[עושים היסטוריה] 247: קארל לינאוס ומיון עולם הטבע

כ-2 מיליון מיני יצורים מוכרים כיום למדע. על פי ההערכות ישנם עוד 3 עד 30 מיליון שעדיין לא נתגלות, ואולי מאות מיליוני מינים שהיו ונכחדו. איך הצליח קארל לינאוס להכניס סדר והגיון בעושר האדיר של אורגניזמים בעולמנו?

00:00 / 01:04

להורדת הפרק

לרשימת הפרקים המלאה

הרשמה לרשימת תפוצה בדוא"ל | אפליקציית עושים היסטוריה (אנדרואיד) | iTunes

קארל לינאוס ומיון עולם הטבע

כתב: רן לוי

בקיץ הקרוב ייפתח בצפון תל-אביב, בתוך מתחם האוניברסיטה, מבנה חדש. הדופן החיצונית של המבנה, זו שפונה אל הרחוב, מחופה במעין שכבה של עץ חום בהיר שמזכיר גוף של ספינה עתיקה. זה לא במקרה: החיפוי נועד כדי להעלות בצופה אסוציאציה של 'תיבת נח' – מקום אליו התכנסו כל בעלי החיים, זוגות זוגות. המבנה הוא מוזיאון הטבע החדש ע"ש שטיינהרדט.

בתוך המוזיאון ישנן גלריות נהדרות שמציגות את כמעט כל בעלי החיים בארץ ישראל, אלה שישנם ואלו שנכחדו – אבל הגלריה המרשימה ביותר לדעתי היא גלרית פרוקי הרגליים, שכוללת גם חרקים. היא לא הגלריה הגדולה ביותר במוזיאון, אבל יש בה אווירה מאד מיוחדת. הקירות שחורים, האורות עמומים והרמקולים משמיעים רעשים משונים…

"[נטע] כן, אלו רעשי אווירה בכל הגלריה. כל מיני קולות שחרקים עושים, מין תערובת של צרצורים וחריקות וניסורים…

[רן] בית האימה, בשביל חלק מהאנשים."

בגלריה אפשר למצוא חרקים בכל צורה וגודל שאפשר להעלות על הדעת: מעט רגליים, הרבה רגליים, עם כנפיים ובלי, זבובונים קטנים ופשפשי ענק, חגבים רעילים ואפילו עכבישי טרנטולה שעירים בגודל של כף יד…

"[רן] טוב, העכבישים האלה פה, זה… זה בסיוטים שלי מופיעות הטרנטולות האלה."

המלווה שלי בסיור היא ד"ר נטע דורצ'ין, אוצרת אוסף החרקים של המוזיאון, והיא חשפה באוזני עובדה מפתיעה.

"[נטע] באוסף החרקים, שזה האוסף הגדול ביותר שלנו במוזיאון, יש לנו – אני מעריכה – משהו כמו שלושה מיליון פריטים. בגלריית פרוקי הרגליים, אנחנו הוצאנו את ה'הייליטס': חלק מהמינים הם אקזוטיים, לא ישראליים, כדי להדגים תופעות מסוימות או התנהגויות מסויימות. אז יש לנו שם כמה עשרות מינים."

במילים אחרות, המגוון המרשים של חרקים שראיתי בגלריה הוא רק שבריר זעיר מתוך אוסף של שלושה מיליון חרקים. שלושה מיליון! רובם המוחלט של המבקרים במוזיאון לא יזכו לגישה לאוסף הענק הזה. אבל למזלי, יש לי פרוטקציה.

"[נטע] מאחר ואני אוצרת אוסף החרקים, אני יכולה להכניס אותך למאחורי הקלעים, לאוסף החרקים…"

אנחנו יוצאים ממבנה המוזיאון ונכנסים למבנה אחר, עולים במעלית, עוברים דרך מעבדות שעדיין נמצאות בשלבי הקמה, ומגיעים אל חדרי אוסף החרקים. ותאמינו לי, אפשר לדעת מיד שהגעת למקום הנכון.

"[רן] הריח של הנפטלין…וואו!"

בתוך החדרים ישנם עשרות רבות של ארונות, שבתוך כל אחד מהם עשרות תיבות שחורות. בכל תיבה מאות ואולי אלפי חרקים זעירים, משופדים על סיכות, ולצד כל אחד מהם פתקית זעירה, עם כתב כמעט מיקרוסקופי.

"[נטע] בלי הפתק הזה אין לפרט ערך מדעי. מה שיש על הפתק זה הפרטים של איפה הוא נאסף, באיזה תאריך ועל ידי מי. זה חייב להופיע על הפתק."

כולנו יודעים שהטבע הוא מגוון מאד ומכיל אינספור מיני שונים של בעלי חיים, אבל רק כשראיתי במו עיני את אלפי התיבות השחורות ומיליוני החרקים שהן מכילות – במוזיאון שהוא ללא צל של ספק מוזיאון קטנטן וצנוע ביחס למוזיאונים אחרים בארצות הברית ובריטניה – הבנתי באמת ובתמים את העושר והגיוון האדיר של בעלי החיים בטבע, ואת גודל האתגר שמולו מתמודדים חוקרי טבע כדוגמת נטע. מהו אותו אתגר? לעשות סדר בטבע. סדר, הגיון, סיווג ומיון הם הבסיס שבלעדיו אי אפשר לנהל מחקר יעיל, להבין את הטבע או לנצל אותו לצרכי האדם. אבל הטבע, מה לעשות, לא מסודר.

דמיינו לעצמכם שאתם עושים קניות בסופרמרקט, וברשימה יש לכם לחם לבן, לחמניות ופיתות. קל, נכון? כל השלושה יהיו בפינת הלחמים של הסופר, אולי אפילו על אותו המדף. חמש דקות, ואנחנו בחוץ. אבל עכשיו דמיינו את עצמכם נכנסים ל"סיוט-מרקט": סופרמרקט כאוטי, שבו אין שום סדר ושום הגיון במיקום המוצרים. אין מסדרון ירקות, אין קיר של מוצרי חלב, ואין מעדניה: כל מוצר יכול להיות בכל מקום בסופר. איפה נמצא הלחם? מי יודע. נתחיל להסתובב בין המדפים, אולי נגלה. היכן הלחמניות? לא ליד הלחם, סביר להניח. והפיתות? עזבו, זה סיוט. קניות של חמש דקות הפכו לשלוש שעות של שיטוטים. עכשיו קחו את הסופרמרקט על עשרות אלפי המוצרים שבו, תגדילו אותו לשטח של יבשת ותכפילו את מספר המוצרים במיליארד, וקיבלנו משהו שמתקרב – אולי – לעושר ולמורכבות של עולם הטבע. כדי שנוכל אפילו להתחיל להבין מה קורה כאן, חייבים לעשות סדר. וכשאנחנו מדברים על סדר והגיון, אנחנו מדברים בראש ובראשונה על שמות. צריך לתת שמות לכל בעלי החיים האלה. נשמע פשוט, לא?…

