העוזי לא היה רק תת-מקלע: הוא היה אייקון ישראלי שצלליתו, יש אומרים, הייתה מפורסמת כמעט כמו זו של בקבוק קוקה קולה והשפן של פלייבוי. עוזיאל גל, האיש שהמציא אותו, נחשב בעיני רבים לאחד הגאונים הגדולים של עולם הנשק. אבל סיפורו של העוזי הוא לא רק סיפור על קנים ובריחים: הוא גם סיפור על יריבויות עזות וקרבות פוליטיים מכוערים, כסף גדול – וגם שיברון לב.
אורח בפרק: אלי אשד, מהבלוג 'המולטי-יקום של אלי אשד', פנינה תרבותית מרתקת ואחד האתרים האהובים עלי.
תודה לפודקאסטרים שתרמו את קולם לפרק: אילן אבקסיס מהפודקאסט 'דברי הימים', יפתח מזור מ'פה ושם בארץ ישראל', יובל מלחי מ'קטעים', רן תבורי מ'רברס עם פלטפורמה', ראם שרמן ודורון ניר מ'גיקונומי', אבי וולר מ'ההיסטוריה של האימפריה הרומית', עידן כהן שהיה אז העורך הראשי של סיפור משפחתי, ועוד שני פודקאסטרים אמריקניים שהכרתי – ג'ונתן אוקס, ופיליפ וליקה.
האזנה נעימה,
רן
תמלול הפרק
עושים היסטוריה עם רן לוי שלום, את הפרק שתשמעו מיד הקלטתי אי שם בסביבות 2012, אני חושב. במקור הוא הוקלט בשני חלקים, שלצורך השידור הזה אני איחדתי אותם לפרק אחד. אז איפשהו באמצע אתם תשמעו אותי מדבר על הפרק הבא. ככה וככה, אבל אין בפרק הבא, זה הכל בפרק הזה. מה שיותר מעניין לדעתי, זה שמאיזושהי סיבה, אני כבר לא ממש זוכר, אולי מכיוון שזה היה לקראת חגיגות הפרק המאתיים של עושים היסטוריה, אני לא בטוח, החלטתי לעשות אותו אז, כי אין פרק אולסטאר של עולם הפודקאסטים הישראלי, ואני הזמנתי את כמעט כל הפודקאסטרים המובילים של אותה התקופה להשתתף בו.
שאגב, כיף לראות שחלק לא מבוטל מהם, כמוני, עדיין פעילים גם היום, בערך 13 שנים מאוחר יותר. אז ללא כל סדר מיוחד, תשמעו בפרק הזה את אילנה בקסיס מהפודקאסט דברי הימים, יפתח מזור מפה ושם בארץ ישראל, יובל מלכי מקטעים, רן טבורי מרוורסים פלטפורמה, ראם שרמן ודרון ניר מגיקונומי, אבי ולר מההיסטוריה של האימפריה הרומית, עידן כהן שהיה אז העורך הראשי של סיפור משפחתי, ועוד שני פודקאסטרים אמריקנים שהכרתי. ג'ונתן אוקס ופיליפ וליקה. אם אתם חובבי נוסטלגיה של פודקאסטים, בטוח שהפרק הזה יעשה לכם קצת נעים בלב. בסוף הפרק אני אתן כמה תיקונים לשגיאות שנפלו בפרק, כולל טעות שהיא כנראה הטעות שקיבלתי עליה הכי הרבה הערות אי פעם בהיסטוריה של עושים היסטוריה.
גם עוד כמה תוספות מעניינות ששלחו לי מאזינים לאורך השנים. זהו, ההאזנה נעימה.
אוזי, שם הכי צרברי שאתה יכול לחשוב עליו. אוזי הוא לא רק תת-מקלע, הוא אייקון. כך נכתב עליו בשנת 1963 במגזין נשק אמריקני. העוזי הוא תת מקלע שבעיצובו ותפקודו כמעט ואינו משאיר מקום לשיפור. זהו תת המקלע הנפוץ ביותר בעולם המערבי.
עוזיאל גל, האיש שיצר אותו, נחשב בעיני רבים בעולם הנשק לאחד הגאונים הגדולים שקמו לתחום הזה, לצד ממציאים כדוגמת סמואל קולט, פול ווילהלם מאוזר וריצ'רד גטלינג. עוזי היה יוצר אמן. גאון אמיתי, יחיד בדורו. אבל סיפורו של תת מקלע עוזי וממציאו אינו רק סיפור על קנים, בריחים וכוונות. הוא גם סיפור על יריבויות הזאת, קרבות פוליטיים מכוערים, כסף גדול ושברון לב.
זה גם הוא היה מאורגז מאוד מהיחס אליו מצד המערכת הביטחונית כאן במדינת ישראל, הוא הרגיש שזה לא מגיע לו איך שמתייחסים. תחסימי לו. יש הדים ולא מעט קולות רקע, חלק מהאווירה אם תרצו. עוזי היה ילד יקה, מוצא גרמני כלומר, השם המקורי שלו היה גרהרד, משהו כזה, הוא נולד בגרמניה. אבא שלו אגב דמות מעניינת בפני עצמו, הוא היה צלם אווירי, אחד הראשונים במלחמת העולם הראשונה, בתקופה שהתחילה...
התחילה הלחימה באוויר, ואז התחילו גם הנושא של הצילום מהאוויר בצבא הגרמני, ואביו של עוזי היה אחד הראשונים הראשונים, אולי אפילו הראשון בכלל. עם או בלי קשר לכישוריו באוויר, אריך גלס, אביו של גרהרט, ניחן כנראה במבט מרחיק לכת באמת. כשהוא עלה לארץ ישראל, הוא עלה בלי משפחתו, הוא התגרש אז מאשתו. הסיבות לא ברורות, מן הסתם לא בהכרח קשור לזה, אבל הוא עלה כגרוש לבד. אשתו נשארה בגרמניה עם הילדים, עם הבן גרהרד, ועד שעלו נאצים לשלטון, שאת זה כנראה האבא חזה או הבין מה הולך לקרות, כשהסתיימה המלחמה הוא הפך להיות צייר, צייר די ידוע.
עד שבאיזשהו שלב, בראשית שנות ה-30, כנראה קלט מה הולך להיות בגרמניה ופשוט עשה עלייה לארץ ישראל, התיישב שם בקיבוץ ושם קודם כל הוא הפך להיות מורה לאומנות אבל לפי אחת הגרסאות, יש אצל קצת ויכוח, הוא גם הפך, הוא לימד את אנשי ההגנה את הנושא של הצילום האווירי והפך להיות עוד פעם הצלם האווירי הראשון של מה שהפך להיות צה"ל, כלומר אדם בולט וחשוב בפני עצמו. עוזי גרהרט גדל בחזקת אמו בבית חווה גדול ובו לא מעט עתיקות, כולל כמה אקדחים עתיקים שאסף ערך. האבא, כשהוא עוד היה בגרמניה, היה לו אוסף גדול של כלי נשק. עוזי היה רואה אותם על הקירות, מתעניין, בודק, שואל. אני לא יודע אם האבא המשיך להתעניין בכלי נשק גם בארץ.
אבל עוזי בהחלט כן. היא גרה עם ידידה שלה, לאותה ידידה היה אח נאצי, קצין באס.אס. עכשיו, אנחנו לא יודעים בדיוק מה קרה עם הקצין, מה בדיוק קרה במשפחה, אבל כנראה שבאיזשהו שלב הוא הזהיר אותם, או שהוא איים עליהם, תסתלקו מכאן, אחרת תהיה לכם רע מאוד. עוזי גרארד קודם כל נשלח לבית ספר באנגליה. ואחר כך הוא עלה לארץ והתיישב בקיבוץ של אבא שלו.
