איטדקימס: בואו נתחיל לאכול [מילים ביפנית שאין בעברית]

לישראלים, או לחלק נכבד מהישראלים, מאוד קשה עם המטבח היפני. קודם כל בגלל שאתה צריך להיות מאוד פתוח. ואתה צריך להיות כמו יפני. אתה אוכל הכל.

מה שמביאים לך. בלי לשאול שאלות. אז יכול להיות שיהיה מצב שבו הישראלי בא, מסתכל ורואה את כל המנות, ואז הוא אומר, את כל הסיפוד תחליף לי לצ'יקן, ואת כל הצ'יקן תחליף לי לביף, ואת כל הביף... והוא בינתיים חושב איך הוא מחליף את הלקוח. וואו, זה ממש לא מוצא.

אז כדאי להתאבד. עדיף להתאבד. חדשנות היא לא סיסמה, היא תפיסת עולם.

של דיוק ועבודה בלי פשרות. כך טויוטה הפכה ממפעל לנולי הריגה למותג הרכב המוביל בעולם ובישראל. כי חדשנות לא מתחילה במנוע, היא מתחילה בהחלטה אסטרטגית להיות טובים יותר מאתמול.

יש מילים שאין להן תרגום לעברית, אבל יש חוויה אחת שכולם מכירים. סוהו. כבר יותר מ-25 שנה שמסעדת הסוהו בראשון לציון מגישה את המטבח היפני במיטבו. סושי מדויק טעמים מפתיעים ואווירה שאין בשום מקום אחר. סוהו, הטעם של יפן, בעברית.

הפרק בחסות החברה הגיאוגרפית. כמו המילים היפניות שלא מתרגמות בקלות, גם מסע אמיתי קשה להסביר במילים. צריך לצאת, לראות ולהרגיש. החברה הגיאוגרפית מזמינה אתכם למסעות שפותחים עולמות חדשים. כשתחזרו, תבינו.

ברוכים הבאים למילים ביפנית שאין בעברית. אני יושי גוצ'י ואני דנה נחומרמן. יחד נגלה איך הרשות או לחיים, הרעיונות מתמוצטים נאלק למילה אחת ביפן. מה שבישראל כנראה יצריך דיון ארוך. בכל פרק אנחנו נבחר מונח ביפנית, נעמיק לתוכו, ננסה להבין מה עומד מאחוריו ונגלה ששפה היא הרבה יותר מאוצר מילים.

ואולי נצליח סוף סוף להבין האם ישראלים ויפנים באמת כל כך שונים. שונים. היי יושי. היי דנה. היום מצטרף אלינו אורח מיוחד, מצטרף אלינו זאביק רילסקי, הוא מומחה למזרח אסיה ומדריך ותיק בחברה הגיאוגרפית.

אהלן זאביק. שלום, אהלן. שמחים לארח אותך פה איתנו. קוניצ'ואה. קוניצ'ואה.

והיום אנחנו הולכים בעצם לעסוק... במונח איטה דקימס. איטה דקימס. נכון, שהרבה אנשים יטעו לחשוב שבעצם התרגום שלו, התרגום החופשי זה בתיאבון. לא, לא, לא, לא.

אבל אנחנו יודעים שזה בעצם איזשהו שער כניסה ככה להבין את הנימוסים היפנים ואת החיבור היפני אולי לסביבה ולטבע. אז אתה רוצה קודם כל להסביר לנו מה המשמעות של המונח הזה? אוקיי, קודם כל איטה דקימס, אתה אומר... לפני שאתה מתחיל את האוכל, מעצמך. האיטדקימס, משמעו של המילה הזאת באה מאיטדקו.

זה איטדקו, זה פועל של הלקבל, אבל לקבל ממישהו מאוד בכיר. זאת אומרת שזה כשאני שומע את האיטדקו, זה כאילו באופן אוטומטי אני מוציא את הידיים, כאילו אני מקבל משהו מלמעלה. זאת אומרת, זה ממש... כבוד שאתה מקבל את המשהו. אז מחוץ מהמקרה שאתה אומר לפני האוכל, אתה משתמש את המילה הזאת, למשל אתה מקבל מתנה מבוס שלך, ואז אני אומר, אני, ואתה שיבה, בוס קרא, הוא קריא מונו, איתדקימס.

אוקיי? זה אותה משמעות, אנחנו משתמשים בה גם באוכל. אבל המשמעות הבסיסית של איתדקימס, זה באמת איזשהו מונח שכל יפני אומר אותו לפני שהוא מתחיל לאכול, גם אם הוא אוכל לבד עם עצמו, זאת אומרת זה לא חייב להיות ארוחה עם חברים או עם בני זוג או משפחה, גם כשאתה יושב עם עצמך זה משהו שאתה אומר לפני שאתה מתחיל לאכול. כן, אני זוכר כשהייתי, כאילו גרתי לבד כשהייתי סטודנט, בכוונה אמרתי לעצמי, איתדקימס שעושה לי טוב ואז לא הדגשתי לבד וכאילו אתה באמת מתחבא וסביבתך או אפילו מישהו שעשה את האוכל, אפילו הנהג ממשאית שהביא האוכל, אז המילה הזאת באמת עושה את העלבי חיבור. כלומר כל מי שלקח חלק בדרך שעשה המזון, האוכל, בדרך לצלחת שלך.

כן, זה מה שאני זוכר הייתי מהאמא שלי אמרה לי כשהייתי ילד, תזכור את משמעו של איתדקימס, כי אתה נהנה מהלגה הזה שאתה מקבל אוכל בזכות הרבה אנשים שעבדו או בשדה. או בפרה, או אפילו שוב נהג משאית, ויש הרבה אנשים עבדו על זה, אתה צריך באמת לזכור שבשביל זה אתה, איך אומרים, אתה מקווה, אתה אוכל, אתה יכול לאכול. כן, סוג של הכרת תודה. הכרת תודה. אני הייתי מגדיר את זה כשרשרת החברתית מוסרית.

אוקיי, אז בגלל זה אתה מוביל אותי באמת ללמה בעצם בחרנו במילה הזו. אז יוסי תתחיל אתה. קודם כל, זהו, גם אחד המילים שאני אמרתי, חיפשתי מילה בעברית או אפילו באנגלית, לא מצאתי, ותמיד שואלים אותי איך אומרים נגיד בתי הבום ביפני, תמיד אני מחפש ותשובה היא אין. אין, הם משתמשים במילה הצרפתית. כן, אבל אין, אין.

