451: אניית המערכה "דרדנוט" (ש.ח.) [עושים היסטוריה]

עושים היסטוריה עם רן לוי הסרט מלחמת הכוכבים נפתח בסצנה מרשימה. אחרי שהטקסט המקדים מסיים להתגלגל על המסך המצלמה עוברת לצילום רחב של כוכב לכת ושני ערכים. ספינת חלל קטנה נכנסת אל הפריים, מטחי לייזר אדומים חולפים סביבה, וכעבור כמה שניות אנחנו זוכים לראות ממה בורחת הספינה הקטנה. חללית עצומה, מפלצת של פלדה ותותחים, אשר לעומתה הספינה הבורחת אינה יותר מאשר זבוב תורדני. לא במקרה בחר הבמאי ג'ורג' לוקאס בחללית העצומה הזו להיות השגרירה במפגש הראשון של הקהל עם אימפריית הרשע.

המשחטת האדירה הזו על העוצמה שהיא משדרת ממחישה לצופה טוב יותר מאלף שורות בתסריט את מהות הסכסוך שבין המורדים החלשים לאימפריה האימתנית. ב-1906, בנמל פורסמוטס שבאנגליה, הושקע בדמותה המציאותית של החללית הבדיונית. ברגע שבו פגש גוף המתכת הכמוהו של הספינה הבריטית את מי הנמל, השתנה עולם הלוחמה הימית לנצח. כל שאר אוניות המערכה בעולם, בכל הציעים, הפכו בבת אחת ללא רלוונטיים. היא הייתה כל כך מהפכנית, כל כך חדשנית וכל כך רבת עוצמה.

עד שלא ניתן היה להשוות אותה לשום דבר שבא לפניה. שמה של הספינה היה Dreadnought, פחד מכלום בתרגום חופשי, וכל אוניות המערכה שקדמו לה ידועות כיום כפרי-דרדנוט, דהיינו לפני הדרדנוט. הדרדנוט הייתה לבריטים מה שהמשחטת החללית הייתה לאימפריה של דארט ויידר. כשראית את הדרדנוט, ראית אם... אימפריה תעשייתית חובקת עולם ואדירת ממדים, מעצמה צבאית וכלכלית שכמותה לא ראתה האנושות מאז ימי רומי.

אנחנו נמצאים כעת במיצר צושימה, רצועת הים שמפרידה בין דרום קוריאה ויפן. השנה היא 1905, ובמקום שבו אנחנו נמצאים כעת עמדה לפני מספר רגעים אוניית מערכה רוסית בשם בורודינו. על סיפונה של הבורודינו היו 855 אנשי צוות, כולם פרט לניצול אחד, עושים את דרכם כעת אל קרקעית הים. שנה קודם לכן, ב-1904, פרצה מלחמה בין יפן ורוסיה. שתי המעצמות ביקשו להרחיב את אזורי השפעתן בדרום מזרח אסיה, הציים הרוסים והיפנים ניהלו ביניהם קרבות מרים, והמגמה נתתה בבירור לטובת היפנים.

בתגובה החליט הפיקוד הרוסי לשגר לאזור תגבורת משמעותית, ושלח את השייטת שהייתה מוצבת בדרך כלל בים הבלטי. 11 אוניות מערכה. ספינות מלחמה נחלקות לסוגים שונים בהתאם לתכונותיהן ולחשיבות שהן תופסות בצי כולו. אוניית מערכה, battleship בלעז, היא הספינה הגדולה והחזקה ביותר שעומדת לרשותו של הצי. 11 אוניות המערכה ששרפו הרוסים היו אם כן הכוח החזק ביותר שעמד לרשותם בים, בסיס עוצמתו של העצי הרוסי כולו.

הבורודינו הייתה אחת מהספינות האלה. כשהגיעו הספינות הרוסיות ליהדן כעבור מסע מפרך של 18,000 מייל ויותר מחצי שנה אחרי שהקיפו את אפריקה וחצו את הים ההודי, הצוותים היו מונטשים והאוניות עצמן היו במצב טכני בעייתי. האדמירל הרוסי תכנן להיכנס לנמל בשם פורט ארטו אבל גילה למגינת ליבו שהבסיס הרוסי נכבש על ידי היפנים. האלטרנטיבה היחידה שעמדה לרשותו הייתה להיכנס לנמל ולדיווסטוק, אך כדי להגיע לנמל הצפוני הזה הוא היה חייב לעבור דרך מצר צושימה. היפנים ידעו את זה וכינו לרוסים מערב.

ב-27 במאי, בשעה שש וחצי בבוקר, הפתיע הציע היפני את השייטת הרוסית. הצי האימפריאלי היפני היו מהירות יותר מהספינות הרוסיות, תותחיהן היו מסוגלים לירות לטווח רחוק יותר, והפגזים שהמתירו על הרוסים היו הרסניים יותר. המהלכים הרוסיים היו חסרי ניסיון קרבי, וגם המוטיבציה שלהם לא הייתה גבוהה, במיוחד לאחר חצי שנה בים. הצוותים היפנים לעומתם היו מאומנים לאלה ולאלה. היפנים היו ידועים כמי שלקחו את האימונים ברצינות שאינה נופלת מזו של קרב אמיתי.

כמה וכמה ספינות יפניות טבעו לאחר שנפגעו מפגזים חיים במהלך אימונים. מטחי הפגזים הראשונים ששיגעו היפנים פגעו בכמה מספינות הפיקוד הרוסיות ושיתקו אותן, כולל רסיס שפגע בראשו של האדמירל הרוסי. גם הבורודינו, ספינת הדגל של השייטת, נפגעה. פגז חדר למחסן התחמושת שלה והפיצוץ קרע אותה לגזרים. בתוך דקות היא התהפכה.

ושקע במים. כשיעלה הבוקר התעורר הפיקוד הרוסי למציאות חדשה לגמרי. 21 ספינות רוסיות הושמדו ושש נכנעו. עשרת אלפים חיילים נהרגו או נלקחו בשבי. רוסיה, שנחשבה לאחת המעצמות הגדולות בעולם, איבדה שני שליש מהצי שלה והפכה בן לילה ללא רלוונטית, לפחות בכל מה שקשור בשליטה על הים.

ההתרחשויות בקרב צושימה לא נפלו על מפקדי הציים כרם ביום בהיר. ב-20 השנים הקודמות נקראו סימנים רבים לכך שההתקדמות הטכנולוגית המואצת נושאת שינויים גם באופן שבו מתנהלת הלחימה בים. המפרשים פינו את מקומם למנועי קיטור, ובכל שנה נכנסו לשימוש תותחים בכתרים הולכים וגדלים. אם בתחילת המאה ה-19 היו כל הספינות עשויות מעץ, לקראת סוף המאה כבר לא היה מקום לספינות כל כך חסות הגנה. כל ספינות העץ היו מצופות בלוחות שריון כבדים, או שהוחלפו בספינות שהיו עשויות כולן מפלדה.

אבל למרות שלכולם היה ברור שהטכנולוגיה הולכת ותופסת מקום חשוב יותר בלוחמה הימית, תוצאות הקרב בצושימה העלו את מפלס החרדה של אדמירלים מכל הצים. לפתע פתאום הבינו כולם איזה יתרון מעניקה עדיפות טכנולוגית ואנושית בקרב ימי מודרני. הדבוסה הרוסית הייתה חד-צדדית במידה כמעט פנטסטית. אלפי הרוגים לעומת מאות הרוגים ספורים בצד היפני, יחס שהיה כמעט חסר תקדים בקרבות ימיים בעבר. הדוב הרוסי הוכה מכה ניצחת בתוך שעות ספורות, או כפי שניסח זאת וינסטון צ'רצ'יל, ציטוט, בקרב כזה אפשר להפסיד את כל המלחמה באחר הצהריים אחד.

סוף ציטוט. ליפנים כאמור הייתה עליונות טכנולוגית ברורה על פני הרוסים. הספינות היפניות הפליגו במהירות של 16 קשרים לעומת 8 קשרים של הספינות הרוסיות, 30 קמ"ש לעומת 15 קמ"ש. קצב האש של התותחים היפנים היה כ-2,000 פגזים בשעה. נתון מדהים, שלא היה לו אח ורע.