גרהרט מצא את עצמו בקיבוץ יגור לא רחוק מחיפה. את השם עוזיאל, או בקיצור עוזי, שאל גרהרט מהתנ״ך, שם הוא מסמל כוח, עוצמה וחוסן. אדוני עוזי ומעוזי ומנוסי ביום צרה. אליך גויים יבואו מאפסי ארץ ויאמרו אך שקר נחלו אבותינו עוד ייאם את ידי ואת גבורתי וידעו כי שמי אדוני. עוזי שם הכי צברי שאתה יכול לחשוב עליו סופר צברי אם תרצה עוזי עוזי זה גם היה השם של סדרת הסאטירות של בנימין תמוז ועמוס קינן של הצבר שנוהג כל ההרחמיילים האלה מהמפלגה, עוזי.
למה עוזי? כי זה השם החיצוני הבריא שרק יכול להיות. אצל עוזי גלס, הצבריות באה לידי ביטוי בכיוון אחד מובהק. והפך להיות לישראלי, לארץ ישראלי, לוחם, נזעם, הוא ידע בדיוק כמובן מה קרה בגרמניה, והוא התחיל להתעניין מאוד בנושא של הנשק.
אנחנו מדברים כבר על שנות הארבעים, אז כבר כולם היו מאוד מודעים לנושא של ביטחון, של הגנה, מאבק נגד הערבים, הנאצים שנמצאים בשער. אז כן, עוזי הצעיר, בן העשרה, התחיל להתעניין בכלי נשק, באקדחים וברובים. הוא היה בודק אותם, הוא היה נוסע לחיפה, ובאיזושהי שלב הוא קיבל את האקדח, קיבל אקדח מחבר שלו. ויום אחד הוא נתפס בידי המורה שלו, שהוא משחק עם אקדח, והמורה ישר נתן לו סטירת לחי ושאל אותו, מה זה? מה אתה מתעסק עם דברים כאלה?
כי מילדים עוד לא ציפו. אחר כך, אבל הוא המשיך, כי בחברה שהוא היה, החברה הקיבוצית, כן ציפו מאנשים שיתעסקו בדברים כאלה. כן רצו, אולי לא בבית ספר, אבל בהחלט כן...
בהמשך. התחפיב המסוכן של עוזי סיבך אותו עד מהרה בצרות עמוקות יותר. בשנת 1943 עמד לעבור לקיבוץ אין חרוד. כך תואר האירוע בכתבה עיתונאית משנות החמישים. באותם הימים החלו הבריטים לערוך את חיפושיהם אחרי כלי נשק בקיבוצים, ועוזי היה צריך לעבור עם מחלקתו.
למקום אחר. הוא ארד את צרטוטיו ואת הכלי לדוגמה שבנה, והסתירם במכונית בין קופסאות של ירקות, וקיווה כי הכל ילך כשורה. אך ליד חיפה נעצרה המכונית, ונערך חיפוש, והכלים שהוחבאו נמצאו.
הם כנראה גילו שהוא אחראי על הנשקייה בקיבוץ שלו. מה שנקרא היום מסליקים וכל הדברים האלה, איפה שהם היו מחביאים את כלי הנשק שלהם, והם הכניסו אותו הבריטים לכלא למשך כמה שנים טובות. אז הוא היה כמה שנים בכלא, במהלך שנות ה-40, ניצל את השהות שלו בכלא היטב, הוא קרא כל מה שהוא יכול היה על נשק, כלי נשק אקדחיים, רובים, וככל הנראה הוא חשב כל הזמן איך אפשר לשפר.
והיה הרבה מה לשפר. כלי הנשק שהיו בשימוש לוחמי המחתרות, כדוגמת הסטן הבריטי, היו זולים ופשוטים לייצור, אבל גרועים מכמעט כל בחינה אחרת. הם סבלו ממעצורים רבים והדיוק ניכר. הבעיות עם כלי הנשק האחרים, הטומי גן, השמייסר, שפשוט הם היו איטיים. היו יורים בהם במלוא תמיד, אתה היית צריך משהו מהיר, קל ונוח להפעיל אותו במצב של, אתה יודע, של מבצע של מתקפה או הגנה.
בדרך כלל מבצעי התקפה לצד השני, על הערבים. צריך משהו קל מאוד, נוח מאוד ויעיל מאוד, והעוזי עמד על הסטנדרטים האלה. כשהוקמה מדינת ישראל, התגייס עוזי גל לצה"ל, השתתף במספר פעולות קרביות. והתנדב לקורס קצינים. הוא עבר קורס קורס מיוחד בצהל, והוא תוך כדי המשיך לפתח ולשכלל את הרעיון שלו, שזה מה שהפך להיות העוזי, ואז הוא פנה למפקד של הקורס, מאיר זורע, והראה לו את מה שהוא יצר, שזה בעצם תת מקלע, מה שאנחנו קוראים לזה.
מאיר זורע קצת עובדה, אתה לא מצפה שאיזה חייל שלך, לא מישהו פתאום מגיע אליך עם... דבר כזה, אז הוא כה בדק, מרשים מאוד, מיד רץ ושלח מכתב לרמטכ"ל דאז של צה"ל, נדמה לי שזה היה יעקב דורי, אמר לו תשמע, יש כאן איזה בחור מוכשר מאוד שיצר כלי נשק, ששמע על זה, ממש אני בדקתי אותו, הוא עושה לי רושם משהו יוצא מן הכלל, בוא ננסה את זה, פשוט משהו מרשים אל ראש מחלקת ההדרכה במטכ"ל חיים לסקוב. הנדון תת מקלע חדש. רצוף בזה דוגמה של תת מקלע מיוצר אישית על ידי סגן חניך עוזיאל גלס. בדקתי אישית את הכלי ולהלן מסקנותיי.
א', החזקה מצוינת, מונח ביד להפליא. ב', כיוון אינסטינקטיבי מהמותן עולה על זה של כל כלי שאני מכיר. ג', דיוק רב. ד', אין מעצורים, פרט למעצורים בגלל תחמושת לקויה.
אז במקרה או שלא במקרה, בדיוק אז צה״ל חשב בעצמו, באמת, היא רוצה כלי נשק חדש. אני לא יודע אם יכול להיות שזה היה מקרי, יכול להיות שבדיוק אז הם קיבלו שתי הצעות בלי קשר, והחליטו אז להקים ועדה כזאת, איך תדע. אבל מה שקרה שבאמת היו להם פתאום שתי הצעות, הצעה של עוזי לגבי מה שהפך להיות העוזי והצעה נוספת מתנגדת של רובה אחר. הרובה האחר היה תת מקלע בשם קרה שפותח על ידי רב סרן חיים קרה מהמחלקה לנשק קל ונשק אווירי בחיל המדע, החיל שהפך בערבות הימים לרשות לפיתוח אמצעי לחימה, רפאל. לכאורה יש כאן שני ממציאים, שני כלי נשק שמתחרים זה בזה ישירות, אבל האמת מורכבת יותר.
במדינה הקטנה והצעירה לא היו הרבה בתי מלאכה מתאימים לפיתוח כלי נשק. קרה וגל מצאו את עצמם עובדים זה לצד זה, שולחן לצד שולחן. טענות על העתקות לא יכרו לבוא. במכתב שכתבו שניים מאנשי המחלקה לנשק קל ונשק אווירי, למנכ"ל רפאל שנים רבות לאחר מכן הם אומרים אנו מוצאים לנכון להעמיד את העובדות על דיוקן במסגרת עבודתנו במכון אחד של חיל המדע בתל אביב הוחל כבר בשנת 48'-49' מפיתוח תת מקלע עבור צה"ל בפקודות של רב סרן במילואים קרה חיים באותה תקופה הועבר מר עוזי גל מצה"ל לעבוד במחלקת התכנון של בית המלאכה במכון אחד מרגל שהה במחלקתנו כמה חודשים ולאחר זאת עבר לתע"ש, תעשייה צבאית. בפיתוח הנער שעסקו בו בתע"ש לאחר בואו של מרגל הועתקו כל השכלולים מהדגם שלנו.
