[עושים היסטוריה] 230: האיומה מכל המחלות: על העגבת

רופאים לכל אורך ההיסטוריה היו תמימי דעים על כך שעגבת היא לא רק מחלה קשה ביותר לאבחון, אלא גם גורמת את הסבל הגדול ביותר לקורבנותיה. לעגבת הייתה תכונה ייחודית נוספת, והיא העובדה שהיא מועברת בזמן קיום יחסי מין והיחס האמביוולנטי של בני האדם אל קיום יחסי המין ושאלות המוסר והדת שקשורות בהם הפך את העגבת למחלה מורכבת עוד יותר. כיצד התמודדו בני האדם מול איום כה מפחיד, ומה מלמדת אותנו העגבת עלינו, ועל המוסר האנושי בכלל?

00:00 / 01:04

להורדת הפרק

לרשימת הפרקים המלאה

הרשמה לרשימת תפוצה בדוא"ל | אפליקציית עושים היסטוריה (אנדרואיד) | iTunes

האיומה מכל המחלות: על העגבת

כתב: רן לוי

מתוך ספרו של הרופא דֶסִידֶריוס אִרָסמוס (Desiderius Erasmus), משנת 1520:

"אם הייתם שואלים אותי מי היא המחלה האיומה ביותר מכל המחלות, הייתי עונה ללא היסוס כי זו המחלה אשר משתוללת בקרבנו באין מפריע מזה מספר שנים. איזו עוד מגיפה פולשת כך לתוך הגוף כולו, עמידה כל כך בפני אמנות הרפואה, מדבקת כה בקלות ומייסרת כל כך את החולה?"

המחלה האיומה עליה מקונן דסידריוס היא המחלה המוכרת לנו כיום בשם 'עגבת' (Syphilis). שלהי ימי הביניים היו תקופה שבה מגיפות קטלניות כדוגמת טיפוס ואבעבועות שחורות היו מחסלות ערים וצבאות כדבר שבשגרה ורק אחד מארבעה ילדים היה שורד מעבר לגיל שש. עצם העובדה שרופא שחי באותה התקופה מצביע על העגבת, ללא היסוס, כמחלה האיומה ביותר בה נתקל מעודו – צריכה לומר לנו דבר או שניים על הפחד והאימה שהטילה המחלה הזו על בני האדם. לעגבת הייתה תכונה ייחודית נוספת, והיא העובדה שהיא מועברת בזמן קיום יחסי מין – והיחס האמביוולנטי של בני האדם אל קיום יחסי המין ושאלות המוסר והדת שקשורות בהם הפך את העגבת למחלה מורכבת עוד יותר. כיצד התמודדו בני האדם מול איום כה מפחיד, ומה מלמדת אותנו העגבת עלינו, ועל המוסר האנושי בכלל?

מאין הגיעה העגבת?

העגבת היא מחלה 'צעירה' למדי: היא הופיעה לראשונה באירופה לפני כחמש מאות שנה בלבד. השאלה מהיכן הגיעה העגבת ומדוע הופיעה בכזו פתאומיות הטרידה מאד את הרופאים של אותה התקופה. כמו מדענים בתחומים אחרים של המדע, גם הרופאים של ימי הביניים לא נטו לפקפק בחוכמתם העתיקה של גדולי יוון ורומא – אבל העובדה שבכתבים היוונים הקלאסיים לא היה זכר למחלת העגבת ערערה את האמונה הזו. כך, למשל, כתב רופא בשם ג'סי פוט (Jesse Foot) ב-1820:

"חלפו רק שלוש מאות ושלושים שנה מאז נתגלתה המחלה באירופה, וכבר יש לנו למעלה מארבע מאות ספרים שנכתבו עליה – ובנוסף, כל ספר רפואה מזכיר אותה באופן כלשהו. יש להודות שמוזרה מאד העובדה שבמשך אלפיים שנה לא הזכירו בני האדם מחלה כה אלימה ונפוצה אם הייתה קיימת ביניהם."

הסברה המקובלת הייתה שמי שהביא את העגבת לאירופה היה כריסטופר קולומבוס, כשחזר מיבשת אמריקה.

"…העולם החדש נתגלה בידי כריסטופר קולומבוס תחת חסותה והגנתה של איזבלה, מלכת קסטיליה. […] קולומבוס חזר לאירופה ב-1494, עם ג'נטלמן קטלוני בשם פדרו דה מרגרית (Pedro De Margarit) – והלה היה באותו הזמן חולה מאד בעגבת."

החוקרים המודרניים עדיין אינם מסכימים ביניהם לחלוטין בשאלה אם קולומבוס אכן הביא עמו את העגבת מהעולם החדש לעולם הישן, או אולי מדובר במחלה שהייתה קיימת באירופה עוד קודם לכן אך אולי בצורה פחות אלימה ומסוכנת. מה שבטוח הוא שמהרגע שהופיעה העגבת באירופה – היא כבשה את היבשת כולה בסערה. הרופא ג'סי פוט כותב:

"באוגוסט 1494, המלך הצרפתי שארל השמיני הוביל צבא של חמישים אלף חיילים לצפון איטליה. החיילים היו ברובם שכירי חרב – פלמים, שוויצרים, איטלקים וספרדים – וליוו אותם 800 טבחים, אנשי רפואה ופרוצות. […] לאחר שכבשו את נפולי חגגו החיילים הצרפתיים במסיבות זימה ארוכות, ובתוך זמן קצר התברר שרבים מהם נדבקו במחלה האיומה."

