החלטתן של מדינות ערב לפלוש לארץ ישראל עם ההכרזה על הקמת המדינה לא הפתיעה את דוד בן גוריון: למרות שרוב עמיתיו בהנהגת היישוב לא האמינו שהבריטים יעזבו את הארץ – הוא כבר החל ברכש של נשק ותחמושת מחו"ל. אבל למרות ההכנות הללו וההתארגנות הזריזה של כוחות ההגנה למבנה של חטיבות, החודש הראשון למלחמה היה הקשה והמדמם ביותר במלחמה כולה: צבאות סוריה, עיראק, ירדן ומצרים תקפו מארבע חזיתות שונות, ומתקפות נגד של כוחות ההגנה כשלו במחיר של מאות הרוגים. אבל דווקא בעיצומו של אחד הקרבות הקשים ביותר של הכוחות הישראליים במלחמה – הקרב על מצודת לטרון – נתגלתה דרך עפר לא מסומנת שהיתה עשויה להקל את המצור על ירושלים, היא דרך בורמה.
האזנה נעימה,
רן
תמלול הפרק
שלום וברוכים הבאים לעושים היסטוריה, פרק 444, מלחמת העצמאות חלק ג'. שלום. לפני שנתחיל, הודעה קצרה למאזינים צפוניים. ב-12 במאי 2025 אני אגיע לבית נגלר בקריית חיים עם ההרצאה שלי עתיד האנושות בעידן הבינה המלאכותית. איך ייראו ערי העתיד?
האם צפויות לנו אבטלה ותלדלות חברתיות? מה יקרה בעולם התוכנה, החינוך והרפואה? עוד שאלות מרתקות. מפרטים נוספים ורכישת כרטיסים בוקרו ברן לוי.co.il.
נתראה.
בחודשים הראשונים שלאחר הכרזת האו"ם על תוכנית החלוקה בכ"ט בנובמבר 1947, דווקא הנהגת היישוב במדיניות של מגננה והכלה אל מול התקפותיהם של ערביי ארץ ישראל. כישלונה של המדיניות הזו, שבא לידי ביטוי במשבר השיירות במרץ 1948, הביא את ההנהגה בראשותו של דוד בן גוריון לשנות אסטרטגיה. השינוי הזה בא לידי ביטוי בתוכנית ד', רצף של מבצעים רחבי היקף, שבמסגרתם השתלטו כוחות ההגנה על כמאה יישובים ערביים, יצרו רצף טריטוריאלי כמעט מלא על שטחי המדינה היהודית המיועדת, והרחיקו את החזית מתל אביב ומחיפה. מדינות ערב לא ממש ששו להפעיל את צוותיהם הסדירים כנגד היישוב היהודי בארץ. אלה היו צבאות צעירים יחסית, ללא ניסיון קרבי ממשי, והציוד שלהם היה ברובו מיושן, עודפים ממלחמת העולם הראשונה.
מנהיגי מדינות ערב העדיפו להתערב במלחמה באופן עקיף, ולשם כך הם מימנו את צבא ההצלה של פאוזי קאוג'י. כוח שהיה מורכב ברובו ממתנדבים מקרב ערביי ארץ ישראל ומדינות שכנות, שכפי שראינו בפרקים הקודמים, לא הצליח לעמוד מול כוחות ההגנה. התבוסה של הכוחות הפלסטינים והלחץ הציבורי הגובר מצד אזרחיהן לא הותירו למדינות הערביות ברירה. בראשית אפריל התכנסה הוועדה המדינית של הליגה הערבית והחליטה על פלישה של צבאות ערב הסדירים לארץ ישראל מיד עם סיום המנדט הבריטי ב-15 במאי.
ההחלטה הזו לא הפתיעה את דוד בן גוריון. ביוני 1945, כשנתיים וחצי לפני החלטת האו"ם, הוא נפגש בניו יורק עם קבוצה של יהודים בעלי ממון וכתב כך ביומנו. ציטוט, אמרתי לנוכחים שאנחנו עתידים לעמוד בקרוב בפני כל צבאות ערב לאחר שהאנגלים יעזבו את הארץ, לפי שברור שבמוקדם או במאוחר הם יהיו מוכרחים לעזוב, באשר שגם היהודים וגם הערבים לא מסכימים למדיניותם. סוף ציטוט. אבל בעוד שבן גוריון הבין לאן נושבת הרוח, בצמרת ההגנה פספסו את התמונה המלאה.
כך מספר לנו ההיסטוריון יואב גלבר, פרופסור אמריטוס באוניברסיטת חיפה. בן גוריון אחרי שחזר מהוועידה השנייה שהייתה עם ממשלת בריטניה בלונדון הבין שהעסק הולך למלחמה גם ההגנה הבינה רק שההגנה חשבה שהעסק הולך לחזרה על מאורעות 36-9 ובן גוריון ראה מלחמה עם הצבאות הערבים הסדירים ופה היה ביניהם פער גדול מאוד הוא בסוף אפריל יצא קודם לאלן אופיס בגלי כינרת לסדר את המחשבות כמו שהיה מקובל עליו לקראת הכרעות גורליות וכשהוא חזר הוא התחיל את מה שנקרא הסמינר של בן גוריון הוא מסוף אפריל עד תחילת מאי 1947 נפגש עם כל מי שהיה לו יד ורגל בענייני ביטחון ביישוב החל בחברי המפקדה הארצית של ההגנה, חברי מטכ"ל ההגנה, מפקדי הפלמ"ח, מפקדי המחוזות של ההגנה זה היה הממסד הפורמלי אבל חוץ מזה הוא נפגש עם חבורה די מגוונת של קצינים שחזרו מהצבא הבריטי ועם כולם הוא דיבר א' על מצב הכוח ב' על מה הכוח צריך ג' על איזה מין מלחמה מחכה לנו וד' על מה צריך לעשות כדי להתכונן למלחמה עכשיו כשהוא מדבר על מלחמה אז הוא חושב על מלחמה נגד הצבאות הערבים הסדירים ואלה שחזרו ממלחמת העולם מבינים למה הוא מתכוון ומתייחסים לדברים האלה. צמרת ההגנה מבינה את השאלות שלו כמתייחסות להתמודדות עם הפלסטינים בנוסח, הייתי אומר, המרד הערבי מוגבר עם יותר מתנדבים מארצות חורץ אולי עם פיקוד שיגיע מארצות השכנות, עם יותר נשק שיגיע מארצות השכנות, אבל הם לא חושבים במושגים של התמודדות עם הצבאות הערביים, אז גרים גם ידוע להם כמעט אפס.
