[עושים היסטוריה] 234: ההיסטוריה של הגיטרה החשמלית

כיצד באו לעולם הצלילים המשונים ולעיתים, ממש מעוותים של הגיטרה החשמלית? אילן לוקאץ', כתב חדשות 2 ואספן גיטרות ותיק, משוחח איתי על התפתחותה של הגיטרה החשמלית והמגבר שלצידה.

00:00 / 01:04

להורדת הפרק

לרשימת הפרקים המלאה

הרשמה לרשימת תפוצה בדוא"ל | אפליקציית עושים היסטוריה (אנדרואיד) | iTunes

ההיסטוריה של הגיטרה החשמלית

כתב: רן לוי

אינני חושב שאני צריך להכיר לכם את הגיטרה החשמלית. לכל תקופה ולכל מקום בהיסטוריה האנושית היה כלי הנגינה האייקוני שלה: הנבל של ימי דוד המלך, העוגב והארפסיקורד של תקופת הבארוק, , ומי יודע – אולי תיפוף על גולגלות היריבים שלך בתקופה הפרה-היסטורית. הגיטרה החשמלית היא, ללא ספק, האייקון של המאה העשרים.בתזמורת פילהרמונית אפשר למצוא לא מעט כלי מיתר: כינורות, צ'לו, קונטרבס – כולם אחיה ואחיותה של הגיטרה – אבל פרט למקרים נדירים, לא נמצא בתזמורת שכזו גיטרות חשמליות. מדוע? לא ערכתי סקר מקיף בקרב נגני תזמורות, אבל יש לי תחושה שמעבר לתדמית הרוקיסטית והבועטת של הכלי, תדמית שאולי אינה משתלבת בתזמורת מעונבת – אחראים לכך גם הצלילים שמפיקה הגיטרה החשמלית, צלילים שונים מאד מאלו של שאר כלי המיתר.

כיצד באו לעולם אותם צלילים שונים ושונים כל כך מאלו שקדמו להם? חיפשתי מישהו שיוכל לעזור לי לענות על השאלה הזו.

את אילן לוקאץ', כתב חדשות 2, הכרתי לפני כשלוש שנים כשראיין אותי לכתבת מגזין על התופעה החדשה שנקראת 'פודקאסטים'.אני זוכר שבזמנו, קצת התפדחתי להזמין את לוקאץ' אלינו. אני ודני, שותפי, ישבנו אז על כסאות קש בחדרון צפוף בתוך חלל עבודה משותף באזור התעשייה של בנימינה: לא בדיוק הלוקשיין המושלם, בלשון המעטה, כדי לדווח ממנו לעם ישראל על תחילתה של מהפכת המדיה. לשמחתי, כנראה שאילן הוא לא הטיפוס שייתן לדברים כאלה להפריע לו.

"[רן] אוקי, מיסטר לוקאץ'. אז עכשיו אנחנו בצד ההפוך של המיקרופון: אתה ראיינת אותי, עכשיו אני מראיין אותך. מי אתה בחיים?

[אילן] עיתונאי, חדשות ערוץ 2.

[רן] איך הגעת לזה?

[אילן] ממש במקרה. הייתי סטודנט לפסיכולוגיה, חיפשתי עבודה שאפשר לעשות בה לילות. חיפשו מגיהים בעיתון 'העיר', אז באתי ועשיתי את המבחן הגרוע ביותר מבין המועמדים. אבל הייתי היחיד שעישן בשרשרת, אז הם אמרו – 'טוב, את הווים והיודים כבר נלמד אותו, לפחות לא יגיד לנו לכבות את הסיגריה.' ככה התגלגלתי לעולם העיתונות."

אז, לפני שלוש שנים, בשיחה שלפני הראיון, אילן סיפר לי על התחביב הגדול שלו: גיטרות.

"[רן] כמה גיטרות יש לך בבית?

[אילן] זה תלוי איך אתה סופר, כולל הגיטרות של הילדים שלי… אבל זה תמיד עשרים, עשרים ומשהו. זה אוסף שלוקח שנים [להשיג אותו], אבל הוא כל הזמן משתנה כי יש חוקיות כזו שאומרת שגיטרה שאני לא מנגן עליה לאורך זמן, אני מוכר – ולא משנה כמה 'אספנית' היא."

אילן הוא לא רק אספן, אלא גם ויקיפדיה מהלכת של ידע היסטורי על התפתחות הגיטרה החשמלית, ידע שאסף לאורך עשרות שנים. בנוסף, הוא גם נגן גיטרה בס שמופיע בהרכבים שונים.

"[אילן] יש הרכב של ח'ברה בעבודה שנקרא 'החדשות הרעות'…"

הסווינג וה'ביג בנד'

הגיטרה אינה כלי חדש: גרסאות מוקדמות שלה מופיעים באיורים מלפני 3300 שנה, ומלחינים אירופאים כתבו יצירות לגיטרה קלאסית כבר לפני מאות שנים. אבל בארצות הברית של מחצית הראשונה של המאה העשרים עלה לגדולה ז'אנר מוזיקלי חדש ששינה את חוקי המשחק עבור הגיטרה: הסווינג. סווינג (Swing) הייתה מוזיקת ריקודים קצבית וסוערת, ומי שניצחו עליה היו להקות 'ביג בנד' שניגנו בהן בין היתר חצוצרנים, סקסופוניסטים וטרומבוניסטים.

