כשניחתו ראשוני טילי ה- V-2 על לונדון בשלהי 1944, הבריטים לא ידעו מה נפל עליהם – מילולית: טילים כה גדולים ורבי עוצמה נחשבו עד אז למדע בדיוני. המוח המבריק שמאחורי נשק הנקמה הנאצי היה "ילד פלא" בשם ורנר פון בראון, שבגיל 22 בלבד כבר נחשב למומחה הגדול בעולם להנעה רקטית בדלק נוזלי. פון בראון שיתף פעולה עם המשטר הנאצי כדי להגשים את חלום חייו – לפתח משגר שיוכל להביא את האנושות לחלל – אבל המשחק ששיחק היה משחק מסוכן ביותר: כשהתקרבה מלחמת העולם לסיומה, פון בראון הפך – בזכות הידע הייחודי שצבר – לאחד האנשים המבוקשים בעולם. הגסטפו, הצבא האדום והצבא האמריקני היו כולם בעקבותיו.
עוד בפרק: הצטרפו אלי לביקור במתקן פיתוח סודי של אלביט במרכז הארץ כדי לשמוע על תהליך הפיתוח והניסוי של טיל מודרני – 'נץ דורס', אחד הטילים המתקדמים והמאתגרים שפיתחה אלביט מעולם.
האזנה נעימה,
רן
תמלול הפרק
תודה רבה.
ב-8 בספטמבר 1944 אירע פיצוץ אדיר במחוז צ'יזוויק שבמערב לונדון. שלושה בני אדם, אחד מהם ילד כבן שלוש, איבדו את חייהם, שבעה נפצעו ומספר מבנים נפגעו קשות. תושביה של לונדון כבר היו מתורגלים באירועים קשים שכאלה. עשרות אלפי בריטים נהרגו בבליץ מפורסם של חיל האוויר הגרמני בשנים הראשונות של מלחמת העולם השנייה ועוד כמה אלפים נהרגו מפגיעת פצצות ה-V1 שהיו מעין טילי אישיות ראשונים. אבל הפיצוץ בצ'יזוויק היה שונה.
בעוד שאת המטוסים הגרמנים ואת פצצות ה-V1 אפשר היה לשמוע ממרחק של קילומטרים, הפיצוץ הזה הגיע בפתאומיות מוחלטת ללא כל התראה מוקדמת. רגע אחד הכל היה רגיל ושגרתי וברגע שלאחריו נפער בקרקע מחטש בעומק של עשרה מטרים ורחוב שלם הפך להיות חורבות.
הממשלה הבריטית טענה שהפיצוץ בצ'יזוויק נגרם כתוצאה מתקלה בתשתית הגז התת-קרקעית. אבל יומיים לאחר מכן פיצוץ מסתורי נוסף שיטח בניין בשכונה אחרת בלונדון ועם המה לאחריו עוד פיצוץ שהותיר אחריו שמונה מתים וארבע עשרה פצועים. שמועות החלו עוברות בלחש בין התושבים. לגרמנים יש נשק חדש, נשק פלא, טיל שנופל מהחלל כל כך מהר עד שאי אפשר בכלל לראות אותו. מי שבמקרה הסתכלו על השמיים רגע לפני הפגיעה סיפרו על הבזק מהיר ושובל כמו כוכב נופל, ואז...
מוות. הסיפור הזה ודאי נשמע לרבים כמו מדע בדיוני, אבל בשלב הזה של המלחמה הבריטים כבר ידעו היטב למה מסוגל הצבא הגרמני. הכיבוש המהיר של צרפת, הטנקים המתקדמים, חיל האוויר הקטלני. גרמניה הייתה מעצמת הייטק במונחים של המחצית הראשונה של המאה ה-20. מי יודע?
אלו עוד טכנולוגיות חדשניות מסתירים הגרמנים בשרוולם.
ורנר מקסימיליאן פון בראון נולד ב-1912 למשפחת עצולה פרוסית. כילד ורנר הפגין כישרון מוזיקלי מובהק והפשקה להפוך למלחין שיהיה גדול, במקרה בהדגמה של עגלה שאליה חוברו מספר רקטות קטנות. הדגמות שכאלה היו נפוצות למדי בגרמניה בתקופה שבין מלחמות העולם. הציבור הגרמני הוקסם מהרעיון של הנאה רקטית, ומדענים ומהנדסים רבים דיברו על הפוטנציאל של הנאה רקטית לאפשר לבני האדם לשגר ביומיים הימים חלליות אל מחוץ לאטמוספירה. המראה המרשים של העגלה הנוסעת במהירות כשהיא משאירה אחריה שובל בוהק של אש ועשן, כך שהוא החליט לשחזר את ההדגמה הזו בכוחות עצמו.
הוא לקח עגלה, קשר אליה כמה זיקוקים, הדליק אותם, וווש! העגלה זינקה קדימה ברעש אביב.
פון בראון סיפר על האירוע הזה שציטוט, הייתי באקסטזה. העגלה טסה במועד רחוב ללא שליטה, כשהיא משאירה אחריה שובל אש כמו של כוכב שבית. אבל הרקטות שלי פעלו מעל ומעבר לציפיות הכי פרועות שלי". סוף ציטוט. הבעיה הייתה שפון בראון החליט לעשות את הניסוי שלו משום מה דווקא באחד הרחובות השואנים ביותר של ברלין, ושוטר שהגיע למקום עצר אותו וכמעט שהשליך אותו לתא המאסר.
למזלו של פון בראון, אביו, שהיה שר בממשלה, התערב וחילץ אותו. זו הייתה נקודת ההתחלה של האהבה העמוקה של פון בראון לכל מה שקשור בחקרי חלל ובפרט להנאה הרקטית.
קוראי העניקו לי במתנה טלסקופ וביליתי לילות שלמים בצפייה בכוכבים. במקביל נרשמתי, כמו חובבי אסטרונומי רבים אחרים, למגזין חודשי על אסטרונומיה. במגזין הזה גיליתי את הספר של הרמן אוברט. בתחילה הייתי מאוכזב מכיוון שהספר היה עמוס במשוואות מתמטיות שלא הבנתי. מאוד רציתי להבין את הספר, אז פניתי למורה שלי ושאלתי אותו מה אני צריך לעשות כדי להבין את הנוסחאות האלה.
התיישבתי ולמדתי מתמטיקה עד שהבנתי לפחות את הבסיס של הספר, והשתכנעתי שהרעיונות שהופיעו בו היו נטועים במציאות.
הרמן אוברט היה מהנדס חובב חלל שב-1923 פרסם ספר שבו הוכיח באמצעות חישובים מתמטיים ופיזיקליים שרקטה חזקה מספיק אכן תהיה מסוגלת לשגר חללית. לנו, שרגילים לראות לוויינים וחלליות משוגרים לחלל על בסיס כמעט יומי, האמירה הזו נראית כמעט מובנת מאליה. אבל הרקטות הקיימות בימיו של אוברט היו לא יותר מאשר זיקוקים גדולים, עם כושר נסיעה שנמדד בעשרות קילוגרמים לכל היותר. המחשבה על רקטה גדולה מספיק כדי לשאת חללית בגודל מלא הייתה בהחלט פורצת דרך. ספרו של אוברט הצית את דמיונם של חובבי החלל הגרמנים, וב-1927 התאגדו כמה מאות מהם והקימו את אגודת חובבי החלל הגרמנית, שאוברט היה מבין מייסדיה ונשיאה הראשון.
חברי האגודה נהגו להתכנס בשדה עזוב בפאתי ברלין ולשגר רקטות מולטרות שפיתחו בעצמם. אחרי שקרא את ספרו של הרמן אוברט, פון בראון החליט לפנות אליו.
כתבתי לו מכתב, אין לי שום ניסיון להציע לך, ממש עכשיו סיימתי את בית הספר התיכון, אבל אני מוקסם לחלוטין ממה שקראתי בספר שלך, ואולי אוכל לסייע לך בניסויים שלך. להפתעתי, הוא השיב לי והזמין אותי להיות העוזר שלו. הוא אמר, אל תדאג לגבי זה שאין לך ניסיון, גם לי אין.
כמו חבריה של אגודת חובבי החלל, גם הצבא הגרמני גילה עניין רב ברקטות, אבל מסיבה אחרת לגמרי. רקטות שימשו ככלי נשק כבר במאה ה-13, אבל מכיוון שהן היו קטנות וחלשות יחסית, הן עשו הרבה יותר רעש מאשר נזק אמיתי. זו הסיבה שבהסכם ורסייל, שנחתם אחרי מלחמת העולם הראשונה, ושבמסגרתו נאסר על גרמניה לפתח תותחי ארטילריה ארוכי טווח, לא נכתב דבר לגבי רקטות. בצבא הגרמני זיהו את הפרצה הזו בהסכם והחליטו לנצל אותה. הרקטות הקיימות באותה התקופה היו מונעות באמצעות דלק מוצק, תרכובות שונות של חומרי נפץ.
לדלק מוצק יש יתרון בכך שהוא קל יחסית לייצוא ולאחסון, אבל מצד שני הדחף שהדלק המוצק מסוגל לייצר הוא נמוך יחסית, עובדה שהגבילה מאוד את גודלן של הרקטות. השאלה שניצבה בפני מהנדסי הצבא הגרמני הייתה אם כן איך יוצרים רקטה שתהיה מספיק גדולה ומספיק חזקה כדי לשאת עליה כמות סבירה של חומר נפץ. בראשית המאה ה-20 הציע מדען רוסי בשם קונסטנטין צילקובסקי פתרון מקורי לבעיה הזו, דלק רקטי נוזלי. בשיטה הזו לוקחים שני נוזלים, אחד דלק והשני חמצה נוזלי, מזריקים אותם יחד לתוך תא בעירה, אומנם דלק נוזלי הוא הרבה יותר מסובך לייצור ולאחסון, למשל את החמצן הנוזלי צריך לקרר לטמפרטורה של כמה עשרות מעלות מתחת לאפס, וגם המנוע עצמו הרבה יותר מורכב, אבל הדחף שהדלק הנוזלי מסוגל לייצר גבוה משמעותית מזה של הדלק המוצק. מספר שנים לאחר מכן הוכיח את טענותיו של צ'ילקובסקי חוקר אמריקני בשם רוברט גודארד בסדרה של ניסויים מעשיים שהוא ערך עם רקטות שבנה בעצמו.
הצבא הגרמני החליט אם כן להקים קבוצת מחקר לשם פיתוחן של רקטות גדולות שיהיו מונעות בדלק נוזלי. את הפיקוד על קבוצת המחקר קיבל קצין ארטילריה צעיר בשם ולטר דורנברגר. דורנברגר, שהיה בעצמו חובב חלל מושבע, יצר קשרים טובים עם אגודת חובבי החלל והגיע לרבים מהמפגשים שלהם. באחד מהמפגשים האלה הוא הכיר את עוזו הצעיר של הרמן אוברט, וורנר פון בראון, שהיה אז סטודנט לאווירונאוטיקה. ציטוט, בביקוריי באגודה התרשמתי מאוד מהאנרגיה והחוכמה של הסטודנט הצעיר והגבוה, מהרצינות שבה לקח את עבודתו ומהידע התיאורטי הנרחב שלו.
כשקיבלתי אישור להקים את קבוצת המחקר הצבאית, רשמתי את שמו של ורנר פון בראון בראש הרשימה של האנשים הטכניים שאותם אני מבקש לגייס. סוף ציטוט. הרקטה הראשונה שעליה עבד פון בראון במסגרת קבוצת המחקר החדשה הייתה רקטה בשם A1 שגובהה היה מטר ו-40 סנטימטרים. זה אולי נשמע לא ממש מרשים, אבל בפועל זו הייתה הרקטה הגדולה ביותר אי פעם שהונעה באמצעות דלק נוזלי. פון בראון ועמיתיו עמלו במשך חודשים ארוכים על פיתוח המנוע הרקטי החדשני, הרקטה הוצבה על כאן השיגור, הדלק הנוזלי הוצת והרקטה התפוצצה לאלפי חתיכות.
