הצהרת בלפור, שבה התחייבה ממשלת הוד מלכותו לסייע להקמתו של בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, נתקבלה בשמחה רבה בכל התפוצות: היו שהשוו אותה להצהרת כורש שאפשרה את חזרתם של היהודים מגלות בבל. ערביי ארץ ישראל, לעומת זאת, קיבלו אותה בחשש גדול: העלייה היהודית ורכש הקרקעות, האמינו הערבים, עלולים להביא לנישול הכפריים הערביים מאדמותיהם.
בארבעים השנים הבאות תהיה ארץ ישראל זירה להתגוששות מדממת בין התנועה הציונית לתנועה הלאומית הפלשתינית: התגוששות שתגרום לדוד בן גוריון – סוציאליסט נלהב שהאמין בכל ליבו שניתן להקים בארץ ישראל אוטופיה משותפת ליהודים ולערבים – לשנות את דעותיו מהקצה אל הקצה.
האזנה נעימה,
רן
תמלול הפרק
טנגווליטי בייס, האגל הסלמד.
עושים היסטוריה, עמרן לוי.
ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה את הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. המשפט הקצר הזה שהופיע במכתב ששלח שר החוץ הבריטי הלורד ארתור ג'יימס בלפור ב-1917 לחבר פרלמנט בריטי ממוצא יהודי, נחשב לאחד ההישגים המזהירים של התנועה הציונית שייסד בנימין זאב הרצל. בפעם הראשונה הסכימה מעצמה עולמית לפרוס את חסותה על שאיפותיו הלאומיות של העם היהודי. הצהרת בלפור, כפי שמכונה המכתב הזה, הייתה תוצאה של פעילות דיפלומטית אינטנסיבית מצידם של חיים ויצמן ונחום סוקולוב, שני פילים ציוניים מרכזיים. מקובל להניח שהבריטים נענו לבקשה הציונית בתוך הכרת תודה על תרומתו של ויצמן למאמץ המלחמתי הבריטי בימי מלחמת העולם הראשונה.
ויצמן, ביוכימאי בהכשרתו, פיתח שיטה חדשנית לייצור אצטון שהיה מרכיב חיוני בייצור חומרי נפץ. בנוסף, הלורד בלפור וגם ראש הממשלה הבריטי דייוויד לוי ג'ורג' היו נוצרים מאמינים. והם תמכו בחזרתם של היהודים לארץ הקודש מטעמים דתיים. ולבסוף, כפי שמסביר לנו ההיסטוריון יואב גלבר, פרופסור אמריטוס באוניברסיטת חיפה, היו גם לא מעט שיקולים אסטרטגיים ופרקטיים יותר שהיו מעורבים בהצהרה הזו. את הצהרת בלפור נתנה הממשלה.
השיקולים שלה היו או אסטרטגיים גלובליים, באפר לתעלת סואץ, אחרי שהטורקים תקפו פעמיים את התעלה במלחמת העולם הראשונה, שיהיה חיץ. אם אנחנו נושב בארץ ישראל, תעלת סואץ בטוחה. זה שיקול אסטרטגי. היה שיקול פוליטי, מדיני. מה שוויצמן הצליח לשכנע הרבה אנגלים זה שהיהודים חזקים.
בעיקר באמריקה וברוסיה, זה שתי הקהילות היהודיות הגדולות של אז, והוא יוכל דרך היהודים וההשפעה שלהם על דעת הקהל למשוך את אמריקה למלחמה ולמנוע מרוסיה, שכבר התנדנדה, לפרוש מהמלחמה. ואז צריך לתת משהו שילהיב את היהודים. כפי שאפשר לצפות, התגובות בעולם היהודי להכרזתה של ממשלת בריטניה היו אקסטטיות. חגיגות פרצו בתפוצות השונות, והיו מי שישבו את ההצהרה הזו להכרזת קורש, זו שאפשרה את חזרתם של היהודים מגלות בבל ואת הקמתו של בית המקדש השני.
מי שהיו הרבה פחות מרוצים מההצהרה היו כמובן ערביי ארץ ישראל. אמנם בשלב הזה האוכלוסייה הערבית בארץ ישראל הייתה גדולה בהרבה מהיישוב היהודי, כ-600,000 ערבים לעומת כ-60,000 יהודים בלבד, אבל הטפטוף הבלתי פוסק של עלייה יהודית, ובעיקר רכישת הקרקעות לשם הקמת יישובים יהודיים, גרמו לרבים בחברה הערבית לחשוש שהעולים היהודים מנשלים בהדרגה את הכפרים הערביים החשש הזה גבר אפילו עוד יותר בעקבות החלת המנדט הבריטי בארץ ישראל בתום מלחמת העולם הראשונה, שכן אחת ממטרותיו המוצהרות של המנדט, כפי שהופיע באמנה הרשמית שלו, הייתה יצירתם של תנאים שיאפשרו את הקמתו של בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל.
ואם זה לא היה מספיק, הנציב העליון הראשון, סר הרברט סמואל, שהיה ממונה מטעם ממשלת בריטניה על ניהול המנדט, היה בעצמו יהודי ותומך ברעיון הציוני. כשהוא מגיע זה כאילו הנה הבריטים הולכים לשים נציב יהודי על ארץ ישראל. זה עוד מגביר את התסיסה.
בתחילה התגובה הערבית הייתה מתונה יחסית. הפגנות ושביתות בימי השנה לציון הכרזת בלפור, שבהן דרשו המוחים מממשלת המנדט להגביל את היקף העלייה היהודית לארץ ישראל. ואז כבר מתחילות מהומות ורטינות, והאנגלים מתחילים להבין שקצת יש כאן בעיה. הם עוד מנסים לפתור אותה בקטן, והם מזמינים את ויצמן ואנשיו לעכבה, למפגש עם האמיר פייסל, בנו של השריף ששומר על המקומות הקדושים במכה ומדינה, שיגיעו להבנה, הם נפגשים, הבריטים כמובן מארגנים את זה, והם מסכמים להיפגש שוב בוועידת השלום ולנסות להגיע שם להסכם. פורמלי ממשי.
ויצמן ופייסל אכן הגיעו להסכם, אבל מסיבות מדיניות שונות הוא לא יצא אל הפועל. חוסר השקט ברחוב הערבי הלך וגבר עד שהגיע לשיאו ב-1921 במה שמכונים מאורעות תרפ"א, סדרה של פרעות ותקיפות כנגד היישוב היהודי שבהן נרצחו 47 יהודים וכ-140 נפצעו. בשלב הזה הבריטים התחילו להבין לאיזו צרה הם הכניסו את עצמם. נתקלתי באיזה דוח שכותב קצין מהמודיעין במפקדת הממשל הצבאי של ארץ ישראל בירושלים למשרד המלחמה בלונדון והוא מתאר את המצב ואת השמועות ואת החתרנות ולחשים והלכי רוח We've got ourselves mixed up in another Ireland. נו, הם מבינים את זה.
זה בעיצומו של המרד האירי ומלחמת העצמאות של אירלנד החופשית. חשוב להבין שכבר בימים שלפני הצהרת בלפור היו חילוקי דעות במסדרונות השלטון בלונדון לגבי התמיכה ברעיון של בית לאומי ליהודים בארץ ישראל. היו לא מעט פוליטיקאים בריטים שהדו את הצד הערבי בסכסוך, ובנוסף לבריטניה היו לא מעט אינטרסים כלכליים וגיאופוליטיים בעולם הערבי והמוסלמי. ומעל הכל לממשלת המנדט בארץ ישראל היה אינטרס אחד מובהק, לשמור על השקט. אף אחד לא רצה לראות חיילים בריטים נהרגים ונפצעים במסגרת סכסוך שלבריטניה לא היה שום קשר אליו.
