים את התקופה הזאת ייקחו איתם לפעמים בתקופה הזאת זה טוב טיפה להרפות שנייה לשחרר ולהיות כן להיות ערים להזדמנויות ולהיות פרואקטיביים אבל לא מתוך איזשהו דחף שאתם חייבים עכשיו עכשיו עכשיו לדעת את כל התשובות כי העולם לא עובד ככה. אז זה שנייה היה המסע שלי, מה שמעניין אותו, כתבתי על זה בהרחבה בספר שלי, ובואי שנייה נחזור למחקרים, כי יש ממש אסטרטגיות שיכולות לעזור לכל אחד שעובר את התקופה הזאת. אז יש חוקרת מדהימה בשם ארמיניה איברה, אני מקווה שאני אומרת את השם שלה נכון, שהיא ממש חקרה מעבר בין קריירות וזהויות. והיא דיברה על משהו שנקרא עצמי מפשריים, העצמי האפשרי שקיים בעולם ואיך מגיעים אליו. אז היא נתנה שם שלוש אסטרטגיות מדהימות.
קודם כל, תובנת על זה שאנחנו לא יכולים להגיע למי אנחנו רוצים להיות רק דרך לחשוב על זה. הרבה פעמים אנשים, גם אנשים יוצאים למסע כמו שאני יצאתי, יוצאים לטיול או הולכים לאיזה ריטריט או... באיזושהי שאיפה ששם הם יקבלו את התשובות ויגלו מי הם או יקבלו את הדרך שלהם וזה לא עובד. בסוף המוח שלנו לומד מי אנחנו מהפעולות שאנחנו עושים ואנחנו יכולים לבנות זהות חדשה רק דרך פעולות. אז הדבר הראשון זה לעבור מאיזושהי חוסר אקטיביות וכזה חרדה ולהתמקד בוואי אני לא יודע מה לעשות לפרו-אקטיביות והפרו-אקטיביות הזאת לא צריכה להיות איזושהי רדיפה, אלא ממש כל מיני פעולות קטנות שאתה יכול לעשות ביומיום, להיפגש לקפה עם מישהו שמעניין אותך, לקחת איזשהו פרויקט צעד, גם אם אתה עדיין באיזושהי עבודה שאתה כבר עמוק בפנים, לא סגור עליה, לקחת איזשהו פרויקט צעד, ללכת לנסות לעשות משהו שתמיד רצית.
אני יכולה לשתף אותך שאני רציתי לעשות ריטריט של לנשים הכי פרידה בתאילנד, בתקופה שכזה עדיין לא הייתי סגורה על מה אני רוצה לעשות. ותוך כדי זה שעשיתי את הריטריט ואת השיחות מכירה וזה, ראיתי שאני ממש לא נהנית מזה. כאילו אמרתי, וואי, אני ממש כאילו לא רוצה לעשות את זה, אבל זו הייתה התנסות ממש טובה להבין שאני לא רוצה לעשות את זה. ולצד זה התחלתי ללמוד AI לדוגמה, ולעשות כל מיני קורסים וללמוד באינטרנט, וממש אהבתי את זה. אז דרך פעולות, ללמוד דברים חדשים, לפגוש אנשים שמעניינים אותנו, ללכת ממש אקטיבית לנסות.
אבל, וזה אבל גדול, עוד לא להתחייב. עוד לא להתחייב, זה כמו שאתה הולך לקניין והולך ורואה כל מיני בגדים וקודם כל מודד ורואה מה אתה אוהב עליך. אז זאת התקופה, וזו תקופה מהממת, וזו תקופה שצריך לנצל אותה. אז זה באמת הדבר הראשון שצריך לעשות. זה כל כך חשוב, אני רגע אעצור אותך על הדבר הזה, כי נופלים בעצם, אני חושבת, לשני קצוות פה אנשים.
בקצה הראשון עושים כמו שאמרת, עושים ישר את הדבר הראשון ותופסים אותו ומתחייבים אליו וחוזרים לשם, ובקצה השני חושבים, לא עושים שום דבר. לגמרי. חושבים, חושבים, מחכים להגיע לתובנות לגבי מה נכון להם ומי נכון להם ואיך נכון להם לפעול בחיים שלהם, ובאמת כמו שתיארת וכמו שהחוקרת, אותה חוקרת אומרת, ולא רק היא, אנחנו לא יכולים לדעת רק ממחשבה, יש כל כך הרבה דברים שחשבנו שיתאימו לנו וברגע שהתחלנו להתנסות בהם הבנו שזה לא הכיוון ושזה לא מה שאנחנו רוצים. ובכל שלב אני חושבת של חיפוש קריירה, גם אם זה ללכת אפילו ולהחליט מה אני רוצה ללמוד עכשיו ממש בתחילת הדרך, בואו נתנסה בצעדים קטנים, אני מכירה הרבה מאוד אנשים שהלכו למסלול של חמש שנים של לימודי פסיכולוגיה תואר ראשון תואר שני ואז החליטו שהם לא רוצים לעסוק בזה ולא יודעים מה לעשות עם חייהם, או שמעתי סיפור על מישהי שסיימה לימודי רפואה והבינה שהיא בכלל לא רוצה להיות תרופה, או כל מיני דברים כאלה. זה קורה לא מעט, ואותה אישה באמת הייתה אמיצה מספיק כדי לעשות שינוי קריירה, אבל יש הרבה אנשים שאומרים, מה, כבר השקעתי כל כך הרבה שנים, אז אני אשאר, ונשארים שנים על גבי שנים במקומות שהם לא נכונים להם, והם לא טובים להם, והם לא מביאים לידי ביטוי את החוזקות שלהם, ולא מספקים אותם, והם מרגישים שחיקה מאוד גדולה.
