במקביל לקרבות הבלימה כנגד צבאות ערב הפולשים, ניהל דוד בן גוריון קרבות פוליטיים מרים נגד יריביו בממשלה ובמטה הכללי של צה"ל, כדי לעצב את דמותה של המדינה וכוחות הביטחון שלה כפי שראה בחזונו. אבל הקרב הפנימי הקשה ביותר היה נגד מנחם בגין ומחתרת האצ"ל, שחבריה היו נחושים לנהל מדיניות רכש וביטחון נפרדת מזו של מדינת ישראל. המאבק על צביונה הממלכתי של המדינה הגיע לשיאו עם הגעתה לחופי הארץ של ה'אלטלנה': אירוע שבו ירו לוחמים עבריים זה על זה ברחובותיה של העיר העברית הראשונה.
האזנה נעימה,
רן
תמלול הפרק
טנגווליטי בייס, האיגו הזלמד. עושים היסטוריה עם רן לוי.
תודה רבה ב-14 במאי 1948 הכריז דוד בן גוריון על הקמת המדינה. פחות מ-24 שעות לאחר מכן פלשו לארץ צוותיהם של מצרים, סוריה, ירדן ועיראק והצטרפו ללוחמים המתנדבים של צבא ההצלה של פאוזי קאוג'י וצבא הג'יהאד הקדוש של המופתי חאג' אמין אל-חוסייני. מדינת ישראל הצעירה בקושי הספיקה להתאושש ממלחמת האזרחים שפרצה בארץ אחרי הכרזת האו"ם על תוכנית החלוקה בכ"ט בנובמבר הוחבר לצבא בפני סכנה קיומית משמעותית הרבה יותר. בצפון כבש הצבא הסורי את קיבוץ משמר הירדן ואיים לנתק את אצבע הגליל משאר המדינה. הצבא העיראקי התבסס בג'נין ולטש עיניים לכיוון מרכז המדינה.
הליגיון הערבי הירדני, הצבא החזק והמיומן ביותר במערכה, כבש את הרובע היהודי והשתלט על רכס לטרון כשהוא מנתק את קווי האספקה לירושלים ומעמיד את היישוב היהודי בעיר בסכנת הרעבה. בדרום חסם חיל המשלוח המצרי את הדרך אל הנגב ואיים להצטרף לשאר הצבאות הערבים ביצירת טבעת חנק סביב תל אביב. כוחות ההגנה של היישוב, שהתארגנו במהירות למבנה של 12 חטיבות לוחמות, ניהלו קרבות בלימה הירואיים כנגד הפולשים בארבע חזיתות שונות אבל היתרון הברור של הכוחות הערבים בתחום החימוש הכבד, לצד חוסר הניסיון של הכוחות העבריים בלוחמה כנגד צבאות סדירים, נתנו את אותותיהם. התקפותיהן של חטיבת כרמלי על הכוח העיראקי בג'נין, ושל חטיבת גבעתי על חיל המשלוח המצרי באזור אשנוד, נעדפו במחיר של עשרות רבות של הרוגים. שלושה ניסיונות שונים של חטיבות שבע, הראל ויפתח לסלק את כוחות הליגיון מלטרון, הסתיימו גם הם בכישלון במחיר של לא פחות מ-150 אבדות.
אבל למרות כל הכישלונות המדממים האלה, ליוזמות ההתקפיות של כוחות היישוב היו בכל זאת השפעה מכרעת על שדה הקרב, כפי שמספר לנו ההיסטוריון יואב גלבר, פרופסור אמריטוס באוניברסיטת חיפה. מתחילת יוני, סוף מאי תחילת יוני, קרב לטרון השני, 31 במאי, הקרב בג'נין, 3-4 ביוני, הקרב באשדוד, 4 ביוני, היוזמה עוברת לידי צה״ל. זאת אומרת, עד אז זה הפלישה הערבית והמאמצים לבלום אותה. שלוש התקפות הנגד האלה, שכל אחת מהן הייתה כישלון לפני הצבועות. אבל בצירוף שלהן הן מייצגות את נקודת המפנה במלחמה.
מכאן והלאה היוזמה ב-90% למעט כמה ניסיונות מקומיים היא יוזמה של צה"ל. הצבאות הערביים, שבעצמם הוקמו אך לא מכבר, עדיין לא היו מאורגנים ללחימה ממושכת וסבלו מקשיים לוגיסטיים רבים. הקשיים האלה בצירוף האבדות הכבדות שספגו הכוחות הערביים הביאו לכך שכשהציע הרוזן פולקר ברנדוט, המתווך מטעם האו"ם, הפוגה זמנית של ארבעה שבועות בלחימה, שני הצדדים הסכימו לה, וב-1 ביוני 1948 נכנסה לתוקפה ההפוגה הקצובה. על פניו, ההפוגה הייתה אמורה להקפיא את המצב הקיים, וכאן להשפיע על שני הצדדים הלוחמים באותה המידה. בפועל, עם זאת, ההפוגה היטיבה עם כוחות היישוב הרבה יותר מאשר עם צבאות הרב.
אמנם האמברגו שהטילה הקהילה הבינלאומית על מכירת נשק היה תקף לשני הצדדים הלוחמים, אבל בפועל, מספר פרופסור גלבר, הם סבלו מהאמברגו הרבה יותר מאיתנו כי הם לא היו ערוכים לרכש נשק לא חוקי, מה שכל המערך שלנו היה בנוי עליו, לא קיבלנו הספקה רשמית מאף אחד. בן גוריון, שקרא את המפה הגיאופוליטית וזיהה מבעוד מועד את הפוטנציאל לפלישה של צבאות הרב הסדירים, דאג לרכש מחתרתי של כלי נשק ותחמושת שהמתינו במחסנים באיטליה, צרפת ונמלים נוספים וכעת, לאחר קום המדינה, הובאו במהירות אל חופי הארץ. כך למשל הוחלפו חמשת הנפוליאונצ'יקים, תותחים מיושנים מעודפי מלחמת העולם הראשונה ולא פחות מ-150 כלי ארטילריה מתקדמים שנפרסו בגזרות השונות. גם מצבת כוח האדם של כוחות היישוב השתפרה במידה משמעותית. עשרות אלפי לוחמים חדשים, הן מקרב תושבי הארץ הוותיקים והן מקרב העולים החדשים, גויסו לחטיבות השונות.
אליהם הצטרפו כ-5,000 מתנדבים מחוץ לארץ, יהודים ולא יהודים, רבים מהם בעלי ניסיון קרבי בצבאות מדינות המוצא שלהם, שלמרות שלא התכוונו לעשות עלייה, החליטו בכל זאת לתרום מיכולתם וניסיונם לצבא העברי הצעיר. חלק מהמתנדבים הצטרפו ליחידות השדה במסגרת יחידות מיוחדות שהוקמו לשם כך, כמו למשל הקומנדו הצרפתי, פלוגה של כ-100 מתנדבים דוברי צרפתית שלחמו במסגרת הגדוד התשיעי של חטיבת הנגב, וגם יחידת התותחנים האנגלו-סקסית שכללה כ-40 מתנדבים מארצות הברית, קנדה ודרום אפריקה, וביניהם אפילו אינדיאני אחד משבט הנווחו. אבל התרומה המשמעותית ביותר של אותם מתנדבים מחוץ לארץ הייתה ללא צל של ספק במישור המקצועי. רבים מאותם מתנדבים היו אנשי מקצוע בתחומים שבהם ליישוב היהודי לא היה כל כך מה להציע. הדוגמה הבולטת ביותר היא זו של חיל האוויר המתפתח, שכמעט כל המפקדים שלו היו מתנדבים מחו"ל ששירתו במלחמת העולם השנייה, ושפת הדיבור המקובלת בטייסות הייתה האנגלית.
ולבסוף, ישראל ניצלה את ההפוגה כדי להשלים את הטרנספורמציה של כוחות ההגנה ממיליציה מחתרתית לצבא סדיר. טרנספורמציה שהחלה עוד במסגרת מבצע נחשון, בטרם ההכרזה הרשמית על הקמת המדינה. נחשון היא נקודת מפנה חשובה מאוד. התברר מה זה להחזיק אנשים בשודה. במיליציה, בהגנה, גם בפלמ"ח, הבסיסים היו ביישובים.
את הנשק היו מוציאים לקראת פשיטה ומחזירים לנשק אחרי הפשיטה והוא היה אחראי לנקות אותו ולשמור עליו תקין ואת האוכל בישלו האקונומיות בחדר אוכל של הקיבוץ והמגורים היו בקיבוץ והשירותים היו בקיבוץ פתאום יש לך 1,500 איש בשדה שצריכים לחיות בשדה הם אף פעם לא רכוזו הייתי בתנועת נוער, לא התנסו בזה ושם היו גם מגפות, דיזנטריה, טיפוס, עניינים של שירותים האלף בית של שגרה צבאית נלמד בנחשון התחילו ללמוד מה הבעיות של צבא ושל חיי צבא ושל שגרה צבאית ב-26 במאי, עוד לפני כניסת ההפוגה לתוקף, הוציא בן גוריון את פקודת צבא ההגנה לישראל, שבמסגרתה הוא הורה על הקמתו של צה"ל כגוף הצבאי היחיד של המדינה העברית. הפקודה נכנסה לתוקף ב-1 ביוני, ומספר שבועות לאחר מכן נערך טקס השבעה כללי לכל חיילי צה"ל. במישור האופרטיבי, הצבא החדש ניצל את ההפוגה כדי לארגן את הכוחות הלוחמים. שעד אז פעלו כחטיבות עצמאיות תחת פיקודו הישיר של המטה הכללי, למסגרת של חזיתות שלכל אחת מהן הייתה מפקדה עצמאית שהייתה מסוגלת לנהל את הכוחות שבשטחה בצורה יעילה יותר.