קצין רוסי שנלחם בקרב כתב בזיכרונותיו, ציטוט, מימיי לא חוויתי הפגזה כזו, ואפילו לא דמיינתי שהפגזה כזו אפשרית. הפגזים ירדו עלינו ללא הרף בזה אחר זה, כמו גשם. בסוף ציטוט. נעשה מאוחר. בואו, נחזור אל עליית הגג שלי.

ג'ון פישר התגייס לצי הבריטי בגיל 13. גיל התגייסות שאולי נשמע לנו צעיר באוזניים מודרניות, אבל הוא לא היה יוצא דופן באותם הימים במחצית השנייה של המאה ה-19. פישר שירת על מספר ספינות בתפקידים זוטרים, וכשהתבגר התגלה כימאי מוכשר ומיומן. הוא הפך לקצין, קיבל פיקוד על ספינה משלו, וברבות הימים התקדם בשדרת הפיקוד של הצי הבריטי עד שב-1904 מונה על ה-First Sea Lord, מפקד הצי. הצי שפישר קיבל לידיו היה הצי הטוב והחזק ביותר בעולם.

הבריטים שלטו בימים ללא עוררין וניהלו את האימפריה הקולוניאלית רחבת הידיים שלהם בעזרת רשת ענפה של נתיבי סחר ימין. האזרחים הבריטים היו גאים מאוד בצי האדיר שלהם, אבל מאחורי גופי המתכת המבריקים וקני התותחים המרשימים ניצבה בעיה שהדאיגה מאוד את קציני הצי וחברי הממשלה. העלות הגבוהה של אחזקת הצי. שורש הבעיה היה במבנה הקיים של הצי. תפקידו העיקרי היה הגנה על האיים הבריטים עצמם לבאימפריה.

האיום הגדול ביותר בסירה הזו היו הגרמנים, שבשלהי המאה ה-19 החלו לבנות ספינות קרב גדולות וניסו לבסס את המעמד שלהם כמעצמה. מאידך, לצי גם היה תפקיד חיוני בהגנה על נתיבי המסחר הבינלאומי. הבריטים החזיקו בקולוניות בכל קצוות תבל, והמסחר עמן באמצעות נתיבי הסחר הימי היה מקור עוצמתה של בריטניה. האיום הפוטנציאלי שנשקף כאן היה פשיטות של ספינות אויב, צרפתיות למשל, על בסיסי הצי הבריטי בעת מלחמה וחסימה של תנועת הסוחרות.

הספינות שהגנו על האיים הבריטיים ניחנו בעוצמת אש גדולה, אבל טווח פעולתן היה קצר יחסית. הספינות שהגנו על נתיבי המסחר הרחוקים היו קלות ומהירות יותר, וטווח פעולתן ארוך יותר. אופיין השונה של המשימות אילט את הצי להחזיק מגוון גדול יחסית של ספינות קרב, גדולות וקטנות, מהירות ואיטיות. מגוון של ספינות, פירושו מגוון של חלקי חילוף, מפעלי יצור, מתקני אימונים וכדומה, והוא מייקר מאוד את החזקת הצי. בנוסף, כדי לשמר את העליונות הימית שלהם, הייתה לבריטים מדיניות אסטרטגית ברורה.

הם רצו להיות מסוגלים להילחם בים במקביל כנגד כל שתי מעצמות כלשהן. דהיינו, הבריטים רצו להיות מסוגלים להילחם גם בצרפת וגם בגרמניה בו זמנית, אם יעלה הצורך. האסטרטגיה הזו אילצה אותם לאמץ יחס של שתיים לאחד במספר הספינות. זאת אומרת, הבריטים יחזיקו פי שתיים יותר ספינות מלחמה מכל מדינה אחרת בעולם. הכורח להחזיק צי מגוון של ספינות מדגמים שונים, יחד עם הרצון לשמר את היחס של שתיים לאחת במספר הספינות מול מעצמות אחרות, הכביד מאוד על הבריטים.

בארבעת השנים שקדמו לכניסת ג'ון פישר לתפקידו, גדל תקציב הצי בכ-30%. אפילו האימפריה הבריטית הגדולה, המעצמה הכלכלית הגדולה ביותר בעולם באותם הימים, התקשתה לממן צי כל כך גדול, ופוליטיקאים רבים קראו לקיצוצים גדולים בתקציב הצי. את האתגר הכלכלי שעמד בפני פישר היטיב להגדיר אחד מכונביו בתפקיד, שאמר, ציטוט, על מפקדי הצי להפסיק לומר, זו תוכנית המלחמה האידיאלית, כיצד אנחנו מסוגלים לממן אותה, ובמקום זאת עליהם לומר, הנה התקציב, איך אנחנו יכולים לסחוט ממנו את מה שבאמת נחוץ לנו. כדי לנצח בקרב בים. סוף ציטוט.

פישר ידע שלא ניתן לשמר את המצב הנוכחי, וכדי להקדים תרופה למכה של קיצוץ כואב בתקציב הצי, החליט להוריד 154 ספינות מיושנות ממצבת הצי. הקיצוץ הזה, שלא היה פופולרי במיוחד בקרב הימאים, הוכיח את עצמו מבחינה תקציבית והן מבחינה צבאית. הצוותים המנוסים ששירתו על הספינות הישנות עברו אימונים מתאימים, ספינות חדשות יותר. הגידול בתקציב הצי התמתן. אבל פישר ידע שהקיצוץ לא מספיק.

כל עוד חייב הצי לתחזק מגוון גדול של ספינות מסוגים שונים ומשונים, עלות ההחזקה שלו תהיה גבוהה. הפתרון המהותי והנכון יותר חייב להיות צמצום המגוון הגדול למספר סוגים בודדים של ספינות קרב, שיהיו מסוגלות למלא את שני התפקידים המרכזיים של הצי במקביל. הגנה על האיים הבריטיים והגנה על נתיבי הסחר הבינלאומיים.

ב-1903, שנה לפני שנכנס ג'ון פישר לתפקידו כמפקד הצי, הופיע מאמר מעניין בערכון בשם "ג'יינס פייטינג שיפס", מגזין שעסק בספינות מלחמה וטכנולוגיה ימית. הכותב היה ארכיטקט ימי איטלקי מפורסם ומועמד. בשם ויטוריו קוניברטי. במאמרו שטח קוניברטי את חזונו לגבי תכונותיה של ספינת הקרב המודרנית האידיאלית. בספינה הזו, כתב קוניברטי, צריכים להיות תותחים כבדים וארוכי טווח שיאפשרו לה להכות ברבותיה ממרחק, שריון עבה כדי להגן כנגד פגזים וטורפדו, ומהירות גבוהה שתעניק לה את היכולת לבחור את מקום ההיתקלות.

חזונו של קוניברטי היה מרחיק לכת. לאף ספינה באותם הימים לא היו מאפיינים שכאלה. בוניית מערכה הייתה יכולה להיות משוריינת היטב למשל, אבל השריון הכבד בהכרח הגביל את מהירותה. גם התקנת תותחים כבדים חייבה גוף גדול ויציב על חשבון מהירות ויכולת תמרון. אבל קוניברטי היה משוכנע לחלוטין שהטכנולוגיה של ראשית המאה ה-20 התפתחה מספיק כדי לאפשר לכלי מלחמה מרשים שכזה להפוך מדמיון למציאות.

דמיון לא היה חסר לארכיטקט האיטלקי. כך הוא תיאר את ספינת הקרב העתידנית במאמרו, ציטוט, "מבלי לבזבז תחמושת, בטוחה בשריונה המפואר, כש-12 קניה מוכנים לפעולה, היא תתנפל בנחרצות על אויבה ותמתיר עליו אש נוראית. לאחר שהשמידה את יריבה הראשון, היא מיד תמשיך ותתקוף אחר, ואז עוד אחר ועוד". סוף ציטוט. אבל ספינת הקרב הפנטסטית של קוניברטי הייתה כל כך מתקדמת, כל כך מהירה וכל כך רבת עוצמה ביחס לכל מה שהפליג בים באותם הימים, עד שאפילו הממשלה האיטלקית לא הסכימה לתת לו לבנות אחת כזו בפועל.

