הכסף מלווה את האנושות עוד משחר ימי ההיסטוריה, אבל האופן הספציפי שבו אנשים משלמים לאנשים אחרים תמורת סחורה או שירות עבר תהפוכות דרמטיות במרוצת השנים. כל שינוי באמצעי התשלום הכריח את הבני האדם להרחיב את מעגל האנשים והארגונים שבהם הם נותנים אמון – והביא עימו, בתורו, שינוי עמוק בתרבות האנושית.
האזנה נעימה,
רן
תמלול הפרק
האיגו הזלמת.
בספר בראשית מסופר על אברהם אבינו שביקש לקבור את שרה אשתו. הוא פונה אל עפרון אחיתי, מנהל איתו משא ומתן, ולבסוף הורחש את מערת המכפלה ב-400 שקל כסף. כמובן שהשקל של אז הוא לא אותו השקל של היום. שקל כסף הייתה למעשה יחידת משקל, 11 גרמים של המתכת כסף. כך שלמעשה אברהם שילם תמורת המערה קצת פחות מ-4.5 קילוגרמים של מתכת יקרה.
זה נשמע המון, אבל בתכלס ראיתי דירות בתל אביב שדי מזכירות לי מערה מעופשת שמוזכרות במחיר לא פחות שערורייתי. תעודות עתיקות מהמאות ה-12 וה-13 לפני הספירה שהתגלו בעיר הכנענית אוגרית מלמדות אותנו שהסכום הזה, 400 שקל כסף, היה סכום מקובל לעסקאות נדל"ן באותה התקופה. כך שעושה רושם שאברהם, למרות שהוא היה זר שהגיע לארץ ישראל מרחוק, עשה עסקה לא רעה בכלל.
מעבר למילה שקל, שעדיין ממשיכה ללוות אותנו עד היום, יש עוד פרט בסיפור הזה שמצליח לגשר על אלפי השנים שחלפו. פרט שדי קל לפספס. אברהם השתמש בכסף, במובן של אמצעי תשלום, יש דברים שאתה קורא בתנ״ך שגורמים לך להרים גבה, כמו מישהו שמרביץ למישהו אחר עם לחי של חמור, אבל העובדה שאנחנו קוראים על מישהו שנתן למישהו אחר מערה שלמה תמורת כמה גושים של מתכת, וזה נראה לנו הגיוני לחלוטין, מלמדת אותנו עוד כמה עמוק תמוה הרעיון של כסף בתרבות האנושית. זה לא תמיד היה ככה.
הממצאים הארכיאולוגיים מלמדים אותנו שבני אדם עושים מסחר כבר עשרות ואולי מאות אלפי שנים, כמו למשל תיעודים של עסקאות שנחרטו על עצמות ומקלות מלפני 30 אלף שנה ויותר. אבל העסקאות הקדומות האלה לא כללו כסף, אלא היו מבוססות על סחר חליפי. כך למשל כתב צ'רלס דארווין ב-1874, ציטוט, ציטוט אבן צור לכלי גס ביותר, או ליצור חנית משוננת, או כרס מעצם, מחייבים שימוש ביד מושלמת, ומעידים על יכולת יוצאת מהכלל ואימון ממושך. שום איש לא ייצר את כלי הצור שלו בעצמו, או את כדיו הפשוטים, אלא נראה שיחידים מסוימים הקדישו את עצמם לעבודה כזו, וללא ספק קיבלו בתמורה את תנובת הציד. סוף ציטוט.
לסך החליפין שכזה יש חסרונות ברורים. הוא דורש ששני הצדדים בעסקה ירצו את מה שיש לצד השני להציע בדיוק באותו רגע נתון. אם אין לך מישהו בסביבה המיידית שלך לסחור איתו, אתה עלול לבזבז המון זמן בלחפש מישהו כזה. קודם כל אנחנו לא יודעים כמה פעמים הומצא הכסף. יכול להיות שהוא הומצא כבר באזור אתיופיה, כשבני אדם הראשונים יצאו משם.
ויתפשט לכל העולם עם נדידת בני אדם. יכול להיות שהוא הומצא אלפי פעמים בנפרד, אחרי שכבר התפצלנו לעשרות אלפי שבטים. אף אחד לא באמת יודע, מהבחינה הזאת זה כמו שפה, אנחנו לא יודעים פשוט. זהו דוקטור דרור גולדברג, מרצה בכיר במחלקה לכלכלה וניהול באוניברסיטה הפתוחה, ומחבר הספר זהב, נייר וקריפטו, הביטים תיאורטיים, היסטוריים ומעשיים בכלכלה מוניטרית. דרור, כמו רוב הכלכלנים, משער שהכסף התפתח מתוך סחר החליפין כשאבותינו חיפשו דרך להפוך את הסחר לפשוט ויעיל יותר.
בעשורים האחרונים הופיעה השערה אחרת לגבי מקורו של הכסף, השערה שמגיעה מכיוונם של האנתרופולוגים, המדענים שעוסקים בחקר התרבות האנושית המוקדמת. הם טוענים שתצפיות על שבטים פרימיטיביים בימינו מראות שסחר חליפין היה דווקא דבר די נדיר. באופן יחסי. רוב העסקאות, אם נכנות אותן כך, היו למעשה מתנות שאנשים העניקו זה לזה בתוך השבט או המשפחה הגדולה, מתוך ציפייה לא פורמלית שאם אני נותן לך מתנה היום, אתה תיתן לי מתנה דומה בעתיד. במילים אחרות, העסקה נפרסת על פני זמן ארוך יותר, במקום הכאן ועכשיו של עסקת חליפין.
אם זה נשמע לכם מוכר, אז כן. זו בדיוק אותה כלכלת מתנות של חתונות ובר מצוות בימינו. סך החליפין, טוענים אותם אנתרופולוגים, היה רלוונטי רק במקרים שבהם שני הצדדים נפגשו זה עם זה לעיתים נדירות, כמו סחר בין שני שבטים שונים. אבל אם כלכלת המתנות הסירה את המכשול העיקרי לקיומן של עסקאות חליפין, איך בא הכסף לעולם? האנתרופולוג דייוויד גרייבר משער שכסף נכנס לתמונה בגלל אלימות.
למה הכוונה? בכלכלת מתנות אנחנו בדרך כלל לא נוטים לדקדק בשוויין של המתנות שאנחנו נותנים ומקבלים. לצורך העניין, אם אני נתתי לך 500 שקל לחתונה שלך ואתה נתת לי רק 450 שקל לחתונה שלי, אני כנראה לא אעשה מזה עניין גדול. אבל יש מצבים אחרים לגמרי. למשל, אם הרגת קרוב משפחה שלי וכחלק מהסולחן נקבע שאתה צריך לפצות אותי בסחורה בשווי מסוים, אני כנראה אתעקש לקבל בדיוק את השווי המדובר, אחרת אני עלול להחליט שעשו לך כבר לא בתוקף, ושאתה עומד לקבל ממני גרזן, אבל לא מהצד של הידית, אם אתם מבינים למה אני מתכוון.
כסף, טוען האנתרופולוג גריבר, פותר את הבעיה הזו, שכן הוא מאפשר לחמט את החוב במונחים ברורים ואבסולוטיים. דוקטור דרור גולדברג מצידו לא ממש מסכים עם התיאוריה הזו. חוב זה דבר יותר מסובך, זה דורש אכיפה, זה דורש שיהיה איזשהו ראש שבט, איזושהי ממשלה, איזשהו מלך, אפילו אם זה מלך בקנה מידה מאוד קטן, כמו בספר בראשית, שהיו המוני מלכים, וכנראה אף אחד מהם לא היה יותר מכמה אלפי אנשים תחתיו. צריך פה איזשהו גורם שלישי. כשאני משלם בכרטיס אשראי בחנות פה, אז יש חברת כרטיסי אשראי שאחר כך...
