תמאם שוד התשובה

[תודה למיכל כץ ולאלי גרומן על התמלול - לעוד תמלולי פודקאסטים בקרו ב podtext.co.il]

היי, אני דורון. דבר אחד שצריך להגיד לפני הכל, זה לא פרק רגיל של התשובה.

והוא גם קצת יותר מבוגר מהרגיל. הסיפור הזה כולל כמה פרטים שהם לא ממש לילדים. עכשיו, אני יודע שיש ילדים ששומעים את הפודקאסט הזה, במקרה הזה אני הייתי ממליץ להורים לשמוע את הפרק קודם ולהחליט אם זה בסדר שהילדים יקשיבו או לא. לילדים - סליחה.

שלום, אני דורון פישלר, אתם מקשיבים ל"התשובה". לפני כמה פרקים דיברתי על משולש ברמודה ודיברתי שם על המרי סלסט קצת, הספינה שכל האנשים עליה נעלמו ואני לא יודע מה קרה לה. ואמרתי גם שאני די אוהב את זה שאני לא יודע מה קרה לה כי אני אוהב תשובות, אבל אני גם אוהב מסתורין, שאלות שאין להן תשובות. אז קיבלתי שאלה ממאור שאמר, 'בפרק על מרי סלסט אמרת שאתה אוהב סיפורי מסתורין בלי תשובה, מה סיפור המסתורין שאתה הכי אוהב?'

עכשיו, שאלות כאלה של מה הסרט החביב עליך? מה טעם הגלידה שאתה הכי אוהב? זה שאלות שבדרך כלל אני לא כל כך אוהב כי אני לא יודע, אני לא מתחייב לדבר אחד ספציפי שאני הכי אוהב בעולם. אבל האמת כששואלים אותי את השאלה הזאת מה הסיפור המסתורי שאני הכי אוהב? יש סיפור אחד בדיוק שקופץ לי לראש.

אז בתור תשובה, אני פשוט הולך לספר לכם את הסיפור הזה.

יש כמה סיבות שאני אוהב את הסיפור הזה, קודם כל הוא אמיתי. יש הרבה מאוד סיפורים שמסתובבים שהם לא כאלה אמיתיים או מבוססים על משהו אמיתי, אבל הסיפור הזה הוא אמיתי. יש צילומים, יש תיעודים, זה קרה. למרות שזה לא נשמע כאילו זה קרה, זה כל כך נשמע כמו איזה סרט בלשים, טוויסטים ותגליות מוזרות וכאלה דברים. ואני יודע שלא חסרים פודקאסטים שעוסקים בחקירות אמיתיות של פשעים. אל תדאגו, "התשובה" לא הולך להפוך לפודקאסט טרו קריים, פעם אחת מותר לי.

בכל אופן מה שהופך את הסיפור הזה ליוצא דופן, זה שבדרך כלל מה שקורה בסיפורים כאלה זה מישהו מת ואז השאלה היא מי היה הרוצח. במקרה הזה השאלה היא מי היה נרצח? ואם היה רצח בכלל?

[צלצול] ב-6:30 בבוקר הטלפון בתחנת המשטרה מצלצל. ומישהו אומר שיש איש מת על חוף הים בסומרטון פארק.

התאריך הוא ה-1 בדצמבר 1948, קצת אחרי מלחמת העולם השנייה, ההתחלה של המלחמה הקרה וחצי שנה אחרי הקמת מדינת ישראל, מה שלא שייך לסיפור הזה בכלל מכיוון שאנחנו נמצאים באוסטרליה. סומרטון פארק היא עיירה קטנה מאוד שהיא אחד הפרוורים של העיר אדלייד בדרום אוסטרליה.

המשטרה מגיעה לבדוק את העניין כמובן. החוף הוא שקט ויפה. יש טיילת ליד החוף ויש גדר אבן שמפרידה בין החול לבין הטיילת ומדרגות עץ שיורדות מהטיילת אל החול. ליד המדרגות שוכב בן אדם שנראה קצת כאילו הוא פשוט ישב רגע להסתכל על הים ונרדם שם. שוכב שם עם הרגליים לכיוון הים, הראש שלו שעון על הגדר. הוא לא נראה כמו איזה הומלס או שיכור או מסומם או משהו. זה איש לבן, נראה בסביבות גיל 45 כזה. הוא די נאה. הוא גבוה, שרירי. הוא לובש בגדים נקיים, חולצה לבנה מכופתרת, מכנסיים חומים, נעליים, ז'קט ועניבה.

כמו כן, הוא מת.

האיש לא שוכב בשלולית דם. הוא לא דקור, הוא לא ירוי, אין עליו שום סימני אלימות. הוא פשוט מת. השוטרים שמגיעים לשם עושים חיפוש מהיר בבגדים שלו, בכיסים שלו, והם מוצאים כמה דברים. הם מוצאים שם קופסת סיגריות וקופסת גפרורים, מסרק, עוד מסרק אחד, היו לו שניים, חפיסת מסטיק, כרטיס אוטובוס וכרטיס רכבת.

מה שהם לא מוצאים זה ארנק או תעודת זהות או כל אמצעי זיהוי אחר. ככה שהזהות של האיש הזה נשארת לא ברורה. אז הם מתחילים לחקור. עכשיו, החקירה, לפחות בשלב הזה, היא לא חקירת רצח, כי אין שום סימנים לרצח. השוטרים רק מנסים לענות על שתי שאלות. א', מי זה האיש הזה? ו-ב', מה הרג אותו?