וחוסר משמעות ועדיין נשארים רק מתוך הפחד לשנות ומתוך הפחד להיות בתקופות האלה שאין בהן כלום, שעליהן אנחנו מדברים, מדברות, שזה באמת מאוד מפחיד. אין לי שום שיפוטי על זה, זה באמת מאוד מפחיד. אני חושבת שהפתרון הזה של הצעדים הקטנים הוא פתרון טוב. אנחנו לא יודעים עם מחשבה בלבד. תתחילו לצעוד.
תעשו צעד קטן, תעשו ניסיון, תתחילו, תבדקו, תעשו שינוי כיוון. עובד? יופי. לא עובד? אפשר להסיט את ההגה.
אבל... לא להישאר בפסיביות הזו, אני מחכה להחליט, זה לא מוביל לשום מקום. נכון, והשאלות הטובות לפחדנים שבינינו, שזה רובנו בתכלס, הכי נורא לעזוב משהו, אתם לא חייבים. תתחילו תוך כדי, תתחילו תוך כדי לעשות צעדים קטנים, תתחילו תוך כדי ללמוד משהו שמעניין אתכם, תתחילו תוך כדי לקחת איזה פרויקט. זה באמת לא חייב עכשיו לשבור את כל הכלים כמוני, אם כן אתם רוצים לטוס את איילן לכיוון אחד, אני ממליצה, אבל לא חייב ממש לשבור את כל הכלים כדי להתחיל במסע חקירה המדהים.
מה זה, ואיזה כיף להסתכל על זה כמסך חקירה ולמידה, איזה עושר, איזה הזדמנויות יש בפנינו, כמה העולם הזה גדול, כמה יש לו מה להציע, פשוט לעשות את הצעדים הקטנים האלה, ודרכם אתם גם תלמדו הכי הכי הכי הרבה, וגם תיהנו, ותצברו ניסיון, ותבינו את עצמכם הרבה הרבה יותר טוב. ועוד דבר מעניין על זה, זה שחלק מהחרדה והחוסר ודאות הזאתי, זה מזה שאין לנו הגדרה בתוך המוח, והמוח ממש חייב הגדרות. למי אנחנו? מה אנחנו? אני יכולה לשתף אותך שאני, קודם כל הוצאתי ספר לפני עיוני, אז היה לי מאוד קשה להגדיר את עצמי כסופרת.
והרבה זמן לא הצלחתי להגיד אני סופרת, את צמד המילים הזה. ואז, כשממש התחלתי לכתוב ולהתעמק בכתיבה של הספר, המוח שלי למד, את סופרת, זה מה שאת עושה, את כותבת ספרים. התחלתי להגיד הרבה יותר בקלות, אני סופרת. ועצם העשייה... יצרה לך את הזהות.
יצרה לי את הזהות. וזה המפתח פה, אני חושבת. כן, וגם עצם העשייה היא גם עוזרת באמת להבין מי אנחנו ולהגדיר זהות, ומה מתאים לנו ומה לא, וגם היא עוזרת באמת להניע גלגלים, וזה מביא אותנו לפעמים למקומות שלא דמיינו. יש את הסיפור למשל של ג'יי קיי רולינג, שהוא סיפור... מאוד מעורר השראה ויש המון סיפורים כאלה הרבה מהאנשים הכי מצליחים והסיפורים הגדולים היה להם תקופות כמו של כולנו בחיים על הימינליות האלה שבהן הם לא ידעו מי הם ומה הם ולפעמים חששו שהם לא יוכלו לסגור את החודש ולשלם חשמל.
אז רולינג שכתבה את הארי פוטר והיא כנראה הסופרת המצליחה ביותר בעולם. היא מספרת סיפרה בנאום בוגרי הרווארד ששבע שנים בלבד אחרי שהיא סיימה את הלימודים שלה. היא הייתה במצב שהיא תיארה ככישלון עצום, גם הנישואים שלה התפרקו, היא הייתה היום יחידנית, בלי עבודה, היא הייתה ענייה, והיא אומרת, כמה שאפשר להיות ענייה בבריטניה בלי להיות חסרת בית, ואז היא באמת מתחילה ככה לכתוב על מפיות בבתי קפה את הארי פוטר, ובאיזושהי שלב הדבר הזה הופך להיות הארי פוטר, ובאותו נאום בהאוורדי אמרה המשפט, מאוד יפה, היא כתבה, שני משפטים, גם הכישלון פירושו הפשטה של כל מה שלא חיוני. בעיניי זה משפט מאוד מעניין להסתכל על זה ככה רגע, כי כשלוקחים לך את כל הדברים האחרים ואת נשארת רק את, אז את באיזו תחושה גדולה מאוד של כישלון, אבל בסוף כל הדברים מסביב, אפשר לנשום בלעדיהם, אפשר לקום בבוקר ולחיות בלעדיהם, וכמו שאת גילית, שלא רק לחיות, שהיית בלי כל הדברים, בלי כל החליפות שמסביב. והמשפט הנוסף, שהוא יפה ממש בעיניי, זה התחתית הפכה ליסוד המוצק שעליו בניתי מחדש את חיי.