לוקחת לי כסף מהבנק, שהבנק חייב לי כסף שהפקדתי, זה מסובך יותר. עסקת ספורט, כמו סחר חליפין או עם כסף. ספורט, הכוונה עסקה נקודתית מקומית. כן, נגמר באותו רגע שזה, זה פחות דורש אכיפה, זה פחות דורש מוסדות מתוחכמים של חברה או מדינה. ולכן גם מקלקלנים זה יותר קורץ, כי אנחנו יודעים ש...
העולם לא נולד עם ממשלות ועיריות ומלכים. בהתחלה היה מבנה הרבה יותר פשוט, אז נראה לנו יותר הגיוני גם.
כך או כך, אי שם בערפילי ההיסטוריה פינו סחר החליפין וכלכלת המתנות את מקומם לרעיון של כסף. הכסף הזה לא היה אותו הכסף שאני ואתם מכירים, אלא מה שמכונה... כסף סחורה, commodity money, כמו למשל צאן. אני נותן לך את הגרזן שלי תמורת שני כבשים, ובהמשך אני אחליף את הכבשים האלה עם מישהו אחר תמורת כך וכך שקי אגוזים. למעשה, השימוש בצאן כסוג של כסף סחורה היה כל כך נפוץ באזור שלנו, עד שהמילה המודרנית לקנות מגיעה מהמילה העתיקה מקנה, בהמות מבויתות.
לאורך ההיסטוריה היו המון סחורות ששימשו באופן כזה או אחר ככסף סחורה. מלח למשל, וגם פולי קקאו, פרבות, בדים, ובימינו סיגריות משמשות מדי פעם ככסף סחורה בבתי כלא. כשהייתי בסיני היה בדואי שהציע לי גמל תמורת אשתי. אגב, התגרשתי, אז אם ההצעה עדיין בתוקף, יש על מה לדבר.
המגוון הרחב של סחורות שעשויות עקרונית לשמש ככסף מעלה שאלה מסקרנת. מהן התכונות ההכרחיות שצריכות להיות לסחורה כלשהי כדי שכמה שיותר אנשים יסכימו להשתמש בה ככסף? וזו לא שאלה תיאורטית בלבד. בחירה לא מוצלחת של כסף סחורה עלולה להגביל מאוד את המסחר, כפי שגילו המתיישבים האירופאים הראשונים באמריקה כשהם פגשו את האינדיאנים הילידים. כשהאנגלים באו לצפון אמריקה ופגשו אינדיאנים, אז האינדיאנים היו מוכנים לתת להם חרוזים מצדפים, לאנגלים זה לא עניין אותם בכלל, והם היו מוכנים להציע בתמורה מטבעות כסף, מהמתכת כסף, שיהיו מאוד שחוקים ומאוד מלוכלכים ולא נראו מרשימים כמו ברגע שהם יצאו מהמטבעה.
ואף צד לא היה מעוניין לקבל, היו מקרים שהאנגלים כן קיבלו חרוזים, רק אם ידעו שהם יוכלו להשתמש בזה בעתיד בתור כסף עם אינדיאנים אחרים. אז למשל בעסקת הקנייה של האי מנהטן, ההולנדים ידוע שהם שילמו גם בחרוזים מהצדפים של האינדיאנים, גם בחרוזי זכוכית, שהיו מאוד מנצנצים והאינדיאנים מאוד התרגשו מהם, וגם עם כל מיני מוצרים עם ערך יותר משמעותי. אז הם כן היו מוכנים לקבל, רק אם ידעו שאינדיאנים אחרים הסכימו לקבל את זה מהם בתמורה. התכונה הראשונה במעלה שנדרשת מעצם כלשהו כדי שהוא יוכל לשמש ככסף היא שיהיה לו ערך עצמי. זאת אומרת, שאנשים ירצו אותו בזכות עצמו, בלי קשר לעסקה כלשהי.
למשל, ישנו סוג מסוים של חלזונות ימיים בשם Quarry Snails, שהקונכיות שלהם חלקות, מבריקות וצבעוניות מאוד. ולכן בני אדם בכל העולם אהבו מאוד ליצור מהם תכשיטים, כמו שושראות חרוזים יפות. הביקוש הטבעי לקונכיות האלה הביא לכך שהן שימשו ככסף סחורה במשך עשרות אלפי שנים ובהמון מקומות בעולם, מאפריקה ואמריקה ועד אוסטרליה וסין. השימוש בקונכיות האלה ככסף היה כל כך אוניברסלי, עד שהשמו המדעי של החילזון הזה הוא מונטריה מונטה. אבל ערך עצמי, למרות שהוא תנאי הכרחי, הוא לא תנאי מספיק.
עכשיו, יש חפצים שהיה להם ערך עצמי, אבל משהו איתם התפספס. אז בואו ניקח מים למשל, זה הערך העצמי הכי גדול שיכול להיות. אבל מים בעולם לא שימשו ככסף. למה? כי בני אדם גרים רק במקום שבו יש כל כך הרבה מים שהם זולים.
ואם מים זולים, זה אומר שאתה צריך לבוא עם... כמויות ענקיות של מים כדי לקנות לחם. אז זה לא נוח לסחוב את זה. אז מים, למרות שהם הכי חיוניים, לא שימשו ככסף. גם יהלום, בעולם לא שימש ככסף.
הוא יותר מדי קטן, זה לא נוח להחזיק בכף היד. לא מים ולא יהלום, בהשוואה למחירי השוק של מוצרים רגילים. אז ערך עצמי זה לא הכל. כסף סחורה, אם כן, צריך להיות גם מעשי. במובן שנוח להוביל אותו ממקום למקום, והוא גם צריך להחזיק מעמד לאורך זמן.
תבואה למשל תירכב אחרי זמן מסוים, ולכן היא לא ממש מוצלחת בתור כסף. כשבוחנים את רשימת הדרישות הזו, ערך עצמי, נוחות ועמידות, קל להבין מדוע ברגע שגילו בני האדם איך להפיק ולאבד מתכות, הן הפכו חיש מהר לכסף הסחורה הנפוץ ביותר. הן נדירות יחסית ושימושיות מאוד ליצירת כלים, ומכאן שיש להן ערך עצמי גבוה, והן גם נוחות לשינוע ומחזיקות מעמד לנצח. בתחילה אנשים שכרו בגושים גדולים של מתכת גולמית, אבל עד מהרה החלו להתפתח משקלים תקניים, כמו למשל אותו שקל כסף שהזכרתי קודם. שקל הייתה במקור יחידת משקל תקנית למדידה של תבואה.
שקל אחד היה 11 גרמים של תבואה, או 240 גרגירי סעורה. כשהתקבע השימוש במתכת הכסף כסוג של כסף סחורה, הפך השקל לאמת המידה התקנית למתכת הזו. התקניות הזו עשתה את המסחר הרבה יותר קל ופשוט, כמו במקרה של אברהם אבינו ופרון החיטי. היא אפשרה ליצור מדד אחיד של ערך לסוגים שונים של סחורות ושירותים, ממזון וכלים ועד מערות קבורה.
הקפיצה הבאה באבולוציה של הכסף התרחשה עם המצאתם של המטבעות המוטבעים. זאת אומרת מטבעות בעלי משקל וצורה אחידים שעליהם מוטבעת דמותו של המלך. חשוב לזכור שהמטבעות האלה היו עדיין כסף סחורה, זאת אומרת הערך שלהם נבע ישירות מהשווי של המתכת שממנה הם היו עשויים, מתכת שעקרונית אפשר להטיח אותה וליצור ממנה כלים או תכשיטים. מטבעות הראשונים הופיעו פחות או יותר באותו הזמן, סביבות המאה החמישית לפני הספירה, בכמה וכמה תרבויות שונות ברחבי העולם. כמו למשל בממלכת לידיה בטורקיה של ימינו, שהמטבעות שלה היו עשויים מאלקטרום, סקסוגת טבעית של כסף וזהב.