"[רן] בתחילת המאה העשרים עולה הצורך להגביר את הגיטרה. למה?

[אילן] כי לא שמעו אותה. בתזמורות הג'ז של שנות השלושים יושב הגיטריסט, עם גיטרה אקוסטית – ואף אחד לא יודע בעצם מה הוא מנגן! זאת אומרת, אתה צריך אותו בשביל האווירה, חסר משהו כשהוא לא מנגן – אבל אתה לא שומע מה הוא מנגן. גיטרה אקוסטית טובעת מול כלי נשיפה. זה לא צף. זה לא כלי חזק.

עובדה שגיטרה קלאסית גם לא קיימת בתזמורת. גיטרה קלאסית מופיעה ברסיטל לבד. אם היא תשב בתוך תזמורת, אין לה ווליום של כינור. בתזמורות פילהרמוניות, כשהאולמות הלכו וגדלו והיה צורך להגביר את הווליום – אז הוסיפו עוד כלים. לא שומעים את הקונטרבס? אז נוסיף עוד תשעה קונטרבסים לסקציה. זה מה שקורה בתזמורת פילהרמונית. בגיטרה, אז מה – תושיב עכשיו עשרה גיטריסטים לנגן את אותו הדבר? זה בעייתי."

הדחף העיקרי להגברת הקול בגיטרה בא מצידם של נגני סוג מסוים של גיטרות: גיטרות בסגנון הוואי, שהן גיטרות שמניחים על הברכיים ומנגנים עליהן בישיבה. גיטרות הוואי לא מתאימות לליווי עם אקורדים אלא בעיקר למלודיות – ולכן עוצמת הקול שלהן נמוכה אפילו יותר מאלו של גיטרות 'ספרדיות', הגיטרות הקלאסיות שאפשר להחזיק ביד.

אחד מאותם נגני גיטרת הוואי מתוסכלים היה בחור בשם ג'ורג' ביצ'אם (Beauchamp). ביצ'אם חיפש דרך להגביר את עוצמת הקול הבוקע מהגיטרה שלו, ובתחילת שנות העשרים של המאה העשרים יצר שותפות עסקית עם ידיד שהיה מתקן כינורות במקצועו. יחד, השניים פיתחו גיטרה שבתוך תיבת התהודה שלה – החלל הריק שמתחת למיתרים – הייתה פיסת מתכת מכופפת לצורת כיפה. פיסת מתכת זו, המכונה רזונטור (Resonator) מלשון Resonance, תהודה – אספה את גלי הקול שבתוך תיבת התהודה ומיקדה אותם כמו עדשה של זכוכית מגדלת. התוצאה הייתה הגברה טובה יותר של הצלילים – אבל זה לא היה מספיק. הרזונטור יכול רק לפקס את האנרגיה של גלי הקול הקיימים בתוך הגיטרה, אבל הוא לא יכול לייצר אנרגיה חדשה יש מאין. זה כמו הבדל בין מראה שמחזירה אור קיים, לפנס המקרין אור מעצמו. כל האנרגיה של גלי הקול בגיטרה מגיעה מהפריטת הנגן על המיתרים: זו אנרגיה דלה למדי, ולכן ההגברה שהשיג הרזונטור הייתה מוגבלת אף היא.

ביצ'אם פנה לפתרון מסוג אחר: חשמל. באותה התקופה כבר היו מערכות הגברה בסיסיות למיקרופונים ולפונוגרפים. הפונוגרפים, לטובת המאזינים הצעירים, היו הפטיפונים הראשונים. הפטיפון, לטובת המאזינים הצעירים, היה דומה לנגן קומפקט-דיסק גדול. הקומפקט-דיסק, לטובת המאזינים הצעירים… לא משנה. ההסבר הזה גורם לי להרגיש קשיש. בכל אופן, ביצ'אם לקח קורס אלטרוניקה בלימודי ערב, ובלילות היה יושב לצד שולחן האוכל בסלון ביתו ומפרק פונוגרפים ישנים כדי לשלוף מהם את מערכות ההגברה שלהם.

הולדת הפיק-אפ

בפרט התעניין ביצ'אם בחלק אחד מסוים של מערכת ההגברה של הפונוגרף: הפיקאפ (Pick Up). הפיקאפ הוא החיישן שממיר את הויברציות המכניות שמפיק התקליט לאותות חשמליים, וביצ'אם ערך עשרות ניסויים שונים כדי להתאים את החיישן גם לגיטרה. לאחר חודשים ארוכים ואינספור אבות-טיפוס כושלים, הגיעה פריצת הדרך.