ואז באמת חשבתי, גם נזכרת את המשפט שאמרתי, מה האמא שלי אמרה לי, זה באמת משקף גם את הקשר בין האנשים יפנים לחברה או בטבע. אבל זה מעבר לאנשים, כי זו מילה שיש בה גם רוחניות מסוימת. כלומר, היבול של האורז... הוא מעל החקלאי, אוקיי? אז לפעמים באמת שואלים אותי, אז למי אתם מתכוונים?

שזו שאלה מסובכת בפני עצמה, אבל לפעמים לקמי. לאלים, לאל. נכון. וגם מה זה? שאחראים על היבולים.

ולכן השרשרת, לכן אני אוהב לקרוא לזה באמת השרשרת החברתית רוחנית. שבעצם מארגנת את כולם בתוכה. כלומר, אני לוקחת את מה שאתה אומר, ואני אשאל אותך, יושי, ככה בקצרה, אתה חושב שבעצם מדובר פה, אפשר להגדיר את זה כאיזשהו אקט דתי, רוחני? לא, לא, לא, לא, זה לא אקט דתי ורוחני, זה כל כך הרבה פעמים אופן טבעי, ושוב, בגלל שאמא שלי אמרה לי שאני יכול לדמיין על ה... על כל התהליך הזה, אבל הרוב האנשים לא שמים לב, ומה המשמעות בתוכו, אבל אלף...

זה אני חושב שהוא גם אחד המאפיינים של התרבות יפן, כי זה לא באמת יודעים מה זה בדיוק, ובאמת קשה להסביר מה ההגדרה של המילה הזאת, אז זה מאוד רחוק ממשהו מנהג דתי או... או לוחני. יותר משהו אתה אומר שבעצם נמצא בבסיסה, בוא נגיד מסורת, חברה היפנית, העובדה שאתה תמיד מבין שאתה חלק ממשהו, אתה לא לבד בעולם. כן, ואם לא שמעתי, או אם אף פעם לא שמעתי, קיבלתי את השאלה, איך מתרגמים איתדקימס לשפה אחרת, אולי לא חשבתי על המשמעות. אבל היא קיימת, ושוב, כשהייתי סטודנט, גרתי לבד, אמרתי לעצמי ממש איתדקימס לבד, אבל בלי לחשוב מה בדיוק, אבל פשוט עושה לי טוב, עושה לי כאילו נעים וטבעי.

אוקיי, זאביק, אתה רוצה להוסיף משהו? אני אומר רק מילה אחת. כן. המילה איננה מילה דתית, אבל היא כן מילה טקסית. כלומר, הטקס קיים, הטקסיות איננה דתית, אוקיי?

אבל הטקסיות הזאת היא בפירוש זו שמחברת למה שאמרנו קודם לכן, זו שמחברת לקבוצה. והיפנים, מלבד 30 השנים האחרונות שיש גם אינדיבידואליסטים, הם קבוצה. כן. יפה. אוקיי.

אז בעצם המונח היטדקימס באמת מוביל אותנו להבנה הזו שיש, בוא נגיד, עוד הרבה מנהגים ותקציבות, כמו שאתה אומר, שקשורים לתרבות האכילה ביפן. אני חושב שבאמת זה באמת המתחבא, אני רוצה להתייחס להערה של נאזב, וזה באמת המילה הזו שמילה תקציב. אז זה איתדקימה, זה פותח את הטקס, אני צריך להזכיר איך באמת סוגרים את הטקס, זה גוציסו סמדשטה. עוד פעם, עוד פעם תגיד. גוציסו סמדשטה, או גוציסו סמה.

שזה אומרים כשמסיימים את הארוחה. כשמסיימים את הארוחה, אתה מניח את הצ'ופסטיק על השולחן, ואתה אומר גוציסו סמדשטה. שמה המשמעות? המשמעות מילולי. כן.

זה היה סעודה, כאילו היה אוכל טוב. זה לא הייתה סעודה? כן. זו המשמעות? זה היה משהו כאילו מילודי.

אוקיי, אוקיי. אבל זה כמובן זה תודה שקיבלתי אוכל, אוקיי, זה היה באמת משמעות. כלומר זה סוגר את המעגל הזה של הכרת התודה והכרת הטוב והחשיבה בעצם על כל הסעודה והמשמעות שלה, אוקיי. נכון. אוקיי.

הדבר הנפלא במילה הזאת זה ש... כשאדם אוכל לבד, הוא אומר את זה בשקט. כלומר, הוא יכול לומר את זה בלחש. הוא אומר את זה לעצמו. כי הוא לא צריך לומר את זה בקול רם.

כן, בניגוד למשל כשאנחנו אוכלים, אנחנו בעברית, בדיוק, אתה אומר את זה למישהו אחר. בדיוק, אתה גם לא תגיד את זה לעצמך. נכון, וסוגרים, איך באמת סוגרים? לא סוגרים. זהו, זה באמת, אני זוכר שממש...

לך תעשה שיעורי בית. את זה אני גם זוכר שהגעתי לכאן, לא ידעתי מתי, אם זה סיימתם, אם הייתי יכול לצאת, תודה, אפשר לומר תודה. כן, לא, אבל ביפן באמת אומרים, כאילו במשפחה אם אוכלים ביחד, או אמא או אבא אומרים, אוקיי, סיימתם, בואו נגיד ביחד, קוצו סמדשטאק. זה כמו באמת טקסי, ואנחנו באמת הבנו שזה הסוף הארוחה. יכולנו לעשות מה שהוא רוצה, אבל פה אין סימן, נכון?

אתה תגיד מתי או אכלת או לא אכלת. נכון. פעם היו שואלים האם אפשר לקום מהשולחן, ואז... אבל זה כבר לא... היום זה כבר דורך היה לגמרי, כן.

אנחנו טוב, אנחנו עוד נדבר באמת על החשיבות של הארוחה והאוכל בקרב המשפחה, לדבר על מנהגים אחרים או טקסים אחרים שקיימים, שקשורים לתרבות האכילה ביפן, ולא חסר כאלה, לדעתי גם יש ממש ספר חוקים שלם של מה שנקרא עשה ואל תעשה. קודם כל, אסור לעמוד באמצע אוכל. אוקיי. באמת אתה לא צריך להזכיר, זה כל כך טבעי.

ולא מתאים גם בבית. גם בבתי ספר, שוב, משהו חשוב להזכיר כאן זה, כאילו, מה נכון ומה לא נכון, ובזמן אוכל זה גם חלק מהחינוך, ומשהו, מלמדים גם לומדים בבית ספר, בכיתה א', ממש, אני זוכר שבאמת, שוב, מתחילים מאיתה דקימס, ו... ותמיד מורה או מורה אומר לתלמידים, אוקיי, אתה צריך לאכול מה שאתה מקבל, אוקיי? זה ה... צריך לפתוח חבריים ולהסביר שבבתי ספר ביפן מקבלים אוכל.