התוצאה הייתה מסמך שהגיש ב-1922 וינסטון צ'רצ'יל שהיה שר המושבות אז בממשלה הבריטית, לפרלמנט הבריטי ובו החלטה להגביל את היקף העלייה היהודית לארץ ישראל. מסמך רשמי שכזה קרוי באנגלית White Paper, מונח שתורגם לעברית כספר לבן. הספר הלבן של צ'רצ'יל, כפי שאפשר לנחש, לא התקבל בשמחה גדולה ביישוב היהודי ובתנועה הציונית בכלל, אבל במישור המעשי, הסיבה לכך עשויה להפתיע אתכם. עיקר ההתנגדות לעלייה לארץ ישראל הייתה דווקא מצד ההנהגה הציונית עצמה. עכשיו, זה לא ביום אחד.
זה תהליך שהתחיל בעיקר ב-1918 ונמשך ב-1919 ועורר בהנהגה הציונית חרדה עצומה. באמת? למה? למה? כי זאת ארץ שעכשיו נגמרה במלחמה, שהייתה שדה קרב, שהיא הרוסה ומדולדלת, ואיך שלטון טורקים צבאי של ג'מאל פשא וכולי...
כן, לא שהייתה ארץ פורחת וגדולה, היא הייתה ארץ שפולטת הגירה, היא לא הייתה ארץ שעל פי נתוניה הטבעיים קולטת הגירה, אפילו בני העלייה הראשונה. היגרו במספרים לא קטנים, מי שרצה ללמוד, לא היה לו איפה ללמוד בארץ. מי שרצה לעשות עסקים, לא היה פה מרחב. יבואו עשרות אלפי אנשים, לא ימצאו פה עבודה, כי אין עבודה, כסף אין להם, השקעות אין, לתנועה הציונית אין כסף. כשוויצמן אמר העם היהודי היקר הוא לא התכוון לאנשים הוא התכוון למיליונרים שיתנו כסף.
מה שחשוב. ואז הפחד היה שאנשים יבואו, יישברו, יתאכזבו, יחזרו לארצות המוצא, יוציאו את דיבת הארץ רעה וכשהנסיבות תשתנה כבר לא ירצו לבוא לארץ. באמצע שנות ה-20 בפרט פקד את ארץ ישראל משבר כלכלי חריף, שבעקבותיו עסקים רבים פשטו את הרגל והאבטלה הגיעה לכדי שליש מכוח העבודה הכללי של היישוב היהודי. במצב כזה היקף העלייה לארץ ישראל היה מטבע הדברים בלאו הכי נמוך, כך שאיש לא היה מוטרד מההגבלות הבריטיות. אבל למרות הנכונות הבריטית להגביל את היקף העלייה היהודית, ההתנגדות הערבית לא רק שלא שכחה, אלא אפילו הלכה וגברה.
באותו האופן שבו התנועה הציונית הייתה התפתחות מאוחרת יחסית בדברי ימי היהדות, כך גם לערביי ארץ ישראל לא היו במקור שאיפות לאומיות משל עצמם. פרופסור יואב גלברג כי צריך להבין, המרחב הזה זה מרחב שאף פעם לא היו בו מדינות לאום או עמים בכלל. תמיד היו אימפריות העות'מאנית והממלוכית לפניה והקליפות לפניה והביזנטית והרומית והבבלית והאשורית וכדומה וכדומה. אבל מתחת לאימפריה לא היו עמים. היו שבטים, היו עדות דתיות, אתניות וכולם מתחרים בכולם.
שאיפות לאומיות ראשוניות החלו להופיע בחברה הערבית בעיקר בימים שלאחר מלחמת העולם הראשונה, וגם אז הן עדיין לא היו מופנות כלפי ארץ ישראל או פלסטינה, אלא היו מוכוונות לעולם הערבי כולו במה שכונתה התנועה הפן-ערבית. הפן-ערביות קראה לאיחוד של כל העמים והמדינות הערביות במזרח התיכון לשם יצירת לאום ערבי יחיד, וסייע היה בהקמתה של הממלכה הערבית של סוריה במרץ 1920, שמייסדיה קיוו שתשלוט על כל השטח שבו נמצאות היום סוריה, ירדן, לבנון וישראל, ותאגד את פני כל העדות והשבטים הערביים. לרוע מזלם של תומכי הפן ערביות, שאיפותיהם התנגשו ישירות עם האינטרסים הבריטיים והצרפתיים במזרח התיכון. בתוך חודשים ספורים פלשו כוחות הצבא הצרפתי לשטחי הממלכה הסורית החדשה ופירקו אותה. כישלונה של תנועת הפן-ערביות חיסל הלכה למעשה את תקוותיהם של הערבים להקים מדינה אחת גדולה על כל שטח המזרח התיכון.
האידיאולוגיה הזו תחזור לקדמת הבמה מספר עשורים לאחר מכן, באמצע המאה ה-20, אבל... בינתיים, בשנות ה-20, היא פינתה את מקומה ללאומיות אזורית ומצומצמת יותר. כך קרה שב-1920 הוקם בחיפה הוועד הפועל הערבי, שייצג את ערביי ארץ ישראל מול שלטונות המנדט, והוביל את המאבק להקמתה של מדינה ערבית עצמאית מערבית לירדן. מאבק שנוהל רובו ככולו בדרכי שלום וללא אלימות, שכן חברי הוועד ביקשו לשמור על יחסים טובים עם ממשלת המנדט ולהציג את התנועה הלאומית הפלסטינית בפני שאר העולם באור חיובי. אבל לא כולם האמינו במאבק אזרחי שלו.
אמין אל-חוסייני היה פעיל בולט במאבק נגד הציונות עוד בתקופת השלטון העות'מאני ובהמשך תחת שלטון המנדט. למרות שבשלב מסוים אל-חוסייני נידון על ידי הבריטים למאסר ממושך, עקב השתתפותו בהפגנה אלימה, הבריטים בכל זאת תמכו במינוי שלו לתפקיד יוקרתי מאוד של המופתי של ירושלים, האחראי על המקומות הקדושים לאסלאם. הבריטים קיוו כנראה שתמיכתם תשכנע את חוסייני למתן את דעותיו ולסייע להם לשמור על השקט בעיר, אבל בפועל, תיראו מופתעים, חוסייני ניצל את השפעתו כדי לשפוך עוד שמן למדורה בדמות הזרקה של מימד דתי לסכסוך, כמו למשל להאשים את היהודים שהם מתכוונים להשתלט על הר הבית ולהקים שם את בית המקדש השלישי.
בשלהי שנות ה-20, עם ההתאוששות מהמשבר הכלכלי, החלה גם העלייה היהודית לארץ לשוב ולהתחזק, ויחד איתה גם חששם של הערבים מפני ערעור המאזן הדמוגרפי הקיים. ההסתה מצד המופתי ואנשי דת נוספים תדלקה את הפחדים האלה עוד יותר עד להתפרצות בלתי נמנעת. מאורעות תרפ"ט באוגוסט 1929, בהם נותקפו שכונות ויישובים יהודיים רבים בכל רחבי הארץ ונרצחו לא פחות מ-133 יהודים, מהם 67 בחברון לבדה. מאורעות תרפ"ט היוו נקודת מפנה בדברי ימי הסכסוך בארץ ישראל. ועדת חקירה מיוחדת שמינתה הממשלה הבריטית הגיעה למסקנה שהגורם המרכזי להפרעות היה חששם של הערבים מפני השתלטות יהודית על שטחי ארץ ישראל.
