448: ההיסטוריה של מחשוב הענן (ש.ח.) [עושים היסטוריה]

עושים היסטוריה, עמרן לוי.

יש פתגם אנגלי שאומר בערך כך בתרגום חופשי כדי להוכיח שהפודינג טעים צריך לאכול אותו דהיינו כדי לוודא שמשהו באמת עובד כמו שצריך יש לנסות אותו בפועל הפתגם הזה ותיק מאוד, בין כמה מאות שנים לפחות. למעשה הוא כל כך עתיק עד שבמקור המילה פודינג כלל לא מתייחסת למאכל הנוזלי והמתוק שאנחנו מכירים כיום. בפתגם המקורי פודינג הוא בכלל סוג של נקניקייה. מדוע אני מספר לכם את כל זה? כדי להדגים שלמרות שטכנולוגיית הענן היא טכנולוגיה צעירה יחסית, בת כמה שנים ספורות בגלגולה הנוכחי, היא בהחלט עוברת את מבחן הפודינג הוותיק.

כל מי שמחובר לאינטרנט בימינו נעזר בטכנולוגיה הזו בכל רגע נתון, גם אם הוא אינו מודע לכך. מהי טכנולוגיית הענן? הביטוי טכנולוגיית ענן או מחשוב ענן הוא בסך הכל שם מפוצץ לעיקרון פשוט למדי. כשאתה יושב מול השולחן וכותב על פיסת נייר, אתה עושה זאת באופן מקומי. אתה, העט והנייר נמצאים כולם באותו המקום.

לחלופין, אפשר להכתיב את הטקסט למישהו דרך הטלפון. אתה בחדרך ומישהו אחר מפעיל את העט והנייר במקום מרוחק. באותו האופן, כשאתה יושב מול המחשב וכותב במסמך וורד, אתה עושה שימוש בשירותים שמעניק לך המחשב שמולו אתה יושב. תוכנת הוורד מאוחסנת במחשב שלך. כשאתה כותב דואר אלקטרוני בג'ימייל, לעומת זאת, אתה עושה שימוש במחשביה של גוגל שנמצאים אי שם בעולם.

התוכנה שהיא Gmail לא פועלת על המחשב האישי כי היא במחשב מרוחק כלשהו. המחשב המקומי שלך במקרה הזה הוא לא יותר מאשר קו הטלפון שבאמצעותו אתה יוצר קשר עם מחשביה של גוגל. המילה ענן אגב באה לסמל את העובדה שברוב המקרים המשתמש כלל אינו יודע איפה בעולם נמצא אותו מחשב מרוחק כשהוא לא עובד, זאת אומרת מיקומו של המחשב המרוחק נותר מעורפל ולא מוגדר. כאמור, רובנו עושים שימוש בטכנולוגיית הענן באופן יומיומי. בכל פעם שאנחנו משתמשים בג'ימל או ביהו מייל, מגבים קבצים בשירותי אחסון מקוונים או כותבים בבלוג, אנחנו נעזרים בשירותיהם של מחשבים מרוחקים.

הפודינג של טכנולוגיית הענן מוכיח את עצמו כטעים. בכל דקה של כל יום. ייתכן ותופתעו לגלות עם זאת שלא תמיד נחשב הרעיון של מחשוב מרוחק כרעיון מוצלח. האנשים שניסו לממש את טכנולוגיית הענן, או ליתר דיוק את העקרונות הבסיסיים שלה, נאלצו להתמודד לא רק מול האתגר הטכנולוגי, אלא גם מול ספקנות לא מבוטלת.

מתכנת באופן טיפוסי עובד בהפוגות. הוא חושב קצת, כותב כמה שורות של קוד, שוב חושב ושוב כותב. מחשבים בשנות ה-50 וה-60 של המאה הקודמת, ימיו הראשונים של עידן המחשב, היו גדולים ויקרים, וכל דקת עבודה שלהם עלתה מאות ואף אלפי דולרים. החברה או האוניברסיטה שהחזיקה במחשב לא יכלה להרשות לעצמה הפוגות שכאלה. כל שנייה שבה המחשב לא עושה חישובים היא שנייה מבוזבזת.

כדי לחסוך בזמן ובכסף אם כן, מתכנתים נהגו לעבוד באותם הימים בשיטה שמכונה עיבוד בעצבה, batch processing. כל מתכנת היה כותב את התוכנה שלו בחדרו, רחק מהמחשב, ואז מדפיס אותה על כרטיסיות קרטון מנוקבות. טכנאים היו מגיעים, אוספים כרטיסיות ממספר המתכנתים, ורק אז מזינים אותם יחד אל המחשב. המחשב היה מאבד את הכרטיסיות בזו אחר זו ברצף, וכך היה נחסך אותו זמן מת של המתנה למחשבותיו של המתכנת. החיסרון הברור של השיטה הזו הוא שהמתכנת היה מקבל לידיו את תוצאות העיבוד רק כעבור מספר שעות במקרה הטוב.