ואולי יש משהו בתקופה הזאתי שאם לא ממהרים לברוח ממנה, שלפעמים זה ממש לגעת בקרקעית, ממש לגעת בתחתית, זאת התחושה, אם לא ממהרים לברוח מזה, אז לומדים שאפשר להיות בתוכה ולהיבנות ממנה, ואז זה גם פחות מפחיד. אנחנו יודעים שהקרקע הזאת היא מפחידה והיא קשה, אבל בסוף יש שם קרקע. זאת אומרת, יש שם קרקע, זה לא באמת תהום, יש שם איזושהי קרקעית, אבל היא מוצקה, ואם אנחנו לא מפחדים ממנה כל כך, אז אפשר להתחיל לבנות עליה יסודות. ומי שממהר מדי לברוח מהתקופה הזאת, אז לא לומד להתמודד איתה. ואני חושבת שהיום בעולם של היום, כמו שתיארת פה קודם, זה קריטי שנלמד להתמודד עם התקופות האלה.
מאוד. זה קריטי שנלמד לגעת בקרקעית לפעמים, ולראות שיציב שם ושאנחנו יודעים ללכת עליה. כי אחרת הבהלה והחרדה היא תהיה כל כך עצומה בכל שינוי, ובעולם הקריירה של עכשיו כל הזמן יש שינויים, שזה יהיה מאוד קשה לשאת. ממש, זה לדעתי, זה כלי הישרדות בסיסי לעולם של היום, להתמודד עם שינויים, וגם אפילו חברות, ארגונים, הם מחפשים אנשים שיודעים להתמודד עם החוסר ודאות הזאת. נכון.
אז נגיע לזה בסוף גם איך מתקשרים תקופות כאלה מול ארגונים, כי זה גם עניין. נכון, נכון. אבל לגמרי, כל מה שאמרת מדהים, ויש הרבה סיפורים על אנשים כאלה. יש מלא, כן. עכשיו ניגע בצעד השני שצריך לעשות, באסטרטגיה השנייה בעצם.
שזה קצת היפרדות מהקשרים החברתיים של הזהות הקודמת, לאו דווקא לנתק קשר לגמרי, אבל כן שנייה להתרחק ולהתחבר מחדש לאנשים חדשים שנותנים לך יותר לגיטימציה. תסבירי, תסבירי, תסבירי. אני אסביר. הרבה פעמים אנשים שמכירים אותנו בזהות X, אפילו בלי לשים לב, לא מתוך חורה, או מתוך מה שהם חושבים שטוב עבורנו, או מתוך פשוט הם רגילים להתייחס אלינו כמשהו מסוים, יגררו אותנו מהר מאוד בחזרה למקום הזה, לאמונות האלה, וגם איפשהו לא ידעו להכיל את החרדה והחוסר ודאות הקיומית שאנחנו נמצאים בה. ויש משהו בלמצוא סביבה חדשה, אולי יותר דומה למה שאתה רוצה לעשות כרגע, אם כבר יש לך רעיונות.
ואם אין לך עדיין שום כיוון, אז עוד סביבה של אנשים שנמצאים כרגע בחיפוש עצמי, יכול מאוד מאוד מאוד לעזור לך בתקופה הזאת. יכול להיות שאתה פותח לדוגמה על עצמי, שבטיול שאני הייתי בתאילנד, אני הכרתי המון דמויות במסע הזה שלי, שעשו שינויים קיצוניים בחיים שלהם. לדוגמה, בחור חרדי מבני ברק, שהפך להיות חילוני ועבר לגור בקופנגן, שזה המקום עם הכי הרבה חופש בעולם. ורק עצם לשמוע את הסיפור שלו, לראות את הדרך שהוא עשה, וגרם לי להבין כמה זה, וואי, זה ממש בסדר, איך לפצויות, ולא הייתי בלחץ הזה של הסביבה שלי, של המשפחה, של כל מי שהכיר אותי לפני, שאני חייבת, חייבת, חייבת עכשיו לטמע צעד הבא בקריירה. אם כבר יש לך איזשהו כיוון, לדוגמה, אני ידעתי שאני רוצה לכתוב ספר, הצטרפתי לקבוצה של סופרים בפייסבוק, ופתאום השיחות כאילו מדברות את מה שאני רוצה להתקדם אליו.
יש לי חברה שרצתה להיות דיג'ייט, אז אין לך ללמוד דיג'יי והתחילה יותר להסתובב בזה, בתחום התחום הזה, מיעוט על המפגשים שקשורים לזה. אז איזשהו ניתוק מה... לאו דווקא ניתוק מוחלט, איפה שצריך, כן, אם זה לא עושה לך טוב, אז כן. אבל לייצר את הקשרים החדשים. חווה אולי של המעגלים החברתיים וחיפוש אנשים שהם קצת יותר דומים ל...
