מלחמת עולם נגד כנימה: על המגיפה הגדולה של גפן היין

כתב: רן לוי

בצבא, לפני כמעט עשרים שנה, הייתי מפקד ספינת דבור. הספינה שלי, דבור 908, הייתה תופסת מדי פעם בפעם כוננות באחת המרינות במרכז הארץ, לצד יאכטות יפיפיות שהיו שייכות לאנשים שהיו, קרוב לודאי, עשירים מאד. באחד הימים, כשעגנו במרינה, ניגש אלי סקיפר של אחת היאכטות. 'הי, קצין!' הוא אמר לי, 'כל הכבוד על העבודה החשובה שאתם עושים. אני רוצה לצ'פר אתכם.' הוא מסר לי שקית גדולה מלאה בפחיות שתיה עבור החיילים – ובקבוק יין בשבילי.

עכשיו, אני לא מבין גדול ביינות – אבל לפי הכיתוב על הבקבוק והתווית המהודרת, ניחשתי שמדובר ביין אכותי למדי. הודתי לסקיפר מקרב לב, העברתי את השקית עם הפחיות לח'ברה בספינה – אבל את הבקבוק, לא פתחתי. החלטתי לשמור אותו עבור אירוע חגיגי במיוחד. ביום שבו נתפוס סירת מחבלים ונמנע פיגוע – נקשור מטאטא הפוך על התורן, כפי שמקובל בחיל הים במקרים שכאלה – וכשנחזור לנמל, אפתח את בקבוק היין המיוחד והחגיגי שלנו, ונשתה כולם לחיים. איך נגמר הסיפור שלי עם בקבוק היין האכותי? אני חושב שאשאיר אתכם במתח, ביינתיים: רק ארמוז שהבקבוק הזה לא נשאר סגור וחתום זמן רב.

אין זה מקרה שאפילו אחד כמוני, בור יחסית בענייני יין משובח, יודע שיין אכותי שומרים לאירועים מיוחדים. יין הוא חלק מהתרבות האנושית מזה אלפי שנים: ייצור ושתיית יין מקדימים בהרבה את המצאת הכתב, למשל. שתיית יין שזורה – גם בימינו – באינספור טקסים, אירועים ורגעים מיוחדים בחיינו. ארוחה רומנטית במסעדה? כוס יין. החברים מגיעים לביקור? נפתח בקבוק. עשינו אקזיט? זה הזמן לשמפניה! כמעט כל הטקסים היהודיים כוללים שתיית יין – מברית מילה ועד קידושין. במילים אחרות, אם יש אירוע חגיגי ומשמח – קשה כמעט לדמיין מצב שיין לא יהיה חלק ממנו.

אך רק מעטים זוכרים היום עד כמה היינו קרובים, לפני קצת יותר ממאה שנים, לאבד את היין. קברנה סוביניון, מרלו, שיראז', שרדונה, סוביניון בלאן, ריזלינג… כמעט כל היינות שאתם מכירים ושתיתם בהנאה כל חייכם, לבנים או אדומים – עמדו בפני האפשרות המציאותית מאוד של היעלמות מוחלטת מהעולם. תרבות היין בת אלפי השנים הייתה על סיפה של קטסטרופה, כמו אדם שמביט למטה מצוק גבוה. אם דברים היו מתרחשים רק מעט אחרת מכפי שהתרחשו היינו נותרים רק עם מספר זעום של בקבוקים ישנים שנשמרו במקרה במחסנים או במרתפי אספנים – ואולי מספר סוגי יינות שמרבית חובבי היין ומביני-העניין רואים בהם נחותים וכמעט שלא ראויים לשתיה. האם אתם מסוגלים לדמיין לעצמכם עולם ללא יין? פתחו בקבוק, מלאו את הכוס וקחו לגימה הגונה. בפרק זה, הדימיון יהפוך למציאות.

מגיפה בכרמים

האזור הדרום-מזרחי של צרפת, השוכן לחופיו של הים התיכון וסמוך לגבול שוויץ ואיטליה, הוא אחד האזורים הפוריים ביותר בעולם בכל הנוגע לגידול גפנים: כשליש מכל הענבים הגדלים בצרפת מקורם מחבל ארץ זה. בשנת 1866 גילו מספר כורמים – חקלאים העוסקים בגידול גפנים ליין – כי חלק מהגפנים שלהם סובלות ממחלה כלשהי. הגפנים הנגועות היו כמושות, עליהן הצהיבו והענבים שהפיקו היו קטנים וחמוצים. כשעקרו הכורמים את הגפנים החולות, הבחינו מיד שרקבון לא מוכר פשה בשורשי הגפנים, שהפכו לשחורים ולמצומקים.

התמודדות עם טפילים ומזיקים לא הייתה זרה למגדלי הגפנים: רק עשור קודם לכן, למשל, הצליחו בקושי רב למגר פטריה בשם 'קימחון' (Powdery Mildew), שתקפה כרמים בכל רחבי צרפת והשמידה גפנים רבים. אלפי שנות ניסיון לימדו את החקלאים כל מה שאפשר היה לדעת על המזיקים הפוטנציאלים והדרכים הנכונות להתמודד עמם. ובכל זאת, אף אחד לא שמע על פטריה, חרק או חיידק שתקף את הגפן וגורם לשורשיה להרקב באופן כזה.

התגובה הראשונית של החקלאים הייתה התגובה המקובלת במקרים שכאלה: הם עקרו את הגפנים המתות, הרחיקו אותן מהגפנים הבריאות – וקיוו שבזאת באה הבעיה על פתרונה. בתוך חודשים ספורים נתבדו תקוותיהם: גפנים נוספות החלו להצהיב ולנבול, וגם שורשיהן היו רקובים ומתים. המחלה הלכה והתפשטה לכל הכיוונים, כמו גל מחליא של ריקבון בתוך בריכת גפנים ירוקות. בתוך שנה הושמדו כל הכרמים בשטח של חמישה דונמים.

בצר להם פנו הכורמים אל הרשויות. המכון החקלאי במונטפלייה (Montpellier), אחת הערים הגדולות באזור, שלח צוות בעל שלושה חוקרים בכירים לבדוק את פשר העניין: ג'ורג' באזיל, נשיא המכון, פליקס שאהו (Sahut), מגדל גפנים ידוע ומנוסה, וז'ול-אמיל פלנשו (Planchon) – רופא ופרופ' לרוקחות ובוטניקה.