הפיקאפ של ביצ'אם היה בנוי ממגנט גדול שהונח מתחת למיתרי הגיטרה. השדה המגנטי שהשרה המגנט גרם למיתרי המתכת עצמם להפוך למגנטים קטנים. כשפורטים על המיתרים הם מתנדנדים, ויוצרים מעין אדוות זעירות בשדה המגנטי שמקיף אותן – כמו האדוות על פני המים שיוצר מצוף של חכה כשדג נוגס בקרס מתחת למים. השינויים בשדה המגנטי שסביב המיתרים נקלטים בסליל מתכת קטן, שממיר אותן לאותות חשמליים. אותות אלה מועברים דרך כבל אל מגבר שמוזן על ידי סוללות גדולות. והמגבר הוא זה ש'הזריק' אנרגיה חדשה למערכת, אנרגיה חשמלית במקרה זה – ואיפשר לרמקול להפיק צלילים רמים, חזקים בהרבה מאלו שמפיקה הפריטה על המיתרים לבדה.

בערך באותו הזמן שעבד על המצאתו החדשה, התפרקה השותפות העסקית שהקים ביצ'אם עם מתקן הכינורות. ביצ'אם חבר לשותף חדש: מהנדס בשם אדולף ריקנבקר (Rickenbacker), שוויצרי שהיגר לארצות הברית כילד. ריקנבקר, או ריק בקיצור, היה מכונאי מנוסה שבנה את הגיטרות האקוסטיות עבור השותפות הקודמת של ביצ'אם. יחדיו הקימו ביצ'אם וריק חברה בשם Electro String Instrument Corporation, ובנו את הגיטרה החשמלית הראשונה בהיסטוריה על בסיס רעיונותיו של ביצ'אם. הייתה זו גיטרה בסגנון 'הוואי' – דהיינו, גיטרה שמנגנים כשהיא מונחת על הברכיים במאוזן – בעלת צוואר עבה יחסית, כפי שהיה מקובל בגיטרות הוואי, וגוף עגול וקטן. באופן כללי, היא נראתה יותר כמו מחבת מאשר גיטרה – ולכן זה גם היה השם שניתן לה: 'המחבת', The Frying Pan. מצד שני, כשחיברו את המחבת הזו לחשמל – היא הפיקה צלילים רמים וברורים, וזה כל מה שהיה חשוב. ביצ'אם וריק החלו לבנות את הגיטרות ולשווקם. הם ניצלו את העובדה שלריק היה דוד טייס בשם אדי ריקנבקר, גיבור מפורסם מימי מלחמת העולם הראשונה, ונתנו לגיטרות שלהם את השם ריקנבקר.זה לא ממש עזר להם. המחבת הפיקה צלילים לא רעים, אבל השנה הייתה 1932 וארצות הברית הייתה שקועה בשפל כלכלי עמוק. בכל אותה השנה מכרו ביצ'אם וריק רק שבע עשרה גיטרות בסך הכל. למזלם, ריק ירש סכום לא מבוטל מקרובי משפחה באירופה, והצליח להחזיק את החברה בחיים בשנותיה הקשות. בינתיים החליטו השניים לרשום פטנט על הגיטרה החשמלית כדי לבלום חקיינים ומעתיקנים עתידיים.

מכשיר חשמלי או כלי נגינה?

אבל משרד הפטנטים האמריקני לא הצליח להבין מה רוצים ממנו ביצ'אם וריק עם המחבת המנגנת המוזרה שלהם! רשמי הפטנטים לא נתקלו מימיהם בהמצאה כל כך משונה. בתחילה, הם הטילו ספק בכך שהגיטרה באמת עובדת, וביצ'אם נאלץ לשלוח למשרד הפטנטים בוושינגטון להקה בת שבעה נגנים שתנגן מול הפקידים. בהמשך לא הצליחו הפקידים להחליט אם הגיטרה החשמלית נופלת תחת קטגוריה של מכשירי חשמל – או כלי נגינה. הסבך הבירוקרטי המייאש הזה נמשך שבע שנים תמימות, וכשקיבל ביצ'אם, סוף סוף, את האישור המיוחל על הפטנט – כבר לא היה לו ערך. השמועה על הגיטרה החדשנית פרשה לה כנפיים, ולמרות שרק גיטריסטים מעטים יכלו להרשות לעצמם את הגיטרה החדשנית, ממציאים ואנשי עסקים רבים הבינו את חשיבות ההמצאה של ביצ'אם ואת הפוטנציאל הגלום בה.אחת מהחברות שנכנסו לעולם הגיטרות החשמליות הייתה 'גיבסון' (Gibson), שהחלה את חייה כיצרנית של מנדולינות וגיטרות אקוסטיות איכותיות.

"[אילן] הגיטרה הראשונה ש[הצליחה] באופן מסחרי הייתה גיבסון ES150 שיצאה ב-1935. ניגן עליה גיטריסט צעיר בשם צ'רלי קריסצ'ן שניגן בתזמורת של בני גודמן שהייתה הלהיט הכי גדול של התקופה. זה זכה לפופולריות, וגיטריסטים אמרו – 'רגע, שומעים אותו! ממש שומעים מה הוא מנגן!'. והוא ניגן סולואים. על גיטרה אקוסטית בתזמורת ג'ז אתה יכול לנגן אקורדים, אבל אם אתה רוצה לעשות סולואים אז הצליל שלך נעשה עוד יותר דק ונעלם, אז זה בלתי אפשרי. ופתאום הבן אדם מנגן סולואים בתזמורת. זהו, זה הפך את העולם. אפשר לשמוע גיטרה."