כנראה שהמעבר למטבעות סטנדרטיים תרם כל כך הרבה למסחר המקורי, עד שלידיה הפכה לאחת הממלכות העשירות בתבל, ומשם התפשט השימוש במטבעות לכל רחבי המזרח הקדום, ואומץ על ידי הפרסים, היוונים והמצרים. ברומא במשך מאות שנים הוטבעו כל המטבעות המקומיים במקדש לאלה הרומית מונטה, ומכאן קיבלנו את המילים המודרניות מני וטומינט, דהיינו להטביע מטבעות.
התפתחותו של כסף הסחורה, ובפרט המצאת המטבע, היא הפעם הראשונה שבה אפשר להבחין בהשפעה מרחיקת הלכת שהייתה על הכסף על התרבות האנושית. למעשה, אפשר אפילו לומר שייתכן שהציוויליזציה האנושית לא הייתה מגיעה להיכן שהגיעה ילמלא המצאת הכסף. הנה שוב דוקטור דרור גולדברג. העיר לא יכולה להתקיים בלי כסף. נשמע הצהרה מאוד בומבסטית, אבל תחשוב על זה בעיר, למשל אני גר בעיר, אני לא מגדל מזון, אני מתפרנס בוא נגיד מלתת הרצאות, ואני מוכן לעשות את זה כי יש איזשהו משהו שנקרא כסף שהאוניברסיטה משלמת לי, ואני יודע בוודאות כמעט מוחלטת שאני יכול עם הדבר הזה, כסף, ללכת לסופרמרקט הקרוב ולקנות אוכל.
אם לא היה את הדבר הזה, אז הייתי מציע הרצאות למוכר בסופרמרקט, אולי לא מעניין אותו הרצאות בכלכלה, ואז מה הייתי עושה? איך הייתי משיג אוכל? אנחנו יצורים ביולוגיים, אנחנו אוכלים אפילו כמה פעמים ביום, צריך להכיל את המשפחה שלי. אם אין דבר כזה שנקרא כסף, אנשים לא יוותרו על הגישה המיידית. לשדות או ליערות או לנהרות שבהן אפשר לייצר או להשיג אוכל בצורה מיידית ישירה.
אז בלי כסף אין עיר. כשחרבה האימפריה הרומית, הערים התחילו להינטש, כי לא היה יותר יצרן של כסף סטנדרטי, ואנשים, אתה יודע, סנגלרים, כל מיני אנשים שלא התעסקו עם מאכלים. עזבו את העיר, הלכו לכפר, עדיפו להיות צמיתים באחוזה שיש להם פגישה מיידית למאכלים. לצד האורבניזציה, הכסף אפשר את התפתחותם של המיסים. כן, אני יודע, אף אחד לא אוהב לשלם מיסים, אבל מיסים הם התנאי הבסיסי לקיומו של שלטון מרכזי.
הם המשאבים שמאפשרים לשלטון למלא את תפקידיו השונים, כמו הגנה על הגבולות, הקמת תשתיות ציבוריות ומימון שירותים שונים. כל עוד הפעילות הכלכלית של האוכלוסייה נשענה על סך החליפין וכלכלת מתנות, מיסוי היה עניין מורכב וכמעט לא מעשי. אבל המצאת הכסף שחררה את הפקק הזה, אפשרה ניהול מסודר של גביית ואיסוף המיסים מהאוכלוסייה, חיזקה את השלטון המרכזי ועודדה את התפתחותן של מדינות או ערי מדינות. ולבסוף, המצאת הכסף אפשרה את הקמתם של צבאות גדולים. שבתורם סללו את הדרך לצמיחתן של אימפריות.
זה בא לידי ביטוי בצורה הכי בולטת אצל אלכסנדר מוקדון, שבמהלך כיבושיו הוא עבר בין מטבעה למטבעיו והשתמש בהם כדי לתבוע מטבעות, כדי לשלם לחיילים שלו, כדי שיוכלו לקנות מהאנשים המקומיים כל מה שהם היו צריכים. אז זה מאוד עוזר, אתה לא רוצה להעמיס על כל חייל גם זוג מאזניים. כשהוא הולך לקנות מהאוכלוסייה המקומית. אז כן, קשורים סטנדרטים, זה במיוחד חשוב, שוב, מיסים זה תשלום קריטי, וחיילים זה אנשים שאתה רוצה לשלם להם בצורה הכי בטוחה, שגם להם לא יהיו ספקות, וגם למי שמקבל מהם את המטבעות לא יהיו ספקות. השימוש במטבעות אפשר למסחר להתרחב על פני שטחים גדולים יותר.
הרחבת המסחר תרמה להופעתן של דרכים מרכזיות ויישובים שהוקמו לאורך דרכים שכאלה, ובאופן טבעי אפשרה לסוחרים ממולכים לצבור הרבה יותר הון מאי פעם. ההון הזה בתורו זרע את הזרעים להתפתחות הבאה בהיסטוריה של אמצעי התשלום.
סין של המאה העשירית לספירה הייתה בעיצומה של פריחה כלכלית, לא מעט בזכות המטבעות שהביע השלטון המרכזי תחת שושלת סונג. לא פחות משישה מיליארד מטבעות מתכת בכל שנה. סוחרים עשירים מצאו את עצמם נאלצים לשנע עסקי כסף כבדים ממקום למקום באמצעות עגלות שרתומות לשברים, מה שהפך אותם כמובן למטרות מעולות עבור שודדים שערבו להם בדרכים. הבעיה הזו הובילה להקמתם של עסקים מיוחדים בשם ג'יאאוזי, שהיו מעין בתי כספות. הסוחר היה מפקיד את המטבעות שברשותו בג'יהוזי ומקבל תמורתן קבלה, פיסת נייר, שאישרה את הבעלות שלו על המטבעות בכספת ואפשרה לו למשוך אותן בחזרה בכל רגע שירצה.
בתוך זמן לא רב הסוחרים גילו שאם הם סוגרים עסקה עם מישהו, הרבה יותר נוח לתת לו את הקבלה, זאת אומרת להעביר אליו את הבעלות על המטבעות שבכספת, מאשר אשכרה להוציא את המטבעות מהג'יהוזי. ולתת לו אותם. עם הזמן הקבלות שהנפיקו הג'יהאוזי הפכו לסוג של כסף שעבר מיד ליד. הממשלה הסינית ראתה כי טוב והחליטה להלאים את שטרות הנייר ולהפוך אותם לכסף הרשמי של הממלכה. מרקו פולו, סוחר איטלקי שהיה אחד האירופאים הראשונים שביקרו בסין במאה ה-13, תיאר בפליאה את הכסף החדשני הזה בספרו מסעותיו של מאור פופולו.
ציטוט, כל פיסות הנייר האלה מונפקות בכזו רצינות וממלכתיות כאילו היו עשויות מזהב טהור, וכל האזרחים מוכנים לקבל אותן כאמצעי תשלום מכיוון שאפשר למצוא אותן ולסחור בהן בכל רחבי הממלכה האדירה, כאילו הן היו מטבעות זהב. סוף ציטוט. הקבלות שהנפיקו הג'יאוזי הן דוגמה לסוג חדש של כסף. כסף אמון, fiduciary money, בלעז. בכסף אמון, השווי של הכסף עדיין טמון בערך העצמי של המתכת היקרה, זאת אומרת, הערך של המתכות ששמורים בכספת, אבל המסחר היומיומי בפועל נעשה באמצעות שטרות נייר, שמהווים אסמכתה רשמית לכך שהמטבעות שבכספת שייכים באופן חוקי לבעליו של שטר הנייר.
מכיוון שלשטרות הנייר אין ערך עצמי, כל נייר בפני עצמו שווה כמה פרוטות, וכל היותר, למנגנון החוקי והמשפטי שאכף את הבעלות על המטבעות שבכספת הייתה חשיבות קריטית. הוא זה שאפשר לאזרחים הסינים להאמין לממשלה שלהם כשהבטיחה שהם יוכלו להמיר את שטרות הנייר למתכת יקרה בכל רגע שירצו.