במילותיו של פון בראון, לקח לנו חצי שנה לבנות אותה ובערך חצי שנייה לפוצץ אותה. הצוות חזר לשולחן הסרטוטים והמנוע הרקטי זכה לשיפורים משמעותיים. למשל, תא הבארה קיבל דופן כפולה שדרכה הוזרם הדלק כדי לקרר את המנוע בזמן פעולתו ורק אז הוזרק לתוך תא הבארה יחד עם החמצן הנוזלי. השיפורים עשו את העבודה וב-1934 שוגרו בהצלחה שני אבות טיפוס של הרקטה החדשה, A2 שמה, ונזקו לגובה של כשלושה קילומטרים תמימים. זו הייתה ההוכחה שההימור על הדלק הנוזלי השתלם ושלטכנולוגיית ההנאה החדשה יש פוטנציאל טוב לאפשר את פיתוחן של רקטות גדולות בהרבה, גדולות מספיק כדי לשמש כנשק של ממש.
הניסיון והידע שצבר פון בראון במהלך העבודה על ה-A1 ו-A2 סייעו לו לקבל דוקטורט בתחום מינוי הדלק הנוזלי, וכך בגיל 22 בלבד ורנר פון בראון כבר נחשב לאחד המומחים הגדולים בעולם להנאה רקטית. הוא קודם לתפקיד המנהל הטכנולוגי של קבוצת המחקר, שבשלב הזה דווחה על כדי 80 מדענים ומהנדסים.
עצה הגורל, ובערך באותו הזמן, ראשית 1933, עלו לשלטון בגרמניה אדולף היטלר והמפלגה הנאצית. כפי שהבטיח לבוחריו, היטלר הפנה תקציבים משמעותיים להתעצמות צבאית, ובין היתר גם למחקר ופיתוח של כלי נשק חדשים. התפנית הזו הייתה ברכה משמיים עבור פון בראון ועמיתיו, שכן מעבדת המחקר הקטנה שלהם בדרומה של ברלין לא התאימה לפיתוחן של רקטות גדולות. פון בראון אם כן החל לטור אחר שטח מתאים לבסיס ניסויים חדש, כזה שיאפשר לראות רקטות לטווחים גדולים יותר. אימא שלו הציעה לו לבחון אזור בשם פינמונדה, שם נהג אביו לצוד ברווזים, רצועת יבשה צרה וארוכה לחופיו של הים הבלטי בצפון גרמניה.
פינה מונדה התבררה כמושלמת לצרכיו של פון בראון. אמנם מזג האוויר באזור היה לרוב גשום וקודר, אבל החוף הארוך היה רחב ידיים מספיק כדי לערוך את הניסויים הדרושים, והאזור כולו היה מבודד ושומם לחלוטין, כך שהפיתוח יוכל להיעשות בסודיות מוחלטת.
הצבא הגרמני השקיע מיליארדי דויטשמרקס כדי להפוך את פינמונדה למרכז הפיתוח והמחקר המתקדם ביותר בעולם, עם מעבדות משוכללות, מתקני ייצור לחומרי דלק, מנהרת רוח ראשונה מסוגה בעולם ואפילו תחנת כוח ייעודית. ב-1937 עברה קבוצת המחקר, שכעת מנתה אלפי אנשי צוות, לבסיס החדש. כמקודם, ולטר דורנברגר מונה לפקד על הבסיס, ופון בראון הוביל את מאמצי הפיתוח.
כעת היה על פון בראון להצדיק את כל ההשקעה הכבירה הזו בכסף ובכוח אדם, ועל כן הרקטה הבאה שהוחל בפיתוחה, ה-A3, הייתה גדולה משמעותית משתי קודמותיה. היא התנסה לגובה של כמעט שבעה מטרים ושקלה כשלושת רבעי טון. לצד המשך שיפור המנוע הרקטי, האתגר המשמעותי שניצב בפני פון בראון וצוותו היה לפתח מערכת ניהוג שתאפשר לרקטה להגיע למטרתה, או בניסוח אחר, להפוך את הרקטה, שהיא בגדול לא יותר מאשר צינור גדול עם מנוע, לטיל, משהו שיש לו גם יכולת ניווט. כמו כמעט כל דבר בפרויקט הפיתוח השאפתני, מערכת ניהוג אוטונומית שכזו הייתה עניין חדש לגמרי. בעולם התעופה.
כל כלי הטיס שנסקו לאוויר עד אז נוהגו תמיד בידי בני אדם. כדי להבין את האתגר שניצב מול פון בראון, דמיינו שאתם נוהגים ברכב. בעצם יש סיכוי לא רע שאתם באמת נוהגים ברכב. השאלה היא כזו, כשאנחנו נוהגים, איך אנחנו יודעים לאיזה כיוון אנחנו צריכים לסובב את ההגה? טוב, זו שאלה קלה.
אנחנו יודעים לאיזה כיוון אנחנו רוצים שהאוטו ייסע ואנחנו יודעים לאיזה כיוון הוא נוסע כרגע. אז אנחנו מסובבים את ההגה לאותו הצד שאליו אנחנו רוצים לכוון את הרכב. שימו לב להנחת היסוד שמסתתרת מאחורי הפעולה הפשוטה הזו, שאנחנו יודעים לאיזה כיוון הרכב אמור לנסוע. כיצד אם כן יכול הטיל לדעת את הכיוון שאליו הוא אמור לטוס? הפתרון שבו בחר ורנר פון בראון הוא ג'יירוסקופ.
ג'יירוסקופ הוא דיסקה שטוחה שמסתובבת במהירות, די דומה לסביבון. בגדול. עכשיו, תחשבו על הידית של הסביבון, החלק שאנחנו מחזיקים כדי לסובב אותו. כשהסביבון זרוק על השולחן, זאת אומרת כשהוא לא מסתובב, הידית יכולה להצביע לכל כיוון. אבל אם אנחנו מסובבים את הסביבון מספיק מהר, הידית תמיד תצביע לאותו הכיוון, למעלה.
אותו הדבר בג'יירוסקופ. כשהדיסקה מסתובבת במהירות, ציר הסיבוב שלה ישאף תמיד לפנות לאותו הכיוון. הכיוון ההתחלתי שאליו הוא הצביע, כשסובבנו את הדיסקה. למה? כדי להסביר את העניין הזה, נתחיל מדוגמה פשוטה יותר, כדור באולינג.
כשאנחנו מגלגלים כדור באולינג, אנחנו מעניקים לו מהירות בכיוון מסוים, ואם לא נפריע לכדור, זאת אומרת, אם לא נפעיל עליו כוח כלשהו, הוא ימשיך לנוע באותה המהירות ובאותו הכיוון. זה נקרא חוק שימור הטנה, והוא תקף גם לגבי הג'יירוסקופ. כמו כדור הבאולינג, גם לג'יירוסקופ יש מהירות. מהירות הסיבוב של הדיסקה, ויש לו גם כיוון, זה הכיוון שאליו מצביע ציר הסיבוב שלה. ובאותו האופן שבו כדור באולינג שואף להמשיך לנוע באותו הכיוון ובאותה המהירות, כך גם דיסקת הג'יירוסקופ שואפת להמשיך ולהסתובב באותה המהירות, וציר הסיבוב שלה שואף להצביע לאותו הכיוון.
מכאן שאם נכניס את הג'יירוסקופ לתוך הטיל ונסובב אותו כך שציר הסיבוב של הדיסקה מצביע לכיוון המטרה המיועדת, הציר ימשיך להצביע על הכיוון הזה כל זמן המעוף. וכך פתרנו את הבעיה שלנו, לדעת בכל רגע נתון לאיזה כיוון הטיל צריך לטוס. כמובן שיש לנו סיבוך קטן. כדי שהג'יירו יוכל להמשיך ולהצביע לאותו הכיוון, אנחנו צריכים לנתק אותו איכשהו מגוף הטיל. אחרת, כשהטיל ישנה כיוון, הג'יירו יהיה מוכרח לזוז יחד איתו.
הפתרון לעניין הזה הוא גימבל, מתקן שתומך בג'יירו ומנתק אותו משאר הטיל כדי שהוא יוכל להמשיך להצביע כל הזמן לאותו הטיל.
דוגמה טובה לרעיון של גימבל הוא תא נוסעים בגלגל ענק, כזה של לונה פארק. אם תא הנוסעים היה מחובר לגלגל הענק באופן קשיח, אז כשהתנועה של הגלגל הייתה מביאה אותנו לקצה העליון שלו, היינו מוצאים את עצמנו עם הרגליים למעלה והראש למטה. סיטואציה חיובית מאוד בשביל גנבי ערנקים שהיו מחכים לנו למטה, אבל פחות חיובית עבור כל השאר. אבל מכיוון שאתה יושב על סוג של גימבל שמאפשר לו חופש תנועה סביב ציר הסיבוב שלו, הוא תמיד נשאר מקביל לקרקע. באותו האופן, הגימבל מנתק את הג'יירוסקופ מהתנועה של הטיל, כך שלא משנה אם הטיל עולה, יורד או עושה כל תנועה אחרת, הציר של הג'יירו ממשיך להצביע לאותו הכיוון בדיוק.
כעת נחבר אל הג'יירו חיישן שידווח לנו על כיוון הציר. וליתר דיוק על ההפרש בין הכיוון שאליו מצביעה הג'יירו לבין הכיוון שאליו פונה חרטום הטיל. מערכת הבקרה של הטיל מקבלת את הדיווח הזה ושולחת לה גאים הוראות מתאימות כדי לצמצם אותו, או בניסוח אחר, לכוון את הטיל אל מטרתו. זה מה שעשה פון בראון ב-A3. בתוך הטיל היו שלושה ג'יירוסקופים שאפשרו למערכת הבקרה לנהג אותו בשלושת הצירים, סבסוב, גלגול ואלרוד.
זה היה פתרון הנדסי מבריק לבעיית הניהוג של הטיל, אבל כמו כל דבר בהנדסה, תיאוריה לחוד ומציאות לחוד. במהלך המעוף שלו, הטיל נתון להפרעות חיצוניות כמו רוח או גשם, למשל, הפרעות שמנסות להסיט אותו מהמסלול, כך שמערכת הבקרה צריכה להיות מסוגלת להגיב להפרעות האלה בצורה נאותה. כבר בבדיקות הראשוניות במנהרת הרוח, לא מצליחה להתמודד טוב מספיק עם הפרעות שכאלה, אבל ניתוח הנתונים שהתקבלו מניסוי מנהרת הרוח לקח כמה חודשים טובים, ועד שהמהנדסים הבינו שיש להם בעיה אמיתית, אב הטיפוס של הטיל כבר היה מוכן לשיגור, וזה היה מאוחר מדי כדי לעשות בו שינויים משמעותיים. מכיוון שכך, ארבעת ניסוי השיגור של ה-A3 ב-1937 נכשלו כישלון חרוץ, והטיל בקושי הצליח לנסוק לגובה של 1,000 מטרים, לפני שהתרסק. האכזבה הייתה מרה, ופון בראון ואנשיו שוב חזרו לשולחן הסרטוטים.
שנתיים מאוחר יותר, ב-1939, נחת מכתב לא שגרתי על שולחנו של הנספח הצבאי בשגרירות בריטניה באוסלו שבנורבגיה. כותב המכתב שלא הזדהה בשמו, טען שהוא מחזיק בידיו מידע חשוב ביותר על אודות כלי הנשק החדשים שמפתח הצבא הגרמני. לביביסי הבריטי היה ערוץ רדיו בשפה הגרמנית ששידוריו נפתחו כל יום במילים "כאן לונדון". אם שירות הביון הבריטי מעוניין במידע, כתב המודיע המסתורי, עליו לאותת לו באמצעות שינוי הנוסח הקבוע הזה ל"שלום כאן לונדון".
הנספח הצבאי ארגן את השינוי הנדרש, ומספר ימים לאחר מכן הונחה מעטפה אטומה על עדן החלון של השגרירות. בתוכה היה מתקן אלקטרוני קטן ושבעה דפי טקסט שהכילו מידע על עודות כמה מפרויקטי הפיתוח הצבאיים המתקדמים והסודיים ביותר של גרמניה הנאצית. מטוסי הפצצה, נושאת מטוסים, דאונים מונחים בשלט רחוק. וגם פרויקט פיתוח של טילים ארוכי טווח בקוטר של 80 סנטימטרים שמונעים באמצעות דלק נוזלי ומנוהגים על ידי ג'יירוסקופים.