אם הייתה לו שגיאה בקוד התוכנה, אפילו שגיאת הקלדה סתמית, נדרשו שעות כדי לתקן אותה. עבודת התכנות הייתה ארוכה ומייגעת. ג'וזף ליקליידר היה פסיכולוג אמריקני שבזמן מלחמת העולם השנייה חקר נושאים שונים בתחומי האקוסטיקה והשמיעה האנושית. במסגרת עבודתו נחשף ליקליידר, או ליק כפי שכונה על ידי עמיתיו, לשדה הצומח של מחשוב ותקשורת אלקטרונית. הוא למד לתכנת בכוחות עצמו והפנה את מחקריו אל הקשר שבין האדם והמכונה, השילוב של פסיכולוגיה וטכנולוגיה.

ליק הבין מיד את החסרונות שבשיטת עיבוד העצבה ועד כמה היא פוגעת ביעילותם של המתכנתים. כל טעות קטנה בקוד התוכנה גורמת לעיכובים ארוכים במקום שתתגלה ותתוקן בזריזות. הוא האמין שעבודה מול מחשב צריכה להיות אינטראקטיבית בזמן אמת, והוא חיפש טכנולוגיה חדשה שתאפשר את אופן העבודה הזה. בשנת 1962 זכה ליק ליידר בהזדמנות לציפה. אחרי שורה של תפקידים מובילים בתעשייה ובאקדמיה, הוא מונה למנהל בכיר בדרפה, סוכנות המחקר של משרד ההגנה האמריקני.

הוא קיבל לידיו תקציבים בהיקף של מיליוני דולרים למימוש תוכניות מחקר פרוצות דרך לפי שיקול דעתו. אם שמו של ג'וזף ליקליידר מוכר למאזיניה הוותיקים של עושים היסטוריה, אז זה לא במקרה. הקדשתי לו חלק ניכר מהפרק שעסק בהיסטוריה של האינטרנט. ליק היה אדם בעל חזון ומעוף יוצאי דופן. הוא חזה את ההשפעה האדירה שתהיה למהפכת המידע על האנושות, ובמסגרת פועלו בסוכנות דרפה סייע לקדם מחקרים וניסויים שהבשילו שנים רבות מאוחר יותר לטכנולוגיית האינטרנט.

ליק ליידר ביקש לקדם גם טכנולוגיות שיסייעו לפתור את חוסר היעילות והסרבול שיוצרת שיטת עיבוד העצבה בעבודתם של מתכנתים, והוא חיפש בקרב האקדמיה האמריקנית חוקרים ומדענים שיפעלו פתחו את הטכנולוגיות האלה. זו לא הייתה משימה של מה בכך. היו לא מעט אנשי מחשבים, גם מהמובילים בעולם הזה, שחשבו שהאיטיות שמאלצת שיטת עיבוד ההצבעה היא דווקא יתרון ולא חיסרון. הדרך הנכונה לתכנת לשיטתם הייתה לחשוב טוב טוב לפני כל לחיצה על מקשה המקלדת ולשקול בכובד ראש כל שורה של קוד. העובדה שכל שגיאה בקוד התוכנה גוררת עיכובים של שעות ארוכות הייתה לשיטתם דבר טוב, היא הכריחה את המתכנתים לחשוב.

עבודה מהירה הייתה בזבזנית, קלט ראש. ליקליידר הבין כבר אז את מה שכל איש תוכנה יודע היום, ככה אי אפשר לעבוד. כל מתכנת עושה שגיאות, הדרך הנכונה להתמודד עם השגיאות האלה היא לגלות ולתקן אותן בזרזות האפשרית. האמונה שניתן למנוע ממתכנת לשגות באמצעות איטיות כפויה היא נאיבית וחסרת בסיס בעולם האמיתי. ליק מצא באקדמיה חוקרים שחשבו כמותו, ובפרט באוניברסיטת MIT.

MIT הייתה חממה טכנולוגית שעירכה את כמה מהמוחות המבריקים בה היצירתיים בתחום מדעי המחשב וחקר האינטליגנציה המלאכותית, כמו מרווין מינסקי, ג'ון מקארתי ורוברט פאנל. החוקים האלה חלקו עם ליק חזון משותף שבו המחשוב, היכולת לעבוד מול מחשב ולנצל את כוח חישוב שלו, יהפוך ביום מן הימים לסוג של שירות ציבורי ואוניברסלי כמו שירותי המים והחשמל שמספקת הרשות המקומית לתושבי העיר. כשאנחנו רוצים לשתות כוס מים, אנחנו פותחים את הברז ומצפים שיצאו ממנו מים באותו הרגע. כשאנחנו זקוקים לחום, אנחנו מחברים את התנור לשקע ומצפים שיזרומנו חשמל. השאלה מהיכן מגיעים המים או כיצד מיוצר החשמל לא מעניינת אותנו.