מכיוון שאיש לא ידע בוודאות מה מקורה של העגבת, כל עם נטה לכנות את העגבת על שמו של האויב שלו. עושה רושם שמתוך השמות הרבים שניתנו למחלה ניתן לשרטט את מפת היחסים הפוליטיים בין המדינות השונות: למשל, הצרפתים קראו לה 'המחלה הנפוליטנית' או 'המחלה הספרדית'. האנגלים והגרמנים כינו אותה 'המחלה הצרפתית', ברוסיה נודעה העגבת כ'מחלה הפולנית', הפולנים נתנו לה את השם 'המחלה הטורקית' והטורקים כינו אותה 'המחלה הנוצרית'. ההודים קראו לה 'המחלה הפורטגזית', והיפנים כינו אותה 'האבעבועות הסיניות'.

אגב, שמה המודרני של העגבת, Syphilis, מגיע מספר שכתב רופא איטלקי בשם ג'ירולָמו פְרָקָסטורו (Girolamo Fracastoro) בשנת 1530: גיבור הספר, רועה צאן בשם סיפילוס, העליב את אל השמש – ונענש במחלת העגבת.

חיידק הטריפונֶמָה

התיאורים המוקדמים של המחלה מלמדים אותנו שבשנים הראשונות לאחר שהופיעה על בימת ההיסטוריה הייתה העגבת אלימה וקטלנית באורח יוצא דופן. רופא בשם פרנסיס ג'וקִיאָרדינו (Guicciardino) כתב במאה ה-16:

"המחלה בה לקו הצרפתים הייתה עד אז בלתי ידועה והייתה כה נוראית במשך שנים רבות, עד שנדמה היה שהיא האסון הגדול ביותר שקרה לאנושות מעולם. [על עורם של החולים] הופיעו אבעבועות איומות שלרוב הפכו לכיבים כה עמוקים עד שבלתי אפשרי היה לרפא אותם, וכאבים קשים טלטלו את המפרקים והעצבים של הגוף. כל התרופות המקובלות שבידי הרופאים לא הועילו ואפילו להפך. המחלה הרגה רבים מספור, ולא בחלה בגיל או במין כלשהו, ואת הניצולים הותירה מעוותים ונתונים בכאבים בלתי פוסקים. רבים מאלה שנדמה היה כי נרפאו – חזרו למצבם העלוב בתוך זמן קצר."

החיידק האחראי לעגבת מכונה טריפונֶמָה (Treponema): פרוש השם בלטינית הוא 'החוט החיוור המתפתל' – ואכן, הטריפונמה מזכיר בצורתו חוט מפותל, קצת כמו פותחן בקבוקים. הצורה הסלילית הזו מאפשרת לטריפונמה 'להתחפר' בתוך רקמות ריריות.

עם חלוף השנים, וככל שיותר ויותר קרבנות נכנעו למחלה ומי שנותרו היו בני האדם העמידים יותר בפניה, הפכה העגבת לפחות אלימה וקטלנית – אם כי לא פחות אכזרית. מי שתספר לנו על העגבת היא ד"ר קרן לנדסמן. ראיין את קרן – נתן פוזניאק, התחקירן שלנו.

"[נתן] בוקר טוב לד"ר קרן לנדסמן, רופא אפידימיולוגית. הציגי את עצמך.

[קרן] בשמחה. אני קרן, אני מומחית באפידימיולוגיה ובריאות הציבור.

[נתן] את עושה עוד משהו?

[קרן] עוד דבר אחד או שניים… [צוחקים] אני גם המנהלת המקצועית של עמותת 'מדעת', שזו עמותה התנדבותית שמטרתה קידום בריאות הציבור בישראל, ואני גם סופרת מד"ב ופנטזיה. הספר הראשון שלי, 'שמיים שבורים', יצא לפני שלוש שנים בהוצאת 'סיאל', והספר השני עובדים עליו ברגעים אלה ממש. כאילו, לא ממש עכשיו, כי עכשיו אנחנו מדברים!.."

"[קרן] עגבת היא מחלה מדהימה. היא מועברת ביחסי מין לא מוגנים. היא זקוקה לאיבר רירי כדי להתרבות בו – בדרך כלל באיברי המין, מן הסתם. החיידק נכנס לרירית, ומתחיל להתרבות שם.

הסימפטום הראשון הוא כיבים לא כואבים. כלומר, כמו שיש לנו בפה, לפעמים, אפטות כאלה? בדרך כלל האפטות נורא כואבות – אבל אחד הסימנים המאד ברורים של עגבת זה כיב לא כואב. אצל גברים זה בדרך כלל על הפין, אצל נשים בדרך כלל בעומק הנרתיק ולכן פחות אפשר לראות אותם. הרבה פעמים אנשים בכלל לא הולכים לבדוק את זה, כי יש להם פצע שלא כואב, לא מפריש מוגלה והוא נעלם מעצמו בתוך שבועיים שלושה, אז הם לא הולכים לרופא.

אחרי כמה שבועות או חודשים – תלוי באדם, בכמות החיידק שהוא נחשף אליו או בהרבה גורמים אחרים – מופיע השלב השני של העגבת. זה השלב שנאמר עליו על ידי גדול הרופאים, אוסלר, שהוא אחד הרופאים הדגולים שחיו אי פעם, ש'מי שיודע לאבחן עגבת, מבין רפואה.' זה מכיוון שהשלב השני הוא הדבר הכי לא ספציפי שיש בעולם.