המסקנה הזו הובילה לספר לבן שני שפורסם ב-1930 ומוכר בשם הספר הלבן של פספילד, על שמו של שר המושבות הבריטי באותה התקופה. בספר הזה הוטלו הגבלות מחמירות עוד יותר על העלייה ועל רכיש הקרקעות על ידי יהודים. אמנם המגבלות הללו בוטלו בתוך זמן קצר בעקבות מחאותיהם של ראשי התנועה הציונית בבריטניה, וחיים ויצמן אפילו התפטר מתפקידו כיושב ראש ההסתדרות הציונית, אבל המאורעות הקשים חיזקו את התחושה אצל הבריטים שהמשך העלייה היהודית ורכש הקרקעות הם גורם משמעותי בהחרפת הסכסוך. זאת ועוד, המאורעות האיצו מאוד את המגמה של ניתוק קשרי המסחר והעבודה בין היהודים והערבים בארץ ישראל, ולבסוף הם גם הובילו לשינוי תפיסתי עמוק אצל מי שעתיד להיות האדם החשוב והמשפיע ביותר. בתולדות המאבק להקמתה של מדינת ישראל.
דוד יוסף גרין נולד ב-1886 בעיירה פלונסק שבפולין. בגיל 14 דבק בו החיידק הציוני, ויחד עם מספר חברים נוספים הוא הקים אגודה שהכשירה את חבריה לקראת עלייה לארץ ישראל. ב-1906 הוא עלה בעצמו ארצה, ובין עבודה בפרדסים של פתח תקווה ושמירה על השדות של סג'רה, הוא שימש גם כאחד מראשיה של מפלגת פועלי ציון בארץ ישראל, מפלגה ציונית סוציאליסטית. על המאמרים שהוא כתב בעיתון המפלגה הוא חתם בשם העברי שבחר לעצמו, בן גוריון. כפעיל ציוני, דוד בן גוריון החזיק בתפיסות.
פרגמטיות למדי. בארץ ישראל שלטה באותה התקופה האימפריה העות'מאנית, ובן גוריון האמין שכדי לקדם את ההתיישבות היהודית, על היהודים להתעצמן. דהיינו, להפוך לאזרחים נאמנים של האימפריה, לפעול בתוך המסגרות החוקיות והפוליטיות שלה. לשם כך, הוא למד טורקית ונסע לאיסטנבול כדי ללמוד משפטים, אבל הלימודים הופסקו בתוך זמן קצר בשל פרוץ מלחמת העולם הראשונה. כשכבשו הבריטים את ארץ ישראל, נקט בן גוריון באותה גישה פרגמטית גם כלפיהם.
הופעה לשם הקמתם של גדודים עבריים בצפה הוד מלכותו, התגייס בעצמו לאחד הגדודים האלה ושירת בו כחצי שנה. עם תום מלחמת העולם הראשונה חזר בן גוריון לפעילות פוליטית נמרצת. הוא היה ממקימי ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ ישראל וב-1921 נבחר למזכיר הכללי שלה. תפקיד שאותו מילא במשך 15 שנים.
התפיסות הסוציאליסטיות של בן גוריון השפיעו גם על התפיסות המדיניות שלו. כמו רבים מחבריו בתנועה, בן גוריון לא הכיר בקיומה של תנועה לאומית פלסטינית. הוא חשב שהשנאה וההתנגדות לתנועה הציונית מגיעים מכיוונם של בעלי ההון הערבים, האפנדים, וכהני הדת, המוסלמים, והם אלה שמרעילים את מוחותיהם של הפועלים הערבים, הפלאחים, נגד היהודים. בן גוריון האמין באמת ובתמים שהפועלים העבריים והערבים יכולים לשלב ידיים ולעבוד יחד לשם הקמתה של תנועת שחרור ודחייה של כל עמי המזרח התיכון. מעין אוטופיה של פועלים שבה האחווה והרעות יגברו על השנאה והפחד.
כך למשל אמר בן גוריון בנאום שהוא נשא בפני מועצת פועלי הרכבת ב-1924. ציטוט זה לא מקרה שעל דבר האחווה והאחדות מדברים רק בפגישות פועלים. בין בעלי הרכוש והמסחר יש תחרות וקנאה, בין הפועלים יש אחדות. גם בהתקשרו אל הפועלים היהודיים נשאר הפועל הערבי בין לעמו הערבי, כמו שהפועל העברי נשאר בין נאמן לעמו העברי. אנו רוצים בברית של פועלים ערבים בני עם ערבי חופשי.
הפועלים היהודים המאוגדים בהסתדרות הכללית מושיטים את ידם לפועלים הערבים ונכונים להתקשר. אשר בברית של אחווה, אמת ושוויון. סוף ציטוט. אבל מאורעות תרפ"ט והרצחניות שטופת השנאה שבה התנפלו הפורעים הערבים על היישוב היהודי, הביאו את בן גוריון לזנוח את התפיסות הנאיביות האלה. הוא קיבל את קיומה של תנועה לאומית ערבית, פועלי שני העמים פינה את מקומו למחשבות על חלוקה של ארץ ישראל לקנטונים יהודים וערבים.
ישויות אזוריות שלכל אחת מהן תהיה אוטונומיה תרבותית ואזרחית, ושתיהן תסונה למרותה של ממשלה פדרלית משותפת בנושאים של חוץ וביטחון. ובכל זאת, בן גוריון נותר פרגמטי. בממוצע שנות השלושים הוא נפגש עם מספר מנהיגים ערביים, ביניהם נציגים של מפלגת אל-אסטקלל. או בעברית מפלגת העצמאות, שהייתה אחת המתנגדות התקיפות לממשלת המנדט ולתנועה הציונית כדי לדון עמם על פתרונות אפשריים לסכסוך. ואז הוא מתחיל את סדרת הפגישות, הוא מנסה להיפגש עם מנהיגים ערבים, אף אחד לא מוכן להיפגש, איתו חוץ ממוסא עלמי, שהיה פקיד בכיר בממשלת המנדט, ומהשיחות ביניהם בן גוריון מבין שעם הפלסטינים אי אפשר להגיע להסכם.
אפשר להגיע אולי עם העולם שמסביב, אבל לא עם הפלסטינים. ואז המדיניות הציונית מחפשת כל מיני אלטרנטיבות, בעיקר במהלך המרד הערבי, ברית מיעוטים, זאת אומרת, אנחנו הדרוזים, המרונים, הכורדים, העלאווים, הבדואים, כולנו נגד הרוב הסוני. נהיה גוש אחד ונצליח להשיג משהו. זה לא עבד כי המיעוטים האלה היו מסוכסכים אחד עם השני, כל אחד פחד מהרוב המוסלמי, זה פשוט לא עבד. כל הנציגים הערבים שעמם שוחח הציגו בפניו חזית אחידה ונוקשה של התנגדות מוחלטת למדינה היהודית.
את גישתם של אותם נציגים אפשר לסכם בדברים שאמר לו מוסא אל-עלמי. כשבן גוריון טען בפניו שהעלייה היהודית דווקא תועיל לתושביה הערבים של ארץ ישראל ותסייע להם לפתח את הכלכלה המקומית, אל עלא משבלות ציטוט, אני בוחר שהארץ תהיה ענייה ושוממה אפילו עוד 100 שנה עד שאנחנו הערבים נהיה מוכשרים בכוח עצמנו להפריחה ולפתחה.
זכתה המפלגה הנאצית במספר המושבים הגדול ביותר בפרלמנט ואדולף היטלר מונה לקנצלר. ההתפתחות המדאיגה הזו דחפה יהודים רבים לעזוב את גרמניה וכ-250 אלף יהודים מצאו את דרכם לארץ ישראל במה שמכונה העלייה החמישית. העלייה הזו הייתה אחראית לתקופה של שגשוג כלכלי ותרבותי יוצא דופן ביישוב היהודי שכן רבים מהעולים היו בני המעמד הבינוני ובעלי מקצועות צווארון לבן, רופאים, סוחרים, אדריכלים, עורכי דין ותעשיינים. תל אביב הפכה לעיר הגדולה ביותר בארץ, ומאה יישובים יהודיים חדשים הוקמו במקומות שונים.