אבל המעבר של ההגנה ממיליציה חמושה לצבא סדיר לא תמיד היה קל.
ופשוט. עד קום המדינה, השליטה על כוחות הביטחון של היישוב הייתה מבוזרת בין שלושה גופים שונים. המפקדה הארצית, שהייתה אחראית על ההיבטים המדיניים של פעילויות ההגנה, ועד הביטחון של הסוכנות היהודית, שהיה אמון על הוצאת צווי גיוס, ומשרד הביטחון שניהל את ענייני התקציב. דוד בן גוריון לא אהב את המבנה המשולש הזה, ובמיוחד את המפקדה הארצית, שהייתה גוף פוליטי מובהק. הוא ביקש לארגן מחדש את השליטה על הצבא הישראלי, כך שהיא תהיה נתונה בידי משרד הביטחון בלבד.
לכן, בראשית מאי, לקראת הכרזת המדינה, הורה בן גוריון לפזר את המפקדה הארצית, ופיטר את מי שעמל בראשה. ישראל גלילי, מוותיקי מפקדיה של ההגנה. לקראת הכרזת המדינה הוא אומר, אין יותר מקום למפקדה הארצית, המפקדה הארצית היא לא מפקדה, היא גוף פוליטי, שבנוי על שוויון בין פועלים והסתדרות לאזרחים. וגלילי, מכיוון שהוא עובד שנים עם ראשי ההגנה, הוא מקובל עליהם כאוטוריטה, והוא מתחרה באוטוריטה של בן גוריון, את בן גוריון הם פחות מכירים. חלקם לא מכירים בכלל, הם לא מכירים בו כסמכות צבאית, כי הוא לא עוסק בעניינים טקטיים כל השנים, והם נשמעים לגלילי.
ובשני במאי בן גוריון מודיע לגלילי שהוא מבטל את המפקדה הארצית, ואז מתבטל גם המינוי של ראש מפקדה ארצית, וראשי האגפים במטה, נבהלים ומתפטרים, אומרים, מה אתה מפטר גלילי? אנחנו עובדים איתו, עם מי נעבוד? אתה עסוק במיליון דברים אחרים. בשלושה במאי שלחו ראשי האגפים במטכ"ל מכתב התראה לבן גוריון והודיעו לו על כוונתם להתפטר במחאה על פיטוריו של גלילי. אם לא יוסדר העניין בתוך 12 השעות הקרובות, הם כתבו לו, יפסיקו ראשי האגפים במטכ"ל לראות את עצמם אחראים להנהלת העניינים.
בלית ברירה הסכים בן גוריון להחזיר את גלילי, אבל לא לתפקידו המקורי כראש המפקדה הארצית, אלא כיועץ מיוחד. הסידור הזה הביא לסיומו את מרד הגנרלים ואפשר לראשי האגפים במטכ"ל לרדת מהעץ. לא חלפו חודשיים ושוב משבר. כאמור, במרוצת ההפוגה של חודש יוני התארגנו כוחות הצבא החדש למבנה של חזיתות. הבחירה הטבעית לתפקיד מפקד חזית המרכז הייתה יגאל אלון, קצין עתיר ניסיון שפיקד על חטיבות הפלמ"ח כבר מראשית המלחמה.
אבל בן גוריון לא הסכים למינוי הזה. לא בגלל אלון עצמו באופן אישי, אלא מכיוון שבן גוריון לא האמין שמפקדי ההגנה, על כל גבורתם ויכולותיהם, מתאימים לפקד על הצבא הישראלי הסדיר. הוא העריך שהחשיבה הצבאית של אלון וחבריו בצמרת ההגנה מושפעת יותר מדי מתפיסות של לוחמת גריל, כאלה שהדגישו תמרון, ניידות והפתעה, ופחות מדי מחשיבה צבאית קלאסית של תורטיקנים כדוגמת קרל פון קלאוזוביץ' הגרמני. על כן בן גוריון דרבן את צמרת ההגנה לקלוט לשורותיה קצינים משוחררים של הצבא הבריטי כדי לנצל את ההשכלה והניסיון שלהם בפיקוד על צבא סדיר. בסיבה זו העדיף בן גוריון למנות לתפקיד מפקד חזית המרכז את מרדכי מקלף.
מייג'ור לשעבר בצבא הבריטי. כפי שאירע בפעם הקודמת, שוב סירבו קציני המטכ"ל לקבל את המינוי שהוצנח עליהם. כך רשם בן גוריון ביומנו. ציטוט, כשהודעתי הבוקר ליגאל ידין וצבי אלון את מסכנותיי, האיימו עליי בזעזוע ובהרס בנוסח הישן. ההסתערות העיקרית הייתה מכוונת כמובן נגד מינויו של מקלף למפקד חזית.
יגאל ידין דרש דווקא את יגאל אלון. נימוקיו מקלף לא מנוסה והקמת המטה תדרוש הרבה זמן. סוף ציטוט. ידין ומספר ראשי אגפים נוספים שוב הגישו מכתבי התפטרות, אבל הפעם, בניגוד למשבר הקודם, הם לא הסתפקו בלשלוח אותם לבן גוריון לבדו, אלא שלחו אותקים גם לשאר חברי הממשלה. הצעד הזה אילץ את בן גוריון לחשוף את המחלוקות הפנימיות בצמרת הביטחונית לעיני שאר חברי הממשלה, ואלה מיהרו לנצל את ההזדמנות כדי להתנגח בבן גוריון ולנסות ולחלץ מידיו את השליטה הריכוזית שלו על הצבא.
הממשלה החליטה על הקמתה של ועדת בדיקה מיוחדת בת חמישה שרים, שדיוניה התרכזו לא רק בשאלת היחסים בתוך הפיקוד הצבאי והביטחוני, אלא גם באופן שבו ניהל בן גוריון את המלחמה כולה. הוועדה שמעה עדויות של כל חברי המטכ"ל וקצינים בכירים אחרים, ולמרות שבן גוריון ניסה להציג את מרד גנרלים השני מרד פוליטי במהותו? מסקנות הוועדה הצדיקו לחלוטין את טענותיהם של ישראל גלילי וראשי האגפים לגבי תפיסתו השגויה של בן גוריון בראייתם את האופן שבו הוא ניהל וארגן את מערכת הביטחון. הוועדה המליצה על הקמתו של מינהל כללי לענייני צבא כדרך להפריד בין הדרג המדיני, קרי בן גוריון, לדרג הצבאי. החלטת הוועדה הייתה מהלומה רצינית להוקרתו של בן גוריון, והוא הגיב בהתאם.
עוד באותו הערב הוא שלח מכתב לחברי הוועדה, שבו הוא הודיע להם שהוא מתפטר מתפקידו כראש הממשלה ושר הביטחון. המכתב של בן גוריון היכה את כולם בתדהמה. צריך לזכור שכל ההתרחכים והבכישות הפוליטיות הללו התרחשו תוך כדי קרבות הבלימה העקובים מדם של ראשית המלחמה. לכולם היה ברור שאף אחד לא מסוגל להחליף את בן גוריון בראש ההנהגה בימים קשים אלה, ולחברי ועדת החמישה לא נותר ברירה אלא לנסות ולמצוא מוצא של כבוד מהמשבר החריף שאליו הם תמרנו את עצמם. בן גוריון ויגאל אלון נפגשו בביתו של בן גוריון והסכימו שאלון יוותר על פיקוד החזית ובתמורה יקבל תפקיד פיקודי אחר.
כל מסקנות הוועדה נגנזו, ומכאן ואילך איש לא העז להתנגד לבן גוריון בכל מה שנוגע. לניהול ענייני הביטחון.
בתשעה ביולי הגיעה ההפוגה הזמנית לסיומה וקרבות מלחמת העצמאות התחדשו במלוא עוזם. הפעם, בניגוד לקדחתנות המאולתרת שבה נאלצו כוחות ההגנה להתארגן כנגד פלישת צבאות ערב, צה"ל היה ערוך ומוכן להמשך הלחימה.
בצפון יצאו כוחותיהם של חטיבה 7 וחטיבת כרמלי למתקפה כנגד כוחות צבא ההצלה. בסדרה של קרבות לאורך עשרה ימים הכו כוחות צה"ל את צבא ההצלה שוק על ירך וכבשו את הגליל המערבי כולו וחלקים נרחבים מהגליל התחתון, כולל את נצרת, שם נצבעה מפקדת צבא ההצלה. פאוזי קאוקג'י עצמו הצליח לחמוק מהעיר לפני נפילתה והעתיק את מפקדתו לתרחישה, סמוך למעלות של ימינו. מזרחה משם, באזור משמר הירדן, ניסו חטיבת עודד וחטיבת כרמלי לדחוק את ראש הגשר של הצבא האסורי במסגרת מבצע ברוש. ההתקפה הראשונה הייתה מוצלחת וכוחות צה"ל השתלטו על מספר עמדות חשובות, אבל כבר למחרת יצאו אסורים למיטב.