יש חום לפעמים ולפעמים אין. יש פריחה לפעמים, ולפעמים אין. הרבה מאד וירוסים גורמים לפריחה מאד ספציפית – למשל, חצבת או אבעבועות רוח, שאפשר לזהות בתוך יומיים-שלוש. כל מי שהיה לו אי פעם הרפס יודע שזו פריחה מאד ספציפית. פריחה של עגבת יכולה להיות כל דבר: סתם פריחה מפושטת, או רק בכפות ידיים, או בכל הגוף חוץ מאשר בכפות הידיים, רק בפרצוץ או רק בבית החזה…הכי לא ספציפית שבעולם, ומאד קשה לנו, כרופאים, לזהות מה זה כי אנחנו רגילים לשייך מחלה לפריחה – וכאן יש חום ופריחה וזה יכול להיות מיליון דברים.

אם יש לך מזל – כלומר, אם אין לך מזל אבל לרופא שלך יש מזל – אז יופיעו סימפטומים קצת יותר ברורים כמו התקרחות מאד מעניינת, ואז השילוב של התקרחות ופריחה וחום וכאבי פרקים יביא את הרופא לומר – 'אה, זה נראה כמו השלב השני של עגבת.' אבל לרוב אין כלום. חולשה וחום, חולשה ופריחה, התקרחות בלי שום דבר…מי הולך לרופא על התקרחות?

ואז החיידק מיצה את כל הנזק שהוא יכול לגרום. אחרי שנים, הרבה מאד שנים, מופיע השלב השלישי. השלב השלישי לא נגרם על ידי החיידק, אלא בעקבות סיבוכים שנגרמו כאשר החיידק היה בגוף. זה כולל מפרצת, ועיוורון, ודמנציה. יש דמנציה מאד ספציפית של עגבת. נכון שיש את המשפט – 'בתי הקברות מלאים ב…'? אז היו תקופות במאות ה-18 וה-19 שבתי המשוגעים היו מלאים באנשים עם השלב השלישוני של העגבת. לעגבת היה שילוש מאד סצפיפי של: פסיכוזה – כלומר, אדם שממש רואה דברים ושומע קולות, לא מבחין בין מה אמיתי ומה לא. דמנציה – כלומר, הוא מתדרר במצב הקוגניטיבי שלו: מתדרדר מאד ביכולת השכלית שלו, מפסיק לזכור שמות, מקומות ומפסיק לדבר בהגיון. וגם איזו שהיא פגיעה נוירולוגית: שיתוק כלשהו של היד, של הרגל.

השלישיה הזו של פסיכוזה, דמנציה ושיתוק מכונה 'הטריאדה של העגבת'. "

הרס של כלי הדם, עיוורון, פסיכוזה, דמנציה ושיתוק – ואם כל אלו לא מספיקים, השלב השלישי של העגבת מפורסם גם ברקבון של רקמות רבות ברחבי הגוף: למשל, הסחוס של גשר האף היה נרקב ונעלם, והאף כולו היה קורס פנימה לתוך הפנים. במאות ה-18 וה-19 אפשר היה לזהות בקלות חולי עגבת על פי המשקפיים המיוחדות שהרכיבו, שהיה להם גם תותב אף מלאכותי ממתכת שהחליף את האף שנפל. עם סימפטומים כאלה, אין פלא שאנשים פחדו מעגבת פחד מוות.

העגבת והזנות

אבל כאן ניצב הפחד, שהוא אולי הכלי הטוב ביותר שסיפקה לנו האבולוציה כדי להגן על עצמנו, מול דחף אנושי רב עוצמה אחר: הרצון לקיים יחסי מין. כולם ידעו שעגבת מועברת במהלך יחסי מין לא מוגנים – אבל אמצעי ההגנה היחיד הזמין היה הקונדום, שהיה אז הרבה פחות נעים ונוח משהוא היום. הקונדומים במאות הקודמות היו עשויים מעור של חיה ונקשרים אל ה…אתם יודעים…עם חוט משי. ואם זה לא מספיק – הקונדום היה גם רב-פעמי, ואתם יודעים מה זה אומר. אין פלא שהמנתח הצרפתי דניאל טֶרנר (Daniel Turner) כתב ב-1717 כי:

"הקונדום הוא לעת עתה אמצעי המניעה הטוב, אם לא היחידי, שבידינו כיום – אך מכיוון שהוא מקהה את התחושה, שמעתי מגברים שהם מעדיפים להסתכן במחלת מין, מאשר 'להלחם כשחרבם נתונה עדיין בתוך הנדן'."

אל זה צריך להוסיף את העובדה שבמאות ה-18 וה-19, כמו בכל התקופות כנראה ולמרות ניסיונות חוזרים ונשנים מצד הממשלות הרבות, הזנות הייתה נפוצה ביותר בערים הגדולות באירופה. בלונדון, למשל, הזנות הייתה כמעט ממוסדת: היו אפילו ספרים – כמו מדריכי טיולים – שהוקדשו לסקירה של נשות הלילה, מעלותיהן ומגרעותיהן. למשל –

"מיס ר. אשר אצל גברת וָואנָפולס (Wanpoles) מס' 1.