שלושת החוקרים הסתובבו בין הגפנים החולות במשך שלושה ימים. הם עקרו גפן אחר גפן, בחנו את השורשים הרקובים בחינה מעמיקה – אך למרבה הפלא לא הצליחו להבחין בחרק, בפטריה או בתולעת שהייתה עשויה להיות הגורם לתופעה. לבסוף, כמעט במקרה, החליטו לעקור מהאדמה גפן בריאה – גפן שלא הראתה סימני מחלה. פרופ' פלנשו תיאר מאוחר יותר את מה שראו על השורשים:

"בדקנו בקפידה את שורשי הגפנים העקורות, ולא הבחנו בריקבון כלשהו. אך לפתע, תחת עדשת הזכוכית המגדלת, הופיע חרק: כנימת-צמחים צהבהבה שהייתה צמודה לצמח וינקה מלשד השורשים. הבטנו שוב, הפעם ביתר תשומת לב: זו לא הייתה כנימה אחת, לא עשר כנימות – כי אם מאות ואלפים של כנימות, בכל מגוון שלבי ההתפתחות! הן היו בכל מקום!…"

פלנשו מיהר להעלות את תיאור הממצאים על הדף, והפיץ אותם בין כל רשויות החקלאות והאוניברסיטאות בצרפת. בדו"ח כתב שהוא משוכנע שהכנימה הבלתי מוכרת היא הגורם למחלה המסתורית הפוגעת בגפנים. לאוזניים מודרניות, זו נשמעת כשהשערה הגיונית וכמעט מתבקשת מאליה – אך לא כך ראו אותה בני תקופתו של הפרופ'. ויכוח סוער התפתח בקרב החוגים המדעיים בצרפת בשאלה האם הכנימה שגילו פלנשו ועמיתיו היא אכן הגורם למחלה – ויכוח שפלנשו היה בו, תופתעו לשמוע, דווקא בדעת מיעוט. רוב האנטומולוגים – חוקרי החרקים – היו תמימי דעים שאין סיכוי שהכנימה עומדת מאחורי מגיפת הגפנים. אפילו ראש החברה האנטמולוגית בצרפת פרסם מאמר תקיף ונחרץ שבו תקף את השערותיו של פלנשו וביטל אותן כלא הגיוניות.

סיבה למגיפה – או תוצאה?

ההתנגדות לרעיון לפיו הכנימה היא זו שמחוללת את המגיפה נבעה משני גורמים עיקריים. הראשון היה שלמרות ניסיון מצטבר של מאות שנים, האנטמולוגים לא נתקלו מעולם בחרק שפוגע באופן מוחלט כל כך וקטלני בגפנים – ולא מיהרו לקבל את קיומו של חרק שכזה ללא הוכחות חד-משמעיות. יש לא מעט הגיון בזהירות זו, שהרי אם היה בנמצא חרק או מזיק אחר שגרם לפגיעה כה אנושה בצמח, סביר להניח שהמדענים – והחקלאים – היו נתקלים בו שנים רבות קודם לכן..

הסיבה השנייה לשלילת ההשערה הייתה עמוקה ומשמעותית יותר. הקהילה הרפואית במאה ה-19 נעה בין שני קטבים, שתי פילוסופיות שונות, בשאלת הגורם העקרוני למחלות ביצורים חיים. בצד אחד של המגרש היו אלה שטענו שמחלות – בקרב בעלי חיים, צמחים וגם בקרב בני אדם – הן תוצאה של גורמים חיצוניים לגוף. החיה או הצמח בריאים, אך אז תוקף אותם חיידק או מזיק אחר שגורם להם להיות חולים – כמו אדם שנדבק בוירוס ונעשה חולה בשפעת.

מהעבר השני היו אלה שהאמינו שמחלות נובעות קודם כל ממקור פנימי לגוף החי: משהו בשיווי המשקל הפנימי של הייצור משתבש ומתערער באופן שהופך אותו לפגיע ומועד יותר לפורענות. כשהאיזון הפנימי של הייצור החי מופר, כל אותם טפילים, חיידקים ורעלנים שהגוף מסוגל להתמודד עמם בהצלחה בימים כתיקונם – לפתע מצליחים להתגבר על ההגנות הטבעיות שלו ולחולל נזקים נוספים, כמו חולה סרטן שהתרופות הכימותרפיות החלישו את המערכת החיסונית שלו וכעת הוא בסכנה למות מדלקת ריאות.

באותה התקופה – שנות השבעים של המאה התשע עשרה – המחנה שהאמין במקור פנימי למחלות היה דומיננטי יותר בחוגי המחשבה המדעית בצרפת, וחוקרים רבים נטו לפרש את ממצאיו של פלנשו בהתאם: דהיינו, הכנימה שגילו חברי הוועדה על שורשי הגפנים אינה הגורם למחלה, אלא מעידה על בעיה אחרת, מהותית יותר, שפוגעת בגפנים ומחלישה אותם – משהו לא תקין בקרקע, למשל, או שינוי כלשהו באקלים. פלנשו עמד תחת מטר ביקורות והצלפות, ורק מדענים מעטים אחרים קיבלו את דעתו.

יש להניח שגם גאווה מקצועית שיחקה תפקיד מסוים בוויכוח. פרופ' פלנשו היה אמנם איש מקצוע מוכר ומוערך – אבל עם כל הכבוד, הוא רוקח ובוטניקאי ולא אנטמולוג. הוא אינו מבין בחרקים מספיק כדי לספר לאנטומולוגים מומחים איזה חרק גורם לאיזו מחלה.

הממשלה הצרפתית הקימה מספר ועדות חקירה כדי לבחון את ההשערות השונות ולמצוא תרופה למגיפה המסתורית. לא היה קל לסנכרן בין פעילותן של הועדות השונות. היין, כפי שאתם ודאי יודעים, הוא חלק חשוב מזהותצרפת ותרבותה: הצרפתים הם צרכני היין הגדולים בעולם, והיינות הצרפתיים נחשבים לאכותיים ולמשובחים ביותר. אין פלא, אם כן, שתעשיית היין הצרפתית מלווה בלא מעט פוליטיקה משל עצמה: כל מחוז מלא בגאווה על זני הגפנים המעולים שגדלים אצלו, ונוטה לזלזל במחוזות האחרים ובנוזל הדלוח והמשעמם שהם מעיזים ברוב חוצפתם לכנות בשם 'יין'. שוועדה ממונטפלייה תעז לקבוע לחקלאים מבורדו מה עליהם לעשות או שלא לעשות עם הכרמים שלהם? קודם כל שילמדו לייצר יין כמו שצריך, החוצפנים… פעילות הוועדות השונות הייתה מלווה באינספור חיכוכים וויכוחים.