קארל לינאוס ובעיית שמות הצמחים

כשקארל לינאוס היה צעיר, הייתה לו אובססיה לשמות, ובפרט שמות של צמחים. אפשר לומר שחיבה מופרזת לשמות ולצמחים היתה קטע שרץ אצלו במשפחה. בשוודיה של תחילת המאה ה-18, לא היו שמות משפחה: כל ילד קיבל שם פרטי, ושם נוסף שנגזר משמו של אביו. למשל, סבו של קארל היה אינגמר בנטסון (Bengtsson) – שמשמעו 'בנו של בנט'. אבא של קארל היה נילס אינגמרסון, על שם אביו אינגמר. אני מניח שקארל – הבן של נילס – היה אמור להקרא 'קארל נילססון' – אלמלא העובדה שנילס היה אדם משכיל שלמד באוניברסיטה, והאוניברסיטה דרשה מהסטודנטים שלה להמציא לעצמם שמות משפחה ייחודים – מן הסתם כדי שלא יסתובבו בקמפוס אלף אינגמרסונים ואלפיים קארלסונים שאי אפשר יהיה להבחין ביניהם. בחצר בית המשפחה צמח עץ מרשים בשם Linn, ואביו של קארל בחר לעצמו גרסא לטינית של השם הזה: לינאוס (Linnaeus). שמות וצמחים, כפי שאמרנו. זה עובר במשפחה.

אביו של נילס היה חובב נלהב של בוטניקה, וחיבה זו עברה גם אל בנו. קארל בילה שעות רבות בגינה המשפחתית, שנודעה כגינה המגוונת והמטופחת ביותר באזור כולו. הוא גידל את הצמחים השונים, שתל חדשים והפציץ את אביו באינספור שאלות כמו שרק ילדים סקרנים בני חמש יכולים לשאול. בפרט, הוא רצה לדעת את שמות הצמחים. 'אבא, איך קוראים לצמח הזה? ולזה? ולזה? ולזה?…' בשלב מסוים לאביו של קארל נמאס מההצקה הבלתי פוסקת, והוא איים על בנו שאם לא יילמד בעל פה את שמות הצמחים, הוא יפסיק לענות לו. ומאותו הרגע, קארל החל לשנן שמות של צמחים. עשרות שמות, ואז מאות, ואז אלפים…

ההישג הזה של קארל לינאוס בן החמש מרשים עוד יותר אם נזכור שאחד – רוב שמות הצמחים היו אז בלטינית, ושנית – הם היו ארוכים. באותם הימים, השמות המקובלים לצמחים היו שמות "תיאוריים", דהיינו שמות שהכילו בתוכם תיאור מתומצת של תכונות הצמח. למשל – Plantago foliis ovato-lanceolatus pubescentibus, spica cylindrica, scapo tereti. שמשמעו, בתרגום חופשי: 'הצמח בעל עלים מחודדים ושעירים בצורת ביצה גלילית מוארכת וגבעול מעוגל'.

והייתה בעיה נוספת, שבשלב זה לא ממש הטרידה את קארל לינאוס בן החמש – אבל טרדה את מנוחתם של הרבה אנשים אחרים: חוסר אחידות בשמות. לכל צמח או בעל חיים היו עשויים להיות כמה וכמה שמות במקביל: שמות מסורתיים בתרבויות שונות, או כאלה שניתנו לו על ידי חוקרים שונים בשפות שונות. לשם הדוגמא: חתול. בעברית הוא נקרא חתול, באנגלית Cat, בלטינית Felis, הילדים שלי קוראים לו נאצ'וס ואני קורא לו 'רד מהשיש, חיה מעצבנת'. המאות ה-16 וה-17 היו תור הזהב של מגלי הארצות, והרפתקנים אירופאים שהפליגו לכל קצוות תבל גילו אלפי צמחים ובעלי חיים חדשים שלא היו מוכרים למדע. בהעדר שיטה ברורה ומוסכמת למתן שמות לכל אותם יצורים חדשים, הכאוס שלט ברמה: אנשים שונים נתנו שמות שונים לאותו הצמח או בעל החיים, וכשמדען אנגלי רצה לדעת אם צמח מסוים שהוא חוקר כבר נתגלה על ידי חוקר אחר, או אם חֵרק מסוים הוא חלק ממשפחת חרקים כלשהי – הוא היה צריך להכיר את כל השמות והכינויים של אותו יצור בשפות השונות כדי להיות בטוח שהוא לא מפספס ספר או מאמר כלשהו שנכתב עליו בצרפת או בהולנד, למשל. אם נמשיך את האנלוגיה של 'סיוט-מרקט' ממקודם, זה כאילו שלפיתה ברשימת הקניות שלי קוראים גם 'מעוגלת' וגם 'שטוחית משמינה' – ולא רק שאני לא יודע איפה היא נמצאת בחנות, אני אפילו לא יודע מה לשאול את הבחור על מכונית הספונג'ה.

הצורך הבוער לפתור את בעיית הכאוס של שמות היצורים החיים הביא לכך שכבר במאה ה-16, מאה שנים לפני היוולדו של לינאוס, היו כמה וכמה חוקרי טבע שהציעו שיטות, 'סכימות', למתן שמות מוסכמים לצמחים ובעלי חיים. למשל, חוקר איטלקי בשם אנדרה סיסאלפיניו (Cesalpino) הציע שיטה שמסווגת צמחים לפי מבנה הפירות והזרעים שלהם. חוקר אחר, צרפתי בשם פיטו דה טורנפו (Tournefort) פיתח שיטה שאיגדה את הצמחים השונים ל"סוגים" (Genus, בלעז), במובן של קבוצות צמחים שחולקות תכונות משותפות. לרוע המזל, אף אחד מהשיטות האלה לא הייתה נוחה, מקיפה ומוצלחת מספיק כדי שתתאים כשיטת סיווג גלובלית – דהיינו, כזו שתאפשר מתן שמות מוסכמים לכל עשרות אלפי הצמחים, החרקים, הציפורים, הדגים וכל שאר היצורים החיים שנתגלו בכל שנה.