אוקיי, נכון. לאורך כל שנות היסודי לפחות, נכון? היסודי לפחות, תלוי באיזו, איפה שגדלתי, וזה כפר, זה כפר, באמת נותנים את האוכל עד חטיבה, אפילו עובדי העירייה, וכולם... כאילו אוכלים באותו מנה כל יום. אוקיי.

ושוב, זה החלק מהחינוך. זאת אומרת, אין אני רוצה כזה, או אני לא רוצה את הגזר היום, או... זה ממש... זה מה יש, זה מה שאתה מקבל, מה ששמים לך בצלחת, זה מה שצריך לאכול. כן, ואתה צריך לאכול, אתה צריך לגמול.

עכשיו יש אלרגיה, ויש כל מיני בעיות, רגשיות. רגשיות, אז באמת אי אפשר לשים אותה בצד, אבל באופן עקרוני... אתה מקבל אוכל, אסור לבזבז את האוכל, את זה קיבלת ואתה צריך לאכול, וכאילו, ואיך באמת חשוב, איך באמת תזונה עוזרת לגוף, מה התפקיד של כל האוכל, איך באמת, למה חשוב בעגבניות, למה חשוב בגזר, זה גם אנחנו לומדים תוך כדי. אוקיי, זה כאילו חינוך באמת לבריאות כבר מגיל צעיר. נכון.

ולהבנה שלאוכל יש תפקיד מאוד מאוד משמעותי בחברה היפנית. מאוד מאוד. וזה באמת כאילו מה אוכלים עכשיו שאלה באמת איך אוכלים זה גם מהנושא החשוב ולא פחות חשוב לא פחות חשוב. זה יותר חשוב זה כאילו איך באמת להשתמש בצ'ופסטיק.

כאילו ביפן כל כך טבעי כאילו מה שביפנית וכבר גיל צעיר אפילו לפני כיתה א' כמו אני לומדים איך באמת מחזיקים. את הצ'ופסטיק בצורה נכונה. עכשיו, יש הרבה איסורים בצ'ופסטיק. אחד הדברים זה מאוד נפוץ, שאסור להביא את הדברים באוויר עם הצ'ופסטיק לצ'ופסטיק. מצ'ופסטיק לצ'ופסטיק אסור להביא אותם.

אם הייתי רוצה לתת אוקן, דנה, זה העגבניה הזאת, מאוקן קטע הזה. אסור. כי? למה? כי זה מסמן, כאילו סמל שלה כמו עבר.

קשור למנהגי עוולות. עוולות, ובאמת, וכשאתה ביפן, אחרי צריפה של הגופה, קרובי משפחה אוספים את העצמות, ואז בני משפחה עוברים את העצמות עם ה... לא בדיוק צ'ופסטיק אבל בקריאה מקלות עם מקלות לבני משפחה אז זה הפעילות פעולה הזאת מזכירה את האבל לכן אסור מה עוד אסור וגם לנעוץ לסחור לנעוץ באורז מה שילדים מאוד אוהבים ומלמדים אותם מגיל צעיר שלא עושים את זה לא עושים בזה זה ניסיון בעצם לחפות על זה שאין מזלג כאילו הניצה. תהליך ניצה זה אני יודעת נגיד שאני רואה את זה הרבה במסעדות תגיד פה בארץ, שפותחים את הצ'ופסטיקס ומשפשפים אותו. לא, לא, זה בסדר.

אחד בשני. כן. לא, לא, זה בסדר? זה לקבל טוב ביפן? לא, בהתחלה כן, התחלה טוב.

לפני שאתה שובל אותו, זה גם ביפן נהוג של לעשות אותו ולשובל אותו. זה בסדר. ומה עוד דברים שככה אסור ממש בתכלית האיסור לעשות עם צ'ופסטיקס? להביא את הקערות עם צ'ופסטיק משם. אליי או הפוך וגם זה עשו אני לא יודע מה לפנס אבל עושה לי רע.

כל הדברים האלו אני לא יודע בדיוק מה המשמעות אבל עושה לי רע אני חושב שגם כל היפנים מרגישים קצת זהו זה מעניין אותי דווקא אם אתה חושב שיפנים נגיד אם הם רואים זרים שעושים בדיוק את הפעולות האלה שכרגע ציינת אז כבר יעדיפו שהם יאכלו עם סכום עם מזלג מאשר. שחלילה יעברו על החוקים הבלתי כתובים של הצ'ופסטיקס? לא, אז הייתי רוצה באמת להסביר, זה אסור וקצת לא פוגע, אבל אסור, אז זה עדיף שלא לעשות. נגיד, אפשר גם, עושים, הרבה אנשים עושים גם כמו, מה כמו, טופים. גם זה אסור.

זה, אגב, זאביק, זה דברים שאתה ככה מכין את האנשים שמתלווים אליך לטיולים? לא. אתה עושה להם איזושהי הכנה שקשורה ל... לא, אני עושה את זה תוך כדי. אוקיי.

אני לא... לא צריך אחרת. זאת אומרת, מעיר להם אם אתה רואה שמישהו עושה משהו שלא עובר, מה שנקרא. לא עובר. כן.

לא עובר. אוקיי. אבל יש דבר נורא נחמד עם צ'ופסטיקס. קודם כל, אני מאוהב ביפנים, אז אני צריך צ'ופסטיקס יפני, לא צ'ופסטיקס סיני. כי צ'ופסטיקס יפני הוא מחודד, ארוך ומחודד, וצ'ופסטיקס סיני...

הוא כתום בקצה, אין לו חוד, הרבה יותר נעים לאכול עם צ'ופסטיקס יפני. קיבלת לשולחן קערת יתריות, ושכחו לשים לך את הצ'ופסטיקס הגדולים, שאיתם אנחנו לוקחים בעצם את היתריות לקערות אישיות. אז מה שאנחנו עושים, אנחנו הופכים את הצ'ופסטיקס הפרטיים שלנו, כדי לא להכניס את זה מהפה, ואנחנו לוקחים עם היתריות. זה בעיקר כאשר אנחנו מרוחקים אחד מהשני, כי אנחנו למשל עובדים בחברה, אנחנו לא קרובים, אבל לאט לאט בסוף הערב אחרי בירה אחת, אוקיי, ואחרי עוד בירה אחת אנחנו קצת מתקרבים, ואחרי שאנחנו כבר קצת מתקרבים וקצת מחייכים וקצת מרגישים יותר בנוח, אז אנחנו לפעמים יכולים גם להכניס את הצ'ופסטיקס שלנו, אם הצ'ופסטיקס הגדולים עדיין לא הגיעו, כן? זה נורא חשוב הדבר הזה, כי הרצון הזה להתקרבות, אם אנחנו אנשים זרים, אז אנחנו פשוט נבקש, תביא לנו כיף.