והשתלטו מחדש על כמעט כל הנקודות שנכבשו מהם ביממה הקודמת. בעשרת הימים הבאים נערכו מספר קרבות בכל הגזרה, אבל קווי החזית לא השתנו במידה משמעותית. מבצע ברוש אם כן נכשל בהשגת יעדיו הראשיים, אבל מכאן ואילך לא נקטו אסורים בפעולות התקפיות, והאיום בניתוק אצבע הגליל הוסר. ההצלחה הגדולה ביותר של צה"ל בקרבות שאחרי ההפוגה הייתה ללא צלם של ספק במבצע דני, שמטרתו הראשית הייתה להרחיב את פרוזדור התנועה לירושלים ולהשיג שליטה על מקורות מים באזור ראש העין. מי שפיקד על המבצע היה יגאל אלון, שקיבל את התפקיד במסגרת הסולחה של מרד הגנרלים השני.
דני היה המבצע הראשון שבו הפעיל צה"ל כוחות בהיקף של אוגדה שלמה, או ארבע חטיבות מלאות. כבר ביום הראשון למבצע נכבש שדה התעופה בלוד, כמו גם לוד עצמה, רמלה ואין כרם, וב-12 ביולי נכבשה גם ראש העין מידי הצבא העיראקי. מבצע דני עלה לצה"ל בדמים רבים, לא פחות מ-179 חיילים נהרגו בקרבות האלה, אבל הוא הצליח להרחיק את הליגיון הירדני ואת כוחות צבא הג'יהאד הקדוש מאזור השפלה. מכאן ואילך הליגיון הירדני איבד את היוזמה במלחמה כולה. בחזית הדרומית המשיכו מצרים לתקוף יישובים יהודיים מבודדים, כדוגמת נגבה, בארות יצחק וג'וליס, אבל למעט כפר דרום, שננטש על ידי מגיניו בעקבות מחסור בנשק ותחמושת, כל ההתקפות המצריות נכשלו ונעדפו.
אם כן, בתוך עשרה ימי לחימה בלבד מאז תום ההפוגה הראשונה, הצליחו כוחות צה"ל לדחוק את כוחות האויב בכמעט כל החזיתות. המכות שספגו צבאות ערב תרבנו את האו"ם לדרוש מהצדדים הפוגה נוספת. ישראל, שהייתה בתנופת ניצחון, התנגדה ליוזמה הזו כמובן, אבל האיום של האו"ם בסנקציות בינלאומיות עשה את שלו, וב-19 ביולי, אחרי עשרה ימים של לחימה, הוכרזה הפסקת אש נוספת, הפעם ללא מועד סיום מוגדר. היחידים שלא ראו את עצמם כפופים להפסקת האש הזו היו כוחותיו של צבא ההצלה, שבאוקטובר כבשו משלטים ליד מנארה וצלפו על כבישי אצבע הגליל. בתגובה, בשלהי אותו החודש, יצא הצה"ל למבצע חירם, מבצע בזק של 60 שעות, שבו הצליחו ארבע חטיבות של צה"ל להשלים את כיבושם של הגליל המרכזי והגליל העליון.
כולו, כולל אזור הר מירון, טרחישה וסאסא, שהייתה צומת דרכים חשובה מבחינה מבצעית. צבא ההצלה מוגר סופית נאלץ לסגת לתוך לבנון, ושם הוא התפרק בתוך זמן קצר. קאוג'י עצמו הצליח לברוח לסוריה, שם העביר את שארית חייו עד שהלך לעולמו בשנת 1977.
למעט יישובי הנגב, שעדיין היו מנותקים משאר המדינה, בשלב הזה של המלחמה האיום המיידי על קיומה של ישראל הוסר, וצבאות הרב השונים היו עסוקים יותר בללקק את הפצעים שלהם מאשר במחשבות על כיבושה של תל אביב. אבל דווקא בשלב שבו פחת האיום החיצוני, הרים את ראשו איום ישן חדש. מסוכן לא פחות לעתידה של המדינה הצעירה.
תנועת הציונות הרוויזיוניסטית הייתה זרם בתוך התנועה הציונית העולמית בהובלתו של זאב ז'בוטינסקי. הרוויזיוניסטים התנגדו למה שראו כמדיניות פייסנית של חיים ויצמן כלפי הממשלה הבריטית ודרשו חשיבה מחדש, רוויזיה של המדיניות הזו. בשנת 1923 פרשה התנועה הרוויזיוניסטית מההסתדרות הציונית הכללית וייסדה בארץ ישראל שורה של גופים וארגונים משלה שקראו תיגר על הדומיננטיות של תנועת הפועלים בהנהגת היישוב. ארגונים כדוגמת תנועת הנוער באיתר, הסתדרות העובדים הלאומית, קופת חולים לאומית, כלי תקשורת עצמאיים ועוד. המתיחות ההולכת וגוברת בין פעילי תנועת העובדים לבין הרוויזיוניסטים באה לידי ביטוי בעימותים אלימים שפרצו ביניהם מדי פעם בעיקר סביב שביתות, הפגנות ותהלוכות.
אחת המחלוקות הקשות בתוך היישוב בשנות ה-20 וה-30 הייתה סביב החלטתה של הנהגת היישוב להבליג על תקיפות ערביות כנגד יישובים יהודיים. בעוד שהתומכים בהפלגה הזו ראו בה רע הכרחי כדי להשיג את תמיכתה של ממשלת המנדט, היו רבים בתוך היישוב שביקשו להכות באויב באופן אקטיבי. ב-1931 החליטה קבוצה של אנשי ההגנה שהתנגדו להבלגה לפרוש מהארגון ולהקים מסגרת עצמאית בשם ארגון ההגנה ב'. הגישה הניצית של אנשי ההגנה ב' התאימה לתפיסותיו של זאב ז'בוטינסקי כמו אקדח לכף היד, ובתוך שנים ספורות הפך הארגון הפורש לזרוע הצבאית הראשית של התנועה הרוויזיוניסטית. ושינה את שמו לארגון הצבאי הלאומי, האצ"ל.
במהלך המרד הערבי בין השנים 1936 ו-1937 ובהתאם לקו הניצי שהם אימצו, ערכו אנשי האצ"ל פעולות תגמול אלימות כנגד האוכלוסייה הערבית המקומית בתגובה לרצח של יהודים. הבריטים לא היו מוכנים לקבל יוזמות עין תחת עין שכאלה, והחלו לעצור את פעילי האצ"ל ואפילו לגזור עליהם עונשי מוות. הראשון שהוצא לאורג ב-1938 היה שלמה בן יוסף, איש אצ"ל שנתפס כשניסה להשליך רימון לתוך אוטובוס ערבי הומה אדם. אנשי האצ"ל הגיבו לאוצר על ההורג בפעולות תגמול נוספות, כדוגמת פיגוע בשוק של חיפה שבו נהרגו 50 ערבים חפים מפשע. הנהגת היישוב התנגדה נחרצות לפעולות התגמול האלה.
בן גוריון וחבריו חששו שלא רק שפיגועי הטרור האלה יחבלו בסיכוי להביא לשינוי לטובה במדיניות הבריטית, הם גם עלולים להביא ללחץ בריטי על היישוב, שיפגע במאמצים להקים בסתר כוח צבאי משמעותי. המתיחות בין ההגנה והאצ"ל הגיעה לשיא. אנשי ההגנה אסרו איש אצ"ל שהיה מעורב בפיגוע בחיפה, ובתגובה חטפו אנשי האצ"ל את אחד ממפקדי ההגנה. למרות שעל פני השטח נדמה היה שהמחלוקת נסובה סביב מדיניות ההבלגה, פרופ' גלבר מגלה לנו שהסיבה האמיתית לאיבה בין המחנות הייתה עמוקה יותר. התחרות האמיתית הייתה בין ההגנה לאצ"ל, כי מאחורי האצ"ל עמד גוף פוליטי שראה את עצמו אלטרנטיבה לתנועת העבודה בהנהגת היישוב.
זו הייתה מלחמה על ההנהגה, בלי חלופת. אבל הבעיה האמיתית, והיא רחבה יותר מאצ"ל ולכי, כי פה נכנס להגלטונה גם הפלמ"ח. המלחמה היא גם תקופת מעבר מחברה שבנויה על בסיס וולונטרי לגוף הזה שנקרא המדינה בדרך לא הייתה שום חובה להשתייך מי שרצה ראה את עצמו חלק ממנה מי שלא, לא היישוב המאורגן זה לא מושג פוליטי זה מושג חברתי קודם כל וזה הבסיס לאוטונומיה היהודית האוטונומיה היא על הבסיס הזה, היא לא הבסיס. הייתי אומר, ההגדרה היא כזאת, א', היישוב המאורגן הוא גם מציוני, מי שלא ציוני הוא פורש, והפורשים הראשונים זה לא אצל ולכי או הרוויזיוניסטים, הפורשים הראשונים היו החרדים, ואחריהם המופסים שהתגלגלו לפרקציונרים ואחר כך לקומוניסטים. הם לא היו ציונים, אז הם לא חלק מהיישוב המאורגן.
התנאי השני להשתייכות ליישוב המאורגן זה קבלת המרות של מוסדות היישוב. ופה הרוויזיוניסטים היו ציונים, אבל לא קיבלו את מרות מוסדות היישוב. ולכן גם הם נחשבו לפורשים. ציונים הם לא היו פחות מאנשי ההגנה, חלקם אולי יותר. ב-1938, בעקבות ההגבלות שהטילו הבריטים על עלייה יהודית לארץ ישראל, החל האצ"ל לפעול גם כנגד ממשלת המנדט.
חוליות של האצ"ל התנגשו בחייהם של קצינים וחיילים בריטים והשמידו מתקני חשמל ותקשורת של הממשל. למרות זאת, כשפרצה מלחמת העולם השנייה, הורה ז'בוטינסקי על הפסקת הפעילות הזו כדי שלא להפריע לבריטים להילחם בצורר הנאצי. היו לוחמי אצ"ל שלחמו כתף אל כתף עם הבריטים. דוד רזיאל, מפקד הארגון, אפילו נהרג בפעולת חבלה מטעם הבריטים בעיראק. ב-1940 הלך זאב ז'בוטינסקי לעולמו.