המשפט האחרון הזה שופך אור על הבסיס שעליו מושתתת כל הכלכלה האנושית כולה. אמון. תחשבו על זה ככה. בכל עסקה שאנחנו עושים, בין אם זה אקזיט מטורף של מיליארדי דולרים, או העסקאות המפוקפקות שאני עושה עם הבן הקטן שלי, הבסיס לעסקה הוא תמיד האמון שקיים בין שני הצדדים. אם לצורך הדוגמה אני קונה לבן שלי גרזן מפונפן בפורטנייט, כדי שייתן לי לכתוב בשקט כמה שעות, גם אני וגם הבן שלי חייבים להאמין שלצד השני יש יכולת לקיים את ההבטחה שלו?
למשל שלי יש מספיק כסף כדי לקנות את הגרזן המפונפן וגם, לא פחות חשוב, כוונה אמיתית וכנה לעמוד בהבטחה הזו. דהיינו שהילד באמת מתכוון לתת לי כמה שעות של שקט. האמון הזה הוא הרכיב החיוני ביותר בכל עסקה כי אם אין בינינו אמון, למשל אם אני אחשוד בילד שהוא יפריע לי למרות שקניתי לו גרזן, לא תהיה עסקה. היעדר אמון זריקת רעל לכלכלה. כשאנשים לא מאמינים אחד לשני, הם לא מלווים אחד לשני כסף, הם לא משקיעים ביוזמות, במיוחד במיזמים ארוכי טווח, והם מבזבזים המון משאבים כלכליים על כלים שכל המטרה שלהם היא לפצות על היעדרו של אמון, כמו חוזים משפטיים, אכיפה, ביטוח וכדומה.
דוגמה עדכנית טובה היא זו של עבודה מהבית. מעסיק שלא נותן אמון בעובדים שלו, שהם באמת עובדים כמו שצריך, גם כשהוא לא מציץ מעבר לכתף שלהם במשרד, צריך להשקיע המון מאמץ בפיקוח על העובדים האלה באמצעות תוכנות מעקב או לאלץ אותם לעבוד במשרד ואז לספוג את העלות שכרוכה בהחזקת משרד שכזה. כשיש אמון, הכל נעשה קל ופשוט יותר. סיפור התפתחותם של אמצעי התשלום לאורך ההיסטוריה הוא במידה רבה סיפורו של התהליך ההדרגתי של הרחבת מעגל האמון. בסך החליפין, האמון הנדרש כדי להשלים את העסקה מינימלי, אני נותן לך גרזן ומיד מקבל את הסטקים.
גם בכלכלת מתנות, האמון בין הצדדים היה כמעט מובן מאליו, מכיוון שמדובר בבני משפחה או בבני אותו השבט. המעבר לכסף סחורות אילץ אותנו להרחיב את מעגל האמון הזה. כשאפרונה חיתי קיבלת 400 שקלי הכסף מאברהם, הוא נדרש להאמין שיהיה מישהו אחר, בעוד מי יודע כמה זמן ובאיזה מקום, כשעברנו למטבעות, שוב הרחבנו את מעגל האמון. עכשיו, לא רק שאנחנו חייבים להאמין שיהיה מישהו שיהיה מוכן לקבל את המטבעות האלה בעתיד, אנחנו גם צריכים להאמין שהשלטון אכן מקפיד שהמטבעות שהוא מנפיק מכילים את הכמות המוצהרת של מתכת יקרה שאמורה להיות בהן. אחרת נגלה ששווי המעמיתי של המטבעות שברשותנו נמוך יותר מהשווי שחשבנו שיש להן.
ולבסוף, במעבר לכסף אמון, אתה צריך להאמין שלא רק שיהיו אנשים שיהיו מוכנים לקבל את שטרות הנייר ככסף, ושהשלטון המרכזי רוצה ומסוגל לאכוף את תוקפן כשטרי בעלות על מטבעות בכספת, הוא גם דורש ממך להאמין שמי שהנפיק את השטרות האלה באמת מחזיק את הכמות הרלוונטית של מטבעות בכספת שלו. וכפי שאתם ודאי יכולים לתאר לעצמכם, ככל שמעגל האמון הזה הולך ומתרחב, כך גם גדל הסיכוי שמישהו בתוך המעגל הזה יחליט לשבור אותו. זה מה שקרה למשל לאימפריה הרומית המאוחרת, כפי שסיפרתי לכם בסדרת הפרקים שעסקה בנפילתה של האימפריה הרומית. יותר ויותר קיסרים בחרו לדלל את כמות המתכות היקרות במטבעות שהם הנפיקו ולהחליף אותן במתכות זולות יותר, צעד שגרם לאזרחים לאבד אמון במטבעות האלה ולהפסיק לסחור באמצעותם, גם השלטון הסיני עשה את אותה הטעות בדיוק, כשהשושלות במאה ה-13 וה-14 החלו להדפיס שטרות נייר בלי להתחשב בכלל בכמות האמיתית של מטבעות שהיו בכספות. הציבור הסיני איבד את האמון בשטרות הנייר והפסיק להשתמש בהן כאמצעי תשלום, עד שבסופו של דבר השטרות האלה בוטלו לחלוטין.
באירופה כסף האמון הופיע במחצית השנייה של ימי הביניים. ערים איטלקיות, כדוגמת פירנצה וונציה, היו מעצמות מסחר ימיות, והמרחקים הארוכים שהפרידו בין הצדדים לעסקאות השונות הכריחו את הסוחרים לפתח פתרונות דומים לאלה שהמציאו הסינים, כמו למשל בתי כספות שהם פיקו שטרות חוב. חידוש נוסף שהופיע באיטליה היו שטרות חליפין, bills of exchange. משפחות סוחרים עשירות, כדוגמת משפחת מדיצ'י המפורסמת, החזיקו סניפים של העסקים שלהן בערים אירופיות רבות, היה מפקיד את כספו בסניף של מדיצ'י בעיר אחת, היה יכול להציג את שטר החליפין בסניף בעיר אחרת ולקבל ממנו מטבעות בשווי זהה. בתי הכספות והסניפים השונים התפתחו בהמשך לבנקים, כפי שהם מוכרים לנו היום.
ואגב, למרות שהמילה שטר מעלה אצלנו קונוטציה של שטר כסף מודרני, שטרי החוב ושטרי החליפין לא שימשו ככסף במובן היומיומי. כזה שאנשים קנו איתו גרזנים למשל אצל הנפח השכונתי. אז שטר פעם היה מכשיר פיננסי, כמו איגרת חוב או צ'ק, זה היה משהו לאנשי הפיננסים, לבנקאים, אולי לכל מיני אצילים וממש האליטה שבאליטה, היה מדובר על סכומים מאוד מאוד גדולים, למשל תיקוני איגרת חוב של ממשלת ארה״ב. נדמה לי הסכום המינימלי זה עשרת אלפים דולר, משהו כזה. יש לך את השוק האפור של סוחרים בצ'קים, גם כן, מדובר על אלפי, עשרות אלפי שקלים.
זה לא כסף שאתה רואה בחנויות, זה משהו שנמצא מאחורי הקלעים, זה משהו פיננסי, זה לא משהו מונטרי, זה לא משהו כספי. עד מהרה גם האירופאים נתקלו באותה הבעיה שממנה סבלו הסינים. הבנקים שהחזיקו בכספות שלהם את מטבעות הזהב והכסף החלו להנפיק יותר שטרות חוב מאשר היה להם מטבעות בפועל. מקורו של המנהג הזה לא ברור לגמרי. יש מי שחושבים שהוא החל כסוג של הונאה, אבל גם אם זה נכון, עד מהרה הוא הפך למנהג מקובל, דרך לגיטימית ואפילו רצויה כדי לאפשר לבנקים להעניק הלוואות לסוחרים שהיו זקוקים להם.
למה? נניח לצורך ההסבר שלבנק יש 100 מטבעות בכספת, מטבעות שהפקידו אצלו הלקוחות שלו ותמורתן קיבלו שטרי חוב. אל הבנק מגיע סוחר ומבקש הלוואה של 50 מטבעות. הבנק מסכים ומעניק לו את המטבעות תמורת הבטחה של הסוחר לשלם בתוך שנה 60 מטבעות, זאת אומרת את הסכום המקורי של ההלוואה פלוס ריבית. המצב שנוצר אם כן הוא שהבנק חתום על שטרי חוב בשווי של 100 מטבעות, אבל בפועל יש לו בכספת רק 50 מטבעות.