זהותו של המדליף האנונימי מאחורי מה שמכונה דוח אוסלו נחשפה רק עשרות שנים אחרי המלחמה. זה היה דוקטור האנס מאייר, מנהל בכיר בחברת סימנס הגרמנית, מאייר היה מתנגד מושבע של התנועה הנאצית, ובעקבות הפלישה הגרמנית לפולין בספטמבר 1939 הוא החליט לסייע לבריטים. המידע שהעביר מאייר לשירות הביון הבריטי היה יקר מפז, ונחשב לאחת מההדלפות החמורות ביותר בהיסטוריה של מידע צבאי בזמן מלחמה. אבל הבריטים לא האמינו לו. המידע שסיפק מאייר על אודות כלי הנשק והפיתוחים האולטרה סודיים של הגרמנים היה באורח פרדוקסלי טוב מדי מכדי להיות אמיתי.
הבריטים חשבו שמדובר בתחבולה של שירות הביון הגרמני כדי ליצור את הרושם שהטכנולוגיה הצבאית הגרמנית מתקדמת ומאיימת יותר מכפי שהיא באמת. דוקטור מאייר ניחש שהבריטים עלולים שלא להאמין לו, ולכן הוא צירף למעטפה רכיב אלקטרוני מתקדם כהדגמה מוחשית למידע שהוא סיפק. אבל הבריטים עדיין לא השתכנעו. תרמה לספקנות שלהם העובדה שמאייר לא היה איש צבא, ולמרות שרוב המידע שנכלל בדוח שלו היה אמת לאמיתה, פה ושם היו לו טעויות ואי דיוקים שעוררו ספקות בקרב המומחים הבריטים לגבי אמינותו הכללית של הדוח. ובמקרה של פרויקט הטילים ספציפית, האמינות הייתה אפילו עוד יותר מפוקפקת.
מאייר סיפר על רקטות בקודר של 80 סנטימטרים. אבל הרקטות היחידות שהמומחים הבריטים הכירו, רקטות שהונעו בדלק מוצק כמובן, היו בקושי עשירית מהכותר הזה. המחשבה על רקטה כל כך גדולה נראתה להם מגוחכת. זה כמו שאני ואתם נשמע על מדינה שפיתחה טנק באורך של 90 מטרים. זה פשוט לא הגיוני.
המודיעין הבריטי בחר אם כן להתעלם מהדוח של דוקטור מאייר. קשה לדעת איזו השפעה הייתה על הדוח הזה לו היו הבריטים בוחרים להתייחס ברצינות למידע שהוא הכיל. יש מי שחושבים שגם אם הבריטים היו מקבלים את תוכנו של הדוח כלשונו, זה לא היה מספיק כדי להשפיע במידה משמעותית על מהלך המלחמה. כך או כך, המודיעין הבריטי נותר עיוור לחלוטין לגבי המתרחש בפינמונדה. כישלון שתושביה האומללים של לונדון היו עתידים לשלם עליו מחיר יקר.
וכואב. אב הטיפוס הבא שפיתח פון בראון כונה A5, ובמהלך פיתוחו נפתרו בזו אחר זו כל הבעיות והתקלות שנתגלו ב-A3, ובמיוחד במערכת הניהוג שלו. מערכת הג'יירוסקופים שודרגה לדגם מתקדם יותר מתוצרתה של סימנס, וכנפוני הניהוג של הטיל עוצבו מחדש ונבדקו במנהרת רוח מתקדמת יותר. בשלהי 1939, ממש באותו הזמן שבו בחן המודיעין הבריטי את המידע שסיפק דוקטור האנסמייר, ערכו הגרמנים כמה עשרות שיגורים מוצלחים של ה-A5, שהוכיחו שטכנולוגיות ההנאה והניהוג של הטיל אכן בשלות ליישומים מבצעיים. את הלקחים שהם הפיקו, המעליסים יישמעו באב הטיפוס הבא שבנו.
A4, שמאפייניו כבר טעמו במלואן את הדרישות של הצבא הגרמני מכלי הנשק החדש שלהם. גובהו של הטיל היה 14 מטרים, טווח הפעולה שלו היה קרוב ל-300 קילומטרים, והוא יכל לשאת עליו כמעט טון של חומר נפץ. דורנברגר היה משוכנע שמאמצי הפיתוח עלו על המסלול הנכון. ציטוט, ידעתי כעת שנצליח לפתח נשק בעל טווח ארוך בהרבה מזה של כל פגז ארטילריה קיים. מה שעשינו בהצלחה רבה עם ה-A5 יהיה ישים ביתר שאת ב-A4.
סוף ציטוט. וכך היה. בשלישי באוקטובר 1942 ניצב ה-A4 על כאן השיגור. פון בראון, דורנברגר וצוותם צפו בהתרגשות בטיל שלהם ממריא ברעש אדיר. בתוך 30 שניות שבר הטיל את מהירות הכל, טיפס לגובה של למעלה מ-90 קילומטרים והתרסק לתוך הים הבלטי במרחק של כמעט 190 קילומטרים משם, לא רחוק מנקודת הפגיעה המתוכננת.
ראשי הצבא הגרמני היו מרוצים מאוד מהניסוי המוצלח ומכלי הנשק רב העוצמה שהם היו עתידים לקבל לידיהם בעתיד הלא רחוק, וגם ורנר פון בראון ווולטר דורנברגר היו מאושרים, אבל מסיבה אחרת לגמרי. כשה-A4 התרומם מכאן השיגור, דורנברגר פנה לפון בראון שעמד לצידו ושאל אותו, אתה מבין מה הצלחנו לעשות פה היום? פון בראון הנהן והשיב, היום נולדה החללית הראשונה. באותו הערב, דורנברגר כינס את המהנדסים הבכירים של הפרויקט לארוחת ערב חגיגית. הוא הרים איתם כוסית ואמר ציטוט בפעם הראשונה בהיסטוריה הגענו אל החלל עם הרקטה שלנו.
השתמשנו בחלל כגשר בין שתי נקודות בחדור הארץ. הוכחנו שהנאה הרקטית היא פתרון מעשי לטיסות חלל. היום הזה, השלישי באוקטובר 1942, ייזכר כתחילתו של עידן חדש. עידן הטיסה בחלל. סוף ציטוט.
אולי תופתעו לשמוע, אבל לאורך רוב שנות פיתוחו של הטיל החדש, היטלר, שבדרך כלל היה נלהב מאוד לגבי כלי נשק מתקדמים, לא ממש התרשם מהפרויקט. הוא האמין שאת הקרב מחרים כלי נשק קונבנציונליים, הטנקים והרובים, והרעיון של טיל מהפכני לא ממש קסם לו. כשהגיע היטלר לביקור בפינמונדה בשלהי שנות ה-30, הוא כמעט ולא הוציא הגה במוצאת הסיור כולו, הוא נראה ממש משועמם. הישגיה המזהירים של גרמניה בשנותיה הראשונות של המלחמה העניקו משנה תוקף לספקנות הזו שלו. אבל בשלהי 1942 המצב היה שונה לחלוטין.
הניצחונות המהירים התחלפו בתבוסות כואבות בחזית המזרחית, ארה״ב הצטרפה למלחמה לצד בעלות הברית, ובתוך זמן קצר החלה גרמניה לנהל קרבות בלימה בכל החזיתות. בצער לו שינה היטלר את דעתו לגבי הטיל החדש. בדמיונו הוא ראה אלפי טילים נחתים על בירות אירופה השונות ומאלצים את בעלות הברית להפסיק את המלחמה. גם יוזף גבץ, שר התעמולה הנאצי, התלהב מהפוטנציאל של נשק הפלא החדש לחזק את המורל בקרב האוכלוסייה הגרמנית, שלאט לאט החלה להתפכח מהחזון של הרייך של אלף השנים. השם שנתנו הנאצים לטיל החדש סימל היטב את כוונותיה של גרמניה.
V2, קיצור של המילה "וורגלצונג ופה", נשק הנקמה.
תוכנית פיתוח הטילים קיבלה אם כן עדיפות גבוהה. המטרה הייתה ברורה, לייצר אלפי טילים בזמן הקצר ביותר האפשרי. אלברט שפיר, שר החימוש, הקים ועדה מיוחדת שניהלה את הקמתם של מפעלי יצור הוא יצירתן של שרשראות אספקה מתאימות. בקיץ 1943 כבר פעלו מתקני יצור בפינמונדה בקצב גבוה, ומאות טילי V2 עזבו את פס היצור מדי חודש.
בזמן הזה, שירותי הביון של בעלות הברית כבר החלו להבין שהגרמנים מבשלים משהו יוצא דופן מתחת לפני השטח. קבוצה של פעילי מחתרת אוסטרים הצליחה להניח את ידה על התרשימים של ה-V2, והעבירה אותם למודיעין האמריקני, הישג שעליו שילמו כמעט כל חברי הקבוצה בחייהם. למרות שלבריטים עדיין לא היה מושג ברור לגבי יכולותיו של הטיל החדש, המידע הזה ופריטי מידע נוספים לצד המידע שהעביר ד"ר הנסמייר ארבע שנים קודם לכן, שכנעו את הפיקוד הבריטי שהגיע הזמן לשים סוף למחקריו של ורנר פון בראו.
בלילה של 17 באוגוסט 1943 המריאו מאות מפציצים בריטים בשלושה עגלים לעבר פינמונדה. מטרתם הייתה להרוג כמה שיותר מהמהנדסים והמדענים שעבדו על הפרויקט, ולשם כך כוונו מרבית הפצצות אל מתחמי המגורים של הבסיס הגרמני. הפצצות הבריטיות אכן הצליחו לחסל כ-170 גרמנים, מהם שני מהנדסים בכירים בצוות הפיתוח. של פון בראון, אבל לרוע המזל פגעו גם במתקנים שבהם הוחזקו אסירים ועובדי כפייה והרגו כ-500 מהם. הבריטים איבדו במבצע כ-40 מטוסים וכ-215 אנשי צוות.
ישנן הערכות סותרות לגבי השפעותיה המעשיות של ההפצצה בפינמונדה על תוכנית ה-V2. רוב המומחים מסכימים שהעיכוב בייצור הטילים הסתכם בארבעה עד שישה שבועות בלבד. מה שכן, ההפצצה שכנעה את הגרמנים שמתקני הייצור של ה-V2 חשופים מדי, והפיקוד הגרמני החליט להעביר את מפעל הייצור כולו אל מתחת לאדמה. המקום שנבחר לשם כך היה גבעה רמה בשם קונשטיין באזור מרכז גרמניה. הגרמנים הרחיבו רשת של מכרות ישנים והפכו אותם למפעל תת-קרקעי שקיבל את השם מיטלוורק, מילולית המפעל המרכזי.
במיטלוורק הוקם פס ייצור של טילי הווי 2, ומי שבנו והרכיבו את הטילים בפועל היו עשרות אלפי אסירים ושבויי מלחמה שהובאו לשם כך ממחנות ריכוז כדוגמת בוכנוולד. כשאני קורא על התנאים שבהם הועסקו עובדי הכפייה האלה במיטלוורק, התמונה שעולה במוחי היא זו של הגיהנום של דנטה, או אולי מפעל האורקים של סאורון בסדרת סרטי שר הטבעות. העובדים, לוחמי מחתרת שנתפסו, שבויים סובייטים, פולנים, צרפתים, הולנדים, ואפילו אסירים פוליטיים מגרמניה עצמה, חיו חודשים מתחת לאדמה מבלי לראות אור יום, רעבים, צמאים ורועדים מקור, תחת עיניהם הפקוחות של שומרי האס.אס. מכות, התעללויות והוצאות להורג היו עניין יומיומי, ומי שלא קיבל כדור בראש או את חבל התלייה מת ממחלות, חנק או תאונות עבודה. ברשותכם, אני לא אכנס לפרטים הנוראיים ולעדויות מסמרות השיער ממיטלברג.