אדמירלים רבים בכל עצים קראו את מאמרו של קוניברטי בעניין רב, אבל הוא עצמו ידע שיש רק מעצמה אחת. אימפריה אחת שיש לו את המשאבים, את העוצמה התעשייתית ואולי גם את הביטחון העצמי שנדרשים כדי לבנות את כלי המשחית הקולוסלי שלו. לא במקרה נתן כה ניברתי למאמרו את הכותרת ספינת הקרב האידיאלית של הצי הבריטי.

אנחנו לא יודעים בוודאות אם ג'ון פישר אכן קרא את מאמרו של ויטוריו קוניברטי, אבל סביר להניח שלכל הפחות שמע על הרעיונות שהופיעו בו, ואולי אפילו חשב על חלקם בעצמו קודם לכן. מה שבטוח הוא שלפישר הייתה תוכנית ברורה, הוא רצה ספינה כזו בצי הבריטי. ספינה שיהיו לה גם את עוצמת האש והשריון היבש שנדרש כדי להילחם. באוניות מערכה גרמניות, וגם את המהירות והניידות להתמודד כנגד ספינות צרפתיות מהירות שייאיימו על הקולוניות המרוחקות. ספינה שתוכל להחליף חלק נכבד מהמגוון הגדול והיקר של ספינות ששירתו בהווה בצי הבריטי.

תוצאות הקרב בצושימה היו הוכחה להשערותיו של ויטוריו קוניברטי לגבי המערכה המודרנית בים. מהירות ועוצמת אש מעניקות יתרון אדיר בקרב, יותר מאי פעם בהיסטוריה של הלוחמה הימית. הידיו של הקרב בצושימה אפשרו לג'ון פישר לקדם את תוכניותיו. הוא הקים ועדה מקצועית שחבריה היו קצינים בעלי ניסיון ימי, מהנדסים ובוני ספינות מנוסים, שתבחן את רעיונותיו של ויטוריו קוניברטי ותקבע את תכונותיה של ספינת קרב עתידנית שכזו. אי אפשר לומר שהוועדה הייתה אובייקטיבית או נטולת פניות, אפילו להפך.

בראש הוועדה עמד ג'ון פישר עצמו והייתה לו אג'נדה ברורה. הוא רצה את אוניית המערכה הגדולה, החזקה והמהירה ביותר שהעולם ידע אי פעם. הוועדה אפילו לא דנה באף הצעה אחרת. הנקודה הראשונה שעליה דנה הוועדה הייתה חימושה של הספינה המתוכננת, אך ורק תותחים כבדים וארוכי טווח. עד אז החימוש המקובל לאוניית מערכה היה תותחים בהקטרים מעורבים, מ-6 אינץ' 152 מילימטר לטווח קצר, ועד 12 אינץ' או 305 מילימטרים לטווח ארוך.

החימוש הזה התאים לתורת הלחימה הימית המקובלת, לפיה קרב ימי מתחיל בחילופי אש מטווח רחוק, באמצעות תותחי ה-12 אינץ' הכבדים, אך כיוון שהתותחים הללו אינם מדויקים וקשה מאוד לפגוע בספינה אחרת מטווח רחוק, שני הצדדים ישאפו לסגור את המרחק שביניהם ואז להמשיך את הלחימה באמצעות התותחים הקטנים יותר, שיתרונם היה קצב האש הגבוה שלהם. אך בסוף המאה ה-19 החלה מופיעה מגמה חדשה באופן שבו התנהלו הקרבות הימיים. אם בתחילת המאה ה-19 המרחק שבו פתחו שני הצדדים באש זה על זה היה מייל עד שני מייל בממוצע, שניים עד ארבעה קילומטרים, הרי שעם השנים הלך המרחק הזה וגדל בהתמדה, ובקרבות מול הרוסים פתחו היפנים בירי תותחים כבר בטווח של שמונה מייל או חמישה עשרה קילומטרים. דיוק הירי, חשוב לציין, היה עדיין גרוע מאוד בטווחים שכאלה. רק פגז אחד מתוך 100 פגע במטרתו בדרך כלל.

אבל ההתפתחויות הטכנולוגיות המשמעותיות שחלו מאז שלהי המאה ה-19 טמנו בחובן הבטחה לשיפור משמעותי בתחום הזה. ציוד אופטי חדשני עבור כוונות, מחשבים מכניים וחשמליים לטובת חישובי מסלול ושיטות אימון מודרניות הלכו ושיפרו בהתמדה את דיוק הפגיעות של תותחים בכתרים נמוכים. רוחבים האמינו, וביניהם גם חברי הוועדה של פישר, שתהיה זו רק שאלה של זמן עד שגם דיוק פגיעת התותחים הכבדים וארוכי הטווח ישתפר בהתאם. דיוק גבוה מבטל את הצורך להתקרב לספינת היריב, וספינה בעלת תותחים כבדים בלבד תוכל להטביע את יריבותיה מבלי לסכן את עצמה בהתקרבות שלא לצורך. שיקול נוסף בשאלת בחירת החימוש היה עלייתו לגדולה של הטורפדו.

הטרופדו היה כלי נשק בעל פוטנציאל לשנות לחלוטין את מאזן הכוחות בים. מדובר במעין טיל תת-ימי שמרגע שיגורו נע בקו ישר עד שפגע במטרתו. בניגוד לפגזים, הטרופדו היה מצויד במנום של עצמו, כך שלא היה צורך בתותח כבד וקנה ארוך כדי לירות אותו, וניתן היה לשגר אותו גם מסירות קטנות ומהירות מאוד. במילים אחרות, הטורפדו אפשר לסירות קטנות וזולות להתמודד בהצלחה ולהכות מכות כואבות גם אוניות מערכה גדולות ויקרות. טווח הפעולה של טורפדות היה כ-2 עד 3 קילומטרים, והעובדה הזו הגבירה עוד יותר את רצון חברי הוועדה לאפשר לאוניית המערכה לשמור על מרחק רב יחסית משדה הקרב.

השיקול השלישי והאחרון היה לוגיסטי. ככל שיש סוגי תותחים רבים יותר על ספינה, כך צריך סוגי פגזים שונים שיתאימו לכל תותח, וימאים מאומנים ורבים שיתמכו בתפעול כל תותח שכזה. אם מבטלים את כל סוגי התותחים השונים ונשארים עם סוג אחד ויחיד של תותחי 12 אינץ', אפשר לצמצם את כוח האדם העודף ונפטרים גם מהכורח לרכוש את כל סוגי הפגזים השונים והמשונים. בכתרים שונים. לאור יתרונות אלה בחרה הוועדה לצייד את הספינה החדשה בחמישה צריכים בעלי שני קנים של תותחי 12 אינץ' בכל צריח.

שלושה מהצריכים היו ממוקמים לאורך הציר המרכזי של הספינה ושניים בצדדים. פישר התעקש ששניים מהצריכים יהיו בקדמת הספינה, שכן הוא האמין שבקרב מול ספינות בריטיות האויב תמיד ינסה לברוח. אבל לצד היתרונות לחימוש כבד היו חסרונות כמובן. תותחי ה-12 אינץ' היו מפלצות כבדות ומסורבלות באופן יוצא מן הכלל. לשם השוואה, תותח הדוהר של חיל התותחנים בצה"ל, התותח הסטנדרטי של החיל, הוא בקוטר של 155 מילימטרים בלבד, זאת אומרת קטן בחצי מתותחי ה-12 אינץ'.

כול... תותח ענק שכזה היה צריך צריח גדול שיהיה מסוגל להסתובב לכל הכיוונים ומערכת מכנית מתוחכמת שתסיע את הבגזים שכל אחד מהם שוקל כ-400 קילוגרם ממחסני התחמושת שבבית הנאונייה ואל הצריח עצמו. נוסף על כך יש לקחת בחשבון את כוחות הרטע האדירים שנוצרים כשמספר תותחים כאלה יורים יחד בקרב, כוחות שמפעילים לחץ מסיבי על גוף הספינה ומנסים לעוות אותו. כדי להתמודד עם לחצים כאלה, גוף הספינה צריך להיות גדול, ומכאן גם כבד יחסית. אל משקל הצריכים והפגזים צריך להוסיף את משקל השריון של הספינה.