על פניו, הבנק הוא כרגע פושט רגל בפוטנציה. אם יבואו כל הלקוחות שלו ויבקשו את המטבעות שלהם, לבנק אין מספיק מטבעות כדי לשלם לכולם. אבל בפועל, הסיכוי שכל הלקוחות יקומו בוקר אחד ויחליטו שהם רוצים את המטבעות שלהם, הוא די נמוך, ולכן במציאות הבנק ימשיך לתפקד כרגיל. כעבור שנה, כשהסוחר יחזיר את ההלוואה שלקח, שוב יהיו בכספת של הבנק 100 מטבעות, ובנוסף רווח של 10 מטבעות שהבנק יכול לשמור לעצמו. באופן הזה כולם יוצאים מרוצים.
ההלוואות מאפשרות לסוחרים להשקיע ביוזמות חדשות, הכלכלה של המדינה כולה פורחת ומשגשגת, הבנק מרוויח כסף, והאנשים שהפקידו את המטבעות בבנק אפילו לא מודעים לתרומה שלהם לפריחה הכלכלית הזו. עד שלא. אם הבנק מעניק הלוואה גדולה מדי למישהו, ומסתבר שהלווה לא מסוגל להחזיר את ההלוואה הזו, אז הסיכון המחושב של לקחת בנק מתפוצץ לו בפרצוף, ואין לו מאיפה להביא את המטבעות החסרים. כשהשמועה על ההלוואה הלא מוצלחת מתפשטת בציבור, מתחילה מה שמכונה ריצה אל הבנק. הלקוחות רצים, מילולית, רצים כדי להספיק להיות הראשונים שימשכו את המטבעות שנותרו בכספת, כי מי שיגיעו אחרונים יגלו שהכספת כבר ריקה.
במרוצת המאה ה-14 אירעו כמה וכמה מקרים שבהם אנשים שלוו המון כסף מהבנקים, למשל מלכים שהיו צריכים כסף כדי לממן מלחמות, לא הצליחו להחזיר את ההלוואות שלהם, הבנקים המלווים קרסו. והמון סוחרים איבדו את כל כספם. אירועים מעין אלה איימו לשבור את האמון של המפקידים בבנקים, שהרי כל אחד מאיתנו יחשוב פעמיים לפני שהוא מפקיד את הכסף שלו בבנק, אם הוא ידע שיש סיכוי שהוא לא יראה את הכסף הזה לעולם. אם אנשים לא יפקידו כסף בבנקים, לבנקים לא יהיה איך לתת הלוואות לאנשי עסקים, שבתורם לא יוכלו להשקיע ביוזמות חדשות, ואז... אז הכלכלה כולה נעצרת בחריקת בלמים.
הממשלות אם כן נאלצו להתערב. הרי מדינה מסוימות באיטליה אחרי כמה מאות שנים הבינו שבכל זאת צריך משהו לעשות כדי שלא יהיו תקלות. כי מדי פעם נפצו שמועות, נכונות או לא נכונות, שבנק כזה או אחר נקלע לקשיים ואז היו רצים אליו. כדי להימנע מזה הם מצאו שני פתרונות, אחד זה רגולציה ושני זה נקרא לזה הלאמה, כלומר הבנק עבר לרשות העיר או לרשות המדינה כדי שהמדינה האחראית תנהל אותו ותערוב לכל החובות שלו. אז ככה זה היה באיטליה ברמת העיר מדינה והבנקאות האיטלקית הפכה לדבר שבאירופה כולם רצו לאמץ אותו הבנקים המולאמים האלה, או בשמם המקובל בנקים ציבוריים, היו כעיקרון דומים למדי לבנקים רגילים, מסחריים, בתוספת אותו גיבוי ממשלתי שהעניק לשטרי החוב שלהם אמינות גבוהה יותר.
האמינות הזו עודדה יותר ויותר אנשים לאמץ את שטרי החוב שלהם כאמצעי תשלום מקובל, והפופולריות הזו בתורה הביאה לכך שברבות הזמן, בתהליך שנמשך מאות שנים, הבנקים הציבוריים הפכו למה שאנחנו מכירים כיום בשם בנקים מרכזיים, מוסדות שקיבלו בלעדיות על הנפקת השטרות במדינה. שטרי החוב של הבנקים המרכזיים הם מה שאנחנו מכירים ככסף מדינתי, דולר, אירו, שקל וכדומה, וברוב המקרים הם ההלך החוקי היחיד במדינה שלהם, דהיינו אמצעי התשלום היחידי שבאמצעותו אפשר לשלם חובות. העובדה שהבנקים המרכזיים הם הגופים היחידים שלהם מותר על פי חוק להנפיק שטרות חדשים, פירושה שהבנקים המרכזיים נמצאים בעמדה מצוינת להיות אלה ששולטים על היציבות הכלכלית של המדינה כולה. למשל, אם הבנק המרכזי מזהה האטה בפעילות הכלכלית, הוא יכול להנפיק יותר שטרות, זאת אומרת להגדיל את ההיצע של הכסף במשק, מה שמאפשר לבנקים מסחריים להלוות אותו ללקוחות שלהם. בריבית נמוכה יותר, וכך לעודד אותם לצרוך יותר ולהשקיע ביוזומות מסחריות.
אם יש יותר מדי כסף במשק, הבנק המרכזי יכול לספוג אותו, במירכאות, בחזרה מהציבור, בדרכים שונות, וכך לעודד אנשים לצרוך פחות ולחסוך יותר. ניהול של כמות הכסף במשק היא מה שמכונה מדיניות מוניטרית. אבל עם הזמן הסתבר לבנקים המרכזיים שקשה להם מאוד לנהל מדיניות מוניטרית אפקטיבית כל עוד ערכם של השטרות שהם מנפיקים קשור ישירות לכמות הכסף והזהב שיש להם בכספת. למה? סיבה ראשונה היא ששוויים של השטרות תלוי לא רק במספר השטרות שנמצאות בסרקולציה במשק, אלא גם בביקוש וההיצע למתכות יקרות שעומדות מאחורי השטרות האלה.
לדוגמה, אם כמות הזהב במדינה עולה מסיבה כלשהי, למשל בעקבות השפעה של מסחר עם מדינה אחרת, אז שווי השוק של הזהב יורד, ויחד איתו יורד גם שוויין של השטרות. גם ההפך הוא נכון כמובן, כשכמות הזהב יורדת, השטרות שווים יותר. התנודתיות הזו היא קשתה מאוד על הבנק המרכזי לשמור על יציבות מחירים במשק. הסיבה השנייה קשורה ביכולת התגובה של הבנק המרכזי למשברים. למשל, בזמן מלחמה או אסון טבע, הבנק המרכזי יכול להלוות לממשלה את הכסף שהיא צריכה, כדי להיות מסוגלת להתמודד ביעילות עם המשבר.
אבל כל עוד כמות הכסף במשק חייבת להיות קשורה ישירות לכמות המתכת שבכספות, הבנק המרכזי לא יכול להדפיס כמה כסף שהוא רוצה. הרי בשיטת כסף אמון, כל שטר נייר הוא התחייבות מפורשת של הבנק המרכזי שישנה בכספת מטבע ממתכת יקרה שמגבה את השטר הזה. ואם בכספת ישנה כמות סופית של מטבעות, מוגבלת בהתאם. אנלוגיה טובה לעניין הזה היא דיאטה. אם התזונה שלך קבועה ובלתי משתנה, זאת אומרת, אתה אוכל בכל יום את אותה כמות קלוריות, יהיה לך קשה מאוד להתמודד עם מצבים שבהם הגוף זקוק לפתע לכמות גדולה יותר של אנרגיה, כמו פעילות גופנית מאומצת.