הוויכוחים, המחקרים, הסקרים והדיונים הסוערים לגבי הכנימה המסתורית נמשכו – ובמשך הזמן הזה הלכה המגיפה והתפשטה בקצב מסחרר. כרם אחר כרם, גפנים בריאות ומשגשגות כמשו ונבלו בתוך שבועות, שורשיהן שחורים ורקובים. אלפי דונמים של יבולים ירדו לטימיון. החקלאים שתלו גפנים חדשות במקום אלה שמתו, אך גם אלה מתו בזמן קצר. יבול הענבים בצרפת צנח משנה לשנה, ושום פתרון לא נראה באופק.

עבור צרפת, היין אינו רק חלק חשוב מזהותה ומתרבותה, הוא גם משחק תפקיד חשוב בכלכלה ובתעשייה. הגפנים שנפגעו היו מטה לחמם של חקלאים רבים, חקלאים שרק לפני שנים ספורות התאוששו מפגיעתה של פטריית הקימחון (אותה הזכרתי קודם), שהביאה לכך שייבול הגפנים ב-1854 היה הייבול הקטן ביותר בצרפת בששים ושש השנים האחרונות. עבור המגדלים הקטנים, שלא היה להם הון עצמי גדול, איבוד בציר שלם היה קטסטרופלי – ורבים מהם פשטו את הרגל, עברו לגדל חיטה במקום גפנים, או מכרו את שדותיהם למגדלים עשירים וגדולים יותר. במחוזות שבהם ייצור היין היה התעשייה העיקרית, מגיפת הגפנים גרמה למשבר כלכלי חמור: עובדים רבים פוטרו, ומשכורותיהם של אלה שנותרו קוצצו בחצי. חקלאים לשעבר שכעת נותרו בלא כלום החליטו במקרים רבים להגר לארצות הברית או לאלג'יריה.

במשך שבע שנים תמימות המשיכו המומחים והמדענים להתווכח ולהתדיין בשאלת הגורם למגיפה, בעוד המשבר הכלכלי בצרפת הולך ומתעצם. לאורך שנים אלו, המשיך פרופ' ז'ול-אמיל פלנשו לחקור את הכנימה המסתורית ולעמוד על טבעה. למרות הלחץ מכיוון הקהילה המדעית, הוא נותר איתן בדעתו כי הכנימה חייבת להיות הגורם למגיפה – ואם כך הדבר, הרי שרק היכרות אינטימית עם החרק הבלתי-מוכר ומחזור החיים שלו יאפשרו לחוקרים למצוא תרופה נגדו. הוא המשיך לחקור אותה בשדה ובמעבדה, והעניק לה את השם פילוקסרה (Phylloxera)- מלטינית, 'כנימת העלים הכמושים' או 'היבשים'.

ייבוא מאמריקה

צ'ארלס ולנטיין ריילי (Riley) היה אנטמולוג אמריקני מפורסם ומוערך מאוד, שכתב שבעה ספרים מוצלחים אודות מזיקים וטפילים בענף היין. כשהגיעו לארצות הברית השמועות אודות המשבר הפוקד את תעשיית היין בצרפת, גילה בכך ריילי עניין רב, כמובן. הוא קרא את תיאורי פלנשו אודות הכנימה הצהובה והזערורית, ומשהו בתאור זה נשמע לו מוכר. אכן, לאחר בדיקה נסתבר שמספר שנים קודם לכן, ב-1856, תיאר אנטמולוג אמריקני בשם אסא פיץ' (Fitch) כנימה שחיה באזור ניו-יורק, אף היא טפיל של צמח הגפן, שהייתה דומה מאוד לפילוקסרה של פלנשו: בשני המקרים החרק המדובר היה צהבהב, אורכו כמ"מ אחד והוא חי במושבות של אלפי פרטים. ריילי כתב בחזרה לפלנשו, ושיתף אותו בחשדותיו לפיו הכנימה הצרפתית המסתורית והכנימה האמריקנית אחת הן.

על אף הדימיון החיצוני, הייתה עדיין אי-ודאות מסוימת לגבי זהותה האמתית של הכנימה הצרפתית. הכנימה שתיאר פיץ' חיה על עלי הגפן ושורשיו – בעוד הפילוקסרה הצרפתית נתגלתה אך ורק על השורשים. הבדל זה יכול להעיד, באופן עקרוני, על כך שמדובר בשני חרקים שונים בעלי דימיון חיצוני ותו לא. פלנשו לא ויתר: הוא נאחז בקצה חוט זה והלך בעקבותיו.

חמש עשרה שנים קודם לכן, כשפגעה פטריית הקימחון בכרמים, חיפשו החקלאים הצרפתים דרכים ושיטות להילחם בה. הגפן שגדלה בכרמים בצרפת הייתה ממין המכונה 'Vitis Vinifera' – 'גפן היין', או 'הגפן האירופאית'. גפן אירופית זו הייתה פגיעה לנזקי הפטריה – אך החקלאים גילו כי גפן ממין אחר בשם 'לברוסקה' (Labrusca), הגדל בצפון אמריקה, היה עמיד בפניה. מספר חקלאים צרפתיים ייבאו מצפון אמריקה גפני לברוסקה לצורך מחקר, כדי לנסות ולגלות מה מקנה להם את העמידות בפני הפטריה. בסופו של דבר לא היה בכך צורך: פיזור גפרית בקרקע, כך הסתבר, הצליח לחסל את הפטריה ולהגן על הגפן.