השוני בין שני הכלים שעבדו על אותו הפרינציפ שפותח אצלנו הוא בזה שהסדן של תע"ש הוא מרובע ושלנו היה עגול. הן אנו מוצאים כהוגן שכל המוניטין והפרסום איפלו בחלקם של טס ועוזי גל. שפשוט אנשים מקצועיים יותר מעוזי, עוזי הוא היה חייל פשוט, לא... אבל אלה היו ממש קשורים לחמ"ד, שזה היה מן מחלקת הפיתוח של צה"ל, הם יצרו רובה משל עצמם, הביאו תואר, אמרו רבותיי, הנה. אז הם בחרו ועדה מיוחדת, שבראשה עמד אחד בשם יצחק רבין, שהם היו...
צריכים להחליט מי בין שתי כלי הנשק יתקבל בידי צה"ל. ההחלטה לא פשוטה, תשמע. בשניהם היה צריך להשקיע הרבה כסף, אז אין ברירה, צריך לבחור רק אחד.
בסיכום הבדיקה כתב יצחק רבין כתוצאה מדוח הניסויים שנעשו על ידי בסיס הדרכה מספר 3 הגיעה הוועדה פה אחד למסקנה שאין אפשרות לקבוע מבחינה טקטית כלי אחד כעולה המשנהו באופן בולט. ואולם אצל חברי ועדה שונים נתגלו נטיות לכלי זה או אחר. נטייה ליטת מקלע קוף 12, יהודה הררי. נטייה ליטת מקלע רוזי, אלוף יהודה רבין, סגן אלוף יהודה לבקין, סגן אלוף ד' דגן. אז במי הם נבחרו?
הם בדקו את שניהם, את שני כלי הנשק, ובסוף ההחלטה הסופית, מהניסוח שלה ברור שמה שבעצם הכריע את הכף היה המחיר. העוזי פשוט היה זול יותר לייצור מאשר כלי הנשק השני. 14 לירות לעומת 17 לירות, אם נדייק. זה בעצם היה הדבר המכריע. לא ברור שהיו כאלה הבדלים באיכות, לך תדע.
אם היו מנסים את כלי הנשק השני, יכול להיות שגם הוא היה בדיעבד מתגלה כלא פחות, אולי אפילו יותר טוב מהעוזי, אנחנו כבר לא יכולים לדעת. כי זה כבר התיישן לחלוטין. מאיר פלד, מסגר בחיל המדע ומי שעבד לצידם של חיים קרה ועוזי גל, מספר. חשוב לי רק שאנשים יבינו שאנחנו לא רוצים את הקרדיט של עוזי. הוא היה ממציא ובחור מוכשר מאוד, ההישגים שלו עומדים לזכותו.
אבל לאורך הדרך, במשך כמה חודשים, הוא ישב בחיל המדע וניזון מן הרעיונות שהסתובבו שם. אחר כך הוא הוזמן על ידי הטס לעבוד אצלם. והמשיך לפתח את התת מקלט שלו, שבסופו של דבר נבחר על ידי צה"ל. היום, בדיעבד, אני יכול להעריך שהפיתוח בטעס היה באמת מקצועי יותר. עולה אמצעים, מכונות, ואנחנו עבדנו בידיים.
האיש שהכריע היה דוד בן גוריון. הוא היה שר הביטחון, הוא היה הסמכות העליונה, הביאו לו את העוזי. כנראה, אני לא יודע אם הוא ניסה אותו בעצמו, אבל כנראה רם בסוף אישר. הוא אמר, צריך לתת למוח היהודי. לצורך לינשק כאלה.
צריך אין בעיניו.
לאחר תהליך פיתוח שערך מספר שנים, נכנס העוזי לשימוש ביחידות המובחרות של צה"ל. והתזמון לא יכל להיות מוצלח יותר.
באזור קלקיליה נדמו התותחים. עם בוקר נתגלו תוצאות המבצע הנועז של צה"ל, אשר מחק מעל פני האדמה את תחנת המשטרה הגדולה של קלקיליה ואת כל מוצבי האויב בסביבה, כתגמול לשורת רציחות שנעשו על ידי ירדנים מזוינים בתחומי ישראל. אז התחילו להשתמש בו בפעולות של... התחילו אז הפעולות כנגד המסתננים וכל פעולות התגמול של יחידה 101 וכל הדברים האלה אז הם התחילו להשתמש בעוזי, בראש ובראשונה הצנחנים בשנת 1955, למעשה לפני... בדיוק לפני 60 שנה פעולות התגמול היו הכינוי לא זכות פשיטות של יחידות צנחנים מובחרות על מטרות מאחורי קווי האויב בתגובה לפיגועי טרור בשנות החמישים והשישים.
משה דיין הגדיר את מטרתן של פעולות התגמול כך: לא היה בידינו להבטיח כל צינור מים מפיצוץ וכל עץ מעקירה. לא היה בידינו למנוע רצח עובדים בפרדס ומשפחות בשנתן. אך היה בכוחנו לקבוע מחיר גבוה על אדמינו, מחיר יקר מכדי שכדאי יהיה ליישוב הערבי, לצבא הערבי, לממשלות הערביות. לשלמה. משמעות פעולת התגמול היא כי ישראל רואה בהסתננות כפעולת איבה בלתי נסבלת והיא מורה את כוחותיה לעבור את הגבול ולפגוע בארץ הערבים.
הפגיעה אינה פעולת נקם, זו פעולת עונש והתרעה שאם אותה ממשלה לא תשתלט על תושביה ולא תבנה את פגיעותיהם בישראל, יעשו הכוחות הישראלים שמות בארצה.
מדוע היה תזמון כניסתו לשירות של העוזי בדיוק עם פרוץ פעולות התגמול כה מוצלח? בואו נחזור צעד אחד אחורה אל שורשיו של התת-מקלע המיתולוגי. המקלעים הראשונים נכנסו לשימוש צבאי במאה ה-19. מקלע מכונה גם מכונת ירייה, הוא כלי נשק שיורה מאות כדורים בכל שנייה ומסוגל לחסל מספר רב של אויבים במכת אש אחת. ירי מהיר ורצוף שכזה גורם להתחממות מהירה של כלי הנשק ולכן מקלעים הם בעלי מבנה גוף כבד ומסיבי מאוד.
תתי מקלע הם האלטרנטיבה הקלה והניידת למקלעים הכבדים. הם משמרים את היכולת לראות צרורות מהירים של כדורים וגם יריות בודדות אם צריך, אבל הם קטנים יותר וקלי משקל מהמקלעים. גם הכדורים שבהם עושים שימוש קטנים יותר ומכילים פחות אבק שרפה, אבל כדי לפצות על כך הם גם בעלי כותר גדול יותר, 9 מילימטר לעומת למשל 7.62 מילימטר כמו במקלע מאג. הכותר הגדול מעניק לפגיעה של כדורי התת מקלע עוצמה מספקת, למרות שהם נעים במהירות נמוכה יחסית. הקלות והניידות של תת המקלע הופכת אותו לאטרקטיבי מאוד עבור יחידות קומנדו של רוב לוחמות בשטח בנוי וצפוף ובטווחים קצרים, כמו התנאים ששררו בפעולות התגמול כנגד כנופיות מחבלים בתוך כפרים.
כמו מרבית תתי המקלע, גם מנגנון הפעולה של העוזי פשוט למדי. היורה אוחז בידית קטנה בחלקו העליון של הנשק ומושך אותה אחורנית עד שהמנגנון הפנימי של הנשק ננעל במצב האחורי מעוך נגד קפיץ חזק. זו דריכה, והנשק נשאר במצב הזה עד שהיורה לוחץ על ההדק. שבו בנפשכם שחקן גולף שמרים את המקל להעביר מאחורי גבו, ועכשיו נשאר בתנוחה הזו, שריריו מתוחים, עד שהוא מחליט להכות בכדור. לחיצה על ההדק משחררת את המנגנון, והקפיץ דוחף אותו קדימה במהירות.