אני בטוח שאתם לא צריכים אותי כדי לשכנע אתכם שהנאצים היו יותר ממסוגלים למעשי זוועה שכאלה ממי שהם ראו כ... אונטרמנץ', תתי אדם. די אם אני אספר שאחד מכל שלושה אסירים במיטלברק, 20,000 איש, לא שרד את הזוועות. הברוטליות הנאצית עשתה את העבודה. אם בפינמונדה נדרשו כ-20,000 שעות עבודה כדי להרכיב טיל V2 יחיד, במיטלברק המספר הזה ירד לכ-7,500 שעות בלבד.
את ורנר פון בראון, הסבל הזה, לא ממש עניין. למען הסר ספק, פון בראון לא היה נאצי. אמנם הוא הצטרף למפלגה הנאצית כחבר מן המניין ב-1937, אבל כל מי שהכירו אותו, ללא יוצא מן הכלל, העידו שפון בראון לא רק שלא היה פעיל אקטיבי במפלגה, הוא גם לא תמך באידיאולוגיה הנאצית ואפילו סלד מהנאצים שאותם הוא החשיב לפרחחים בורים וגסי רוח. כפי שמלמדות אותנו התגובות שלו ושל ולטר דורנברגר, לניסוי המוצלח של ה-A4 ב-1942, מטרתו האמיתית של פון בראון הייתה לפתח משגרים שיוכלו לשאת חלליות מחוץ לאטמוספירה. הסיבה היחידה שבהתאם הוא הסכים לעבוד על פרויקט ה-V2, והסיבה היחידה שבגללה הוא הצטרף למפלגה הנאצית, הייתה כדי שיוכל להגשים את החלום הזה.
ציטוט, בשלב הזה כבר הייתי המנהל הטכני של מרכז הפיתוח בפינמונדה, והעבודה שעשינו שם משכה יותר ויותר תשומת לב בדרגים הגבוהים. לו הייתי מסרב להצטרף למפלגה, המשמעות הייתה שיהיה עליי לעזוב את פרויקט חיי. סוף ציטוט. אבל עד מהרה גילה פון בראון שהמשחק שהוא משחק הוא משחק הרבה יותר מסוכן מכפי שהעריך. ב-1940 הגיע הנציג של ה-SS, הארגון הצבאי של המפלגה הנאצית, למשרדו של פון בראון, הוא מסר לו הודעה.
היינריך הימלר, ראש האס.אס. מפציר בפון בראון שיצטרף לאס.אס. כחבר מן המניין. פון בראון סירב בנימוס. הוא עסוק מדי בעבודה, הוא הסביר, ואין לו זמן לפעילות פוליטית.
השליח לא ויתר. ההצטרפות תהיה רשמית בלבד והיא לא תדרוש מפון בראון דבר. כאות להערכתו הרבה של הימלר את עבודתו החשובה, הוא הזכה מיד לדרגת סגן. פון בראון פנה למפקדו וחברו הטוב ולטר דורנברגר, סיפר לו על הפנייה ושאל להצעתו. דורנברגר, שהיה מעורה הרבה יותר בנעשה מאחורי הקלעים של פרויקט הפיתוח, הסביר לו שהפנייה של הימלר לא הגיעה משום מקום.
היא הייתה חלק ממאבק שניהל ה-SS נגד הוורמאכט, הצבא הגרמני, בניסיון להשתלט על הפרויקט היוקרתי ועתירת תקציבים. דורנברגר עצמו היה אמנם איש הוורמאכט, אבל הוא בכל זאת יץ לפון בראון לקבל את הצעתו של הימלר. כדי שלא לעורר עליו את זעמו של ראש האס.אס. פון בראון שאה להצתו של דורנברגר והצטרף לאס.אס. שוב, הצטרפות שהייתה על הנייר בלבד.
למרות זאת, הימלר דאג לקדם את פון בראון בסולם הדרגות של האס.אס. עד דרגת מייג'ור, דרגה מקבילה לסגן אלוף פחות או יותר.
המאבק בין האס-אס והוורמכט על השליטה בפרויקט ה-V2 המשיך לכל אורך המלחמה והגיע לסיועו בעקבות ההפצצה הבריטית בפינמונדה והמעבר למיטלברג. הימלר הצליח למנות את אחד מאנשיו, קצין קשוח ונטול הכבוד בשם האנס קמלר, לפקד על הקמת המפעל התת-קרקעי. קמלר היה אדם עם קבלות. הוא זה שהקים את קומפלקס תאי הגז. באושוויץ ובמיטלברק, כפי שראינו, הוא בהחלט עשה עבודה טובה.
בפברואר 1944, מספר חודשים לאחר המעבר למיטלברק, החליט הימלר להעלות מדרגה בניסיונות ההשתלטות שלו על פרויקט ה-V2. הוא זימן אליו את פון בראון ודרש ממנו לשתף פעולה באופן הדוק יותר עם ה-SS. פון בראון השיב לו שהפרויקט מתקדם בקצב מצוין. ושאין צורך במעורבות כלשהי של האס.אס. אבל מה שפון בראון לא ידע זה שהאס.אס.
הפעיל מזה מספר חודשים מרגלת בפנמונדה. סוכנת צעירה ונאה שהתחזתה לרופאת שיניים התרועעה עם המהנדסים והמגענים של הפרויקט ודובבה אותם. באחד הדוחות ששלחה הסוכנת למפעיליה היא סיפרה שפון בראון אמר בשיחה פרטית לשניים מעמיתיו שהוא מעורב. הוא חוזב מכך שהם אינם יכולים להקדיש את מלוא מאמציהם וכישוריהם לבניית משגרים לחלליות, ושהוא מעריך שגרמניה עומדת להפסיד במלחמה. הדוח הזה סיפק להימלר את התירוץ שהוא חיפש כדי להעניש את פון בראון על סירובו לשתף פעולה.
במרץ 1943 פרצו אנשי גסטאפו לדירתו של פון בראון ועצרו אותו. פון בראון הושלך לכלא, שם... הוא שם בבידוד מוחלט באשמה שהוא תומך בקומוניסטים ומנסה לחבל באופן אקטיבי בתוכנית הפיתוח של אבי 2. ההאשמה שגזר הדין עליה היה כמובן מוות. המעצר נעשה בחשאיות מוחלטת וללא התראה, ולעמיתיו של פון בראון לא היה מושג להיכן נעלם ובאילו נסיבות.
ולטר דורנברגר ניחש שהלמותו של פון בראון קשורה באופן כלשהו להתגוששות בין ה-SS לוורמכט ומיהר לפנות לקצינים בכירים בצבא כדי שיחלצו את המתן. הבקשה הגיעה עד מהרה לשולחנו של אלברט שפיר, שר החימוש, שפנה ישירות להיטלר ושכנע אותו שאין תחליף למומחיות ולניסיון של פון בראון ושפגיעה בו פירושה פגיעה אנושה בפרויקט ה-V2 כולו. היטלר השתכנע והורה על שחרורו המיידי של פונדברן. בראשית ספטמבר 1944 היה מערך טילי ה-V2 מוכן לפעולה. השיגור המבצעי הראשון התבצע ב-7 בספטמבר על מטרה בפריז, שמספר ימים קודם לכן שוחררה על ידי בעלות הברית, אבל שני הטילים שנורו התפרקו באוויר.
למחרת, ב-8 בספטמבר, נורה הטיל הראשון לעבר בריטניה.
המנוע הרקטי רב העוצמה האיץ את הטיל במשך 65 שניות, ומשם המשיך הטיל לטפס מכוח התנופה במסלול בליסטי עד שהוא הגיע לגובה של כ-80 קילומטרים, ואז החל ליפול בחזרה לחדור הארץ. ה-V2 שפגע במחוז צ'יזוויק והביא, כפי שסיפרתי בפתיחה, לשלושה הרוגים ושבעה פצועים, היה נקודת הפתיחה לשבעה חודשים של אימה שבהם נורו על בריטניה, ובעיקר על לונדון, אלפי טילי V2. קשה למצוא נתונים מדויקים לגבי מספר השיגורים והפגיעות. על פי הערכות שונות, הגרמנים שיגרו בין 3,000 לכ-7,000 טילי V2 לעבר לונדון, שכמחציתם התפרקו בדרך או החטיאו את מטרתם לחלוטין. אבל הטילים שכן פגעו יצרו נזק עצום, כ-2,700 איש נהרגו, עשרות אלפים נפצעו וכ-20,000 בניינים נהרסו או נפגעו במידה משמעותית.
כאמור, הממשלה הבריטית ניסתה בתחילה להסתיר מהציבור את העובדה שמדובר בטילים בליסטיים כדי שלא לחשוף לפני הגרמנים את מיקומי הנפילות, אבל בנובמבר 1944 כבר אי אפשר היה להמשיך בהצגה הזו, וצ'רצ'יל נאלץ לחשוף בפני הציבור את דבר קיומו של הנשק הגרמני החדש. למרות שרוב הנרטיבים ההיסטוריים נוטים להתמקד בלונדון כקורבן הראשי של מתקפת ה-V2 הגרמנית, אולי בגלל התפקיד המשמעותי שמילאה בריטניה במאבק נגד הנאצים, לונדון לא הייתה העיר היחידה שסבלה מהטילים האלה. פריז, בריסל, מסטריכט וערים נוספות רבות ספגו גם הן מתקפות V2. מכולן, העיר שספגה הכי הרבה פגיעות, אפילו יותר מלונדון, הייתה אנדוורפן שבבלגיה. אנדוורפן היא עיר נמל גדולה, ומהרגע ששוחררה על ידי בעלות הברית בשלהי 1944, היא הפכה להיות המטרה הראשונה במעלה של הנאצים, שכן דרך הנמל של אנדוורפן עברו בכל שבוע עשרות אלפי טונות של חימוש ואספקה, עבור הכוחות שהתקדמו לעבר ברלין.
אנדוורפן ספגה כ-1,600 פגיעות של טילי V2, עד כ-12 נפילות בכל יום בסייעה של המתקפה הגרמנית, שרובן כוונו לעבר הנמל. עובדי הנמל שהסכימו להמשיך לעבוד תחת האיום הזה קיבלו תוספת שכר מיוחדת על תעוזתם, תוספת שכונתה ביברגילד, כסף של צמרמורות בתרגום חופשי. למעלה מ-1,700 איש נהרגו באנדוורפן כתוצאה מתקיפות ה-V2. הפגיעה הקטלנית ביותר, למעשה הפגיעה הקטלנית ביותר של טיל בודד במלחמה כולה, אירעה ב-16 בדצמבר 1944. באותו היום הוקרן בבית הקולנוע רקס מערבון בכיכובו של הכוכב ההוליוודי המפורסם גרי קופר, הקרנה שמשכה אליה לא פחות מ-1,100 צופים.
רובם חיילים בחופשה. בשעה 3.20 בצהריים פגע V2 בגג בית הקולנוע והרג לא פחות מ-567 אנשים, בהם 74 ילדים. אירועים מעין אלה הביאו לכך שחיילי בעלות הברית כינו את אנדרפן בינם לבין עצמם בשם "העיר של המוות הפתאומי". והמוות שהביאו עמם טילי ה-V2 היה באמת מוות פתאומי. הטילים הנופלים נעו במהירות של קילומטר וחצי בכל שנייה, מהר יותר ממהירות הקול, ומכאן שהתרסקו על הקרקע בהפתעה מוחלטת.
עד ראייה לפגיעה של אחד הטילים תיאר אותה כך, ציטוט, ראיתי את ההבזק באור יום, במקרה הסתכלתי לאותו הכיוון. זה לא היה שובל של מטוס, אלא יותר כמו שובל של כוכב נופל, והוא היה מהיר כמו כוכב נופל. הוא היה ארוך, צר ולבן, וזה היה שנייה או שניים לפני הפגיעה. סוף ציטוט. לבעלות הברית לא הייתה אף טכנולוגיה שאפשרה להן להעניק התרעה לאזרחיהן בטרם הפגיעה, עובדה ששירתה היטב את מטרתו של אדולף היטלר, להטיל אימה ופחד על תושבי הערים הגדולות.