חיסול פטריית הקימחון הפך את הגפן הצפון-אמריקנית ללא רלוונטית. כל מומחי היין היו תמימי דעים שהיין המופק מגפנים אמריקניות גרוע ונחות בהרבה מהיין המופק מה- Vitis Vinifera האירופית, כך שלא הייתה סיבה אמתית לגדל גפנים שכאלה לאורך זמן…ובכל זאת, פה ושם היו עוד מספר חקלאים ששמרו על הגפנים המיובאות וגידלו אותן, אולי מתוך סקרנות. פלנשו פנה אל אותם חקלאים וביקש לבדוק את הגפנים האמריקניות. ואכן, על העלים של הגפנים המיובאות גילה את אותה הכנימה שתיאר אסא פיץ'. זאת ועוד, כשכשלקח פלנשו את כנימות העלים והעביר אותן באופן יזום אל שורשי גפן אירופית בריאה, חלתה זו עד מהרה והפגינה אותם התסמינים המוכרים של שורשים נפוחים, רקובים וכו'. מכאן, שלמרות שהכנימות מפגינות התנהגות שונה כשהן גדלות על גפנים אירופאיות ואמריקניות – הרי שבמידה גבוהה של ודאות מדובר בסך הכל בשני גילגולים שונים של אותה הכנימה. שינוי צורה שכזה מוכר ומקובל מאוד בעולם החרקים, שהרי חרקים רבים עוברים במהלך חייהם מביצה, לזחל ומשם לצורת החרק הבוגר. במילים אחרות, פלנשו הוכיח במידה גבוהה של ודאות את השערתו של צ'ארלס ריילי, לפיה הכנימה המסתורית שנתגלתה בצרפת – היא למעשה כנימה אמריקנית שהצליחה להסתנן בדרך כלשהי לאירופה.

חשיפת זהותה של הכנימה סיפקה לפלנשו את התחמושת שלה היה זקוק בוויכוח מול מתנגדיו. אם הפילוקסרה הצפון-אמריקנית – טפיל של צמח הגפן – הגיעה לאירופה, ובדיוק באותו הזמן פרצה מגיפה איומה שחיסלה גפנים אירופאיות – אין זו יד המקרה… ההיגיון מכתיב שהפילוקסרה היא הגורם למגיפה, ולא תוצר לוואי שלה.

אירוע מפתיע נוסף שהתרחש בערך באותו הזמן, שנת 1869, סייע אף הוא לשכנע את המתנגדים הקשוחים ביותר. לואי פושון (Faucon) היה חקלאי, ממתנגדיו הקולניים ביותר של פלנשו, שהגפנים שגידל היו כולם בשלבים שונים של גסיסה כתוצאה מהמגיפה. רצה המקרה ונהר סמוך שעלה על גדותיו הציף את הכרמים של פושון. לפושון, שהגפנים שלו היו בלאו הכי על ערש דווי, לא היה טעם להילחם בשיטפון, וחלפו כחודש ימים לפני שהמים נסוגו והכרם שב להתייבש. להפתעתו של פושון, בימים שלאחר השיטפון החלו הגפנים להתאושש ולהבריא! פושון הבין שהשיטפון הטביע והשמיד את הכנימות שעל השורשים, ושהתאוששות המפתיעה של הצמחים פירושה שהפילוקסרה הייתה אכן הגורם לממחלה. הוא שינה את דעותיו, ועבר לתמוך בפלנשו. שאר מתנגדיו של פלנשו נאלמו דום, והוויכוח בדבר הקשר שבין הפילוקסרה למגיפה נסתיים. לרוע המזל, סיום הוויכוח הזה היווה יריית הפתיחה לוויכוח חדש וסוער הרבה יותר, שאיים לפלג את תעשיית היין הצרפתית ולקרוע אותה מבפנים.

כיצד חצתה הכנימה את האוקיינוס?

לפני שאספר על הוויכוח החדש, ראוי להתעכב על שתי שאלות מעניינות שהופיעו באופן טבעי כתוצאה מתגליתו של פרופ' פלנשו. הראשונה היא – כיצד מצאה הפילוקסרה את דרכה מצפון אמריקה לאירופה, והצליחה לחצות את אלפי הקילומטרים שמפרידים בין היבשות? השנייה, מדוע פוגעת הכנימה באופן כה אנוש וקטלני בגפן האירופאית, Vitis Vinifera – אך אינה מזיקה לגפנים הצפון האמריקניות?

פרופ' ז'ול-אמיל פלנשו ערך מחקר משלו כדי לנסות ולקבוע כיצד נחתה הכנימה האמריקנית בדרום צרפת. ההשערה שהכנימה המכונפת הזעירה הצליחה לעבור את האוקיינוס האטלנטי בכוחות עצמה נפסלה על הסף: קרוב לודאי שהיא מסוגלת לרחף באוויר כמה מאות מטרים או אפילו מספר קילומטרים – אך גם רוח חזקה במיוחד לא תביא אותה רחוק כל כך… התשובה הייתה חייבת להיות, אם כן, קשורה באופן כלשהו בפעילות בני אדם. החשודים שעליהם הצביע פלנשו היו מגדלי הגפנים הצרפתיים, שבחוסר זהירותם הביאו על עצמם את אסונם.

כיום אנו מבינים את הסכנה שמציבה הגירה בלתי מפוקחת של מזיקים, טפילים וצמחי בר. האוסטרלים, למשל, למדו על בשרם עד כמה מזיקה פלישה של צמחים ובעלי חיים לסביבה אקולוגית בלתי מוגנת: הממשלה האוסטרלית מבזבזת מיליארדי דולרים בכל שנה במלחמה בשיחי בר זרים שכובשים שטחים נרחבים ביבשת, ועוד כמה מאות מיליונים במאבק נגד ארנבים ועזי-בר, שני בעלי חיים שהגיעו עם המתיישבים האירופים הראשונים, שוחררו לטבע ומאז גורמים לנזקים כבדים לחקלאות. החקלאים במאה ה-19 עדיין לא היו מודעים די הצורך לסכנה זו. הגפנים האמריקניות שהובאו לצרפת כדי לנסות ולהלחם בפטריית הקימחון עשרים שנים קודם לכן, נכנסו למדינה באופן פיראטי ולא עברו שום בקרה או הסגר ממשלתי. שניים מהמשלוחים הגדולים ביותר של גפנים מיובאות הגיעו לבורדו ולאזור נהר הריין – שם גם אירעו ההתפרצויות הגדולות ביותר של המגיפה. סביר להניח שבשורשי אותן גפנים הסתתרו ביצים של הפילוקסרה.