שלוש שנים לאחר מכן הגיע ארצה מנחם בגין, פעיל בולט במחנה הרוויזיוניסטי, ונטל את הפיקוד על האצ"ל. בגין המיליטנטי החליט על סיום שביתת הנשק מול הבריטים, והאצ"ל שב לפגוע במתקנים וסמלי שלטון בריטים בארץ ישראל. משרדי הממשלה, מס הכנסה וכדומה. ההגנה, האצ"ל והלח"י ניהלו ביניהם מגעים כדי להגיע להסכמה כלשהי לגבי המדיניות כנגד הממשלה הבריטית, אבל המגעים האלה התפוצצו ב-1944 בעקבות פעולה שבה התנגשו שני פעילים של מחתרת הלח"י, ארגון מיליטנטי קיצוני שהתפצל מתוך האצ"ל, בלורד מוין, השר הבריטי לענייני המזרח התיכון. הרצח הזה עורר זעזוע רב בבריטניה.
וינסטון צ'רצ'יל, שמוין היה חברו הקרוב, אמר כך על הרצח. ציטוט, אם חלומותינו למען הציונות הסתיימו בעשן אקדחיהם של מתנגשים, ומאמצינו למען עתיד הציונות יניבו כנופיות חדשות של גנגסטרים שלא היו מביישים את גרמניה הנאצית, רבים כמוני ייאלצו לשקול מחדש את תמיכתנו ברעיון הציוני, סוף ציטוט. ההתנגשות בלורד מוין עוררה ביקורת קשה בקרב היישוב על האצ"ל ועל הלח"י. בן גוריון, שכבר צפה את נסיגתם של הבריטים מארץ ישראל בתום המלחמה, חשש שבוואקום השלטוני שייווצר בארץ יטילו הארגונים הפורשים את חיטתם על שאר היישוב. מדוע לא יאמרו הפורשים בעיריית תל אביב, טהה בן גוריון בקול רם, שהם דורשים ממנה להסתלק ושהם מושיבים שם קומיסר?
על כן, בדצמבר 1944 החליטה הנהגת היישוב, בהובלתו של בן גוריון, על עליית מדרגה במאבק כנגד הפרושים. זה היה הרקע למה שמוכר לנו כיום בתור הסזון, קיצור של הביטוי הצרפתי לסזון דשסה, עונת הציד. מי שנחשדו בחברות או תמיכה באצ"ל ובלח"י הוצאו ממוסדות היישוב, פוטרו ממקומות עבודתם וילדיהם סולקו מבתי הספר והגנים. פעילי ההגנה חטפו אנשי אצ"ל וכלאו אותם, ואף העבירו לבריטים מידע על זהותם של חברי הארגון ומיקומי מסתורי נשק ותחמושת שלהם. במקרים מסוימים אנשי ההגנה אף הסגירו פעילי אצ"ל לידי הבריטים.
האצ"ל ספג מכה קשה ופעיליו היו נכונים להתעמת עם אנשי ההגנה, אבל מנחם בגין היה נחרץ. יהיה מה שיהיה, הוא אמר, חיילינו לא ירימו את נשקם כנגד יהודים יריבים, אף במחיר מחיר הקורבנות היקרים ביותר, אף במחיר החיסול. אני חייב לומר שאלה היו אולי הימים הקשים ביותר בכל תקופת המחתרת. ולא רק חיש. בתקופה ההיא היה גם משבר אמון רציני ביני ובין חיילי האצ"ל.
רבים מהם לא יכלו להבין איך אנחנו נותנים לחטוף את המפקדים שלנו, להזכיר אותם בידי הבריטים. היו גם לצערי עינויים, היו דברים חמורים ביותר. ואף על פי כן הם קיבלו הוראה לא להרים יד, לא להשתמש בנשק. ולכן שאלו האם זה כך צריך להיות. גם מצידו השני של המדרס סירבו להשתתף בפעולות נגד האצ"ל, ושניים מחברי הנהלת הסוכנות היהודית אפילו התפטרו מתפקידם.
כך למשל כתב יגאל אלון, ציטוט, הייתי שלם בשעתו עם החלטת הסמכות הלאומית העליונה של אותם ימים לאחוז באמצעים תקיפים נגד ארגוני מחתרת הפורשים. הסתייגותי והסתייגות רבים מחבריי הייתה משיתוף הפעולה עם השלטון הבריטי במערכה כנגד הפורשים. האמנו כי ההגנה יכולה וצריכה לעשות זאת בכוחות עצמה. משנפלה ההכרעה הדמוקרטית, בניגוד לדעתנו, ביקשתי לשחררני מתפקידי כמפקד המבצע. כך עשו גם רבים מחבריי, בקשתנו נתמלאה.
סוף ציטוט. הלחץ הציבורי הוביל להפסקת הפעולות נגד המחתרות הפורשות, ובתום מלחמת העולם שבו ההגנה, האצ"ל והלח"י לשתף פעולה ביניהן במאבק נגד הבריטים במסגרת תנועת המרי העברי, שהייתה משותפת לשלושת המחתרות. אבל גם שיתוף הפעולה הזה לא החזיק זמן רב. בתגובה לאירועי השבת השחורה, שבה פשטו הבריטים על יישובים יהודיים רבים ואסרו פעילי הגנה רבים, החליטה תנועת המר"י לפגוע במשרדי המזכירות הראשית של ממשלת המנדט ששכנה במלון המלך דוד בירושלים. בעקבות התערבותו של חיים ויצמן, שדרש להפסיק את הפעולות הצבאיות נגד הבריטים, הוחלט לדחות את הפעולה אבל בגין החליט להוציא אותה לפועל בכל זאת.
ב-22 ביולי 1946, קרוב לשעה 12 וחצי בצהריים, שעה שבה המלון היה הומה אדם, הופעלו שורה של מטעני נפץ שהיו מוטמנים בכדי חלב, וכל האגף הדרומי של המלון קרס על יושביו. 90 איש נהרגו, בהם 15 יהודים.
אני מודה שזו אפשרות לדבר ראשונה לבריטים ולהסביר להם שאנחנו נתנו תודעה קצרה להתנצל על המקום. אם זו התנצלה הייתה נותנת, אף אחד לא היה נפגע בכלל. אבל ההתנצלה של המקום הייתה נפגעת באנשים במקום, וזו הייתה הטרגדיה. אנחנו לא רצינו לקרוא כלום בקשר לתנועה ההיסטורית הזאת. הפיגוע הקשה עורר זעזוע עמוק ביישוב ושיתוף הפעולה בין המחתרות הופסק שוב.
עם ההכרזה על תוכנית החלוקה של האו"ם ופרוץ מלחמת העצמאות, נדמה היה שכל המעורבים בדבר היו מוכנים לשים את המחלוקות מאחוריהם ולאחד כוחות למען הקמתה של המדינה היהודית. האצ"ל והלח"י קיבלו את מרותם של מפקדי ההגנה ובתחילת יוני 1948 חתמו מנחם בגין וישראל גלילי על הסכם שבמסגרתו השתלבו אנשי המחתרות בצה"ל. בגין הודיע בחגיגיות כי ציטוט אין צורך במחתרת עברית, במדינת ישראל נהיה חיילים ובונים, לחוקי הנשמה כי חוקינו הם, ואת ממשלתה נכבד כי ממשלתנו היא. סוף ציטוט. אבל היו שתי קבוצות של אנשי אצ"ל שאותו הסכם לא חל עליהן.
הראשונה הייתה יחידות האצ"ל בירושלים, שמכיוון שמעמדה של העיר עדיין לא הוסכם סופית, המשיכו להחזיק בעצמאותם. הקבוצה השנייה הייתה פעיליו של האצ"ל בחוץ לארץ. לאצ"ל, כמעט מראשיתו, הייתה תביעת רגל משמעותית באירופה, בצורת תאים מחתרתיים שהיו אמונים על ארגון עלייה בלתי לגלית, הכשרה צבאית של עולים צעירים, ורכש של נשק ותחמושת. במסגרת הסכם ההפוגה שעליו חתמה ממשלת ישראל, הממשלה התחייבה לעצור את פעולות העלייה ורכש הנשק, אבל אותם פעילים בחו"ל לא ראו את עצמם מחויבים למדיניות של הממשלה, ואפילו לא להסכם שיתוף הפעולה שעליו חתם בגין. ב-11 ביוני, באותו היום שבו נכנסה לתוקף ההפוגה בת ארבעת השבועות, יצאה לדרכה מנמל בדרום צרפת אונייה שרכשו אנשי האצ"ל מעודפי הצי האמריקני.
אונייה שהייתה עמוסה ב-900 עולים חדשים, פליטי שואה ומאות טונות של רובים, כליאים ופצצות. שמה של האונייה היה "אלטלנה", שם העט שבו חתם זאב שבוטינסקי על רבים מכתביו. ההחלטה לשלוח את האלטלנה לישראל הפתיעה את כולם. כולל את מנחם בגין עצמו. למרות שבגין מנסה לעצור אותם.
זאת אומרת, לא נשמעים בכלל להנהגה המקומית של העצם? לא, אין ביניהם הרבה קשר. זה לא היה מערכת תקשורת מסודרת. אבל נדמה לי שבגין איכשהו העביר להם להתעכב עם המשלוח, לא לעצור אותו, אבל לעכב אותו, והם שלחו בחוזר.