במהלך התנועה קדימה, המנגנון גורף כדור מראש המחסנית, דוחף אותו לתוך הקנה ויורה אותו החוצה. גם ייהנו את שחקן הגולף מבצע את הסווינג עם המחבט, גורף את הכדור שעל הדשא וכובד בו קדימה. זה אותו העיקרון. ההדף שנוצר עקב פיצוץ אבק השרפה דוחף את המנגנון בחזרה אחורה כנגד הקפיץ, ואם ההדק עדיין לחוץ, כל התהליך חוזר על עצמו שוב מההתחלה. עיקרון פעולה זה מכונה מכנס פתוח.
ברמה הטכנית לא היו בעוזי חידושים או צרי נשימה שלא נראו בעולם הנשק עד אז. עוזי גל נטל לא מעט רעיונות מתתי מקלעים אחרים שבהם נתקל לאורך השנים, ובמיוחד תת מקלע צ'כי מדגם M23. ייחודו של העוזי הוא בעובדה שהוא הכיל המון רעיונות טובים ותכונות חיוביות, ועדיין הצליח להישאר זול מאוד וקל לייצור. ראשית, חלקי העוזים מיוצרים באמצעות חיתוך של יריות מתכת מתוך תבניות. זו שיטה שמזכירה קצת חיתוך של עוגיות מתוך בצק שטוח בעזרת תבניות, כמו שילדים אוהבים.
זו שיטה מהירה וזולה בהרבה מהאלטרנטיבה המקובלת אז של כרסום החלק מתוך גוש מתכת מוצק, שהיא דרך ייצור מורכבת בהרבה. בנוסף לעוזי היו רק שבעה חלקים בלבד, חצי מהמקובל לתתי מקלע בתקופתו. מכיוון שכך הוא לא היה רק קל יותר לייצור, אלא גם קל יותר לפירוק והרכבה. המחסנית נטענת לתוך ידית האחיזה, כמו באקדח, עובדה שהקלה מאוד על תפעול הנשק בלילה. היד שאוחזת במחסנית מוצאת את היד שאוחזת בידית במה שמכונה תנועת אגרוף מוצא אגרוף, וזו תנועה טבעית מאוד שחייל מסוגל לבצע גם בחשיכה מוחלטת.
ולבסוף, מרכז המסה של העוזי נמצא ממש מעל לידית האחיזה, ולכן ניתן לכוון ולירות פה גם ביד אחת. אוסף היתרונות הללו, יחד עם העובדה שהעוזי היה אמין מאוד ביחס לכלי הנשק שהיו עד אז ברשות צה"ל, הפך את העוזי לנשק המועדף על כוחו. הצנחנים שביצעו את פעולות התגמול. כך מספר תת-אלוף צורי שגי, שהיה מ"פ בצנחנים בשנות ה-50 והשתתף בפעולות התגמול. את פעולות התגמול שהיינו מבצעים זה שינה מן היסוד.
בפעולות התגמול העוזי היה אפקטיבי ביותר. לראשונה ידענו שהנשק יפעל כמו שצריך וירא כמו שד וישאיר סוף סוף כמה גופות של מסתננים בשטח. מרגע שהיה לנו עוזי זה היה סיפור אחר. העוזי שם בכיס הקטן את כל הכלים שהיו לפניו. הוא היה קל, הרבה כוח, אש, ושימש אותנו היטב בלוחמת לילה.
נשק קצר, טוב למלחמה בתעלות, אפשר להחזיק אותו ביד אחת, לראות מעבר לפינה עם מעט מאוד מעצורים, גם במחסנית וגם בכלי. העוזי בפעולות תגמול, ופתאום הלוחמים אמרו וואלה, באמת דבר יוצא מן הכלל, עד עכשיו היינו משתמשים בשמייסרים.
בברטו, הם לא באמת היו משהו, אבל העוזי הזה, וזה עוד, שימו לב, זה עוד דבר ישראלי, כחול לבן שלנו, הוא פועל יותר טוב מהם. זה הכבוד, זה הגאווה להשתמש בעוזי, אנשים גם אהבו להצטלם עם העוזי, זה כאילו הוסיף להם משהו למעמד שלהם.
את העוזי חשפו לראשונה איפה? כלומר, הייתה גם כתבה בעיתון שכתבו, הנה נשק כחול לבן, אבל חשפו אותו ממש במצעד יום העצמאות של 1955, שהחיילים הלכו בגאווה עם העוזי. זה הכבוד הזה, הנה הנשק הישראלי הראשון כחול לבן, הנשק שלנו, נשק שהוא יותר טוב משל כולם, וזה באמת היה יותר טוב משל כולם, כי הנציגים מארצות אחרות השתמשו בו והתפעלו בו, שלחו אותו לתערוכה של כלי נשק בהולנד, ציגה שעשו איתו תחרות עם כלי נשק אחרים, הוא פשוט יצא הכי טוב.
זה היה כבוד גדול לראות עם עוזי, היו כל מיני צילומים באלבומים של צהל, אתה זוכר את הדברים האלה? של החיילים הגאים האלה עם רובי העוזים, היו אפילו צילומים של ילדים שמסתכלים בארצה על חיילים עם עוזי, אתה רואה שממש הנה, עוזי זה היה דבר, כלומר אתה מחזיק בעוזי אז אתה משכמחה ומעלה, זה ברור, וגם החיילים כמובן שמחזיקים בעוזים יודעים את זה, היו פזמונים, הלכנו, איך הולכים, הלכנו למילואים, החזקנו בעוזי, החזקנו בזוזי השמועה על הטת מקלע המופלא פרסק נפיים. ההולנדים ראו את זה, התפעלו, מיד הזמינו, הזמינו מיד בשבילהם. עוד רצו, הזמינו. ואז באיזשהו שלב הגרמנים הזמינו, אמרו אנחנו רוצים עוזים בשביל עצמנו.
בראשית ינואר 52' נפתח בכנסת הדיון על השילומים מגרמניה. כ-50 אלף איש שומעים את בגין. מאיים להכריז מלחמה לחיים ולמוות במחייב ובשילומים. עכשיו כאן יש בעיה, בעיה גדולה. מה, אתה תיתן את הנשק הכחול לבן שכולם כל כך גאים בו לנאצים האלה, לאלה שהיו בוורמך?
פיטר פוטמכוק, ומה שנקרא שילומים, כשאני שומע את המילה הגרמנית הזאת, אתם יודעים מה פירושה בעברית? תיקון העוור. הגרמנים תיקנו את העוור שעשו לנו, משום שנתנו לנו 800 מיליון דולר, וזה נקרא גידר גוף מחוק. תיקון העוור בהיסטוריה שאתם עשיתם לעם היהודי. והכסף שלכם הוא דרוש לנו.
יש פה, ברוך השם, יהודים גאים שיכלו לקבל את הפיצויים. הם סיירו, איננו רוצים כסף גרמני. זאת הייתה בעיה איומה ונוראה, אבל מה? הגרמנים הציעו הרבה כסף, אז מכרו להם עוזי, אבל עשו את זה בסודיות מוחלטת, כי אם היו שומעים על זה, לפחות אז בשנות החמישים הייתה השתוללות, אז כשהיו את כל הצרות עם השילומים וההפגנות, אז אם היו שומעים שאת העוזי שלנו, את הכחול לבן אנחנו נותנים לנאצים האלה לעבור מה... וכל אלה הייתה בלי ספק הפגנות נסעמות בחובות, אבל זה היה כסף.
התעשייה הצבאית ייצרה מיליוני יחידות של העוזי, והנשק הפנומנלי הזה נמכר בעשרות ארצות בכל רחבי העולם, מיוון, פורטוגל ואוסטרליה ועד אנגולה, אתיופיה ואינדונזיה. מספר הגרסאות שלו פותחו, ובהן המיני והמיקרו עוזי. ליחסי הציבור הטובים ביותר שלו כנראה זכה העוזי ב-1981. מתנקש בשם ג'ון הינקלי ירה ופצע את נשיא ארה״ב רונלד רייגן.