חברי הוועדה הניחו, ובצדק, שגם ספינות האויב יראו פגזים כבדים וארוכי טווח, ולפגז כבד יש כוח חדירה גדול יותר מאשר פגז קל. כדי להתמודד מול איום הפגזים הכבדים, ואיום הטורפדו, יש לעבות את דופן הספינה באזורים פגיעים במיוחד. למשל, האזור שבגובה פני הים, שבו חור שיוצר פגז עשוי להטביע אותה. וכשאני אומר לעבות, אני מתכוון לעבות. עובי הדופן של הספינה באזור החגורה שבגובה פני הים היה 11 אינץ', או קצת פחות מ-30 סנטימטרים של פלדה.

עובי בר השוואה לשריון שמקובל בטנקים מודרניים למשל. שריון רב שווה לפלדה רבה, ופלדה רבה פירושה משקל רב. בצד החיובי, הוועדה החליטה לוותר באופן סופי ומוחלט על הרעיון של הטבעת ספינות אויב באמצעות ניגוח, ולכן לא היה צורך להברות באופן יוצא דופן את החרטום. לחמה פעוטה. השאלה הגדולה הייתה אם כן...

כיצד ניתן לבנות ספינה שתהיה גדולה וכבדה מספיק כדי לשאת תותחים גדולים ושריון עבה, אבל בו בזמן תהיה מסוגלת להפליג מהר מספיק כדי להתמודד מול ספינות קטנות וזריזות יותר, בדומה לאלה שהפעילו הצרפתים בזירות הקרב של נתיבי הסחר הבינלאומיים. שיטת ההנאה המקובלת באותם הימים הייתה מנוע כיתו מבוסס בוכנות, אבל המנועים האלה... לא היו חזקים ואמינים מספיק כדי לעמוד במשימה? כדי לעמוד בדרישות שהעמיד ג'ון פישר על חברי הוועדה היה לפנות אל טכנולוגיה חדשנית שמעולם לא נוסתה בספינות בקנה מידה כה גדול. אני רוצה להראות לכם משהו.

בואו נבקש מניר, העורך שלנו, להקפיץ אותנו לאנגליה.

או, מעולה ניר, תודה. אנחנו נמצאים כעת במזון Discovery שבניו קאסל. סורי, סורי, אני אעבור קצת. אנחנו עומדים כעת בתוך אולם גדול לצד ספינה ייחודית ובעלת מבנה לא שגרתי כלל. אורכה של הספינה כ-30 מטרים, אחורה...

רוחבה בסך הכל פחות משלושה מטרים, כך שהמבנה העקרוני שמתקבל הוא כן חץ ארוך ודק. גם החרטום שלידו אני עומד כעת הוא חד ודק כמושגים שחותכת המים. צורת הסירה מעידה על אובססיה לדבר אחד ויחיד, מהירות. השמה של הספינה הוא טורביניה, והיא תוכננה ונבנתה על ידי מהנדס וממציא בשם צ'ארלס פרלסונס. כאמור, המנועים המקובלים באותה התקופה היו מנועי כיתור מבוססי בוכנות.

בתוך המנוע יש צילינדרים, מעין חללים בצורת גליל, בתוך הצילינדר ישנה בוכנה שמסוגלת לנוע פנימה והחוצה בתוך חלל הצילינדר. יש לי אנלוגיה מצוינת לסידור הזה, אבל אנחנו, אתם יודעים... תוכנית לכל המשפחה. קיטור לוהט שמחומם בתוך דבדים גדולים מוזרם בצינורות אל הצילינדרים. הנטייה הטבעית של הקיטור החם היא להתפשט, וכשהוא בתוך הצילינדר, לחץ ההתפשטות של העדים דוחף את הבוכנה החוצה.

תנועת הבוכנה דוחפת בתורה את הציר שעליו יושב המדחף ומסובבת אותו. אבל מהירות הסיבוב של מנועי הבוכנות הייתה מוגבלת, והם גם לא היו יעילים במיוחד. זאת אומרת, מכל קילוגרם של פחם שנשרף כדי לחמם את המים שבדבדים, רק חלק קטן יחסית של האנרגיה הופנה בסופו של דבר לסיבוב המדחף. פרסון סגר סוג חדש ושונה לחלוטין של מנוע בשם מנוע טורבינה. בדומה למנוע הבוכנות, גם מנוע הטורבינה היה מבוסס על כיתו, אבל עשה בעדים הלוהטים שימוש אחר בתכלית.

הטורבינה הייתה מורכבת מציר שעליו יושבים אלפי קנפונים קטנים. עדי הקיטור שהגיעו אל המנוע מהדבדים לא התרחבו במקום באופן סטטי כמו במנוע בוכנות, אלא זרמו במהירות אדירה על הקנפונים וגרמו להם להסתובב. הקנפונים דחפו את ציר הטורבינה, שהסתובב במהירות אדירה וסובב את ציר המתחף. המנויים הראשונים שפיתח פרסונס היו יבשתיים. עבור גנרטורים לייצור חשמל למשל, אבל חיש מהר הוא הבין שיש להם פוטנציאל גדול מאוד דווקא בעולם התחבורה הימית.

מנועי טורבינה היו קטנים וקלים יותר ממנועי בוכנה, וגם יעילים מהם, ולכן ספינה שמצוידת במנוע טורבינה תוכל להיות קטנה יותר ולהפליג רחוק יותר מספינה בעלת מנוע בוכנה. פרסון סיכים בית מלאכה שם עמל על פיתוח הגרסה הימית של מנוע הטורבינה שלו. לפרסון לא היה ניסיון בימאות או בתכנון ספינות, אך לאחר כארבע שנות עבודה הפיק תחת ידיו את הסירה הזו, הטורביניה, שבה היה מותקן מנוע הטורבינה החדשני.

העבודה על המנוע לא הייתה פשוטה. סיר המדחף שהיה מחובר לציר הטורבינה הסתובב מהר כל כך עד שהמים מסביב המדחף החלו לרתוח, תופעה שמכונה קוויטציה, ובועות הקיטור מנעו מהמדחף לדחוף את הסירה קדימה ביעילות. אני נמצא כעת ברכתי הטורביניה, שם אפשר לראות, או במקרה שלכם לראות בעיני רוחכם, את הפתרון שמצא פרסונס. הוא צייד את הסירה בשלושה צירים נפרדים במקום אחד, ועל כל ציר הוא התקין שלושה מדחפים במקום אחד. התוצאה הייתה סירת מירוץ, שבה הניסויים הגיע למהירות של 34 קשרים, או 60 קילומטרים בשעה, מה שהפך אותה ללא שום צל של ספק לסירה המהירה ביותר בעולם, מכל סוג שהוא.

נציגי הצי עקבו אחר התקדמות העבודה בבית המלאכה בעניין, מנועי הטורבינה החדשים שלו בספינות מלחמה, הוא צריך להוכיח את אלינותו של המנוע החדש על פני קודמיו. כדי להדגים, לא להשוויץ בהמצאה החדשה שלו, בחר צ'ארלס פרסונס באירוע נוצץ במיוחד, חגיגות 60 השנים למלכותה של המלכה ויקטוריה, הדיימונד ג'ובילי. ביוני 1886 ערך הצי הבריטי משט הצדעה חגיגי בהשתתפות מיטב הספינות לעיני נסיך הכתר וכל מפקדי חיל הים. תוך כדי משט ההצדעה, ועוד הספינות הגדולות חולפות אל מול במת המכובדים, פרצה לפתח הטורביניה הקטנה, דוהרת אל תוך הנמל ומזגזגת בין ספינות המלחמה. בעקבותיה דלקה סירת משמר של חיל הים, שביקשה לסלק את האורחת המביכה והבלתי קרויה, אבל הטורביניה, על תשעת מטחפיה והמנוע הייחודי שלה, הייתה מהירה כל כך עד שלסירת חיליהם לא היה שום סיכוי לתפוס אותה ולמעשה כמעט טבעה כתוצאה מגלי הירקתיים של הטורביניה.

קיימות טענות סותרות לגבי התרגיל המבריק של פרסונס. יש מי שטוענים שבאמת זו הייתה הפתעה בלתי מתוכננת ואחרים אומרים שפרסונס כנראה טעם את כל הסיפור מראש עם קציני הצבא ושהמרדף כולו היה הצגה. לאור הקשרים של פרסונס עם הצי, אני נוטה להאמין לטענה השנייה. אך כך או כך, להדגמה במשט ההצדעה הייתה השפעה אדירה על דעת הקהל. מנוע הטורבינה הותקן בכמה ספינות סוחר, ולאחר מכן גם במספר כלי שיט של הצי, והוא הוכיח את עצמו.