לבריטים גם לא הייתה שום דרך ליירט את ה-V2. הם אמנם הפציצו באינטנסיביות כל אתר שיגור פוטנציאלי, אבל... רוב השיגורים נעשו ממשאיות, וצוותי השיגור הגרמנים היו מסוגלים להתפרס בשטח, לראות את הטיל ולברוח מהמקום לפני שמישהו הספיק להגיב. בשבועות הראשונים המתקפה, הבריטים ניסו להפעיל אמצעי שיבוש אלקטרוני, מתוך תקווה שאולי ה-V2 מנוהג מרחוק באמצעות גלי רדיו. אבל עד מהרה הם הוכיחו לגלות שהשיבוש הזה חסר תועלת, שכן מערכת הניהול של הטיל הייתה, כפי שלמדנו קודם, פנימית ועצמאית לחלוטין.
מפקד ההגנה האווירית הציע להציב סוללות של תותחי נ"מ מסביב ללונדון. אמנם הטיל נע מהר מדי מכפי שניתן יהיה לכוון עליו, אבל הקצין חישב שאם התותחים יראו לאוויר 320 אלף פגזים בבת אחת, יש סיכוי סביר שאולי אחד מהם יצליח לפגוע בטיל במקרה. לרוע המזל, המשמעות של ירי של 320 אלף פגזים היא שלפחות כמה עשרות אלפים מהם לא יתפוצצו באוויר בגלל תקלות שונות וייפלו בחזרה אל הקרקע. הנזק שיגרמו אותם עשרות אלפי פגזים יהיה גבוה בהרבה מכל נזק שיכול לגרום ה-V2 עצמו. התוכנית נדחתה על הסף.
האמריקנים והסובייטים, למרות שלא היו בעצמם מטרה למתקפות ה-V2, עקפו אחריהן בעניין רב. מומחה צבאי כתב על אבי 2 את הדברים הבאים חודשים רבים עוד לפני תום המלחמה ואפילו לפני הטלת הפצצה האטומית הראשונה על הירושימה. ציטוט אין ספק שהרקטה הזו כאן כדי להישאר לזמן רב. אין שום דרך אחרת להשתחרר מהאטמוספירה של כדור הארץ. יהיו לכך יישומים צבאיים ואין לנו לפתוח עין על כל האפשרויות.
עם רקטה ארוכת טווח שכזו ניתן יהיה להגדיל בקלות את רדיוס ההשמדה באמצעות שימוש בביקוע גרעיני. רקטה לא מאוישת תהיה מתאימה ביותר לסוג כזה של נשק, מכיוון שכמעט ולא ניתן להתגונן מפניה. סוף ציטוט. בשלב הזה כבר היה ברור למדי שגרמניה עומדת להפסיד במלחמה, ושתי המעצמות החלו לרוקמות תוכניות כדי לנכס לעצמן את הידע והניסיון שצבעו הגרמנים בפיתוח הטילים החדשים. השאלה הייתה, אצל מי נמצאים כל הידע והניסיון האלה?
למזלן של ארצות הברית וברית המועצות, הגרמנים העניקו להם את התשובה לשאלה הזו על מגש של כסף. בתחילת 1943, כשמצבה האסטרטגי של גרמניה כבר החל להיות בכי רע, הממשלה הנאצית החליטה לתעדף פרויקטי מחקר ופיתוח בתקווה להשיג יתרון טכנולוגי על אויבותיה. הממשלה הכינה רשימה של כמה אלפי מדענים ומהנדסים שהחזיקו ביד המקצועי חסר תחליף, ביניהם אנשי פרויקט ה-V2 כמובן, והשתמשה ברשימה הזו כדי לאתר את אותם חוקרים שנשלחו לחזית כחיילים פשוטים ולהחזיר אותם אל האוניברסיטאות ומכוני המחקר. רצה הגורל ותכנאי מעבדה פולני שעבד באוניברסיטת בון הגרמנית מצא עותק של הרשימה הזו זרוק באיזה תא שירותים, העביר אותה בחשאי לידי המודיעין הבריטי ששיתף אותה עם הביון האמריקני. רשימת השמות הזו היוותה את הבסיס למבצע שתכננו האמריקנים כדי לתפוס את אותם מדענים ומהנדסים גרמנים חשובים, מבצע מהדה קנייר.
שלא במפתיע, השם הראשון ברשימה האמריקנית היה כמובן ורנר פון בראון.
בתחילת 1945 הצבא הגרמני כבר היה במנוסה בכל החזיתות, וכאוס מוחלט שרר בדרגי הפיקוד השונים, כפי שסיפר פון בראם. היו לי, אם אני זוכר נכון, עשר פקודות שונות שהגיעו אליי מגורמי פיקוד שונים. בחצי מהן נכתב, עליך להישאר במקומך ולסייע לנו להגן על האזור. בחצי השני היה כתוב, העבודה שלך חשובה מאוד לצבא, ואנחנו לא מוכנים בשום פנים ואופן שתיפול לידי הצבא הרוסי. על כן, אתה מתבקש להתפנות מהם.
בחודש פברואר יכלו פון בראון ועמיתיו לשמוע את הדי התותחים של הצבא האדום, שכוחותיו כבר היו במרחק של כ-150 קילומטרים מפינה מונדה. לאיש מהם לא היה ספק שהם נמצאים על הכוונת של הסובייטים.
כינסתי את עמיתיי וערכנו הצבעה בשאלה מה לעשות, האם לציית לפקודות האלה או לפקודות האלה. ההחלטה הייתה פה אחד, לעזוב ולנסות להיכנע לצבא האמריקני ולא לצבא הרוסי.
פון בראון טען מאוחר יותר שההחלטה להיכנע לאמריקנים ולא לרוסים הייתה כדי שהיד האודות הטילים הבליסטיים יעבור לרשותה של מדינה שוחרת שלום. אבל לא קשה לנחש שהסיבה האמיתית הייתה האכזריות הרבה שהפגינו הרוסים כלפי שבועי מלחמה גרמניים. אנשי פינמונדה החלו אם כן להתארגן כדי להתפנות לכיוון מרכז גרמניה, הרחק מהצבא הרוסי המתקדם. הפינוי עצמו היה משימה לוגיסטית משמעותית. מדובר היה בלא פחות מ-1,500 אנשי צוות ועוד כמה אלפים מבני משפחותיהם, כולל ציוד המעבדה החיוני ומתקני הייצור של טילי ה-V2, שפרון בראון תכנן להסגיר לידי האמריקנים.
פרון בראון ידע ששיירה כל כך גדולה של אנשים וציוד תמשוך המון תשומת לב מהרשויות המקומיות שאולי יבקשו לעצור אותה. אבל כאן שיחק לו המזל. מספר שבועות לפני הפינוי הוא קיבל משלוח של ציוד משרדי שכלל מסמכים רשמיים שעליהם הודפס סמל ה-SS. אבל תקלה כלשהי גרמה לכך ששמה של יחידת ה-SS שהופיעה בראש המסמכים הודפס באופן משובש. במקום BZBV נכתב שם VABV.
וואון בראון החליט לנצל את הטעות הזו עד הסוף. הוא המציא יחידה סודית של האס-אס ש-VABV היו ראשי התיבות שלה, משהו בסגנון הפרויקט לנושאים חשאיים, והוא השתמש בסמכותו כקצין בכיר באס-אס כדי לשכנע את כל מי שניסה לעצור את שיירת הפינוי שהוא ועמיתיו ליחידה הסודית ממלאים פקודות חשובות מעין כמותן. התרמית עשתה את העבודה והשיירה ירדה דרומה. ללא הפרעה. תוך כדי הפינוי, פון בראון היה מעורב בתאונת דרכים.
הנהג שלו נרדם על ההגה, והרכב שבו נסעו התהפך לשוליים. פון בראון נפצע בזרוע שמאלית, והרופאים רצו לאשפז אותו בבית החולים לכמה שבועות. אבל פון בראון, שלא היה מוכן לקחת את הסיכון שהוא ייפול לידי הרוסים, שכנע אותם לגבס את היד הפצועה ולשחרר אותו. כשהגיע שיירת המשאיות והרכבות מפינמונדה למרכז גרמניה, הורה להם האנס קמלר. קצין האס-אס שכזכור פיקד על מפעל היצור במיטלברג להתרכז בכפר קטן שהיה מוקף בגדרות טייל ונתון תחת שמירה הדוקה של אנשי האס-אס.
קמלר טען שהשמירה נועדה כדי להגן על המדענים, אבל פון בראון ניחש את כוונתו האמיתית, לרכז את כל המדענים במקום אחד כדי שהוא יוכל להוציא אותם להורג אם יופיעו כוחות אמריקנים או סובייטיים. וון בראון עם זאת הצליח להערים עליו. הוא טען בפני קמלר שאם כל המנדנים והמהנדסים יהיו מרוכזים במקום אחד, די בהפצצה אחת מוצלחת של בעלות הברית כדי לחסל את כולם ולהשמיד את תוכנית ה-V2 כולה. הוא שכנע את קמלר לאפשר לאנשי הפרויקט לצאת מהכפר מדי פעם, ואפילו ללבוש בגנים אזרחיים כדי להסתיר את זהותם. קמלר השתכנע.
בשני במאי 1945, חמישה ימים לפני כניעתה הרשמית של גרמניה, נשלח מגנוס פון בראון, אחיו הצעיר של ורנר, שהיה אף הוא מהנדס בפינומונדה, לנסות ולאתר את הצבא האמריקני המתקדם. מגנוס רכב על אופניו, ולבסוף נתקל באקראי בפטרון אמריקני. הוא ירד מהאופניים, ניגש אל החיילים בידיים מורמות, ואמר להם באנגלית קלוקלת, שמי מגנוס פון בראון. אחי המציא את ה-V2 ואנחנו רוצים להיכנע.
נדרשו לאמריקנים כמה שעות טובות כדי להבין מיהו ועל מה הוא מדבר, אבל ברגע שהם הבינו, העניינים נכנסו להילוך גבוה. כבר למחרת נפגשו קצינים אמריקנים עם ורנר פון בראון ווולטר דורנברגר כדי לארגן את הסגרת האנשים והעברת כל הציוד והמסמכים המסווגים, כולל 14 טונות. של מסמכים ותרשימים שפון בראון הטמין במכרה נטוש כדי למנוע מהנאצים להשמיד אותם. פון בראון ואנשיו עברו תחקיר מזורז, ובספטמבר 1945 הם הוצאו לארצות הברית יחד עם בני משפחותיהם, 1,600 איש בסך הכל.
מה הייתה השפעתם האמיתית של טילי ה-V2 על מאמצי המלחמה הגרמניים? במבט לאחור אפשר לומר שלמרות שטילי ה-V2 באמת גרמו לנזק לא מבוטל לעריהן של בעלות הברית, אלפי הרוגים ואין ספור מבנים הרוסים, בשורה התחתונה הנזק הזה היה צנוע מאוד במונחים של מלחמת העולם השנייה. כל V2 היה מצויד בראש קרב שהכיל כמעט טון של חומר נפץ, ולמרות שזה נשמע המון, מדובר בכמות של חומר נפץ שהכילה פצצה אווירית מסדר גודל בינוני בלבד. סך כל חומר הנפץ ששיגרו הגרמנים על הערים השונות בכל מתקפות ה-V2 גם יחד, היה משהו כמו 3,000 טונות של חומר נפץ. שווה ערך למשקל חומר הנפץ שהטילו מטוסי בעלות הברית על ערים גרמניות, כדוגמת המבורג ודרדזן, בגיחת הפצצה.
אחת בלבד. ברור אם כן שההשפעה הצבאית של טילי V2 על מהלך המלחמה הייתה זניחה למדי. אפילו לונדון עצמה ספגה יותר נזק מההפצצות של חיל האוויר הגרמנים בתקופת הבליץ בתחילת המלחמה מאשר תחת טילי ה-V2. למעשה, יותר בני אדם מתו במחילות של מיטלוורק על מזבח ייצור טילי ה-V2 מאשר מתו מהפגיעות של הפצצות האלה בפועל. מאידך תוכנית ה-V2 הייתה משקולת כבדה מאוד על צווארה של מכונת המלחמה הגרמנית.