ביום שלמחרת התנוססה בדפים הראשונים של העיתונים הגדולים תמונתו של הסוכן החשאי רוברט וונקו עומד על המשמר מעל שני סוכנים פצועים, מיקרו-אוזי שלוף בידו, בעוד הנשיא המדמם מפונה בבהילות לתוך הלימוזינה הנשיאותית. התמונה הדרמטית הזו נצרבה בזיכרונם של אמריקנים רבים, והוליווד מיהרה לאמץ את האוזי כנשק החצי רשמי של עולם סרטי הפעולה. הוליווד אכן, הוליווד גם כן. קפצה על העוזי, למה? כי העוזי הוא נורא פוטוגני, זה מנעים לראות כל מיני שחקני אקשן, צ'ארלס ברונסון, נגיד סילבסטר סטלון, המחזיקים בעוזי ויורים בו, כלומר יש בזה משהו שהמצלמה אוהבת, משהו שהקהל אוהב לראות, זה כמו שאתה מחזיק נגיד במערבונים את אקדח הקולט, יש בזה משהו פוטוגני.
העוזי זכה לתהילת עולם והפך לאייקון של מדינת ישראל הצעירה, ממסד את התדמית שלה כמעצמה אזורית בעלת צבא קטן אבל רב עוצמה. היו מי שאמרו שהצללית של העוזי מוכרת ברחבי העולם לא פחות מהצללית של בקבוק קוקה קולה והשפן של פלייבוי. פרשן צבאי בארצות הברית שאל אוזי גל זכה בצל"ש הרמטכ"ל ב-1955 ולפרס ביטחון ישראל ב-1958.
שנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20 היו שנות הזוהר של האוזי, אך מלחמת יום הכיפורים שחוללה כל כך הרבה שינויים בחברה הישראלית בכלל לפני זמן קצר הודיע הרדיו בשם אחד הכתבים כי כוחותינו ממגרים את שריון האויב. כתבכם זה רוצה להכחיש את הידיעה. סימנה גם את נקודת המפנה בסיפורו של העוזי, כשתת המקלע הזה פגש לראשונה בשדה הקרב בכלי נשק מיתולוגי אחר, הקלאצ'ניקוב. בפרק הבא נשמע על המכרז הצה"לי שבו... התמודד עוזי גל עם רובה שר חדש שפיתח בשם גל כנגד התעשייה הצבאית וישראל גלילי ורובי הגליל שלהם.
התמודדות שלטענת רבים הייתה אחת המכוערות והמלוכלכות ביותר בתולדות המערכת הביטחונית. כל זאת ועוד בפרק הבא.
אחת התמונות האהובות עליי באלבום המשפחתי היא תמונה של אבא שלי כשהיה בן 15 או 16 חניך בבית הספר הטכני של חיל האוויר. בתמונה הוא עומד מול המצלמה, רגליו מפוסקות, סיגריה שמוטה בין שפתיו, אוחז בידיו עוזי מכוון קדימה. הוא נראה כל כך כול בתמונה הזו. הרבה מהכול הזה מגיע מהעוזי, שיש לו נוכחות מחשמלת ברבות מהתמונות האיקוניות של מדינת ישראל הצעיר. מכה רבת עוצמה הונחתה על ראש הצבא הירדני.
בירושלים העתיקה ניהלו הצנחנים קרב קשה ואכזרי. חיילים עם עוזי מסתכלים. הערים בסמטאות העיר העתיקה במלחמת ששת הימים, חיילות בחצאיות צועדות בגאווה במצעד צבאי, וכזאת עוזי בידיהן כמובן. העוזי שפיתח סגן עוזיאל גל בשלהי שנות הארבעים הפך להיות סמלה המסחרי של ישראל, גם בעיני עצמה וגם בעיניהם של רבים בעולם כולו. העוזי היה שילוב מוצלח של אמינות גבוהה, נוחות תפעול ויצור זול, והוא כבש את שוק הנשק העולמי בשעריו.
התעשייה הצבאית ייצרה ומכרה את העוזי בעצמה לעשרות מדינות, ואף מכרה את זכויות היצור למספר מדינות נוספות. הוליווד התהווה בעל נשק הקטן והסקסי. סילבסטר סטלונה, צ'אק נוריס וכל שאר גיבורי הפעולה של שנות ה-80 יראו אין ספור כדורי סרק מהעוזי. על המסך הגדול. אבל בכל דבר טוב יש סוף.
תקופת השיא של העוזי בצה״ל זה בערך מ-55 עד 67. למה? כי מלחמת יום הכיפורים, הראשי שתימן כבר התברר שהוא לא עונה כל כך על הצרכים. ובמלחמת יום הכיפורים הוא כבר בכלל לא ענה על הצרכים. עוזי טוב בשביל, בוא נאמר, בשביל מאבקים בתנופיות, בקבוצות קטנות, לא בשביל לחימה צבאית ממש במלחמה, זה לא מתאים לזה.
הדרך כולה רצופה, דקלים, משמאל תעלת המים המתוקים שממנה התרוקנו והם זורמים בשצף קצף רק על התחתית אבל, ומימין שדות מעובדים קרוב, תקלים, כזו ערינות, הזדרכת ושאר עצים. אזור יפה, באוויר, ריח של גביות, אין ספק, פה מתחוללת מלחמה. למלחמת ששת הימים נתקלו חיילי צה"ל הראשונה וחיילי צבאות ערב חמושים ברובי סער.
פמינו! איפה פמינו? כאן, כאן. פמינו, תראה כחול! מה, אתה איפה בוער אותי?
כמו התת מקלע, גם רובה סער מסוגל לראות צרורות מהירים של כדורים, אבל שלא כמו העוזי הקטן, לקלת שניקובים של החיילים הערבים היו קנים ארוכים, וכדורים שהיו אמנם קטנים יותר, כותר של 5.56 מילימטר לעומת 9 מילימטר בעוזי, אבל היה להם חומר נפץ רב יותר בתרמיל, ולכן הם גם היו מהירים יותר. לקלאץ' ניקוב היה טווח גדול ועוצמת אש אדירה, שהעוזי לא היה מסוגל להתמודד עמה. ואין שוב היתקלות. המצרים מנהלים את קרב השהיה באמצעות חוליות קומנדו שמשאירים לאורך הדרך, וגורמים לנו נפגעים. אחד הכותבים בפורום צבא וביטחון באתר פרש סיפר את הדברים הבאים.
לראשונה השתמשתי מבצעית בעוזי בזמן מלחמת ששת הימים, כאשר היינו על הציר ליד אל-עריש, וכמו כל ג'ובניק היה לנו עוזי. היינו בגל השני-שלישי לאחר כוחות הלוחמים כשפרצו את הדרך. מסביב הכל בער והיה ריח של מוות מסביב. פתאום נדחה עלינו אש וכדורים עברו בשריקה מעלינו, זיהינו קבוצה של חיילי קומנדו מצרים שידענו שיש באזור. ישר תפסנו את העוזי והתחלנו להשיב באש וראינו פתאום איך הכדורים נופלים לפניהם, לא מגיעים אליהם.
אחרי כמה רגעים הקומנדו המצרי הבין עם מי יש להם פה עסק והם הורידו את המכנסיים שלהם ועשו כל מיני תנועות מגונות לכיווננו והצחוק שלהם נשמע מסביב. התמונה הזו חזרה על עצמה גם במלחמת יום הכיפורים וחיילים רבים זנחו את העוזי לטובת קלאצ'ניקובים שנלקחו שלל מהמצרים הנסוגים. צה"ל החל לחפש תחליף לעוזי, וגם שם היה עוזי גל. מה שקרה זה, זה בראשית שנות ה-70, עוזי גל מצא את עצמו בדיוק באותו מצב שהוא מצא את עצמו בסוף שנות ה-40, כשהוא יצר נשק, שבדיוק באותו זמן מישהו אחר יצר נשק מקביל, וכל אחד מהם רצה שהנשק שלו יתקבל בידי צה"ל. הצהל, עם כל הכבוד, לא יכול היה להרשות לעצמו את שני כלי הנשק.