עם התעוררות הביקוש לגיטרה החשמלית קמו עשרות חברות קטנות וגדולות שייצרו ומכרו גיטרות חשמליות, והניסיון לרדוף ולתבוע כל אחת מהן על הפרת הפטנט היה חסר תוחלת. ביצ'אם ניסה בכל זאת לתבוע יצרן גיטרות שהעתיק ממנו – אבל שכר הטירחה של עורך הדין היה כה גבוה, שביצ'אם החליט לוותר על כל העניין. המלחמה הבלתי פוסקת בחקיינים ובמאבקי ההשרדות הכלכליים תיסכלו מאד את ג'ורג' ביצ'אם, וב-1940 הוא החליט להרים ידיים. הוא מכר את חלקו בחברה, ופרש לעסוק בתחביב השני שלו: דייג. פחות משנתיים לאחר מכן, בעת מסע דיג בלב ים, הוא נתקף התקף לב קטלני והלך לעולמו.למרות שהגיטרה החשמלית שהמציא לא הפכה את ביצ'אם לאיש עשיר – הוא נחשב בעיני רבים, גם בקרב בני דורו, לאחד מהחלוצים החשובים של עולם המוזיקה, והגיטרות שלו שינו את מסלול חייהם של רבים. אחד מהם, למשל, היה חשמלאי שניהל חנות קטנה בקליפורניה לתיקון פונוגרפים. עם הזמן החלו הלקוחות שלו להביא אליו גם מוצרים אחרים לתיקון – וביניהם גם את הגיטרות החשמליות והמגברים של ביצ'אם וריקנבקר. החשמלאי נדלק על הרעיון החדשני והחל לבנות גיטרות ומגברים משלו. שמו של החשמלאי היה ליאו פנדר, והגיטרות שיצר – ה Telecaster וה Stratocaster – נחשבות לקלאסיקות מודרניות והיו הגיטרות המועדפות על יוצרים כדוגמת אריק קלפטון, דיוויד גילמור מ'פינק פלויד', באדי הולי ורבים אחרים.

למרות ההצלחה ההולכת וגוברת של הגיטרה החשמלית, סבלו הדגמים המוקדמים שלה מבעיה כרונית מעיקה: כאשר כיוון הגיטריסט את המגבר לעוצמה מלאה – כפי שנדרש לא פעם בהופעות באולמות גדולים – נשמעו צפצופים וצרצורים מחרישי אוזניים שפלט המגבר, רעש שמוכר לכולנו בשם 'פידבק'. הפידבק הטורדני הזה נוצר עקב תיבת התהודה של הגיטרה: הצלילים העזים שבקעו מהרמקול חודרים לתיבת התהודה, שם הם מוגברים מאד – שהרי זה כל תפקידה של תיבת התהודה – וגלי הקול החזקים מרעידים את מיתרי הגיטרה. רעידות המיתרים נקלטות על ידי הפיקאפ, מוגברות, בוקעות מהרמקול – ושוב מוגברות בתוך תיבת התהודה. נוצר מעגל קסמים אכזרי שחיש מהר מתדרדר לצפצופים ולעיוותים. כדי לפתור את בעיית הפידבק היה על יצרני הגיטרות לחשוב מחוץ לקופסה, או במקרה הזה – מחוץ לתיבה. תיבת התהודה.

לס פול

לסטר וויליאם פולפוס (Polfuss) נולד בשנת 1915 בוויסקוסין שבארצות הברית, ומגיל צעיר ניגן והופיע עם הגיטרה. הוא היה נגן מחונן, אבלשם קליט הוא נכס חשוב למוזיקאי – תשאלו את מדונה, סטינג ופרינס. טוב, את פרינס אתם כבר לא יכולים לשאול, אז תסמכו עלי בעניין הזה. אז כיוון ש'לסטר וויליאם פולפוס' אינו שם שמתגלגל על הלשון, הוא קיצר אותו ל-לס פול (Les Paul).

"[אילן] לס פול, או בשמו המקורי והפחות בימתי לסטר פולפוס, היה גאון. מדובר בגיטריסט וממציא גאון, מהאנשים שפותרים כל בעיה."

כמו גיטריסטים אחרים, גם לס פול נתקל בבעיית הפידבק המעיקה בגיטרות חשמליות מוגברות, וניסה לפתור אותה באמצעים שונים, כגון מילוי תיבת התהודה של הגיטרה בגבס כדי לחסום את הצלילים. הגבס הפחית את הפידבק, אבל הגיטרה הממולאת הייתה כבדה מדי ולס פול המשיך לחפש פתרונות אחרים.

"[אילן] הניסיונות שלו נמשכו. כשהוא היה צעיר הוא החליט לבדוק אם גיטרה חשמלית צריכה תיבת תהודה בשביל להשמע טוב. האם זה באמת הכרח?

[רן] כי ההנחה הייתה שכמו שעשינו גיטרות עד היום, כך נמשיך לעשות גיטרות.