כאן משתלבים הנעורים והיופי, אשר לא נפגמו בידי חינוך או מלאכה. את מה שהיא חשה בעת מפגש אינטימי אי אפשר לזייף. פשטותה הטבעית אינה מוכתמת, והידע שלה לגבי העולם מזערי."

על אחרת נכתב –

"מיס הווארד, במור'ס פלייס מס' 14.

למרות שמיס האוורד היא בת עשרים ושש לכל היותר, היא הייתה ספורטאית אמיתית במשך למעלה משניים עשר שנים. בשנים האחרונות לקתה בהרגל של מפגשים אינטימיים עם בקבוק הג'ין, ולכן אם אינכם יכולים לסבול את הריח של המשקה – כמעט בלתי אפשרי להתקרב אליה."

כפי שאפשר להבין מהטקסט, אף אחת מהנשים שעסקו בזנות והסתכנו לילה לילה בהדבקות בעגבת הנוראית לא עשתה זאת מבחירה. כך, למשל, מתוארים קורות חיה של אישה מבוגרת שהדרדרה לזנות בדו"ח רשמי שהוגש לממשלה האנגלית ב-1866:

"על נשים אלה נאסר להכנס לפאבים בלילות, אך הן אורבות ביערות שבסביבות בסיסי הצבא. היצורים האלה [הפרוצות] מזנות את עצמן תמורת כוסית ג'ין, כמה פני או אפילו לחם שהחיילים נותנים להן. מר היל [כותב הדוח] ביקר בחדר חשוך מאחורי חנות, שם התגוררה אישה זקנה ומקומטת ובעלת הבית נתנה לה קצת מרק ופיסת לחם – המזון היחיד שבא לפיה של היצור העלוב הזה ביומיים האחרונים.

האישה סיפרה לו שלפני חמש שנים איבדה את בעלה, שהיה בעל חנות. היא התמכרה לאלכוהול, ומכרה סיכות לשיער למחייתה. עד מהרה התדרדרה לזנות. יש לה שני בנים בוגרים ובת נשואה, והיא אינה יודעת היכן הם: הם התעייפו ממנה וזנחו אותה. היא תעשה בשמחה כל דבר שיביא לה מיטה חמה, קצת אוכל ובגדים. כמעט כל הפרוצות מעדיפות את החיים הללו על פני עבודה הגונה."

אני מודה שקשה לי לישב את התיאור הקשה ומכמיר הלב של חייה של הזונה הזקנה, עם המשפט האחרון בדוח: 'הפרוצות מעדיפות את החיים הללו על פני עבודה הגונה.' אני לא מבין איך מישהו יכול להיות עד כדי כך אטום לסבלן של הנשים, כדי להאמין באמת ובתמים שמישהי תעדיף את הזנות, ובעקיפין את הסיכון המוחשי מאד להידבק בעגבת – על פני 'עבודה הגונה'. התיאור הזה מלמד אותנו דבר חשוב נוסף על האופן שבו השתלבה מחלת העגבת באמות המוסר של אותה התקופה. מי שקיימו יחסי מין מחוץ למסגרת הנישואין, כמו גם מי שהרבו באלכוהול, מסיבות ריקודים וכדומה – נתפסו בעיני הדת כאנשים לא מוסריים, ורבים האמינו שהעגבת – שמועברת באמצעות קיום יחסי מין – היא עונש שמטיל האל על החוטאים. היו הורים שהיו לוקחים את בניהם ל'סיור חינוכי' בבתי חולים ומראים להם חולי עגבת, כדי להכניס בהם את 'פחד האל'. היו כאלה שטענו שמכיוון שהעגבת היא עונש אלוהי – אל לנו לנסות ולמצוא תרופה למחלה הזו, מתוך חשש שאם יצליחו הרופאים לרפא את העגבת, הם רק יעודדו עוד יותר התנהגות 'בלתי מוסרית'.

'ריפוי' בכספית

למזלם של חסידי המוסר – ולרוע מזלם של החולים והרופאים, כמובן – העגבת הייתה קשה לריפוי כשם שהייתה קשה לאבחון. במשך מאות שנים, ועד כמעט אמצע המאה העשרים, הטיפול המקובל בחולי עגבת היה בכספית, שניתנה בכדורים, משחות וכיוצא בזה. השפעתה של הכספית על העגבת הייתה מינורית למדי – אבל תופעות הלוואי של הטיפול היו איומות, כמעט כמו המחלה עצמה. ג'סי פוט, הרופא האנגלי בן המאה ה-19, כתב כך בספרו על הטיפול בעגבת באמצעות כספית:

"[תופעות הלוואי של הכספית] הם האצה של הדופק, חולשה, סחרחורת ודימום מהאף, יצור רוק מוגבר המלווה בנפיחות של בלוטות הרוק וטעם מתכתי, עצירות, כאב ראש, ועיניים אדומות ושורפות. אם ממשיכים לתת לחולה כספית ייצור הרוק יגבר, החניכיים ידממו ויפתחו כיבים, השיניים תשתחררנה ממקומן, וכיבים מאחורי השניים יכאבו מאד ולעיתים ימנעו מהחולה לפתוח את פיו. תוספת נוספת של כספית תגרום לתסמינים אלה להחמיר: הלשון תשרבב החוצה ללא יכולת לסגור את הפה והחולה ירייר ללא הפסקה. הוא לא יהיה מסוגל לאכול או לדבר. הצואה והשתן יהיו מוכתמים בדם. הכאב יהיה אדיר והוא לא יוכל לישון. פניו יהיו נפוחות והוא יהיה עצבני ומוטרד. אם לא ייפסק הטיפול בכספית, התוצאה עשויה להיות קטלנית."