באותו האופן, ליג ואנשי חזונו רצו שגם משאבים מחשוב יהפכו לתשתית אוניברסלית שכזו, שתהיה זמינה לכל מי שזקוק לה בכל זמן ובכל מקום, ולא רק כשבמקרה מתפנה מקום בסלסלת הכרטיסיות שמחזיקת. תכף נהיה מחשב בידיו. ליק תיאר את הרעיון הזה באופן כולע במזכר רשמי שכתב ב-1963 לעמיתיו באקדמיה, תחת הכותרת הלא שגרתית מזכר לחברים ולשותפים של רשת המחשב האינטרגלקטית. הרשת האינטרגלקטית היא במקרה הזה אותה רשת מחשבים חובקת עולם עתידית שליק ליידר דמיין לעצמו. דהיינו האינטרנט של ימינו.

בליק תיאר שם את האופן שבו תיראה העבודה מול המחשב באותו עולם עתידי ואוטופי. נניח, כתב בליק, שערכתי ניסוי מדעי כלשהו ואני מעוניין לנתח את תוצאותיו. אני זקוק לתוכנה מסוימת, אבל היא לא נמצאת על המחשב שברשותי. באמצעות הרשת האינטרגלקטית אני אוכל לפנות אל מחשב מרוחק ולמצוא שם את התוכנה לה אני זקוק. באותו אופן, אם כתבתי תוכנה שמישהו אחר יוכל למצוא אותה מועילה, אני אוכל לאחסן אותה במחשב מרוחק, שם יוכלו אחרים לאתר אותה ולשאול אותה לצורכיהם.

קל לראות שהדוגמה שנתן ליקליידר מתארת היטב את מה שאנחנו מכירים כיום כטכנולוגיית ההנאה. כשאני רוצה לשלוח דואר אלקטרוני לצורך העניין, אני פונה אל מחשביה של גוגל ומוצא שם את ג'ימל, התוכנה שתאפשר לי לשלוח את המייל. השירות שמציעה גוגל זמין לי בכל רגע שארצה, 24 שעות ביממה, 365 ימים בשנה. באותו אופן שבו החשמל זמין בשקעים שבקיר והמים בוקעים מהברז בכל רגע. כיצד ניתן יהיה ליישם את חזון הענן הזה?

החוקרים ב-MIT ובאוניברסיטאות נוספות ברחבי ארצות הברית השתעשעו מזה מספר שנים ברעיון חדשני בשם שיתוף זמן, טיימשיירינג, שהיה לו הפוטנציאל להחליף את שיטת עיבוד העצבה המקובלת. בשיטת עיבוד העצבה העבודה מול המחשב נעשית בטור. או ליתר דיוק הכרטיסיות של משתמש א', עוברות עיבוד במחשב, וכשהוא מסיים מחליף אותו משתמש ב', ואז ג', וכן הלאה. בשיטת שיתוף זמן, כל המשתמשים עובדים במקביל זה לזה על המחשב באותו הזמן. אפשר לעשות את זה מכיוון שהמחשב מהיר מספיק כדי להעניק לכל אחד מהמשתמשים את האשליה שהוא המשתמש היחיד.

בזמן שחולף בין שתי לחיצות על המקלדת, המחשב מסוגל לעבור אל משתמש אחר, אז לחזור אל המשתמש הראשון. הדבר דומה למלצר שמשרת מספר שולחנות במסעדה. בזמן שהסועדים בשולחן אחד לא עושים, המלצר לוקח הזמנות משולחן שתיים ואז חוזר לשולחן אחד כדי לפנות את הצלחות. שיטת שיתוף הזמן מנצלת את זמנו של המחשב ביעילות גבוהה כמו זו של עיבוד העצבה, מכיוון שאם מדובר במאות משתמשים שעובדים בו זמנית, סביר להניח שבכל רגע נתון מישהו מהם מבצע פעולה שדורשת עיבוד. כך נמנע אותו זמן מת ומבוזבז.

היתרון של שיתוף הזמן הוא שכל משתמש עובד מול המחשב בזמן אמת. המתכנת יכול לכתוב את התוכנה שלו, להריץ אותה ולקבל משוב מיידי על התוצאות ללא אותה המתנה ארוכה ומתסכלת. החוקרים ב-MIT בנו עוד בתחילת שנות ה-60 מחשב בשם CTSS שהיה מסוגל לשרת עד 30 משתמשים בו זמנית בשיטת שיתוף הזמן. המשתמשים ישבו מול מסופים בעלי מסך ומקלדת, טרמינלס בלעז, שהיו מחוברים למחשב מרכזי באחד המבנים בקמפוס. המסופים עצמם היו טיפשים, לא הייתה בהם יכולת עיבוד, אלא רק שימשו כצינור דרכו עבר המידע בין המשתמש והמחשב.