זה היה מצב העניינים בעולם המחקר כשקארל לינאוס הצעיר נרשם לאוניברסיטה ללימודי רפואה. מדוע רפואה, אתם שואלים, אם לינאוס בברור נמשך לבוטניקה? כיוון שבוטניקה, באותם הימים, לא הייתה תחום מחקר שעמד בפני עצמו אלא חלק מהרפואה – בעיקר מכיוון שהשימוש העיקרי בצמחים היה להכנת תרופות. הבעיה הייתה שהאוניברסיטה בה למד לינאוס, אוניברסיטת אופסלה (Uppsala) בשוודיה, הייתה אז אוניברסיטה ענייה יחסית ולא כל כך נחשבת באירופה, שלא משכה אליה חוקרים בעלי שם – ובפרט, לא היה שם מרצה לבוטניקה. על כן, לינאוס נאלץ ללמד את עצמו בוטניקה מספרים.

למזלו של לינאוס הצעיר, באחד הימים כשטייל בגן הבוטני של האוניברסיטה, פגש שם פרופ' בשם אולוף צלסיוס (Celsius) – ולפני שאתם שואלים, כן, הוא היה דודו של אנדרס צלסיוס, זה מסולם הטמפרטורה. פרופ' צלסיוס התרשם מאד מהידע העצום של הסטודנט הצעיר אודות הצמחים, ובעיקר מהעובדה שלינאוס ידע את השמות של כמעט כל הצמחים בגן הבוטני. הוא לקח אותו תחת חסותו, נתן לו לגור בביתו (לא דבר של מה בכך, כיוון שהלימודים היו יקרים וללינאוס לא היה הרבה כסף) – והכי חשוב: גישה חופשית לספריה האישית והעשירה שלו, שכללה המון ספרים בנושא בוטניקה.

לינאוס ניצל את ההזדמנות הזו עד תום. הוא למד כל מה שיכל מספריו של צלסיוס, ופיתח שיטה משלו לסיווג צמחים לסוגים על פי צורת ותכונות איברי המין שלהם. זו הייתה שיטה שנויה במחלוקת ואנחנו נחזור אליה בהמשך, אבל הפרט החשוב לענייננו כרגע הוא שלינאוס, בסך הכל סטודנט שנה שניה – פרסם מאמר חדשני ופורץ דרך אודות שיטת סיווג הצמחים שלו. כמה סטודנטים שלמדו איתכם בשנה השניה באוניברסיטה פרסמו מאמרים פורצי דרך? הכי קרוב שאני הגעתי להישג הזה היה לפרסם מודעה ביד 2 כדי למכור את השולחן שלי. באוניברסיטת אופסלה התרשמו כל כך מהתלמיד המבריק שלהם, שמינו את לינאוס למרצה הבוטניקה של המוסד. לינאוס התגלה כמרצה בחסד: מורה מעולה, נלהב ושוטף, וההרצאות שלו משכו מאות סטודנטים.

ב-1732, כשהיה בן 25, החליט לינאוס להתנתק מהספרים – ולצאת לשטח. לפלנד היא חבל ארץ בצפון סקנדינביה (פינלנד, בימינו) שהיה אז אזור ספר קפוא, נידח ולא מוכר שרק מעט תושבים ילידים חיו בו. לינאוס ביקש וקיבל תקציב מהחברה המלכותית השוודית למדעים, ויצא לבדו לחמישה חודשי מסע מפרכים בלפלנד: 2000 קילומטרים של רכיבה על סוס והליכה ברגל באחד האזורים הגיאוגרפיים המאתגרים ביותר שאפשר להעלות על הדעת. הוא חזר מההרפתקאה הזו כשבאמתחתו כמאה מיני צמחים חדשים ולא מוכרים למדע. אגב, לחברה המלכותית הוא סיפר שהלך 4500 קילומטרים, כי הם שילמו לו לפי קילומטרז'.

השיטה הדו-שמית (בינומיאלית)

אבל עם כל הכבוד למינים החדשים שגילה לינאוס, ואפילו לכסף שהצליח להוציא מהחברה המלכותית בתחמנות – הדבר החשוב ביותר שיצא מהמסע של לינאוס הוא…שמות. הייתה זו הפעם הראשונה שבה יישם קארל לינאוס את מה שנחשבת להברקה הגדולה ביותר שלו: השיטה הדו-שמית, או 'בינומיאלית' בלעז. בשיטה זו, לכל מין בטבע יש שני שמות: למשל, Felis Catus, חתול הבית. השם הראשון, 'פליס' – מציין את הסוג (גנוס), והשם השני, Catus – את המין הספציפי בתוך אותו גנוס. במקרה של החתול, המין Catus הוא אחד מתוך מספר מיני חתולים מאותו סוג: למשל, Felis chaus – חתול הביצות, Felis margarita – חתול החולות, וכדומה.

הרעיון של לתת שני שמות לפרט כלשהו לא היה מקורי במיוחד. אנחנו רגילים לשמות שכאלה גם בחיי היום יום שלנו: למשל, יש 'שולחן מטבח' ו'שולחן סלון', ויש גיטרה אקוסטית וגיטרה חשמלית. כבר במאה הרביעית לפני הספירה הציע אריסטו להעניק ליצורים חיים שני שמות. הייחוד הראשון ברעיון של לינאוס היה בכללים הברורים שניסח לגבי מתן השמות: חוקיות אחידה שהגדירה איך לתת שם חדש ליצור שמעולם לא נתקלת בו קודם, שם שיהיה שימושי ונוח לעבודה מחד, אבל גם זכיר ופשוט מצד שני. למשל, כל השמות חייבים להיות בלטינית, או לכל הפחות לציית לכללי התחביר הלטיני: הלטינית, נזכור, הייתה השפה המדעית המקובלת באירופה, כך שלחוקר באיטליה לא הייתה בעיה מיוחדת לקבל שם חדש בלטינית. בנוסף, חסל סדר שמות "תיאוריים": מעכשיו, קבע לינאוס, השמות יציינו אך ורק את התכונה הבסיסית והמובנת מאליה של אותו יצור. למשל, זוכרים את הצמח בעל השם הסקסי והקליט – Plantago foliis ovato-lanceolatus pubescentibus, spica cylindrica, scapo tereti?