אך ראשנו לא אישה, לפקודה תמיד אנחנו תמיד, אנו אנו הפלמה. ארגון ההגנה קם בראשית שנות ה-20 כמענה לצורך בהגנה על היישובים היהודיים מפני ההתקפות של הערבים. בשנותיו הראשונות הוא היה ארגון מצומצם מאוד בהיקפו, חסר פיקוד מרכזי. וכמעט ללא תקציבים משמעותיים, יותר מיליציה מקומית מאשר כוח מגן אמיתי. השינוי הגיע בעקבות מאורעות תרפ"ט 1929.
ההפרעות האלימות והטבח ביהודי חברון וצפת הדגימו למנהיגי היישוב את הצורך הבוער בכוח הגנה מאורגן ומסודר. במקומות שבהם ההגנה הייתה מאורגנת ומסוגלת לעמוד על שלה, מרבית התקיפות של הפרועים נעטפו בהצלחה. בעקבות המאורעות אם כן, הוחלט להגדיל באופן משמעותי את תקציב ההגנה ולחזק את הארגון. הוקמה המתקדה הארצית, גוף אזרחי שייצג את הנהגת היישוב בארגון, ותחתיה פעל המטה הכללי, שניהל את ההגנה במישור הצבאי והאופרטיבי.
המרד הערבי הגדול בין השנים 1936 ו-1939 הוביל את ההגנה לעבור מהגנה סטטית להתקפה. הוקמו מספר יחידות התקפיות, כדוגמת הנודדת, פלוגות הלילה ופלוגות השדה, שביצעו פשיטות יזומות על כפרים ערביים ובהמשך הפכו לחיל השדה, החיש של ההגנה. בזמן מלחמת העולם השנייה, כשהיה חשש שגרמניה הנאצית תכבוש את ארץ ישראל, הוקם הפלמ"ח ככוח צבאי סדיר ומאומן שאמור היה לנהל לוחמת גרילה כנגד הגרמנים. הסכנה הנאצית חלפה, אבל הפלמ"ח לא פורק, אלא המשיך לפעול במחתרת תחת הנחיית הנהגת היישוב והיווה את חוד החנית של ההגנה. בשנים שלאחר מלחמת העולם, במסגרת המאבק כנגד הבריטים סביב סוגיית העלייה, הפגינה ההגנה יכולת מרשימה לתכנון וביצוע של מבצעי חבלה גדולים בהיקף ארצי, כמו למשל ליל הגשרים, 11 גשרים בכל רחבי הארץ בפעולה משולבת ומתואמת.
אבל למרות ההתקדמות המרשימה הזו ביכולותיה, בן גוריון ידע שזה לא מספיק. ההגנה הייתה במהותה מחתרת ופעלה כמחתרת. לוחמיה היו מנוסים מפעולות פגע וברח, פשיטות ליליות וחבלה, אבל הם לא ידעו איך לכבוש עמדות מבוצרות של אויב סדיר, ואם הצליחו לכבוש אותן, לא ידעו איך להחזיק בהן לאורך זמן מול התקפות נגד. המסגרת המבצעית העקרונית הייתה מחלקה, כמה עשרות לוחמים לכל היותר שהיו מצוידים בכלי נשק קלים בלבד. רוב הלוחמים האלה אפילו לא היו חיילים סדירים, הם גויסו אד הוק למבצע ספציפי כזה או אחר ושוחררו לבתיהם.
מיד לאחריו. לבן גוריון היה ברור שמיליציה שכזו, ככל שהייתה אפקטיבית בלוחמה כנגד כנופיות ערביות לא מאורגנות, לא מתאימה להתמודדות מול צבאות סדירים ומצוידים היטב. פרופסור יואב גלבר. הוא כינס את המפקדה הארצית של ההגנה ואמר להם, חברים, אם אתם חושבים שאתם מוכנים למשהו, אתם חיים בטעות. אתם מוכנים למה שהיה, אתם לא מוכנים למה שיהיה, ואם לא נהיה מוכנים למה שיהיה, תהיה פה קטסטרופה.
לא לקחו אותו יותר מדי ברצינות, הוא המשיך אחר כך בסדרה של פגישות, יותר עם הדרג המקצועי, פחות עם הדרג הפוליטי, שנועדו להכין את ההגנה. לקראת מבחן הצבאות הערביים. להגנה הייתה רשת חשאית של בתי מלאכה ומפעלים קטנים שייצרו משוריינים מולטרים, נשק קל כמו תת-מקלעים מסוג סטן ואפילו תחמושת. אבל בן-גוריון ידע שהתעשייה המחתרתית הזו, מרשימה ככל שתהיה, לא תוכל לתת מענה לתותחים, הטנקים והמטוסים של צבאות ערב הסדירים. על כן, מהרגע שקיבל בן גוריון את תיק הביטחון בסוכנות היהודית, הוא החל במאמצים קדחתניים לרכוש נשק וציוד שיאפשרו להפוך את ההגנה מארגון מחתרתי לצבא סדיר.
אבל כאן נתקל בן גוריון בבעיה. השאלה האם להיאבק בבריטים סביב סוגיית העלייה או לשתף איתם פעולה הייתה במוקד מחלוקת קשה ונוקבת. בקרב מנהיגי היישוב במשך שנים, אבל כולם היו מודעים לחשיבותה של הסוגיה הזו ולאפשרות שמאבק אלים מול הבריטים יפרוץ בלית ברירה. מלחמה פוטנציאלית מול מדינות ערב לעומת זאת נתפסה בעיני רבים כאפשרות לא ריאלית. מעטים מאוד ביישוב האמינו שהאימפריה הבריטית באמת תהיה מוכנה לעזוב את ארץ ישראל ולוותר על היתרון האסטרטגי שבשליטה על צומת הדרכים החשוב הזה במזרח התיכון.
היו אפילו מי שחשבו שכל הדיבורים של הבריטים על עזיבה אפשרית הם לא יותר מאשר תכסיס שנועד להפעיל לחץ על הנהגת היישוב ועל האו"ם כדי למנוע את קבלתה של תוכנית החלוקה. בן גוריון ידע שהסיכוי שהוא יצליח לגייס את התקציבים הגדולים שדרושים כדי להכין את ההגנה להתמודדות מול צבאות ערב נמוך מאוד, ואם הוא יחכה עד שתחושת הסכנה הקיומית תחלחל לתודעה הציבורית ותאפשר לו לדרוש תקציבים שכאלה, יכול להיות שזה יהיה מאוחר מדי. מכיוון שכך, בן גוריון ערך את ההכנות האלה מתחת לרדאר, תוך שהוא נשען בעיקר על סמכותו האישית וההיכרות שלו עם בעלי תפקידים במוסדות הציוניים. אותה הפגישה עם היהודים העשירים בניו יורק ב-1945 הייתה חלק מהמאמצים האלה. בן גוריון ביקש מהם וקיבל הבטחה לתרומה כספית משמעותית.