לך או שיכולים לתת לך השראה בשלב הזה ולא רק לכבול אותך לזהות הקודמת שלך או לקושי שיש בהינתקות ממנה. בדיוק, יש מצב שזה גם חברי ביניים כאלה, כן, יכול להיות, אבל לאפשר לקשרים האלה לקרות גם אחרי פרידה רומנטית או פנסיה, לא סתם יש כל כך הרבה קבוצות תמיכה לפנסיונרים שעושים דברים ביחד. לגרושים גרושות, לאלמנים לאלמנות, כן, כל מיני אנשים שהחיים השתנו. והסטטוס בהתאם משתנה ובאמת אתה כבר קצת אחר מהחברים שהיו לך עד עכשיו כי בדרך כלל אנחנו מתחבאים עם אנשים שהם דומים לנו. נכון.
אז אני חושבת שהרבה אנשים באמת שעוברים שינויים כאלה בזוגיות חווים את זה חזק. אנשים שמתגרשים פתאום שכל החיים זה היה קבוצות של זוגות חברים זוגות זוגות זוגות ופתאום אתה לא. אז להישאר רק בתוך החבורה של הזוגות זוגות זה באמת יש בזה משהו שמשאיר אותך קצת מאחור.
חפשנו עוד קבוצות של אנשים שדומים לכם, מפוטרי הייטק, אנשים ש... כן, זה גם מנטרל, אני חושבת, איזושהי שיפוטיות שיש לסביבה הזאת שמכירה אותנו בזהות מסוימת, לאו דווקא שהיא באה במקום רע, אבל היא קיימת, יש איזושהי שיפוטיות. אני רוצה שנייה לשאול אותך שאלה, לדוגמה, את היית פסיכולוגית, עשית כל מיני דברים, פתאום התחלת לעלות תוכן באינסטגרם והתחלת להיות גם יותר תוכן. כן. איך זה היה לך?
איך האנשים בסביבה שלך הגיבו? וואי, זה היה לי בעיקר ממש מביך, ממש ממש מביך. בסרטונים הראשונים שהעליתי, הבאתי מישהי שתעשה את זה, כי לא היה לי מאמץ לעשות את זה לבד, וגם לא כל כך ידעתי איך. וכאילו, כל סרטון הקלטנו מאה פעמים, כי שום דבר לא הרגיש לי מספיק טוב, וממש התביישתי. ובהתחלה גם לא הייתי מספרת שאני באינסטגרם לאנשים, וכזה, זה נורא הביך אותי להגיד מה אני כאילו, מזה, אני גם עושה, זה הרגיש לי...
כזה לא רציתי שכזה השלב הראשון זה בדיוק מה שתיארתי עם הזחל בהתחלה, בגלל זה אני אוהבת את הדוגמה הזאת של שבט, זה המרק המגעיל הזה, שהוא עוד לא שם ועוד לא שם, אז גם סרטונים ראשונים שהיו מעלים זה עוד לא עדיין נראה טוב, עוד אין עוקבים, גם אין עוקבים עדיין וגם אין את זה ואת שולחת משהו והכל, ובמשך הרבה מאוד זמן לא הרשיתי בכלל נגיד לעלות לפייסבוק ששם יש הרבה אנשים שאני באמת מכירה, מכירה בדיוק הסביבה הקרובה, בדיוק ורק לאינסטגרם ששם זה זה אנשים חדשים שכי לא היה לי חשבון בכלל, אז התחלתי מאפס והתחלתי לעלות ולקח הרבה זמן עד שהרגשתי בנוח לקחת את הדבר הזה ובאמת להכניס את זה לסביבה שאני גם מכירה ולהגיד הנה זה גם חלק. ואני בטוחה שיש אנשים שיפתחו עיניים ויש אנשים שכאילו יותר יעקלו את זה או יותר מכירים את העולם הזה, לאו דווקא מעקמים עיניים כי הם לא מכירים, זה לא העולם שלהם. אז זו דוגמה ממש טובה וזה למה שאלתי אותך את השאלה הזאת. כי זה לאו דווקא לעזוב, פתאום ליצור עוד זהות חדשה. נכון, וזה באמת מעניין וחשוב, כי גם חלק ממה שעשיתי זה ליצור קשר עם אנשים שראיתי שעושים את זה, וככה גם להתחיל לעקוב, וגם קצת להתעניין, ולהתחבר, ולהרגיש פחות מוזרה בתחביב החדש הזה.
לגמרי. זה פיתח לי להתחבר. לגמרי. כן. אז הנה עוד דרך מדהימה להתמודד עם התקופה הזאת, שגם ממש יהיה לכם כיף לדעתי לייצג קשרים עם אנשים חדשים, המון השראה, המון חיבורים, ו...
וגם מרגיע קצת חרדה, החיבורים והאנשים שדומים לנו זה מרגיע חרדה. והדבר השלישי, והמאוד מאוד מאוד מעניין, שפה אנחנו גם קצת נוגעים באיך אנחנו מתקשרים את התקופה הזאת בסוף שאנחנו רוצים להגיש שוב קורות חיים או משהו כזה, זה הנרטיב. איזה נרטיב אנחנו בונים סביב התקופה הזאתי? קודם כל בפני עצמנו, אוקיי? לי בהתחלה בתור ה...