על פי השיטה הבינומיאלית, אותו צמח מקבל את השם Plantago media: 'מדיה', בהקשר הזה, מציין שערות זעירות ולבנבנות על העלה – תכונה בולטת שקל לזכור, ושכל חוקר צמחים יזהה מיד. השם הקצר והלא תיאורי גם מונע בלבול במקרה ושני חוקרים לא מסכימים ביניהם על התיאור. למשל, מה שחוקר אחד ייראה כ'עלה גלילי מוארך' יכול להראות לאחר כ'עלה ביצתי מוארך' – ומכאן הדרך לאנדרלומסיה שמית קצרה ביותר, כמובן. אם השם של הצמח לא כולל תיאור שלו, גם אין על מה להתווכח. המוסכמה המקובלת בעולם המדע כיום הוא שהחוקר שפרסם את המאמר הראשון על יצור חדש, הוא זה שנותן לו את שמו. ד"ר נטע דורצ'ין:

"[נטע] זה לא שיש לי את הזכות לעשות את זה – אני חייבת לעשות את זה כחלק מתיאור מין. אני צריכה לתת לו את השם. אני אומרת לאיזה סוג הוא שייך, וזה שמו. יש סעיף במאמר המדעי של תיאור המין, סעיף אטימולוגיה, שאני אומרת למה קראתי לו ככה, למה בחרתי את השם הזה והזה.

הרבה פעמים שואלים אותי אם אני קוראת למינים על שמי. אני לא יכולה לעשות את זה, זה נגד הכללים. יש כללים מאד ברורים: יש ספר חוקים, כמו ספר לעורכי דין. אני כן יכולה לקרוא מין על שם מישהו אחר. עשיתי את זה כבר. למשל, סטודנטית שהייתה איתי בשטח והיא גילתה בפעם הראשונה מין מסוים שאני לא שמתי לב אליו. קראתי את המין הזה על שמה. מגיע לה, היא מצאה אותו.

[רן] איך זה נקרא?

[נטע] אופלומיה ג'ינה. זה היה בארצות הברית, ולסטודנטית קראו ג'ינה.

[רן] נחמד לדעת שיש מין על שמך. יש מין על שמך?

[נטע] כן, מישהו אחר קרא צרעה טפילית על שמי. [צוחקים]

[רן] אני לא יודע אם זה מחמאה, אבל…

[נטע] תשמע, זה עדיף משיקראו תיקן על שמך!…"

טקסונומיה של עולם הטבע

יתרון נוסף של השיטה הבינומיאלית הוא שהיא חלק מתוך מערכת סיווג – 'טקסונומיה', בלעז – גדולה וכוללנית יותר שהגה קארל לינאוס, מערכת שמחלקת את היצורים בטבע בצורה היררכית, כמו פירמידה. החלוקה של לינאוס עברה במרוצת השנים המון מהפכות, על כן נתאר את החלוקה המודרנית, שבראשה שלוש על-ממלכות (Domains, בלעז): בקטריות, חיידקים קדומים ויצורים שהתאים שלהם מכילים גרעין. כל אחת מעל-הממלכות מתחלקת לממלכות: למשל, על-ממלכת היצורים בעלי הגרעין כוללת בתוכה את ממלכת הפטריות, ממלכת הצומח, ממלכת החי וממלכת החד-תאיים. ככל שיורדים עוד שלבים בסולם, החלוקה הזו הולכת ונעשית יותר ויותר מפולחת: מתחת לממלכה יש 'מערכת', ואז 'מחלקה', ואז 'סדרה', ואז 'משפחה' – ולבסוף 'סוג' ו'מין', שהיא היחידה הקטנה והבסיסית ביותר. השם הבינומיאלי של לינאוס הוא למעשה הסוג והמין אליו משתייך אותו יצור – דהיינו, שני השלבים הנמוכים ביותר באותו סולם היררכי ארוך – ולכן משתלב היטב בסכימה הגדולה יותר.

הצורך במתן שמות ליצורים הוא ברור ומובן מאליו – אבל יש להודות שהצורך במערכת סיווג לממלכות ומערכות ומחלקות וכולי, הוא הרבה פחות מובן מאליו. מה אכפת לי אם האדם המודרני – Homo Sapians, על פי השיטה הבינומיאלית של לינאוס – הוא חלק ממשפחת ההומינידים וסדרת הפרימטים? למי עוזר המידע הזה?

ובכן, לסיווג ההיררכי יש חשיבות, והיא נמצאת בקשרים שבין היצורים. כשאנחנו אומרים על האדם המודרני שהוא חלק מסדרת הפרימטים, אנחנו בעצם אומרים שהאדם הוא קרוב משפחה של הקופים – ולכן הוא חולק עימם כמה תכונות בסיסיות משותפות כגון חוש ראייה מצויין וכפות ידיים ורסטיליות. חוקר שיגלה מין חדש של קוף, למשל, יבחן את התכונות האלה כדי לנסות ולבסס את הקשר המשפחתי, אם הוא קיים, בין היצור החדש ובין האדם. במילים אחרות, הטקסונומיה עוזרת לחוקרים למקד את המחקרים שלהם ויוצרת שפה משותפת לגבי תכונות חשובות יותר וחשובות פחות, לפחות בהקשר הסיווגי שלהן. היא זו שמאפשרת לשים את הפיתה, הלחמניה והלחם הלבן על אותו המדף בסופר. די: אני חושב שטחנתי את האנלוגיה הזו עד דק.

בימינו, הטקסונומיה של לינאוס ובפרט השיטה הבינומיאלית הן השפה המשותפת של כל חוקרי הטבע. עבור אנטמולוגים – חוקרי חרקים – כד"ר נטע דורצ'ין, הטקסונומיה היא כלי עבודה שימושי, יעיל ואפילו חיוני.

"[נטע] ההבנה הזו של מי הן הנפשות הפועלות שאנחנו מתעסקים עימן, הוא הדבר הכי בסיסי כדי להבין מערכת אקולוגית ולדעת מה אפשר לעשות איתה, מה אפשר לעשות עם המרכיבים שלה. אם יש בהם תועלת או נזק, אם מסתכלים בראיה אנתרופו-צנטרית, ראיה של איך זה עוזר או מזיק לנו [בני האדם].

אני יכולה לתת לך דוגמא שקרובה לדברים שבהם אני עוסקת – נגיד, חרקים מזיקים בחקלאות שהם מוכרים וידועים במקומות שונים בעולם. אנחנו מקבלים במשלוח מחו"ל תוצרת חקלאית או חומרי גלם כמו עץ ויושבים פקחים של משרד החקלאות ועושים ביקורת על הדברים האלה. אם הם מוצאים שם אורגניזם כלשהו – הרבה פעמים זה חרקים – הם צריכים מיידית לדעת מה זה הדבר הזה. האם זה משהו שקיים בישראל? אז זה בסדר, בוא ניתן למשלוח להכנס. או שזה מין שיש לו פוטנציאל להיות מזיק מאד חמור פה, ואז או שצריך לטפל במשלוח הזה או שצריך להשמיד אותו, או לשלוח אותו בחזרה ולא להכניס אותו לארץ. אנחנו מדברים פה על מיליוני דולרים בשנה: אנחנו בצוות האנטמולוגי במוזיאון מקבלים בממוצע בין 300 ל-400 פניות בשנה ממשרד החקלאות לזהות דברים כאלה, והם צריכים תשובה מיידית. והתשובה הזו, של 'מי זה היצור הזה, ומה הוא עושה?' – זו תשובה שרק טקסונום יכול לתת, כי הוא מכיר את הקבוצה.