הכסף הזה אפשר למהנדס חיים סלאווין, ראש תעשיית הנשק המחתרתית של ההגנה, התע"ש, לרכוש בארצות הברית כ-2,000 מכונות תעשייתיות לייצור כלי נשק שונים, הרכש הגדול ביותר של ההגנה עד אותו הזמן, והציוד שיהווה את הבסיס להקמתה של התעשייה הצבאית הישראלית. בהמשך. בראשית אוקטובר של 1947 הורה בן גוריון לישראל גלילי, ראש המפקדה הארצית של ההגנה, לצאת לאירופה ולרכוש שם מטוסי קרב, ובמקביל להתחיל לגייס טייסים יהודים מנוסים מקרב יוצאי חילות האוויר של בעלות הברית במלחמת העולם.
באותה התקופה כולם היו בטוחים שגם אם תחליט בריטניה לעזוב את ארץ ישראל, להגנה יש די ויותר זמן כדי להתכונן לכך. ההנחה המשותפת לבן גוריון ולכולם בתקופה ההיא של מאי-יוני 47' הייתה שתהיה תקופת מעבר או תקופת ביניים מסיום שלטון המנדט עד שיבצע פה המשטר החדש מה שלא יחליטו עליו. וזה היה נכון בכל ההמלצות של ועדות חלוקה קודמות, ועדת פיל, ועדת מוריסון, והיה מקובל לחשוב שהמעבר יימשך כשנתיים. ולכן התוכנית שאושרה לבן גוריון הייתה פרוסה על פני טווח של שנתיים. כאשר יקימו צוואר של כמה חטיבות שיתבסס על יוצאי הצוואר הבריטי עם אנשי החיש, עם יחידות מיוחדות שיתבססו על הפלמ"ח והם יוכלו בשנתיים האלה להתארגן, להתאמן, לעשות אימוני הקמה ובסוף השנתיים יהיה לנו צוואר סדיר.
עכשיו, כל ה... התנהגות הנינוחה היחסית הזאת השתנתה בבת אחת בסוף ספטמבר 1947 כאשר שר המושבות הבריטי הכריז בדיון בעצרת האו"ם על הדוח של ועדת החלוקה שאתם באו"ם יכולים להחליט מה שאתם רוצים אנחנו החלטנו לצאת מארץ ישראל וכמה שאפשר יותר מהר וזה הכניס את כל המערכות משני הצדדים, גם הצד הערבי וגם הצד היהודי, ללחץ אדיר. פתאום התברר שאין שנתיים תקופת מעבר וההתפרצות יכולה להתרחש או-טו-טו. וקצב ההתכוננות, גם היהודית וגם הערבית, השתנה לגמרי. מאמצי ההתחמשות של היישוב אם כן נכנסו להילוך גבוה.
בריטניה וארצות הברית הטילו אמברגו על מכירת נשק לצדדים הלוחמים, אבל ברית המועצות משיקוליה שלה דווקא תמכה בהקמתה של המדינה היהודית. בינואר של 1948 נחתם חוזה רכש עם מפעלי סקודה בצ'כוסלובקיה. מדינה שהייתה אז מדינת חסות של הסובייטים. בתחילת אפריל הוברח משלוח הנשק הראשון לארץ מתחת לאפם של נציגי האו"ם שניסו לאכוף את האמברגו, וחודש לאחר מכן הגיע משלוח שני. עשרות אלפי ערובים, מיליוני אקלים ואפילו 25 מטוסי קרב, גרסאות צ'כיות של מטוס המסרשמיט הגרמני המפורסם, היו חמצן לנשימה עבור כוחות היישוב.
שהיו זקוקים נואשות לכל רובה ולכל כליה. במקביל, גם ההגנה עצמה עברה ארגון מחדש למבנה שהתבסס על 12 חטיבות. שבע חטיבות חיר של חיל השדה, גולני, גבעתי, כרמלי, אלכסנדרוני, עציוני, עודד וקריאתי, שתי חטיבות שריון, שבע ושמונה, שהתבססו על שריוניות וטנקים ישנים שנרכשו או נגנבו מהבריטים, ושלוש חטיבות של הפלמ"ח, הראל, יפתח וחטיבת הנגב.
בצידו השני של המתרס היו עסוקות גם מדינות ערב בהכנות שלהן. ב-30 באפריל, כשבועיים לפני הכרזת המדינה, התכנסו ראשי המטות הערבים ברבת אמון וסיכמו על הקמתו של כוח פלישה מאוחד שיכלול לא פחות מחמש דיוויזיות, חמש אוגדות, והיא נוהל על ידי מפקדה משותפת. על פי התוכנית, צבאות סוריה ולבנון יפלשו לארץ מצפון דרך אצבע הגליל וינעו לעבר טבריה וצפת. צבאות ירדן ועיראק יפלשו ממזרח לכיוון עפולה ונצרת, ואילו הצבא המצרי יעלה מסיני דרך רצועת עזה צפונה לעבר תל אביב. בפועל עם זאת, חוסר האמון בין המדינות הערביות השונות והאינטרסים המנוגדים שלהן הביאו לקריסת כל התוכניות לשיתוף פעולה עוד לפני שיצאו לפועל.
המלך הירדני עבדאללה למשל לא הסכים להעמיד את הלגיון הערבי שלו תחת פיקוד משותף כלשהו, והוא הודיע שהוא מתכוון להתרכז אך ורק בכיבוש ירושלים והשטחים שהוקצו למדינה הערבית באזור המשולש, שכם, ג'נין וטול כרם. שאר מנהיגי הרב חשדו בעבדאללה, ובצדק, שהוא שואף לנצל את המלחמה כדי להרחיב את הממלכה שלו. המלך פרוק המצרי, שגם לו היו שאיפות דומות, לא התכוון לוותר לירדנים על הבכורה. כתוצאה מכל הבלאגן הזה, כשיצאה הפלישה לדרך ב-15 במאי, כל צבא ערבי פעל עצמאית בגזרה שלו, ללא תיאום עם שאר הצבאות. אבל למרות חוסר היכולת לעבוד בשיתוף פעולה, לכוחות הערביים היו עדיין מספר יתרונות משמעותיים על כוחות היישוב.
הברור מביניהם היה שרק לצבאות ערב היו כלי נשק כבדים. טנקים תותחים ומטוסים. בנוסף, ההתעקשות של בן גוריון שלא לפנות יישובים מבודדים, אפילו כאלה שסבלו מנחיתות טקטית ברורה, הכריחה את ההגנה לפרוס את כוחותיה הדלילים על פני קווי הגנה ארוכים מאוד. הצבאות הערביים לעומתם היו חופשיים לרכז את כוחותיהם בנקודות התורפה של קווי ההגנה האלה, היכן ומתי שרק רצו.