כן, תודה, תודה, וזה באמת חשוב להזכיר, ואז, אם הייתי מהלך של ההולכים, ואין לי בעיה שכל אחד לוקח מהצ'ופסטיק שלו, אני אומר, אתם מוזמנים עם הצ'ופסטיק שלך. אני חייב להזכיר, אחרת אנשים מרגישים לא נוח. לא בנוח. אוקיי? זה יש באמת, יש משפט ביפנית, ג'יקה בשדה דוזו, כאילו זה בבקשה, בבקשה, ובצ'ופסטיק, לא יודע, באופן איזושהי, בצ'ופסטיק ישיר.

אוקיי. אז מלבד באמת נושא הצ'ופסטיקס, שנראה לי שהבנו שיש הרבה מאוד החמרות, מה עוד היית אומר שמאפיין את תרבות האכילה ביפן שאתה לא תראה בשום מקום אחר?

זה אולי אני אתן לך קודם, אני אתן לך שני דגים ואז את תוכל להמשיך מהם, שני דברים, אחד יפנים לא אוכלים בהליכה, לא, ושנית הם אוכלים תמיד ליד המקום שבו הם קנו את ה... מוצר מסיבה מאוד מאוד ברורה שאין פחים כי אין פחים וחס וחלילה שתחזירי את הפסולת לדוכן. הלא נכון הגברת מיד תגיד לך סליחה לא זה לא שלי זה מהדוכן ההוא אז אחד לא אוכלים בהליכה.

והדבר השני, אנחנו אוכלים ליד הדוכן שבו קיבלנו את האוכל. אוקיי. ויש כמה מקרים שזה מותר ללכת, כאילו, מותר לאכול בהליכה, זה בפסטיבלים בקיץ. נכון. נכון, זה...

נכון. במעצורי. במעצורי. במעצורי, כן, שפותחים הרבה דוכנים. הרבה דוכנים.

וזהו, זה סוג קוטנה, וביפנית אומרים קוטנה, איך אומרים בעברית? שערות סבתא. כן? שערות סבתא? כן.

בעברית? קנדי קוטן כאילו? כן, כן. כן. אה, אוקיי, קנדי קוטן, אוקיי.

כן. ואו בננות, או מטפחים, כן, שם... נקניקיות. נקניקיות. אני זוכרת שהייתי עם הבנות שלי באחד הקולבויים הגדולים, שתמיד יש את הקומות אוכל.

נכון. אז קנינו לנו, אתה יודע, שיהיה לנו איזשהו נשנוש, כי הבנות באמת היו כבר בטנטרום אהב, ואתה יודע, לא חשבנו על זה בכלל, זה פשוט כאילו, פתחנו רק בשביל להרגיע, והעיניים, העיניים שכאילו... בבתים של הספינה. וואו, וואו, וואו, זה היה, כן, מאוד עונעים, אז הבנתי כבר ש... אוקיי, בואו רגע נמתין, נחכה, והלכנו לפינה שבאמת מיועדת לטובת ה...

אכילה. אני הייתי רק מנסה להסביר למה ההבדל הגדול הזה בין הישראלי ובין היפני בנושא הזה. החברה הישראלית התגבשה צעירה הרבה יותר, היא חברה של תנועה, של יעילות ושל פחות טקסיות. ולכן אנחנו מוצאים את הדבר הזה של, אה, קפה לדרך, אני כבר... הולך לעבודה ואני שותה את הקפה.

זה גם מבחינתנו, אתה יודע, סוג של בזבוז זמן. למה לא לעשות דבר נהיר? זה היעילות, נכון. זה היעילות. זה על הדרך.

על הדרך. קוראים לזה לאכול על הדרך. לדבר הזה של הלאכול. ביפן לא. שתייה, אולי קפה, כן.

זה גם, אני חושבת, חלק מהתקציבות הזו, של שנייה רגע להתבונן באוכל שלך, לומר את התודה. להתעמק כרגע, אני כרגע אוכל, זה state of mind של אכילה, אז אני לא עושה שום דבר אחר, אני מפנה את המוח שלי כרגע לאכול. אתם יודעים מה הפתרון לזה ביפן? ה-running sushi. ה-running sushi התפתח בדיוק בשביל העניין הזה.

אני צריך מהר להיכנס לתחנת רכבת, לאכול. שלוש צלחות צבעוניות ולהמשיך ברכבת למקום העבודה. כלומר במקום התנועה הזאת של ללכת ולאכול על רציף, הרניק סושי. זה גם באמת... יש גם זה, וגם נודל בעמידה ותחנות, ואפילו בסושי בעמידה ותחנות.

וזה גם, זה נובע מהביקוש הזה שאנשים אין להם באמת זמן, רק להזמין לקחת מזה את קערה, מסיים במעלה, עולים לרכבת. הרבה מסעדות שבעצם נמצאות בתחנות הרכבת. כן, בנציף, בתוך הרכבת. ופשוט בלתי יעזור לאנשים בין המעברים, ככה, to grab a bite, לתפוס איזה משהו ולהמשיך הלאה. גם האובנטו.

נכון. גם האובנטו של הרכבת, אוקיי? לא של הילדים לבית ספר, אלא דווקא של הרכבת, הוא מהזמנים הקצרים האלה. והאובנטו גם אומרים את הדקימה, אז הם פותחים. כן, כי זה כבר הרוחה.

הרוחה, נכון. זה כבר הרוחה. וואו, זה עושה לי כבר תיאבון. ברור. אז זה באמת מוביל אותי ככה, מעניין אותי לדעת, יושי, יש משהו שאתה מאוד מתגעגע אליו באוכל יופני כשאתה נמצא במשימות מחוץ ליופן?

כן. א', דבר ראשון שאני מחפש במקומות חדשים שאני מגיע זה אורז. אורז יפני. אורז יפני, אורז קצר, כאילו מנונה. יש מזל בישראל עכשיו יש אורז טוב, אורז סביר.

סביר, I like it. זה לא היה לפני 20 שנה, נכון? עכשיו... כתוב שם אפילו ג'פניקה, זה רשום אורז יפני.

אוקיי. האורז הוא בעצם, האורז הוא בסיס להכל בשירותי הפאניק. אני אוכל גם מערכת בוקר, ארוחת צהריים, כן, גם באלף, וכן, כל אוכל. אני אוכל ארוחת בוקר. זאת אומרת, גם ארוחת בוקר, ארוחת צהריים, ארוחת ערב, תמיד יכללו מנה של אורז.