למרות שהגעתו של משלוח הנשק לא תואמה איתו מראש, בגין, שנפגש עם נציגי הממשלה טרם הגעתה של האלטלנה לחופי הארץ, התעקש שחמישית מהנשק שעל סיפונה יועבר ליחידות האצ"ל בירושלים, והשאר יחולק בין יחידות צה"ל השונות עם קדימות לגדודי האצ"ל. שהשתלבו בו. ובן גוריון אמר, סליחה, יש מדינה ואנחנו מחליטים למי נותנים נשק ואיפה, וזה לא עניין שלכם.
ב-20 ביוני הגיעה האלטלנה לחופי הארץ. מכיוון שפריקת עולים ותחמושת הייתה הפרה ברורה של תנאי הפסקת האש, כיוונו השלטונות את האונייה צפונה לכפר ויטק. רחוק מעיניהם הבוכנות של פקחי האו"ם. בוויטקין עגנה האלטלנה קרוב לחוף והחלה לפרוק את מטענה. העולים החדשים פוזרו בין היישובים השונים באזור, וארגזי התחמושת הועברו למשאיות.
אבל בגין עדיין עמד בסירובו למסור את הנשק והתחמושת לידי צה"ל. הממשלה התכנסה לדיון דחוף, שבו אמר בן גוריון את הדברים הבאים. ציטוט, אי אפשר שיהיו שני צבאות ואי אפשר שתהיינה שתי מדינות ומר בגין יעשה ככל העולה על רוחו. נהגנו עד גבול הפשרנות האפשרית. עלינו להחליט אם למסור את השלטון בידי בגין ולפזר את הצבא שלנו או להגיד לו שיפסיק את פעולותיו הנפרדות ואם לא, נירא.
סוף ציטוט. בן גוריון היה רציני לגמרי. הוא הורה לחטיבת אלכסנדרוני לחתר את החוף בכפר ויטקין ולא לאפשר לאף משאית תחמושת לעזוב אותו. במקביל נתבקש יגאל ידין לשגר מברק דחוף לכל מפקדי היחידות הלוחמות ולקרוא להם לנקוט בצעדים הדרושים כדי למנוע התקוממות של גדודי האצ"ל שתחת פיקודם.
למחרת, ב-21 ביוני, הושלם קיטור כפר ויטקין בידי חיילי חטיבת אלכסנדרוני, ומפקד החטיבה, אלוף דן אבן, הגיש למנחם בגין את המכתב הבא. ציטוט בפקודה מיוחדת מאת ראש המטה הכללי לצבא ההגנה לישראל, אני מצווה להפקיע את כלי הנשק וחומרי המלחמה שהגיעו לחוף מדינת ישראל. אתה נדרש למלא אחר הפקודה זו מיד, ואם לא תסכים למלא אחר הפקודה, אנקוט מיד בכל האמצעים העומדים לרשותי. אני מטיל עליך את כל האחריות לתוצאות שתגרמנה במקרה של סירוב למלא אחר פקודה זו. ניתנת לך בזו ארכה של עשרה רגעים למתן תשובה.
סוף ציטוט. על תגובתו של מנחם בגין לאולטימטום של האלוף ישנן מספר גרסאות. לפי אחת מהן, בגין זעם על הזמן הקצר שניתן לו כדי להשיב וראה בו פגיעה בכבודו. על פי גרסה אחרת, בגין חשב שהאלוף אבן מבלף. כך או כך, אנשי האצ"ל לא נענו לאולטימטום והמשיכו לפרוק את הנשק מהאונייה.
בשעות הערב יצאה משאית התחמושת הראשונה מחוף ויטקי. חיילי אלכסנדרוני נוטטו לה לעצור, אבל אנשי האצ"ל פתחו עליהם באש. חיילי צה"ל השיבו באשמי שלהם ושישה לוחמי אצ"ל ושני חיילי צה"ל נהרגו. מנחם בגין וכמאה מאנשיו נערערו לעלות בחזרה על האלטלנה ולצאת לים.
בתחילה פנתה האלטלנה צפונה. לכיוון נמל חיפה, אבל עד מהרה היא נתקלה בשתי משטות של חיל הים שניסו לאלץ אותה לעצור. בגין החליט להפנות את האונייה דרומה לתל אביב, מתוך תקווה שתומכי האצ"ל הרבים בעיר יגוננו עליה ויכריחו את הממשלה להגיע לפשרה. ואכן, כשהחלה השמועה אודות האונייה להתפשט ברחבי הארץ, החליטו אנשי אצ"ל רבים להרוק מיחידותיהם ולמהר לעבר חוף הים של תל אביב. באחד המקרים הבולטים השתלט כוח של לוחמי אצ"ל מחטיבת גבעתי על כלי רכב צה"ליים ויצאו בשיירה לכיוון תל אביב.
השיירה נעצרה על ידי אנשי חטיבת קרייתי במחסום ליד בית דגן, אבל אנשי האצ"ל פתחו עליהם באש, פרצו את המחסום והמשיכו בנסיעה מהירה.
ב-22 ביוני עגנה האלטלנה. אל מול חופי תל אביב, באזור שבין הרחובות פרישמן ובוגרשוב. עשרות אנשי עצל החלו מתגודדים על החוף, תוך שהם פורקים מנשקם את אנשי חיל המשמר התל אביבי, שהופקדו על הגנת העיר. הפיקוד על האירוע המתפתח עבר אם כן לידיהם של כוחות צה"ל, בפיקודו של יגאל אלון, שסיפר מאוחר יותר את הדברים הבאים. ציטוט: "כשקיבלתי את הפיקוד על המבצע, היה המצב כדלהלן.
אנשי האצ"ל משתלטים על נקודות מפתח בעיר ומבואותיה, מסיתים את האוכלוסייה, תופסים עמדות בחוף ומתאמצים להחדיר את חבריהם אל קרבת האונייה. מעון מטה הפלמ"ח, שהיה במקרה מול המקום שבו עגנה האונייה, נתון במצור. האנשים בו מחליפים אש לסירוגין עם חוליות מזוינות של האצ"ל שיורות אליהם הן מן האונייה והן מן החוף. פעם בפעם נערכות הפוגות להוצאת פצועים, וחוזרות ונשנות דרישות קציני צה"ל להיכנע, אך לשווא. סוף ציטוט.
אחד מאותם קציני צה"ל שניהלו חילופי אש מול אנשי האצ"ל היה יצחק רבין, שנקלע למקום במקרה שקפץ לבקר את חברתו לאה במטה הפלמ"ח בתל אביב. רבין נטל את הפיקוד על הכוח שהגן על המטה. כך כתב בספרו פנקס שירות. ציטוט, תגבורות של לוחמי אצ"ל זרמו אל החוף מן האונייה שבים ומכיוון תל אביב. נפתחה אש לעבר המטה.
ישבנו אש אל היורים, חוליות אצ"ל הפרוסות לאורך החוף במספרים ניכרים. בבית הסמוך לשלנו שלטו אנשי אצ"ל. קראתנו את המסכם, הם אינם יורים לעברנו ואנו איננו יורים לעברם. כל פיצוץ הכריד את הבניין. האצ"ל שלח פגז נגד טנקים.
לעבר מטה הפלמ"ח. הפגז לא גרם כל נזק, אבל זו הסלמה חריפה בקרב. אם הפגז השני יפגע בקיר פנימי של הבניין, מצבנו יחמיר מאוד. עמוס חורב, לימים אלוף בצה"ל, ואני עלינו לגג הבניין והשלכנו רימונים לעבר החוליות שפרוסות על החוף. לאנשי האצ"ל היו נפגעים.
אחד ממפקדי האצ"ל איבד את השליטה על עצמו, התפרץ וצעק למה אתם יורים ביהודים? השבתי לו, כשהיהודים יפסיקו לירות בנו, נפסיק לירות ביהודים. סוף ציטוט. כפי שניתן להבין מדבריו של רבין, הסיטואציה ההזויה והכמעט בלתי נתפסת של קרבות ירי בין לוחמים עיוורים ברחובותיה של העיר העברית הראשונה, הטילה עומס רגשי עצום. על החיילים ולא מעטים מהם סירבו להרים את נשקם כנגד מי שבמקרים רבים נלחמו לצידם לפני שבועות או חודשים ספורים.
רבין מספר שחלק מלוחמי חטיבת קרייתי נטשו את עמדותיהם הסמוכות לחוף כדי שלא להשתתף במלחמת האחים וגם באוניות חיל הים שנתבקשו לעצור את האלטלנה בדרכה לתל אביב פרצו מרידות של אנשי הצוות. אבל למרות גילויי הסרבנות הללו, כוחות צה"ל המשיכו להמתיר אש תופת על האלטלנה כדי לאלץ את אנשיה להיכנע. יחיאל שפירא, איש אצ"ל שהיה על האלטלנה באותה שעת אחר הצהריים הרת גורל, תיאר את מה שהתרחש על האונייה בריאיון לשאול איזנברג ברדיו סול. מה שאני רוצה לומר זה לא ייאמן. ממול מהבית האדום...
כל הזמן ירו עם מכונות ירייה על האונייה. הצליחו להרוג איזה 12 בחורים על האונייה, וחלק מהאמריקאים, הם לא ידעו מאיפה יורים. ראינו את מסגד חסמבק, והם חשבו שערבים יורים עלינו. וכל אחד לקח שם מכונות ירייה ורצה, מה, ירץ על הסיפור. ורצה להחזיר אש.