ב-15 במאי 1948, יום לאחר שהנציב הבריטי העליון עזב את נמל חיפה ובן גוריון הכריז על הקמתה של מדינת ישראל בתל אביב, פלשו צבאות ערב סדירים לשטחי המדינה הצעירה. בצפון חצה הצבא הסורי את הגבול והשתלט על היישובים שער הגולן ומסעדה שמדרום לכינרת. משם המשיכו אסורים מערבה ותקפו את דגניה א' ודגניה ב'. חמישה תותחי 65 מילימטרים מיושנים מתוצרת צרפת, שהוברחו לארץ בקושי יממה לפני כן מתחת לשקי בצל וקופסאות שימורים של מיץ עגבניות, הובהלו בדחיפות לשדה הקרב. התותחים האלה היו כל כך עתיקים, עודפים ממלחמת העולם הראשונה, שעד מהרה דבק בהם הכינוי נפוליאונצ'יקים.
כאילו הם היו שייכים לצבאו של נפוליאון בונפרטה 150 שנה קודם לכן. למרות זאת, וכנראה בעיקר בזכות אלמנט ההפתעה, הצליחה האש הארטילרית הדלה הזו לזרוע בהלה בקרב הסורים, שלרגע לא ציפו להיתקל בתותחים בצד היהודי. העובדה הזו, יחד עם גבורתם של מגני הדגניות, שהצליחו לבלום טנק סורי ממש בשער הקיבוץ, בלמה את ההתקפה הסורית. הסורים נסוגו ולא חזרו לתקוף את עמק הירדן עד לסוף המלחמה. אבל צפונה משם, במשמר הירדן, התמונה הייתה עגומה יותר.
המושבה, ששכנה באצבע הגליל לא רחוק ממחניים, ניצבה למרגילות רמת הגולן והייתה חשופה לחלוטין לתצפית ולאש סורית. למרות תגבורת של גדוד מחטיבת כרמלי, הצליחו הסורים להפתיע את ולהסתנן לתוך המושבה. בקרב הקשה נהרגו 14 לוחמים ו-39 נפלו בשבי. נפילתה של משמר הירדן, שעמדה ליד צומת דרכים חשוב, העמידה את הגליל העליון כולו בסכנת ניתוק משאר המדינה. לא רחוק משם, באזור מלכיה, שעל גבול לבנון, ניהלו כוחות חטיבת יפתח של הפלמ"ח סדרה של קרבות מרים מול כוחות צבא ההצלה של פאוזי קאוג'י והצבא הלבנוני הסדיר.
מלכיה החליף הידיים מספר פעמים בין הצדדים, אבל בסופו של דבר נפלה לידי הלבנונים. למעלה מ-30 לוחמי פלמ"ח איבדו את חייהם בקרבות הקשים. הצבא העיראקי פלש לארץ מדרום לטבריה, ואז פנה דרומה לאזור השומרון, שם תקף את קיבוץ גאולים שבשרון ואת ראש העין. הפיקוד הישראלי, שחשש שהעיראקים יצליחו לוותר את עמק יזרעאל ולהתקדם לכיוון נתניה, הורה על חטיבת כרמלי לתקוף את הכוחות שהתבוססו בג'נין. המתקפה הישראלית נכשלה כישלון חרוץ.
50 לוחמים נהרגו ולמעלה מ-80 נפצעו.
מדרום הזרימו המצרים לנגב כוח עצום, לא פחות מארבע חטיבות, כ-10,000 חיילים שצמחו בהמשך לכדי 50,000 איש שנעו בשתי אזורות. אחת שהתקדמה לאורך החוף מרצועת עזה צפונה, ושנייה שינה במזרח בציר ההר לעבר ירושלים. מטרתם של המצרים הייתה כפולה, לנתק את הנגב מהמדינה החדשה ולהתלכד עם שאר הכוחות הערבים ליצירת טבעת חנק סביב תל אביב. כדי לאבטח את קווי האספקה הארוכים שלהם, תקפו המצרים את היישובים היהודיים שניכרו מדרכם. קיבוץ נירים בדרום רצועת עזה הותקף כבר למוחרת הכרזת המדינה.
42 חברי הקיבוץ לחמו בגבורה יוצאת דופן והצליחו להדוף את ההתקפה המצרית במחיר של שמונה הרוגים. אנשי קיבוץ אייד מרדכי, כמה עשרות קילומטרים צפונה משם, לא היו כה ברי מזל. במשך חמישה ימים תמימים עמדו מגיני הקיבוץ בפני הסתערויות חוזרות ונשנות של חיל הרגלים המצרי. הפגזות ארטילריות כבדות והפצצות מהאוויר. 26 ממגיני הקיבוץ נהרגו ו-35 נפצעו.
גבורתם של אנשי יד מרדכי הפכה לאחד הסמלים המובהקים של עמידת היישובים היהודיים במלחמת העצמאות, אבל לבסוף, כשאזלה כמעט כל התחמושת שהייתה בידיהם, לא נותרה למגינים ברירה אלא לנטוש את הקיבוץ בחסות החשכה. יד מרדכי נפלה לידי המצרים ב-24 במאי, וכשבועיים לאחר מכן, ב-7 ביוני, נפל גם קיבוץ ניצנים צפונית לאשקלון.
בשבועיים הראשונים של הפלישה, הכוח המצרי כמעט ולא נתקל בשום התנגדות מאורגנת מצד כוחות ההגנה. חטיבת הנגב, שהייתה אמורה לבלום את הפולשים, הייתה מפוזרת על פני כמעט שלושים יישובים שונים ברחבי הנגב, וכוחותיה הדלילים לא היו מסוגלים לעמוד מול הצבא המצרי הסדיר. גם חטיבת גבעתי, שעתה ערוכה מצפון לאזור, לא הייתה מוכנה להתמודדות שכזו, ורבים מלוחמיה אפילו לא היה עדיין נשק אישי. הפעולה המשמעותית היחידה של כוחות היישוב כנגד המצרים באותם שבועיים ראשונים, הייתה דווקא של חיל האוויר הצעיר. בזמן הקצר ביותר קמו לנו מומחים לטיפול במכונות המסובכות של האווירונים.
על הטייסים לבדוק בראשונה את מפת הדרך האווירית ולקבל הוראות אחרונות ממפקדם על מטרת טיסתם. כפי שציינתי, במשלוחי הנשק מצ'כוסלובקיה הגיעו גם כמה עשרות מ... מטוסי תקיפה מדגם אביה, הגרסה הצ'כית למסרשמיט הגרמני. קבוצה של טייסים יהודים, רובם מתנדבים מחו"ל, בעלי ניסיון קרבי ממלחמת העולם, יצאו לצ'כיה כדי ללמוד על המטוסים האלה ולהתאמן עליהם. אנשי כנפי הפלדה האמיצים והעליזים הפכו מגולשי דעונים לטייסים מנוסים.