החסרונות האלה באו לידי ביטוי בצורה ברורה בעשורים הראשונים של המאה ה-20 בעקבות שתי מלחמות העולם והשפל הגדול שפקד את ארצות הברית. לא ניכנס כרגע לפרטי הפרטים של המשברים האלה, אבל התוצאה הסופית הייתה הניתוק הדרגתי של אותו קשר הדוק בין כמות הכסף שמסתובבת במשק לכמות הזהב שבכספות, מה שמכונה תקן הזהב, עד ביטולו לחלוטין ב-1971. התוצאה הייתה הופעתו של סוג חדש של אמצעי תשלום, כסף פייאט, כסף שאין לו ערך עצמי. כלל וכלל. השקל הישראלי למשל, כמו כל המטבעות המדינתיים בימינו, הוא כסף פיאט.
אני לא יכול להגיע למשרדי בנק ישראל שבירושלים עם שטר של 200 שקל ולבקש תמורתו כך וכך פיסות זהב. זאת אומרת, אני יכול לעשות את זה, אבל סביר להניח שאני אמצא את עצמי במרכז לבריאות הנפש, שבאופן מכשית למדי ממוקם רק כמה מאות מטר משם. ערכו של השקל נגזר אך ורק מתוך העובדה שאני ואתם מאמינים שיש לו ערך. והעובדה הזו בתורה מעלה שאלה מתבקשת. למה אנחנו ממשיכים להאמין בכסף?
הרי העובדה שכסף פייט לא מגובה בזהב או בכסף, פירושה שעקרונית הממשלות יכולות להדפיס כמה שטרות שהן רוצות, וכשמתרחשת הצפה שכל זו של כסף במשק, התוצאה הכמעט בלתי נמנעת היא אינפלציה דוהרת, עליית מחירים דרמטית ששוחקת את המשכורות של העובדים ואת החסכונות שלהם. זה בדיוק מה שקרה בישראל בתחילת שנות ה-80, כשהדפסת כסף לא מרוסנת שכזו הובילה לאינפלציה של למעלה מ-100% בכל שנה. אמנם בנקים מרכזיים כמו בנק ישראל אמורים להיות עצמאיים ומנותקים מהפוליטיקה, אבל האידיאל הזה לא תמיד... מתקיים במציאות. הרי כפי שכבר ראינו במוצאת הפרק, לכל אורך ההיסטוריה היו אין ספור מקרים שבהם גורמים שונים מעלו באמון הציבור, מהקיסרים הרומים שדיללו את המטבעות שלהם ועד בנקים שהעניקו הלוואות חסרות אחריות ופשטו את הרגל.
בהינתן ההיסטוריה העשירה הזו, האמונה המשותפת שלנו בערכו של כסף פיאט, שבהגדרה אין לו שום ערך עצמי למעט אותה אמונה משותפת נראית כמעט לא רציונלית.
רמז לתשובה לשאלה הזו אפשר למצוא במשמעותה המילולית של המילה פיאט. בלטינית, כך יהיה או כך ייעשה. ואכן, כפי שמספר לנו דוקטור דרור גולדברג, הסיבה המרכזית לכך שאני ואתם מסכימים להשתמש בכסף פיאט היא שהמדינה... לא ממש משאירה לנו ברירה בעניין הזה. אני שאלתי את אבא שלי פעם על האינפלציה שהייתה פה בשנות ה-80, היה פה 450 אחוז, אני זוכר את זה כילד.
שאלתי אותו, בעקבות שאלה תיאורטית שאיזה מרצה בארצות הברית אמר לי, אני למדתי אז בארצות הברית, באתי לביקור בחופשה, שאלתי אותו, תגיד, היה פה אינפלציה כזאת מטורפת, למה הסכמת לקבל שקלים? אפילו אמרתי לו, למה לא עברת לדולרים כמו חלק גדול מהכלכלה, הייתה פה מין דולריזציה עממית כזאת נגד החוק. אז הוא אמר, תשמע, היו דברים שאי אפשר היה לשלם מדולרים, למשל את השומי מס. אז אמרתי, או, יש פה משהו. אז אם אתה רוצה לפעול במסגרת החוק, לפחות חלק מהזמן, לפחות לגבי חלק מהפעילות שלך, אתה לא רוצה להיות לגמרי...
בכלכלה השחורה, אתה צריך לשלם מיסים. אתה משלם מיסים במה שהמדינה מוכנה לקבל בתשלומי מיסים. אז זה לא משאיר לנו הרבה ברירות למרבה הצער. סיבה נוספת היא כמובן הנוחות. הרי גם אם הממשלה הייתה מחליטה שמותר לי לשלם את המשכנתה שלי בכבשים או בגרזנים עבודת יד, אני מניח שבכל זאת הייתי מעדיף לשלם בשקלים.
הנוחות הזו... לדרבן את ההתפתחות ההדרגתית של אמצעי התשלום גם במאות ה-20 וה-21. למשל, תשלום בכרטיס אשראי או באמצעות ארנק דיגיטלי כמו Apple Pay או Google Wallet או באפליקציות כדוגמת ביט ופייבוקס דורש מאיתנו להרחיב את מעגל האמון שלנו בעוד כמה וכמה קפיצות. לא רק שאנחנו צריכים להאמין בצד השני של העסקה, בבנק המרכזי ובממשלה, עכשיו אנחנו צריכים גם להאמין לחברות הטכנולוגיה שהן מתכוונות ומסוגלות לנהל את הכסף שלנו כמו שצריך ואפילו להאמין שתשתיות החשמל והתקשורת שעל גביהן מתנהלת כל הפעילות הזו תהיינה תמיד זמינות ותקינות כשנצטרך אותן.
ואולי יש לנו מזל שהעצלנות הטבעית שלנו מדרבנת אותנו להרחיב כל הזמן את מעגל האמון הזה, מכיוון שכל קפיצה התפתחותית של אמצעי התשלום מרחיבה עוד יותר את היקף המסחר והפעילות הכלכלית ומעשירה, מילולית ופיגורטיבית, את עולמנו החומרי והתרבותי. כך למשל, הטכנולוגיה החדשה יחסית של תשלום דיגיטלי דרך האינטרנט מאפשרת לכל אחד לפתוח חנות מקוונת, להזמין ארוחת צהריים דרך וולט, לכלתר כנהג מונית באובר או לקנות ערימה של פיקסלים בצורת גרזן בפורטנייט. בני האדם הם אלה שמפתחים ומשכללים את אמצעי התשלום, ואמצעי התשלום בתורם מפתחים ומשכללים את התרבות האנושית. וההתפתחות של אמצעי התשלום לא רק שלא מפסיקה, היא אפילו הולכת ומואצת. הפרק הבא של עושים היסטוריה, למרות שהוא לא בדיוק המשך ישיר של הפרק הזה, יעסוק במה שיהיה אולי השלב הבא באבולוציה.
של אמצעי התשלום. הופעתם של מטבעות דיגיטליים, כמו גם מטבעות קריפטוגרפיים, כדוגמת ביטקוין, פותחת את הדלת למה שעשוי להיות השינוי הדרמטי ביותר בכלכלה האנושית מאז המצאת המטבעות. עולם ללא כסף מזומן. האם האנושות מסוגלת, ואולי לא פחות חשוב, האם היא רוצה להיגמל לחלוטין מהשימוש במזומן? מה יהיו ההשלכות של שינוי שכזה?
על הכלכלה והמסחר, על הפשיעה ועל הלכידות החברתית שלה. על כל אלה ועוד בפרק הבא של עושים היסטוריה.
שאלה של אמון, פינה על חסות אינטואיט. אני חושב שאני לא צריך לעבוד קשה כדי לשכנע אתכם שבינה מלאכותית היא טכנולוגיה פורצת דרך עם המון פוטנציאל. אבל יש תחומים שבהם שילוב של טכנולוגיה חדשה ומתקדמת עשוי להיות מאתגר במיוחד, כמו למשל תחום הפיננסים, שידוע בשמרנות שלו. לא במקרה ישנם לא מעט... מוסדות פיננסיים שעדיין משתמשים במחשבי מיינפריים ובשפת התכנות קובול.