המשבר הזה שעברתי, הנרטיב שהיה לי במוח, כאילו תסמן את המתחזה ובטח אני לא באמת כזאת טובה ובטח אני כישלון ויופי בניתי עד לכאן ומפה הכל מתפרק ואבא שלי צדק הייתי צריכה לעשות טוב, איזשהו נרטיב שהוא לא באמת משרת אותי. אבל אם אנחנו בונים איזשהו נרטיב, קודם כל בפני עצמנו, שהוא משרת אותנו, וגם יהיה לנו קל יותר לתקשר עליו לסביבה, וגם יהיה לנו קל יותר לתקשר את זה מול ארגונים. אז לדוגמה, בשבילי, היום אני יודעת להגיד אחורה שזו הייתה תקופה באמת הכי אמיצה בחיים שלי, שבפעם הראשונה, אני בקריירה מגיל 13, העזתי לעזוב הכל ולגלות עוד דברים חדשים שיש לעולם הזה להציע, ותכף זה גם ממש דייקתי את עצמי ועברתי מסע התפתחות אישית. אז כל אחד בתקופה הזאתי יכול לאמץ איזשהו נרטיב של למידה והתפתחות וסקרנות. זה נרטיב שגם אנשים הרבה יותר קל להם להבין אותו, וגם ארגונים.
תחשיב שאני באה לארגון לצורך העניין, הייתי עורכת דין עכשיו חמש שנים, שזה הכי לא מתאים לי בעולם, אבל לצורך הדוגמה, הייתי עורכת דין, החלטתי לעזוב, נשחקתי, הייתי באיזשהו מסע כזה של למידה וגיליתי משהו חדש שבא לי לעשות. ועכשיו בתפקיד החדש אני מחפשת להיות, לא יודעת מה, יועצת ארגונית. אז אם הנרטיב שאני אעבור איתו זה, קיבלתי כל כך הרבה כלים מהיועצתי עורכת דין, למדתי את זה ואת זה ואת זה, ואז ניסלתי עוד תקופה שלמה ללמוד את כל העולם הזה, ועכשיו שני העולמות האלה מתחברים לי, ואני יודעת גם מבחינה משפטית בדיוק את הכללים, וגם את כל העולם הנוסף שלמדתי, איזה סיפור יפה יש לך לספר עכשיו. אז הנרטיב הזה הוא כל כך חשוב כי זה גם אם אני מחזירה אותנו לשאלה הראשונה ששאלת אותי איך את מגדירה את עצמך מה את עושה היום נו מה את עושה עכשיו את יכולה להגיד פשוט אני בתקופה עכשיו של גילוי עצמי אני מנסה כל מיני דברים חדשים זה תשובה הרבה יותר מדהימה והרבה פעמים את תראי שאנשים יגידו יא גם אני מרגיש ככה מרגיש משהו דומה כי הרבה אנשים מרגישים את זה אז זה הדבר השלישי ושלושת הדברים האלה זה בעצם כמו שדיברנו המהות של לא לחשוב את הזהות החדשה שלך, אלא לפעול את הזהות החדשה שלך. הסיפור, האסטרטגיה השלישית היא באמת קריטית, היא נורא נורא חשובה.
הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו בסוף משפיע גם על החוויה שלנו, גם על הביטחון שלנו, וגם על המדדים הפיזיולוגיים, כן, על איך נרגיש, על כמה סטרס יהיה לנו בגוף. למשל, כשמסתכלים נניח על לחץ באופן כללי, אז רואים שהאופן שבו אנחנו מגדירים את הלחץ, או מתייחסים ללחץ, משנה לגמרי איך שהלחץ משפיע עלינו. נגיד לקחו באיזשהו מחקר אנשים לפני מבחן מאוד מאוד גדול, ומן הסתם לפני מבחן גדול ומשמעותי זה משהו כמו הפסיכומטרי כזה שיש בארץ, רק לתואר שני, ולחלק מהאנשים אמרו שהלחץ שהם הרגישו לפני המבחן הוא טוב, כי זה אומר שהוא מפקס אותם וממקד אותם, וזה אומר שזה חשוב להם, ועכשיו המוח שלהם לא יתמקד בדברים אחרים, ולחלק לא סיפרו את הסיפור הזה, ואז כשהם נלחצו, אז הם פשוט נלחצו. וראו שאנשים שסיפרו להם שהלחץ הזה הוא בסך הכל עושה, יש לו תפקיד חשוב במיקוד שלהם לבחינה, אז גם הביצועים שלהם במתמטיקה באופן ספציפי היו טובים יותר, אבל גם החוויה שלהם הייתה הרבה יותר טובה. זה לא שהם דיווחו על פחות לחץ, הם היו בלחץ, אבל למרות זאת החוויה שלהם הייתה נעימה יותר, והביצועים שלהם היו טובים יותר, והם פשוט היו פחות בלחץ מהלחץ, נקרא לזה ככה.