אז בקשר לשאלה הראשונה, מי זה? בדרך כלל, אם בן אדם כלשהו נעלם, מישהו ידווח על זה. יהיו לו משפחה, עבודה, חברים, יש אנשים שישימו לב שהבן אדם פשוט לא נמצא יותר, ובשלב כלשהו הם ידווחו על זה למשטרה. אבל אף אחד בסומרטון, או באדלייד או בערים שמסביב לא מדווח על נעדר שמתאים לתיאור הזה.

לזה יש תשובה פשוטה - האיש הזה לא היה מקומי. הוא הגיע לאזור רק יום לפני כן.

המשטרה שואלת אנשים, כל מי שראה את האיש הזה ביממה האחרונה, ולפי עדויות של האנשים שנתקלו בו, ולפי הכרטיסים שלו, הם בונים לוח זמנים של מה האיש הזה עשה, פחות או יותר, ביממה לפני שמצאו אותו על החוף.

אז אנחנו יודעים שהוא הגיע ברכבת,לתחנת הרכבת המרכזית באדלייד, בסביבות השעה 11 בבוקר. הוא קנה כרטיס אוטובוס, שלקח אותו לפרוור, לתחנה שנמצאת משהו כמו 20 דקות הליכה מהחוף. ואז, במשך כמה שעות, אין לנו מושג מה הוא עשה, כי הפעם הבאה שראו אותו זה בערב. שבע ורבע בערב, שני אנשים שטיילו על החוף ראו אותו שוכב, באותו מקום בדיוק, ליד המדרגות. הם אמרו שהם ראו אותו זז, ככה שהוא לא היה מת בשלב הזה, אבל בדיעבד מתברר שהוא לא קם יותר משם.

אוקיי, אז הוא לא מהסביבה. איך מוצאים מאיפה הוא כן?

יש דרכים.

אחת הדרכים לדעת מאיפה בן אדם מגיע, היא דרך הבגדים שלו.

באותה תקופה, לא הייתם קונים את כל הבגדים ברשת אופנה שיש לה 500 סניפים בכל המדינה, וממילא הכל מיוצר באותו מפעל בסין. ככה שהתווית של הבגד, עם השם של החנות שבה הוא נקנה, ובדרך כלל מופיעה על התווית גם באיזו עיר החנות הזאת נמצאת, זה יכול לתת רמז מצוין לגבי איפה האיש הזה היה, ומאיפה הוא הגיע.

הרבה אנשים גם כתבו את השם שלהם על התוויות של הבגדים. רק שלאיש הזה, לא היו תוויות על הבגדים. כל התוויות מהבגדים שהוא לבש נתלשו. וזה טיפ טיפה מוזר. כי יכול להיות שזה פשוט גרד לו בצוואר, אבל רוב האנשים לא עושים את זה. הם לא מקפידים לתלוש את כל התוויות מהבגדים שלהם, וזה טיפה מתחיל להיראות כמו איש שלא רוצה שידעו מי הוא.

חוץ מזה, כאן גם עולה השאלה - איפה הארנק שלו בעצם?

הבן אדם היה רחוק מהבית, והוא קנה כרטיסי אוטובוס, כלומר היה עליו כסף, אבל בכיסים שלו לא הייתה אגורה.

אז הוא איבד את הארנק איפשהו במהלך היום?

או שגנבו לו אותו כשהוא שכב על החוף?

או אולי מישהו הרג אותו ולקח לו את הארנק כדי שלא יזהו אותו?

בקיצור, התשובה למי זה, היא שאין לאף אחד שום מושג.

עכשיו, בקשר לשאלה השנייה, ממה הוא מת?

את הגופה מעבירים לבית החולים, ושם פתולוג עושה בו ניתוח שלאחר המוות, ומודיע בגדול שגם הוא לא יודע למה האיש הזה מת. לא היו לו פצעים בגוף, לא היו לו חבורות בולטות או מחלות ברורות, הלב שלו היה במצב טוב, הוא היה בכושר ממש טוב. למעשה, שריר התאומים בחלק האחורי של הקרסול, השריר הזה שלו היה כל כך מפותח, שהפתולוג אמר שהוא חושב שהאיש הזה היה רקדן בלט מקצועי. כי רק למי שמבלה הרבה זמן על קצות האצבעות, יכולים להיות שרירים כאלה מפותחים. בקיצור, האיש היה בריא לגמרי, מלבד כמובן העובדה שהוא מת.

נראה כאילו הוא פשוט נשכב שם על החול והפסיק לחיות, מסיבה לא ברורה. במקרה כזה של בן אדם שמת בלי סיבה נראית לעין, יש הסבר מתבקש, וההסבר הוא רעל. הפתולוג הגיע למסקנה שלמרות שהוא לא יכול לומר את זה בוודאות, מכיוון שאין עדויות לסיבה אחרת, סיבת המוות היא כנראה רעל.

אז נשלחו דגימות דם של האיש לבדיקת רעלים, והן חזרו שליליות. לא מצאו לו רעלים בדם, או סמים, או שום דבר כזה. בנוסף, כשאנשים מורעלים, בדרך כלל הם לא פשוט מפסיקים לזוז, הם מקיאים, הם מתפתלים, ולא היה שום סימן לדבר כזה אצל האיש הזה. כל זה לא אומר שתיאוריית הרעל לגמרי לא באה בחשבון.

קיימים רעלים שנעלמים מהגוף אחרי זמן קצר, בלי להשאיר סימן, ככה שלא יראו אותם בבדיקת הדם. מרגלים, רוצחים שכירים בסיפורי ריגול, זה מה שהם משתמשים בו. רעלים בלתי נראים. דברים כאלה קיימים, אבל אלה לא דברים נפוצים. זה לא משהו שאתם יכולים בקלות פשוט להיכנס ל"סופר פארם" ולהגיד "תן לי רעל". זה לא משהו שאפשר להשיג נורא בקלות, אז זה לא נשמע כמו הסבר נורא סביר. ודווקא זה גם מעלה יותר את החשד שאולי זה לא היה מוות טבעי, או תאונה. אם היה מעורב בעניין רעל מיוחד ונדיר, זה אומר כנראה שמישהו, או האיש בעצמו, או מישהו אחר, עשה את זה בכוונה.