[אילן] וזאת הנחה הגיונית. אתה לוקח גיטרה, שם עליה פיקאפ, וזהו – זה מאד פשוט. למה לשנות את זה? מוזיקאים הם עם די שמרן. לא משנים הרבה. הוא ניסה לחשוב אם ניתן לעשות גיטרה ללא תיבת תהודה: כלומר, קרש מנוסר. הוא לקח גיטרת ג'ז, גיטרת נפח שהייתה לו, ניסר אותה לשניים, באמצע שם בלוק עץ באופן די ברברי. זה היה ניסוי: הוא לא ניסה לבנות כלי מסוגנן ומעודן. שם עליה פיקאפ, חיבר אליה את שני הצדדים של הגיטרה המנוסרת כדי שיהיה נוח להחזיק אותה וכדי שזה ייראה כמו גיטרה.

[רן] פרנקנשטיין שכזה..

[אילן] לגמרי – וזה עבד!"

כמו גיטרת המחבת לפניה, גם גיטרת הקרש של לס פול קיבלה כינוי משלה – 'הקרש', The Log. כן, אני יודע – ועוד אומרים שמוזיקאים הם עם יצירתי. לס פול ניגן עם הגיטרה החדשה שלו על הבמה – והפלא ופלא, אין פידבק! למעשה, זה לא צריך להפתיע אותנו. ללא תיבת תהודה שתגביר את הרעש מהרמקולים, לא היה מה שיגרום למיתרי הגיטרה לרטוט – וכך נשבר אותו מעגל קסמים אכזרי שיצר את הפידבק מלכתחילה. מרוצה מהפתרון שלו, פנה לס פול ליצרנית הגיטרות הגדולה והחשובה ביותר שהכיר.

"[אילן] ועם זה הוא הלך לגיבסון, מגדולי היצרנים האמריקניים, ואמר להם – בואו ננסה לעשות גיטרה עם גוף מלא. גיבסון צחקו עליו. הם קראו לו 'הילד עם המקל של המטאטא והפיקאפ עליו'.

[רן] נאמר שגיבסון הייתה אז חברה מבוססת.

[אילן] כן. היה להם מוניטין גדול מאד בכלי מיתר: גיטרות, מנדולינות, גיטרות ג'ז. זו עבודה של העולם הישן: טכניקה של כלי קשת…עבודת אומן לחלוטין."

גיבסון לא רצו לקחת סיכון עם עיצוב כל כך זר ומוזר, אבל היו מי שכן הסכימו לקחת את הסיכון.

"[אילן] בסוף שנות הארבעים ליאו פנדר מוציא את הגיטרה החשמלית שלו שנקראה אז Broadcaster, שזו גיטרה Solid Body – והיא הראשונה שמצליחה מבחינה מסחרית. גיטרה שהגוף שלה זה לא תיבת תהודה, אלא פשוט קרש מנוסר וצבוע. היא מצליחה מאד, וגיבסון נלחצים, ושואלים – איפה הילד עם המקל מטאטא עם הפיקאפים? כי גם גיבסון צריכים לצאת לשוק עם דגם Solid Body.

הם שקלו להוציא דגם כזה שהוא יהיה שותף לעיצוב שלו, אבל גיבסון הרגישו לא נעים שיהיה כתוב 'גיבסון' על הגיטרה. זה יכול לפגוע בשם שלהם כיצרן של כלי מיתר איכותיים, להוציא פתאום כלי מיתר ללא תיבת תהודה. אז לס פול אמר – לא אכפת לי, אתם יכולים לשים את השם שלי על ראש הגיטרה. אמרו לו – 'באמת? לא אכפת לך שיהיה כתוב לס פול על הגיטרה?' הוא אמר – לא, מצידי תכתבו שם לס פול. ועד היום כתוב לס פול על ראש הגיטרה, וזה נקרא גיטרה Signature."

כך נולדה גיטרת 'לס פול', אחת הגיטרות האייקוניות והמפורסמות ביותר בעולם המוזיקה. גיטרת 'הקרש', אגב, מוצגת היום במוזיאון הסמית'סוניאן בארה"ב. לס פול המשיך לעשות חיל והיה חלוץ במגוון טכנולוגיות מוזיקליות אחרות כגון הקלטה רב ערוצית, אפקטים אלקטרוניים ועוד – ובזכות רוח המצאה זו זכה להיכלל ב National Inventors Hall of Fame, היכל התהילה של הממציאים האמריקניים.

הגיטרה השטוחה עם הגוף המלא של לס פול ולאו פנדר עשתה יותר מאשר לפתור את בעיית הפידבק של הגיטרות החשמליות בעלות הגוף החלול. לתיבת תהודה יש מבנה גאומטרי מוגדר וברור שהוא נגזרת של התדרים שמפיקה הגיטרה. המבנה המוגדר הזה הגביל, באופן טבעי, את עיצוב המסורתי של הגיטרה הקלאסית: אתה יכול לצבוע את הגיטרה אחרת, אתה יכול להוסיף לה עיטורים ופיתוחים – אבל את הצורה שלה אתה כמעט ולא יכול לשנות. בגיטרה בעלת גוף מלא, לעומת זאת, לצורת הגוף אין כמעט משמעות מבחינת הצליל שמפיקה הגיטרה – וזה מה שאיפשר ליצרני גיטרות במחצית השנייה של המאה העשרים לתת דרור לדמיונם: למשל, הגיטרה כפולת הצוואר של ג'ימי פייג מלד זפלין, גיטרה בצורת סמל עתיק של אהבה שהייתה שייכת לפרינס, הגיטרה המרובעת של בו דידלי, והגיטרות המשולשת של להקת KISS… הכול הולך. העיצובים הבלתי הקונבנציונליים האלה, עם הצלילים המיוחדים שהפיק כלי הנגינה החדש, הם שיצרו את התדמית הבועטת והמרדנית שלו.