מעניין לציין שייבוא גפנים מצפון אמריקה לאירופה לא החל במאה ה-19: גפנים שכאלה הובאו עוד הרבה קודם. מדוע, אם כן, פרצה המגיפה לראשונה רק ב-1866? פלנשו שיער שהסיבה לכך הייתה הקדמה הטכנולוגית. בימי המפרש והרוח, חציית האוקיינוס האטלנטי ארכה חודשים ארוכים – והכנימה לא הייתה שורדת את המסע. המצאת מנוע הקיטור קיצרה את המסע לכמה שבועות ספורים – ואפשרה לפילוקסרה להגיע לחוף האירופי בחיים.

השאלה השנייה היא: מדוע פוגעת הפילוקסרה דווקא בגפנים האירופיות, ולא באמריקניות? כדי לענות על שאלה זו, כדאי להכיר את הכנימה הזעירה הזו קצת יותר לעומק – ולשם כך גייסתי לעזרתי את יפתח.

"קוראים לי יפתח מזור. ביום יום אני ביולוג, ועובד בחברת זרעים בתוך מפתח מוצרים חדשים בתחום הפרות והירקות. ובלילה, אני פודקאסטר במשרה מלאה – רבע משרה, אפשר לומר: בערך שעתיים עד שנגמרות לי העיניים…"

יפתח הוא מגיש הפודקאסט 'פה ושם בארץ ישראל'. אם לא שמעתם עדיין את 'פה ושם בארץ ישראל' – אתם מפספסים את אחת מתוכניות הרדיו הטובות ביותר שצמחו לנו כאן בשנים האחרונות, ולי יש סטנדרטים גבוהים, אתם יודעים. ביקשתי מיפתח שישים על עצמו את חליפת המעבדה של הביולוג, ויספר לנו על הפילוקסרה והאופן שבו היא פוגעת בגפן.

"דבר ראשון – מה זו כנימה, בכלל? כנימה, אם נעשה השוואה למשהו שאנחנו מכירים, היא הקרצייה של הצמח. היא נראית כמו קרצייה, אבל הרבה יותר קטנה ממנה: משהו בסביבות של חצי עד שני מ"מ. הכנימה מתיישבת על הצמח, מחדירה לתוכו את חדק המציצה שלה ומכניסה אותו בדיוק לצינור מסוים בו זורמים ה'מוטמעים', שהם תוצרי הפוטוסינתזה של הצמח, הסוכרים בעיקר. היא אפילו לא צריכה למצוץ: הלחץ הפנים-צינורי מספיק חזק כדי לדחוף את הסוכר לתוכה! וכך היא יונקת ונהנית מהסוכר של הצמח. היא בעצם טפילה.
אבל הכנימה היא לא זו שמביאה בדרך כלל למותו של הצמח. הטפילות שלה מביאה לתהליכים נוספים שמזיקים מאד לצמח. כשלכלב יש קרציה, הוא מאבד מעט דם: זה לא אידיאלי בשבילו, אבל זה לא מה שיהרוג אותו. מה שהורג את הצמח הם תוצרי הלוואי של פעילות הכנימה. פילוקסרה, מבחינה מערכתית, מסווגת כ'כנימת עלה', למרות שרוב הפגיעה שלה היא בשורש. כנימת עלה מתלבשת על העלה ומוצצת אותו: הצמח לא שמח על כך, אבל הפגיעה שלה לא נוראית.

כפי שאמרתי, הלחץ של המוטמעים בתוך הצמח הוא גדול מאד, ודוחף את הסוכר חזק מאד לתוך הכנימה. לא תמיד היא מצליחה לעכל את כל הסוכר בקצב של הזרימה. נוצר טל דבש בטוסיק שלה, שנפלט החוצה. באזורים שמוכים בכנימות אפשר לראות שבתחתית העלים ישנה שכבה מבריקה, ואם טועמים אותה – ואני טעמתי – היא גם מתוקה. על הסוכר הזה מתלבשות פטריות מסוגים שונים, שגורמות לתופעה הנקראת 'פייחת', מהמילה 'פיח'. העלה משחיר, כמו עובש שחור שעוטף אותו, וזה פוגע מאד בעלווה: העלים לא סופגים את אור השמש ולא עושים פוטוסינתזה. כך נפגעת פעילות העלה, הרבה יותר מהמציצה עצמה.

רן: וכשהכנימה תוקפת את הצמח בכמויות גדולות, זה מתחיל להיות משמעותי, אני מניח.

יפתח: נכון, הן מתרבות בקצב אדיר – במחזורים של שבועיים, לפעמים. זה יכול לחסל חלקות שלמות."

במבט לאחור, כשסוקרים את ההיסטוריה של גידול גפנים אירופיות בצפון אמריקה, אפשר היה לראות את הפילוקסרה בפעולה מאות שנים לפני פרוץ המגיפה בצרפת. במאה ה-15, למשל, ניסו מתיישבים צרפתיים בפלורידה לגדל את ה-Vitis Vinifera בכרמים החדשים שהקימו. למרות המאמצים האדירים של המתיישבים, הגפנים האירופיות נבלו תמיד ומתו בתוך שנים ספורות, ואיש לא הצליח להבין מדוע. בקרב המומחים השתרשה הסברה שכנראה האקלים והקרקע בצפון אמריקה פשוט אינם מתאימים לגידול הגפן האירופית, ואין מה לעשות בנידון. בדיעבד, קל לנחש שהפילוקסירה המקומית היא זו שהיכתה בגפנים המיובאות והשמידה אותם – אבל לזכותם של המתיישבים בפלורידה, יש לציין שקשה מאוד לאבחן את הקשר שבין הכנימה למחלה. לראייה, גם לפרופ' פלנשו ולשני עמיתיו לוועדה ב-1866 נדרשו שלושה ימים של מחקר מאומץ כדי לגלות את דבר קיומה של הכנימה. מדוע?