ב-1904, כשניגשה הוועדה של ג'ון פישר לבחור את המנוע לאוניית המערכה העתידית, חבריה התלבטו בין מנוע הבוכנה הוותיק והמוכר ומנוע הטורבינה המרשים אבל לא מוכר. בסופו של דבר, למרות שעד אז לא הותקן מנוע הטורבינה בקלישייט בסדר גודל של אוניית מערכה, החליטה הוועדה להמר למנוע של פרסונס. ב-1905 הגישה הוועדה את מסקנותיה לצי ולממשלה. ואף שהיה ברור שמדובר בוועדה מטעמו של ג'ון פישר, העובדה שמדובר היה בוועדה מקצועית שחבריה מומחים מנוסים נתנה תוקף מקצועי חזק להמלצותיה ופישר קיבל אור ירוק ותקציב לבניית הספינה. הקורות הראשונות הונחו באוקטובר 1905 וכשנה וקצת לאחר מכן שבר המלך אדוארד את בקבוק היין המסורתי על חרטומה של הדרדנוט כשהושקע למים.

כדי להבין מה חלף במוחם של הצופים בטקס ההשקה של אלדרדנוט ושל שאר העולם כשקרא את הדיווחים בעיתונים, צריך לקחת צעד אחורה ולהביט בתמונה גדולה יותר. כשמנסים להעריך את עוצמתה של מדינה כלשהי, יש מגוון דרכים לעשות כן, בין אם במספרים או דות התוצר הלאומי הגולמי או חישובים סטטיסטיים אחרים. אבל במציאות אנחנו נוטים להסתמך על סממנים מופגנים וברורים יותר לעין. כשברית המועצות משגרת לוויין או אסטרונאוט ראשון לחלל, זו עוצמה. כשנושאת מטוסים אמריקנית עוגנת באמצע מפרץ חיפה בגודל של כל הצי הישראלי ועוד כמה כאלה, זו עוצמה.

לא בכדי שואפות איראן וצפון קוריאה להשיג נשק גרעיני. צצת אטום היא כלי נשק שמקרין עוצמה, גם אם לא משתמשים בה. ספינת המלחמה הייתה פצצת האטום, במירכאות, של המאה ה-19. כלי הנשק שגילם יותר טוב מכל סטטיסטיקה כלכלית את דמותה של המדינה ועוצמתה. ספינות המלחמה היו פסגת הטכנולוגיה, שילוב של מכניקה, מטרולוגיה, חשמל, כימיה ואין ספור דיסציפלינות אחרות.

לא פלא אם כן שכוחה של מדינה נמדד על פי הצי שלה. הבריטים היו גאים בצי האדיר שלהם, שהטיל מורא על אויביהם יותר מכל זרוע אחרת של הצבא.

הדרדנוט שקלה 18,000 טון, גדולה יותר מכל ספינת מלחמה אחרת עד אז. לשם השוואה, ספינת צר 5, ספינת הדגל של חיל הים הישראלי, שוקלת כ-1,000 טון בלבד. על סיפונה נשאה הדרדנוט לא שניים, לא ארבעה, לא שישה, עשרה תותחים של 12 אינץ', יותר מכל ספינה אחרת בעולם עד אז. כל תותח שכזה היה מסוגל להעיף שני פגזים במשקל של 400 קילוגרם, משקל של מכונית קטנה, למרחק של 22 קילומטרים או 12 מייל בכל דקה.

המכונה האדירה הזו חתכה את הגליל ב... מהירות של 21 קשרים, כמעט 40 קילומטרים בשעה, מהר יותר מכל ספינת מערכה עד אז. אין פלא שברגע שהושקע, הפכה הדרדנות את כל אוניות המערכה האחרות ללא רלוונטיות. בכל העצים, עצרו המספנות את עבודתם, ומדינות ביטלו חוזים לבניית ספינות מלחמה. מהנדסים חזרו לשולחן הסרטוטים.

לכולם היה ברור ש... אף אחת מהספינות שקדמו לדרדנוט אינה מסוגלת להתמודד עימה בקרב ימי. הדרדנוט הייתה מפלצת אדירה של ברזל ופלדה שגימדה את כל מה שעמד מולה. לא פחות מהעוצמה הצבאית של הספינה נדהם העולם מהמהירות שבה נבנתה. 14 חודשים בלבד שיא בניית אוניית מערכה שלא נשבר מאז.

לשם השוואה, כשהחלו האמריקנים שנה מאוחר יותר לבנות ספינות בסדר הגודל של הדרדנוט, ספינות מדגם סאופ קרוליינה קלאס, לקח להם שנה רק לנסח את החוזים מול קבלני המשנה. מה עובדה שבריטניה הצליחה לבנות מפלצת שכזו בתוך זמן כה קצר, הייתה עדות מוחשית ודרמטית מאוד לעוצמתה התעשייתית של האימפריה.

היו רבים בצי הבריטי שלא היו מאושרים מיוזמתו המהפכנית של ג'ון פישר. עיקר הביקורת עליו הייתה שבנייתה של הדרדנוט תעורר מירוץ חימוש חדש בין שאר המעצמות, וכל אחת תמהר לבנות ספינות דרדנוט משלה. נאמרו צחימות שכזה יהיו שתי השלכות שליליות. הראשונה היא שהיא תכריח את הבריטים להשקיע כסף רב בבניית ספינות גדולות נוספות, מה שיבטל את החיסכון שניסה פישר להשיג בתקציב הצי. השנייה היא שהשקת הדרדנוט תביא בסופו של דבר לערעור הדומיננטיות הצבאית של בריטניה בים, למרבה האירוניה.

כיצד? באותו הזמן, נזכור, היה לבריטניה יתרון של שניים לעומת אחד, במספר ספינות בים כנגד כל מעצמה אחרת. ברגע שייכנסו ספינות דרדנוט לשירות בעציים השונים, שאר ספינות הקרב יהפכו ללא רלוונטיות. וכיוון שקשה להאמין שבריטניה תוכל להרשות לעצמה לבנות ספינות קו גדולות ויקרות בכמות גדולה, לא תהיה לה ברירה אלא לוותר על היחס הרצוי של שתיים לאחד לכל ספינת אויב. אחד האדמירלים ביקר את החלטתו של פישר.

כל הצי הבריטי הפך בין לילה למיושן וללא רלוונטי בדיוק ברגע שבו היה בשיא יעילותו ושווה בעוצמתו לא רק לשני ציים אלא באופן מעשי לכל שאר הציים בעולם יחד. הצי הרוסי חדל להתקיים, הצרפתים נמצאים בשפל, הגרמנים וארה״ב לא עושים שום דבר יוצא דופן. ודווקא ברגע הזה בחרה האדמירליות הבריטית לפתוח במירוץ חימוש בינלאומי שאת סופו איש לא יכול לחזות. סוף ציטוט. לג'ון פישר עם זאת לא היו ספקות לגבי החלטתו.

הוא האמין שאם בריטניה לא תהיה הראשונה לבנות ספינות דרדנות, מדינה אחרת תקדים אותה. והוא צדק לחלוטין. מסמכים היסטוריים מראים בבירור שכמעט כל הציים הגדולים בעולם בחנו לעומק תכנונים של ספינות בסדר הגודל ובעוצמה של הדרדנות. היפנים בפרט היו על סף בניית ספינה ראשונה שכזו. כך או כך, ברגע שהושקה הדרדנוט לא הייתה דרך חזרה.

אוניית המערכה החדשה חוללה בשדה הקרב הימי מהפכה בסדר הגודל של המהפכה שחולל הטנק בשדה הקרב היבשתי. כל המעצמות ניהרו לתכנן ולבנות אוניות מערכה גדולות, מהירות וגדולות תותחים משלהן. בכל שנה הושקו ספינות גדולות יותר ויותר.