"[אילן] הכלי החדש הזה הוא כלי סקסי. גיטרה היא דבר סקסי נורא: את זה אתה רואה אצל אלביס. זאת אומרת, אלביס הפך את הגיטרה לאביזר במה: לנגן, האיש ידע שלושה ארבעה אקורדים, לא מדובר בגיטריסט גדול. או בינוני. גם קטן זה מחמאה. אבל עליו, על אלביס, הגיטרה נראתה כמו הדבר הכי נכון בעולם. והיו עוד מוזיקאים שהגיטרה החשמלית נראתה עליהם הדבר הנכון, כי זה לא כמו פסנתר – אתה לא יושב על יד זה: אתה מחזיק את זה עליך, וזה נראה טוב. זה תפס את הדמיון של ילדים בכל העולם, והצליל הזה היה מאד חדש ומזוהה עם הצליל של הרוקנ'רול שצמח באותם השנים.

[רן] מה בצלילים האלה משך את המוזיקאים? במה הם שונים מהצלילים שהם שמעו בילדותם?

[אילן] קודם כל הוא שונה – ורוקנ'רול צריך להיות שונה. אתה מייצר משהו חדש, צריך לבעוט במוסכמות – אז אתה בא עם משהו חדש.

זה יכול היה להיות גם פסנתר! אם ג'רי לי לואיס לא היה מחליט להתחתן עם בת הדודה שלו, בת ה-13, והציבור האמריקני לא היה מסובב אליו את הגב, יכול להיות שפסנתר היה כלי מאד מרכזי ברוקנ'רול, כי הוא ידע לעשות עם פסנתר דברים פנטסטיים ומאוד רוקיסטיים. אבל זה לא קרה. גיטרה חשמלית נהייתה הכלי המרכזי ברוקנ'רול.

עכשיו, יש לה יתרונות על פני כלים אחרים, כמו פסנתר למשל, בזה שנקודת הכניסה שלך לכלי היא מאד נמוכה. אתה יושב חודשיים-שלושה עם הגיטרה, אתה מסוגל לנגן כמה אקורדים וכבר להכנס לאיזו להקה. חסם הכניסה מאד נמוך, שלא כמו פסנתר ששם אתה צריך לשבת שמונה שנים ולעבוד קשה. בגיטרה זה בא די מהר."

אם כן, באמצע שנות החמישים, לאחר כמה עשרות שנים של שכלולים הדרגתיים – סוף סוף הייתה לגיטריסטים טכנולוגיה טובה ואמינה שאיפשרה להם להפיק מהגיטרות שלהם צלילים מוגברים, נקיים ונטולי פידבק.אבל אז, דווקא כשהיה להם את כל מה שרצו – הגיטריסטים של הגיטרות החשמליות היו מוכרחים לקלקל את הצלילים היפים האלה ולהפוך אותם לצלילים מעוותים.

המגבר

איך זה קרה? ובכן, תנו לי להסיט את מבטכם לרגע מהגיטרה החשמלית הנוצצת והסקסית – לקוביה השחורה והלא מרשימה שנמצאת לא הרחק ממנה: המגבר. המגבר הוא חלק בלתי נפרד מהגיטרה החשמלית: גיטרה חשמלית אינה יכולה להפיק צלילים – או לפחות צלילים שאפשר להקשיב להם בהופעה – ללא מגבר שיקלוט את האותות החשמליים הזעירים שמפיק הפיקאפ ויהפוך אותם לצלילים הרמים שבוקעים מהרמקול. אך למרות שהוא תמיד שם, אנו נוטים להתעלם מהמגבר – אולי מתוך מחשבה שהתפקיד שהוא משחק במוזיקה הוא תפקיד די בנאלי. המיתרים משמיעים את הצלילים ונותנים את הקצב – והמגבר… הוא בסך הכל מגבר, לא? אז לא. למגבר היה חלק חשוב, אולי אפילו החשוב ביותר, בעיצוב הצליל שמפיקה הגיטרה החשמלית המודרנית בחמישים השנים האחרונות.