ה-CTSS היה דוגמה טובה שסייעה להוכיח את היתרונות שבעבודה אינטראקטיבית מול מחשב מרוחק, אבל... לא יותר מאשר הדגמה. CTSS הייתה אילתור שהתבסס על מחשב קיים שלא תוכנן מלכתחילה לעבוד מול מספר משתמשים. כדי לבחון את הרעיונות החדשניים ברצינות, היה צורך במחשב שתוכנן ונבנה ייעודית לצורך עבודה רבת משתמשים. בעזרת הקשרים שהיו לו ב-MIT, עוד מימיו כאיש אקדמיה, דחף ליק ליידר ודירבן להקמתה של מעבדת מחקר חדשה בשם פרויקט מאק, או השתתפות של Multi Access Computer.

ליק דאג לספק לפרויקט מאק תקציבים בסך מיליוני דולרים בכל שנה למשך מספר שנים, ובכך אפשר למדענים להשקיע את כל מרצם בעבודה ללא הסחות דעת. התוצאה הייתה מחשב חדשני ויוצא דופן בשם מולטיקס, שתוכנן ונבנה בשיתוף פעולה עם חברות גנרל אלקטריק ומעבדות בל. מולטיקס היה מסוגל לשרת לא עשרות כי אם אלפי משתמשים בו זמנית, ממסופים שהיו מותקנים ברחבי הקמפוס ואפילו בבתיהם הפרטיים של החוקרים. מולטיקס היה מחשב פורץ דרך. המדענים שתכננו אותו שילבו בתוכו כמה וכמה רעיונות מתקדמים שנועדו לתמוך ביכולת שיתוף הזמן של המחשב.

למשל, היו בו שני מאבדים במקום אחד וכל חלק במערכת ממעבד ועד כרטיס זיכרון היה ניתן להחלפה תוך כדי פעולה, מבלי שיהיה צורך לכבות את מולטיקס או להפריע לעבודתם של המשתמשים בו. מתכנניו של מולטיקס הקדישו בפעם הראשונה מחשבה רצינית ליישום עקרונות אבטחת המידע, שהרי כל משתמש רצה שהמידע שלו יישאר מוגן מפני שינוי ומחיקה שיבצעו משתמשים אחרים. מולטיקס נתן לאנשי מחשבים הזדמנות ללמוד איך לעבוד בעולם החדש והבלתי מוכר שבו מתכנת יושב מול מסוף, כותב תוכנה, והמחשב מבצע את פקודותיו באופן מיידי. היעילות המוגברת של המתכנתים אפשרה להם לכתוב תוכנות מורכבות יותר מקודם, מורכבות שדרשה כלים ונהלי עבודה חדשים ומתאימים יותר. מולטיקס לא היה חף מבעיות כמובן.

יכולות העיבוד המתוחכמות שלו באו על חשבון מורכבות וסרבול שחלק גדול מהמתכנתים לא אהבו במיוחד. למשל, שני מהנדסים במעבדות בל, דניס ריצ'י וקן תומפסון, כל כך סלדו מהמורכבות של מולטיקס, עד שכשבאו לתכנן את מערכת ההפעלה החדשה שהם יצרו, הם קראו לה יוניקס, מלשון יוני, יחיד, כאנטיתזה למולטי של מולטיקס. אף על פי כן, לרעיונות החדשניים שמומשו במולטיקס הייתה השפעה דרמטית על המחשבים שבאו אחריו. המודולריות ואבטחת המידע שתיארתי קודם, כמו גם באספקטים שונים של ניהול זיכרון, שאחר כך יושמו במערכות הפעלה אחרות. שפת התוכנה המפורסמת Basic נוצרה כדי לאפשר לסטודנטים לתכנת מחשבים המבוססים על שיתוף זמן בקלות רבה יותר.

אפילו ריצ'י ותומסון, למרות הביקורת שהייתה להם על מולטיקס, שאלו ממנו רעיונות, למשל בתחום ניהול מערכת הקבצים של המחשב, שמלווים אותנו עד היום דרך לינוקס. OS X של אפל ומערכות הפעלה רבות אחרות שהן צאצאיה של יוניקס.

מולטיקס ו-MIT סללו את הדרך למהפכת שיתוף הזמן. החל מהמחצית השנייה של שנות ה-60 החלו יצרניות המחשבים להתמקד במחשבים מרובי משתמשים ולזנוח את שיטת עיבודי הצבא. בשנות ה-70 היה המחשוב המרוחק באמצעות מסוף לדרך העבודה המקובלת בעולם המחשב כולו, עסקי ואקדמאי כאחד. נתן פוזניאק, שמסייע לי בתחקיר, מספר שבאותם הימים הוא וחבריו נהגו לכנות את צורת העבודה הזו בשם Tender Processing. כולם היו נכנסים לטנדר ונוסעים יחד ללשכת השירות שם עמדו המסופים.

בשנות ה-80 עם זאת חל שינוי עמוק בעולם המחשוב. מחשבים אישיים קטנים וזולים החליפו את המחשבים המרכזיים. למחשבי ה-PC הייתה עוצמת עימוד קטנה בהרבה מזו של מחשבי המיינפריים הגדולים והיקרים, אבל היא תמה את צורכיהם של מרבית המשתמשים הביתיים ואפילו העסקיים. המחשבים האישיים השתלטו על שוק המחשוב, ומחשבי המיינפריים פלחו ונעלמו. האניוול, RCA וענקיות אלקטרוניקה אחרות שפרחו בתקופת המחשבים המרכזיים פשטו את הרגל או נמכרו בזוהר אחר זו.