היו חייבים להשקיע רק באחד מהם, מה לעשות? הכסף של ההשקעה והפיתוח, אי אפשר להשקיע בשניים, חייבים רק אחד. רובה השר שתכנן עוזי גל כונה הגל, והרובה שמולו התמודד היה הגליל, שפותח על ידי צוות של התעשייה הצבאית בראשות ישראל גליל. כמו בסוף שנות הארבעים, גם כאן מצא את עצמו עוזי גל, במצב מורכב ורגיש. הוא היה איש קבע שקיבל את המשכורת שלו מהצבא, אבל עבד בפועל בתעשייה הצבאית, שם היו המשאבים והידע הדרושים לשם פיתוח כלי נשק.
במילים אחרות, הוא עבד בתוך אותו הארגון שנגדו התמודד במסגרת התחרות הצה"לית לבחירת רובה השער העתידי של ישראל. אין פלא שבתעשייה הצבאית לא שסו לשתף פעולה עם עוזי גל. לכך יש גם להוסיף את אופיו היקי והמופנם של עוזי גל, שלא היה אדם קל. כך סיפר עליו רב סרן, ששירת עם עוזי גל במחלקת פיתוח אמצעי הלחימה של צה"ל. עוזי היה יוצר אומן, גאון אמיתי, יחיד בדורו.
כשהוא בא לבנות חלק מסוים, זה היה אחרי שהוא כבר ראה את החלק הזה בעיני רוחו בתלת ממד. ואחר כך סרטט אותו באופן מושלם. עוזי היה אדם בודד, מופנם, שאהב לעבוד לבד וסלד מוועדות פיתוח גדולות. הוא לא היה איש רעים להתרועע ובהחלט נחשב לאדם עקשן וקשה לפעמים. בדברים הללו אפשר למצוא את זרע הפורענות בינו לבין תעש.
ההתמודדות בין הגל והגליל בתחילת שנות ה-70 תירשם בדברי ימי ההיסטוריה כאחת מנקודות השפל של צהל. אז חייבים לבחור איזה טוב מהם. אבל כאן פתאום נכנסו דברים אחרים לדיון. המתחרה של עוזי גל, שכנראה לא היה איש יחסי ציבור, לא ידע כל כך לייחסן את עצמו, חשב, מה, אני עוזי גל המפורסם? אני היוצא של העוזי?
זה מספיק? מה? אני גיבור, לא בדיוק גיבור ישראל, אני קיבלתי צלש, מה? פרס ישראל, מה? ודאי שכולנו, מה, יש מישהו שלא מכיר את העוזי?
אז יפה, תכירו עכשיו את הגל, הרובע החדש שלי. אבל לא, המתחרים שלו, שהבינו את העניין הזה טוב מאוד, רצו שהרובע שלהם יתקבל, הם התחילו להשתמש בשיטות שעד אז לא היו כל כך ידועות, של הפעלת לחץ, של יחסי ציבור לעצמם, של שיחות בלתי פוסקות עם ה... קובע מדיניות עם הרמטכ"ל, בר לב, כל אלה אולי גם יש טענות, אפילו שיחדו, יש טענות כאלה.
העיתונאי רונן ברגמן פרסם בשנת 2002 תחקיר מעמיק שערך על תהליך הבחירה בין הגליל והגל. על פי התחקיר של ברגמן, הגל הוכיח את עצמו כמוצלח בהרבה מהגליל בכל הבדיקות שנערכו בצה"ל, ואפילו מוצלח יותר מה-M16 והקלאץ'ניקוב. הוא היה מדויק יותר, נוח יותר לתפעול, וסבל מהכי פחות תקלות. היו מבין אלה שבחנו אותו, שחשבו שמדובר ברובה הסער הטוב ביותר בעולם. אבל אף אחת מהתוצאות האלה לא עזרה לגל.
הוא זיגל היה מעל הדברים האלה. מה, הנה, אני מראה לכם את הדוגמא. מה מספיק? מה צריך יותר מזה? הוא לא הבין, הוא לא הבין שהזמנים השתנו, הוא לא מבין, הוא לא הבין שהיריבים שלו הם אולי לא בדיוק, בוא נאמר את זה בזהירות, לא בדיוק ישרים במה שהם עושים.
הוא לא תפס את זה. אבל הם תפסו את זה, הם הבינו שהזמנים השתנו ובסוף הם שכנעו את צהל לקבל את הרובה שלהם. הגליל. עכשיו, הנשק הזה התברר כלא יעיל ביותר, במיוחד מלחמת יום הכיפורים, ותוך זמן קצר כבר הפסיקו להשתמש בו. מבקר המדינה כתב דוח שלם ומפורט שבו הוא הסביר כל מיני כשלים שהיו בתהליך.
היום ברור שהיה צריך לקבל את הגל של עוזי, זה בכל אופן, קשה לדעת כמה זה היה מעולה, אבל... עכשיו כבר נראה די ברור שזה היה יוצא יותר טוב מהגליל, המתחרה שלו. עונן ברגמן טען בתחקיר שלו שאחד הקצינים שדחפו לבחירתו של הגליל היה רפאל איתן, רפול, שקיבל אב טיפוס של הגליל מהתעשייה הצבאית והתאהב בו. סוג של שוחד, אם תרצו. ברגמן כתב את הדברים הבאים.
הגל לא נבחר להוביל את... למלחמות הבאות, למרות שהיה עדיף בהרבה על כל סוגי כלי הנשק האחרים, כתוצאה ממערכת של לחצים, יחסי ציבור משומנים, הכפשות וסילוף נתונים מצד גורמים בתעשייה הצבאית. רפול עצמו דחה את הטענות הללו מכל וכל. בתגובה על התחקיר של ברגמן הסביר רפול שהגליל היה מבוסס על הקלאצ'ניקוב, שנחשב אז ואפילו היום לרובה האמין ביותר בעולם. הגל של עוזי גל לעומת זאת היה נעלם גמור.
הייתה תחרות בין שתי חלופות ואנחנו הלכנו על החלופה של הגליל, כי החלופה של עוזי נשענה על כלי נשק הולנדי שלא נתקבל עד אותה התקופה, ובעצם מעולם לא יוצר ככלי נשק סטנדרטי. כל הניסיון להטיל בי דופי כאילו קיבלתי שוחד הוא מכוער ומופרך. אנחנו חילקנו כמה דגמים בגולני ועקבנו אחרי ההתנהגות של הכלים ואחרי חוות דעתם של החיילים. התחילו ניסויים משוואתיים. וזה מה שיצא.
קשה להפריד בין עובדות ושמועות בסיפור בחירתו של הגליל על פני הגל. חלק מהסיבה היא הסודיות שבה התנהל הפיתוח והזמן שחלף מאז, אבל חלק לא מבוטל נעוץ בכך שעבור חובבי נשק רבים לסיפור הזה יש אלמנטים רגשיים רבים. הם נעלבים בשמו של עוזי גל, שמייצג עבורם פילוסופיה. תאורה, במירכאות, שבה הדבר החשוב ביותר בנשק היא האיכות הטכנית שלו. העיצוב, האמינות, הדיוק וכדומה.
בפורומים ברחבי האינטרנט אפשר למצוא לא מעט תגובות כמו זו. לראות איך בגלל פוליטיקה מסריחה צה"ל ויתר על הרוסר הטוב ביותר בעולם? פשוט טיפשות. יש רבים שאינם מסכימים עם הטענות שלפיהן הגליל היה רובה שר נחות ביחס לגל. אמנם הגליל היה כבד יותר ממנו ואולי פחות מדויק, אבל היו לו יתרונות אחרים והוא גם עבר שיפורים מהותיים לאורך השנים עד שהוחלף בהם 16 הקל והזול יותר.