וזאת בדיוק התקופה הזאת והסיפור וכמה שהוא חשוב, כי אם... פגשתי לא מזמן מישהו שהוא, גם התפרקו לו הנישואים וגם פיטרו אותו מעבודה ממש בהפסד קצת קטן. כן, סיפור שהוא קצת דומה לשלך, אבל בעוצמה גדולה יותר. ובהתחלה הסיפור שלו היה של, יואו, זו התקופה הכי מנחוסה בחיים שלי, גם זה וגם זה, ואני לא מאמין איך זה, אני צריכה, אתה יודע, עשרת עין ערך, לפת מזוזות, מה קורה לי בחיים, ואיזושהי שאלה במסגרת תהליך של טיפול. פעם אחת דיברתי איתו וקניתי לו ספר כזאת עם משהו כזה, עם חמסה כזאת נגד עין הרע, אמרתי לו קח, ואז הוא אמר אני לא צריך את זה, אני מבין שזה בכלל לא הסיפור, סיפור אחר לגמרי.
אני יצאתי ממערכת יחסים שהיא לא הייתה לי טובה, ומהעבודה שסבלתי בה והשתעממתי בה, ועכשיו יש לי הזדמנות לייצר שוב את החיים, לייצר מחדש את החיים שלי, כך שיהיו טובים ומתאימים למה שאני רוצה, מדהים. וזה כל כך היה יפה לשמוע את זה, מה זה, מי אתה, מי אתה, מה קרה פה? זה ממש כן. החוויה פה היא אחרת לחלוטין, היא אחרת לחלוטין. ויש סיפור על הסרטן הכחול, את מכירה אותו?
לא. הסרטן הזה? איזה סרטן כחול, אומרים שזה גם לובסטר ככה, אני לא יודעת, לא בדקתי את הנתונים, אבל הסיפור יפה כמשל בכל אופן. זה שאומרים שבעצם הסרטן הזה הוא לא, אין לו קונכייה משלו. עצמו שגדלה על הגוף שלו, אלא הוא נכנס לתוך קונכיות שהוא מוצא.
והוא שם על עצמו קונכיה מסוימת, ובאיזשהו שלב הוא גדל וגדל, ואז הקונכיה מתחילה ללחוץ לו. ויש לו עכשיו שתי אפשרויות, האפשרות הראשונה היא להישאר בתוך הקונכיה שלא מתאימה לו יותר, עד שהוא יחנק בהדרגה למוות, והאפשרות השנייה היא לצאת מהשריון שלו וללכת לחפש קונכיה חדשה. ובזמן הזה הוא הכי רגיש והוא טרף קל וזה מאוד מאוד מסוכן בשבילו כי בלי קונחייה הוא יכול למות בקלות. אבל מהצד השני זאת האופציה היחידה שלו באמת לשרוד ולגדול ולהמשיך לצמוח ולהתפתח, לקחת את הסיכון הזה של האמצע בין הקונחיות ובעיניי להסתכל על זה ככה, להבין שעכשיו אני באמצע הזה שהוא מפחיד וקשה, אבל זה מה שיכול גם לאפשר לי לגדול ולהתפתח וליצור מחדש ולהמציא מחדש.
זה באמת נותן המון מוטיבציה ומרגיע גם את החרדה במידה מסוימת אולי. לגמרי, אני אגיד עוד משהו קטן על מה שאת סיפרת על הבחור ההוא, יש משהו בפיזיקה קוונטית שנקרא אפקט הצופה, שהדרך שאתה מסתכל על משהו משפיעה על המשהו עצמו, זאת אומרת הדרך שאנחנו מסתכלים על המציאות משפיעה באמת על המציאות, ואת החזרת אותי גם אחורה למסע שלי כי אני זוכרת שבהתחלה כל מה שסיפרתי לעצמי ולאנשים, זה שזו התקופה הכי גרועה בחיים שלי, ושהכל התפרק לי, ושאני לא יודעת מה לעשות. ומה שאני זוכרת, בתוך מסע כזה, כשאתה מטייל לבד, אתה פוגש הרבה אנשים. אז כל פעם שואלים את השאלה, מי אתה, למה באת לפה? זה שאלות שכזה ממש שואלים.
ואני זוכרת איך תוך כדי המסע, הסיפור שלי השתנה, מה שסיפרתי השתנה. ואני ממש זוכרת שבאיזשהו שלב התשובה שלי הייתה, הפרידה הזאת זה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים האלה, וזהו מה שיצר את המציאות, ובסופו של דבר באמת מצאתי שם את אהבת חיי, גבר הכי מדהים בעולם, שהכי טוב לי איתו בעולם, וזה באמת, תסתכל את החורב ואומרת וואו, איזה מזל שזה קרה, זה הדבר הכי טוב שקרה לי, ועצם ההסתכלות שלנו על המציאות, ועצם איך שאנחנו מדברים, זה מה שיוצר את המציאות, בגלל זה גם אני אומרת לנשים אחרי הפרידה לכתוב, ממש לכתוב אקטיבית על דף, למה הפרידה הזאת זה הדבר הכי טוב שקרה לך. ממש לכתוב את זה ולספר לעצמנו את הסיפור הזה, כי זה מה שישפיע על המציאות. אני מסכימה איתך, אני אעשה על זה כוכבית, אבל אני חושבת שצריך לעשות את זה בזהירות, כי לפעמים זה לא הפי אנד, ולפעמים המציאות נשארת קשה גם כשאנחנו זה, אבל אני חושבת שבהחלט יש לזה השפעה, ויש לזה השפעה בעיקר גם על איך שאנחנו מרגישים, שזה משפיע מאוד גם על איך שאנחנו פועלים במציאות, ובסופו של דבר גם מעצב את המציאות שלנו. אוקיי.