רעיון המגבר הוא די פשוט. דמיינו לעצמכם את סלאש, הגיטריסט הידוע של Guns And Roses, עומד על הבמה מול מאה אלף איש. סלאש אוחז בידיו את הגיטרה שלו. כל האיצטדיון מחכה לרגע הזה. סלאש לוקח שאיפה אחרונה מהסיגריה שלו, משליך אותה לרצפה… הוא אוחז בגיטרה שלו, ופורט פריטה אחת – על מיתר בודד. המיתר מתנדנד, עולה ויורד, והפיקאפ בגיטרה ממיר אותו לאות חשמלי בצורת גל סינוסי טהור ומושלם. האות החשמלי הזה עובר לתוך המגבר – ויוצא ממנו עדיין בצורת גל סינוסי מושלם, אבל הפעם גדול הרבה יותר: אבל סלאש זה סלאש. הוא אינו מסתפק בווליום נמוך. Guns And Roses צריכים להקפיץ את הקהל, ולכן סלאש ניגש למגבר שלו –ומסובב את הכפתור של הווליום. האות הגלי שיוצא מהמגבר נעשה גדול יותר, וגדול יותר, וגדול יותר…

אבל למגבר, כמו לכל מכונה, יש מגבלות. במכונית, גם אם לוחצים על הגז עוד ועוד ועוד – בסופו של דבר המכונית אינה מסוגלת להאיץ יותר ממה שהמנוע מסוגל להפיק- וגם המגבר, באותו האופן, מגיע בסופו של דבר לגבולות היכולת שלו. וכשהמגבר אינו מסוגל להגביר יותר, האות שיוצא ממנו מפסיק להיות גל סינוס יפה: קצוות הגל – השיאים של הפסגות והעמקים – נעשים שטוחים, כאילו פגעו בתקרה בלתי נראית. ככל שסלאש מסובב את כפתור הווליום של המגבר, כך הולך הגל שיוצא מהמגבר ומתקלקל: הקצוות של הגל נמעכים יותר ויותר, עד שגל כולו הופך מגל סינוסי נאה לגל כמעט ריבועי. לאוזננו, גל בעל קצוות מעוכים ושטוחים שכאלה נשמע מעוות ומלוכלך. זו תקלה. מגבר אינו אמור להתנהג כך: מגבר טוב, יאמר לך כל מהנדס אלקטרוניקה מתחיל, הוא מגבר שאינו מכניס עיוותים בצלילים שעוברים דרכו.

"[אילן]. אנחנו מדברים על תחילת ואמצע שנות החמישים. גיטרה מתחברת למגבר: מגברים לא היו מאד טובים אז – מגברי שפופרות ואקום, 'מנורות'. כשאתה 'מעמיס' את המגבר, כשה output של הגיטרה מעמיס את המנורות – אני לא חשמלאי – הצליל מפסיק להיות חלק ויפה ומתחיל להוציא סוג של צרידות. זהו הדיסטורשן, סוג של עיוות. זה כמובן דבר לא רצוי: מקודם היה לנו דיסטורשן קטן במיקרופון ואתה ניגשת למיקסר והורדת קצת כי זה לא דבר שאנחנו רוצים לשמוע. אותו הדבר עם גיטרה."

אבל מסיבה כלשהי, איפה שהוא באמצע שנות החמישים, גיטריסטים ששמעו את הצלילים המעוותים האלה – החלו להתאהב בהם.

הדיסטורשן – תקלה מופלאה

"[אילן] בהתחלה הם לא רצו, זה קרה בטעות כמו הרבה דברים יפים. עד שבאו אנשים ואמרו: 'אתה יודע מה? אני רואה איך אני עושה עם זה משהו.' זה דווקא יפה. זה צליל נחמד.

אז זה מתחיל מלהעמיס את המגבר – לפתוח לו הרבה ווליום ולגרום לו לקרוס בשביל להוציא את הצליל הזה…

[רן] תקלה. לגרום לו להכנס למצב יזום של תקלה.

[אילן] לגמרי. ההיסטוריה של הרוקנ'רול רצופה תקלות. יש שיר של החיפושיות שמתחיל עם פידבק של גיטרה, שנכנס בטעות ואמרו – זה מגניב, בוא נשאיר את זה.

[רן] מי היו הראשונים שנתקלו בעיוותים האלה והחליטו להפוך את זה למוזיקה?

[אילן] אחת הדוגמאות הידועות זה לינק ריי, גיטריסט אמריקני. היה לו להיט בשנת 1958 בשם Rumble. קטע אינסטרומנטלי שנאסר להשמעה בהרבה תחנות רדיו בארצות הברית בזמנו, כיוון שהטענה הייתה שהוא מטיף לאלימות. קטע אינסטרומנטלי, בלי מילים! הייתה תחושה שהוא מעודד לאלימות. היה בו משהו…לא מנומס. לינק ריי יצר את הדיסטורשן שלו לא באמצעות תקלת מגבר, אלא הוא פשוט חורר את הרמקול עם חוד של עיפרון. רמקול הוא קונוס של קרטון שמזיז אוויר, ואם אתה תוקע בו חוד של עיפרון כמה פעמים, הוא מפסיק לעבוד נקי ומוציא סאונד מלוכלך.

עכשיו, יש את הסיפור הידוע על ג'ימי הנדריקס שהקליט את האלבום הראשון שלו באנגליה. הוא כמובן אמריקני, אבל לא כל כך הצליח בארה"ב בצעירותו. צ'אס צ'נלדר (Chas Chandler), הבסיסט של The Animals, הביא אותו לאנגליה ואמר לו – 'בוא, אני אעשה לך קריירה באנגליה.' האלבום הראשון שלו היה עם דיסטורשן, עם Fuzz – זה היה החיקוי הטרנזיסטורי לאפקט הזה של המגבר. שלחו אותו לארצות הברית ל Mastering, וקיבלו בחזרה הודעה שבה נכתב – 'שלחתם אלינו סלילים מקולקלים, משהו פה מקולקל: יש על הערוץ של הגיטרה עיוות מסוים. הם נאלצו לענות להם – כן, כן, בדיוק ככה התכוונו…זה מה שרצינו."