זו דוגמא שלילית, נאמר. דוגמא חיובית: חרקים שהם מזיקים בחקלאות יש להם אוייבים טבעיים. אחת הקבוצות הגדולות של אוייבים טבעיים הם צרעות טפיליות, למשל. הן מטילות את הביצים שלהן בתוך החרק המזיק והזחל של הצרעה משמיד אותו. אפשר לגייס את הצרעה לטובתנו: לשחרר אותן בחממה, והן תוקפות בדיוק את החרק שאנחנו צריכים, בלי להזיק לדברים אחרים, וזה כמובן ידידותי לסביבה. הרבה פעמים עושים את זה בשילוב עם הדברה כימית, אז אפשר להפחית את השימוש בכימיקלים. שוב, כדי לדעת איזה חרק לשחרר כאויב טבעי להדברה ביולוגית, אתה צריך לדעת מי זה החרק הזה. אתה צריך לדעת שאתה מגדל באופן מסחרי את החרק המתאים שיתקוף את מה שאתה רוצה. חברות שמייצרות מסחרית אוייבים טבעיים להדברה ביולוגית, הם צריכים את המומחיות של טקסונום, שפעם בכמה זמן יסתכל על דגימות של דברים שהם מגדלות ויאשר להן שהן מגדלות את המין הנכון. כי אחרת, לא עשינו כלום: אתה תשחרר את זה בטבע וזה לא יעשה את מה שאתה צריך."

'תועבה זנותית'

לאחר שסיים את לימודיו, עסק קארל לינאוס ברפואה – ובמקביל, המשיך במחקריו הבוטניים ופרסם ספרים רבים שסיווגו ותיארו אלפי מיני צמחים. המוניטין שלו כחוקר הלך והתעצם, עד שב-1741 חזר לאוניברסיטת אופסלה, הפעם כפרופ' מן המניין. למרות שהיה מרצה מבוקש וחוקר בעל שם, היו לו גם לא מעט חילוקי דיעות עם חוקרים אחרים באירופה. אחד מסלעי המחלוקת העיקריים הייתה שיטת סיווג הצמחים שפיתח, לפי תכונות איברי הרביה שלהם. לא רק שעקרונות הרביה המינית של צמחים לא היו מוסכמים עדיין על כל החוקרים, גם התיאורים שכתב לינאוס אודות הצמחים שחקר היו די שערורייתיים באופיים. למשל, כך תיאר לינאוס את עלי הכותרת של פרח כלשהו –"מיטת כלולות מבושמת בכל כך הרבה ריחות מתוקים, כדי שהחתן והכלה יוכלו לחגוג את נישואיהם בכבוד.."

לא מעט חוקרים מעונבים התקשו לעכל את שפתו הציורית של לינאוס. 'מי היה מאמין שהפעמונית, הלילך והבצל יכולים להיות כל כך חסרי מוסר?' כתב אחד ממבקריו של לינאוס, שכינה את שיטת הסיווג שלו 'תועבה זנותית' שאינה ראויה ליצירי כפיו של הבורא.

להתנגדות גדולה אפילו יותר זכה לינאוס כשנתן את השם Homo Sapiens לבני האדם, וסיווג אותם תחת משפחת 'דמויי האדם'. למרות שהיה אדם מאמין, ללינאוס לא היה שום ספק שבני האדם הם קרובי משפחתם של הקופים. הוא בחן שלדים רבים של קופים ובני אדם, והגיע למסקנה שפרט ליכולת הדיבור – תכונה ייחודית אצל בני האדם – אין כמעט שום הבדלים עקרוניים בין האדם והקוף. מבחינתו, סיווג האדם באותה מחלקה ומשפחה יחד עם הקוף הייתה החלטה כמעט טריוויאלית. כמובן שאנשי דת רבים התחלחלו לשמע הטענה הזו: הרי בתנ"ך כתוב במפורש שהאל ברא את האדם בצלמו. אז מה זה אומר, שגם אלוהים הוא קרוב משפחה של הקוף? שבני האדם והקופים נמצאים על אותה מדרגה בשרשרת הבריאה? לינאוס לא נסוג מהסיווג שלו, והויכוח הזה המשיך לסעור ולגעוש ברחבי אירופה עד שהגיעו צ'ארלס דארווין וראסל וואלאס מאה שנים מאוחר יותר, הגו את רעיון האבולוציה והשיקו ויכוח תאולוגי-דתי אפילו גדול עוד יותר.

אך למרות ההתנגדויות, שיטת הסיווג החדשה של לינאוס סחפה את העולם כולו בסערה. אחת הסיבות לכך היא היקף מחקריו הבוטניים של לינאוס, שהיו חסרי תקדים עד אז: לינאוס תיאר וסיווג בימי חייו למעלה משניים עשר אלף מיני צמחים, הישג מונומנטלי בכל קנה מידה וכמעט פי שתיים מהחוקרים הפורים ביותר עד תקופתו. ספריו של לינאוס, שהכילו עד שלושת אלפים דפים צפופים של תיאורי מינים, הפכו למבוקשים מאד בקרב הבוטנאים וסייעו לבסס את שיטת הסיווג שלו. למעשה, מחקריו של לינאוס הם שהפכו את הבוטניקה והזאולוגיה לענפי מדע שעומדים בזכות עצמם, ולא רק נספחים לתחום הרפואה.

סיבה נוספת להצלחתו של לינאוס היא ההתלהבות הכנה והתשוקה העזה שלו לתחום שבו עסק, התלהבות ותשוקה שהצליח להדביק בהן רבים מתלמידיו. מעבר לקהל הרב שמשכו הרצאותיו, לינאוס ייסד מסורת שבה בכל שבוע היה יוצא בראש משלחת של עשרות סטודנטים למעין 'מסעות גילוי' באזורים הכפריים שסביב אוניברסיטת אופסלה, שבהן אספו, חקרו וסיווגו מינים רבים של צמחים, חרקים וציפורים שגילו. המשלחות האלה היו מיני-קרנבלים ממש, עם דגלים מתנופפים, תקיעות חצוצרה, שירה, תופים וקריאות עידוד בסגנון 'ויוה לינאוס!'.