אז אני מסכמת קצת את העצות שדיברת עליהן, אמרת גם לתת לזה שם באמצעות הסיפור, לתת שם, לא אני תקועה, אני מבולבלת, אני לא זה, אלא אני באמת באיזושהי תקופה של מעבר, אולי נשתמש במונח הזאת, אז זה אולי, המונח הזה אולי עוד אנשים יכירו, כן, אני בתקופה לימינלית, אני בתקופה כזאתי שאני בבין לבין, שאני מנסה לחפש ולהבין, זו תקופה שהכל פתוח בפניי עכשיו, שזה יכול להיות מאוד מרגש. לא למהר לסגור ישר את האפשרות הראשונה שמגיעה, כי אנחנו יודעים, כמו שאמרנו, שהמוח מעדיף ודאות רעה לפני אי-ודאות, אז הכי קל זה לחזור למה שהיה קודם, למוכר, גם כשלא רצינו להיות בתוכו יותר, אנחנו מגלים שאי אפשר לשאת האי-ודאות, אבל מתרגלים לשאת אי-ודאות, ואפשר להתאמן על לשאת אי-ודאות, בעולם שלנו היום, אז כדאי להתאמן על התחושה, על היכולת לשאת את אי הוודאות.
אני הייתי מציעה פה גם לאמץ המון המון המון חמלה עצמית, היה לנו איזה בפרק האחרון, לא נגיד האחרון, כי אני לא יודעת איזה יצא, אני מציעה גם לאמץ המון המון חמלה עצמית בתקופה הזו, להיות טובים עם עצמכם, ואנחנו יודעים גם שבמחקר רואים שחמלה עצמית מנבאת הסתגלות. טובה יותר אחרי משברים, אז כשעולה הקול הזה של מה קרה לך, היית צריכה כבר להיות במקום אחר, הנה את עוד שנייה בת שלושים, אין לך עבודה, או הנה את בת ארבעים, אין לך איזו גיוס, תעצרו, תעצרו שנייה, הוא לא תורם שום דבר, הוא רק מקשיע לכם, ואנחנו יכולים לשתות עליו ולהמיר אותו בקול אחר, תמיד תשאלו את עצמכם מה הייתם אומרים לחברה טובה, חבר טוב אדם שאתם אוהבים. דיברנו על זה שכדאי לנסות דברים בצעדים קטנים לפני שאנחנו מחליטים ולהחליף, או לא להחליף, להרחיב, להרחיב את המעגלים החברתיים שלנו. הייתי מציעה גם להרחיב את הזהויות שלנו באופן כללי, דיברנו על זה גם בפרק על בינה מלאכותית עם דרור גלוברמן, שאנחנו בעולם שהקריירה היא כל כך לא יציבה, שכדאי... שהזהות שלנו לא תישען רק על עמוד אחד ושיהיה לנו כל מיני דברים שעושים לנו טוב.
ואני הייתי רוצה להציע גם שבתוך אי הוודאות, בתוך התקופה הזאת, אולי לצאת לתאילנד ולעזוב את הכל זאת אופציה נהדרת, אבל אם אתם לא עושים את זה, אז אולי אפשר גם לייצר בתוכה ודאות, כי בסוף חוסר ודאות מוחלט וחוסר שגרה מוחלט זה שובר אותנו, אז בתוך אי הוודאות אפשר לייצר ודאות, אפשר לדעת שיש לכם, לא יודעת, בערב נפגש עם חברים, עם אימון ובבוקר אתם יושבים על המחשב שעה ומחפשים עבודה, אני לא יודעת, איזשהו סדר יום שכזה שייתן קצת יציבות, כי כאוס מוחלט זה מאוד קשה לנו לשאת. אני הייתי מציעה גם שבתוך חוסר הוודאות לנסות כן לייצר לעצמנו איזושהי שגרה, כי כאוס מוחלט זה נורא נורא קשה לנו, השגרה הזאת יכולה לכלול גם סדר יום מסוים, שהוא יהיה יחסית קבוע או לפחות ידוע כדי שיהיו לנו איזשהם עוגנים לאורך היום, וגם לצרף פה את מה שדיברנו עליו לאורך הפרק, את זה שבסוף אנחנו לא צריכים להיות פסיביים ולחכות שהזדמנויות ייפלו עלינו. לא לנוע במהירות לעבר ההזדמנות הראשונה שיש לנו ולהתביית אליה ולהתחייב לה, אבל כן לפעול, כי זאת אפשרות, זאת הזדמנות שהיא מאוד מיוחדת בסוף, הזדמנות לבחור, הזדמנות להבין מי אנחנו ומה נכון לנו, אבל אי אפשר להבין את כל הדברים האלה מכמו שאמרת, פשוט לשבת במקום ולחכות. אז לכו לקרוא, לכו ללמוד על עצמכם, לכו לשמוע פודקאסטים, לכו...