שתי טכנולוגיות שנחשבו לוותיקות עוד בשנות ה-70 של המאה הקודמת. אינטואיט היא אחת החברות המובילות בעולם בתחום הפיננסים, ובאופן טבעי היא שואפת לשלב במוצריה את הטכנולוגיות החדישות ביותר, כמו למשל בינה מלאכותית. אבל איך מטמיעים טכנולוגיה כה חדשה ופורצת דרך? בעולם שמרני כל כך.
גלעד עוזיאלי, מנהל תחום B2B Payments באינטואיט, עושה את זה בכיף ובענק כבר למעלה מארבע שנים. כמוביל תחום הפיימנטס, גלעד אמון, בין שלל תחומי האחריות שלו, גם על שילוב כלי הבינה המלאכותית במוצריה של אינטואיט. אבל לפני שניכנס להוביע קורא, בואו נכיר קצת יותר טוב את העולם שבתוכו הוא פועל. אז אינטואיטי היא חברת פינטק גלובלית שמשרתת למעלה מ-100 מיליון לקוחות, יש לה בעצם שתי זרועות, זרוע אחת שמשרתת את הלקוחות הפרטיים, זה בעצם זרוע שבעיקר מתמקדת בארה״ב, נותנת ללקוחות האלה שירותים של ניהול פיננסי כפרטיים. חוץ מזה יש לה זרוע נוספת שנותנת שירותים לעסקים, בעיקר עסקים קטנים ובינוניים, שעל גבי הפלטפורמה הזאת אתה יכול לעשות בעצם כמעט את כל הדברים הפיננסיים שאתה כעסק צריך.
מוצר הדגל של אינטוויט הוא קוויקבוקס, שהיא תוכנת הנהלת החשבונות הפופולרית ביותר בארצות הברית. אז קוויקבוקס למעשה זה באמת, כמו שאתה אומר, מוצר מאוד ותיק. כבר למעלה מ-30 שנה קיים בשוק וגם מאוד גדול, זה אחת מבעצם פלטפורמות האקאונטינג הכי גדולות בעולם, יש לנו למעלה מ-10 מיליון משתמשים. כשעל גבי הפלטפורמה הזאת בעצם עסקים קטנים ובינוניים יכולים לנהל את החשבונות שלהם, גם ניהול של מוצרים פיננסיים, של היבטים פיננסיים, גם ניהול של... בבתי השיווק והלקוחות שלך וכולי.
אז באמת כמו שאמרנו, הקבוצה שלנו בעצם היא חתיכה מקוויקבוקס, אנחנו מתמקדים באזור שהוא ניהול הפיננסי, השירותים הפיננסיים בתוך קוויקבוקס, ובעצם אם אנחנו מסתכלים על מה שישנו בארץ, אנחנו מנהלים שלושה סוגי שירותים. אזור אחד זה האזור שהוא יותר ממוקד אקאונט ספייבל, כל התשלומי חייבים. שיש לנו, שזה בעצם כל ההוצאות, החשבונות שאנחנו צריכים לשלם, זה בעצם מקום אחד של ניהול הספקים, ההוצאות שלנו ההיסטוריות וגם ההוצאות העתידיות, ובעצם כל סוג של תשלום שאנחנו רוצים להעביר למישהו, ספקים, קבלנים וכולי, אנחנו מנהלים במקום אחד. זה אזור אחד של שירותים שמנוהלים בארץ. אזור אחר זה בעצם הצד השני של זה, חלק מה-Account Receivables, הכספים שאני אמור לקבל, אזור מאוד מאוד חשוב כמובן לעסקים שלנו, אנחנו קוראים לזה מניעים, כל הכסף שאני צופה שיגיע, אז פלטפורמה חכמה בעצם לניהול החשבוניות שאני שולח, לניהול הכסף שאני אמור לקבל בעקבות תשלום עבור החשבוניות האלה, אם זה דרך פורטל תשלום.
או אם זה דרך קישורים, לינקים לשלם את החשבוניות האלה. כמובן עם מגוון מאוד גדול של אפשרויות תשלום, מדרך תשלום רגיל דרך הבנקים, חשבונות בנק, דרך פייפאל, כרטיסי אשראי או כל אמצעי אחר שהיום מקובל לשלם אותו וגם כלים לנהל את הדבר הזה, אנחנו יודעים שהיום המוצר הזה עוזר בעצם לקבל את התשלום. חמישה ימים יותר מהר מאשר אם לא משתמשים במוצר שלנו בזכות כל מיני תזכורות ואמצעים שאנחנו עוזרים להפעיל ללקוחות שלנו. הקבוצה השלישית היא בעצם קבוצת ניהול סיכונים פיננסיים. בכל מקום שיש כסף, יש גם כל מיני אנשים שרוצים גם ליהנות מהכסף הזה, אלא דווקא בצורה חוקית.
ואנחנו כל הזמן צריכים לשמור על האזורים לפני כל הגורמים השליליים האלה. צריך לנהל את זה, צריך לוודא שהעברות הכספים האלה הן לג'יט, צריך לוודא שהספקים או הלקוחות של הלקוחות שלנו הם גם לג'יט ואין שם איזה מישהו שמתחזה או מנסה בעצם לעשות איזשהו פרוד על הכספים האלה, אז זה גם קבוצה שלישית שקיימת ומנהלת פה את ההיבטים האלה בישראל. תחום הפיננסים, כפי שציינתי בפתיח, הוא אחד התחומים המאתגרים ביותר בעולם הטכנולוגיה. למה? כי כשמדובר בכסף, כפי שמסביר לנו גלעד, יש מעט מאוד מקום לטעויות, אם בכלל.
כשמדברים על פיננסים, יש המון המון היבטים שהם כמו כל תעשייה טכנולוגית אחרת, אבל יש המון היבטים שהם מאוד מאוד רגישים. זאת אומרת, אם לחצתי על איזה פוסט בפייסבוק, שבעצם לא התכוונתי ללחוץ עליו, אז אוקיי, אז אולי קצת שיגעתי את המנוע מאחורי זה, ואני אראה קצת עכשיו כל מיני פוסטים שלא הכי מתאימים לי. אבל אם העברתי, שילמתי איזה תשלום בסך עשרת אלפים דולר לבן אדם הלא נכון, זה קצת יותר כואב. זאת אומרת, המשמעויות של כל דבר שאנחנו עושים הן הרבה יותר גדולות ברגע שמעורבים בזה כספים של אנשים, זה הרבה פעמים דברים שהם חד סטריים. אנחנו יודעים שכשאני מעביר למישהו אחר כסף, זהו, אי אפשר לקבל אותו חזרה, אז אתה צריך ללכת ולבקש ממנו.
העולם הבנקאי הוא חד סטרי בעצם, אנשים משלמים דרכנו מיליונים של דולרים בחודש, זאת אומרת אנחנו מנהלים שלושה טריליון דולר על הפלטפורמה שלנו, זה סכומים מטורפים, אתה חייב להיות מאוד מאוד מאוד הדוק וחד על מה קורה, יש הרבה צ'קפוינטים במערכות, יש הרבה ליירים של ביטחון כדי לוודא שכל הכספים האלה מנוהלים בצורה מאוד מאוד מדויקת וחדה.
לקוחותיה של אינטואיט מצפים מקוויקבוקס, ובצדק, יש לומר, לרמת אמינות גבוהה במיוחד. כפי שסיפר גלעד, תהליך הפיתוח של קוויקבוקס מנוהל באופן שאכן מצליח להביא את התוכנה לרמת אמינות שכזו, אבל כאן יש אתגר אחר. הרי כל תוכנה היא... מבחינתו של המשתמש, קופסה שחורה. אנחנו לא יודעים שום דבר על איכות הקוד של התוכנה ועל תהליכי הפיתוח שלה.