חייבים. זה יכול להיות בסוף. זה לא צריך להיות בהתחלה וזה לא חייב להיות עם האוכל זה יכול להיות בסוף. כן אבל אני כאילו אני מעדיף תמיד מחזיק את הקערה של האורס ואני אוכל אורס אני נגיד או סושי או קציצות. אונסנט אמגון זה מה שאני מתגעגע פה.

את יודעת מה זה אונסנט אמגון? כן כן כמובן. אוקיי, וחוץ מאורז, עדיין אין פה, זה טופו ונטו אמיתי שאני אוכל ביפן. אין בארץ. אין בארץ.

טופו רך, לא טופו קשה, אלא טופו רך. כן, זה משהו אין, זה אני תמיד מתגעגע, ודבר ראשון שאני קונה ביפן, וגם נבטים סיניים, ארוכים וטריים, זה גם... חסר פה, וביפן יש הרבה, לזה גם אני מתגעגע, וכמובן, כמובן, זה דגים. נכון. טיליים.

יש פה, נכון, סלמון, טונה והמאצ'י, אבל ביפן לא רק זה, יש המון. השפעה הרבה יותר גדולה. כן. כן, וגם הרמה היא הרבה יותר גבוהה. אני חייב לומר שאני לא מתנשא, אבל...

אבל אתה גם קצת מתנשא. קצת, אבל... אחרי שאוכלים סושי וסשימי ביפן, אי אפשר לאכול בשום מקום אחר בעולם. תמיד שואלים אותי, תגידי איפה היפנים פה בארץ אוכלים סושי או אוכלים רמן? אני אומרת להם, הם לא.

אנחנו ממש לא, אנחנו פשוט חוסכים את הכסף כשאנחנו חוזרים ליפן וישר קופצים אליה מסעדת סושי או רמן. אני לא מחפש. אבל לא רק סושי וסשימי, ביפן יש הרבה סוגים של מישול דגים. כן, או במרק, או במתוגן, או בעל הגליל. כשאנחנו מתעניינים בכל העולם, כשבאירופה ואמריקה, בארה״ב, ומנת דגים תמיד או בגליל, או במתוגן, או במה?

אין רק שלושה אופציות, אבל ביפן יש הרבה. זה באמת תענוג באוכל יפני. הגעגוע שלך לאוכל יפני בשבילי הוא ברור. הוא כאילו, אני לא יפני ולא גדלתי ביפן, אבל אפילו אני מתגעגע לאוכל יפני. אני מוכן מחר.

אני חושב שהמטבח היפני הוא אחד משלושת המטבחים הטובים ביותר בעולם. המטבח הראשון זה כל אחד מה הוא אוהב, או כל אחד מה הוא גדל, יכול להיות שכל אחד יש לו איזושהי אהבה אחרת. ושניים הבאים זה יפני ואיטלקי. בזה נגמרו שלושת המטבחים הטובים ביותר בעולם. ועוד יותר מזה, לפעמים השף היפני עושה את האוכל הצרפתי טוב יותר מאשר השף הצרפתי.

מה זה בעיניך אבל אוכל יפני?

זה מגוון של דברים. אחד, הגיוון האינסופי. שנית, החומרים הטריים. היפנים יודעים תמיד איפה האספרגוס הכי טוב, באיזה עונה ומאיזה מחוז. ואיפה הנבטים הכי טובים שהגיעו עכשיו, מאיזה מקום ובאיזה עונה.

ואם אין, אז אנחנו לא נעשה, אנחנו נעשה דברים אחרים. זה דבר שני. דבר שלישי, האסתטיקה של הכלא. הרביעי, צורת ההגשה. אוקיי?

צריך לזכור שהמטבח היפני והאוכל ביפן הוא ייעודי. אין מסעדה יפנית. אין כזה דבר. מה זה מסעדה יפנית? יש או מסעדות מסוגים...

של רמן או של סושי או של איזה קיה ששם זה מקום מאוד נוח לישראלים כי אתה יכול לבחור על פי איזה שהוא תפריט ולאכול שייר. אוקיי וכמובן ללכת למטבח העילי היפני שזה לדעתי קייסקי. אוקיי שאתה מקבל מגוון רחב מאוד של טעמים ושל צבעים ושל חומרים ושל איכויות לפעמים בסוף. מספר גלים ולפעמים מעורב את הכל ביחד ואז לא בא לך לאכול כי זה כל כך אסתטי כי זה כל כך יפה כי זה כל כך טעים שטוב אני לא אוכל את זה עכשיו. וואו וואו אתה עושה לנו עוד תיאבון.

כן. זה גם נכון ואני גם מתגעגע באמת כן לא רק אוכל כאילו ופיזי עצמו ומשהו כאילו. וכל האופן שבו אתה מציג, ואתה גם נהנה מהעין. תתאר לי ארוחה יפנית ביתית. זהו, קודם כל אורץ במרק מיסו.

עכשיו, גם מרק מיסו זה לא רק טעם של המיסו. לפני טעם של המיסו יש גם טעם של הציל, או של הקומבו של הארצות, או של הדגים מיובשים. ואתה נהנה מגם ניפוח של הציר, ותוך כדי אתה נהנה מגם טעם של המיסו. זה המרק מיסו, זה מה שאני גם מתגעגע פה, אוקיי? רק התחלנו, אנחנו אורז במרק מיסו, אז מה אנחנו יכולים?

קודם כל, ארוחת הערב זה משהו שהוא מאוד חשוב. מאוד, ארוחת הערב זה בעצם האחת העיקרית. ביום, גם בארוחת צהריים אוכלים טוב, בארוחת בוקר אוכלים טוב, אבל בארוחת הערב זה בעצם הזמן שכל אבוני המשפחה יושבים ביחד ומדברים, אוכלים, וזמן מאוד חשוב, ושוב, אוכלים הרבה. כשהגעתי לארץ, אני הסתכלתי, כשהייתי בקיבוץ, אוקיי, אולי זה קצת שונה מהמקומות האחרים, אבל אמרתי לעצמי, כאילו, מה, פה לא אוכלים בארוחת הערב? אוקיי, הלוחה הבסיסית בסדר, ימי שישי אוכלים ממש בצורה משפחתית וביתאים, אבל באמצע שבוע גבינה ופלוסת לחם וחתיכת ירוקות, ירקות, ובשבילי זה לא היה כאילו ארוחת אלף, ארוחת אלף צריך להפעילו סטייק או קציצות, כי אמא שלי תמיד הגישה, כאילו לכל אחת קיבלנו את הקערה וצלחות אישיות, ואתה מקבל ממש מנות, וזה הלכת עלה בשבילי.