בשנת 1991 ניסח במילים סטוארט אלסופ, עורך מגזין המחשבים אינפו וורלד, את מה שהיה קרוב לוודאי במחשבותיהם של רבים בעולם ההייטק. אני צופה כי מחשב המיינפריים האחרון ינותק מהחשמל ב-15 במרץ 1996.

בצירוף מקרים אירוני, באותה השנה שבה הכריז סטוארט אלסופ על מותם של מחשבי המיינפריים, הפציע טכנולוגיה מהפכנית נוספת, האינטרנט. רשת האינטרנט הייתה קיימת כבר בשנות ה-70, אבל רק בתחילת שנות ה-90 הורשו חברות אזרחיות ואנשים פרטיים להתחבר אליה. כשעלתה מהירות תעבורת הנתונים במידה כזו, שאפשרה שיתוף משאבים בין מחשבים שנמצאים בשתי קצוות תבל, בשלו גם התנאים לחזרת המחשבים הגדולים אל הבמה.

בשנת 1994 הקים ג'ף בזוס, יזם אמריקאני נמרץ, חנות מקוונת למכירת ספרים בשם אמזון.

I started this most incredible journey called Amazon.com. Actually, at that time it wasn't even called Amazon.com. It was called Cadabra Inc., as in abracadabra. That was the original name of the company. And I had phoned a lawyer on the way to Seattle from a cell phone, and he said, well, what do you— to incorporate the company, he said, what do you want the company to be called?

And I said, Cadabra. And he said, cadaver? I knew that was a bad name. We changed it a few months later. The wake-up call that led to starting Amazon.com was finding that web usage in the spring of 1994 was growing at 2,300% a year, and things just do not grow that fast outside of, I guess, usually like petri dishes or something.

I mean, it's a very, very unusual גרות רייט. וכשאנחנו החלפנו את המקום ביולי 1995, אנחנו היינו מצטערים על התשובה של הקומה. יודעים, בראשונה 30 ימים, אנחנו היינו מקבלים מסמכים מכל 50 מדינות ו-45 מדינות אחרות. ואנחנו היינו מאוד מאוד לא מוכנים מבחינה אופרציונלית. To handle that kind of volume.

And in fact, we were packing on our hands and knees on a hard concrete floor. And the— I remember, just to show you how stupid I can be, I was, you know, my only defense is that it was late. But we were packing these things, everybody, everybody in the company, and I had this brainstorming. As I said, I said to the person next to me, this packing is killing me. You know, my back hurts.

This is killing my knees on this hard cement floor. And the person said, yeah, I know what you mean. And I said, you know what we need? This is my brilliant insight. We need knee pads.

I was very serious. And this person looked at me like I was the stupidest person they'd ever seen. They're like, working for this person. This is great. And, um, said, what we need is packing tables.

And I, I looked at this, I looked at this person and I thought that was the smartest idea I'd ever heard. The next day we got packing tables and I think we doubled our productivity. אמזון הצליחה והתרחבה והתחילה למכור אין ספור מוצרים אחרים, מאלקטרוניקה ועד בגדים. לאורך זמן הרחיבה אמזון את תשתית המחשוב שלה כדי לתמוך במספר הגדל והולך של גולשים שביקרו באתרה מדי יום והמספר הגדל והולך של עובדים בחברה. כדי להוזיל את עלויות אחזקת רשת המחשבים של החברה, פיתחו מהנדסיה של אמזון טכנולוגיה בשם EC2, או שהיא תבואת של Elastic Compute Cloud.

בבסיס הטכנולוגיה עמד הרעיון הישן חדש של המחשוב כמשאב. במקום לתת לכל עובד בחברה מחשב רב עוצמה אבל יקר, אמזון תחזיק מאגר מצומצם של מחשבים יקרים וחזקים ותקצה משאבי מחשוב באופן דינמי ואלסטי לפי הצורך. המשתמש יוכל להפעיל מחשבים וירטואליים במירכאות אם התוכנות שלהם הוא זקוק, ולהפסיק את פעולת המחשבים הווירטואליים כשלא היה לו צורך בהם יותר. הגישה הזו הייתה יתרון בולט מבחינת עלות. כדי לתמוך בתשתית ה-EC2 ולהוסיף לה תכונות חדשות, היה צורך בקבוצות מתכנתים קטנות, קבוצות שבאמזון כינו אותן Two Pizza Teams.