הגרמנים השקיעו ב-V2 בסביבות 30 מיליארד דולר במונחים של כסף מודרני, תקציב כמעט זהה לזה של פרויקט מנהטן האמריקני לפיתוח פצצת האטום. אבל בעוד של הפצצות שהוטלו על הירושימה ונגסקי הייתה השפעה אסטרטגית מהותית? הן אלה שאילצו את האפנים להיכנע בסופו של דבר? לטילי ה-V2 הייתה השפעה זניחה מאוד על שדה הקרב. רדיוס הפגיעה של טילי ה-V2 היה כמה קילומטרים מסביב לנקודת המטרה המיועדת, ומכאן שהם לא היו מדויקים מספיק כדי לפגוע במטרות ספציפיות.
למשל, במרץ 1945 ירו הגרמנים לא פחות מ-11 טילי V2 על גשר בשטח גרמניה שנפל לידי כוחות בעלות הברית, במטרה להשמיד אותו ולבלום את ההתקדמות של הכוחות האלה, אבל אף אחד מאותם 11 טילים לא הצליח לפגוע בגשר. גם אלפי הטילים שנורו על אנדוורפן לא הצליחו להפסיק את פעולתו של הנמל החשוב הזה, ולכל היותר הצליחו להאט אותה במידה מסוימת. היסטוריונים רבים ציינו שלו הייתה גרמניה משקיעה את אותם המשאבים שהשקיעה בתוכנית ה-V2 בייצור של פיגזייר טילרי רגילים או כלי נשק סטנדרטיים אחרים, עם תועלת הרבה יותר גדולה. במילותיו של אחד ההיסטוריונים, ציטוט, מרשימה ככל שהייתה הטכנולוגיה שמאחורי הטיל הזה, ברגע שהמנוע של ה-V2 קבע, הוא היה לא יותר מאשר פגז ארטילריה מאוד מאוד יקר ומאוד לא מדויק. סוף ציטוט.
את התועלת המעשית האמיתית מההשקעה הכבירה של הגרמנים בפרויקט ה-V2 הפיקו, למרבה האירוניה, דווקא אויבותיה. ארצות הברית וברית המועצות. פון בראון ואנשיו התאזרחו בארצות הברית והשתלבו בתעשיית הנשק שלה. ולטר דורנברגר בילה שנתיים בכלא הבריטי בחשד לפשעי מלחמה, אבל לבסוף גם הוא שוחרר והועבר לידי האמריקנים. הוא הפך ליועץ של חיל האוויר ובהמשך כיהן כסגן נשיא של חברת בל איירוספייס.
בין השנים 1946 ו-1952 שיגרו האמריקנים למעלה מ-60 טילי V2 שהם תפסו שלל במלחמה, בעזרתם הם צברו ניסיון רב בתפעול ושיגור טילים בליסטיים, כמו גם ידע רב על התנאים האטמוספיריים בגובה רב. V2 אמריקני אחראי למשל לתמונה הראשונה של כדור הארץ שצומא מהחלל. המדענים הגרמנים סייעו לצבא האמריקני לפתח את הטילים הבליסטיים הראשונים שלו, טילי רדסטון, שגם נשאו לחלל את הלוויין האמריקני הראשון, אקספלורר 1, ואת האסטרונאוט האמריקני הראשון, אלן שפרד. ב-1961. על פי אחת ההערכות, הידע והניסיון שהביאו עימם המדענים הגרמנים לארצות הברית היה שווה ערך להשקעה של כ-10 מיליארד דולר במחקר ופיתוח.
הסובייטים, למרות שהצליחו להניח את ידיהם על מספר קטן בהרבה של מדענים גרמנים, נהנו גם הם מפירות המאמץ הגרמני. ב-1948 שיגרה ברית המועצות טיל בשם R1, שהיה העתק כמעט מושלם של ה-V2, וגם הבסיס לפיתוחו של ה-R7, הטיל הבליסטי הבנייבשתי הראשון בעולם, שגם שיגר לחלל את ספוטניק 1, הלוויין המלאכותי הראשון. בשנים הראשונות שלו בארצות הברית, פרון בראון, כמו שאר עמיתיו, שמר על פרופיל נמוך ונמנע מלהופיע בתקשורת. גם הצבא האמריקני עצמו סייע למדענים הגרמנים לחמוק מביקורת ציבורית על המעורבות שלהם במלחמה. האמריקנים העלימו מקורות החיים של המדענים שורות בעייתיות כדוגמת השתייכותו של פון בראון למפלגה הנאצית ולאס.ס.
פה ושם היו מדענים ואישי ציבור בולטים, כדוגמת אלברט איינשטיין למשל, שמתחו ביקורת נוקבת. על החלטתה של ממשלת ארה״ב לאמץ לחיקה את המדענים הנאצים בשעבר. הסאטיריקן תום לרר כתב שיר בשם ורנר פון בראון, שבו הוא כתב באוקצנות, פעם שהטילים עולים למעלה, למי אכפת איפה הם פוגעים כשהם נופלים למטה? זו לא המחלקה שלי. אבל ככלל, התקשורת האמריקנית הייתה פטריוטית מאוד, ונטתה שלא להעמיק לחפור בעברם המפוקפק של המדענים האלה, במיוחד ככל שהמלחמה הקרה מול ברית המועצות הלכה והתעצמה, והידע של אותם מדענים הפך להיות חיוני יותר ויותר.
פון בראון עצמו טען בכל הזדמנות שמעולם לא התעניין בפוליטיקה או במלחמה, ועשה את מה שעשה אך ורק כדי לאפשר לאנושות להגיע לחלל. הוא אמנם הודה שהוא ביקר במיטלוורק מספר פעמים בין השנים 1944 ו-1945, אבל טען שלא ראה במו עיניו את הזוועות שהתחוללו שם, וככל שהיה מודע לסבל האנושי, הוא היה חסר כל יכולת להשפיע על הנעשה בפועל.
ממוצעת שנות החמישים, פון בראון החל להתראיין בתקשורת לגבי הפוטנציאל שטמון בחקר החלל. הוא פרסם מאמרים בנושא הזה בעיתונות, ואפילו כיכב בסדרה מצליחה של דיסני אודות מסעות לחלל. עם הזמן הלכה והתקבעה התדמית הציבורית של פון בראון כ... דוקטור חלל, המדען הגאון והידידותי, שיעזור לאמריקנים לנצח את הרוסים במרוץ החלל.
ואכן, לפון בראון היה חלק חשוב בניצחון של האמריקנים במרוץ הזה. למשל, הוא זה שתכנן את הסטורן 5, המשגר האימתני שהביא את חלליות אפולו אל הירח בשלהי שנות ה-60. וגם היום, למעלה מ-60 שנה לאחר ששוגר, הוא עדיין... מחזיק בשיא המשקל של מטען ששוגר למסלול סביב כדור הארץ בענפה אחת. כ-141 טונות.
וורנר פון בראון הלך לעולמו ב-1977. רק בתחילת שנות ה-80 החלה התקשורת האמריקנית לשאול את השאלות הנוקבות באמת לגבי עברם של האנשים שעזרו לארצות הברית לנצח במלחמה הקרה. כמו למשל ארתור רודוף, אחד המדענים שהגיעו לארצות הברית יחד עם פורט. בראון בתום המלחמה הפך למנהל פרויקט בתוכנית פיתוח הטילים הבליסטיים והפסיעה רבות לפיתוחו של הסטון 5. רודולף, התברר, היה אחראי על עבודות הכפייה במיטלברג.
הוא טען שהוא מעולם לא התעמר אישית באף אסיר, אבל אף אחד לא קנה את זה, וב-1983 נאלץ רודולף לוותר על אזרחותו האמריקנית כדי להימנע ממאסר. הוא עזב לגרמניה המערבית. שם הלך לעולמו בשנות התשעים.
איך צריכה ההיסטוריה לשפוט את ורנר פון בראון ועמיתיו? אין ספק שפון בראון היה מהנדס כהון ובעל חזון, ואין עוררין על התרומה המשמעותית שלו בחקר החלל. מאידך, אין גם ספק שפון בראון היה מודע היטב למחיר היקר ששילמו עשרות אלפי עובדי הכפייה כדי להגשים את החלום הזה שלו. שלא לדבר על אלפי הקורבנות של טילי ה-V2 בלונדון, אנדרפן והערים נוספות. באופן אישי, אני חושב שאנחנו צריכים להיזהר כשאנחנו מנתחים בדיעבד את החלטותיהם של אנשים שחיו בתקופות קודמות.
קל מאוד להעביר ביקורת כשאתה יושב בכורסה נוחה ומרוחק עשרות רבות של שנים מהתקופה שעליה אתה מדבר. הגורל הציב את פון בראון בפני דילמה אכזרית. בכישורים שהוא ניחן בהם היה את הפוטנציאל להיטיב עם האנושות כולה, אבל כדי להוציא אותם לפועל היה עליו להסכים, או לכל הפחות להעלים מבט מסבלם של אלפים מאותם אנשים שאיתם הוא ביקש להיטיב. ופון בראון לא היה היחיד. הוא מצטרף לשורה ארוכה של מדענים ומהנדסים, כדוגמת פריץ האבר, שגם עליו עשיתי פרק בעושים היסטוריה, שהותירו אחרי מורשת מדעית וטכנולוגית מפוארת, אבל כזו שמוחתמת בכתם מכוער מאוד, שאין שום חומר ניקוי בעולם שיוכל להסיר.
Learning Chinese, says Werner von Braun.
מטבע הדברים, כמה שלא ננסה, תמיד נהיה מוגבלים ביכולת שלנו לרדת לפרטי הפרטים ולהבין לעומק את האתגרים שניצבו בפני ורנר פון בראון ואנשיו. אבל בחודש מרץ האחרון ביקרתה בפניי הזדמנות נדירה לקבל הצצה לתהליך הפיתוח של טיל מודרני, כשאלביט הזמינה אותי לבקר באחד מהאתרים המסווגים שלה במרכז המדינה. אותו מתקן למעשה שבו ראיתי את הרכב האוטונומי והרחפנים האוטונומיים שעליהם סיפרתי לכם באחת הפינות הקודמות של אלביט. כן, אני ממש אוהב את העבודה שלי.
אני מנהל את הנדסת הטילים והרקטות בחטיבת יבשה ותז באלביט, אחראי על מהנדסים כמעט מכל התחומים. זהו א', וכפי שאתם ודאי מתארים לעצמכם, יש לו לא מעט ניסיון בפיתוח טילים. כמו למשל האקסטרה, רקטה ארטילרית שפיתח מינהל הנדסת טילים ורקטות בעלת טווח של כ-150 קילומטרים ודיוק של 10 מטרים. ב-2021 הוטלה על א' משימה חדשה, לפתח טיל בשם נץ דורס, דורי המשך של האקסטרה, שיהיה מסוגל לשאת ראש נפץ במשקל גדול, בעל טווח פעולה כפול, 300 קילומטרים במקום 150, ועדיין ישמור על אותה רמה, דיוק, דהיינו פגיעה בתוך מעגל של פחות מעשרה מטרים סביב המטרה. לשם השוואה, זה כמו לקלוע לסל ממרחק של חמישה עשרה קילומטרים בערך.
אלביט היא חברה מסחרית, והיא מתחרה מול חברות ביטחוניות אחרות בכל רחבי העולם, ולכן הפרויקטים שלה צריכים תמיד... לעמוד באילוצים מחמירים של לוחות זמנים צפופים ועלות פיתוח סבירה. הפעם, בעקבות הטווח הארוך של הטיל, הוטלה על הפרויקט מגבלה נוספת ומאתגרת במיוחד. ישנן כמה וכמה אמנות בינלאומיות שמגבילות את הדחף שמותר למנועים של טילים ארוכי טווח, או בניסוח אחר, את כמות האנרגיה שיכול המנוע להעניק לטיל בתשלום. אלו אמנות שנועדו כדי להגביל את ההתפשטות של טכנולוגיות הטילים ברחבי העולם.