לעשות פעולות אקטיביות אתם, לפגוש אנשים, להתחיל מיזמים, להתחיל התנדבויות, להתחיל בצעדים קטנים, לנוע, וזה אולי גם כדאי לשלב את זה ממש במהלך היום, כאיזה שהן משימות קטנות של התפתחות בתוך התקופה. אני רוצה לשבת עם הבן אדם הזה שמעניין אותי, אני רוצה לקרוא את הספר הזה, אני רוצה לשמוע פודקאסט על הנושא הזה והזה, אני רוצה לעשות מחקר, ללמוד איך לייצר תוכן עם AI, ככה ואין סוף באמת ל... לדברים האלה שאנחנו יכולים לעשות ולנסות. וההצעה האחרונה, שעליה לא דיברנו, אבל אני חושבת שחשוב להוסיף אותה, שלי פה מוסיפה לנו מאחורי הקלעים. יש אנשים שלא מצליחים בסוף למצוא את דרכם לבד, ויש הרבה מאוד מקומות, ארגונים, שיכולים לעזור בדרך, אגודות, כל מיני כאלה שאני לא יודעת איך קוראים להם, אבל למשל, שלי, את מתנדבת עובדת, איפה?
במסע אל האופק. מסע אל האופק שמיועד לחיילים משוחררים שלא כל כך יודעים לאן להמשיך מכאן. ויש כל מיני מקומות של ייעוץ קריירה וייעוץ תעסוקתי, ויש גם אנשים שזה המקצוע שלהם, ללוות אנשים בתקופות של משבר ולעזור להם לחשוב איך ממשיכים הלאה. אז אם אתם מנסים את כל הדברים שדיברנו עליהם פה ועדיין לא יודעים איך להמשיך מכאן ומה כדאי לעשות עכשיו, אז אפשר וכדאי גם לפנות לעזרה, ועזרה גם... בעולמות הקריירה, קצת כמו שדיברנו עכשיו, אבל גם עזרה רגשית, נפשית, להבין איך אני ממשיכה לפעמים לקשר חדש אחרי שהתרסק לי הלב מהקשר הראשון או נשבר לי האמון.
אז אם אתם רואים שאתם לא יכולים לבד, תבקשו עזרה, זה גם בסדר. נועה, משהו שאת רוצה לומר ולא שאלתי? אני רק רוצה להגיד באמת לסיום ולתת את כל הלגיטימציה. לתקופה הזאתי ולהגיד שיש לנו איזושהי תפיסה שככה לימדו אותנו כמו שאת אמרת במוח צריך לעשות את זה ואז את זה ואז ההתקדמות היא באיזשהו ציר מאוד ברור ואחיד וזה פשוט לא רלוונטי היום זה לא עובד ככה ואם תסתכלו קצת באינסטגרם או קצת תדברו עם אנשים בשיחות עמוקות אתם תראו כמה אנשים נמצאים בתקופות כאלה כל הזמן יכול להיות שלפני שנתיים הוא היה סגור על הדרך שלו ברמות ועכשיו פיטרו אותו מהעבודה משהו למד לא רלוונטי בכלל, אז איפשהו פשוט להבין שאם מצהיר קריירה היה נראה קו ישר, היום הוא נראה יותר כמו איזשהו סבך שעולה ויורד ואיזשהו משהו הרבה יותר מעניין גם ומסקרן, תחשבו איזה משעממים החיים שלנו היו אם זה היה איזשהו קו אחיד, וזה ממש מיומנות שכל אחד מאיתנו לדעתי צריך לפתח, איך להתמודד בתקופות לימינליות. מסכימה מאוד, תודה רבה רבה רבה, נו, הנה הספר החדש שלך פה על השולחן, להזמין הרצאות.
אז אפשר לקרוא אחריי באינסטגרם, שאני מעלה שם תוכן על כל הדברים האלה. הספר שלי נמצא בכל החנויות ספרים, כרטיס לכיוון אחד. ואני ממש אשמח לשמוע מכם, איך אתם עוברים את התקופה הזאת. נוער, זה המרואיינת הצעירה ביותר שלנו אי פעם. נכון, שלי?
נכון לי. כן, כן. יפה. אתה תואר של כבוד פה בתוך... נכון, אנחנו לוקחים דם אחרי תקופות לימינליות, מגיעים לכאלה טייטליסטים.
עד כאן להיום, תודה לכל צוות רשת עושים היסטוריה, לשלי נוי, עורכת התוכנית והעורכת הראשית והעורכת של הכל, ולאורית דישי, הטכנאי שלנו, איש הסאונד שמאחורי הקלעים, שאחראי על הסאונד שלכם פה, לראות שוקר, מנהלת השיווק והסושיאל, עמית חזזי ואילן צילמן מהמכירות. אתם מוזמנים לשלוח לנו שאלות בקבוצת הוואטסאפ שלנו בפייסבוק. ובאינסטגרם ולעקוב ותודה שהאזנתם. סיפרו לנו על התגובות האלימינליות שלנו ואיפה הפרק הזה פגש אתכם ונתראה בפרק הבא