כפי שאתם ודאי מבינים, אם זה היה תלוי בכשרונות המוזיקליים שלי ושל דני – לא היינו מגיעים רחוק. היה לנו מזל שאילן לוקאץ' היה איתנו באולפן, עם הגיטרה שהביא מהבית.

"[רן] אז למה הגיטריסטים כל כך אוהבים ללכלך את הצליל של הגיטרה שלהם?

[אילן] קודם כל, זה נשמע טוב. אנחנו התרגלנו: יש המון דברים בהיסטוריה של צלילים שהם עניין של הרגל. למשל, ויברטו של כינורות. נכון שתמיד כלי קשת מרעידים את הצליל? זה לא התחיל כיוון שזה יפה. זה התחיל כיוון שהיו יותר ויותר כינורות בסקציה, והיה צריך להסתיר את העובדה שהם לא תמיד מכוונים ולפעמים מישהו מזייף קצת. כשעושים ויברטו רחב, זה מחליק את הזיופים. אז התרגלנו, ועם הזמן אמרנו שזה נורא יפה – וגם אם כינור מנגן לבד, הוא עדיין עושה את הויברטו.

אותו הדבר עם דיסטורשן. התרגלנו, זה נשמע לנו יפה, זה כבר לא צריך להסתיר שום דבר – אבל זה [עדיין] מסתיר. הרבה יותר קל לנגן עם דיסטורשן: הכל נשמע יותר מהיר, וזה מחליק טעויות. כשאתה מנגן נקי [דהיינו, ללא דיסטורשן] שומעים כל דבר, כמו בזכוכית מגדלת. דיסטורשן קצת מקל עליך."

וכך, בזכות הטעמים האסתטיים המשתנים של דור חדש של מוזיקאים, הפך עיוות שנוצר בעקבות תקלה טכנית – לחלק בלתי נפרד מהסאונד של הרוקאנ'רול במאה העשרים. עד כדי כך בלתי נפרד, עד שעם הזמן החלו היצרנים לשלב במגברים שלהם ערוצים מיוחדים עבור אפקטים שמעוותים את צלילי הגיטרה במגוון דרכים: דיסטורשן, אקולייזר – הגברה או הנמכה של תדרים ספציפיים, הדהודים ועוד. גם בלעדי האפקטים המיוחדים, ההבדלים הזעירים בין דגמי המגברים השונים מביאים לכך שלכל מגבר יש צליל משלו, גוון שהוא מעין 'סימן ההיכר' של המגבר ומבדיל אותו ממגברים אחרים – ולכן מוזיקאים רבים נוטים להתאהב בשילוב ספציפי של גיטרה ומגבר שמפיק את הצלילים בגוון האהוב עליהם.

הגיטרה החשמלית המודרנית היא דוגמה מרתקת לשינוי העמוק שחוללה הטכנולוגיה בעולם המוזיקה במאה השנים האחרונות. בתחילת המאה הייתה הגיטרה אוסף של מיתרים מתוחים ותיבת תהודה שמגבירה במעט את הקול הבוקע מהם. הניסיון להגביר את הצלילים האלה הביא לכך שכיום הגיטרה החשמלית היא מערכת (System) המורכבת ממספר חוליות – פיקאפים, מגברים וערוצי אפקטים – ופריטת המוזיקאי על המיתרים בסך הכול מייצרת את האותות האלקטרוניים הראשוניים שנכנסים לתוך המערכת הזו. אותות אלה עוברים שינויים וטרנספורציות שונות ומשונות, כך שהצליל שמגיע לאוזנינו שונה מאוד מכל מה שהגיטרה הייתה מסוגלת להפיק בפני עצמה. שינוי הגיטרה מכלי מיתר למערכת אלקטרונית הוביל, בתורו, לשינוי עמוק באסתטיקה של המוזיקה, והקהל המודרני מוצא את עצמו נהנה מצלילים שמאזינים לפני מאה שנים היו מוצאים אותם מעוותים וכנראה לא נעימים לאוזן.

אני בטוח שיהיו מי שיראו בהתפתחות הזו סוג של התדרדרות: מהצלילים הנקיים והמדוייקים של כלי הנגינה הקלאסיים, למוזיקה שלפעמים מזכירה תאונה בין שני משאיות הובלה של כלי זמר. אני, באופן אישי, דווקא רואה בהתפתחות הזו סוג של 'תקלה מופלאה': הטכנולוגיה המודרנית לא רק מרחיבה את מגוון הצלילים שאנחנו מסוגלים להפיק מהכלים שברשותנו – אלא גם מרחיבה את מגוון הצלילים שאנחנו מסוגלים להנות מהם. הגמישות שמעניקה לנו הטכנולוגיה, בשילוב הגמישות שמפגין מוחנו ביכולתו להסתגל לאסתטיקות מוזיקליות חדשות – פותחים בפני המוזיקאים של העתיד אופק אדיר של יצירתיות.