ערביי ארץ ישראל צפו בהתפתחויות הללו בעיניים קלות. משנה לשנה הלכה ונשחקה העליונות הדמוגרפית שלהם, בעוד שמסביבם, בכל רחבי המזרח התיכון, עמים ערביים אחרים הצליחו, בכוח הזרוע, להגיע להישגים מדיניים לא מבוטלים. עיראק מקבלת עצמאות ב-1930. מה זה עצמאות? היא החליפה את המנדט בחוזה עם אנגליה, שהשאיר את האנגלים בעמדת כוח, אבל הם...
בכאורה עצמאיים. מצרים לא הייתה מנדט, אבל הבריטים ישבו בה עוד מהמאה ה-19, עוד לפני שהאימפריה העות'מאנית התפוררה. והגבול הבינלאומי ישראל-מצרים הוא גבול שסוכם בין האימפריה העות'מאנית לבריטניה ב-1906, שם עליתה בה ו... עכשיו, המצרים תופסים. יש שם בסיס צבאי בריטי גדול, יש תעלת סואצי חיונית לאימפריה והבריטים ב-1936 עושים פוס בסכסוך וחותמים על הסכם עם ממשלת מצרים שמכיר בעצמאות מצרים ויש מלך, אחר כך זה עפוואד, אחר כך זה פרוק בסוריה יש מהומות, היה מרד כבר בשנות ה-20 של הדרוזים שדוכה, וב-36 פרצות מהומות, והצרפתים מרגיעים אותם בהסכם דומה להסכם בין אנגליה למצרים, רק לביצוע בעוד שלוש שנים, והמלחמה חסכה את זה, אז הם ירדו מזה.
עכשיו עומדים הפלסטינים ורואים כל המדינות מסביב פה מקבלות עצמאות, ורק הם תקועים, לא רק עם האנגלים. אלא גם עם היהודים. הלחץ בציבור הערבי הלך וגבר. מנהיגים בתונים פינו את מקומם בזירה הציבורית למנהיגים קיצוניים יותר, כדוגמת המופתי אל-חוסייני, וארגונים מחתרתיים החלו להתארגן בכפרים השונים. צעירים החלו מתאמנים בשימוש בנשק.
בתקשורת הערבית נשמעו יותר ויותר מילים כמו ג'יהאד וחרב. ארץ ישראל הייתה חבית של חומר נפץ שרק המתינה לגפרור, אבל אף אחד לא ידע שלמעשה הפתיל כבר הוצת.
איזעדין אל-קסאם נולד בסוריה ב-1882 וכבר מגיל צעיר הפגין נטיות קיצוניות ברורות. כאימאם הוא הטיף לצניעות והימנעות ממפגשים בין גברים ונשים וכשכבשו הצרפתים את סוריה הוא ארגן קבוצות של לוחמים לפעולות גרילה נגדם. הצרפתים דנו אותו למוות ועל כסם ברח ללבנון. משם הוא עשה את דרכו לחיפה וב-1921 הוא מונה לאימאם של המסגד הראשי בעיר. בדרשותיו עודד אל-קסאם את המאמינים להתנגד לשלטון הבריטי.
היהודים, הוא הסביר, תלויים בבריטים להגנתם, ואם יצליחו הערבים לדחוק את הבריטים החוצה מארץ ישראל, גם היהודים יברחו בעקבותיהם. אל-קסאם לא היה כהן הדת המוסלמי היחיד שהחזיק בדעות האלה, אבל בניגוד לאנשי דת אחרים, הוא עשה יותר מאשר רק לדבר. החל מאמצע שנות ה-20 החל אלקסאם להקים באופן אקטיבי תשתית טרור מסודרת ומאורגנת, הראשונה מסוגה בארץ ישראל. אלקסאם עבר בין הכפרים בצפון, נשא דרשות נגד הממשלה והיהודים ואיתר צעירים נלהבים שאותם גייס לתאים מחתרתיים. אחד מאותם תאים מחתרתיים הייתה קבוצה שקראה לעצמה כנופיית כפיין השחורה.
החל מ-1931 החלו חברי הכנופיה בסדרה של תקיפות נגד יישובים יהודיים ורצחו מספר חקלאים ביגור, בלפוריה וכפר חסידים. ב-22 בדצמבר 1932 השליכו חברי כנופיית כף היד השחורה פצצה מאולתרת לתוך בית משפחת יעקבי במושב נהלל והרגו את אב המשפחה יוסף ובנו בן השמונה. גשש שהוזעק למקום זיהה עקבות של שלושה אנשים שהובילו מהגדר של היישוב אל הדרך הראשית בקרבת הכפר הערבי ספוריה. כשערכה המשטרה הבריטית חיפוש בכפר, הבחין אחד השוטרים באישה שיצאה מאחד הבתים. השוטר עקב אחרי האישה וראה אותה משליכה דבר מה מאחורי הבית.
בדיקה מהירה גילתה שמדובר בפצצה מאולתרת. זהה לזו שהרגה את בני משפחת יעקבי. השוטרים עצרו את בעלה של האישה, שבתום חקירה קצרה הוביל אותם לשותפיו לפשע. שניים המחבלים נידונו למוות, אבל לרוע המזל, חקירה לא חשפה את מעורבותו של איסאדין אלקסאם בהתארגנות, שהמשיך להסתובב חופשי.
בינתיים, כאמור, המשיכו המתחים בציבור הערבי להתגבר. באוקטובר 1935 הגיע לנמל יפו משלוח של כמה מאות חביות מלט מנמל אנטוורפן שבבלגיה. המשלוח נבדק על ידי רשויות הנמל ונמצא תקין, אבל בזמן פרי קטן נפלה אחת החביות אל הרציף, מכסה החבית נפתח, ומתוכה התגלגלו אל הרציף מאות כדורי רובה. חביות המלט, כך מסתבר, הכילו 500 רובי מאוזר וכמה מאות אלפי כליאים עבור ארגון ההגנה.
חשיפת משלוח הנשק של ההגנה הביאה את המתיחות בארץ לשיא והפגנות סוערות פרצו ביישובים הערביים כנגד השלטון הבריטי שלא עשה די כדי למנוע מהיהודים להתחמש. איזאדין אלקסאם החליט לעשות מעשה. הוא עזב את חיפה ונסע לג'נין שם גייס קבוצה של צעירים והקים כנופיית טרור חדשה, הפעם בהנהגתו הפעיל. ב-7 בנובמבר 1935 קיבל משה רוזנפלד, סמל ותיק במשטרה הבריטית, דיווח על גנבת אשכוליות מפרדס ליד עין חרוד. הוא יצא על סוסו לעקוב אחרי הגנבים והעקבות הובילו לשביל שטיפס במעלה הר הגלבוע.
רוזנפלד ירד מסוסו והחל לעלות על צל ההר. קול ירייה הדהד בין הנקיקים, ושוטרים אחרים שהוזעקו למקום גילו את גופתו של רוזנפלד כשהוא ירוי בראשו.
רצח של שוטר הוא לא משהו שהמשטרה הבריטית הייתה מוכנה לעבור עליו. לסדר היום, וממשלת המנדט הכריזה על פרס של 200 לירות, סכום נחמד ביותר למי שיביא מידע שיסייע לפענוח הרצח. לכן, מספר ימים לאחר מכן קיבלו השוטרים ידיעה על כנופיה שמסתתרת בחורשה לא רחוק מג'ני. הבריטים הזרימו תגבורת לאזור, ובחסות החשיכה הקיפו את החורשה. עם עלות השחר, החלו הבריטים לכרוז לעיזאדין ואנשיו להיכנע, אבל זה השיב להם שהוא מתכוון להילחם עד מוות.