אז לסיכום, יש פה בן אדם שאף אחד לא יודע מי הוא, שמת מסיבה שאף אחד לא מבין.

בינתיים, עבר חודש. חודש עובר ואין שום התפתחות. המשטרה עדיין תקועה לחלוטין.

כמה אנשים מגיעים כדי לנסות לזהות את האיש?

כמה מהם טוענים שהם יודעים מי זה?

הוא מזוהה ככמה אנשים שונים, אבל אחרי בדיקה קצרה מתברר שכל הזיהויים האלה שגויים.

הם עדיין לא יודעים מי זה.

אחרי חודש, המשטרה מקבלת תגבורת. שני חוקרי משטרה מהעיר הגדולה מגיעים. עכשיו, אם זה היה סרט, היינו צריכים כבר דמות ראשית. כלומר, כאן הייתי מכניס את הבלשית, מירה צח, שגדלה בעיר הגדולה. היא קשוחה, היא בדיוק הסתכסכה עם המפקח שלה או משהו, היא מופקדת על המקרה, ומירה צח לא תעזוב אותו עד שתפצח אותו.

הבעיה היא שבמציאות, הרבה חוקרים שונים עבדו על המקרה הזה לאורך הזמן, ולתת רשימה של השמות שלהם לא כל כך יעזור. אז אנחנו נשארים בלי דמות ראשית של חוקר. אבל לחוקרים החדשים, כן, יש רעיונות חדשים וטובים. למשל, הם מחליטים לבדוק בתחנת רכבת. בן אדם שמגיע ברכבת לעיר זרה, כנראה לא יסתובב כשיש עליו רק סיגריות ומסרק. בתחנת רכבת יש שירות של שמירת חפצים. אז למה שלא נלך לשם ונברר אם האיש במקרה ישאיר שם איזה תיק או משהו כשהוא עבר שם?

והם צודקים. מתברר שבאמת יש מזוודה בשמירת חפצים בתחנת רכבת שמישהו השאיר שם לפני חודש. בדיוק יום לפני שמצאו את האיש המת, ואף אחד אף פעם לא בא לקחת אותה. אז הם בודקים את המזוודה, ולפי שאריות של בדים, של חוטים שנמצאים שם, הם מאשרים שזאת באמת המזוודה שלו. הוא השאיר אותה בתחנה, וכנראה התכוון לחזור לקחת אותה בשלב מאוחר יותר. ובמזוודה הזאת יש! יש שם בגדים.

יש שם כמה זוגות מכנסיים, חולצות להחלפה, ומשחת נעליים, ומברשת, וסבוניה, וניירות, ועפרונות.

אבל גם כאן אין ארנק, אין תעודה, אין מסמכים כתובים, אין שם.

ומכל הבגדים הורידו את התוויות.

כלומר, כמעט מכולם.

על שלושה פרטי ביגוד במזוודה הם כן מצאו תגית עם "שם". השם היה "קין". מה שקצת תמוה זה שהשם הזה הוא אוית בשתי צורות שונות, פעם אחת עם "E" בסוף, ופעם אחת בלי, שזה קצת מוזר, כי רוב האנשים יודעים איך לאיית את השם של עצמם.

כמובן, החוקרים החרוצים יוצרים קשר עם רשויות המשטרה ברחבי אוסטרליה כדי למצוא איפה בכל היבשת יש בן אדם נעדר שקוראים לו "קין". לא היה אחד כזה.

לאף אחד בכל אוסטרליה לא היה חסר בן אדם בשם "קין". אז ליתר ביטחון, הם בודקים גם ברשימת הנעדרים של ניו זילנד ושל ארצות הברית, ושל בריטניה, ושל כל מדינה אחרת שהיה לה קשר איתם, אבל בשום מקום בעולם הם לא מוצאים נעדר בשם "קין". אז מה הרווחנו מהרעיון המבריק למצוא את המזוודה הזאת?

בגדול, שום דבר.

עוד חודשים עברו. האיש המת נשאר כל הזמן הזה במקררים של חדר המתים, כדי שאם סוף סוף יבוא מישהו שידע מי הוא, אפשר יהיה לזהות אותו. אבל יש גבול לכמה אפשר לשמור גופות, גם בקירור. הגופה התחילה כבר להירקב, והיה צריך לקבור אותה. לפני שהוא נקבר, עשוי יציקת גבס של הפנים שלו, מין פסל של הפנים שלו, כדי שאפשר יהיה להשתמש בו בהמשך כדי לנסות לזהות אותו. זאת עבודה מוזרה לעשות מסכות גבס לגופות, אבל מישהו צריך לעשות את זה.

והאיש נקבר.

בשלב הזה, האיש הבלתי ידוע מהחוף נהיה כבר סוג של סלב מקומי. כל פעם כתבו עליו בעיתון, כל פעם שהייתה איזושהי התפתחות בחקירה, אנשים כבר הכירו אותו, שמעו עליו וקבוצה של אנשים מקומיים ששמעו על המקרה הזה לא רצו שהוא ייקבר סתם, בלי שום סימן, אז הם תרמו קצת כסף, כדי לשלם על מצבה קטנה. מצבה שנמצאת שם עד היום, שעליה כתוב,

"פה נקבר האיש הלא ידוע שנמצא בחוף סומרטון ב-1 בדצמבר 1948".

ושם הוא נח עד היום.