הסטודנטים שהתחנכו תחת לינאוס גילו כלפיו דבקות והערצה יוצאת דופן, וכינו את עצמם Apostles ו – Desciples, דהיינו – שליחים או 'מפיצי בשורה', בהקבלה לתלמידיו של ישו. תלמידיו האדוקים של לינאוס הצטרפו למשלחות גילוי עולם כגון מסעותיו של ג'יימס קוק, גילו אינספור מינים חדשים של יצורים חיים – ונתנו להם שמות על פי תורתו של לינאוס. עשרים ושלושה מתלמידיו של לינאוס הפכו לפרופסורים בעצמם. למפיצי בשורה אלה הייתה השפעה עצומה על עולם המדע בשנים הבאות, והם סייעו לשיטת הסיווג של לינאוס להתקבע ולהתקבל בקהילה המדעית גם אחרי מותו של לינאוס ב-1778.

במבט לאחור, אין ספק שהטקסונומיה של לינאוס חוללה מהפכה בעולם המחקר הביולוגי. ייעול תהליכי המחקר והשיפור בתקשורת בין המדענים לבין עצמם קידמו את המדע בצעדי ענק. אם יש לנו היום מגוון גדול של תרופות ממקורות ביולוגיים, גידולים חקלאיים שופעים והדברה מוצלחת – הרי שההצלחה הזו רשומה במידה לא מבוטלת גם על שמו של קארל לינאוס. ויש עוד דבר שקרוי על שמו – באופן אולי לא כל כך מפתיע: פרח. הצמח החביב על לינאוס היה צמח שנושא פרחים ורודים קטנים, שקיבל את השם לינאה בוריאליס – על שמו של לינאוס.

בעיית המינים

בחזרה אל מוזיאון הטבע ואל ד"ר נטע דורצ'ין. הסתובבנו בגלריית החרקים ועברנו ליד תצוגה של זכרים ונקבות של חרקים מאותם מינים: בחלק המקרים, ההבדל בין זכר ונקבה הוא כה אדיר – בגודל, בצורה, בצבעים ומה לא – שאני לעולם לא הייתי מנחש שמדובר באותו מין.

"[רן] כשאת מגלה זכר ונקבה של יצור מסוים, לעיתים אפשר להתבלבל ולהניח שהזכר הוא מין אחד והנקבה היא מין שני?

[נטע] כן, זה קורה הרבה. כדי שטקסונום יידע שזכר מסוים שייך לנקבה מסויימת הוא צריך להכיר את הקבוצה. אם יש מצב שאתה מגדל את החרקים האלה מתוך צמח או מקור המזון שלהם, אז זו פשוט עדות נסיבתית. אם אתה מגדלים זכרים ונקבות מאותו הזמן ואותו המקום אז אתה מניח שהם שייכים אחד לשני. אבל הרבה פעמים יש מצבים שבהם ידוע רק הזכר, ידועה רק הנקבה – ואחרי שנים, מישהו פתאום הצליח לשייך אותם לאותו המין.

[רן] מה שמעלה שאלה מעניינת נוספת. בתוך מין מסוים של חרק, יש ואריאציה גבוהה בין פרטים, או שאפשר לומר שכל הפרטים של אותו המין דומים אחד לשני?

[נטע] איזה שאלות טובות אתה שואל, וואו…

[רן] תודה, זה המקצוע שלי…"

לא חשבתם שאחתוך את הקטע הזה בעריכה, נכון?

"[נטע] אני אקשור את זה לשאלה ששואלים אותנו הרבה: בשביל מה אתם אוספים כל כך הרבה פרטים מאותו מין? למה לא כל מין מיוצג על ידי פרט אחד? זה מתקשר למה שאתה שואל כיוון שיש ואראציה בתוך אותו המין, ואריאציה בצורה. זה יכול להיות שבעונות שונות של השנה הפרטים נראים אחרת, ואריאציה בין זכרים לנקבות, זה יכול להיות ואריאציה בין מלכות ופועלות אם זה חרקים חברתיים, דברים מהסוג הזה. המומחיות של טקסונום היא לבוא ולהגיד – הוא נראה קצת שונה, אבל זה עדיין אותו מין כי הוא במסגרת הואריאציה התוך-מינית.

[רן] עד כמה הגבולות האלה מטושטשים, זה ואריאציה תוך-מינית?

[נטע] זה דורש הכרות של הקבוצה. יש מינים שהם מאד ואריאבילים. יש פתאום…אנחנו קוראים לזה 'מורף': שהצבעים שלה שונים לחלוטין. יש את זה גם בצמחים, דרך אגב: אותו מין של פרח הוא כחול במקום מסוים וכתום במקום אחר. אם אתה מומחה לקבוצה הזו ומכיר אותה, אז אתה יודע שזה אותו מין כי אתה מכיר את הוריאציה התוך מינית. זה בדיוק המומחיות והניסיון של טקסונום: להבדיל בין וריאציות בתוך המין, ולבין הבדלים של מינים שונים."

התשובה הזו מנטע מביאה אותנו אל מה שהיא אולי הבעיה הגדולה ביותר בניסיון לסווג את היצורים החיים למינים שונים. בעיה כל כך עקרונית ומהותית שיש לה אפילו שם: 'בעיית המינים'. מהי בעיית המינים?

'מין', בטקסונומיה של לינאוס, היא היחידה הקטנה ביותר של סיווג. תחשבו על אטומים: אטומים הם לא החלקיק הקטן ביותר בטבע, את זה אנחנו יודעים – אבל עבור הכימאי הממוצע, זה שעוסק בתרכובות ומולקולות, האטום הוא יחידה בסיסית ונוחה לעבודה שממנה מרכיבים מולקולות ושרשראות וגבישים וכל מיני מבנים מורכבים יותר. יש מגוון מסוים של יסודות בטבע, וכל אטום משויך ליסוד מסוים. זה מצוין לכימאים. דמיינו לעצמכם שהכימאי לא סגור על זה אם האטום שאיתו הוא עובד הוא חנקן או מימן. תרכובת יכולה להיות בעלת תכונות שונות לחלוטין אם נוסיף לה מימן במקום חנקן או להיפך. למזלם של הכימאים, החלוקה של האטומים ליסודות היא ברורה ומוחלטת: אטומים לא יכולים להיות "קצת מימן" ו"קצת חנקן". הם או זה או זה. אין באמצע.