זאת אומרת, קבוצות קטנות מספיק כדי ששתי פיצות משפחתיות יספיקו כדי להכיל את כל המתכנתים. ב-2006 השיקה אמזון את EC2 כמוצר לכל דבר עבור לקוחות חיצוניים. מפתחי אפליקציות ובעלי אתרים יכלו כעת לרכוש זמן מחשב מאמזון באותו אופן שבו הם הזמינו ממנה ספרים או נעליים. התשלום עבור השימוש במחשב הווירטואלי מחושב לפי שעה, כשהלקוח מכבה את המחשב המונה עוצר. מודל תשלומים זה הוכיח את עצמו ברוב המקרים כמשתלם יותר מבחינה כלכלית עבור הלקוח, יכולות עיבוד דומות.

השירות שהציע אמזון היה שירות מוצלח ומבוקש, וחברות נוספות ממייקרוסופט ועד גוגל השיקו שירותי ענן משלהן. מדוע זכו שירותיה של אמזון להצלחה גדולה כל כך, ומהן היתרונות שמציעה טכנולוגיית הענן? הנה דוגמה מעשית ששורשיה בדוגמה לא מעשית, סיפור מדע בדיוני.

בשנת 1973 כתב הסופר לארי ניבן סיפור בשם "פלאש קראוד", קהל פתאומי בתרגום חופשי. במרכז הסיפור עומדת המצאה מגניבה, תא טלפורטציה שמאפשר לאנשים לדלג מכל מקום לכל מקום על כדור הארץ באותו הרגע ובזול.

במהלך העלילה ניבן סוקר את ההשלכות שנובעות מההמצאה הזו, ובראשן תופעה חברתית בלתי צפויה בשם פלאש קראוד. אם במקום כלשהו בכדור הארץ מתרחש אירוע מעניין שזוכה לכותרות בתקשורת, כמעט מיד מדלגים אליו המוני בני אדם סקרנים מכל קצוות כדור הארץ. ההתאספות הפתאומית יוצרת עומס, צפיפות ואי סדר ציבורי שמידרדר לכדי היפרעויות ואלימות. סיפורו של ניבר נכתב שנים רבות לפני שהאינטרנט חדר לתודעת הציבור, אבל הוא חזה במדויק. תופעה נפוצה ומוכרת מאוד באינטרנט.

אחסון של אתר אינטרנט הוא דוגמה לשירות מחשוב נפוץ. כל אתר יושב על מחשב כלשהו שמכונה שרת, שתפקידו להגיש לגולשים שמבקרים באתר את המידע שאותו הם מבקשים. בלוג ממוצע, לצורך הדוגמה, מקבל כמה עשרות עד מאות גולשים בכל שעה. השערת שעליו הוא מאוחסן תואמת רמת העומס הזו. המצב דומה למסעדה שבה רק שלושה או ארבעה שולחנות דפוסים ומלצר אחד משרת את כולם ללא קושי.

סטיבן פריי הוא סופר וקומיקאי בריטי שזוכה להצלחה אדירה ברחבי העולם כולו. צופים ישראלים הזכירו אותו מהסדרה הקומית "הפטן השחור" עם רואן אטקינסון וכשותפו של יו לורי בתוכנית "קטעים עם פריי ולורי". לחשבון הטוויטר של פריי יש, נכון לכתיבת שורות אלה, למעלה משישה וחצי מיליון עוקבים. המשמעות המעשית של המספר הזה היא שכשסטיבן פריי מפרסם בטוויטר שלו קישור לאתר כלשהו, למשל המלצה על פוסט מעניין בבלוג, מאות אלפי גולשים נוהרים אל אותו האתר כמעט בו זמנית. המלצה של סטיבן פריי בטוויטר יכולה להיות הדבר הטוב ביותר שיכול לקרות לבלוגר, וגם הדבר הגרוע ביותר.

צונאמי הגולשים הפתאומי הזה מטיל עומס כבד על מחשב השרת, כמו אוטובוס תיירים שעוצר לפני המסעדה, ולפתע המלצר המסכן שלנו מוצא את עצמו מטפל ב-30 שולחנות במקום בשלושה. כמו המלצר, המחשב השרת תובע במירכאות תחת זרם הבקשות, והגולשים מקבלים על מסכיהם הודעת שגיאה במקום את המידע שלא הם ציפו. התופעה של קריסת בלוגים בעקבות המלצה של סטיבן פריי היא כל כך שכיחה עד שיש לה שם משלה, אפקט פריי. הסופר הבריטי מספר בראיונות שהוא משתדל ליצור קשר עם בעלי האתרים לפני שהוא ממליץ עליהם בטוויטר כדי שיוכלו להכין מראש את האתר שלהם למפל הגולשים האדיר שעומד לפקוד אותו. למרות ההתרעה המוקדמת, רוב האתרים קורסים בכל זאת.