משקלה היה 27,000 טון, פעם וחצי מזה של הדרדנות, רוחב השריון שלה כמעט 40 סנטימטר, היא נשאה תותחים בקוטר 15 אינץ' והפליגה במהירות של 25 קשרים לעומת 21 של הדרדנות. הקווין אליזבת גם הונאה בכוח נפט במקום פחם. עד מלחמת העולם השנייה הושקעו ספינות דרדנות יפניות, גרמניות, איטלקיות, צרפתיות, אמריקניות. ובריטיות במשקלים של עד 50 אלף טון במקרים מסוימים. מהרגע שהושלמה הדרדנוט נקרא שאלה אחת במוחותיהם של כל הימאים, הקצינים והאדמירלים.

האם היא שווה את זה? האם אוניות המערכה הגדולות והאדירות האלה, שכל כך יקר לבנות אותן, אכן מסוגלות למחות ציים שלמים ממרחק של קילומטרים? ההזדמנות הראשונה לענות על השאלות התורדניות האלה הגיעה סוף סוף כעבור עשר שנים ב-1916. מלחמת העולם הראשונה הייתה סיוע של תהליך בן כמה עשרות שנים שבו גברה בהתמדה המתיחות שבין בריטניה וגרמניה. הגרמנים, שרק לפני זמן לא רב במונחים היסטוריים התאחדו והפכו מאוסף של נסיכויות למדינה אחת, היו בדרכם להיות...

מעצמה. הגרמנים הייתה האוכלוסייה המשכילה ביותר באירופה, אוניברסיטאות מהטובות בעולם ומסורת מפוארת של מצוינות טכנולוגית שמוכרת לנו גם כיום. הרוסים והצרפתים, משפעם היו יריבותיה של אנגליה, הבינו חיש מהר ממי הן באמת צריכות לפחד וכרתו ברית עם הבריטים כנגד הגרמנים. כפי שחששו הבריטים, מרגע השקת הדרדנוט נכנסו גרמניה ובריטניה. למירוץ חימוש ימי היקר ביותר בהיסטוריה.

הגרמנים ידעו שצי חזק הוא אבן בניין חיונית בדרך לסטטוס של מעצמה גלובלית, והם היו מוכנים להשקיע תקציבי עתק בהקמת צי של ספינות דרדנוד. הספינות הגרמניות היו בדרך כלל קטנות יותר ממקבילותיהן הבריטיות, אך מתקדמות יותר טכנולוגית. הן היו בעלות משקפות וכוונות טובות יותר, שריון עמיד יותר וגופים יציבים יותר במים. לבריטים לא הייתה כל ברירה, וכדי לשמר את העליונות האימפריאלית שלהם, היו מוכרחים לבנות ספינות דרדנות שתעלה על זו של הגרמנים. בפרוץ המלחמה היו לבריטים 49 אוניות מערכה, לעומת 29 לגרמנים.

עליונות ימית ברורה, אך ללא היחס של 2 ל-1 שהבריטים התרגלו אליו בשנים הקודמות. עם תחילת המלחמה ב-1914 הטילו הבריטים מצור ימי על גרמניה וחסמו את המסחר הימי אליה. אפשר היה לצפות, לאחר ההשקעה הפיננסית המסיבית של שתי המעצמות בבניית העציים שלהן, שהגרמנים והבריטים יסוסו אלי קרב וישלחו את אוניות המערכה שלהם להתנגח אלו באלה, אבל למרבה האירוניה דווקא העלות הגבוהה של הדרדנוטס היא זו שהשאירה אותן מחוץ למשחק. הגרמנים פרסו שדות מוקשים ימיים וסירות טורפדו מהירות בקרבת החוף, כך שהבריטים לא ששו להכניס את אוניות המערכה היקרות שלהם לגוב אריות מסוכן שכזה. הגרמנים מצידם ידעו שהתנגשות ישירה עם הצי הבריטי העדיף תסתיים סביר להניח בהשמדתו של הצי היקר שלהם, ולכן העדיפו להכות בבריטים בעזרת ספינות טורפדו זולות וצוללות שהיו חשאיות יותר ופגיעות פחות מעוניות הגדולות וכבדות.

התוצאה הייתה שבמשך שנתיים תמימות, בעוד הצבאות היבשתיים מקיזים זה דמו של זה לאורך קווי החפירות, ושני הצדדים סופגים מיליוני אבדות, דווקא העצים היקרים והיוקרתיים ישבו בחוסר מעש ולא תרמו דבר למאמץ המלחמתי. חוסר המעש הזה הוביל לתסכול אדיר בשני הצדדים. המלאכים והקצינים הגרמנים היו מתוסכלים מכך שהם לא עושים שום דבר כדי להסיר את המצור הימי שחנק את כלכלת גרמניה והרעיב את אזרחיה. ועמיתיהם הבריטים הביטו בעיניים קלות על חיילי צבא היבשה שלחמו בעוז וגנבו במירכאות את כל התהילה. התסכול בצד הבריטי גבר עוד יותר בעקבות שורה של הצלחות גרמניות שגבו מהבריטים מחיר כבד.

צוללות גרמניות הטביעו שלוש ספינות בריטיות בצפון וספינות גרמניות הצליחו להטביע שתיים נוספות בצידו השני של כדור הארץ בדרום אמריקה. לא היה די בהצלחות האלה כדי לערער את העליונות הימית של הבריטים, אבל הציבור הבריטי לא אהב לראות את הצי היקר והמפואר כושל פעם אחר פעם. המצור הימי היה יעיל מאוד, אבל הרעבה האיטית של מיליוני גרמנים היא הרבה פחות... דרמטית ומספקת ממראה של ספינת אויב שוקעת במים. ג'ון פישר היה בשלב זה אזרח.

הוא פרש מהצבא ב-1910, וכאות תודה על שירותו זכה בתואר עצולה, הברון הראשון פישר. על פי המסורת, לכל בית עצולה יש מוטו משלו, והמוטו שבחר פישר לעצמו היה Fear God and Dread Not, או בתרגום חופשי, פחד מאלוהים ופחד מכלום. וינסטון צ'רצ'יל, שבמלחמת העולם היה ראש האדמירליות, הגוף הממשלתי שמפקח על הצי, קרא לפישר אל הדגל בתקווה שיסייע להחזיר לצי את כבודו האבוד. פישר, אז כבר כבן שבעים, הסכים וחזר להיות מפקד הצי. תחת פישר שלחו הבריטים אל דרום אמריקה שייטת של מספר סיירות מערכה.

סיירת המערכה באטל קרוזר, הייתה סוג נוסף של ספינות שיזם ג'ון פישר במקביל לבנייתן של הדרדנוטס. לסיירת המערכה היו פחות תותחים מלדרדנוטס והשריון שלה היה קל יותר, אבל היא הייתה מהירה יותר ובעלת טווח פעולה גדול. סיירות המערכה הבריטיות מיהרו דרומה, פגשו את ההציע הגרמני וכפי שקיווה פישר, היכו אותו שוק על ירך. זו הייתה הצלחה מעודדת. אבל אפשר לראות בה רק מתעבן למנה העיקרית שכולם ציפו לה, קרב שבו ישתתפו הדרדנוטס עצמם.

ובמאי 1916 הוגשה סוף סוף המנה העיקרית לשולחן. הגרמנים החליפו את מפקד הצי שלהם, והאדמירל הגרמני החדש היה נועז הרבה יותר מקודמו. הוא החליט ליטול יוזמה, ולהוציא את הדרדנוטס הגרמניות מהנמל. כיוון שידע היטב שלבריטים יתרון מספרי באוניות מערכה, החליט שלא לתקוף את הדרדנוטס הבריטיות, אלא רק את סיירות המערכה שלהם. וכיוון שדרדנוט חזקה בהרבה מסיירת מערכה, הדרדנוטס הגרמניות יוכלו להשמיד את סיירות המערכה הבריטיות ללא קושי.

אך מה שמפקד הצי הגרמני לא ידע, הוא שהבריטים פיצחו זה מכבר את צפני התקשורת הגרמניים. כשה-High Seas Fleet הגרמני יצא מהנמל אל הים הצפוני, כבר חיכה לו שם ה-Grand Fleet הבריטי במלוא עוצמתו. המבנה העקרוני של שני הכוחות היה זהה. אוניות המערכה הגדולות והחזקות הפלירו יחד בקבוצה אחת שהיוותה את עיקר כוח ההשמדה של הצי, ושייטת סיירות מערכה. קלות ומהירות, הפליגה לפני הכוח העיקרי כדי לגלות את מיקום האויב ולהכווין את אוניות המערכה.