אבל הסיפור שלו לא נגמר.

אם זה היה סרט, אתם יודעים איך זה היה עובד, בגלל שרגע לפני שמאבדים תקווה תמיד מגיע עוד משהו. שנייה לפני שסוגרים את התיק, מירה צח עוברת שוב על הבגדים, והיא מוצאת עוד רמז קטן, שאיכשהו אף אחד לא מצא עד עכשיו והרמז הזה הוא מה שיהפוך לחלוטין את המקרה הזה. וזה באמת מה שקרה.

קצת לפני שהוא נקבר עשו עוד חיפוש על הבגדים שהוא לבש כשהוא מת, ומצאו עוד דבר שהם לא מצאו בפעם הראשונה. ואפשר להבין איך הם פספסו את זה, כי זה היה דבר זעיר. בסך הכל, חתיכת נייר קטנטנה, ברוחב של משהו כמו 3 ס"מ. מגולגלת. היא הייתה תחובה בתוך כיס פנימי, שנתפר בתוך אחד מכיסי המכנסיים שלו, מין כיס סודי. וזאת פיסת הנייר הזאת שהפכה את המקרה הזה ממקרה...די מוזר למקרה ממש, ממש מוזר. על פיסת הנייר הזאת היו כתובות שתי מילים:

"תמאם שוד"

והמילים האלה הפכו פתאום להיות הרמז העיקרי, שלא להגיד היחיד, לזהות של האיש הזה.

מה זה? או מי זה תמאם שוד?

למה האיש החזיק את הפתק הזה בכיס שלו?

מאיפה הגיע הפתק הזה?

ומה זה לכל הרוחות תמאם שוד?

פיסת הנייר הייתה קרועה. כלומר, השוליים שלה לא היו ישרים, כאילו גזרו אותה אלא מחוספסים, ברור שמישהו קרע אותה מתוך נייר גדול יותר. המילים שעליה היו כתובות באנגלית, כלומר, באותיות אנגליות, למרות שאלה כמובן לא מילים שיש להן משמעות באנגלית. הן לא היו כתובות בכתב יד, הן מודפסות. אבל מודפסות לא בכתב רגיל, בפונט רגיל, אלא בפונט קצת משונה, אותיות גדולות יחסית, מקושטות, ועל אחת מהאותיות A, מעליה יש סימן, מין גרש שגורם לזה להיראות כאילו זה משהו בשפה אחרת. יש שטח לבן ריק משני הצדדים של האותיות וגם מעליהם ומתחתיהם, ככה שזה לא היה חלק ממשפט. זה ביטוי שמודפס לבדו.

הנייר והדפוס נראים כמו כאלה של ספר. כלומר, זה נראה כאילו זה נתלש מתוך ספר. אז המשימה הפכה פתאום לספרותית. המשטרה חיפשה מי יכול להגיד מאיזה ספר זה לקוח. לא משימה מאוד פשוטה, כי רוב האנשים לא מכירים בעל פה את כל המילים שנכתבו בכל הספרים. אז הם חיפשו מישהו שיוכל להגיד באיזה ספר הופיעו המילים "תמאם שוד" ומה זה אומר.

זה הקטע שבו בגרסת הסרט, הבלשית מירה צח נכנסת לספרייה העירונית הריקה ופוגשת שם את הספרן המקומי, טיפוס מופנם שיודע בעל פה כמעט את כל הספרים בעולם והוא זה שנותן לה את הפתרון. וכמובן, הספרן הזה, שמגולם כנראה על ידי בנדיקט קמברבאץ' ממשיך גם לסדרת סרטי המשך, שבהם הוא משתמש בידע הספרותי שלו כדי לפתור תעלומות ופרשיות.

מה שקרה בפועל זה שזה היה עיתונאי שנתן להם את התשובה. הוא באמת הכיר את הספר שממנו זה לקוח. הספר הוא "הרובעיית" של עומר חיאם. עומר ח'יאם, ואני מאוד מקווה שאני באמת מבטא את זה באופן שדומה לנכון, כי דווח לי שאם אני אומר ח'יאם במקום חיים, כשאני אומר את זה לא נכון, אז המשמעות של זה היא 'הביצים שלי'.

בכל אופן, ח'יאם היה משורר ומדען ואסטרונום ופילוסוף ופרסי וחי במאות ה-11 וה-12. הוא היה איש רב פעלים. היום רוב המתמטיקאים הם לא משוררים, ורוב המשוררים הם לא מתמטיקאים, אבל ח'יאם ידוע גם בזה שהוא פיתח שיטה גיאומטרית לפתור משוואות מהמעלה השלישית וגם בספרי השירים שהוא כתב. היצירה הכי מוכרת שלו היא "הרובעיית", "המרובעים" בעברית, זה כי בכל שיר יש בדיוק ארבע שורות. הספר הזה הוא די ידוע, ולא רק בפרס. יש כמה תרגומים של הספר הזה לאנגלית, הוא יצא בכל מיני מהדורות, בכל מיני מקומות בעולם, כשבחלק מהתרגומים בסוף הספר, אחרי השיר האחרון, כתוב "תמאם שוד". כי "תמאם שוד" בפרסית זה "תם ונשלם". או במילים אחרות, "זה הסוף".

כלומר, האיש מהחוף לא רק שהיה חובב שירה פרסית, אלא הוא נמצא מת כשבכיס שלו יש פתק קטן שעליו כתוב "זה הסוף".

מעניין.