אפקט פראי הוא דוגמה מודרנית לתופעה ותיקה שלאורך השנים זכתה לשמות רבים, כמו אפקט סלאשדוט או אפקט דיג. סלאשדוט ודיג הם אתרים שבשיא הצלחתם הפנו, כמו סטיבן פראי, מיליוני גולשים אל כישורים שהופיעו בהם וגרמו לקריסתם. המקבילה העכשווית לסלאשדוט ודיג הוא האתר רדיט. רדיט הוא אתר פורומים פופולרי ביותר, למעלה מ-17 מיליון גולשים מבקרים בו בכל חודש וחלק גדול מהם משתתפים בו באופן פעיל בכתיבת פוסטים ותגובות. אתר שקישור אליו מופיע בדף הראשי של רדיט יקבל מיליוני גולשים ויסבול גם הוא מאפקט רדיט שמוכר גם כרדיט האג, החיבוק של רדיט.

למרבה האירוניה, גם רדיט עצמו לא חסין. מפני החיבוק של רדיט. כשהוקם רדיט בשנת 2005, הוא לא עשה שימוש בטכנולוגיית הענן. המחשבים שאיחסנו את האתר ושירתו את הגולשים היו ממוקמים במשרדי החברה עצמה והופעלו על ידי מהנדסיה של רדיט. מאוחר יותר החליטה החברה לנסות את שירותי המחשוב האלסטי של אמזון, אבל בהיקף מוגבל ומצומצם.

בשנת 2009, כשגבר זרם המבקרים באתר והגיע ל... מאות אלפים בכל חודש, עמדה בפני החברה ברירה. לרכוש שרתים חדשים שיתווספו לקיימים, או לוותר על השרתים לחלוטין ולהסתמך על שירותי המחשוב בענן של אמזון באופן מוחלט. ההחלטה לא הייתה קלה. הסתמכות גמורה על שירותיה של אמזון פירושה עיבוד חלק ניכר מהעצמאות הטכנולוגית של רדיט, שכן האחריות והשליטה על תשתית המחשוב תעבור נא לידיה של אמזון.

לטוב ולרע. רדיט החליטה לעבור לנו.

בשנים הראשונות שלאחר המעבר, רדיט חוותה בעיקר את הרע. הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות לאתר מצליח הוא תקלה טכנית שתשבית אותו לפרק זמן ארוך. ורדיט חוותה זאת כמה וכמה פעמים. תקלות במחשביה של אמזון וטעויות אקראיות של מהנדסיה השביתו את רדיט למספר שעות, ולא רק אותה, גם אתרים גדולים אחרים כמו פינטרסט, נטפליקס ואחרים הושפטו באותו אופן.

העובדה שהשליטה על תשתיות המחשוב של החברה עברה מידיה של רדיט אל אמזון הביאה לכך שמהנדסיה של רדיט היו חסרי אונים בכל פעם שתקלה באמזון השביתה את האתר.

עם זאת, טכנולוגיית הענן גם שירתה את רדיט היטב לא פעם. למשל, אחת המסורות המבוססות והאהובות ברדיט היא ה-IMA, אירוע שבו אישיות מפורסמת מגיעה להתארח בפורומים של רדיט ועונה על שאלות הגולשים. מקור המשיכה של ה-IMA הוא בכך שהאישיות המתארחת מתחייבת לענות על כל שאלה, גם כאלו שסביר להניח שלעולם לא היו נשאלות. בריאיון עיתונאי אמיתי במירכאות. ביל גייטס למשל חשף את אהבתו לצ'יזבורגרים זולים, ארנולד שווארצנגר גילה שאחרי שנים רבות כל כך בארצות הברית הוא כבר לא כל כך יודע לדבר גרמנית, וג'רי סיינפלד סיפר שהדמות האהובה עליו ביותר בסדרה סיינפלד הייתה מכל הדמויות דווקא זו של ניומן, אויבו המושבע.

באוגוסט 2012 התארכה אישיות מפורסמת במיוחד ב-IMA. לא אחר מאשר ברק אובמה, נשיאה של ארצות הברית, אז עדיין במסגרת קמפיין הבחירות לכהונתו השנייה. ברדיט ידעו שהאירוע הולך למשוך אליו גולשים רבים והתכוננו בהתאם, אבל הם עדיין הופתעו ממספר המבקרים שהגיעו כדי לשמוע מה הנשיא על ההחלטה הקשה ביותר שלו במהלך כהונתו הראשונה, לשלוח כוחות נוספים לאפגניסטן, ומי השחקן נאהוב עליו ביותר, מייקל ג'ורדן. אם מספר הגולשים בכל שעה ברדיט במהלך יום ממוצע לא עולה על 600,000 בדרך כלל, בשעה הראשונה של אירוע ה-IMA של אובמה ביקרו באתר כמעט 900,000 גולשים. העומס הגדול הביא לאיטיות בגלישה ולהודעות שהגיעה על מסכיהם של גולשים רבים.

אפשר לדמיין את הלחץ שבו היו נתונים מהנדסיה של רדיט באותם הרגעים. נסיעה של ארה״ב מתארח באתר, אחד מרגעי השיא של הקריירות שלהם קרו לוודאי, אבל האתר לא עומד בעומס ומאיים לקרוס בכל רגע. לא נעים, לישון המטה.