הם אשר הראו את מחט זרועם מעל ברלין. הנציג. כיום הם עולמים בשמי בירות ערב, דמשק, רבת אמון וקהיר. יגדילו חילם ויעדירו. בינתיים, בארץ, חיל האוויר המצרי חולל שמות בתל אביב.
כבר למחרת הכרזת העצמאות תקפו את תל אביב שני מפציצים מצרים מלווים במטוסי קרב. מנחת שדה דב הופצץ ושלושה מטוסים של חיל האוויר הצעיר נפגעו על הקרקע. בשבועות הבאים ערכו המצרים כמה וכמה התקפות כנגד האוכלוסייה האזרחית, שהקשה שבהן הייתה הפצצה של התחנה המרכזית בתל אביב בשעות אחר הצהריים, כשהתחנה הייתה הומה אדם. 41 אזרחים נהרגו ומאות נפצעו. כשהגיעה לצ'כוסלובקיה השמועה על אודות ההפצצות הקשות בתל אביב, הודיעו הטייסים למדריכיהם הצ'כים שהם מפסיקים את הקורס וחוזרים מיד לארץ.
המדריכים ניסו לשכנע אותם להישאר, שהרי הטייסים הישראלים אפילו לא הספיקו להתאמן בתקיפות מהאוויר, אבל הטייסים ענו להם שהם מתכוונים לעשות את האימונים האלה על רטוב ושבו בזעילות ארצה. ב-29 במאי הם ראו ארבעה מטוסי אביה מבסיס עקרון, היום תל נוף, למה שהייתה התקיפה הראשונה בהיסטוריה של חיל האוויר הישראלי. את הכוח הוביל לו לנארד, טייס יהודי אמריקני ששירת כטייס קרב בחיל הנחתים במלחמת העולם. לנארד סיפר מאוחר יותר על תחושותיו בדרך לתקיפה.
ארבעת המטוסים תקפו את הטור המצרי המתקדם בתותחים ובפצצות, אחד מהם הופל ו... טייסו אדי כהן מדרום אפריקה נהרג. ישנה סברה רווחת שהתקיפה האווירית הפתיעה וזיעזעה את המצרים עד כדי כך שהיא זו שגרמה להם לעצור את ההתקדמות שלהם צפון. סברה אחרת מייחסת את העצירה של המצרים דווקא לחבלנים של חטיבת גבעתי שפוצצו את הגשר מעל נחל לחיש, גשר שמוכר לנו היום בשם גשר עד הלום. האמת כנראה שונה לגמרי.
למרות גבורתם הבלתי מעורערת של הטייסים, לתקיפה האווירית הייתה השפעה מעשית זניחה על הכוח המצרי. גם הגשר הערוס לא היווה מכשול משמעותי. חיל ההנדסה המצרי היה מסוגל בהחלט להקים גשר חלופי או למצוא מעקף. בפועל, הצבא המצרי עצר מדרום ליבנה רק מכיוון שזו הייתה התוכנית המקורית שלו לשלב הזה של הפלישה. האיום המצרים כן לא הוסר.
בשלהי חודש מאי נשלחו שתי פלוגות של גבעתי נפשות על הכוח המצרי באזור גשר עד הלום, אבל הן נעדפו. יומיים לאחר מכן תקף את המצרים כוח משולב של חטיבות גבעתי והנגב, במה שכונה מבצע פלשת. גם ההתקפה הזו התנפצה על המערך המצרי המשולן ונעדפה במחיר כבד של כמעט 50 הרוגים. ישראלים. כל הכישלונות הצהובים האלה בקרבות הבלימה בחזיתות השונות הפכו את החודש הראשון של המלחמה לחודש הקשה והמדמם ביותר שידעה ישראל במלחמת העצמאות כולה.
אבל החזית שהכי הטרידה את דוד בן גוריון הייתה החזית המרכזית, ובעיקר גורלה של ירושלים. הוא אמר, ציטוט, ערכה של ירושלים לא ניתן להימדד ולא להישקל ולהיספר, כי אם יש לארץ נשמה, הרי ירושלים נשמתה של ארץ ישראל. המערכה על ירושלים היא מכרעת ולא מבחינה צבאית בלבד. סוף ציטוט. מיד לאחר הכרזת המדינה עם יציאת הכוחות הבריטים מהארץ, מיהרו כוחות ההגנה להשתלט על מבנים חשובים ואזורים אסטרטגיים בירושלים המערבית.
במקביל, כוחות ערביים מקומיים תפסו עמדות בחלק המזרחי של העיר. כוחות הליגיון הירדני, כפי שמספר לנו פרופ' גלבר, נותרו בשלב הזה מחוץ למשחק. עבדאללה לא התכוון לתקוף את המדינה היהודית. היו המגעים, הביקור המפורסם של גולדה, שהוא אמר לה, תראי, עכשיו אני חלק מקואליציה והכול, ואני חייב לצאת למלחמה, אבל בפועל הוא רצה להשתלט על הגדה. הוא הבין שהגליל המערבי שהיה צריך להיות חלק מהמדינה הערבית רחוק מדי ורצועת עזה רחוקה מדי שערו ב-18 במאי, שלושה ימים אחרי הפלישה כל הצבאות הערבים כבר היו מסובכים בנחימה רק הניגיון עוד לא ראה יהודי אחד וכולם צועקים לו תבוא לעזור, אנחנו תקועים באותו יום הפלמ"ח פורצת שער ציון, בירושלים קמה בעלה בצד העתיקה, בעלה בצד הערבי, וצועקים למלך גבעל, ואז הליגיון יורד מלמעלה ונכנס לירושלים המזרחית.
הצליחו להקים עמדות ולהזרים למקום תגבורות דרך שער ציון שנפרץ, אבל הלגיון הירדני, שהיה הכוח הצבאי החזק, המאומן והמצויד ביותר מבין כל צבאות ערב, היה יריב קשה מדי עבור מגיני הרובע. בימים הבאים הצליחו הכוחות הירדנים להשתלט על עוד ועוד שטחים בעיר העתיקה, תוך שהם מוותרים את מערך ההגנה היהודי. לבסוף, ב-28 במאי, אחרי קרבות מרים שבהם נהרגו 69 לוחמים יהודים ו-129 נפצעו, נכנעו מגני הרובע בפני הליגיון.
בן גוריון ידע שהמפתח להצלתה של ירושלים טמון ביכולת להזרים אליה כוחות תגבור נוספים מהשפלה, ואת זה אפשר היה לעשות רק באמצעות הדרך הראשית שחיברה בין תל אביב לירושלים. על הכביש החשוב הזה, שלא היה לו שום נתיב עוקף באותם ימים, חלש רכס לטרון, שרשרת של גבעות רמות שניצבו כ-15 קילומטרים מערבית לירושלים. בגלל חשיבותו האסטרטגית, אזור לטרון היה מוקד לקרבות רבים עוד מימי קדם, ובין המצביעים שנלחמו עליו אפשר למנות את יהודה. יהושע בן נון ואת יהודה המכבי. גם הבריטים זיהו את חשיבות המקום, ובעקבות המרד הערבי הגדול הם הקימו בלטרון מצודה גדולה ותחנת משטרה.