זה בהחלט מחזק את הרעיון שהאיש ידע שהוא הולך למות. הפונט המסוים והמקושט הזה, שנועד להיות מין חיקוי של הכתב הפרסי, בו השתמשו, מתברר, במהדורה אחת מסוימת ודי נדירה של "הרובעיית", מהדורה שיצאה בניו זילנד. מן הסתם, לא להרבה אנשים יש את המהדורה המסוימת הזאת של הספר המסוים הזה, ולכן משימה הבאה הייתה למצוא את הספר המסוים שממנו נתלשו המילים האלה.

אז המשטרה ביקשה את עזרת הציבור. בעיתונים הופיעה תמונה של הפתק עם המילים והם ביקשו ממי שיש לו את הספר המסוים הזה לסור לתחנת המשטרה ולספר להם על זה. קלוש, אבל אולי יצא מזה משהו. ויצא. כי כמה ימים אחר כך הגיעה לתחנת המשטרה בן אדם עם עותק של "הרובעיית". עותק של המהדורה הניו זילנדית המסוימת הזאת. עותק שחלק מהעמוד האחרון שלו היה קרוע.

איך הוא השיג את הספר הזה?

הוא מעולם לא קנה אותו.

הוא סיפר שהוא פשוט מצא את הספר הזה במושב האחורי של המכונית שלו. לא היה פה איזה קסם טלפורטציה, החלון של המכונית היה פתוח.

סומרטון לא הייתה מקום מלא פשע, אנשים היו משאירים את החלונות של המכוניות שלהם פתוחים באותו זמן, מתברר.

והאיש איזה סיפר שלא מזמן, לפני כמה חודשים כבר, פחות או יותר ב-1 בדצמבר, הוא חזר למכונית שלו יום אחד וגילה שמישהו זרק פנימה ספר.

די מוזר.

המכונית שלו חנתה כמה מאות מטרים מהחוף שבו נמצא האיש המת.

אז הנה עוד דבר שאנחנו כנראה יודעים על מה שהאיש הזה עשה ביום האחרון שלו. הוא יצא מתחנת הרכבת, בלי המזוודה שלו, אבל עם ספר ביד. ובשלב כלשהו, הוא קרע מתוך הספר את המילים "תמאם שוד", גלגל אותם, שם אותם בכיס, זרק את הספר למכונית אקראית והלך לחוף. למות.

כמו בכל סיפור בלשי או חדר בריחה טוב, רמז טוב אחד מוביל לרמז אחר.

המשטרה, כמובן, בודקת טוב טוב את הספר מכל הכיוונים וכמובן, אין עליו שם, או סימנים מזהים, או כרטיס ספרייה, זה יהיה קל מדי.

מה שכן יש, על הכריכה האחורית שלו יש חריטות קלות, כאילו מישהו שם נייר על הספר וכתב משהו, אז אפשר לראות את הסימנים שעברו דרך הנייר אל העטיפה של הספר ודי קל לפענח מה נכתב שם. היו שני דברים שכתובים שם.

הדבר הראשון הוא סדרה של אותיות. אבל לא אותיות שמרכיבות איזושהי מילה הגיונית.

השורה הראשונה היא W R G O A B A B T.

אחר כך W T B I M P.

יש שם חמש שורות כאלה. אחת מהשורות מחוקה בקו ושתי שורות אחר כך יש שורה אחרת שמתחילה באופן כמעט זהה וממשיכה, כלומר, נראה כאילו הוא התבלבל בשורה הזאת, מחק אותה, ואז התחיל אותה מחדש.

מה זה אומר?

צופן. זאת התשובה הברורה. האיש פענח צופן כלשהו. או כתב משהו בצופן כלשהו. צפנים אפשר לפענח. זה שיש משהו שכתוב בצופן זה לא אומר שאף אחד לעולם לא ידע מה זה. צפנים פשוטים אפשר לפענח עם ניתוח תדירויות.

כלומר, אם כל פעם במקום האות A הוא כתב את האות X ובמקום את האות B את האות K וכל זה, זה לא ממש קשה לספור איזה אותיות מופיעות יותר מאחרות ומכאן להסיק שהן האותיות היותר נפוצות ומשם בהדרגה לפענח את הכל. זה אפילו די כיף. זה סוג די כיפי של חידה. תעשו את זה פעם.

צפנים יותר מתוחכמים. גם את זה אפשר לפענח. יש אנשים חכמים מאוד שזה התפקיד שלהם, לפענח צפנים, שיודעים לפתור גם דברים לא פשוטים. רק שזה לא עבד במקרה הזה.

אם מדובר פה בצופן, אף אחד, והרבה ניסו, אבל אף אחד לא הצליח עד היום להבין מה כתוב שם. אנשים ניסו כבר כל שיטה אפשרית, ניסו להשתמש בספר, ב"רבעיית", כדי לפענח אותו, זה לא עבד.

סיבה אחת יכולה להיות שזה פשוט טקסט ממש קצר. זה בסך הכל 50 אותיות, או 44, אם לא סופרים את השורה המחוקה וזה לא ממש מספיק כדי לעשות ניתוח תדירויות כמו שצריך. חוץ מזה, זה גם לא ממש נראה כמו משפט הגיוני באנגלית.

יש חמש שורות, אין רווחים באמצע של כל שורה, כלומר, זה נראה כאילו חמש מילים, אבל כולן מאוד ארוכות, בין 9 ל-13 אותיות. זה לא נראה כמו משפט הגיוני.

אז מה המשמעות של האותיות האלה?

אף אחד לא יודע.

אם אתם תצליחו לגלות, אתם תהיו הראשונים.

אז, בן אדם חסון, בלי זהות, שמסתובב במקומות לא מוכרים, אולי עם רעל נדיר, וכותב דברים בצופן די ברור למה בשלב הזה אנשים התחילו לשאול ברצינות, הטיפוס הזה היה מרגל?