בגין, שהוא היה נראה אז כמו איזה חנון, הוא רץ אחריהם והוא אמר לא לראות יהודי לא יורה על יהודי והוא לא נתן, דרך אגב, מהאונייה לא ירו כדור אחד ואני כל הזמן הייתי על האונייה לא ירו אפילו כדור אחד ואז פתחו באש תופת על האונייה והיו פצועים והרוגים למרות דבריו של יחיאל שפירא, ישנן עדויות לכך שלא כל אנשי האונייה צייתו לבגין, ובכל זאת המשיכו לירות על כוחות צה"ל שבחוף, עד שבגין הזוהם הורה לסגניו להוציא את הנשק מידיהם של האנשים בכוח.
יגאל אלון הבין שנדרשת פעולה דרסטית כדי להביא את הקרב לסיומו. כך כתב אלון על האפשרויות. שניצבו לפניו. ציטוט, האפשרות הראשונה הייתה לפתוח באש מרוכזת על האונייה ולגרום לאבדות כבדות בקרב אנשיה. לא רציתי בכך.
השנייה, להניח לאנשי האונייה לרדת לחוף על נשקם, דבר שהיה גורר אחריו קרבות רחוב מרים. גם בכך לא רציתי. בחרתי בדרך השלישית. פניתי למטכ"ל של צה"ל וביקשתי שיטיל על חיל התותחנים, שלא היה נתון לפיקודי, לראות כמה פגזי הפחדה לקרבת האלטלנה בטרם אגיש לה אולטימטום להיכנע. זמן קצר לאחר מכן נשמע קול נפץ הפגזים.
לאחר כמה התפוצצויות מסר לי לתדהמתי איש התצפית כי עשן מתאבך מסיפון הספינה. הייתי משוכנע שפגז פגע באונייה בטעות. ואז פתאום אנחנו שומעים צפצוף של פגז של תותח. הפגז הראשון נפל מאחורי האונייה, הפגז השני נפל אחד לפני, אחד אחרי, הפגז השלישי נכנס ממש בבטן האונייה. ואז, כשהפגז נכנס בבטן האונייה, מיד נדלקו כל התחמושת שהייתה באונייה, והתחילו להיות פיצוצים, ועשן עלה עד השמיים, איזה 40 מטר עשן.
וכבר אחד לא ראה את השני ואני עליתי לסיפון שמה ולא ידענו מה לעשות וכולם התחילו לקפוץ למים וזה ופה ובגין נשאר על האונייה והרב חובל ועוד כמה אנשים ואז החליטו שקופצים כולם למים נתנו הוראה לבגין לקפוץ למים הוא אמר אני לא קופץ עד שלא מורידים את הפצוע האחרון מבין ואז ירדו שני בחורים למטה והצליחו להוציא עוד שני בחורים למעלה לסיפון, הם היו פצועים מהשרפה והם אמרו ישנם עוד שישה בחורים בפנים שהם בוערים שאי אפשר להוציא אותם, הם כבר כנראה מתו גם אז אחרי שבגין שמע שזה ככה אנחנו לקחנו אותו נתנו לו גלגל הצלה, גם אני קיבלתי גלגל הצלה היות והייתי פצוע ביד וברגל, ואז דחפתי אותו למים, הוא קפץ למים, אני קפצתי אחריו, ובושה וחרפה, לא יאומן, האונייה בוערת, אנחנו במים, לא יכולים לצאת לחוף, הם ממשיכים מהבית האדום לראות עלינו במים, אני רוצה לסחוט החוצה ואני עוד סוחה ביד אחת, והם ממשיכים לראות עלינו במים. אנחנו יודעים שצבא ההגנה לישראל הוא מוסרי, ושם לא היה שום מוסר, זה היה פעולה פוליטית גרידה, פשוט מאוד רצו לחסל את בגין.
הפגזתה של האלטלנה הביאה את הקרב לסיומו. 16 אנשי אצ"ל ושלושה חיילי צה"ל איבדו את חייהם. כ-200 אנשי אצ"ל נעצרו והושלכו לכלא, יחידות האצ"ל העצמאיות בגדודי צה"ל השונים פורקו ואנשיהם פוזרו בקרב היחידות השונות. יחידות האצ"ל והלח"י בירושלים המשיכו להתקיים עוד מספר חודשים, אבל בספטמבר התנגשה חוליה של הלח"י בחייו של שליח האו"ם הרוזן פולק ברנדוט, פעולה שהזיקה מאוד לישראל במישור הדיפלומטי. ובעקבות הרצח הזה פורקו סופית גם היחידות הללו.
מאז ועד ימינו מהווה סיפורה של האלטלנה פצע פעור וכואב מאוד בהיסטוריה הישראלית. אנשי האצ"ל וממשיכי דרכם רואים באירוע הזה את פסגת הרדיפה הפוליטית שניהלה נגדם הנהגת היישוב. ההיסטוריון אורי מילשטיין למשל טוען שציטוט "הגעת אוניית הנשק הזו הייתה יוזמה של בן גוריון וארגוני ההגנה". השמאל רצה להפוך את בגין ואת תנועת הדחייה והאצ"ל לבלתי לגיטימיים, כאילו שמבקשים לבטל את הדמוקרטיה בישראל. סוף ציטוט.
יגאל אלון מייצג את הדעה ההפוכה. ציטוט, פרשת האונייה על תלנה הייתה אחד הגילויים החמורים והמסוכנים ביותר של תופעת הפרישה. זו הייתה התמרדות נגד מוסדותיה המוסמכים של המדינה הריבונית בימיה הראשונים. בשעה חמורה מאין כמוה במלחמת העצמאות. סוף ציטוט.
גם עשרות שנים לאחר שהורה על הפגזת האלטלנה כדי להגן על אופייה הממלכתי של מדינת ישראל, בן גוריון ראה בהחלטה הזו שלו מקור לגאווה גדולה. כך אמר בן גוריון בריאיון לעיתון מעריב בשנת 1966. ציטוט, זה היה הדבר הכי חמור, הכי נורא. הייתי מצווה לירות בה בתותך ההוא גם אתמול, גם היום, בלי חרטה. הייתי עושה זאת שוב באותה דרך בדיוק, באותה דרך בדיוק, בשביל להציל את העם.
ועל זה הוחלט בממשלה באותו הבוקר, פה אחד, כולם הסכימו. סוף ציטוט. אחרי שהוא פירק את האצ"ל והלח"י, נפנה בן גוריון למכשול האחרון שניצב בינו ובין המדינה הממלכתית שהוא שאף להקים, הפלמ"ח. יכול להיות שאתם קצת מופתעים לשמוע על פלוגות המחץ של ההגנה בהקשר של חוסר ממלכתיות, שהרי במובנים מסוימים הפלמ"ח היה התגלמותה של הממלכתיות בעידן שלפני קום המדינה. כוח צבאי מאורגן שהסר למרותה המלאה של הנהגת היישוב.
אבל רוב מפקדי הפלמ"ח השתייכו למפלגת מפ"מ, ובן גוריון הוטרד מאוד מהאפשרות שמפלגה כלשהי תחזיק בכוח צבאי נפרד במקביל לצבא ההגנה לישראל. פרופ' גלבר משתף אותנו בשתי אנקדוטות שמדגימות כיצד התערבו מפלגות בענייני הצבא באותה התקופה. תראה, הייתה מפלגה של יקים שנקראה עלייה חדשה. עכשיו, הם התנגדו למאבק החמוש נגד הברית. לא להפלה, לא להתיישבות, אבל לפעולות שתנועת המרי נגד הבריטים הם התנגדו והתווכחו על זה במוסדות הישוב והם שמיעו איום מפורש, תראו אם אתם תמשיכו את זה אנחנו נורה לחברינו שבהגנה לא להשתתף בפעולות האלה זאת אומרת המפלגה ראתה את עצמה כמקור סמכות על חבריה שבשירות לאומי.
עכשיו, זה לפני המדינה. במאי 1949 הייתה סדנה של חיל חיבוש בבת גלים בחיפה. ומפקד הסדנה היה קצין, לפני זה הוא היה, אני מניח, רב סמל בצבא הבריטי, שהיה חבר קיבוץ עין השופט של השומר הצעיר. הוא היה מפקד סדנה. והיו לו בסדנה חיילים פעילי המפלגה, השומר הצעיר.
פפאן אז, שהלכו והתלוננו עליו במרכז המפלגה שלא רק שהוא לא עוזר להם בפעילות המפלגתית ביחידה אלא הוא מפריע להם מה זה מפריע? הוא לא משחרר אותם לאפטר דיוטי לישיבה של הוועדה המדינית או אני לא יודע איזה ועדה והוא לא נותן להם רכב להביא מרצים ליחידה מהמפלגה כמובן ואיך זה יכול להיות? מה עושה המפלגה? לוקחת שלושה אנשים ועושים לו משפט חברים. אתה מבין את עולם המושגים?
היה קשה להשתחרר מזה, הוא יצא זכאי למזלו. אבל זה לקח זמן להשתחרר מעולם המושגים של חברת היישוב ולעבור לחברת מדינה, ועד היום לא למדנו את זה, תראה מה שקורה היום. כצפוי, החלטתו של בן גוריון לפרק את מטה הפלמ"ח ולהכפיף את חטיבותיו למטה הכללי של צה"ל עוררה התנגדות עזה בקרב החיילים והקצינים, שלא הבינו מדוע מתעקש בן גוריון לפרק ארגון שנשא על גבו את ביטחון היישוב בגאווה גדולה כל כך. רבים העריכו שבן גוריון פועל משיקולים פוליטיים צרים, שכן מפם הייתה יריבתה מושבעת של מפא"י בהנהגת היישוב. כך כתבה הדסה אביגדורי אבידב, חברת הפלמ"ח, ביומנה.