כפי שהסביר יפתח, כנימת הפילוקסרה מצוידת בצינור קטן שעמו היא דוקרת את שורש הגפן, וכמו יתוש המוצץ דם של בן אדם – היא יונקת את הנוזל שבתוך השורש וניזונה ממנו. כדי למנוע מהצמח לסתום את החור בשורש, הכנימה מפרישה חומר שמונע מהפצע להחלים – ודרך פצע זה חודרים אל השורשים מזיקים אחרים כגון פטריות וחיידקים שמכניעים את הצמח והורגים אותו. כשמסיימת הכנימה לינוק את כל הנוזל הזמין, היא עוזבת את השורש ועוברת אל הצמח הבא – וזו הסיבה שכאשר בודק החקלאי את שורשיו הרקובים של הצמח הגוסס, הוא אינו מוצא שם כנימות. רק כשבוחנים צמחים בריאים למראה – צמחים שעדיין לא נכנסו לשלב הסופני של המחלה – אפשר לגלות על שורשיהם את אלפי הכנימות התוקפות.

בתקופתו של פלנשו הייתה תאורית האבולוציה צעירה ובלתי מבוססת, אך כבר אז היה קל לראות כיצד ניתן להסביר בעזרתה עמידותן של הגפנים האמריקניות.

"נשאלת השאלה: מדוע דווקא הגפנים האמריקניות עמידות? מה שונה בינן ובין הגפן האירופאית?
ההבדל הוא בהסתגלות אבולוציונית של הצמח שגדל לצד הכנימה, לפעילות שלה. אם הוא לא היה מסתגל – הוא לא היה שורד, כיוון שמוצאה של הכנימה הוא, בסופו של דבר, מאמריקה. איך התרחשה הסתגלות זו? ישנן כמה השערות. המרכזית שבהן גורסת שכשיש פציעה בגפן האמריקנית, הפצע 'משתעם' (מלשון 'שעם'). דהיינו, נוצרת באזור הפציעה רקמה שעמית שמגלידה את האיזור הפגועה. השעם אוטם ומפריד את האזור הנגוע מהאזור הבריא.
הרקמה השעמית הזו קיימת גם בגפן האירופאית, אבל שם הצמח לא מספיק לייצר אותה מהר מספיק. הגפן האמריקנית למדה לייצר את הרקמה הזו מהר מאד, וגם בעובי מתאים – וכך נוצר מעין 'חיסון' כנגד תופעות הלוואי של הכנימה. דהיינו, הכנימה תהייה – זה לא שהיא נעלמת מהגפן האמריקנית – אבל תופעות הלוואי שלה יהיו פחות קיצוניות והיא לא תהרוג את הגפן."

במילים אחרות, הפילוקסרה והגפנים האמריקניות חיו זו לצד זו, בצפון אמריקה, מזה מיליוני שנים, ומנהלות מעין "ריקוד טנגו" אבולוציוני. בכל פעם שאחד מהצדדים מצליח למצוא דרך חדשה לתקוף את הצד השני ולפגוע בו, הלחץ הבלתי פוסק של הברירה הטבעית מכתיב כי הצד השני ישתכלל, ימציא הגנה חדשה ויחזיר את המלחמה בין הטפיל וטרפו בחזרה אל הסטטוס-קוו, שיווי משקל עדין שמאפשר לשני הצדדים לשרוד. ה- Vitis Vinifera האירופית, לעומת זאת, לא נתקלה בפילוקסרה בכל מהלך האבולוציה שלה – ולא פיתחה הגנות מתאימות כנגדו. כמו קבוצת כדורסל ישראלית שעולה לשחק בפעם הראשונה נגד קבוצת NBA חזקה וחוטפת על הראש – גם הגפן האירופית לא הייתה מסוגלת לתת לטפיל את אותו ה-'פייט' שנותנת לו הגפן האמריקנית.

מלחמת עולם נגד כנימה

כעת, לאחר שכולם הסכימו סוף סוף שהפילוקסרה היא הגורם למחלה הפוגעת בגפנים, אפשר היה לנסות למגר אותה. ההצפה המקרית שהצילה את הכרם של לואי פושון עוררה תקוות רבות בקרב החקלאים, אך למרות האפקטיביות המוכחת שלה – ההצפה התבררה עד מהרה כפיתרון לא מעשי. הצפת כרמים אפשרית רק באזורים שבהם נהרות זורמים קרוב לכרמים, והיא דורשת הקמת תשתית מורכבת ויקרה של תעלות הצפה וניקוז. במספר מקומות בצרפת היו תשתיות שכאלה שהונחו כבר לפני אלפיים שנה על ידי הרומאים והיו עדיין בשימוש קבוע על ידי החקלאים – אך הקמת תשתיות חדשות הייתה יקרה מדי, וגם ארכה זמן רב.

פיתרון נוסף היה שתילת גפנים על קרקע חולית. הניסיון הראה שפילוקסרה אינה אוהבת חול, ושכרמים שנטעו בקרבת הים לא סבלו מהמגיפה. כרמים חדשים אכן נשתלו במספר אזורים חוליים, אך גם הפיתרון הזה לא היה מעשי בהיקף נרחב, ממגוון סיבות. העיקרית מביניהן היא שהחול, מטבעו, דל מאוד במינרלים שהגפן זקוק להם כדי לשגשג, והחלקאים חייבים לספק את המינרלים האלה באופן מלאכותי, באמצעות דשנים מלאכותיים ויקרים יחסית. אלטרנטיבה אחרת הייתה לשאוב בוץ עתיר במינרלים מקרקעית נהרות ולכסות בעזרתו את הקרקע החולית – אך ברגע שהונח הבוץ הסמיך על הקרקע, הפילוקסרה פלשה חיש מהר אל הכרם והשמידה את הגפנים. בסיכומו של דבר, הצפה וגידול גפנים על קרקע חולית יושמו רק על כארבעה אחוזים בלבד מכלל הכרמים בצרפת.

הצורך במענה יעיל ומעשי כנגד הכנימה הפך להיות בוער יותר משנה לשנה. קצב ההתרבות של הפילוקסרה היה מדהים, עוצר נשימה ממש: כנימה נקבה שבקעה מהביצה באפריל, מסוגלת להעמיד עשרים עד שלושים מיליון (!) צאצאצים בתוך פחות מחצי שנה. הכנימות נישאו עם הרוח, או נתפסו בבגדי הפועלים ובגלגלי המכונות החקלאיות – והתפשטו בין הכרמים במהירות הבזק. בתוך שנים ספורות הפסיקה מגיפת הפילוקסרה להיות בעיה בצרפת באופן בלעדי – והפכה לבעיה כלל עולמית, כשהכנימות החלו מוצאות את דרכן לספרד, לגרמניה, לאיטליה ולמדינות נוספות. בכל מקום שבו גידלו החקלאים את ה-Vitis Vinifera האירופית – הגיעה, בסופו של דבר, גם הפילוקסרה. כן, אפילו לארץ ישראל הרחוקה והנידחת.