עם תופעות לוואי כאלה, קל להבין מדוע שגשגה תעשיה שלמה של תרופות דמה לעגבת, ומדוע היו חוקרים שניסו פתרונות שהיום היינו מתייחסים אליהם כאל טיפולים קיצוניים מאד. למשל, היו רופאים במאה ה-19 שהזריקו לחולות עגבת – רובן פרוצות, מן הסתם – חיידקי עגבת נוספים בכמות גדולה, מתוך תקווה שאולי "הצפה" של הגוף בחיידקים חדשים במהלך השלב הראשון של העגבת תמנע את התפתחות השלב השני של המחלה. חוקר אחר גילה שהתסמינים הנוירולוגיים של העגבת דועכים קמעה אצל מי שנדבקו במלריה – ולכן הדביק חולי עגבת במלריה בכוונה, כשהרציונל היה שקל יותר לטפל במלריה באמצעות כינין מאשר בעגבת. כל הטיפולים השונים והמשונים האלה לא צלחו.

ההתקדמות המשמעותית הראשונה במלחמה כנגד העגבת נרשמה בראשית המאה העשרים. ב-1905 הצליחו החוקרים לזהות בפעם הראשונה את חיידק הטריפונמה הגורם למחלה, ושנה מאוחר יותר פותחה בדיקת דם ראשונה לאבחון המחלה. הבדיקה הייתה מורכבת מאד לביצוע וסבלה מתוצאות שגויות למכביר – אבל בכל זאת הייתה כלי חשוב, ראשון מסוגו, בידי הרופאים שעד אז התקשו מאד לאבחן את המחלה. התקדמות אדירה נוספת נרשמה ב-1908 כאשר חוקר בשם פול ארליך פיתח את התרופה הראשונה היעילה כנגד העגבת: 'סאלבָרסן', או בשמותיה הנוספים 'ארספֶנאמין' (Arsphenamine) ו'תרכובת 606'.

הסאלברסן עשתה את העבודה – אבל כתרופה, סבלה מחסרונות לא מבוטלים: החומר הפעיל בתרופה היה רגיש מאד לחשיפה לאוויר, ותופעות הלוואי שלה כללו נזק לכבד ואפילו מוות במקרים קיצוניים. מכיוון שכך, המשיכו החוקרים בניסיונותיהם למצוא תרופה מוצלחת יותר לעגבת.

ניסוי טסקיגי

אחד הניסויים המפורסמים ביותר הוא זה שנערך במחוז מאקון (Macon) שבאלבמה, בדרום ארצות הברית. מחוז מאקון לא נבחר באקראי: הוא נחשב לאחד האזורים העניים ביותר בארצות הברית כולה, ושיעור חולי העגבת בקרב האוכלוסיה השחורה הגיע לכארבעים אחוזים – שיעור מדהים לכל הדעות. ממשלת ארצות הברית שמה לה למטרה לקדם את המחוז העני והמפגר, ובעיית העגבת נתפסה כמכשול מהותי למאמץ הזה. בנוסף, אחת ההשערות הנפוצות באותה התקופה הייתה שהעגבת משפיעה על שחורים באופן שונה מאשר על לבנים – ומחוז מאקון היה מקום טוב לבחון את ההשערה הזו.

רשות הבריאות הציבורית בחרה באוניברסיטת טסקיגי שבאלבמה לנהל את הניסוי. רופאים מטסקיגי החלו לחלק לחולי העגבת במחוז מאקון תרופות מבוססות כספית – אבל בתחילת שנות השלושים נכנסה ארצות הברית למיתון כלכלי עמוק וכואב, והמימון לניסוי קוצץ. הרופאים של טסקיגי החליטו שלא לבטל את הניסוי אלא לשנות את יעודו. הנה שוב ד"ר קרן לנדסמן.

"[קרן] הבעיה הגדולה עם עגבת – זה נורא נחמד לטפל בכספית ובתרכובת 606, אבל בתכל'ס – לא היה טיפול יעיל מספיק לעגבת.

ואז קבוצת רופאים בשנות השלושים אמרה – בואו נעקוב אחרי חולי עגבת. ניקח אנשים ונתעד בפעם הראשונה, בצורה מסודרת, את כל שלבי העגבת. בשנות השלושים כבר ידעו שעגבת היא מחלת בעלת כמה שלבים – אבל לא ידעו כמה זמן בדיוק עובר מהשלב הראשון לשני ומהשני לשלישי. לא הייתה תרופה, אז זה לגמרי הגיוני לקחת חולים ופשוט לעקוב אחריהם. למעשה, אחד העקרונות של האפידימיולוגיה זה לתאר את המהלך הטבעי של המחלה."

ניסוי טסקיגי, אם כן, החל כהתגלמותו של המאמץ המדעי הכנה להטיב עם האנושות – וגם התיאורים שלו שהופיעו בעיתונות באותה התקופה מתארים אותו באופן פסודו-רומנטי שכזה. כך למשל נכתב על הניסוי בשנת 1940 במגזין טיים:

"מוביל הניסוי הוא אדם לבן, קצין בריאות הציבור של המחוז, נער חווה לשעבר מג'ורג'יה שרכב על אופניו כל יום דרך שדות הבוץ, שלושים ושישה מיילים אל בית הספר לרפואה. בחודש שעבר, ד"ר מורי סמית' (Murray Smith) החל את שנתו העשירית במחוז מאקון. "אין הרבה בעבודה הזו," הוא אמר, "פרט לאהבתם והכרת התודה של האנשים.