הבריטים פתחו באש, ועל פי הדיווחים בעיתונות, אלקסם נהרג כשהוא מצטט פסוקים מהקוראן.
למרות שתרומתו המעשית של איזאדין אלקסאם למאבק הערבי נגד השלטון הבריטי הייתה זניחה בכל קנה מידה, מותו הפך לאירוע מכונן בתולדות התנועה הלאומית הפלסטינית. בן גוריון אמר עליו שלראשונה מצאו הערבים את תל חי שלהם. העיתונים הערבים הללו את אלקסאם כגיבור לאומי שבמותו נתן דוגמה אישית והוא הפך לסמל של המאבק המזוין נגד הציונות המנדט הבריטי והמערב בכלל. בפרט, מותו של אל-קסאם דרבן צעירים ערבים נוספים להתארגן במסגרת כנופיות מזוינות ולתקוף יהדים יהודים ובריטים. ב-15 באפריל 1936 תקפה כנופיה שכזו, שאחדים מחבריה גויסו על ידי איזאדין אל-קסאם בעצמו, משאית שהובילה תרנגולות מחיפה לתל אביב.
חברי הכנופיה הציבו מחסום של חביות חול ואבנים על כביש טולקרם שכם, עצרו את המשאית, רצחו את שני היהודים שהיו בה, עולים חדשים מסלוניקי, ושדדו את כספם. בתגובה, אנשי מחתרת האצ"ל רצחו שני ערבים ליד פתח תקווה, מה שהוביל למהומות אלימות ביפו, שבהן נרצחו 16 תושבים יהודים. האירועים הללו היוו את יריעת הפתיחה לשלוש שנים, בין 1936 ל-1939, של מהומות פיגועי טרור ותקיפות של יישובים יהודיים בכל רחבי הארץ, שיחד מכונים מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט. במסגרתן נחרבו או פונו כמה וכמה יישובים ושכונות, כדוגמת משמר הכרמל, פקיעין, אין זיתים ועוד. אבל למרות שכ-400 יהודים נרצחו במאורעות האלה, הפעילות הערבית כוונה בראש ובראשונה כנגד ממשלת המנדט.
עדות הדברים האלה אפשר למצוא בשם שנתנו הערבים לאותן מאורעות, המרד הגדול בפלסטין, או המרד הערבי הגדול, מרד נגד שלטונות המנדט, מתוך אותה תפיסה שבה דגל כזכור גם איזאדין אל-קסאם, של היישוב היהודי בארץ. אין תקומה בלעדי מטריית ההגנה הבריטית. כי הדרישות הערביות לא הופנו ליישוב, הן הופנו לבריטים. הם רצו שהבריטים יפסיקו את העלייה, יפסיקו או יאסרו רכישת קרקעות על ידי יהודים, ויכריזו על, או יתחייבו לעצמאות פלסטינית במאזן הדמוגרפי הקיים, שהוא רוב ערבי בערך. של שני שליש מול שליש או אפילו קצת, זה 70 מול 30 אחוז בערך, ב-36.
בנובמבר 1935 הגישו נציגי רוב המפלגות הערביות לנציב העליון של המנדט רשימת דרישות, בהן כצפוי הפסקת העלייה היהודית ואיסור על העברת קרקעות ערביות לידיים יהודיות, וכדי להפעיל לחץ על הבריטים לקבל את דרישותיה, הכריזה המנהיגות הערבית באפריל 1936 על שביתה כללית של המסחר, התחבורה ואיסוף המיסים בכל הציבור הערבי בארץ ישראל. באותו החודש גם הוקם גוף חדש, הוועד הערבי העליון, בראשותו של המופתי חאג' אמין אל-חוסייני, שאיגד תחתיו שש מפלגות ערביות וארגן סיוע במזון ובכסף לפועלים ערבים שנפגעו מהשביתה. במקביל נמשכה גם ההתנגדות האלימה. מושל הגליל מטעם ממשלת המנדט נרצח ותשתיות חשובות הותקפו ונהרסו, בהן צינור הנפט בין עיראק וחיפה, גשרים, מסילות ותחנות רכבת, משרדי דואר, בנקים, קווי טלפון ומבני שלטון בריטיים. למעלה מ-200 שוטרים מופקידים בריטיים נהרגו.
התגובה הבריטית הייתה נוקשה ובלתי מתפשרת. הבריטים הכריזו על משטר צבאי הזרימו כוחות צבא רבים לכפרים ולשכונות הבעייתיות, עצרו עשרות מנהיגים ערבים קיצוניים והגלו אותם למושבות מרוחקות, כמו סרילנקה למשל. אל-חוסייני הודח מתפקיד המופתי ונאלץ לברוח מהארץ. שרשרת של מצודות מבוצרות הוקמה באתרים אסטרטגיים ברחבי הארץ כבסיסי פעולה לצבא ולמשטרה. אבל למרות התגובה הקשה, המרד הערבי כן הצליח לגרום לממשלת בריטניה לשקול מחדש את גישתה והתנהלותה במסגרת הסכסוך בארץ ישראל.
כבר בשלביו הראשונים של המרד, עוד ב-1936, הקימו הבריטים ועדת חקירה מיוחדת, ועדת פיל, על שמו של יושב הראש שלה, לחקר הסיבות הבסיסיות למרד הערבי. חברי הוועדה סיירו ברחבי הארץ, שמעו עדויות מנציגי ממשלת המנדט, ראשי היישוב היהודי ומנהיגים ערבים, והגיעו למסקנה, המובנת מאליה למען האמת, שבריטניה טעתה בכך שהיא ניסתה ללכת בין הטיפות ולהעניק לשני הצדדים הבטחות מנוגדות שהיא לא יכולה לממש. במילותיו של הדוח המסכם של הוועדה שהוגש ב-1937, ציטוט, סכסוך שאין להתגבר עליו פרץ בין שתי עדות לאומיות בגבולותיה של ארץ קטנה. כמיליון ערבים עומדים במלחמה גלויה או נסתרת עם כ-400,000 יהודים בערך. אין כל יסוד משותף ביניהם.
העדה הערבית היא אסיאטית באופייה, העדה היהודית רובה ככולה אירופאית. שונות הן זו מזו בדתן ובלשונן, בחייהן התרבותיים והחברתיים, דרכי מחשבתן ואורח חייהן רחוקים אלה מאלה לא פחות משאיפותיהן הלאומיות. שאיפות אלו הן אבן הנגף הכבדה ביותר העומדת על דרך השלום. הבית הלאומי לא יכול להיות לאומי למחצה. סוף ציטוט.
מכיוון שכך, ועדת פיל המליצה על הפתרון המעשי היחיד, חלוקה. על פי הצעת הוועדה, מדינה יהודית תוקם על כ-20% משטחה של ארץ ישראל המערבית, אזור החוף, עמק יזרעאל, העמקים הצפוניים והגליל, וכל שאר השטח יהיה ערבי ויסופח לממלכת עבר הירדן. הממשלה הבריטית תמשיך את שלטון המנדט על אזורים חשובים או רגישים במיוחד, כגון ירושלים, יפו ונצרת, ובערים מעורבות, טבריה, צפת וחיפה. הצעתה של ועדת פיל הציתה ויכוח סוער בקרב התנועה הציונית בין אלה שתמכו ברעיון של חלוקת ארץ ישראל לאלה ששללו אותו, ויכוח שזכה לשם פולמוס החלוקה. שורש המחלוקת היה נעוץ בעובדה שבאף שלב בהיסטוריה של התנועה הציונית אף אחד לא הגדיר בצורה מדויקת מהי בדיוק אותה ארץ ישראל שעליה אמורה לקום המדינה היהודית.