יכול להיות שהסיבה שאף אחד לא מדווח על נעדר, הסיבה שהבן אדם מסתובב בלי תעודת זהות וכל זה, זה שהוא היה שייך לאיזו סוכנות ביון חשאית ולכן אף מדינה לא מודה שהוא קיים?

חלק מהחפצים של האיש גרמו לחשד שהוא אמריקאי.

למשל, אחד משני המסרקים שלו היה מסוג של לא נמכר באוסטרליה, אבל היה בארצות הברית. וזה גם היה קצת מוזר שקופסת הסיגריות שלו הייתה של סיגריות ממותג אחד, אבל הסיגריות שבתוכה היו של סיגריות ממותג אחר. מותג הרבה יותר יקר.

אולי הוא לא רצה למשוך תשומת לב לעצמו?

מה יש למרגל לחפש באזור הזה?

טוב, לא רחוק משם היה שטח צבאי סודי שבו עשו ניסויים בטילים. לכו תדעו.

אבל לא סיימנו עם הספר, כי יש עוד דבר שנמצא כתוב שם, חוץ מהקוד.

יש שם מספרי טלפון. שניים. מספרי טלפון מקומיים.

וזה כבר משהו שאפשר לעבוד איתו.

מספר הטלפון הראשון הוא מתברר מספר טלפון של בנק מקומי. המשטרה מתקשרת, מבררת, לבנק אין שום מושג מי האיש הזה. אין להם שום מושג על הספר, לא על הקוד, הם לא עוזרים בשום צורה.

מספר הטלפון השני הוא הטלפון של ג'סיקה תומסון. ג'סיקה תומסון, המכונה בקיצור ג'ו או לפעמים ג'סטין, היא אישה בת 27. היא עובדת בתור אחות, היא נשואה, היא אימא לילד בן שנה והיא גרה 400 מטר מהנקודה שבה מצאו את האיש המת מרחק של כחמש דקות הליכה.

השוטרים, למודי הניסיון, לא רוצים להבהיל אותה יותר מדי, ולכן יום אחד הם דופקים לג'סיקה בדלת בנימוס ומבקשים לשאול אותה כמה שאלות.

והיא אומרת "בבקשה".

והם שואלים "גבירתי, הגבר המת שנמצא כאן לפני כמה חודשים, בטח שמעת על זה, האם יש לך קשר אליו? יש לך רעיון כלשהו לגביו?" והיא אומרת "לא, אין לי שום מושג, רק קראתי על זה בעיתון".

והם אומרים "פייר אינף, הספר הזה, את מכירה את הספר הזה?"

"כן", עומר ח'יאם, הוא המשורר החביב עליי.

הו "האם יש לך ברשותך עותק של הספר הזה?"

"לא, היה לי, אבל נתתי אותו".

הו "למי?"

"לאלף בוקסל, לפני ארבע שנים".

-"ספרי לנו עוד על זה, בבקשה".

ארבע שנים לפני כן, ב-1945, ג'סיקה, אז היה לה שם משפחה אחר כי עוד לא הייתה נשואה, היא למדה בבית ספר לאחיות בסידני. היא פגשה שם קצין צבא בשם אלף בוקסל. הם נפגשו כמה פעמים בפאב ששניהם ביקרו בו. הוא היה הרבה יותר מבוגר ממנה, היא הייתה אז בת 23, הוא היה כמעט בן 40, ובכל זאת הם התיידדו, או אולי יותר מזה. בסופו של דבר הוא נשלח לחזית למלחמת העולם השנייה. הם נפגשו בפעם האחרונה באותו פאב ובתור מתנת פרידה, היא נתנה לבוקסל עותק של ספר השירים החביב עליה, "הרובעיית". זאת הייתה הפעם האחרונה שהיא פגשה אותו.

זה לא שקרה לו משהו, הוא נשאר בחיים. הוא גם כתב לה מכתב בשלב יותר מאוחר, אבל הם מעולם לא נפגשו שוב.

מעניין.

בעקבות המידע הזה, המשטרה מבקשת מג'סיקה לסור איתם לתחנה, כדי לראות לא את האיש עצמו, כי הוא כבר קבור, אבל את מסכת הגבס שהכינו מהפנים שלו כדי לראות אם היא תוכל לזהות אותו.

היא מגיעה לשם, ומה שקורה שם, לפי התיאור של אחד מאנשי המשטרה שהיה שם, היא מעיפה מבט אחד על הפסל הזה.

מחווירה.

מתנודדת.

היא נראית כאילו היא עומדת להתעלף.

היא מסיטה את המבט,

ולא רוצה להסתכל עליו יותר,

היא מסתכלת על הרצפה כל הזמן.

ומאותו רגע,

היא מאוד מתחמקת.

הם שואלים אותה,

"את מזהה את האיש הזה?"

היא אומרת, "לא."

הם שואלים,

"זה אלף בוקסל, במקרה? יש לך מושג כלשהו מי האיש הזה?"

והיא אומרת, "לא, אני לא יודעת."

ומאותו רגע, בעצם כל התשובות שהיא נותנת זה,

"לא, ואני לא יודעת."

היא משקרת.

השוטרים חושדים מיד שהיא משקרת.

היא לא מתנהגת כמו אחת שאין לה מושג מי זה האיש הזה. זה נראה כאילו היא כן מזהה אותו, אבל לא מוכנה לדבר על זה. אבל, מכיוון שהיא לא באמת חשודה בשום דבר, זה לא נראה כאילו היא הרגה אותו, היא משוחררת.