ב-31 במאי נתקלו הכוחות הקדמיים של הבריטים והגרמנים זה בזה, לא אחרי כמחצי האי יוטלנד שלחופי דנמרק. כשהבחינו הסיירות הגרמניות והבריטיות, הן פנו לאחור והחלו בורחות דרומה כדי למשוך את סיירות המערכה הבריטיות ולפתות אותן לעימות חזיתי עם הכוח העיקרי של הדרדנוטס הגרמניות שערב להן שם. הסיירות הבריטיות דלקו אחר הספינות הגרמניות, אך כשהבחינו בוניות המערכה הגרמניות העדיפות, הסתובבו וברחו צפונה. מבחינת הגרמנים זה היה צפוי לחלוטין כמובן, אבל מה שהם לא ידעו זה שהסיירות הבריטיות מנסות למעשה לפתות אותם להתקרב אל אגרוף הברזל של הגרנד פליט. הגרמנים בלעו את הפטיון ורדפו אחר הסיירות החלשות בשעה שהם מצליחים להטביע שתיים מהן.

ואז לקראת הערב התנגשו הצעירים הגדולים זה בזה. פניר, קח אותנו ליוטלנד בבקשה.

אנחנו נמצאים כעת במרכז הקרב הימי הגדול ביותר בהיסטוריה. מסביבנו שואטות 250 מפלצות ברזל משוריינות, מחליפות מהלומות אימתניות באמצעות תותחיהן הענקים. פגזים נופלים לכל עבר, מרימים סילונים אדירים של מים אל השמיים.

ניר, זה לא היה מצחיק בכלל, אני רטוב כולי בחייך.

הבריטים הצליחו להכות בכוח הגרמני והטביעו כמה וכמה סיירות. שם, לא רחוק מאיתנו, אפשר לראות את אחת הסיירות הגרמניות הטבועות. היא ארוכה כל כך עד שהחרטום שלה נעוץ בקרקעית הים והירקטיים שלה בוקעות מתוך המים לגובה של יותר מעשרה מטרים. הגרמנים הבינו חיש מהר לאיזו מלכודת הם נפלו והחליטו לברוח, אבל בכל העמולה עשן התותחים והסנבור של השמש השוקעת, שני הצדדים התקשו לנהל קרב מסודר. זכרו שבמלחמת העולם הראשונה הרדיו היה בחיתוליו ומרבית התקשורת בין הספינות עדיין נעשתה באמצעות הבהוב פנסים וסימון בעזרת דגלים.

גם התותחנות שהביאה גינו שני הצדדים לא הייתה מספיק טובה עדיין, ואחוז הפגיעות מסך הפגזים שנורו היה מזערי. סדרה של טעויות ולא מעט מזל רע לבריטים הביאו לכך שהגרמנים הצליחו להשיג את ספינותיהם דרומה ולחזור לנמל בשלום.

קרב יוטלנד אם כן הסתיים באנטי קליימקס. שני הצדדים הכריזו על ניצחון כמובן, אבל במציאות זה היה תיקו מאכזב למתי. שני הצדדים ספגו אבדות קשות, 14 ספינות ו-6,000 הרוגים לבריטים ו-11 ספינות וכ-2,500 הרוגים לגרמנים. שני הצדדים לא איבדו ספינות דרדנות, אלא רק סיירות ומשחטות קטנות יותר. הבריטים קיוו לניצחון היסטורי ומכריע בסגנון קרב טרפלגה.

אבל לא הצליחו לטטה את הים. למרות שהם שמעו על עליונות ימית מובהקת, הם נותרו כשחצי מתאוותם בידם. הגרמנים המאוכזבים חזרו אל המצור הימי המחניק, אבל היו יכולים להתנחם בכך שהתמודדו בכבוד כנגד הצי החזק ביותר בעולם ושרדו. בשורה התחתונה, קרב יוטלנד לא שינה את המצב הטקטי באזור. הגרמנים עדיין היו שרויים במצור, והבריטים עדיין היו חייבים לשמור בפני האיום הפוטנציאלי של העצי הגרמני ולהקדיש לו את המשאבים המתאימים.

מכאן ועד סוף המלחמה לא התחולל עוד אף קרב ימי משמעותי בסגנון קרב יוטלנד בין הגרמנים והבריטים. למעשה, קרב יוטלנד הוא הקרב הימי המשמעותי היחיד בהיסטוריה שבו השתתפו דרדנוטס. זה... אנטי קליימקס אדיר. הדרדנוטס מעולם לא הוכיחו את עצמם בקרב.

הם היו אקדח שהופיע במערכה הראשונה ולא ירה במערכה השלישית. למעשה, המעבר לספינות פלדה גדולות אפילו הרע באופן ניכר את סיכויי ההישרדות של אנשי הצוות במקרה של פגיעה קטסטרופלית בספינה. אם ספינת עץ נפגעה מאש תותחים, היא הייתה נשרפת ומתפרקת, אבל נדרשו לה עשרות דקות כדי לתבוע. כשספינת מתכת נפגעת באופן קריטי, היא מתפרקת וטובעת בתוך דקות. המהלכים אינם מסוגלים לברוח.

הנה עדותו של קצין בריטי זוטר ששירת על סיפונה של סיירת המערכה קווין מרי בקרב יוטלנד. הקווין מרי ספגה פגיעות קשות והחלה נוטה על צידה. ציטוט עליתי אל הסיפון וכשהגעתי לדופן הספינה היה שם קהל גדול של חיילים שלא נראו נלהבים במיוחד לקפוץ למים קראתי להם קדימה חבר'ה מי בא לסחוט? מישהו צעק לי היא עוד תצוף הרבה זמן אבל משהו ואין לי מושג מה דרבן אותי לברוח טיפסתי מעל הדופן וקפצתי למים כשעוד חמישה חיילים בעקבותיי התרחקתי מהספינה בשחייה הכי מהר שיכולתי והצלחתי להגיע למרחק של אולי 30 מטרים כששמעתי רעש אדיר. הסתובבתי והבעתי סביב.

האוויר היה מלא ברסיסים ובשברי מתכת. סוף ציטוט. הקצין, בדומה לשאר החיילים על הסיפון, לא ידע שפגז גרמני שפגע במאגרי התחמושת של הספינה הבעיר אותם והפיצוץ שהתחולל כתוצאה מכך קרא את הספינה לשניים. ציטוט רסיס גדול חלף ממש ליד ראשי ובתגובה אינסטינקטיבית צללתי אל תוך המים כדי שלא להיפגע. נשארתי מתחת למים כמה זמן שרק יכולתי ואז הרמתי את ראשי שוב.

מאחוריי שמעתי רעש של מים רבים כמו גלים המתנפצים אל החוף והבנתי שזו מערבולת היניקה שישירה מאחוריה הספינה שנעלמה לגמרי. בקושי הספקתי למלא את ראותיי באוויר לפני שנשאבתי אל תוך המרבולת. הרגשתי שאין טעם להילחם בה. אמרתי לעצמי, מה הטעם להיאבק? אתה גמור.

כמעט שנכנעתי, אבל קול קטן בראשי המשיך לקרוא לי, אל תיכנע, תמשיך לסחוט. סוף ציטוט. הקצין הזוטר ועוד 19 חיילים היו הבודדים מתוך 1266 אנשי הצוות של הקווין מרי שירדו עמה אל המצולות בתוך שניות ספורות בלבד. המקרה הזה לא היה יוצא דופן. כמעט בכל פעם שטבעה הספינה, חיילים ספורים הצליחו לשרוד במזל גדול.

לימאי ששירת בחדר המכונות או באחד הסיפונים התחתונים, לא היה שום סיכוי מעשי להינצל. ברגע שהספינה נפגעה, החשמל קבע, ובאפלה לא היה אפשר למצוא את הדרך החוצה. בתוך כמה עשרות השניות שיעמדו לרשות החיילים. וגם אם הצלחת לקפוץ למים מהספינה השוקעת, כפי שמלמדת עדותו של הקצין מהקווין מרי, סיכויי ההישרדות אינם גבוהים במיוחד. במקרים רבים פני המים היו מכוסים בשמן בוער וסמיך, לא היו פיסות עץ מספיקות שאפשר להיאחז בהן.