כי הנרטיב שלנו מדבר שהצהרת בלפור נתנה את ארץ ישראל כבית לאומי לעם היהודי. זה לא נכון. היא הבטיחה לעם היהודי בית לאומי בארץ ישראל, לא את ארץ ישראל. כל ההבדל. עכשיו, המושג, לא, המושג ארץ ישראל, אז זה מושג עמום.
אין מושג פוליטי כזה, אין אפילו מושג גיאוגרפי כזה. איזה גבולות יש לה? עבר הירדן, לא עבר הירדן, עד הליטני, לא עד הליטני, איפה בדרום? זאת אומרת, אף אחד לא ממש יודע... לא, לא, מדברים על דבר שהוא רטילאי.
כבר בשיחות בין חיים ויצמן והאמיר פייסל בראשית שנות ה-20, היה ברור שהשטח שממזרח לנהרי הירדן אינו חלק מהחזון הציוני כפי שנוסח בהצהרת בלפור. פולמוס החלוקה אם כן התמקד בשטח שממערב לנהר בלבד, ארץ ישראל כפי שאנחנו מכירים אותה כיום. המתנגדים להצעה נחלקו לאלה שנסמכו על זכותו ההיסטורית של העם היהודי על הארץ כולה, ולכאלה שחששו שמדינה קטנה ושברירית לא תוכל לקלוט את גלי העלייה הצפויים, תתקשה להגן על עצמה מול אויביה ותהיה תלויה לחלוטין בגורמים חיצוניים. מנגד, תומכי החלוקה ראו בה הזדמנות היסטורית להקים ריבונות יהודית אחרי אלפיים שנות גלות, גם במחיר ויתור על חלקים מהארץ. בעיניהם, עצם קיומה של מדינה יהודית היה חשוב יותר מהיקף שטחה, מתוך תפיסה שמדינה ריבונית תוכל להוות מקלט בטוח ליהודים, לקלוט עלייה ולפעול להרחבת גבולותיה.
בעתיד. דוד בן גוריון היה מבין המצדדים ברעיון של החלוקה. שטחה המוגבל של המדינה העתידית לא הטריד אותו. את הגבולות הוא האמין נוכל לשפר בהמשך. מי שקסמה במיוחד לבן גוריון הייתה אחת ההמלצות האחרות והפחות מוכרות של ועדת פיל.
החלוקה לא הייתה רק חלוקה. החלוקה הייתה מלווה בהמלצות, ויש קורא את כל הספר של דוח ועדת פיל. להעביר את היהודים שחיים בחלק הערבי למדינה היהודית ואת הערבים שחיים במדינה היהודית לחלק הערבי. זאת אומרת הפרדת אוכלוסיות ממש. זה חלוקה עם טרנספר, כי אתה מדבר בערך, אני יודע, על 6,000 יהודים או משהו כזה ועל איזה 200,000 ערבים, אם לא יותר, אני לא זוכר את המספרים המדויקים.
ובן גוריון כותב, זה מכתב שמוסווה כמכתב נדמה לי או לפולא או לעמוס הרבן, אבל הוא בעצם לחברים בהנהגת מפא"י, שהמזל, ההישג הגדול שלנו הוא לא החלוקה, אלא העובדה שהאנגלים מוכנים, כך הוא חשב אז, לדאוג להעברת הערבים. מהמדינה היהודית, מה שאנחנו לא היינו מסוגלים לעשות. זה אחת מהסיבות שהוא היה בעד הרעיון הזה, מאחורי הקלעים אולי. בשקט, בשקט. עכשיו, הוא לא היה בעד הגבולות של החלוקה, כי הגבולות האלה נתנו אמנם את הגליל ליהודים, אבל את הנגב לערבים.
והוא ראה את הפוטנציאל להתפתחות עתידית בנגב ולא בגליל. הקונגרס הציוני, בתמיכתו של דוד בן-גוריון, החליט לקבל את עקרון החלוקה ברוב של שני שליש, אבל ההנהגה הערבית דחתה את ההצעה הבריטית על הסף. כישלונה של ועדת פיל וההתנגדות הערבית התקיפה לתוכנית החלוקה הובילו את בריטניה לשלוח לארץ ישראל ועדת חקירה נוספת בשם ועדת וודהד. מסקנות הוועדה? היו חד משמעיות.
עיקרון החלוקה שהציעה ועדת פיל אינו ישים במציאות בשל המורכבות הדמוגרפית והגיאוגרפית של הארץ. המסקנות הללו סימנו שינוי דרמטי במדיניות הבריטית שזנחה לחלוטין את רעיון החלוקה ועברה לתמוך בפתרון של מדינה דו-לאומית. השינוי הזה בא לידי ביטוי באופן רשמי במאי 1939 כאשר שר המושבות הבריטי מלקול מקדונלד פרסם את הספר הלבן השלישי. במסמך הזה הכריזה בריטניה על כוונתה להקים בארץ ישראל מדינה משותפת ליהודים ולערבים תוך שמירה על המאזן הדמוגרפי הקיים. לשם כך הוטלו מגבלות חמורות על העלייה היהודית.
רק עשרת אלפים עולים יורשו להיכנס לארץ מדי שנה, ובסך הכל לא יותר מ-75,000 עולים בתוך חמש שנים. מעבר לכך, רכישת קרקעות בידי יהודים צומצמה באופן דרסטי והותרה רק בשטח שאיבה כ-5% מכלל שטחה של הארץ.
התנועה הציונית הוקתה בהלם. זו הייתה נסיגה מוחלטת של הבריטים מההתחייבות שלהם בהצהרת בלפור. שביתה כללית הוכרזה ביישוב היהודי בארץ, הפגנות ומחאות פרצו בערים השונות, ו-12 נקודות יישוב חדשות הוקמו כאקט של התרסה כנגד הספר הלבן. גם בעיני דוד בן גוריון, הספר הלבן של מקדונלד נתפס כבגידה חמורה מצד ממשלת בריטניה, במיוחד לנוכח עליית הנאצים לשלטון והתגברות הרדיפות באירופה. הממשלה הבריטית אמר בן גוריון לחיים ויצמן, החליטה להסגיר אותנו לערבים.
ב-1935, עם בחירתו ליושב ראש הנהלת הסוכנות היהודית, הפך בן גוריון ממנהיג מגזרי בתנועה הסוציאליסטית לדמות הדומיננטית בהנהגה הציונית כולה. כמנהיג היישוב הוא דגל במדיניות של שיתוף פעולה עם הבריטים. במאורעות של 1936 עד... 1939, למשל, שירות הידיעות של ההגנה העביר מידע מודיעיני לבריטים על פעילות ערביי ארץ ישראל, ולוחמים יהודים הצטרפו לפלוגות הלילה המיוחדות של אורד וינגייט, שפעלו נגד המרד הערבי. בן גוריון גם התנגד באופן נחרץ לעלייה הלא חוקית, כדי שלא לפגוע במערכת היחסים העדינה עם השלטון הבריטי.
אולם בעקבות פרסום הספר הלבן השלישי, שבן גוריון כינה ספר המעל, השתנו דעותיו מהקצה אל הקצה. לא רק שהוא החל לתמוך בעלייה הבלתי לגלית, הוא גם רצה להפוך אותה לגלויה, כמעין מרי אזרחי, מלחמה על ידי עלייה, כפי שהגדיר זאת, כדי להוכיח לבריטניה ולשאר העולם שאת הספר הלבן אפשר להגשים רק על ידי התאכזרות לפליטים הנמלטים מרדיפות הנאצים ודיכוי של היישוב היהודי בארץ. זאת ועוד, בן גוריון אישר את הקמתה של יחידה מיוחדת של הגנה בשם הפום, או השיטבות של פעולות מיוחדות, שביצעה פעולות נקם נגד הבריטים והערבים, כמו למשל פיצוץ של סירת משטרה בריטית שעסקה בלכידת אוניות מעפילים. פעולה שבה נהרג שוטר בריטי ונפצעו חמישה.