"גפן היין הראשון שנכנס לארץ ישראל בצורה מסודרת ותעשיית היה ב-1870, במקווה ישראל. בשנות השמונים של המאה ה-19 נכנס לתמונה הברון רוטשילד, שהיה כידוע ממוצא צרפתי: הוא עודד וסייע לאיכרים לנטוע וגדל כרמי ענבים לייצור יין. בשנת 1890-91 נתגלתה הפילוקסרה, במקביל לנטיעת הגפנים שהגיעו מאירופה. האם יש קשר? קשה להוכיח, אבל זה הגיוני.
זה הביא לקטסטרופה גדולה, בעיקר במושבות השומרון דאז – אזור חדרה, גבעת עדה וכו' – ומושבות הגליל העליון, כדוגמת ראש פינה. נגע הפילוקסרה החריב את כל הכרמים שנטעו בסיוע הברון רוטשילד."

חשוב להבין עובדה אחת מהותית וכבדת משקל. יש בעולם מאות מינים של גפנים המניבות ענבים, וכמעט מכל אחת מהן ניתן להפיק, עקרונית, יין. המרת מיץ הענבים ליין מתבצעת בעזרת שמרים הממירים את הסוכר שבמיץ לאלכוהול. תהליך ההמרה הזה רגיש בצורה בלתי רגילה ומושפע מאינספור גורמים: החל מהרכב המינרלים בקרקע, דרך האקלים שבו גדלה הגפן, הרגע המדויק שבו קוטפים את הענבים וכלה בסוג העץ שממנו עשויות החביות שבהן מתרחש תהליך ההמרה של הסוכר לאלכוהול. כל שינוי בתנאי הסביבה משנה גם את טעם היין, וזו הסיבה שייצור יין אכותי הוא עניין מורכב הדורש מומחיות גבוהה. זו גם הסיבה ששתיית יין, עבור חובביו, אינה 'סתם' צריכה של אלכוהול כדי להרגיש טוב – אלא חוויה אנינת טעם שיש מי שמשקיע בה שנים רבות כדי להיות מסוגל לחוש את ההבדלים והדקויות שבין הטעמים השונים, בדומה ליכולת להעריך ציור של אמן דגול או לזהות מגבר אודיו אכותי במיוחד. במילים אחרות, מורכבות תהליך ייצור היא זו שהופכת את היין לאומנות היחידה שאפשר גם להשתין אותה.

ה-Vitis Vinifera הוא חלק מהותי מתהליך ייצור היין: למעשה, כשאנו חושבים על יין, אנו כמעט תמיד חושבים על ה-Vitis Vinifera. הענבים שמפיקה הגפן האירופית מכילים סוכר בדיוק בשיעור המתאים, והם בעלי קליפה בדיוק בעובי הנכון, כדי לאפשר תסיסה מהירה של הסוכר לאלכוהול והפיכת המיץ ליין לפני שהוא מספיק להתקלקל. זו הסיבה לכך שכמעט כל היינות שאתם מכירים – גם האדומים וגם הלבנים, גם היבשים וגם החצי-יבשים, אלו שמבעבעים ואלו שלא – כולם מופקים מזנים שונים של אותה הגפן: Vitis Vinifera. רוב המומחים מסכימים שאין מין אחר של גפנים המתקרב לאכות היין שניתן להפיק מהגפן האירופית – ולאיש גם לא היה ספק שאם לא תימצא תרופה למגיפה, יהיה זה סופו של היין כפי שאנו מכירים אותו. דמיינו לעצמם ארכיאולוג בעוד אלפיים שנה שמתבונן בנו בהווה, קורא את הספרים שלנו וצופה בסרטים, וכמעט בכל מקום נתקל באזכור של שתיית יין. כל ארוחה רומנטית, כל חתונה, כל מפגש חברתי וכל טקס דתי: יין, יין ועוד יין. אם הארכיאולוג הזה חי בעידן שבו היין נעלם מהעולם מזה מאות שנים – מה הוא יבין ממה שהוא קורא? סביר להניח שהוא יגרד בראשו וישאל את עצמו – מה היה כל כך מיוחד בנוזל האלכוהולי הזה, שכמעט אי אפשר היה להסתדר בלעדיו במשך עשרת אלפי שנים של תרבות אנושית? האם הוא יצליח להבין את הקרבה שנוצרת בין חברים כשהכוסות נוקשות זו בזו ועושים 'לחיים'? האם הוא יתפוס מדוע לגימה של יין אדום הופכת אכילת הסטייק למהנה יותר?

בייאושם ניסו החקלאים כל פיתרון שהצליחו להעלות על הדעת. ממשלת צרפת הכריזה על פרס בסך שלוש מאות אלף פרנק למי שיצליח למצוא את תרופה למגיפה, ועדה מיוחדת בחנה כשבע מאות הצעות שונות ומשונות – למשל, לקבור קרפדות חיות באדמה מתחת לשורשים, כדי שיאכלו את הכנימות, או לפזר תרנגולות בתוך הכרמים. הוועדה פסלה יותר מחצי מההצעות שראתה בהן הזויות ומשונות מכדי שניתן יהיה להתייחס אליהן ברצינות, ורק את השאר העבירה לבחינה מעשית בשטח. בין ההצעות שאושרו היו גם פיזור קליפות שום בין הגפנים או השקייה בשתן עזים – ואם ההצעות האלה אושרו, אפשר לנחש כמה מוזרות היו ההצעות שלא אושרו…

עולם היין הצרפתי נחלק שוב לשני מחנות. מהצד האחד היו ה'כימאים', אלה שהאמינו שהפיתרון צריך להיות מציאת חומר שידביר את הפילוקסרה ויחסל אותה. מהצד השני היו ה'אמריקניסטים', שחשבו שיש לנסות ולנצל באופן כלשהו את עמידותן הטבעית של הגפנים הצפון-אמריקניות לכנימה כדי להילחם בה.