כשעזבו הבריטים את הארץ ב-15 במאי, נותרה מצודת לטרון נטושה וריקה מאדם. כוחותיו של פאוזי אל-קאוג'י, שהיו אמורים לשלוט בגזרה הזו, היו עדיין בסוריה, והליגיון הירדני הוא היה עסוק בירושלים ובאזור המשולש. ההגנה הייתה יכולה להשתלט על המצודה ללא שום התנגדות, פשוט להיכנס פנימה ולכבוש אותו. אבל המידע המודיעיני על נטישת הבריטים הגיע לפיקוד מאוחר מדי, ואיש לא היה מודע להזדמנות הזו. ב-17 במאי תפסו כוחות הלגיון הירדני את המצודה העריקה והקימו בלטרון מערך הגנה שכלל תותחים, מרגימות ושריונים.
בינתיים מצבה של האוכלוסייה היהודית בירושלים הלך והחמיר מיום ליום. הליגיון הירדני הפגיז את השכונות היהודיות ללאורכן ומספר הנפגעים הלך וגדל. גם מצוקת הרעב החריפה. המזון שהובא לעיר בשיירות הגדולות אחרי מבצע נחשון הלך ואזל במהירות, בין היתר בגלל ניהול כושל של חלוקת האספקה. כך כתב איש הסוכנות היהודית בירושלים למנהליו בסוף חודש מאי.
ציטוט: גם לאחר שכבר החלו להביא מלאי בשיירות תחת מטר יריות ותוך אבדות בנפש, לא דאגו למרות ציבורית מלאה על המובא, אלא השאירו את הטיפול בידי הסוחרים הרגילים וסמכו על מקצועיותם ויושרם. כמובן שחלק ניכר של המלאי, מזון יקר וחשוב, הלך לאיבוד מחוסר טיפול מתאים. טונות של מרגרינה התקלקלו, וכן עשרות טונות של תפוחי אדמה נרכבו במחסנים, וחלק נעלם ומופיע עתה בשוק השחור. סוף ציטוט. רבני היישוב בירושלים שלחו מברק בהול לבן גוריון עם קריאה נואשת לעזרה.
ציטוט, היישוב על סף טבח. בשם האוכלוסייה, קריאת עזרה נואשת. הרובע תחת מטר יריות ופגזים, זעזעו את המוסדות העליונים ואת העולם כולו והצילו אותנו". סוף ציטוט. בפיקוד העליון של ההגנה התנהל ויכוח נוקב האם כדאי וניתן בכלל לכבוש ולהשתלט על הדרך המובילה לירושלים.
כל יחידות ההגנה היו מתוחות עד הקצה בניסיון לבלום את הפלישה הערבית בשאר החזיתות וגם אם תצליח ההגנה להשתלט על הכביש, טענו חלק מהמפקדים, הצורך להמשיך ולהחזיק במשלטים השונים יחייב הקצאת כוחות גדולה מדי, הקצאה שתבוא על חשבון הגזרות האחרות. אבל בן גוריון היה נחרץ, חייבים לפתוח את הדרך לירושלים, והיא מה? גם במחיר של הסטת כוחות חיוניים מגזרות אחרות.
המשימה של כיבוש משלטי לטרון הוטלה אם כן על חטיבה 7, חטיבה שהוקמה בחופזה שבוע קודם לכן והייתה מורכבת מערב רב של לוחמים ברמות הכשרה שונות, מאנשי מערך ההדרכה של הפלמ"ח ועד עולים חדשים, פליטי שואה, שזה עתה ירדו מהאוניות ובקושי דיברו עברית. על האופן החפוז והמאולתר שבו הוקמה החטיבה, יכול להעיד סיפורו של שלמה שמיר, מפקד החטיבה, על האופן שבו הוא גייס את קציני המטה שלו. ציטוט, למעשה מעון המטה היה במכונית שהועמדה לרשותי ואשר נע בין המטכ"ל ובין מקום ראשית ריכוז החטיבה. לדוגמה, כיצד הושגו קציני המטה? באחד מהם נתקלתי בלכתו ברחוב בקרבת מעון המטכ"ל.
עצרתי את המכונית, הכנסתיו פנימה והצעתי לו לנסוע עימי ולקבל את התפקיד. סוף ציטוט. לוחמי החטיבה, כ-1450 במספר, התרכזו להתארגנות במחנה תל ליטווינסקי. היום תל השומר, אבל כעבור שלושה ימים הם נאלצו להתפנות ממנו בבהילות בחשש להפצצה של חיל האוויר המצרי. שלא במפתיע, הבלאגן חגג, הנשק לא חולק בצורה מסודרת, ולכל שמונה חיילים הייתה רק מימייה אחת.
יגאל ידין, ראש אגף המבצעים במטכ"ל והרמטכ"ל בפועל, קיבל דיווחים על קשיי ההתארגנות וירד לשטח לבדוק את ה... המצב בעצמו. כשהוא הבין את חומרת הבעיה, הוא ביקש מבן גוריון לדחות את הפעולה בכמה ימים לפחות, כדי לאפשר לחטיבה להתארגן כראוי. אבל בן גוריון התעקש. במברק שהוא שלח לשלמה שמיר, הוא הורה לו, ציטוט, עליך לבצע את תפקידך בכל מחיר.
תנאי השטח בלטרון העניקו יתרון ברור ללגיון הירדני המבוצר. היה ברור שהסיכוי היחיד להצלחה טמון בהפתעה. על כן תוכנן מבצע הכיבוש, שקיבל את השם מבצע בינון, להתבצע בלילה. אלא שהכוחות לא הספיקו להתארגן בזמן. כפי שהעיד שלמה שמיר מאוחר יותר, ציטוט, חלק מהאנשים קיבלו את נשקם באוטובוסים בדרך לפעולה, ותוך כדי הנסיעה ניקוהו מן השמן שעוד היה ברובים".
סוף ציטוט. ההתקפה אם כן החלה רק בארבע לפנות בוקר, ונפתחה בהרעשה ארטילרית של שני תותחי נפוליאונצ'יק שהובאו במיוחד למשימה. לרוע המזל, הפגזים שירו התותחים המיושנים האלה היו קטנים וחלשים כדי לגרום נזק ממשי למערך ההגנה הירדני. במקום זאת, הם רק התריעו בפני הירדנים עלה התקפה הממשמשת ובאה וחיסלו את יתרון ההפתעה. הירדנים זיהו את הכוחות הישראלים המתקדמים ופתחו עליהם באש כבדה.