אבל ב-1 בספטמבר 1939 פלשה גרמניה הנאצית לפולין ושיבשה את כל התוכניות המיליטנטיות האלה. למרות שהיו קולות נציעים ביישוב שביקשו להמשיך את ההתנגדות לבריטים גם בזמן מלחמת העולם השנייה, בן גוריון הבין שהאיום שנשקף לעם היהודי מהנאצים חמור לאין שיעור מכל גזירה בריטית. בנאום שנשא בן גוריון כשבועיים לאחר פרוץ המלחמה, הוא אמר, ציטוט, הייתי מנסח את אשר מוטל עלינו לעשות לפי דעתי במילים אלו, עלינו לעזור לאנגלים במלחמתם כאילו לא היה ספר לבן, ועלינו לעמוד נגד הספר הלבן כאילו לא הייתה מלחמה. אין מלחמה זו ככל המלחמות. הפעם קיומה של אנגליה עומד בסכנה, ואין זה דבר שאינו נוגע לעם היהודי.
ודאי שאין אנו יכולים להישאר אדישים לגבי המלחמה בהיטלר, וכל יהודי חייב לעזור במידת יכולתו להשמדת המשטר הנאצי". סוף ציטוט. את מה שהתרחש בארץ ישראל בימי מלחמת העולם השנייה תיארתי בשני פרקים של עושים היסטוריה, 268 ו-269, שהתמקדו ב-200 ימי החרדה, התקופה שבה נדמה היה שכוחותיו של ארווין רומל, שואל המדבר המיתולוגי, עומדים למוטט את ההתנגדות הבריטית בצפון אפריקה, לכבוש את ארץ ישראל ולהמיט על היישוב היהודי בארץ את אותה שואה שהתחוללה באותו הזמן באירופה. ההגנה והצבא הבריטי שיתפו פעולה כדי להקים בארץ ישראל מערך של בונקרים ובונקרים. שאת שרידיהם ניתן לראות עד ימינו, שנועדו לבלום את ההתקדמות של הכוחות הגרמניים אם אלו יחדרו לארץ מדרום, והיישוב היהודי בפרט תכנן להתבצר על רכס הכרמל ולהילחם עד האיש האחרון.
כשהסתיימה מלחמת העולם השנייה, עלתה לשלטון בבריטניה מפלגת הלייבו, שראשיה הביעו בעבר התנגדות למדיניות הספר הלבן. הבחירה הזו עוררה בקרב היישוב היהודי את התקווה שאולי הממשלה החדשה תבטל את גזירות הספר הלבן, אבל התקווה הזו נחזבה עד מהרה. בן גוריון ניסה לנהל שיחות לא רשמיות בעניין הזה עם הממשלה הבריטית, אבל נוכח לגלות שהפער מולה בלתי ניתן לגישור. בעקבות כך נתן בן גוריון את ברכתו להקמתה של תנועת המרי העברי, ארגון שאיגד תחתיו את כל שלושת המחתרות, ההגנה, האצ"ל והלח"י, והוציא לפועל מספר פעולות אלימות כנגד האינטרסים ותשתיות בריטיות בארץ. המפורסמת מבין הפעולות האלה נודעה כליל הגשרים, פעולה שבמסגרתה פוצצו כוחות הפלמ"ח ביוני 1946 11 גשרים בכל רחבי הארץ, גשר בנות יעקב, גשר חמד גדר ואחרים כדי לנתק את נתיבי האספקה של הבריטים מהמדינות השכנות לארץ ישראל.
בעקבות ליל הגשרים יצאו הבריטים למבצע משלהם, השבת השחורה, שבמהלכה פשטו כ-20,000 חיילים בריטים על שכונות ויישובים יהודיים כדי לאתר סליקים של נשק ותחמושת ועצרו כ-2,800 אנשי ציבור. ולוחמי מחתרות. בן גוריון, ששהה באירופה באותו הזמן, ניצל ממעצר, כמו גם מנהיגים רבים אחרים של היישוב שהספיקו לברוח או להסתתר.
אבל השבת השחורה, על כל עוצמתה, הייתה בסיכומו של דבר שירת הברבור של המנדט הבריטי בארץ ישראל. יחד עם ארצות הברית הקימה ממשלת בריטניה ועדה נוספת, הוועדה האנגלו-אמריקנית, ששוב נפגשה עם נציגים יהודים וערבים, שוב המליצה על מדינה דו-לאומית, ושוב כל ההמלצות הללו נדחו על ידי כל הצדדים. לבריטים פשוט נמאס. החובות העצומים והמשבר הכלכלי העמוק שאליו נקלעה האימפריה הבריטית בעקבות המלחמה האיצו תהליכים של דה-קולוניזציה שהחלו עוד לפני המלחמה, ובריטניה החלה להשיל מעליה מושבות כדוגמת הודו, בומה, שרילנקה ואחרות. בתוך ההקשר הזה, גם ארץ ישראל הייתה בעיני הממשל הבריטי לא יותר מאשר כאב ראש מיותר.
ממשלת בריטניה אם כן פנתה לאו"ם והודיעה לו שהיא אינה מסוגלת עוד למלא את חובות המנדט שהיא קיבלה מחבר הלאומים בתור מלחמת העולם השנייה. האו"ם מצידו הקים ועדה נוספת בשם אונסק"ופ שחזרה אל אותה תוכנית ותיקה של חלוקת הארץ לשתי מדינות, יהודית וערבית, לצד שליטה בינלאומית בירושלים ומקומות קדושים נוספים. למרות שהמלצותיה של הוועדה הותירו לא פחות מ-39 יישובים יהודיים מחוץ לגדר, דהיינו מחוץ לגבולותיה העתידיים של המדינה היהודית, בתוכנית החלוקה, רוב הציבור היהודי קיבל את ההמלצות הללו בברכה. וכך, ב-29 או כ"ט בנובמבר 1947, התכנסה עצרת האומות המאוחדות בניו יורק כדי להצביע על תוכנית החלוקה. בארץ התגודדו מאות אלפים סביב מכשירי הרדיו כדי להאזין במתח לתוצאות ההצבעה.
בכיכר דיזינגוף הותקנו אורמקולים שישמיעו את הדיונים להמונים. כדי לאמץ את תוכנית החלוקה, על ההצעה היה להתקבל ברוב של שני שליש, רוב שלא היה בטוח כלל וכלל. למעשה, הנציגים היהודים באו"ם ביקשו מתומכיהם בעצרת לשאת נאומים ארוכים ככל האפשר, כדי לדחות את מועד ההצבעה, עד שניתן יהיה להשלים את המגעים הדיפלומטיים מאחורי הקלעים ולהשיג. את הרוב הדרוש.
לבסוף, קרוב לשעת חצות, הקריא נשיא יצרת האו"ם את שמות המדינות השונות בזו אחר זו ואת החלטתם. 33 בעד, 13 נגד ו-10 מדינות נמנעו.
הרוב הדרוש הושג והחלטת החלוקה נתקבלה.
בארץ ישראל יצאו המוני יהודים אל הרחובות. כך תיאר את החגיגות כתב של העיתון דבר. ציטוט תל אביב רוקדת. טף וזקן, איש ואישה בני כל המעמדות והעדות בארץ ישראל נישאים על גלי הגיל והריקודים הסוערים. מאז הבשורה על תוצאות ההצבעה לא נדם כל הששון והשירה ברחובות העיר העברית.