זה לא נכון בעולם הטבע. הטקסונומיה של לינאוס מבוססת על שקר: שקר שלפיו ישנה בטבע חלוקה ברורה של יצורים חיים למינים. זה שקר נוח, שלפעמים עושה לנטע דורצ'ין ועמיתיה חיים קלים יותר כשהם צריכים לתקשר זה עם זה – אבל זה עדיין שקר. לינאוס, וכל יתר הטקסונומים שבאו אחריו, כפו הלכה למעשה סדר והיררכיה על מערכת שהיא מטבעה לא מסודרת ולא היררכית. הטבע לא מחלק את הצמחים והחרקים למינים נפרדים; כל אורגניזם ואורגניזם בטבע שונה מעט מזה שלצידו, ואיפה מסמנים את הקו שבו נגמר מין אחד ומתחיל אחר – זו החלטה אנושית ומלאכותית לגמרי. למשל, בין החתול שלי, נאצ'וס, והאויב המר שלו מהרחוב המקביל, בטמן, יש הבדלים: בטמן הוא חתול קטן יותר, והפרווה שלו שחורה יותר. גם בין חתול ביצות שחי בעמק החולה ובין נאצ'וס חתול הבית יש הבדלים בגודל, בצבע וכדומה. מדוע קבעו החוקרים שההבדלים בין נאצ'וס ובטמן לא מספיק משמעותיים כדי להפריד אותם למינים שונים, אבל ההבדלים בין נאצ'וס וחתול הביצות כן משמעותיים? זה החלטה שקצת מזכירה את החלוקה של הקשת לצבעים בודדים – כחול, צהוב, אדום וכולי – למרות שבמציאות, המעבר בין צבע לצבע בקשת הוא הדרגתי מאד וכולל המון גווני ביניים.

במילים אחרות, גם אם האנטמולוגים מצליחים להתגבר על הקשיים המעשיים של הבחנה בין זכר ונקבה, מלכה ופועלות וכו' – עדיין קשה להם מאד לומר בנחרצות שחרק חדש שנתגלה אתמול בשדה הוא חלק ממין קיים או אולי מין חדש לגמרי. זו 'בעיית המינים', והיא חלק בלתי נפרד מחקר הטבע מאז שהגדיר קארל לינאוס את הטקסונומיה שקרויה על שמו. היא עושה לחוקרים חיים קשים כיוון שבלעדי קריטריון ברור ומוסכם לגבי השאלה – 'מה הופך יצור X לחלק ממין Y' – אנחנו מוצאים את עצמו במצב שתיארה קודם ד"ר דורצ'ין, מצב שבו נדרשת מומחיות אדירה וניסיון של המון שנים כדי להצביע על אורגניזם X כלשהו ולומר במידה כלשהי של ביטחון שהוא שייך למין Y. מצב עניינים שכזה נותן יופי של ג'וב סקיוריטי לטקסונומים, אבל הוא לא עוזר להתקדמות מחקרי הטבע.

במרוצת השנים העלו חוקרים רבים הצעות לקריטריונים שיאפשרו הבחנה ברורה בין מינים: עשרות קריטריונים שכאלה, למעשה. למשל, סיווג לפי תכונות – 'מורפולוגיה', בלעז. בשיטה הזו, אנחנו מסווגים יצורים למינים לפי צורתם או ההתנהגות שלהם: אם זה נראה כמו שפן, והולך כמו שפן ומשמיע קולות של שפן – זה בטח שפן. או ארנב. אני אף פעם לא זוכר מי זה מי. אבל הבנתם את הרעיון. כפי שכבר ראינו, הקריטריון הזה מוצלח בחלק מהמקרים, אבל נכשל כשלון חרוץ באחרים: למשל, זכר ונקבה מאותו מין שנראים שונים לגמרי, או מינים שונים שנראים דומה מסיבה כלשהי – למשל, ציפור ועטלף, שלשניהם יש כנפיים אבל האחד הוא יונק והשני בכלל דינוזאור לשעבר.

אז דימיון מורפולוגי הוא קריטריון לא מספיק מוצלח. אז בואו ננסה קריטריון אחר: היכולת להזדווג ולהביא לעולם צאצא פורה. סוסים וחמורים הם מינים נפרדים כי הם אמנם מסוגלים להזדווג זה עם זה אבל הצאצא שלהם – פרד – אינו מסוגל להתרבות. נאצ'וס ובטמן, לעומת זאת, אם הם היו זכר ונקבה – היו יכולים להביא לעולם צאצאים פוריים ולכן הם שייכים לאותו המין. פתרון אלגנטי למדי, נכון?

אבל גם כאן, הקריטריון מצליח בחלק מהמקרים ונכשל באחרים. ראשית, הוא לא תקף על יצורים שמתרבים ברבייה א-מינית, כמו חיידקים. שנית, ישנם יצורים שמסוגלים להזדווג בהצלחה – אבל כמו במקרה של שני בני זוג שהם גם סטודנטים לרפואה, הם אף פעם לא הם נמצאים באותו הזמן ובאותו המקום כדי לעשות את זה בפועל. למשל, יצורים שפעילים בלילה לא יפגשו יצורים שפעילים ביום. אם ניתן להם להזדווג במעבדה, בתנאים אידיאלים הם יצליחו לעשות את זה, אבל בטבע זה לא קורה. ומה לגבי מצב שבו יש לנו שלושה מינים – א', ב' וג' – שבהם א' וב' יכולים להזדווג, וגם ב' וג' יכולים – אבל א' וג' לא יכולים. האם יש לנו כאן שלושה מינים? שניים? שניים וחצי? לא ברור.

קריטריון נוסף, שזוכה לפופולריות בעשורים האחרונים, הוא זה המכונה 'הקריטריון הפילוגנטי' או 'קלדיסטי' (Cladistic). הרעיון כאן הוא לחלק את היצורים לפי אב קדמון משותף. למשל, אנחנו – ההומו ספיינס – והניאנדרטלים התפצלנו מאב קדמון משותף לפני כרבע עד חצי מיליון שנה, והפיצול הזה הוא הסיבה לכך שאנו נחשבים לשני מינים נפרדים.

הגישה הקלדיסטית שמה דגש על ההתמיינות האבולוציונית, ויש לה כמה יתרונות קוסמים שלא ניכנס אליהם כרגע – אבל גם היא, כמו כל הגישות האחרות, לא עובדת בכל המקרים. למשל, למרות הפיצול האבולוציוני בינינו ובין הניאנדרטלים, 2.7 אחוזים מהדנ"א שלי הוא דנ"א ניאנדרטלי – וגם לכל אחד מכם יש קצת דנ"א ניאנדרטלי. המשמעות היא שגם לאחר אותו פיצול לפני חצי מיליון שנה, ההומו ספיאנס והומו ניאנדרטליס עדיין המשיכו להזדווג ולהביא צאצאים לעולם: אנחנו. אז האם אנחנו בכל זאת מינים נפרדים?