פגזים שנחתו במים הרגו ניצולים רבים, ואחרים נדרסו על ידי ספינות חולפות. במהלך הקרב. בשורה התחתונה, הסיכויים היו לרעתך. מאוד. אם בקרבות כנגד נפוליאון איבדו הבריטים 3-4% מהימאים שלהם בקרב, הרוסים בצושימה למשל איבדו 60% מהימאים.

אחרי מלחמת העולם הראשונה המשיכו המעצמות לבנות אוניות מערכה גדולות. גדולות יותר ויותר, אבל במלחמת העולם השנייה עלתה לגדולה ספינת מלחמה מסוג אחר לגמרי. נושאת המטוסים. המטוס הוכיח את עצמו ככלי נשק יעיל בהרבה מהתותח הכבד, ונושאות המטוסים החליפו את אוניות המערכה כליבת עוצמתו של הצי. אוניות המערכה ירדו מגדולתן והופנו למשימות סיור, הגנה על נושאות מטוסים והפגזת חופים.

כשהופיע הטיל המונחה במחצית השנייה של המאה ה-20, הפכו אוניות המערכה ללא רלוונטיות לגמרי. ספינות קטנות בהרבה צוידו בעוצמת אש קטלנית ומדויקת יותר מכל תותח, וכבר לא הייתה סיבה טובה להחזיק באוניות המערכה היקרות. הן פורקו ונגרסו, וכיום אין צי שמחזיק בדרדנוטס בשירות פעיל. סיירות המערכה שהיו האחיות הקטנות של הדרדנוטס, הן כיום ספינות המלחמה הגדולות ביותר בשימוש סדיר. מהו אם כן פסק הדין של ההיסטוריה?

האם היו ספינות הדרדנוטס לא יותר מאשר רעיון מגלומני שגרר את המעצמות למרוץ חימוש יקר ומעולם לא מימש את כל ההבטחות הגרנדיוזיות שהיו גלומות בו? לא, למרות שנעלמו ואינן עוד, וגם כשהפליגו בימים לא הכריעו קרבות בנוקאוט כפי שציפו מהן, הדרדנוטס מילאו תפקיד מכריע בהיסטוריה. הן הכריחו את עציהן בכל רחבי העולם לעבור תהליך מודרניזציה עמוק וכואב ששלף אותן מהמאה ה-19 והזניק אותן בכמה עשרות שנים ספורות אל מציאות חדשה לגמרי. כמו למשל שינויים במבנה ובאיכות כוח האדם ששירתו על הספינות. בעבר האנשים שאישו את הספינות היו צריכים להיות מוכשרים ובעלי נכונות לעבודה קשה, אבל לאו דווקא משכילים במיוחד.

כתוצאה מכך הבדלי המעמדות בין הקצינים והחיילים היו ברורים וחדים מאוד. הקצינים המשכילים שהגיעו ממשפחות עשירות ומיוחדות לא נהגו להתערבב עם המלאכים הפשוטים שלפעמים אפילו לא ידעו כרוך טוב. היחס אל המלאכים הפשוטים מצד הקצונה התאים למצב. זלזול, תנאי מגורים נוראיים, אוכל גרוע ודרישות משמעת נוקשות שלעומתן גם הטירונות של גולני נראית כמו מצעד אגבה בתל אביב. הדרדנוטס לעומת זאת דרשו כוח אדם מסוג שונה לחלוטין.

הספינות המתוחכמות הללו, על שלל מערכות הנשק והמנועים המודרניים שלהן, היו זקוקות למפעילים מומחים, אנשים שלמדו את המערכות וידעו איך להתמודד מולן. במילים אחרות, אנשים משכילים ובעלי מקצוע, טכנאים, מכונאים, מהנדסים. בספינות מדור המפרש רק אחוזים ספורים מאנשי הצוות היו בעלי כישורים מקצועיים. לעומת זאת, בספינות דרדנוטס, כשלושת רבעי מהצוות היה מורכב מאנשים שהוכשרו באופן ספציפי לתפקיד שאותו היו אמורים למלא. דרישות כוח האדם החדשות הביאו לכך שכעת התמודד הצי הבריטי על ליבם של מלאכים פוטנציאליים בשוק עבודה שהיה שונה לגמרי לעומת מספר שנים קודם לכן.

לאנשים משכילים ומוכשרים היו אלטרנטיבות ביבשה? הם הצליחו למצוא לעצמם תעסוקה מכובדת, ולא בהכרח היו מוכנים להתגייס לצי שבו הקצינים מתייחסים אליהם כמו אל פראים בספארי שבאפריקה. אדמירל ג'ון פישר היה מבין הראשונים להבין שכוח האדם של הצי הוא הנכס הגדול ביותר שלו, חשוב יותר אפילו מהספינות עצמן. אחרי הכל, לבנות דרדנות לוקח שנה או שנתיים, אך כדי להכשיר איש צוות לתפקידו בצורה טובה, נדרשים חמש או שש שנים. פישר הכניס שיפורים משמעותיים בתנאי המחיה של המלאכים.

הוא העלה את השכר, שיפר את תנאי המגורים והמזון, והכניס לספינות מכשירי חשמל מודרניים כגון מקררים, תנורים וכדומה. המשמעת הפכה להיות הגיונית ונוחה יותר. בסיסי הכשרה הוקמו על היבשה, ובהם הוכשרו החיילים עוד לפני שיצאו לים. בתוך הספינות עצמן, אנשי צוות מומחים הפכו להיות חשובים וחיוניים לתפקודה של הספינה לא פחות ולפעמים אפילו יותר מקצינים זוטרים והבדלי המעמדות בין הקצינים והחיילים הפשוטים התעשתשו באופן ניכר. במילים אחרות כשאנחנו מתבוננים על חיל ים מודרני שלנו ושל שאר העצים על קצינים שעוברים הכשרה ממושכת ואפילו לומדים לתארים אקדמיים על נגדים ותיקים ומנוסים שנושאים על גביהם מחלקות ספינה לאורך שנים ועל בתי ספר לאלקטרוניקה ומכונאות ושאר מתקני הכשרה שהם היום לא פחות חשובים לצי מאשר הספינות שלו, אנחנו מתבוננים על צי שהוא תולדה ישירה של המהפכה שחוללו הדרדנוטס.

זו מהפכה שהביאה לכך למשל שכבר לא מגייסים יותר אל השירות ילדים בני 13 שלא הספיקו אפילו ללמוד בתיכון, ילדים כמו ג'ון פישר עצמו.

שירות על אוניית מערכה בעידן הדרדנות היה מקור לגאווה אדירה עבור המלאכים, שהרגישו שהם מגלמים בדמותם ובספינות האדירות שעליהן שירתו את עוצמתה של ארצם. אפשר לחוש בגאווה הזו בתיאור של מלאך בריטי את יציאתו של הגרנד פליט אל הקרב ביוטלנד. ציטוט לכל כיוון שבו הסתכלת היו ספינות עד אל מעבר לאופק ואז לבסוף הגיעה הארמדה הענקית של 30 אוניות מערכה מתקדמות בחמישה טורים או יותר מוקפות במסך צפוף של משחתות זה היה מחזה שכדוגמתו לא ייראה עוד לעולם סוף ציטוט האם נזכה לחזות שוב ביום מן הימים במכונות הענקיות המפלצתיות ומעוררות ההשתאות האלה, הדרדנוטס? קשה לי להאמין. הטכנולוגיה המודרנית נותנת יתרון לתחכום, זריזות ולעילות על פני עוצמת אש פראית ועשרות אלפי טונות של פלדה מחוסנת.

אבל אם יצא לכם לראות שוב את... את הסרט מלחמת הכוכבים או כל סרט מדע בדיוני אחר שבו חוצה חללית ענקית את המסך בכבדות עטורה בתותחים כבירים, תוכלו אולי לחוש בהידע של ההתפעמות שאחזה באנשי תחילת המאה ה-20 כשצפו בדרדנוטס יוצאות מהנמל.

מה? מה? מה? מה זה? מה?

אוי! אוי! אלוהים! מירי! לי אלוהים אדירים!

אתה הכנסת לי דרדנוט לחדר העבודה? בחייך, היא רסה לי את הבית! תראה, כל הקיר התמודד! אתה יודע, הגג הלך! אתה יודע כמה זמן לקח לי לנקות את האבק?

הוא נר באמת!

In this house we obey the laws of thermodynamics!