ציטוט: קשה מאוד היה להבין ולהשלים עם ההחלטה הזו של בן גוריון. הרי הפלמ"ח הוקם כיחידת הביצוע של ההגנה, שהייתה תמיד כפופה ישירות למוסדות הרשמיים של המדינה בדרך. למרות ההערצה העיוורת שקיימת בציבור אל בן גוריון, היות והנושא כה כה מכאיב וכה יוצא דופן, מתגנבים לאוזן הסברים על שיקולים מפלגתיים צרים וחששות מפני הגמוניה של אנשי הקיבוצים ובייחוד אנשי אחדות העבודה כמפקדים ומצביעים בצבא. אם יש בכך אמת, זה חבל מאוד, חבל כל כך לוותר על המקוריות והתבנית המיוחדת שיכלה הייתה להיות לצבא המדינה. אבל כל המחאות לא עזרו, וב-7 בנובמבר 1948 פורק הפלמ"ח ונטמא, כמו האצ"ל והלח"י, בתוך צבא ההגנה לישראל.
לכל אורך המלחמה הרבה דוד בן גוריון לדבר על חשיבותו של הנגב לעתידה של מדינת ישראל, אבל בפועל הוא הציב את שחרור הנגב מידי המצרים בעדיפות נמוכה יותר מהאיום הירדני על מרכז המדינה משחרור הגליל. רק עכשיו, כשמשברי ההנהגה היו מאחוריו והמצב בשאר החזיתות התייצב, יכול היה בן גוריון להתפנות סוף סוף לאתגר האחרון של מלחמת העצמאות. בנוסף, כניסתה לתוקף של ההפוגה השנייה הביאה אותו לחשוש שמא יחליט האו"ם לקבע את המצב הקיים בשטח ולקרוע את הנגב משטחה של המדינה היהודית. כמי שהיה חסיד של דיפלומטיה באמצעות קביעת עובדות בשטח, החליט בן גוריון שבשלה השעה לתקוף בדרום ולשחרר את הנגב. השאלה הייתה איך לעשות את זה מבלי שישראל תואשם בהפרה של הפסקת האש.
הפתרון שנמצא היה שימוש בתחבולה מחוכמת. על פי תנאי הסכם הפסקת האש, לישראל היה מותר להעביר שיירות אספקה ליישובים הניצורים בנגב. ב-15 באוקטובר יצאה שיירת אספקה שכזו לדרכה, ובדרך נפתחה עליה אש דלילה מכיוון הכוחות המצרים. זו הייתה ההזדמנות שלהם טינו אנשי השיירה. הם שפכו דלק על אחת המשאיות, הציתו אותו כדי להגביר את האפקט, ועכשיו הייתה לצה"ל אמתלה כדי להגיע.
בכוח על ההפרה האבוטה של המצרים.
מבצע יואב לשחרור הנגב נפתח בסדרת תקיפות של חיל האוויר על בסיסים של חיל האוויר המצרי באזור אל-עריש, וכוח יבשתי גדול שהיה מלווה בכ-20 סולות ארטילריה. הריכוז הגבוה ביותר של תותחים עד אז בצה"ל, שתקף חלקים שונים של הכוח המצרי במטרה להפריד ביניהם ולנתק את האספקה אליהם. הכוחות הצליחו לנתק את הזרוע המערבית של חיל המשלוח מהזרוע המזרחית שלו, להשתלט מחדש על יד מרדכי וניצנים, ואפילו לכבוש את באר שבע. ליד העיירה הערבית אל-פלוג'ה, ליד קריית גת של ימינו, קיטרו כוחות צה"ל את הבריגדה הרביעית המצרית, כוח של כמה אלפי חיילים מצרים וכמה מאות לוחמים מקומיים. יגאל אלון שלח את אחד מקציניו להיפגש עם מפקד הכוח המצרי בכיס פלוג'ה כדי לשכנע אותו שמצביו הטקטי של המצרים אבוד וכדאי לו להיכנע.
מפקד המצרי הודיע לשליח שהמצרים מתכוונים להילחם עד הכדור האחרון וכך היה. ב-28 בדצמבר פתחו כוחות צה"ל במתקפה כנגד כיס פלוג'ה אבל המצרים הדפו אותה במחיר כבד. לצד הישראלי, 87 הרוגים. הקרב על כיס פלוג'ה נחשב לאחד הקרבות הבודדים במלחמת העצמאות שבהם הפגינו הכוחות הערבים יכולת עמידה עיקשת ואומץ לב כנגד כוחות עדיפים בהרבה של הצבא הישראלי.
למעט הכוחות המצרים בכיס כספלוג'ה, שנותרו בעמידתם העיקשת. בשבועות הבאים הצליח צהל לדחוק את הצבא המצרי עוד ועוד דרומה ומערבה, עד שבשלהי דצמבר כבר היה החל המשלוח המצרי מחוץ לגבולות המדינה החדשה. במרץ 49 השלים צהל את כיבוש הנגב עם ההשתלטות על אום רשרש, היא אילת של ימיה. וכך סוף סוף הגיעה מלחמת העצמאות. לסיומה.
בממוצעת החודשים הבאים נחתמו הסכמי שביתת נשק עם כל מדינות ערב התוקפות, שבהם התקבעו גבולותיה של מדינת ישראל באזורים שעליהם השתלטו כוחות צה"ל. מכיוון שהגבולות הללו הודפסו על מפות הפסקות האש בצבע ירוק, הן זכו לשם "הקו הירוק".
הניצחון הגדול במלחמת העצמאות, למרות שהוא היה הישג אדיר בכל קנה מידה, גבה מחיר כבד מהיישוב היהודי. ששת אלפי הנופלים במלחמה היוו לא פחות מאחוז אחד מהאוכלוסייה כולה, כמות בלתי נתפסת במונחים של ימינו. לשם השוואה, אחוז אחד מהאוכלוסייה הישראלית הנוכחית הוא כ-100,000 איש. בזיכרון הקולקטיבי שלנו, הנרטיב שהתקבע לגבי מלחמת העצמאות הוא הנרטיב של ניצחון המעטים על הרבים, בין גרסה מודרנית של דוד נגד גוליית. לכן אין עוררין על כך שמבחינה מספרית גרידא, האוכלוסייה הערבית בארץ ישראל עם פרוץ הקרבות הייתה גדולה פי שניים לפחות מהאוכלוסייה היהודית, ואם סופרים את האוכלוסיות של מדינות ערב לעומת האוכלוסייה היהודית, המספר הזה קופץ לפי 75.
אבל בסוף שנות ה-80 הופיע זרם חדש של חוקרי אקדמיה שקראו תיגר על הנרטיב הזה. ההיסטוריונים החדשים, כפי שכונה הזרם הזה, הראו במחקריהם שאותם פערים משמעותיים בגודל האוכלוסייה לא התרגמו לעדיפות מספרית בשדה הקרב. אמנם כשפלשו צבאות ערב לארץ לאחר הכרזת המדינה הייתה עליהם אליפות מספרית מסוימת על כוחות ההגנה של היישוב, אבל כבר בסוף חודש מאי, בעקבות ההחלטה על גיוס כללי והעלייה המסיבית של פליטים מאירופה, עמדו לרשותו של צה"ל כ-36,000 לוחמים לעומת 27,000 בלבד לצד הערבי, והפער הזה במספר הלוחמים רק הלך וגדל עם התחזקותו של זרם העלייה לארץ. גם בתחום החימוש, מספר פרופ' גלבר, ישראל בהחלט לא הייתה הדוד בקונפליקט הזה. תראה, המיתוס לאורך שנים, תשאל היום אנשים ברחוב ויגידו לך אותו דבר, ששבע מדינות ערב פלשו ואנחנו, היישוב הקטן והמסכן, ניצחנו אותם.
והיינו מעטים והם היו רבים ולנו לא היה נשק ולהם היה המון נשק וכולי. עכשיו, את זה מכחיש בן גוריון. כבר בתחילת דצמבר 1948 בישיבת ממשלה אומר תראו יש פה הגדה אנחנו תמיד היינו ערבים יותר אבל לא רק זה הוא אומר אלא גם הנשק שלנו היה טוב יותר ומרובה יותר למה? כי להם היה נשק את זה אני מוסיף אני לא חושב שהוא עשה את הנקודה בטוח עד כדי כך, כי הנשק של הצבאות הערבים היה נשק של תחילת מלחמת העולם השנייה. הנשק של ההגנה כבר היה, כיוון שגנבו מהבריטים בזמן המלחמה, היה מודרני קצת יותר.
הנשק שנרכש היה של סוף מלחמת העולם השנייה, זה עולם אחר. אז מאיפה התפתח המיתוס הזה, אם אפילו בזמן אמת בן גוריון אומר, לא, אנחנו רבים יותר. הוא התפתח. מתוך א', החשיבה המיליציונית עד אפריל, שישובים עמדו בודדים, ב', מהתחושה באמת בחודש אחרי הפלישה, ג', מההסברה והתעמולה בשמחת הניצחון הישראלי, תמיד סיפרנו לעצמנו סיפורים, גם היום. שאלה נוספת שמעסיקה את ההיסטוריונים מאז 1948 ועד ימינו היא השאלה האם הבריחה של מאות אלפים מתושביה הערבים של ארץ ישראל במהלך מלחמת העצמאות הייתה תוצאה של מדיניות מכוונת של ממשלת ישראל מתוך רצון להשתלט על שטחיה של המדינה הערבית שאתה אמורה לקום בעקבות החלטת החלוקה או שהבריחה הזו הייתה תוצר טבעי ולא מתוכנן של המלחמה עצמה?