עושה רושם, אם כן, שלפחות בעתיד הנראה לעין – אין פתרון קסם שיאפשר לנו חלוקה טקסונומית ברורה וקלה של כל היצורים החיים: לכל חלוקה יש חוזקות וחולשות, וצריך לבחור את הקריטריון המתאים ביותר למצב הספציפי שמולו אנחנו ניצבים. במילים אחרות, אנחנו נמשיך להזדקק למומחים שמסוגלים לעשות את האבחנות הדקות האלה עבורנו. לא אידיאלי, אבל גם לא נורא: הרי זה עובד לא רע כבר שלוש מאות שנים, בערך…

ריצוף גנטי

אבל הבעיה היא שבעשרים השנים האחרונות מתחולל שינוי עמוק במחקר הביולוגי, שינוי שמאיים על המבנה השברירי-יחסית של הטקסונומיה של לינאוס: ריצוף גנטי.

"[נטע] במקרים קשים, אני מסתכלת על היצור ואני רואה שהוא מאד דומה למשהו שאני מכירה כבר, או שאני מכירה את הסוג הזה ואני יודעת שהמינים בו נראים תמיד מאד דומים וקשה למצוא פה תכונות מורפולוגיות [מבדילות]. במ קרה הזה, אני הולכת למולקולריה. יש גנים שמקובל לעבוד איתם כי ידוע שהם אינפורמטיביים: אם אתה משווה את הגן הזה בין מינים, אתה מקבל את הואריאציה. יש גנים ספציפיים שמקובל לעבוד איתם ברמות שונות: אם אני רוצה לדעת ברמת המשפחה, אני אשתמש בגנים מסויימים, ואם זה ברמת המין או האוכלוסיה – בגנים אחרים.

מה שעושים תכל'ס, במעבדה, זה לוקחים את היצור הוא הוא גדול מספיק ומקריבים רגל, בוא נגיד. אם הוא לא גדול מספיק – לוקחים את כולו. טוחנים אותו, מכניסים אותו לתוך תמיסות מסוימות, מפיקים את החומר הגנטי ומרצפים את הגנים.

[רן] כמה זמן את בתחום?

[נטע] גמרתי את הדוקטורט שלי באוני' תל אביב ב-2003.

[רן] אז הספקת לראות במהלך הקריירה שלך את הפריחה בתחום הריצוף הגנטי?

[נטע] בדוקטורט שלי כבר יישמתי את זה, זה היה כמה שנים בפרקטיקה. זה היה אז דבר חדש ורציתי להתנסות בזה כבר בדוקטורט. היום זה חלק כמעט שגרתי בעבודה שלנו.

[רן] עד כמה השפיע הזמינות של הריצוף הגנטי על עולם הטקסונומיה?

[נטע] השפעה גדולה מאד, בעיקר בכמה תחומים. בקבוצות קשות, כמו שאמרתי קודם: סוג מאד גדול: 300 מינים או 400 מינים והם כולם דומים מאד אחד לשני מבחינה מורפולוגית – אז הכלי הגנטי פה הוא כלי מאד חזק כי הוא מאפשר לי להפריד בין המינים. לראות דברים שאני לא רואה במורפולוגיה. מה שנקרא, 'מינים נסתרים'. אני מסתכלת על היצורים האלה והם נראים לי אותו דבר, ואז אני מרצפת אותם ורואה שזה שלושה מינים ולא מין אחד. או עשרה מינים! גם זה דבר שקורה, וקורה כל הזמן. קבוצות של מינים שנחשבו פעם למין אחד, ומסתבר שזו בעצם קבוצה של מינים ש נפרדו אחד מהשני רק לאחרונה ולכן הם מאד דומים אחד לשני. אז זה כלי חזק מאד כדי לתת הערכה מאד מדויקת של כמה מינים קיימים בכלל באזור מסוים או בבית גידול מסוים. זה כלי מאד חזק.

[רן] זה נכון להגיד שבגלל הזמינות של הריצוף הגנטי קיבלנו פתאום עושר אדיר של מינים שלא היינו מודעים אליהם קודם?

[נטע] כן, בהחלט.

[רן] באיזה קנה מידה אנחנו מדברים: פי 2, או באחוזים בודדים?

[נטע] לא, לא. אנחנו מדברים על פי עשרה עד פי מאה. זה תלוי בקבוצות ובאיזורים. יש פרויקט גדול שפורסם לפני כמה שנים מקנדה: מיפו את הפאונה של החרקים של קנדה וריצפו אותם, וגילו לפחות פי עשרה [יותר מינים] ממה שחשבו שיש שם."

בעשרים השנים האחרונות הפך הריצוף הגנטי מטכנולוגיה איזוטרית ויקרה שרק למעט חוקרים הייתה גישה אליה – לכלי מחקר זמין, נוח וכמעט טריוויאלי: כפי שאמרה ד"ר דורצ'ין בעצמה – חלק כמעט שגרתי מהעבודה. עובדה זו גורמת לכך שמספר המינים הביולוגים החדשים המתגלים בכל שנה זינק באופן דרמטי בעשורים האחרונים. ולמספר הזה יש עוד הרבה מקום לצמוח. המדע מכיר היום כ- 1.78 מיליון מינים של יצורים חיים, אבל על פי ההערכות ישנם עוד שלושה עד שלושים מיליון מינים שעדיין לא נתגלו. למספר הזה יש להוסיף את העובדה שכל היצורים החיים כיום הם בסך הכל אחוז אחד מתוך כלל היצורים החיים שאי פעם התקיימו בעולמנו, וגם את המינים הנכחדים הללו יש למיין ולסווג… מדובר על מאות מיליוני מינים, אולי מיליארדים.

כל העושר האדיר הזה מטיל עומס כבד על שייטת הסיווג שהגה לינאוס לפני כמאתיים וחמישים שנים – עומס שמזכיר לי, במידה מסוימת, את אותו עומס שחוו חוקרי הטבע בתקופתו של לינאוס כשמגלי העולם גילו אלפי מינים חדשים במסעותיהם סביב הגלובוס. אז, בזמנו, העושר החדש של מינים היה הגורם שדחף ודרבן את החוקרים לחפש ולאמץ שיטות סיווג חדשות. האם הפריחה שמביאה איתה מהפכת הגנטיקה תביא למהפכה מקבילה גם בטקסונומיה הביולוגית? מי יודע, אולי ברגע זה ישנו אי שם ילד חובב טבע, שמתלהב מחרק חדש שמצא בגינה או מפרח צבעוני במיוחד – ובמוחו הצעיר מתבשל רעיון גאוני שיזניק את הטקסונומיה הביולוגית אל המאה העשרים ואחת.