כך תיאר את ההתרחשות אחד מקציני הלגיון. ציטוט, פטרולי הסיור שלנו גילו את התוקף וירו רקטות אזהרה כמוסכם. כאן החלה הארטילריה הירדנית בפעולה. סוללה אחת החלה להפגיז ולרתק את הכוח המתקדם ללטרון. בהתאם להוראותיו של קצין התצפית, כיוונה סוללת התותחים השנייה את בגזיה לעמדות הארטילריה של האויב ושיתקה אותן תוך דקות ספורות.
כשנדמו קולות תותחיהם, החלו היהודים להתקדם לעבר לטרון ולעבר החורשות שמקיפות את המנזר הצרפתי. האויב התקדם עד כי הגיע למרחק 100 מטרים מן העמדות. כאן נפתחה עליו שטופת ממקלעים, ממרגימות ומנשק קל. עליית השחר אפשרה לנו לגלות את ריכוזי היהודים, ומיד נפתחה עליהם אש תותחים כבדה והפיצה אותם לכל רוח. סוף ציטוט.
בשעה 11 בבוקר, כשהיה ברור שאי אפשר לחדור את מערך ההגנה הירדני, ניתנה פקודת הנסיגה. הכישלון בלטרון עלה לחטיבה 7 ביוקר, 74 הרוגים ויותר מ-100 פצועים.
ההעמקה שספגה החטיבה 7 הייתה כואבת, אבל בן גוריון לא ויתר. הצורך לפרוץ את הדרך לירושלים הנצורה לא רק שלא פחת, אלא אפילו התעצם, בגלל החשש שהכוחות המצרים שמתקדמים מדרום יצליחו לחבור אל הליגיון הירדני בלטרון. כבר למחרת היום החלו ההכנות לניסיון כיבוש שני של המצודה. כלקח מהכישלון הקודם, הפעם נערכו תצפיות מודיעיניות מסודרות יותר, וכוחות חטיבה 7 תוגברו בגדוד מחטיבת קבעתי ומספר משוריינים וזחל"מים. על חלק מהזחל"מים הותקנו להביורים, מתוך מחשבה שיוכלו לטהר במירכאות.
את העמדות של הליגיון. מבצע בינון ב', אם כן, ניסיון הכיבוש השני, היה הפעם הראשונה שבעשו כוחות ההגנה שימוש נרחב יחסית בכלים משוריינים, ולכן מקובל לראות בו את הפעולה המבצעית הראשונה של מה שעתיד להפוך לחיל השריון הישראלי. אבל גם השריוניות האלה לא עזרו. אמנם הכוחות המסתערים הצליחו לשמור על יתרון ההפתעה, לחדור את טבעת ההגנה החיצונית ואפילו לפרוץ לחצר הפנימית של המצודה אבל כוחות התגבור הרגליים שהיו אמורים להגיע מיד אחריהם ולטהר את המבנה לא הצליחו לחבור אל הכוח הפורץ בזמן והפורצים נותרו חשופים לאש התותחים והמרגמות הירדני. פגז ירדני פגע ישירות באחד הזחל"מים, מגרם לאבדות כבדות ולמפקדים לא נותרה ברירה אלא להורות שוב על נסיגה.
הכישלון השני בלטרון עלה להגנה בעוד 49 הרוגים ועשרות רבות של פצועים. בינתיים, מאחורי הקלעים, החלו גלגלי הדיפלומטיה הבינלאומית לצבור תאוצה. הרוזן פולקה ברנדוט, דיפלומט שוודי ממשפחת המלוכה, שאמונה על ידי האו"ם כמתווך בין היהודים והערבים, החל במאמצים להשיג הפסקת אש. ברנדוט היה דמות מוכרת ומוערכת מאוד בזירה הבינלאומית, והצליח להשיג את הסכמתן של מדינות ערב להפוגה בלחימה שהייתה אמורה להיכנס לתוקפה ב-11 ביוני. הידיעה על ההפוגה הקרבה הלחיצה את בן גוריון עוד יותר.
הוא חשש שאם ההפוגה תחל מבלי שתיפתח הדרך לירושלים, גורל העיר הנצורה יהיה נתון לחסדי הליגיון הירדני. הוא דחק בפיקוד ההגנה לנסות פעם נוספת לכבוש את מצודת לטרון, לפני כניסת ההפוגה לתוקף. חטיבה השבע, הפגועה והשחוקה, כבר לא הייתה מסוגלת לרכז את הכוח הדרוש למבצע נוסף, ולכן הוטלה המשימה הזו על חטיבות הראל ואבטח של הפלמ"ח. מבצע יורם, ניסיון הכיבוש השלישי של הטרון, היה הקרוב ביותר להצלחה. הפעם, כלקח מהכישלונות הקודמים, הוחלט שלא להסתער ישירות על המצודה, אלא לכבוש קודם כל שני משלטים חשובים שחלשו עליה ממזרח.
התוכנית הייתה הגיונית, אבל לרוע המזל טעות בניווט בשטח בלילה גרמה לכך שהכוח שהיה אמור לתקוף משלט אחד תקף בטעות את המשלט השני, והבלבול והעיכוב אפשרו לירדנים להתאושש ולהדוף את ההתקפה. גם המבצע הזה נכשל במחיר של 15 הרוגים נוספים. בדיעבד, ניווכי המפקדים הירדנים מהשטח מלמדים שמערך ההגנה הירדני בלטרון היה ממש על סף התמוטטות, ואלמלא אותה טעות אומללה בניווט, כנראה שהליגיון היה נאלץ לסגת מהמתחם כולו. שעון החול עזל, וההפוגה נכנסה לתוקפה ב-11 ביוני, כשהירדנים עדיין מחזיקים בלטרון. בהמשך המלחמה נעשו עוד שני ניסיונות לכבוש את המתחם, אבל הטרון נותרה בידיים ירדניות עד למלחמת ששת הימים.
אבל דווקא בין הכישלונות הצהובים האלה בקרבות של הטרון הופיעה נקודת אור בלתי צפויה. בשלהי חודש מאי, בערך בזמן שבו נערך ניסיון הכיבוש הראשון של הטרון, הגיעו לידי מפקדת ההגנה מספר דיווחים על דרך עפר לא מוכרת. ולא מסומנת במפות, שמובילה מאזור קיבוץ חולדה, שבשפלה מזרחה לכיוון ירושלים. על פי גרסה אחת, מי שגילו את הדרך היו שלושה לוחמי פלמ"ח מחטיבת הראל שיצאו לסיור רגלי. על פי גרסה אחרת, היו אלה דווקא לוחמי גבעתי.