אז אני חושב שבשלב הזה כבר אפשר להבין מה בעצם היה הסיפור כאן. וזה סיפור רומנטי, טרגי, ועצוב. שהולך בערך ככה:

ג'סיקה ואלף בוקסל נפגשו אי אז בימי המלחמה, והם נפרדו. אבל הוא מעולם לא שכח אותה ולא הסכים לתת לה ללכת. הוא ניסה ליצור איתה קשר, אבל היא לא הגיבה. אז ארבע שנים אחר כך, הוא החליט לעשות ניסיון אחרון. הוא ארז מזוודה, נסע לאדלייד ואז נסע לכיוון הבית של ג'סיקה, רק עם חליפה והספר שהיא נתנה לו לפני כל כך הרבה זמן. הוא דפק לה בדלת, ומצא אותה נשואה, אמא וחסרת כל עניין בקשר איתו. שבור לב, הוא החליט שבלי ג'סיקה אין טעם לחייו. הוא לקח את הספר שהיא נתנה לו, תלש ממנו את המילים, "זה הסוף". זרק את הספר למכונית אקראית, הלך לחוף, צפה בשקיעה, ומת מלב שבור.

זה סיפור מאוד עצוב, אבל יש איתו רק בעיה קטנה אחת.

אלף בוקסל לא מת.

המשטרה התקשרה אליו יום אחר כך, ודיברה איתו. הוא גר בסידני, הוא חזר מהמלחמה לפני כמה שנים, בריא ושלם, הוא לא היה בקשר עם ג'סיקה כבר הרבה מאוד זמן. יותר מזה, עדיין היה לו את הספר שהיא נתנה לו. עותק אחר, של מהדורה אחרת של "הרובעיית", עותק שבו העמוד האחרון לא קרוע.

ובמקרה שהיה איזשהו ספק בעניין, בספר הזה נמצאת עדיין "ההקדשה" שהיא כתבה לו וחתמה בכינוי שלה, ג'סטין.

וכאן, הסיפור נתקע.

זה סיפור כל כך טוב, זה כל כך נשמע כמו סרט מתח.

יש רק דבר אחד שחסר בסיפור של תמאם שוד, כדי להפוך אותו לסרט מושלם, וזה...

סוף.

הקטע הזה בסוף הסרט, שבו הבלש הבין את הכל ואז הוא נותן מונולוג ארוך שבו הוא מסביר לקהל בדיוק מה קרה, מי היה הרוצח, מי עשה מה ולמי.

את זה אין בסיפור הזה, כי הוא נשאר עד היום לא פתור. עד היום לא ידוע מי היה האיש הזה, מאיפה הוא הגיע,

מה היה הקשר שלו אל ג'סיקה תומסון, מה היה הקשר שלו ל"רובעיית" של עומר ח'יאם, מה הייתה המשמעות של האותיות שהוא כנראה כתב בספר, ואיך או למה הוא מת.

וכמובן, אנשים ניסו לפתור את הסיפור הזה מאז ועד היום, אנשים העלו תיאוריות שקשורות לכל דבר, מרומנים סודיים ועד רשתות ריגול.

כלומר, ההסבר שנשמע הכי סביר הוא שג'סיקה תומסון פשוט נהגה לתת עותקים של הספר הזה לאנשים. אלף בוקסל לא היה היחיד שהיא נתנה לו עותק של הספר וכנראה היא נמשכה לאנשים מבוגרים ממנה בהרבה. זה עדיין לא עונה על השאלה מי היה האיש המסוים הזה ומאיפה הוא הגיע.

ובמצב כזה שיש סיפור לא ברור ובלי סוף, אי אפשר לדעת איזה פרטים בו הם באמת חשובים ואיזה לא. בסרט מראים לנו רק את הפרטים הרלוונטיים ואנחנו יודעים שהכל מתחבר בסוף. במציאות לא.

יש המון פרטים בסיפור הזה, רובם מן הסתם חסרי משמעות, אבל אי אפשר לדעת לגבי כל פרט קטן, אם הוא הדבר הקריטי שיכיל את הרמז החסר כדי לפתור את כל העניין, או שאין לו שום משמעות.

למשל, במזוודה של האיש שמצאו בתחנת הרכבת, היו לו שם בגדים להחלפה, היו לו שם כמה חולצות, כמה זוגות מכנסיים, אבל לא היו שם גרביים. וזה קצת מוזר. מי יוצא למסע של כמה ימים ואורז בגדים, אבל לא אורז אף סוג של גרביים להחלפה?

האם זה משמעותי? 

אני לא יודע.

אולי הוא היה חלק מכת סודית שמתנגדת לגרביים או אולי הוא פשוט שכח לארוז אותם.

אין לי מושג.

פרט אחר שאולי יש לו משמעות ואולי לא הוא האוזניים של האיש המת. האוזניים שלו היו קצת לא שגרתיות. תנוך האוזן שלו מחובר לעור של הפנים. זה לא דבר כל כך יוצא דופן. זאת תופעה גנטית יחסית נדירה, שקיימת אצל משהו כמו אחוז או שניים מהאוכלוסייה.

עכשיו, עוד מישהו שיש לו אוזניים מאותו סוג זה רובין תומסון, הבן הבכור של ג'סיקה תומסון.

וזה מעניין.

האם זה רלוונטי?

אולי.

אולי לא.

בקשר לג'סיקה תומסון שני דברים נראים די ברורים. היא ידעה מי זה והיא ממש ממש לא רצתה לדבר על זה. היא החליפה כתובת לעתים קרובות, ממתי שזה קרה ועד שהיא מתה. וכשהמשטרה רצתה לדבר איתה, היא תמיד מאוד התחמקה מלענות על שאלות וטענה שהיא לא יודעת שום דבר.