כפי שראינו במסגרת הפרק, אמון הוא אלמנט חיוני כשמדובר בעניינים כספיים. כיצד אם כן אפשר לשכנע את הלקוחות לתת אמון בטכנולוגיות חדשניות כמו בינה מלאכותית? יש משהו שאתם עדיין לא יודעים על גלעד. לפני שהוא הצטרף אל אינטואיט, גלעד... הוביל את פיתוחה של תוכנה פיננסית אחרת, שאני מנחש שכמעט כולכם מכירים אותה.
אז ביט זה אחד המסעות הכי מעניינים ומאתגרים שהיו לי, היה באמת סופר סופר מעניין. ביט היא אפליקציית תשלומים שהושקעה ב-2016, ומאז חוללה מהפכה בעולם התשלומים בישראל. בתפקידו הקודם, גלעד היה מנהלה הראשון של ביט. אבל אולי תפתעו לשמוע שהתגובות הראשונות שהוא קיבל בתחילת הדרך היו שונות לחלוטין. אני זוכר את ה...
בהתחלה, כשרק יצאנו עם מה שקראנו לו הבטא הזה, ושלחתי לכל מיני חברים, היי תראה, הנה משהו שאנחנו עושים, ותראה אם זה מעניין אותך, ואמרו לי, למה אני צריך את זה? אני מעביר בבנק, מה... מה אני צריך את ה... מה זה האפליקציה הזאת? מה זה נותן לי?
ולא אחד ולא שניים העבירו לי כסף. אנשים לא הבינו בהתחלה מה הפואנטה שלהם.
בוא נסחוב מטבעות ואני אביא לך אותם, מה הבעיה? פעם הבאה שאני מפגש. למרבה המזל, שלא כמו חבריו של גלעד, הציבור הרחב דווקא אהב את האפליקציה החדשה וכיום מאות אלפי ישראלים נעזרים בה כדי להעביר כסף בין אנשים פרטיים ובתשלומים לעסקים. אז זה מאוד משעשע, אני עד היום, מדי פעם שאני פוגש חלק מהאנשים, אני מזכיר להם את האס-אם-אס הזה שקיבלתי מהם של, אה, לא יודע, נראה, אז באמת היה פה... לא יודע אם חינוך שוק, אבל פתחנו את הראש לאנשים.
שאלתי את גלעד מה היה לדעתו המפתח להצלחתה של ביט. באופן פרדוקסלי, אנחנו כולנו אוהבים לרדת על בנקים ועל השוק הזה, אבל תכלס, כשאתה רוצה להעביר כסף, אתה לא רוצה להעביר את זה במקום שאתה לא יודע שיש לו גב שהוא כמו של בנק. זה בעצם המשמעות, ואנחנו ראינו את זה באפליקציות שקמו וצצו. במקביל שהם לא איש השלושת הבנקים, אף אחד מהם לא הצליחה בעצם בשוק הזה, ואני חושב שזה בעיקר בגלל הנושא הטראסט. עם טרק רקורד מכובד של 40 שנה בתחום, גם לקוחותיה של אינטואיט נותנים בה אמון רב.
הברנד שלנו מוכר וידוע, אין בעצם רואה חשבון בארה״ב שלא יודע מה זה קוויקבוקס. ולכן בי דיפולט בעצם באים אלינו לכל מיני שירותים שהם כבר השירותים גם הנלווים, כי הם יודעים שזה בית תוכנה רציני ומשמעותי עם למעלה מעשרה מיליון לקוחות שעושה דברים בצורה מאוד זהירה ומחושבת וגם לוקח אחריות אם צריך. ככה זה בא בעצם לידי ביטוי לאורך שנים. והאמון הזה הוא זה שמאפשר לגלעד ולאנשיו להמשיך ולחדש. לפני מספר חודשים למשל, הם השיקו לא פחות משבעה סוכני בינה מלאכותית.
כשאנחנו מסתכלים על זה בתור בעצם צוות וירטואלי שעוזר לבעל העסק, בעצם לוקח ממנו חלק מהעבודה ועושה בשבילו חלק מהדברים. כשהמטרה היא פשוט לחסוך זמן לעסק, אנחנו מדברים על עסקים קטנים. זה יכול להיות בן אדם אחד בעצם בעל העסק שעושה הכל וראינו שבעצם העסקים שהשתמשו באג'נטים האלה חסכו לעצמם למעלה מ-12 שעות בחודש רק עם הגרסה הראשונה של מה שהוצאנו לשוק והם הצהירו שזה בעצם 70% מהם הצהירו שזה נותן להם, משאיר להם יותר זמן פנוי להתמקד בעסק, לעשות את מה שהם בעצם רוצים, שזה לא עבודות TDR scale קטנות ומעצבנות. כל העולם של הפיימנט, כמו שאמרנו, ניהול החשבוניות וקבלת החשבוניות, הוא עולם שאתה צריך לנהל אותו בצורה הדוקה, זה בעצם כמובן משפיע ישירות על התזרים שלך. אם אתה לא מוציא חשבונית בזמן, או שוכח להוציא חשבונית, או החשבונית מתעכבת, אז כמובן זה פוגע לך ישירות בתזרים, אנחנו יודעים שזאת הסיבה המרכזית שפוגעת בעסקים וגם...
גורמת להם בעצם להיסגר אפילו, אז חשבנו איך אנחנו יכולים לעזור לעסקים בעולמות האלה. אז הפיימנטס אג'נט שלנו בעצם עושה כמה דברים, החל מעוזר לעסקים לייצר בעצם את החשבון רק על בסיס שיחה בחילופי, באימייל, אנחנו רואים שיחה בין העסק ללקוח פוטנציאל שלו, שמדברים על מה בעצם תנאי העסקה ומה הם הולכים לעשות. ואנחנו רק רואים את הדבר הזה ואנחנו כבר מבינים באמצעות האג'נט למשל מה צריך להיות בחשבונית, מה גובה החשבונית, מה הסעיפים, מה... זאת אומרת האג'נט עובר על השיחה ומחלץ את המידע הזה מתוכה. בדיוק, זה דוגמה אחת.
מה הכותרת האופטימלית? בסוף אנחנו שולחים את החשבוניות האלה בשביל הלקוחות שלנו ויש משמעות מאוד גבוהה לאימייל. לכותרת של האימייל הזה, האם יפתחו אותו, האם לא יפתחו אותו, אוקיי? יש הרבה עסקים שהקשר בעצם הוא מאוד מאוד הדוק, אבל גם יש הרבה אימיילים, אז כבר לפעמים מפספסים האלה, אז אנחנו גם בעצם מייצרים את האימייל שאנחנו חושבים, לאור ההיסטוריה, לאור מה היה בין הלקוחות האלה, לאור מה שאנחנו מבינים עם התחום, אנחנו בעצם מפתחים את הכותרת הנכונה, ממליצים על הכותרת הנכונה לאימייל. והעולם השלישי זה עולם, אוקיי, חלק מ...
חשבונות בסופו של דבר, בשאיפה חלק קטן, אבל חלק מהחשבונות צריך לרדוף אחריהם. בעיקר אם זה עסקים קטנים מול עסקים קטנים, שאנחנו יודעים שניהול התזרים שם הוא קריטי, ויש שם קצת, לפעמים, בוא נגיד, לוקח זמן עד שהם משלמים לך... שוטף פלוס, חפש את החברים שלך. בדיוק, ולמשל גם באזור הזה, הפיימנטס אג'נט הזה שאנחנו מדברים עליו, בעצם... עוזר לנהל הכי נכון את החשבונית שהיא כבר overdue, האם להוציא תזכורות, מתי להוציא את התזכורות, כמו שאמרתי קודם, מה בכלל כתוב בתזכורת הזאת, זאת אומרת כל הניהול על זה שמה קורה על חשבונית שלא מגיעה בזמן זה גם כן משהו שהפיימנטס אג'נט בעצם יודע להמליץ ללקוחות.
תודה רבה לגלעד. ואם אתם המאזינים מחפשים את האתגר הבא שלכם בחברה גלובלית ויציבה מחד וחדשנית ומתקדמת מאידך, אתם מוזמנים להגיש את קורות החיים שלכם. חפשו אינטואיט ישראל קריירס.
In this house we obey the laws of thermodynamics!