כך או כך, שני צוותי סיור יצאו לבחון את הדיווחים, אחד מחולדה מזרחה והשני מירושלים. ירושלים מערב. הצוותים, שלא היו מתואמים ביניהם, נפגשו במפתיע באמצע הדרך, והוכיחו שאכן ישנה דרך חדשה ונסתרת, שבאמצעותה אפשר אולי להעביר אספקה לירושלים ולעקוף את לטרון. אמנם הדרך החדשה הזו עברה לא רחוק מהמבצר הירדני, אבל התוואי שלה היה נסתר מעיני הליגיון בגלל פני השטח. רק שני כפרים ערביים, בית ג'יז ובית סוסין, חלשו על הנתיב הזה ואיימו על התנועה בו.
אבל כאן שיחק המזל לידי הישראלים. במהלך ההתקפה הראשונה על הטרון, לוחמים ערביים שיצאו משני הכפרים האלה תקפו את אגפו של הכוח הישראלי, וכדי לנטרל את האיום הזה לקראת ההתקפה השנייה, הוחלט לכבוש את שני הכפרים. בית ג'יז ובית סוסין נכבשו בהתקפות ליליות בין ה-25 וה-28 במאי וכך, מבלי שהם התכוונו לכך, הבטיחו כוחות ההגנה את הנתיב של הדרך החדשה. דרך שזכתה עד מהרה לכינוי דרך בומה, על שם נתיב אספקה הררי ומפותל ששימש את בעלות הברית במלחמת העולם השנייה כדי להעביר אספקה לצבא הסיני הלאומי שלחם ביפן.
הייתה רק בעיה אחת. מתוך עשרת הקילומטרים של דרך בומה, קטע אחד באורך של כשני קילומטרים היה תלול ומכוסה סלעים ולא היה אוויר לכלי רכב. מכיוון שכך, משלוח האספקה הראשון לירושלים דרך דרך בומה היה מבצע מורכב למדי. ג'יפים הובילו את האספקה מחולדה עד לקצה הדרך. דרך הבלתי אווירה, סבלים שהובאו מתל אביב וירושלים סחבו את עסקים וארגזים על גבם ונשאו אותם לאורך שני הקילומטרים הקשים אל הצד השני, ושם המתינו להם משאיות ריקות שהגיעו מירושלים.
במקביל החלו מהנדסים צבאיים ואנשי חברת סולל בונה במאמץ קדחתני להכשיר את דרך בומה למעבר כלי רכב. העבודה נעשתה מסביב לשעון, ולעיתים תחת הפגזות של תותחי הלגיון הירדני שניסו לשבש את המאמץ. בעשרה ביוני, יממה אחת בלבד לפני כניסתה של הפסקת האש לתוקף, הושלמה המלאכה ושיירת המשאיות הראשונה עשתה את דרכה בדרך בומה החדשה והביאה אספקה חיונית לירושלים. בכך הוסר איום המצור מעל העיר והיישוב היהודי בה ניצל.
ההפוגה בלחימה שנכנסה לתוקפה למחרת הגיעה למדינת ישראל הצעירה בדיוק בזמן. אמנם צבאות הרב עדיין היוו איום משמעותי, אבל כעת ניתנה למטכ"ל הזדמנות לארגן מחדש את הכוחות, לקלוט את הנשק שהמשיך לזרום מחו"ל ולהתכונן להמשך הלחימה. גם פריצתה של דרך בום והצלת ירושלים היוו זריקת עידוד מורלית משמעותית ליישוב היהודי כולו.
אבל הרחק מעבר לאופק, במרחבי הים התיכון, התפתחו צרות מסוג שונה לגמרי. צרות פנימיות שהיו מסוכנות לא פחות, ויש מי שיאמרו אף מסוכנות הרבה יותר, מהאיום שציווה. והוא צבאות הרב.
בדיוק באותו היום שבו נכנסה ההפוגה לתוקפה, יצאה מנמל בדרום צרפת אוניית מסע קטנה. על סיפונה היו כ-900 עולים חדשים, רובם ניצולי שואה, וגם מטען גדול של נשק ותחמושת, אלפי רובים ומקלעים ומיליוני כדורים. האנשים שארגנו את רכש הנשק היו בטוחים שהם מעלים תרומה מכרעת. למאמץ המלחמתי של המדינה הצעירה. הם לא תיארו לעצמם שכאשר תתקרב האונייה אל חופי תל אביב, קבלת הפנים שהיא תקבל תהיה שונה בתכלית ממה שציפו.
שמה של האונייה הזו היה אלתלנה.
סיפורה של האלתלנה, המאבק המר בין דוד בן גוריון ומנחם בגין על דמותה ואופייה של המדינה, המדינה החדשה והקרבות שהביאו את מלחמת העצמאות לסיומה, כל אלה יעמדו במרכז הפרק הבא, חלקה הרביעי והאחרון של הסדרה על מלחמת העצמאות.
זהו, עד כאן. תודה על ההאזנה. האמת שאין לי יותר מדי דברים חדשים ומסעירים לספר לכם הפעם, ותכלס זה דבר טוב, כי החודשים האחרונים עם כל המכירה של החברה היו די עמוסים ומלאים בעבודה, אז קצת שקט זה דבר טוב. אני רק אעדכן שעשיתי עיצוב מחדש משמעותי של אתר הבית האישי שלי, ranlevy.co.il ובשבועות הבאים אני מתכוון להעלות אליו המון תכנים חדשים. אז אם בא לכם להעיף מבט ואולי לתת לי פידבק והצעות לשיפור, אתם מוזמנים.
כתמיד, אם אתם אוהבים את התוכנית ורוצים לתמוך בה, אתם יכולים להזמין אותי להרצאה אצלכם בארגון, בחוג בית או באירוע פרטי. פירוט מלא של ההרצאות וטופס צור קשר תמצאו באתר ranlevy.co.il ואתם יכולים לתפוס אותי גם במייל. רן את רן לוי.co.il מכירים מישהו שחושב להתחיל פודקאסט חדש משל עצמו? לא מזמן הוצאתי ספר חדש בשם עושים פודקאסט איך להצליח בעולם ההסכתים שבו ריכזתי את כל הניסיון המקצועי שלי ב-18 השנים האחרונות כדי לעזור ליוצרים צעירים שכאלה להגשים את החלומות שלהם. עושים פודקאסט זמין כספר נייר, ספר דיגיטלי ספר אודיו ואיך לא גם כפודקאסט, גם כן באתר הבית שלי.
תודה על תמיכתכם בעושים היסטוריה.
עושים היסטוריה עם שלי נוי מנהלת ההפקה, עמית חזזי במכירות, גל אוהב ציון מנהל האולפן, גיאה אולמן מנהלת הסושיאל, אביב שמטוב סמנכל התפעול ושילה דבר המנהל העסקי. אני רן לוי, כותב. אנחנו נשתמע בפרק הבא. להתראות.