מצד שני, חלק מהרעיונות שהכניס עוזי גל ברובע השר גל צצו אחרי הרבה שנים ברובע השר תבוא של התעשייה הצבאית ויש מי שרואים בכך סוג של הודאה באלף בעליונות הטכנולוגית של הגל על פני הגליל. כנראה שהוויכוח על העליונות של הגל מול הגליל או להפך לא יוכרע לעולם. עוזי גל עצמו מעולם לא הגיב או התבטא על מה שאירע או לא אירע במסגרת אותה התמודדות מול הגליל. ההפך הוא הנכון. רונן ברגמן כתב על עוזי גל ב-1996, בזמן ביקור בישראל, נודע לו שאני חוקר את הפרשה.
הוא התקשר אליי בזעם, אני נשוי לאחייניתו, ודרש ממני להפסיק את הבדיקה. במקביל, אסר במילים בוטות על כל מי שהכיר לדון בנושא. זה שייך להיסטוריה, וזה לא מעניין אף אחד. מה שהיה, היה. אף על פי כן, התפוסה במכרז הצה"לי סימנה מפנה לרעה ביחסיו של הממציא עם המערכת הצבאית.
הוא החליט לעזוב את צה"ל ולנסות את מזלו בשוק האזרחי. עוזי פיתח תת-מקלח חדש, אבל אז שוב מצא את עצמו מסתבך עם המערכת הצבאית. אז האשימו אותו שזה יותר מדי דומה לעוזי שעליו הזכויות של צה"ל. והיה איזה ויכוח משפטי, והיה איזשהו סכסוך, בסוף הם הסכימו לאפשר לו לעשות עם זה משהו, אבל זה כבר היה מיושן, אז זה היה סיפור מאוד מאוד לא נעים. גם אם מעולם לא הודה בכך, סביר להניח שעוזי גל התאכזב מאוד מהמערכת ואולי מהמדינה שלה הקדיש את מיטב זמנו ומרצו במשך עשרות שנים.
תשמע, הם הרוויחו הרבה כסף. עכשיו, הממציא שלו, הוא לא קיבל כנראה כסף, הוא קיבל משכורת ופנסיה מהצבא, לא משהו... הבן אדם הזה הביא המון המון כסף למדינת ישראל, אבל הוא לא ראה הרבה מזה. עוד פעם, העריכו אותו, הנה זהו זיגל, זה... אבל תשמע, באותה מידה זה היה הדבר המקובל אז, היום זה לא יעלה יותר על הדעת שאתה תמציא משהו ואתה לא תראה מזה שום דבר.
עוזי גל היה פטריוט גמור. אפילו את הפרס בגובה אלף לירות על זכייתו בפרס ישראל סירב לקבל, באומרו שבסך הכל עשה את חובתו. את השם עוזי לתת המקלט שלו אגב, לא הוא בחר, הוא אפילו התנגד לכך בתחילה. באיזשהו שלב הוא עזב את המדינה, עבר לארצות הברית. עכשיו הסבירו שזה בגלל המחלה של הבת שלו, שהייתה צריכה טיפול רפואי בארצות הברית, אבל זה כנראה לא היה רק זה.
זה גם הוא היה מאורגז מאוד מהיחס. אליו מצד המערכת הביטחונית כאן במדינת ישראל, הוא הרגיש שזה לא מגיע לו איך שמתייחסים אליו.
בארצות הברית נתקבל עוזי גל בזרועות פתוחות. שמו הלך לפניו והוא ייעץ לכמה מהחברות הגדולות והחשובות בתחום, כדוגמת קולט המפורסמת. הוא פתח חברה מקומית בשם גלטק והחל לפתח אקדחים ותתי מקלע חדשים. המשמעותי מביניהם היה תת מקלע בשם MP9 שפיתח גל ב-1995 עבור חברת רוגר, שהייתה מוכרת באקדחים המעולים שלה וביקשה להיכנס לשווקים חדשים. ה-MP9 היה גרסה משופרת של האוזי המקורי.
הוא דומה לו מאוד מבחינה חיצונית, אבל יש לו מנגנון פנימי משופר, והחומרים שמהם הוא עשוי מייצגים את ההתקדמות במדע החומרים מאז ימי מלחמת העולם השנייה. למרות שנחשב לאוזי משופר, ה-MP9 היה כישלון מסחרי, ויצורו הופסק בתוך זמן קצר. קשה לשים את האצבע על הסיבות לכישלון הזה, התקופה הזו החל גם נידוח זוהרו של העוזי המקורי. כל מיני ארצות קנו מאיתנו, גם ארצות שאתה לא בדיוק מתלהב מהקשר שלהן, כל מיני ארצות באסיה, באפריקה, באמריקה הדרומית, כל מיני רודנויות כאלה, שבדרך כלל המשטר קנה בשביל הצבא שלו, בשביל השומרי ראש שלו. אנשים שאתה לא היית מתגאה לראות שיש להם עוזי ביד ואתה לא היית מתגאה לדעת מה הם עושים בדיוק עם העוזי הזה.
אתה ממש לא היית מתגאה. ובאיזשהו שלב העוזים הגיעו גם לכל מיני טרוריסטים, לוחמי מחתרת, מה שאתה רוצה, באותם הרצאות וזה גם כן לא היה כבוד גדול ולא שמחה גדולה לדעת שהם שמו יד על העוזים ומה שהם בדיוק עושים. כל מיני קבוצות מאוד יעילות, נגיד שומרי הראש של הנשיא, הנשיא ארה״ב השתמשו בעוזי, אבל לא רק הם, כנופיות רחוב התחילו להשתמש בעוזים כי זה היה נורא נוח לצרכים שלהם, אז זה לא רק הטובים השתמשו בעוזים, זה גם הרעים, סוחרי הסמים, הכנופיות, כולם השתמשו בעוזים, זאת הייתה ההוכחה שנשק זה מגיע לכולם, גם לטובים אבל גם לרעים. אנחנו יודעים שכל מיני מדינות העתיקו את המודל של העוזי, השתמשו בו, השתמשו בדברים דומים לו מאוד. מה לעשות שכל כלי נשק אתה לעולם לא יכול לדעת למי זה יגיע, וזה פגע קשות בסופו של דבר בעילה של העוזי.
הוא הופיע בהרבה סרטים בהוליווד, אבל ברגע שכולם משתמשים בו, גם הרעים, אז זה כבר לא כבוד גדול כל כך. כל כך להיות עם עוזי. בישראל המשיך העוזי לשמש בצבא גם בשנות ה-80 וה-90, אבל ביחס לרובי השר החדשים והמודרניים, הוא כבר נחשב למיושן ולא אמין. עניין סביר בהחלט עבור נשק שפותח יותר מ-50 שנה קודם לכן. אני לא אשכח מה שאמר לנו המאק בטירונות כשלימד אותנו לירות בעוזי.
העוזי כל כך מסוכן, הוא אמר, שאם תזרוק אותו למערה ואחר כך תזרוק אחריו עוד כמה מחסניות, הוא התחיל לפלוט בצרורות. אגב, מה שהיה בשבילהם, אבל מתקבל על הדעת, אחרי שנים כבר לא היה מתקבל על הדעת. עם העוזי תמיד היו בעיות שכדורים היו עלולים להיפלט וזה, זה תמיד הייתה את הבעיה הזאת. אבל אוקיי, זה היה סיכון מתקבל על הדעת מבחינתם. בראשית המאה ה-21, כשהוציאו אותו מהשימוש, זאת הייתה הבעיה שכבר לא היו מוכנים לעבור עליה על סדר היום.
אבל זה תמיד היה כך. העוזי בשנות התשעים, אלפיים כבר הפך לרובה, אתה יודע, בשביל חיילות. היו משתמשים בו רק באימונים של חיילות. ואז התחילו להתלונן בשנות אלפיים, מה זה, הוא יותר מדי פליטות כדורים, מה, איך אפשר להחזיק נשק כזה? החזיקו אותו גם בעיקר בגלל הנוסטלגיה, מה, העוזי, מה, מותג של צה״ל, אנחנו לא נשתמש בו, אנחנו...