במקרה של נץ דורס, החישובים הראו שכדי לאפשר לטיל להגיע בכל זאת למרחק של 300 קילומטרים, על המסלול הבליסטי שלו להביא אותו לגובה של 50 קילומטרים לפחות.
וזו בעיה. ניהוג של טיל רגיל דומה ברמה העקרונית לזה של מטוס. תנועה של קנפונים שמנצלת את זרימת האוויר מסביב לטיל כדי לשנות את כיוון התנועה שלו. אבל בגובה של 50 קילומטרים, לחץ האוויר הוא פחות מעל פית מהלחץ בגובה פני הים. ולכן חששנו מאוד שאם האוויר שם מאוד דליל בגובה הזה, ולא יהיה לנו מספיק אוויר, אנחנו יכולים לאבד יציבות של הטיל, או מושג שנקרא באגה המקצועית טמבל של הטיל, יתחיל להתגלגל.
וכשהוא יחזור בחזרה לגבהים יותר נמוכים כבר לא נשלוט עליו ונאבד אותו. על א' וענשיו הוטלה אם כן המשימה המאתגרת של לפתח מערכת ניהוג שתאפשר לנץ דורס לתמרן גם בגובה רב, דבר שאלביט מעולם לא ניסתה לעשות בעבר. אני יכול להגיד שהייתי מעורב בפיתוח של חמישה עשרה, בין חמישה לעשרה טילים, אני חושב שהוא היה הכי... היו לנו עוד טילים מורכבים אחרים, אבל פה רמת הסיכונים, אני חושב שלא התחלנו אף פיתוח עם כמות סיכונים כל כך גדולה ברמת סיכון גבוהה. בישיבת ההתנעה של הפרויקט מול מנכ״ל החברה, א' הציג את האתגרים הגדולים של פרויקט נץ דורס והמשאבים להם הוא זקוק כדי לעמוד בהם.
ובאתי לו עם רשימת מכותת מאוד ארוכה, והתוצאה של הדיון היה הכל מאושר. צא קדימה, שזה משהו מאוד לא אופייני ומאוד ייחודי, אבל זה מה שאפשר לנו לאורך כל הדרך, הדחיפה מאוד גדולה, מהנהלה והרצון שלה לתמוך אותנו בכל פער שיש, מכל הבחינות, כל מה שביקשנו, באמת כל מה שביקשנו, פה אין לנו תלונות, לא יכולנו להשתמש בתירוצים, לא קיבלנו ולכן לא נעמוד, היינו חייבים לעמוד בזה.
אני חטא ואני ראש קבוצת הנדסת המערכת והניהול הטכני של פרויקטי הטילים והמשגרים בחטיבה. עובד פה כמה וכמה שנים, כבר מעל 20 שנה, ובעצם כמעט כל החיים הבוגרים שלי סביב העולם תוכן הזה של טילים ומשגרים. הניסיון העשיר בפיתוח טילים שצבר חטא בממוצעת הקריירה שלו עמד כעת למבחן. כמהנדס המערכת של הפרויקט, המשימה של מציאת הפתרון המתאים לניהוג בגובה רב הוטלה על כתפיו. בגדול מנסים לחפש חומר, מאמרים של אנשים אחרים שהתנסו באזור הזה, התנסו מאמרים מחקריים ולהביא מידע.
פשוט להביא מידע איך אנשים התנסו באתגרים של ניוג בגובה רב או הולכת טרמית בגובה רב, כל הדברים האלה ואז מתחילים לגבש בכלל קונספטים, בואו נראה מה אחרים עשו, ננסה לראות איך קונספט כזה נכנס לתוך המערכת שאנחנו מפתחים. ואכן היו מי שכבר נתקלו בעבר בבעיה דומה לזו שניצבה מול ח' ישנם לוויינים למשל שצריכים לשנות את האוריינטציה שלהם הכיוון שאליו מצביעה האנטנה או המצלמה של הלוויין בחלל הריק. אחד הפתרונות שהמצאה תעשיית החלל לצורך הזה הוא ניהוג באמצעות גז. מחירים זעירים בגוף הלוויין שדרכם נפלטים פולסים קצרים של גז, חנקן בדרך כלל, כדי לדחוף את הלוויין לכיוון הרצוי. מעין מנועים רקטיים בזעיר הנפין.
אבל בעוד שבחלל אין כמעט שום דבר אחר שמשפיע על הלוויין, פרט לדחף שמעניק לו הגז, כשמדובר בטיל, הסיפור הרבה יותר מורכב. רוחות צד, תנודות שמתפתחות בגוף הטיל במהלך תנועתו, אפילו הגרר הזהיר שמפעילה על הטיל האטמוספירה הדלילה, כל אלה הם גורמים שמערכת הבקרה ששולטת על תזמון ועוצמת שחרור הגזים חייבת להתחשב בהם. בעובדה הזו הפכה את המחלקה של למ"ד, המרואיינת הבאה שלנו, לאחת החוליות החשובות ביותר בתהליך הפיתוח, של נץ דורס. אז אני למד ואני ראש מחלקת ניווט בשטח סבא, שזה סימולציה, בקרה ואלגוריתמים, ואנחנו בעצם אחראים על כל האלגוריתמיקה שיושבת בתוך הטיל, שבסוף גורמת לו להגיע לאיפה שהוא צריך להגיע ואיך שהוא צריך להגיע. במובנים רבים מערכת הבקרה של הטיל היא המוח שלו.
זה בעצם הוא מחשב מה הטיל צריך לעשות כדי שבסופו של דבר הוא יגיע למטרה כמו שהוא צריך אז זה השלב של ההנחיה. כדי שההנחיה תבצע את החישובים שלה, היא צריכה לדעת הרבה דברים. חלק מהדברים שהיא צריכה לדעת זה בעצם המיקום הנוכחי שלה, המצב הזוויתי שלה והמהירות שלה כדי שהיא תוכל לחשב את כל חישובי עזר כדי לדעת איזה פקודה לתת. אל הנתונים האלה שמעבירים חיישנים שמפוזרים ברחבי הטיל מתווסף מקור מידע נוסף שוורנר פון בראון יכול היה רק לחלום עליו. GPS.
מערכת הבקרה לוקחת את כל סוגי המידע האלה, מסיקה מהם היכן נמצא הטיל ביחס למסלול המתוכנן שלו, ואם היא מבחינה בסטייה כלשהי, היא שולחת הוראות להגעים כדי לתקן את הסטייה הזו. וכאן בדיוק טמון האתגר שניצב בפני ל"ד וצוותה. אלגוריתמי הבקרה ששולטים על כנפוני הטיל כבר עברו שיוף ודיוק רציני בפרויקטי הפיתוח הקודמים של המ... אומנם לכל טיל יש תכונות אווירודינמיות משלו, אבל בגדול כולם נוהגים באותה שיטה. ניהוג באמצעות גז לעומת זאת הוא עניין אחר לגמרי.
ההשפעה של שחרור הגז על תנועת הטיל שונה מאוד מזו של שינוי בזווית הקנפונים. על הקבוצה של ל"ד היה לפתח אלגוריתמים חדשים לחלוטין לבקרה על מערכת הגז, עובדה שהעלתה את רמת המורכבות ורמת הסיכון של פרויקט נץ דורס במידה משמעותית. ספציפית לנץ דורס למשל, היה לנו חשש ניכר מתנודות בגובה גבוה. אז פתחנו פה תחום בטיל הזה והגענו לגבהים שלא היינו בהם קודם, והיה חשש מההתנהגות הווירודינמית בגובה גבוה. אנחנו פחות יודעים על הווירודינמיקה בגובה כזה.
זהו ד', מהנדס בקרה בכיר שהוזעק כדי לתגבר את צוות הפיתוח. תחום המומחיות של דאלד הוא פיתוח סימולציות שמדמות את תנועת הטיל באוויר. הסימולציות האלה רצות בחוות שרתים רבי עוצמה שמחזיקה אלביט ומאפשרות לדאלד ועמיתיו לבחון כיצד מתמודדים אלגוריתמי הבקרה בשלל מצבים, כמו למשל רוח צד חזקה או תנודות כאלה ואחרות בגוף הטיל. הסימולציות הממוחשבות האלה, כפי שמספר לנו דאלד, חוסכות המון זמן בתהליך הפיתוח אבל גם להן יש את המגבלות שלהן כמובן. אנחנו יודעים את העולם, אנחנו יודעים איך הפיזיקה מתנהגת לרוב, יש גם מודלים שאנחנו, הם לא מדויקים, אנחנו מקרבים תופעות מסוימות שאנחנו לא יודעים אותן במדויק, אבל גם למשל, אני אקח אווירודינמיקה, אנחנו מקבלים איזשהו מודל אווירודינמי, תכננו את הכלי, יש לו תצורה אווירודינמית, אנחנו מקבלים מודל כזה, יש על זה אי ודאות.
אי אפשר לדייק בהכל, גם אם עשו CFD, מה שנקרא אווירודינמיקה חישובית, כדי להעריך את המקדמים האווירודינמיים, וגם אם הלכו אחר כך למנהרה ומדדו אותם, עדיין לכל אחד מהדברים האלה יש איזשהו רווח שגיאה. זה אווירודינמיקה, אותו דבר יש לנו במנועים, אנחנו מקבלים איזשהו פרופיל של איך המנוע אמור להתנהג, גם פה יש לנו שגיאה. הסרבר שלנו אמור לעשות פיקוד מסוים, לעקוב אחריו, יש לו שגיאה. הוא לא מדויק, בסוף יש מחיר לכל דבר, אם אנחנו רוצים שהוא יהיה מאוד מדויק, הוא יהיה מאוד יקר. אז זה האתגר הגדול, למרות כל האי-ודאות הזו, למרות המהירות הגדולה והאי-יציבות בחלק מהכלים שלנו, לדעת לעשות בקרה שגם תייצב את הכלי, תעמוד בדרישות של המשימה ותהיה מספיק טובה מבחינת התגובה בזמן שאנחנו רוצים.
הפתרון שעליו החליטו אנשי הבקרה היה ליצור אלגוריתם נפרד וייחודי למערכת הגז, שייכנס לפעולה ברגע שמחשב הבקרה יזהה שהניהוג באמצעות הקנפונים כבר לא מאפשר לו לשלוט בצורה טובה מספיק על תנועת הטיל. אז זה בעצם סוג של משהו נפרד מהבקרה הרגילה שלנו, אנחנו פשוט מתכננים את הבקרה הרגילה, מתכננים את הבקרה באמצעות מודול גז בצורה אחרת ולחלוטין לא שגרתית לנו, ומתכננים לוגיקות למעבר ביניהן. זאת אומרת אם אחת כושלת אנחנו עוברים לשנייה או אפילו לטובת הניסוי עברנו באופן כפוי לבדוק את מודול הגז כדי לראות שהוא מתפקד ורק אם הוא לא מצליח להשתלט חוזרים לבקרה הרגילה. אבל עדיין זה לא מספיק, באמת זה לא מספיק עדיין כי מסומלץ שם כל הנושא של המדידים, מה שמודד תאוצות וקצבים זה מסומלץ, הנתוני GPS כביכול שנכנסים לניווט זה גם מסומלץ. אז מה אנחנו עושים?
אנחנו עושים עוד תהליך, יש לנו מה שאנחנו קוראים ניסויי רכב, לוקחים את הכלי ושמים אותו בעל רכב, טויוטה לבנה כזה עם איזה טיל, לא בדיוק, אבל יוצאים ועושים סיבוב ככה או מחוץ, בתוך המפעל פה שהוא יחסית גדול ובודקים בעצם האם הוא עבד, עכשיו הוא עבד ממש עם הדברים האמיתיים. עכשיו זה רק ניווט אפשר לבדוק ככה, אבל אפשר לבדוק שכשהוא קיבל את המדידים האמיתיים, את ה-GPS האמיתי והאלגוריתם במחשב האמיתי, זה עובד טוב. אבל אפילו נסיעה בטויוטה היא לא תחליף לדבר האמיתי, כפי שמזכיר לנו ח' מהנדס המערכת של הפרויקט. אין ניסים בטילים, מה שלא בדקת לא יעבוד, אתה לא... משאיר שום דבר למזל בטילים, אין דבר כזה.