"בתחילה הניגורס [כינוי מקובל לשחורים באותם הימים] היו מתכנסים באולם בית המשפט של טסקיגי, בעוד ד"ר סמית' בדק אותם והעניק להם טיפול. מאוחר יותר הקים מרפאות שבועיות בכנסיות ישנות או בתי ספר, עמוק בתוך שדות הכותנה שטופות השמש. בסתיו שעבר העניקו לו רשויות הבריאות משאית. המשאית, שיש בה מעבדה ניידת עם כיור וציוד חיטוי, שולחן וספה, מאוישת על ידי שני רופאים שחורים צעירים ושתי אחיות. חמישה ימים בשבוע היא מטלטלת על הדרכים האדומות. היא עוצרת בכל צומת, תוקעת בצופר ומהשדות מגיעים גברים על אתונות ונשים הנושאות את תינוקיהן, ששואפים להיות הראשונים בתור ושמחים לקבל בדיקת דם."

המשתתפים בניסוי זכו להטבות נדירות בנוף הרפואי של אותה התקופה. הובטחה להם וילדיהם בדיקת רופא מקיפה בכל חצי שנה, ארוחת צהרים בחינם ואפילו קבורה נאותה. עבור חולי העגבת השחורים, העניים וחסרי ההשכלה של דרום ארה"ב, ניסוי טסקיגי היה טוב יותר מכל מה שיכלו לקוות לו.

הייתה נקודת אור נוספת בניסוי. אחת מדמויות המפתח בניסוי הייתה אחות בשם יוניס ריברס (Eunice Rivers). ריברס היה האפרו-אמריקנית הראשונה שהועסקה בשירות הבריאות הלאומי, ופרצה גבולות רבים של גזענות והפרדה: היא פיתחה תוכניות חינוך ובריאות לשחורים העניים שבמדינת אלבמה, חיזקה קהילות חלשות ואף זכתה בפרס יוקרתי של משרד הבריאות על פועלה. במסגרת ניסוי טסקיגי, ריברס הייתה זו שעמדה בקשר רציף עם משתתפי הניסוי: היא טיפלה בהם, ערכה להם את הבדיקות הרפואיות השונות, העניקה להם ויטמינים ובאופן כללי חיזקה מאד את האמון שלהם במערכת הרפואית שכללה בעיקר גברים לבנים.

רוע מחריד

אבל איפה שהוא לאורך הדרך, משהו בניסוי טסקיגי השתבש. השתבש באורח מחריד, אפילו.

"[קרן] בדקו את הנשים שלהם, את התינוקות שנולדו להם, תיעדו את הכל, והכל מקסים ונפלא – חוץ מבעיה אחת קטנה. הניסוי הזה נמשך כמעט ארבעים שנה, משנות השלושים עד שנות השבעים – אבל ב 1944 התחילו להפיק פניצילין באופן מסחרי וידעו שזה יעיל נגד עגבת. יש פוסטרים של צבא ארה"ב שמעודדים חיילים לבוא לקבל זריקת פניצילין אחרי שהם חטפו עגבת מעבר לים.

[נתן] בטסקיגי לא תלו את הפוסטרים הללו.

[קרן] לא. הרופאים בטסקיגי ידעו שיש טיפול יעיל נגד עגבת, ידעו שאפשר לטפל בעגבת – ולמרות זאת, הם לא טיפלו."

האנטיביוטיקה הייתה פריצת הדרך לה ייחלו הרופאים במשך כמעט חמש מאות שנה: סוף סוף 'קליע קסם' – תרופה שמחסלת את חיידק העגבת בשלב הראשון והשני של המחלה ביסודיות, וכמעט ללא כל תופעות לוואי. הפניצילין חולל מהפכה: האימה שהטילה העגבת על המין האנושי הוסרה, ומאז שנות הארבעים חלה ירידה הדרגתית ודרמטית במספר חולי העגבת בעולם. אבל הרופאים שניהלו את הניסוי בטסקיגי בחרו שלא לספר למשתתפים בו, ארבע מאות חולי עגבת, שנמצאה התרופה למחלה.

יתרה מזאת, עד כמה שזה יישמע לכם הזוי ובלתי מובן, הרופאים של אוניברסיטת טסקיגי לא הסתפקו בלא לספר לחולים על התרופה – הם גם מנעו מהם, באופן אקטיבי, לקבל אותה. למשל, חלק מהנבדקים עברו תהליך גיוס לצבא, ורופאי הצבא הורו להם לקבל טיפול נגד עגבת – אבל החוקרים בטסקיגי התנגדו לכך והגישו בקשה מיוחדת לצבא למנוע מהם את הטיפול כדי לא להפריע לניסוי. אם מישהו מהנבדקים קיבל פניצילין בטעות, נגד מחלה אחרת ממנה סבל – הוא נפלט מהניסוי כדי לא לפגוע במהלכו התקין. הרופאים אפילו הסתירו מחלק מהחולים את העובדה שיש להם עגבת, וסיפרו להם שהם חולים ב'דם רע' – מחלה מומצאת – כדי שלא יגלו, בטעות, שהם יכולים לקבל טיפול.