צה״ל ועוזי, אי אפשר, זה אי אפשר אחד בלי השני, אבל... התחילו לצעוק, מה זה הוא פולט כדורים? אף אחד, הוא תמיד פלט כדורים העוזי. זה היה סיכון שידעו ולקחו אותו. כלומר, זה בתחום הנסבל.
עכשיו, בראשית שנות האלפיים, זה כבר לא היו מוכנים לקחת יותר את הסיכון הזה. אמרו, כבר יש כלי נשק יותר טובים, והוציאו אותו לחלוטין מהמחזור, והיום כבר לא משתמשים יותר בעוזי.
באופן אישי, אני לא יכול לומר שאני מתגעגע לעוזי. כמעט ואיבדתי כמה וכמה אצבעות כשבדקתי את הנשק של חיילות צעירות בעליות משמר. אבל אין ספק שהעוזי היה אחד מכלי הנשק האייקונים של המאה ה-20, ועד היום יש לו מעריצים רבים ברחבי העולם. בשנת 2011, אגב, נכנסה לשימוש בפיקוד מרכז גרסה מחודשת של העוזי בשם מיקרו... עוזי פולימר, כך שאולי התת מקלע המופלא הזה עדיין לא אמר את המילה האחרונה, או אולי נכון יותר לומר, לא פלט את הכדור האחרון שלו.
עוזי גל המשיך לעבוד בארצות הברית במשך 25 שנה. הפרויקט האחרון הגדול שעליו עבד היה אקדח חדש לשוק האזרחי, בשיתוף פעולה עם יצרנית נשק אמריקנית גדולה. מטרתו השאפתנית של גל הייתה ליצור אקדח שיהיה נוח וקל לתפעול גם ללא אימונים ממושכים כמו אלה שעובר חייל בטירונות, ומאידך שיעמוד בתקני האמינות המחמירים של משרד ההגנה האמריקני. עוזי גל חשש מאוד מריגול תעשייתי. חלק מחלקי האף טיפוס יוצאו בשלבים על ידי שתי חברות שונות, כך שאף אחת מהן לא תוכל לדעת כיצד נראה הדגם הסופי.
גם את קבצי התכנון האלקטרוניים סירב לשלוח במייל והתעקש לתת ליצרניות אך ורק סרטוטים מודפסים. פיתוחו של האקדח החדש נעצר כשלקה עוזי במחלת הסרטן. שני אבי טיפוס בלבד יוצרו לפני שהלך לעולמו הממציא בשנת 2002. הוא נטמן בבית העלמין של קיבוץ יגור לצד אשתו שנפטרה לפניו. הספדים לזכרו של עוזי גל הופיעו בכל כלי התקשורת, לא רק בישראל, אלא גם בניו יורק טיימס, בוושינגטון פוסט, בבי בי סי ועוד.
טרנט ורניקה, מהנדס שעבד איתו על האקדח האחרון שתכנן עוזי גל בארצות הברית, ספרד לו כך: עוזי היה באמת אחד האנשים הכי משפטיים שעבדתי איתם, גם כמכונן קטן וכאנחה. הייתי מצוין כדי להתראיין איתו לפני שנה, אבל הייתי מצוין להיות אחד מהם. הוא פוסס עליו מאוד ידע על כלי חילונים וימיו של סרבת בעיריית ירושלים הוא היה תמיד מגיש דברים שהיו בנוגע לדעות הנוכחיות והוא יכול להתבטא בדברים של עובדי העירייה והעירייה. חוץ מלהיות מאוד יודע על כלי חילונים, עוזי היה תמיד חשוב ומסכים עם כל אחד. היו הרבה מסכנות בפרוגרם של הפיסטול שהיו עושות שהרבה אנשים יכולים להפסיק את הטמפרטורה.
עוזי לא פעם אחת הפסיק את הטמפרטורה או הריץ את הצדק. אפילו כשהוא היה מצטער על אנשים, הוא היה באמת חבר שהיה יכול לעשות את הטוב בסיטואציה הרעה. הוא היה גם חבר חברתי לכל אנשים. כשהוא עשה סיפורי חיים, היה ברור שהוא רצה להתאים את האנשים כאנשים אנושיים. זה הסיפור של האוזי שבאמת הפך למוצר מספר אחד של מדינת ישראל.
אבל גם במידה מסוימת פגע בתדמית שלנו, גם בגלל שהוא הגיע להרבה מאוד ידיים לא נכונות, וגם גרם לשברון להיבצל היוצר שלו בסופו של דבר.
עד כאן לפרק הזה. תודה רבה לאלי אשד מהבלוג המולטי יקום של אלי אשד, אחד מהאתרים האהובים עליי בשפה העברית. הוא צר בלום של היסטוריה של התרבות הישראלית, ממש מומלץ בחום. כמו שהבטחתי, כמה תיקונים. ראשית, מקלעים יורים כמה מאות כדורים בדקה.
ולא כמה מאות בשנייה. פה זה לא סרט הוליוודי. ושנית, הטעות שקיבלתי עליה כנראה הכי הרבה תיקונים אי פעם. אמרתי בפרק שקוטר הכלים של הקלאצ'ניקוב הוא 5.56 מילימטרים, ובערך 380 מיליון איש, או כך זה מרגיש בכל אופן, כתבו לי שהקוטר הוא בעצם 7.62 מילימטר. כנראה שככה זה כשעושים פודקאסט על נושא צבאי במדינה שבה כמעט כולם משרתים בצבא.
יודה וב, שעבד עם עוזי גל בארצות הברית, סיפר לי שבין השנים 1977 ו-1988 עוזי גל עבד בחברת אקשן ארמס האמריקנית בפילדלפיה, שם הוא תכנן גרסה אזרחית של העוזי בעלת קנה ארוך. במקביל הוא פיתח תת מקלע חדש בעל תחמושת ייחודית בעלת רטע נמוך מחד אך יכולת חדירה גבוהה מאידך. הפיתוח הזה לא הוביל למוצר מסחרי. ולבסוף ישראל האהרוני, לא אשף, נראה לי, אולי בעצם כן, אין לי מושג, כתב לי על רובה הגליל שציטוט, הגליל יוצר בתעשייה הצבאית בכמויות וסופק לכל יחידות החיר והשריון מסוף שנות ה-70 ועד סוף שנות ה-80 במספר דגמים, ואף נמכר בחו"ל למספר צבאות זרים. הגליל שירת בצה"ל במקביל ה-M16 עד שהוא יצא משירות, בעיקר בגלל משקלו הגבוה.
ומהירות הלוע הנמוכה שלו. בניסוי שערכנו במלחמת שלום הגליל, מצאנו שירי מהגליל לא חדר דופן של נגמ"ש במרחק של עשרה מטרים. ירי של אותו תחמיש מרובה שר M16, מאותו מרחק ובאותה זווית, חדר בקלות את הדופן, שהייתה עשויה מסגסוגת אלומיניום ברובי של כארבעה סנטימטרים. סוף ציטוט. אני יכול להוסיף שאת הטירונות שלי בחיל הים עשיתי עם הגליל, אני לא יודע לגבי כושר החדירה שלו, אבל אני יכול להגיד שבחיים לא ראיתי משהו שמחליד כל כך מהר.
זהו, אז תודה רבה לכל המגיבים ולכל מי שהשתתפו בפרק. כתמיד, אם אתם אוהבים את עושים היסטוריה ומעוניינים לתמוך בה, אתם מוזמנים לרכוש מספריי שזמינים באתר שלי, ranlevy.co.il, ואתם יכולים גם להזמין אותי להרצאות בארגון שלכם. ההרצאות הפופולריות ביותר שלי היום הן ההרצאות על בינה מלאכותית. הבטחת מידע וחקר החלל, אבל יש עוד רשימה מלאה באתר הבית. אנחנו נשתמע בפרק הבא.
להתראות