והדרך לבדוק את הטיל היא כמובן לראות אותו. כפי שאתם ודאי יכולים לשער, ניסוי ירי על רטוב של טיל ארוך טווח, זה קצת יותר קשה מלצאת לסיבוב עם הטויוטה. וניסוי זה לא משהו שאתה קובע, יאללה בא לי לעשות ניסוי מחר בבוקר וכולם עומדים ומחכים, זה תהליך... התהליך הביורוקרטי מאחוריו הוא תהליך שלוקח שנה ואם אתה לא מתחיל אותו שנה מראש כמו שצריך אתה בחיים לא תגיע לניסוי בזמן בחודשים ובשבועות שהובילו לניסוי המינהל כולו נכנס להילוך גבוה ויש את גוף הייצור שהוא בסוף אכל לייצר את כל החלקים ואת גוף האיכות שאמור לבדוק את האיכות של כל החלקים ויש גופי רכש וכל גופי שרשרת האספקה תורמים לך, ובסוף זה תזמורת שלמה שצריכה להינגן יחד כדי להגיע לאותה נקודה. אז אנחנו בחלק שלנו חיים לפיתוח, אבל יש פה עוד הרבה מאוד גופים מסביב שחוברים יחד להגיע לאותה נקודה, לא לבעלי לב חלש, ושם מתנקז הכל, שם מתנקז הבטח הגדול.
עיקר הלחץ היה על קבוצת האלגוריתמיקה של למד ומערכת הבקרה ש... שפיתחו לשם ניהול בגז. אנחנו לא ידענו, וזה באמת היה סימן שאלה מאוד גדול, אנחנו לא ידענו עד כמה המודל נכון או לא נכון, אבל באמת לא ידענו בצורה מלאה בכלל עד אותו רגע מה יהיה באמת בעגוב הרב, האם כמה המודלים שלנו מדויקים.
היום הגדול הגיע. אי שם המהנדסים מכינים את הטילים לשיגור, בעוד שצוות הפיתוח מתמקם בחדר הבקר.
ואנחנו מכינים לעצמנו מסכים שמסתכלים על הפרמטרים שמעניינים אותנו בזמן המעוף, המון המון פרמטרים בגרפים, ריבוי של גרפים במכה שאנחנו רגילים להסתכל עליהם, אז אנחנו רגילים להבין האם אנחנו רואים עכשיו משהו תקין או משהו חריג, האם הוא במסלול שתכננו לו, האם הזוויות שהוא פוקד על האגעים הן כמו שציפינו. זדביות התקפה וכולי, כל הפרמטרים שאנחנו מאוד רגילים לראות אותם בעשרות אלפי סימולציות שאנחנו מריצים, אז אנחנו יודעים למה לצפות בניסוי ופשוט עוקבים אחרי זה במתח גדול. מיותר לציין שבניסוי כזה יש גם לא מעט אורחים, מהבכירים ביותר שיכולים להיות, יש אודיטוריום גדול שהוא מעבר לזכוכית, מה שנקרא, של הניהול הניסוי של חדרי הפיקוד, ושם יושבים אורחים שמשקיעים. יש גם לחץ כי כולם רואים את המנהלים ואת הבכירים. אתה חייב להיות ברמת מתח מסוימת חיובית, להיות מספיק דרוך ומצד שני לא להיות בעובר מתח שמכניס אותך לחוסר הבנה בסיטואציה שאתה נמצא בה.
וגם מי שמוביל את הניסוי ומנהל את הניסוי צריך להשרות את האווירה הזאת על כל האנשים שנמצאים בחדר כי מנהל ניסוי לחוץ זה מיד מקרין כלפי מטה. ואז כולנו ממתינים לרגע, יש כמה דקות לפני הניסוי שיש שקט מוחלט באולם. באותו רגע מודיעים לכולם, אף אחד לא מדבר, שקט מוחלט. 10, 9, 8... הספירה לאחור החלה.
אני יכול להגיד באופן כללי על ניסויים שזו חוויה שהיא גדולה. זאת אומרת, אני כמעט אסור פה ב... באלביטס ואני עדיין מתרגש מכל ניסוי ואני זוכר את הניסוי הראשון שלי, זה משהו שלא נשארים, לא נהיים אדישים אליו אחרי כמה, ההתרגשות היא בשיאה, זה בעצם איזה בילדאפ של שנתיים, שלוש, כמה שלא לוקח פיתוח של קליק הזה, לרגעים האלה של לבוא ולעשות אותם נכון ולדייק ושהכל... יצליח, זה מתח גדול. זה לחץ מאוד מאוד גדול, אבל אמרתי עוד כן, מי שרוצה להיות בעולם הטילים ולא יודע לספוג לחץ שלא יגיע לשם.
חמש, ארבע, שלוש, שתיים, אחד, פינצה. מנהל הניסוי לוחץ על הכפתור וכמה מאות קילומטרים מערב המהם הטיל שאנשי מינהל הנדסת טילים ורקטות השקיעו עשרות אלפי שעות בפיתוחו, עזב את כאן השיגור. כשיצא הטיל, אין לך מה לעשות, אתה כבר לא יכול להשפיע. אז זה החלק הכי דופק 180, ואתה פשוט בבקשה, בבקשה, בבקשה שזה יעבוד, בבקשה, בבקשה, כולם עם הידיים ככה ומחכים. הטיל הראשון ששיגרו, שנייה אחרי ששיגרו, פשוט לא ראינו שום דבר.
כאילו, זאת אומרת, הטלמטרי, אותה הקלטה שמעבירה את הנתונים, נתונים למסכים, פשוט לא עבדה. עכשיו, זה לא עבד כמה שניות טובות. אתה מפחד גם כי בניסוי יש גם עוד, יש את ה... בגלל הבטיחות, יש מישהו שהמשימה שלו זה להשמיד את הטיל אם הוא מסכן. הוא מסכן משהו.
אז אתה נורא מפחד, זאת אומרת, אתה אומר, רגע, רק שהוא לא ישמיד אותו, שייתן לו... כן לחזור שאנחנו נגיד שזה, שנראה שזה בסדר, אז באמת הוא לא השמיד, וכן, התלמיד חי צריכה לחזור בזמן ממש שאפשר היה להמשיך את המשימה, ואז אנחנו עוברים את הגובה, אנחנו אומרים רגע, כן, עובר את הגובה הזה, כן זה, ואז פה, שם הפעלנו את הגז בצורה יזומה, ואז פעל הגז, אז ראינו, וזה באמת היה, זה היה מאוד מאוד מרגש.
ההצלחה הייתה פנטסטית. כל שלושת הטילים ששוררו בניסוי, כולל המערכת החדשנית לניהוג בגז, פעלו כשורה ופגעו במטרותיהם. רק אחרי זה, כשאתה מסיים את הניסוי, אתה חוזר, נכנס לאוטו, חוזר הביתה, פתאום יש איזה נפילת מתח מרוב כל ה... עוד אותו רגע הייתה כל כך ערני, כל כך... צריך לעשות ככה, בוא תקליטו, בוא תורידו את הנתונים האלה ואז אתה מגיע לרמזור הראשון ווישו, רגע, צריך לנסוע הביתה.
רוב הדברים הנו מעבדו, זה היה די קיצוני לטובה שהרוב עבד בצורה כמעט מושלמת מה שהביא אותנו אחר כך באמת לעשות כאן אפינינג מאוד גדול בראשות המנכ״ל ונשיא אלביט שהגיעו לכאן, כאן במפעל, עם פוטרקים ועמדות והרבה שמחה וסרטים ותשורות לכל האנשים שלקחו חלק בניסוי וכמובן נאומים. ברור שנאומים, איך אפשר שלא? במבט לאחור שאלתי את א', מה לדעתו היה המפתח להצלחת הפרויקט? חד משמעית האנשים. כשהתחלנו אותה באותו דיון התנאה שהיה ב...
נובמבר 21 עם המנכ״ל, שאל אותי מה האתגר הכי גדול שלך, אמרתי לו אני צריך לגייס עוד אנשים טובים. ואז יצאנו בקמפיין להביא עוד אנשים טובים ולמצוא אנשים טובים שיעבדו בסינרגיה ועל עבודת צוות, בלי אגו לחלוטין. אחד מחפה על השני ואחד משתף את השני, זה קודם כל סוד ההצלחה. זה גם בתוך הנדסה, אבל לא פחות מזה, בין הנדסה לגופים האחרים.
אז עכשיו הכדור במגרש שלכם, המאזינים. אם טילים והאתגר של פיתוח טילים עושה לכם את זה, מינהל הנדסת טילים ורקטות בחטיבת יבשה רוצה אתכם. קודם כל מה שאני מחפש הכי הרבה זה הברק בעיניים. אני צריך שתהיה לו תשוקה, שיהיה לו ברק בעיניים, מוטיבציה גבוהה, זה מה שאני מחפש הכי הרבה. אנחנו קולטים פה גם אנשים שיש להם פוטנציאל אבל אין להם עדיין ניסיון.
כמובן שצריך לעבור סף מקצועיות, אבל בסוף אנחנו בוחנים אותם ואם זה לא עבר סף אנחנו לא נקבל, אבל תשוקה וברק זה הכי חשוב, נחישות. א' אומר שהמינהל זקוק למהנדסים מכל דיסציפלינה אפשרית. מהנדסי אווירונאוטיקה, מפתחי תוכנה, מהנדסי מכונות, מהנדסי אלקטרוניקה, מנהלי פרויקט, בעיקר מהנדסי מערכת. והוא מזמין אתכם להגיש את קורות החיים שלכם דרך אתר הגיוס של אלביט, elbitssystemscareer.com. יש ארבע סיבות למה להגיע להנדסה אצלי.
אחת זה קודם כל העיסוק בטילים. לא בכל מקום מפתחים טילים, אומרים רוקט סיינס, מדע הטילים. מדע הטילים הוא מדע מאוד מורכב, הוא כמו שאמרתי מאחד הרבה מאוד תחומי ההנדסה, אבל יותר... מזה הוא דורוש לך להיות בסופר מקצוען כי אין לך אפשרות שנייה שיגרת את הטיל ואם לא עשית את כל הבדיקות ואת כל ההנדסה ואת כל האנליזות לפני פספסת וזו אופרציה יקרה ואופרציה כבדה ואופרציה שלוקח זמן לתכנן דבר נוסף אנחנו בסוף חברה פרטית ואלביט היא חברה פרטית שהיתרון הכי גדול שלה שכשאתה מצדיק שאתה חושב שמשהו צריך אותו, הוא פשוט קורה. אני תמיד נותן את הדוגמה שהיה ניסוי מאוד חשוב בחו"ל, ובאותו זמן לא היו טיסות בגלל קורונה.
והמנכ״ל שאל אותי, תגיד לי, יש לנו פתרון? כמה הניסוי הזה חשוב לקיים אותו עכשיו? אמרתי לו, הסברתי לו למה זה חשוב. שיחה של 40 שניות בטלפון, מאושר לך להביא להם אטוס פרטי ב-40 אלף דולר. אז סוחם אטוס פרטי, זה לא קורה בכל מקום.
דבר נוסף, אני חושב שאנחנו ארגון, אני לא חושב, אני יודע שאנחנו ארגון שאנשים מאוד רוצים להיות בו. בסוף אנשים מחפשים מקום שבו גם אפשר לצמוח, גם יש יחסית גמישות וחופש בעבודה. האנשים מסביב איכותיים מאוד. וכמובן, בסוף אתה עוסק בביטחון. ויש הרבה אנשים שאומרים, אני רוצה לעבוד בחברה שנותנת...
ביטחון ולא בחברה שרק מחפשת לעשות כסף או להתעסק במשחקים או כל דבר אחר והשליחות הזאת של לעסוק בביטחון גם מחברת לכאן אנשים. בקיצור, כדאי מאוד לבוא אלינו, אם לא היה ברור עד עכשיו.
In this house we obey the laws of thermodynamics!