וכל פעם שהיה נושא עולה שוב לכותרות, היא הייתה נעלמת לאיזה חופש לכמה זמן. ורק הרבה מאוד שנים אחר כך היא בכלל הודתה לקרובי המשפחה שלה, שהיא באמת הייתה האישה שמדובר עליה במקרה הזה ועדיין לא הסגירה מי היה האיש הזה ומה היה הקשר שלה אליו.

לג'סיקה טומסון הייתה גם בת, והיא אמרה בראיון שנים אחר כך, בין השאר שאמא שלה דיברה רוסית שוטפת, אבל לא הסכימה לספר איפה היא למדה רוסית או למה.

האם זה חשוב?

אולי.

אולי לא.

אולי מדובר פה ברשת ריגול בינלאומית של מרגלים שמסתובבים עם רעל ומסתווים לרקדני בלט.

אני לא יודע.

ואף אחד לא יודע.

אבל זה בעצם לדעתי מה שהופך את הסיפור הזה לכזה טוב. העובדה שאנחנו לא יודעים מה באמת קרה שם.

אם הייתי יודע את התשובה האמיתית, אני מנחש שהיא הייתה מאכזבת. ההסבר האמיתי בטח היה פחות מעניין מכל מיני הסברים שרצים לאנשים בראש. אם היינו יודעים באמת מה קרה שם, בטח לא הרבה אנשים היו זוכרים את הסיפור הזה או מתעניינים בו אחרי 70 שנה, ובטח שלא הייתי מדבר עליו עכשיו.

העובדה שהוא נשאר מסתורי, שעד היום אף אחד לא יודע מה באמת קרה שם, זה מה שהופך אותו לסיפור מסתורי כל כך טוב. זאת לא הייתה התשובה. כי אין תשובה.

אבל זה גם לא לגמרי הסוף.

60 שנה מאוחר יותר.

דרק אבוט, פרופסור לפיזיקה באוניברסיטת אדלייד, היה אובססיבי. הוא נתקל פעם במקרה בסיפור של תמאם שוד והתעניין. הוא התחיל לחקור ובניגוד אליי, שאני פשוט קורא דברים על המקרה ומספר אותם, הוא עשה חקירות אמיתיות. הוא ניסה לפענח את הצופן בכל מיני דרכים. הוא התחיל לשאול אנשים בסביבה. הוא מצא את ג'סיקה טומסון, מה שלא היה קל, כי השם שלה לא פורסם עד אז, אבל באותו זמן היא כבר הייתה מתה.

הוא חיפש את הבן שלה, רובין טומסון,ומתברר שגם הוא כבר מת. אבל מתברר גם עוד פרט מעניין בקשר לרובין טומסון.הוא היה רקדן בלט. רקדן בלט טוב. הוא רקד עם הבלט הלאומי של אוסטרליה. צירופי המקרים פה ממשיכים להיות מוזרים.

אם אתם זוכרים, לפי השרירים של האיש הבלתי ידוע, עלתה השערה שהוא היה רקדן בלט. עכשיו, אפילו אם זה נכון שהאיש הזה היה למעשה האבא של רובין טומסון, הוא מעולם לא פגש אותו. ולפי כל הסימנים, רובין חי את כל חייו בלי לדעת בכלל על הקשר של אמא שלו למקרה של האיש הלא ידוע, אז אי אפשר להגיד שאבא שלו השפיע עליו ללמוד בלט.

אולי בלט פשוט עובר בגנים?

בכל אופן, דרק אבוט המשיך לחקור. הוא מצא את מי שהייתה אשתו של רובין טומסון, קראו לה רומא, גם היא הייתה רקדנית בלט. הוא שלח לה תמונה של האיש המת, ושאל אותה אם היא מכירה במקרה רקדן שנראה ככה.

היא ענתה לו ש... כן. זה נראה כמו בעלי לשעבר.

הוא נפגש איתה כדי לדון בעניין הזה, ושם הוא פגש גם את הבת שלה ושל רובין,רייצ'ל, שאם אתם עוקבים, היא הנכדה של ג'סיקה, ואולי גם של האיש הלא ידוע. רייצ'ל היא סיפור די מדהים בפני עצמו. היא לא גדלה עם ההורים שלה, הם מסרו אותה לאימוץ. אבל אחרי שהיא גדלה, היא מצאה את ההורים הביולוגיים שלה והיא יצרה איתם קשר והיא גרה עם האמא הביולוגית שלה, בזמן שהם נפגשו עם דרק אבוט.

היא לא שמעה אף פעם על כל הסיפור המוזר הזה של תמאם שוד והאיש הלא ידוע וכל זה. והיא הייתה מאוד סקפטית בעניין. כל העסק הזה של תאוריית קונספירציה משונה על המשפחה שלה, לא מאוד מצא חן בעיניה.

אבל מה שכן מצא חן בעיניה, זה דרק אבוט. דרק אבוט ורייצ'ל התחתנו ב-2010. ונולדו להם שלושה ילדים.

זה עדיין סיפור אמיתי, דרך אגב. הם התאהבו כמעט ממבט ראשון. הם התחתנו ארבעה חודשים אחרי שהם נפגשו בפעם הראשונה.

ונכון שהיו כאלה שחשדו שהוא התחבר איתה למעשה רק בשביל ה-DNA שלה, אבל העובדה שהם נשארו נשואים והולידו שלושה ילדים, זה, אני חושב, אומר שאולי...אם זה היה הכל רק כדי לנסות לשכנע אותם, אני חושב שאחרי הילד השני היא כבר הבינה את הרמז. לא צריך להמשיך.

בכל אופן, עכשיו החקירה של אבוט הפכה לחיפוש אחרי המורשת המשפחתית של הילדים שלו.

והסיפור של תמאם שוד הפך לאחד הסיפורים הכי מוזרים אי פעם, של "איך פגשתי את אמא".