אז זה היה חסר לך. זה היה חסר לי. חמוצים. זהו, חמוצים, נכון. וצנון מיובש.

לפת. לפת, אוקיי. צנון יפני. צנון יפני, נכון. נכון.

זה גם איזה מתגעגע, יש פה קצת, אבל לא כמו ביפן. וזהו, על חתילה ואתה באמת מקבל כמה סוגים של הצלחות. לי סיפור נהדר על חמוצים. אוקיי. חמוד.

לי יש חברה טובה ביפן שאנחנו עובדים כבר 11 שנים ביחד. היא יפנית. מטוקיו, אנחנו עובדים ביחד 11 שנים, וכולם צוחקים עלינו שאנחנו מתנהגים כמו בעל ואישה. אנחנו רבים לפעמים, אנחנו צוחקים לפעמים. והלכנו לאכול בשר בארוחת צהריים בטקיימה, שזה מנה של אורז, ומעל זה בשר טחון.

ואז את מקבלת צלחת קטנטונת עם שלושה סוגים של חמוצים. וכשישראלי מקבל צלחת קטנטונת עם שלושה סוגים של חמוצים, הם נגמרים בשנייה. הוא לא יודע לחלק את החמוצים למנה, ואז הוא נשאר בלי חמוצים. והוא ביקש מהיפנית, האם את יכולה ללכת למטבח ולבקש בשבילי סאם מור חמוצים? היא גם מכירה את המילה חמוצים, ואז היא אמרה לי, no, I cannot do it.

If you want to do it, do it yourself. I cannot ask for more חמוצים. אני לא יכולה לבקש יותר. I am Japanese. כן, זה נכון, יושי, כאילו, לא נהוג, אם נגמר לך, לבקש...

בארוחות מסוימות. כן, לא, אפשר, זה גם קערת אורז, אפשר לבקש עוד קערה, אבל... כן, דברים מסוימים, זה פשוט, קיבלת, זה ה... אתה צריך לנהל, עם הכמות, עם הקצב של הזמן, או דברים אחרים. אל תתחיל מה שאתה רוצה ולגמול אותו ולבקש עוד קערה, אין.

נכון. אתה צריך, שוב, אתה תסתכל מה קיבלת, ומפה אתה, מהאחריות שלך, איך אתה, כאילו... מחלק את הדברים בצורה נכונה. ואם הילד נגיד מבקש תוספת? הוא לא יבקש.

הוא לא יבקש, הוא יודע שלא יבקש. הוא יעבור חינוך מחדש. אם את אומרת לו, אנחנו לא מבקשים. אבל לעומת זה בארוחות מסוג אחר, אוקיי? בשר על האש, אוקיי?

אז שם אפשר לבקש כמה שאת רוצה, זה לא בעיה. נכון. אז הלכתי למטבח, צ'רלס דיקנס, וביקשתי, may I have some more חמוצים? והיא הסתכלה עליי במין מבט כזה, ולקחה ממני את הצלחת, ונתנה לי צלחת חדשה, ואמרה, אוקיי, תודה. אמרתי לה, תודה.

והלכתי מאושר לשולחן, שקיבלתי עוד מנה אחת של איזה... כי לפעמים קשה להם לומר לא לגייג'ין. קשה להם לומר לא, כי זה מצטייר לא טוב. אבל לפעמים הם יכולים לומר גם לזרים לא. אז אנחנו שנייה עוצרים את השיחה הבאמת מרתקת ומרעיבה שלנו, כדי לשמוע עוד מונח ביפנית שקשה לתרגם אותו לעברית.

והתחשבות עמוקה באדם שמולך. זו היכולת לראות, להבין ולתת את המענה לצרכים שלו עוד לפני שהוא ביקש, מבלי לצפות לתמורה. בספר החזון של טויוטה, The Toyota Way, אומותנשי היא עיקרון מרכזי בדרך שבה טויוטה פועלת ביום-יום, גם בתוך הארגון, בקשרים עם לקוחות וגם עם שותפים מבחוץ. הקשבה אמיתית, שיתוף ידע ואחריות הדדית. זאת הרוח של הרוח יפני שמכבד יחסים ארוכי טווח.

הוא מלווה את חוויית העבודה והמפגש. רוח זו היא שיוצרת בדיוק את מה שטויותה מייצגת, סביבה של אמון, קשרים יציבים ותחושת שקט נפשי. הזכרת קודם סגנונות אוכל שונים, מקומות שונים שאפשר לאכול בהם ביפן, כמו האיזקאיה למשל, ומעניין אותי באמת להבין עד כמה ישראלים מבינים את התרבות הזו, מתחברים אליה, איפה אתה רואה את הקשיים. אז קודם כל בגדול, מבלי להיכנס לפרטים, לישראלים או לחלק נכבד מהישראלים מאוד קשה עם המטבח היפני. קודם כל בגלל שאתה צריך להיות מאוד פתוח, ואתה צריך להיות כמו יפני, אתה אוכל הכל.

מה שמביאים לך. בלי לשאול שאלות. ובעיקר אם אתה הולך לקייסקי, כי בקייסקי אתה בעצם קונה תפריט, אתה לא קונה מנות, אתה קונה תפריט, ואם בתפריט ישנם שלושה עמודים, אז בעמוד אחד זה יהיה תפריט ב-300 שקל, בעמוד השני ב-400 שקל, ובעמוד השלישי ב-700 שקל, ותהיה שם רשימה של כל המנות שאתה תקבל. אז יכול להיות שיהיה מצב שבו הישראלי בא, מסתכל ורואה את כל המנות, ואז הוא אומר, את כל הסיפוד תחליף לי לצ'יקן, ואת כל הצ'יקן תחליף לי לביף, ואת כל הביף... והוא בינתיים חושב איך הוא מחליף את הלקוח.

וואו, אז זה ממש לא מוצא. אז כדאי להתאבד. עדיף להתאבד. אז אי אפשר. ויהיו מקומות...

שלא מוכנים, לא מסכימים. זו הסיבה גם שלפעמים ישנם זרים שמגיעים למסעדה טובה, שהם הגיעו אליה בטעות, רק הם פתחו את הדלת ומיד היפני עשה להם תנועה של מצטער, אין מקום. עכשיו, יכול להיות שיש מקום, אבל הוא לא רוצה זרים שיתחילו להגיד לו, את זה אני לא רוצה, את זה אני לא אוכל, זה תחליף לי. לא נוח, גם האנגלית שלו לא מספיק טובה וגם האנגלית שלו לא מספיק טובה, אני מוותר. חשוב לו בעצם להיות מאוד שירותי.