השאלה הזו שהופכת אור על אופיו המורכב של דוד בן גוריון שכפי שראינו היה המביא והמוציא של רוב ההחלטות הקריטיות בשנים שלקראת המלחמה ובקרבות עצמם. בן גוריון לא היה מנהיג מיליטנטי. הנה דברים שהוא כתב תוך כדי המלחמה, תקופה שבה היינו מצפים מאדם בתפקידו להיות ניצי ונחרץ מאוד. ציטוט, מעולם לא הייתי נגד מיליטריזם, נגד המלחמה, כמו בשנה הזו, מפני שאני רואה את... כל השחיתות, את כל האסון, וזה אסון לא רק למנוצחים, זה אסון גם למנצחים.
זה בזבוז, זה הרס של נכסים חומריים, זה הרס של חיי אדם, זה הרס גם של ערכים, ערכי הרוח. יש פילוסופיה היסטורית שרואה במלחמה ייעוד האדם העליון, תפארת האדם, תפארת הכוח וזכותו, והיא דוגלת במלחמה מתוך בחירה חופשית וכמטרה עליונה. פילוסופיה זו היא תועבת היהדות". ההיסטוריון בני מוריס, שחקר את סוגיית הפליטים של מלחמת העצמאות, טוען שלא הייתה החלטה מושכלת של הממשלה או של בן גוריון עצמו לגרש את תושביה הערבים של ארץ ישראל, ושרובם המוחלט של הפליטים ברחו מכיוון שפחדו ממעשי נקם של חיילי צה"ל או שסירבו לחיות תחת שלטון ישראלי. אבל מצד שני, כפי שראינו בכמה וכמה צמתי החלטה שלו לאורך התקופה, בן גוריון היה גם מנהיג מעשי מאוד.
הוא רצה שמדינת ישראל תהיה מדינה בעלת רוב יהודי מובהק, ולכן, למרות אותה גישה הומניסטית ואנטי-מלחמתית, הוא לא היסס להורות לצה"ל להרוס כפרים ערביים שננטשו, כדי לוודא שאותם פליטים לא יוכלו לחזור לבתיהם. בסיום המלחמה. כך או כך, 77 שנים לאחר שנסתיימה מלחמת העצמאות, בעיית הפליטים שנוצרה במלחמה ממשיכה ללוות את המציאות העכשווית שלנו. רבים מצאצאיהם של אותם מאות אלפי כפרים ערבים שברחו ומצאו מקלט בסוריה, ירדן ולבנון עדיין חיים במחנות פליטים במדינות ערב השונות וזיכרון הנכבה. בערבית האסון הוא חלק בלתי נפרד מהזהות והנרטיב של ערביי ישראל והפלסטינים.
האם נצליח אי פעם להיפטר באמת ובתמים מספיחיה האחרונים והשלכותיה של מלחמת העצמאות? רבים יגידו שלא, שאת הסכסוך הישראלי ערבי אי אפשר. אפשר לפתור ושאנחנו נידונים לחיות על חרבנו לנצח. מצד שני, גם השוודים והדנים טבחו אחד בשני ללא רחם במשך 300 שנה בין המאות ה-15 וה-18, והנה בימינו כמעט ולא נוכל למצוא זכר לאיבה הזו. אז אולי 77 שנים הם פשוט זמן קצר מדי בשביל שהדי המלחמה ההיא יספיקו להתקדם.
התפוגג לגמרי. ועד שיתפוגגו העדים האחרונים האלה, לא נותר לנו אלא לזכור ולהוקיר את מי שנתנו את חייהם, ושאני, אתם והילדים שלנו נזכה לחיות במדינה משלנו. את יפי הבלורית והתואר, כי כפי שכתב המשורר ולוחם הפלמ"ח חיים גורי, רעות שכזו לעולם. לא תיתן את ליבנו לשכוח, ואהבה מקודשת בדם, את תשובי בינינו לפרוח.
זהו, עד כאן לפרק הזה וגם לסדרה כולה על מלחמת העצמאות. תודה רבה על ההאזנה ותודה להיסטוריון פרופ' יואב גלבר שליווה אותי. אני מזכיר שאת הרעיון שעשיתי עם פרופסור גלבר צילמתי והעליתי ליוטיוב, כך שאם הנושא של ארץ ישראל לפני קום המדינה מעניין אתכם, אתם יכולים לצפות ברעיון המלא שהעליתי לערוץ שלי ביוטיוב. מייד נמשיך עם עדכון על הרצאה הקרובה שאני מעביר בתל אביב בעוד שבועיים בנושא קצת לא שגרתי, תקשורת עם חייזרים. אבל ראשית כתמיד, חסות קצרה.
נניח שהיינו יוצרים קשר עם תרבות חייזרית. איך? אין לי מושג. אולי היינו קולטים שדה רדיו מאיזה כוכב מרוחק, או אולי אפילו אם היו נוחתים על המדשה של הבית הלבן. זה לא העניין.
השאלה שמעניינת אותי היא איך מדברים איתם. לאו דווקא במובן הפיזי, אלא במובן העמוק יותר. איך יוצרים תקשורת עם תרבות שאין לנו שום דבר משותף איתה? הרי אפילו כאן בחדור הארץ לקח לנו המון המון זמן כדי להבין שדבורים למשל, או נמלים, מדברות אחת עם השנייה, מכיוון שצורות התקשורת שלהן מאוד מאוד שונות משלנו, ריקודים במקרה של הדבורים וריחות במקרה של הנמלים. על אחת כמה וכמה שאין לנו מאתגר למצוא שפה משותפת עם תרבות שצמחה באיזו...
פינה אחרת של הגלקסיה. אז קודם כל אני חושב שאתם מתחילים להבין אילו מחשבות עוברות לי בראש בלילה במיטה ואיזה שיחות אני מנהל עם צ'אט GPT כשקשה לי להירדם. אבל מסתבר שאני לא כזה חריג. לא מעט מדענים ופילוסופים שאלו את עצמם את השאלה הזו לאורך השנים. כמו למשל קרל סייגן, האסטרונום האמריקני המפורסם, שקיבל בשנות ה-70 משימה מנאסא ליצור מסר לתרבות חוצנית שיצורף לחלליות פיונר שהיו עתידות לעזוב את מערכת השמש.
במקרה הזה סייגן היה צריך למצוא דרך להסביר לחייזרים שימצאו את חלליות פיוניר לא רק איפה נמצאת האנושות, אלא מתי נמצאת. כי סביר להניח שאם חייזרים יפגשו את פיוניר, זה יקרה בעוד מאות אלפי שנים. אז בקיצור, בהצעה שלי אני רוצה לקחת אתכם למסע סביב השאלות הפילוסופיות והפרקטיות. שואלות מתוך השאלה איך אפשר לתקשר עם תרבות חייזרית. נדבר על כמה תרבויות חייזריות יש אולי ביקום, נדבר על הקשר שבין מתמטיקה לתקשורת, על המוזיקה של הביטלס, על פורנוגרפיה בחלל ועוד המון סיפורים משעשעים ותובנות די עמוקות, אני מקווה.
ההרצאה תתקיים ב-28 במאי 2025, שעה שמונה בערב, בפוליבר בתל אביב, שדרות רוטשילד 60. קישור לרכישת כרטיסים תמצאו באתר שלי runlevy.co.il תחת הרצאות קרובות ואם תרכשו את הכרטיסים בימים הקרובים אחרי שהפרק הזה עולה לאוויר תזכו גם להנחה מיוחדת 65 שקלים לכרטיס במקום 80 שוב ה-28 במאי 2025 שעה 8 בערב בפוליבר בתל אביב כרטיסים באתר runlevy.co.il ואם כבר אתם משותפים באתר שלי, תוכלו למצוא שם גם את הספרים שלי. למשל, את קרב מוחות, ההיסטוריה הזדונית של וירוסי המחשב. ספר שמשלב את שלושת האהבות הגדולות שלי, טכנולוגיה, ביולוגיה ופסיכולוגיה. טכנולוגיה זה ברור, וירוסים זה תוכנה ואינטרנט וכל מה שקשור בזה.
ביולוגיה זה בגלל שבדיוק כמו בטבע, גם וירוסים למחשב עוברים ברירה טבעית ואבולוציה. והווירוסים של המאה ה-21 שונים מאוד מהווירוסים של שנות ה-80 וה-90. ופסיכולוגיה, כי כפי שיגיד לכם כל מומחה לאבטחת מידע, חולשת האבטחה הגדולה ביותר נמצאת תמיד בין המסך והכיסא. טכניקות של הנדסה חברתית שמנצלות את התשוקות והפחדים שלנו הן מבין הכלים היעילים ביותר בארגז הכלים של כל האקר. ספר שהיה לי ממש מעניין לכתוב.
קרב מוחות, ההיסטוריה הזדונית של וירוסי המחשב, זמין באתר שלי, רן לוי, COIL. תודה על תמיכתכם בעושים היסטוריה. עושים היסטוריה הם שלי נוי, מנהלת ההפקה, עמית חזזי, במכירות, גל אוהב ציון, מנהל האולפן, גיאה אולמן, מנהלת הסושיאל, אביב שמטוב, סמנכ"ל התפעול, ושילה דבר, המנהל העסקי. אני, רן לוי, כותב ומגיש. אנחנו נשתדל...
בפרק הבא. להתראות