"היה כינוס של ועדת האתיקה של ניסוי טסקיגי, והרופאים טענו שם שיש להם מטרה: לתעד את ההתפתחות הטבעית של עגבת. אם הם יטפלו בחולי העגבת, לא נדע מה המהלך הטבעי של העגבת. זה דבר שכל אדם שיש לו ראש על הכתפיים יאמר – אתם נורמליים?! זו מחלה קטלנית, עם השלכות מטורפות!

ואתה יודע מה: מילא לבן אדם. נולדו תינוקות חולי עגבת. מחלה קטסטרופלית, שגורמת למומים מולדים, לעיוורון ולפיגור בתינוק. מה התינוק מה עשה לכם?! היו ארבעים נשים שנדבקו בעגבת מהבעלים שלהן. היו 19 תינוקות שנולדו עם עגבת. זה פסיכי לגמרי. שלושים איש מתו מעגבת, ועוד מאה איש מתו מסיבוכים שקשורים לעגבת כי כאמור עגבת גם גורמת למפרצת ומומים אחרים. זה פסיכי לגמרי."

ארבעים שנה נמשך הניסוי האיום בטסקיגי, עד שב-1968 הגיע השמועה עליו לאוזניו של פיטר בקסטון (Buxtun), עובד סוציאלי בן 27 שהועסק על ידי שירות הבריאות הציבורי. פיטר לא האמין למשמע אוזניו.

"הרגשתי שמה שנעשה [בטסקיגי] קרוב מאד לסוג של רצח ממוסד."

בקסטון הגיש תלונה רשמית לועדת האתיקה של שירות הבריאות. ועדת האתיקה התכנסה, דנה בעניין – ודחתה את התלונה. הסיבה הרשמית הייתה שבגילם המתקדם, חולי העגבת המשתתפים בניסוי כבר זקנים מכדי לקבל טיפול יעיל באנטיביוטיקה כנגד המחלה. בקסטון לא היה מוכן לקבל את ההסבר הזה: גם אם גם החולים כבר לא יוכלו להנות מהטיפול שנמנע מהם עד כה, זה לא אומר שזה בסדר להמשיך את הניסוי המפלצתי הזה. הוא הגיש תלונה נוספת, אך גם זו נדחתה על הסף.

לבקסטון לא נותרה ברירה. ב-1972 הוא יצר קשר עם ג'ין הלר (Heller) עיתונאית של ה-Associated Press, וסיפר לה את כל מה שהוא יודע. הלר נסעה לטסקיגי ולמחוז מאקון, חקרה את העניין לעומקו – וביולי 1972 התעוררה ארצות הברית לאחת הזוועות הגדולות שידעה מימיה, והניסוי הופסק מיד. אנשים סירבו להאמין לכותרות העיתונים, סירבו להאמין שרופאים – אנשים שמקדישים את חייהם להציל ולעזור לבני אדם – יהיו מוכנים לעשות דבר כזה לבני אדם אחרים. ההשוואה לד"ר מנגלה ושאר הרופאים הנאצים הייתה בלתי נמנעת, ומאד מאד לא מחמיאה לאמריקה ה"נאורה" והמתקדמת.

"[קרן] ניסוי טסקיגי זה כתם שחור בתולדות הרפואה. הסיפור הזה הוא סיפור שמדגים את היחס של לבנים לשחורים, את היחס של הצפון לדרום, את היחס של רופאים בשנות השלושים למטופלים שלהם. כל מה שרע ברפואה זה ניסוי טסקיגי."

במיוחד התקשה הציבור האמריקני לקבל את תפקידה של יוניס ריברס, האחות השחורה, בניסוי טסקיגי. ריברס הפעלתנית והמוצלחת הייתה סמל לשילוב של שחורים בחברה האמריקנית המודרנית והליברלית, סיפור הצלחה מדהים – והנה נתברר שהיא זו שהייתה אחראית, אולי יותר מכל אחד בניסוי, להטעייתם של החולים. היא הייתה זו שעמדה בקשר ישיר עם החולים במרפאות: היא זו ששיקרה להם וסיפרה להם סיפורי מעשיות כדי לגרום להם להמשיך ולבוא לבדיקות, מבלי להעניק להם טיפול. זה כמעט בלתי נתפס. זה כאילו שנגלה שהדלהי-לאמה הוא רוצח סדרתי, או שהרב הראשי לישראל גונב ולוקח שוחד. ריברס התעקשה שלא עשתה שום דבר לא בסדר, ושהנבדקים הרוויחו מההשתתפות בניסוי. בראיון אמרה את הדברים הבאים:

"בכנות, המטופלים האלה קיבלו טיפול רפואי טוב. זה מה שהכי מכאיב לי בביקורת [נגדי]. האנשים האלה באו למרפאה וקיבלו כל מיני בדיקות, כאלה שאפילו לא שמעתי עליהן. זה מה שהכי מכאיב לי בביקורת הציבורית הלא הוגנת הזו. האנשים האלה קיבלו טיפול רפואי טוב יותר משאפילו אנחנו יכולנו להרשות לעצמנו."