אני מעדיף שיושי יבוא לאכול אצלי מאשר זר. הוא יודע שאם הוא לא יוכל להעניק להם את החוויה המלאה, הוא מעדיף לא לארח אותם. בדיוק. וגם צריך... וזה לא מתוך איזה, שוב, סנוביזם, התנשאות.

חס וחלילה. זה פשוט כי הוא רוצה, הוא טוטאלי. הוא טוטאלי, זו המילה, הוא טוטאלי, היפני טוטאלי, הוא רוצה את הכי טוב שאפשר לתת. נכון, זה באמת הלקוח, באמת צריך לקבל את הכל מה שהוא הגיש, אתה צריך לתת את הכבוד, צריך לתת את האמונה, אם אתה ישבת מול השף, אתה שלו. אני חושבת שאפילו מה שלוקח את זה אפילו עוד יותר לאקסטרים זה העומק קאסה.

אז בוא תסביר לנו מה זה עומק קאסם. אני חושב שפעם ראשונה שאני מסביר ומתרגם מה זה עומק קאסם בעברית. משמעות מילולית, כאילו, ניתן לו, ניתן החלטה למישהו אחר, וזה אומר הכל, אתה לא... אומר מה אתה רוצה לאכול, אתה אומר אני תלוי בך, והשף, ושף מגיש מה שהוא חושב שהכי טוב להיום, אולי ישתנה למחר, זה היה שונה מאתמול, אבל זה הכי טוב ללגה הזה, זהו מה כעסה. הייתי במסעדה כזאת לפני שנתיים.

צריך להבין שני דברים, אחד זה שאתה לא שואל כמה עולה, אתה לא שואל, שנית זה בדרך כלל מקומות קטנים, בר, חמישה כיסאות, שף, מטבח, סושף, זהו, ואנחנו מתחילים לאכול. מה שאתה שם הוא אומר מה זה ואנחנו אוכלים. ואנחנו יכולים להביע את הדעה שלנו לגבי זה היה נהדר, זה היה טוב, זה היה חמוד, זה היה מתוק, זה היה מלוח, זה היה נהדר, אבל גם מתפתחת איזושהי שיחה. הוא זוכר מה הוא דיבר איתי, מה הוא דיבר עם זה שיושב לידי שאין לנו שום קשר בינינו, מה... הוא דיבר עם זאת שישבה לידי, שהיא באה ביחד איתי, או אני באתי ביחד איתה, והוא יכול להמשיך את השיחה, זה פשוט תענוג.

ובסוף אתה מקבל את החשבון, ואתה הולך ואתה משלם, ואתה אומר תודה, אתה לא משלם טיפ, כי אין טיפים במסעדות יפניות, ואתה יוצא. עם חיוך רחב, עם חיוך רחב. הנקודה של הטיפים, אגב, היא מאוד מאוד חשובה. כי ככה, אין הסבר. אני זוכר שכשלמדנו באנגלית בחטיבה, והיה כאילו טקסטים שסיפרו על מישהו לקוח או משפחה במסעדה ושילמו טיפ בסוף.

והמורה הסביר לי מה זה טיפ, אף פעם לא הבנו מה זה, מה אתה צריך לשלם, למה שאתה מרגיש, אם זה פחות, אם זה יותר, איך אתה כאילו יודע מה יותר נכון, כמה כסף יותר נכון, כמה מורכב, כמה מסובך, טוב שאין לנו הטיפים. שוב, הכל כלול, אתה משלם את הכסף למה שכתוב שם, וזהו. זה חלק בעצם, מחבר אותנו למה שזאבי כמר, לטוטאליות הזו, שזה חלק מה... אני אנסה לומר שתי מילים. אחת, שאנחנו אמריקאים במבנה החברתי שלנו, או מנסים להיות אמריקאים, כלומר, כל דבר...

מתורגם לכסף, והדרך היחידה שלי לומר תודה זה להוסיף טיפ. ביפן, המילה השנייה, אוקיי, קודם כל, לא הכל מתורגם לכסף. שילמתי, אני מאושר, אני אומר תודה ואני יוצא. הדבר השני זה, היפנים הם טוטליים. הם טוטליים.

כך זה מתנהג ואם אתה בטעות תשאיר לו את העודף כי נשאר שם עודף קטן מהשטר של עשרת אלפים אז הוא ירדוף אחריך כי שכחת לקבל את העודף. ואתה קצת מפחיד אם מישהו משאיר את הטיף שטר של האלף שקל אני מנסה להבין מה המשמעות של האלף שקל, כאילו אלף ין, ואולי יש משמעות. ולפעמים יש בזה טעויות מצערות, כי לפעמים הטיפה שנשאר הוא כל כך מעט שלא יכול להיות שזה טיפ, זה מעליב. שזה הופך לפוגעני. בדיוק, וזה בדרך כלל קורה לאנשים שלא מתרגמים במהירות את השטרות הגדולים מהיין למטבעות בכסף שלהם.

אז שוב בעייתי, אבל במסעדות לא משלמים טיפ. גם לא במונית. כן. באופן כללי, זאת אומרת, זה הנוהג. מעניין אותי אבל, אם בגלל שאתה כבר רגיל לא לשלם טיפים, אם קרה לך שהיית במסעדה בתל אביב ויצאת בלי לשלם.

פעם אחת קרה לי.

ומישהו... רדפו אחריך. אחריי, אבל בצורה מאוד נימוסית. אדוני, שכחת. אתה לא ביפן, שכחת.

אז אמרתי, באמת שכחתי, ואמרתי סליחה ושילמתי. אתה חושב שישראלים מצליחים להבין את המטבח היפני, את האוכל היפני? לא. כי? הם לא מצליחים לדעתי להבין את תרבות יפן.

כלומר, יחד עם זה שהם לא מצליחים להבין את תרבות יפן, זה גם לא להבין את האוכל היפני, זה לוקח זמן. אוקיי? הדבר הכי גרוע שאני שומע לפעמים זה שמישהו חוזר ואומר, היה שם חמש פעמים ועכשיו הוא מומחה ליפן. אוקיי? אני הייתי שם עשרות...

פעמים, 35 שנה, ואני חושב שאני עדיין לא מבין את היפנים. אני גאה בלא להבין את היפנים, ואני כל הזמן רוצה ללמוד עוד. אבל הישראלי לא מבין את האוכל היפני, הוא כל פעם נחשף, אם הוא פתוח, אז הוא כל פעם נחשף לעוד שכבה. איפה הפער בעיניך הכי גדול בהבנה הזו של תרבות האוכל ביפן והמנהגים והתקציביות הזו שאנחנו מדברים עליה? ההבדל הוא במילה בופה.