ליל הירח המלא שפך אור יקרות על ההמונים החוגגים ועל הבתים המוארים עד עלות השחר. בתי הקפה והמסעדות היו מלאים עד אפס מקום ורבים הצטופפו על המדרכות. כיבוד חולק ביד נדיבה, השולחנות סולקו ומעגלי הורא התלקחו במחול סוער. מכוניות ואופנועים ממודגלים כחול לבן נערו ללא הפסק ברחובות. שירת התקווה בקעה מפעם לפעם.
קריאות קדימה העלייה ותחי המדינה העברית הנהדו מכל העברים.
התגובה הערבית הייתה הפוכה לחלוטין. עוד בטרם ההצבעה הזהיר השגריר המצרי לאו"ם כי אם תעבור הצהרת החלוקה, ציטוט, פרעות תפרוץנה בפלסטינה, תתפשטנה לכל ארצות ערב ואולי יובילו למלחמה. אם יחליטו האומות המאוחדות על חלוקת פלסטינה, הן תישאנה באחריות לצרות חמורות ביותר ולטבח של מספר רב של יהודים. גם שר החוץ הירדני שלח מכתב לשר החוץ הבריטי, אם דוח הוועדה יעבור בהצבעה, המזרח התיכון כולו יוצט במהומות הרות אסון.
הם צדקו. בבוקר היום שאחריה חזה באו"ם, יצא מנתניה אוטובוס מספר 2094 כשהוא עמוס בנוסעים בדרכו לירושלים. בשעה 08:34 בבוקר, בעת שעבר האוטובוס בכביש פתח תקווה לוד, הבחין הנהג, אריה הלר, בשלוש דמויות שעמדו על הכביש ונופפו לו לעצור. בתחילה חשב הלר שמדובר בנוסעים שמבקשים לעלות לאוטובוס, אבל כשהיה במרחק של כ-20 מטרים מהם, הבחין לפתע בקט של תת מקלע מבצבצת מכיסו של אחד מהם. הלר לחץ על דפשת הגז למטה.
מטרה להסתלק מהמקום, אבל המחבלים שלפו את כלי הנשק, ריססו את האוטובוס בכדורים והשליכו עליו רימונים. הלר איבד שליטה על הרכב, שנפל לשוליים ונעצר. הנוסעים המבוהלים, ביניהם נשים, ילדים וקשישים, ניסו לקפוץ מהחלונות ולמצוא מחסה. חמישה מהם איבדו את חייהם. חצי שעה מאוחר יותר חלף אוטובוס נוסף באותו האזור, והותקף גם הוא על ידי אותה כנופייה.
שני נוסעים נהרגו. האש האוטומטית שנדחה על האוטובוסים הייתה מילולית ופיגורטיבית, יריעת הפתיחה של השלב הראשון במלחמת העצמאות. בשבועות ובחודשים שלאחר מכן פרצו קרבות בין יהודים וערבים בכל הערים המעורבות, ודרכים מרכזיות רבות נחסמו על ידי... כנופיות ערביות שביקשו לנתק יישובים יהודיים מבודדים מאספקה וסיוע. הנציב העליון הבריטי נפגש עם בן גוריון והודיע לו שממשלת המנדט מתכוננת לפנות את ארץ ישראל ואינה מתכוונת להגן על היהודים.
על היישוב היהודי יהיה להתמודד עם אויביו בכוחות עצמו. מעל הכל רחף האיום. הגדול באמת, פלישה אפשרית של צוותיהם הסדירים של מדינות ערב. טנקים, תותחים ומטוסים מול דתי מקלע, אימונים וקובעי טמבל. מדינת ישראל עדיין לא קמה וכבר ניצבה בפני האפשרות המוחשית מאוד של כליה מוחלטת וכל הלחץ העצום הזה התנקז על כתפיו של איש אחד.
נמוך קומה, אבל בעל ראייה אסטרטגית מרחיקת לכת ועצבים מברזל. השלב הראשון של המלחמה, מלחמת האזרחים בארץ ישראל, יעמוד במרכזו של הפרק הבא, החלק השני של הסדרה על מלחמת העצמאות.
זהו, עד כאן. תודה רבה לפרופ' יואב גלבר שהתארח בפרק. הריאיון עם יואב הוא גם התחלה של שינוי קטן. יותר נכון. תוספת נחמדה שאני מוסיף לעושים היסטוריה.
וידאו. כל הפרטים אחרי החסות.
כבר הרבה הרבה זמן שאני רוצה לשלב וידאו בעושים היסטוריה. מי שעוקב אחריי מחוץ לפודקאסטים יודע שכבר עשיתי את טבילת האש הראשונה שלי. כבר שנה בערך שאני עושה סרטונים בטיק טוק ובפייסבוק. פייסבוק, ולשמחתי הסרטונים האלה ממש מצליחים. האמת שזה קצת מוזר לי.
כבר 17 שנה שאני די מוכר בזכות עושים היסטוריה, אבל בתכלס אף אחד כמעט לא ידע איך אני נראה, אז כל עוד לא הייתי פותח את הפה, הייתי די אנונימי. פתאום, בגלל הסרטונים, כולם יודעים איך אני נראה, ומתחילים לעצור אותי ברחוב ולעשות איתי סלפים ודברים כאלה. שלא תבינו אותי לא נכון, זה דווקא די נחמד, ואם אתם רואים אותי איפשהו, אז תרגישו חופשי להגיד שלום. התגובה הכי נפוצה שאני מקבל זה, וואלה, לא ככה דמיינתי אותך. אני אף פעם לא יודע אם זו מחמאה.
אבל בכל אופן, לשלב וידאו בהפקה של עושים היסטוריה, זה היה תמיד הרבה יותר בעייתי, כי בתכלס לא כזה מעניין לראות 100 שעות של מישהו שותה קפה מול המכשיר. אז בפרק הזה אני מנסה משהו חדש, את הריאיון עם יואב גלבר שהתארח בפרק עשיתי באולפן וידאו מקצועי, אולפני טריו בתל אביב אם מישהו מתעניין ואני אעלה את הריאיון הזה ליוטיוב בימים הקרובים. הקטעים ששמעתם בפרק מתוך הריאיון הם רק חלק קטן מתוך הריאיון המלא שערכתי עם גלבר שהיא שיחה של משהו כמו שעה וחצי. שבה צללנו ממש עמוק להתרחשויות שהובילו למלחמת העצמאות. אז אני מזמין אתכם לעקוב אחריי ביוטיוב ולצפות ברעיון המלא.
אני מכוון לזה שכל הראיונות שאני אעשה בעתיד במסגרת עושים היסטוריה ותוכניות אחרות שאני מגיש יעלו גם הם כוידאו. בעניין אחר, יש לי כמה וכמה הרצאות מתוכננות לשבועות הקרובים בחיפה, תל אביב ובקריות. הרצאה אחת היא עידן הבינה המלאכותית, שבה אני אדבר על האופן שבו תשנה הטכנולוגיה הזו את העולם שלנו בהמון המון מישורים, והשנייה היא מהפכת החלל של SpaceX, שבה אני מספר את סיפורה של החברה שהקים אילון מאסק וששינתה באופן עמוק את תעשיית החלל. כל הפרטים על ההרצאות, קישורים לרשת כרטיסים ואפשרות להצטרף לרשימת התפוצה לעדכונים שוטפים, תמצאו באתר הבית שלי ranlevy.co.il.
באתר תמצאו גם את כל ארבעת הספרים שלי ואת רשימת ההרצאות המלאה שאני מעביר בארגונים ובחוגי בית. שוב, ranlevy.co.il. עושים היסטוריה עם שלי נוי, מנהלת ההפקה, עמית חזזי, רון מכירות, אביב שמטוב, סמנכ״ל התפעול, שילה דבר, המנהל העסקי. ואני, רן לוי, כותב ומגיש. אנחנו נשתמע בפרק הבא.
להתראות