טיפול רפואי טוב, ללא ספק – אבל לא נגד מה שבסופו של דבר הרג אותם, כמובן. יש מי שרואים בריברס סוג של שטן, אבל הכאב הכנה שהפגינה כנגד הביקורת שניטחה עליה גרמה לאחרים לראות גם בה סוג של קרבן של כל הפרשה. אישה שהייתה חלק מממסד גברי, שחורה בתוך ארגון שכולו לבנים ואחות פשוטה בין המוני רופאים מומחים… כל אלה דחפו אותה, אולי, לצייתנות מוחלטת להוראות מגבוה ואפילו הפנמה של הרציונל העקום שמאחוריהן. שטן, או קרבן? כנראה שלעולם לא נדע את התשובה המוחלטת. המשתתף האחרון בניסוי טסקיגי הלך לעולמו בשנת 2004, ועוד הספיק לשמוע את הנשיא ביל קלינטון מתנצל באופן פומבי על הפרשה העגומה.

לא בני אדם "אמיתיים"

לחשיפת ניסוי טסקיגי הייתה השפעה אדירה על מערכת הבריאות האמריקנית, ובעקבותיו נקבעו כללים חדשים לגבי המידע שחייב הרופא למסור למטופליו והאישורים שהוא חייב לקבל מהם לגבי הטיפול שהוא מעניק להם.

בשנת 2005 גילתה חוקרת שבחנה את סיפור הניסוי בטסקיגי מסמכים חסויים מאותה התקופה, שנות הארבעים של המאה העשרים, וחשפה זוועה נוספת: ניסויי עגבת שערכו האמריקנים בגואטמלה. הניסויים האלה היו אפילו גרועים מאלו שנערכו באלבמה: בגואטמלה הדביקו הרופאים במכוון אסירים בריאים בעגבת כדי לבחון את התקדמות המחלה. הם שילמו לפרוצות נגועות בעגבת לשכב עם האסירים, ואם אסיר כלשהו לא נדבק במחלה במקרה – הזריקו לו חיידקי עגבת. המסמכים הרשמיים סיפרו על לפחות שמונים ושלושה אסירים שמתו מעגבת, אבל סביר להניח שהמספר האמתי של קרבנות גבוה פי כמה וכמה.

מה גרם לרופאים לעשות את מה שעשו בטסקיגי ובגואטמלה? אנשים שונים נתנו תשובות שונות לשאלה הזו. היו כאלה שהדגישו את זהותם של המשתתפים בניסוי: שחורים, דרומיים, עניים, חסרי השכלה או אסירים מורשעים. אולי בעיני הרופאים הלבנים, העשירים, הצפוניים – האנשים האלה לא היו בני אדם "אמיתיים". אולי הם לא ראו אותם כמטופלים אנושיים, אלא כשפני ניסויים לגיטימיים. היו כאלה שהאשימו את הדעות המעוותות שהחזיקו הלבנים הגזענים כלפי המיעוט השחור: למשל, ששחורים הם כל כך חסרי מוסר עד שהם מקיימים יחסי מין עם חולי עגבת מרצון – ולכן האחריות למותם מהמחלה נופלת עליהם ועליהם בלבד.

יש לי תחושה שאולי גם המחלה הספציפית שנמצאת במרכז שתי הפרשות האלה, העגבת, משחקת תפקיד חשוב בסיפור. העגבת היא לא סתם 'עוד מחלה', אלא מחלה שלוחצת על שני כפתורים רבי עצמה בפסיכולוגיה האנושית: הפחד, והמין. העגבת, על התסמינים האיומים שלה והסבל האדיר שעובר על החולים, היא מחלה מפחידה, כמעט הסיוט הגדול ביותר שאנחנו יכולים לדמיין לעצמנו. לפחד יש היכולת לדחוף בני אדם למעשים והתנהגויות קיצוניים: לי מיד קופצים לראש סיפורים מתקופת השואה על הורים שחנקו למוות את ילדיהם הבוכים כדי שלא יתגלו בידי חיילים גרמניים. אולי הרצון הנואש למצוא תרופה לעגבת דחף את הרופאים והחוקרים לבצע ניסויים אכזריים כל כך, ואף למצוא סיבות 'רציונליות' לניסויים האלה.

מהעבר השני, אולי הקשר הטבעי בין העגבת וקיום יחסי מין גרם לעיוות התפיסה המוסרית של הרופאים האלה. רבים מאיתנו גדלים לתוך תפיסה תרבותית שאומרת שיחסי מין לשם הנאה זה רע – ובמיוחד אם מדובר באישה שחלילה וחס נהנית מקיום יחסי מין. אולי התפיסה המעוותת הזו הביאה לכך שבתת-ההכרה, הרופאים ראו במטופלים שלהם – שמן הסתם נדבקו בעגבת במהלך קיום יחסי מין – אנשים פחות טובים, פחות מוסריים, ושמגיע להם לסבול לטובת הציבור כולו. ראינו תפיסות דומות צצות אל פני השטח במהלך מגיפת האיידס בשנות השמונים והתשעים, כשהיו מי שטענו שהאיידס הוא עונש שמטיל אלוהים על ההומוסקסואלים על חיי החטא שלהם.

במובן הזה, עושה רושם שהעגבת מצליחה לחשוף צדדים אפלים מאד בבני האדם. אם שום דבר לא ישתבש בדרך, יכול להיות שיום אחד נצליח להתגבר על העגבת ולהכחיד אותה לחלוטין – אבל אני לא כל כך בטוח שנצליח אי פעם להתגבר על עצמנו.