לא רוצה לבגוע באף אחד, להימתט בסוף. אולי אחת המילים האהובות נראה לי על הישראלי הממוצע. נכון, אז ישראלים תמיד מעדיפים בופה. עכשיו, אני מבין למה, כי כל אחד שיש לו קושי מסוים יכול למצוא לעצמו מה שהוא רוצה. אבל אוכל יפני במיטבו הוא לא בופה.

אנחנו יכולים למצוא בבופה, בכל בית מלון יפני, גם מנות שהן קלאסיקה. יפנית, אבל זה לא לאכול יפני. לאכול יפני זה להיות כל פעם ללכת למטבחים אחרים וכל פעם ללכת לאזורים אחרים וכל פעם למחוזות אחרים וכל פעם ללכת לסוגים שונים ולאט לאט לצבור את הידע הזה. אוקיי. יש דבר שאתה חושב שחשוב להבין על יפנים לפני שנוסעים ליפן בכל מה שקשור לתרבות האכילה שלהם?

אני חושב שאחת המילים המרתקות והחשובות ביותר זה באמת אותה טוטליות יפנית, אוקיי? אז אנחנו צריכים תמיד לקבל את זה כפי שזה. באת ליפן להכיר את יפן. אני לא יכול למצוא לך את איטליה ביפן. יש לי לפעמים מטיילים שמטלפנים אליי ואומרים, אנחנו רוצים טיול ליפן.

אנחנו לא רוצים מקדשים, אנחנו לא רוצים מוזיאונים, ואנחנו רוצים הרבה טבע. אז אני אומר להם, זה בסדר, כדאי לכם לקנות כרטיס טיסה לז'נבה. שם אין מקדשים, אין מוזיאונים, ויש הרבה טבע. אבל אנחנו נוסעים ליפן כדי להכיר תרבות אחרת, עשירה, מרתקת, עתיקה, שחיה עדיין היום לצד המודרנה עם אותה דואליות של מסורתי ושל מודרני. זה מה שאתם רוצים לראות.

האוכל הוא חלק מזה, המקדשים הם חלק מזה. אני למשל הכי אוהב מקדשים. למה? כי שם קורה הכל. שם באים ההורים עם הילדים לטקס של 753, ושם יש מצורי, ושם יש אדריכלות, ושם יש ציורים על הפרגודים וציורים על הקירות, ושם רואים ארכיטקטורה יפנית במיטבה, ושם רואים קלאסיקה יפנית, ושם נמצאים הגנים היפים ביותר, ושם נמצאת השלכת היפה ביותר.

ולכן אנחנו אוהבים מקדשים ביפן, ואל תגידו לי, אה, זה כמו הכנסיות באירופה. לא רוצה לשמוע. אין להשוות. אין להשוות. איפה מבחינתך זה ככה איזה מקום מאסט להגיע אליו ביפן?

בשבילי, 25 בנובמבר, במקדש בקיוטו, בשלכת החריפה. אוקיי? כדאי בלילה כשאין אנשים, כי בבוקר יש יותר מדי תיירים. אז בשבילי זה... שזו כבר בעיה בפני עצמה.

אוקיי, נכון. זה בשבילי מקדש בלב קיוטו, יכול להיות מקדש קטן, מקדש יבש, אולי מקדש זן, עם שלכת אדומה, צהובה, אולי גם עם גינקו אחד.

ועדר אחד זה בשבילי הסימבוליקה הכי יפה של יפן. יפן בשיא תפארתה. נכון, יפן בשיא תפארתה. או בסושי. או בסושי.

כן, והשף רק שם לי את הניגירי על הפלאפה. אני חושבת שסושי בשלכת זה בכלל נהדר. סושי בשלכת זה נהדר. עשינו לך חשק? כן, חשק להמליץ עוד מקום.

בבקשה. אני הייתי ממליץ לבקר בחולף, או פברואר, או בתחילת מרץ, הל פוז'י, מאונט פוז'י, זה הל הכי גבוה והכי יפה. למה בחולף? כמעט 90 בחוץ, יום יפה נהה, שמיים כחולים ואוויר כל כך צח ויפה ונקי ואתה צופה בהודג'י בצורה כל כך מדהימה והודג'י משולג יפה, אתה יכול לעמוד בשקט כמה שעות, אם תמצא אגם מולך, מושלם. כן, אבל זה גם כי ליפנים יש סימפתיה גבוהה לפוג'י, שהיא ביפנית נקבה, לא זכר.

אוקיי. ההר הוא נקבה. ביפנית אין נקבה. היא, אנחנו אומרים היא. כן, אוקיי.

לא הוא. אבל ביפנית אין נקבה. נכון. כן, זחל. טוב, אז השיחה הזו באמת, אני יוצאת מפה רעבה, אני לא יודעת מה איתכם.

אבל אי אפשר לדעתי לסיים שיחה על אוכל. בלי להרים איזה כוס של קמפאי, אז הכנתי לנו פה, הופה, יש לנו כאן סאקה, השתדלתי שזה יהיה פיין סאקה, העיקר, וזביק, אתה בעניין, כן? כמובן. למה הכוס קטנה כל כך? אני אמזוג...

בטקס. בבקשה. אז קמפיי חברים. קמפיי, קמפיי. קמפיי, קמפיי.

זביק, תודה רבה שהיית איתנו. תודה לכם שהזמנתם אותי. תודה יושי. תודה דנה. תודה יושי.

תודה, תודה דב.

חדשנות היא לא סיסמה, היא תפיסת עולם. היא לא מתרחשת במקרה, היא תוצאה של ירידה על הפרטים הקטנים, של דיוק ועבודה בלי פשרות. כך טויוטה הפכה ממפעל לנולי הריגה למותג הרכב המוביל בעולם ובישראל. כי חדשנות לא מתחילה במנוע, היא מתחילה בהחלטה אסטרטגית להיות טובים יותר מאתמול.

יש מילים שאין להן תרגום לעברית, אבל יש חוויה אחת שכולם מכירים. סוהו. כבר יותר מ-25 שנה שמסעדת הסוהו בראשון לציון מגישה את המטבח היפני במיטבו. סושי מדויק, טעמים מפתיעים ואווירה שאין בשום מקום אחר. סוהו, הטעם של יפן, בעברית.

הפרק בחסות החברה הגיאוגרפית. כמו המילים היפניות שלא מתרגמות בקלות. גם מסע אמיתי קשה להסביר במילים. צריך לצאת, לראות ולהרגיש. החברה הגיאוגרפית מזמינה אתכם למסעות שפותחים עולמות חדשים.

כשתחזרו, תבינו. רשת עושים היסטוריה