זה היה הרגע שבו השתלמה ההחלטה לבסס את תשתית המחשוב של רדיט על אמזון והענן. אחד היתרונות הגדולים של טכנולוגיית הענן היא כאמור הגמישות שהיא מאפשרת למשתמשיה, היכולת לדרוש ולקבל שירותי מחשוב בהיקף רצוי בכל רגע נתון. אמזון היא אחת מספקיות שירותי הענן הגדולים בעולם, וברשותה משאבים גדולים בהרבה ממה שרדיט דורשת בדרך כלל. כל מה שהיו צריכים מהנדסיה של רדיט לעשות היה לפתוח את הברזים, לשאוב עוצמת חישוב גדולה יותר מאמזון, והם עשו זאת ללא קושי. בתוך עשר דקות בלבד הם הכפילו את עוצמת המחשוב שעמדה לרשותם, והאתר חזר לפעול כשורה.

פה ושם הודעיות תקלות מקומיות, אבל האירוע ככלל המשיך כסדרו והסתיים ללא הפרעות. אם הייתה צריכה הרדית להחזיק בשרתים משלה בכמות שהייתה אמורה להתאים לאירועים גדולים כמו ה-IMA של ברק אובמה, שרת שצורך חשמל ומקום ולא מנצל את עוצמת המחשוב שלו במלואה הוא בזבוז כסף, כמו וילה בעלת עשרות חדרים שדורשת ארנונה יקרה שחיים בה רק שני דיירים. אגב, מעניין לציין שגם ברק אובמה עצמו, או מנהלי הקמפיין שלו בכל אופן, עשו שימוש מסיבי בטכנולוגיית הענן במהלך המרוץ לכהונה השנייה. אובמה היה זקוק לתשתית מחשוב שתסייע לו לנהל את הקשר מול בוחריו, בטלפון, באינטרנט וכדומה, והוא גם ידע שיום אחרי הבחירות לא יהיה צורך בתשתית הזו. היכולת לקבל את משאבי המחשוב מהענן בזמן הקמפיין בלבד חסכה מיליוני דולרים.

סיפורה של רדיט מדגים היטב את יתרונות טכנולוגת הענן וחסרונותיה. מחד, העברת האחריות על משאבי המחשוב לחברה אחרת מאפשרת לארגון להתמקד בליבת העיסוק שלו הפעילות שבה הוא מצטיין, במקום להשקיע מאמץ וכסף בניהול חוות שרתים יקרה. מחשוב הענן מאפשר גם גמישות בניצול משאבי המחשוב שמתרגמת לרוב בחיסכון כספי. מאידך, טכנולוגיית הענן מפקיעה מהארגון את השליטה על אחד המשאבים יקרי הערך והחשובים ביותר שלו, המחשוב. מעטות החברות המודרניות שמסוגלות לתפקד ללא תשתית מחשוב תקינה, כמו רדיט.

ויתור על השליטה בתשתית הזו שקול לוויתור של שף במסעדה על בחירת חומרי הגלם במנות שהוא עומד להגיש. יש שפים שלעולם לא יסכימו לוותר על השליטה בחומרי הגלם, ואפשר להבין אותם. מצד שני, כפי שהסביר זו בפשטות אחד ממהנדסיה של רדיט, ויתרנו מזמן על השליטה בתשתית החשמל והטלפון שלנו. אז מה ההבדל? חיסרון מובהק נוסף הוא העובדה שעלות המעבר מספק ענן אחד לאחר, למשל מאמזון לגוגל, היא גבוהה למדי וכרוכה במאמץ הנדסי לא קטן, כך שבחירה לא מוצלחת בספק השירות יכולה להיות טעות יקרה למדי.

בסופו של דבר, כיום יותר ויותר חברות וארגונים סוגרים או מצמצמים את חוות השירותים הפרטיות שלהם, ועוברים להשתמש בשירותי מחשוב בענן, כמו הפעלת תוכנות עסקיות, גיבוי מידע חיוני, אחסון אתרים ועוד. הטכנולוגיה החדשנית מחלחלת גם אל המשתמשים הפרטיים. למשל, מי שרוכש היום טלפון סלולרי חדש, מקבל במקרים רבים גם הקצאה ראשונית של אחסון מידע בענן לגיבוי. הצמיחה המהירה בתחום הטלפונים החכמים מבטיחה שבשנים הקרובות לכל הפחות, נמשיך לפסוח דרך הענן שירותים עתירי מחשוב שהטלפונים הקטנים על כל תחכומם לא מסוגלים לספק בפני עצמם. טכנולוגיית הענן מבטיחה מצידה שהטלפונים הקטנים ימשיכו להיות יותר ויותר חכמים בכל שנה, ואנחנו נמשיך להיות תלויים בהם וצמודים אליהם 24 שעות ביממה.

כן, גם בשירותים. אבא, כן אתה... נוגה? רגע, איפה הטלפון שלי? נוגה?

לקחת את הטלפון שלי? נוגה? נוגה, הטלפון שלי? נוגה? נוגה?

In this house we obey the laws of thermodynamics!