השיטה הפשוטה לנצל את עמידות הגפנים הצפון-אמריקניות היא לגדל את הגפנים האלה בכרמים, ולהפיק מהן את היין. הפילוקסרה אינו יכול לפגוע בגפנים האמריקניות – והבעיה נפתרה. אבל לזני הגפנים האמריקניות יש בעיה עם הטעים (תאים). היין שלהן לא טעים. נוסף על כך, החקלאים הצרפתים לא הכירו את הגפנים הזרות האלה ולא ידעו כיצד לגדלן: כרמים שלמים הושמדו כתוצאה משתילת זנים המעדיפים אקלים קר באזור חם ולח, ולהפך.

השיטה השנייה להעביר את התכונות הטובות של הגפנים הצפון-אמריקניות, דהיינו – העמידות בפני הפילוקסרה – אל ה-Vitis Vinifera, היא 'היברדיזציה': הרביית גפנים ממינים שונים זו עם זו. למשל, נוטלים אבקנים מגפן צפון-אמריקנית, ומעבירים אותם באופן יזום אל השחלה שבפרח של גפן אירופאית. הצאצא המתקבל – הזרע – מכיל תכונות גנטיות של שני ההורים. אבל היברדיזציה שכזו אינה עניין פשוט: קשה לשלוט על התכונות שמקבל צאצא מהוריו, והתהליך דורש כיוונון וסינון מדויק וממושך של הצמחים עד שמצליחים לאתר את השילוב הרצוי של תכונות בצמח אחד. בפועל, הגפנים שנתקבלו בעקבות היברדיזציה בין זנים אמריקניות והזן האירופי לא היו עמידות מספיק בפני הפילוקסרה מחד, וגם הפיקו יין לא מספיק מוצלח מאידך. זנים היברדיים שכאלה קיימים גם היום וזוכים להצלחה מסוימת באזורים שונים ברחבי העולם – אך ככלל, האירופים לא אהבו אותם ולא הסכימו להעמידם על השולחן.

מעבר לקשיים האובייקטיבים, הייתה סיבה עמוקה ובסיסית יותר לעובדה שחלק לא מבוטל מממגדלי הגפנים לא היו מוכנים לשקול מעבר לגידול גפנים צפון אמריקניות או היברדיזציה שלהן עם הגפן האירופית. תעשיית היין מטבעה היא תעשייה שמרנית מאוד: שיטות גידול הגפנים, תהליכי ייצור היין, ואפילו החומרים שמהם עשויות החביות שבהן הוא נשמר – כל אלה אינם משתנים לאורך מאות שנים, לעתים. ייתכן ושמרנות זו היא תוצאה טבעית של מורכבות תהליך ייצור היין והרגישות שלו לכל שינוי זעיר. ואולי הסיבה לשמרנות היא שיין הוא חלק בלתי נפרד מהתרבות הצרפתית, והצרפתים גאים מאוד בתרבותם. כך או כך, היו מגדלים רבים שלא היו מסוגלים לסבול את המחשבה שה-Vitis Vinifera, הגפן שממנו מפיקים יין מזה שבעת אלפים שנה ויותר – תפסיק להיות 'טהורה', ותכונותיה העילאיות יתערבבו עם זנים אמריקניים נחותים יותר.

מסיבה זו נשמו המגדלים ממחנה ה'כימאים' לרווחה, כשמדען בשם ברון פול תנאר (Thenard) הכריז שמצא חומר הדברה יעיל כנגד כנימת הפילוקסרה: תרכובת בשם פחמן דו-גופרתי. הפחמן הדו-גופרתי הוא נוזל שמנוני בעל ריח דוחה למדי, לא חומר שהייתם שמחים להשקות בו צמחים, כנראה, אבל הוא עשה את העבודה. הוא הדביר את הכנימה במחיר של פגיעה מסוימת, אך נסבלת, בבריאותה של הגפן. הרשויות הממשלתיות העדיפו את פיתרון ההדברה על פני ההיברדיזציה, והוציאו הנחיה שלפיה כל מגדלי הגפנים חייבים לפזר פחמן דו-גופרתי בכרמיהם על מנת להשמיד את הכנימה.

הנחיה זו התבררה כבעייתית מאוד. הפחמן הדו-גופרתי הוא חומר יקר למדי, ורק מגדלים אמידים היו מסוגלים לממן את קנייתו. ההחלטה לחייב את החקלאים להשתמש בחומר ההדברה פגעה במיוחד בחקלאים הקטנים שההרס שזרעה מגיפת הפילוקסרה שאבה מהם בלאו הכי את מעט המשאבים הכלכליים שהיו להם. המתיחות שבין המגדלים העניים למגדלים העשירים הפכה לאיבה גלויה, ו'מלחמת המעמדות' התדרדרה להפגנות ומהומות של המגדלים הקטנים – במיוחד במחוז בורגונדי, שם היה שיעור גבוה במיוחד של מגדלים דלי אמצעים. גם מי שלא יצאו לרחובות להפגין, לא בהכרח צייתו להנחיות, וחלק מהחקלאים הזעירים המשיכו בכל זאת להבריח בסתר זני גפן אמריקנים עמידים, לגדל אותם ולהפיק מהם יין באיכות נמוכה כדי להמשיך ולהתפרנס. הייבוא הפיראטי הכניס לצרפת כנימות חדשות, ופעל כנגד מאמצי ההדברה הנואשים.

הרכבה

היה פיתרון אפשרי נוסף לבעיית הפילוקסרה – פיתרון שאיש לא שש לאמץ: 'הרכבה'. בעולם החקלאות, הרכבה היא פעולת חיבור חלק צמח ממין אחד, על גבי ענף או גזע של צמח ממין אחר, מאותה המשפחה. למעשה, מדובר ב 'ניתוח' השתלה: החקלאי יוצר חתך בצמח שיהיה הבסיס – ה'כנה' – ומחדיר לתוכו את הענף של הצמח המולבש – 'הרוכב'. הכנה והרוכב מתמזגים ומתאחדים, ויוצרים צמח חדש בעל תכונות משולבות: הפרי שעל הענפים הוא בעל תכונות הצמח הרוכב, בעוד שהשורשים מתנהגים בהתאם לתכונותיה של הכנה.

בשנת 1870 הציעו זוג מגדלי גפנים צרפתיים – ליאו לאלימן (Laliman) וגאסטון באזיל (Bazille) – חקלאים שהיו מנוסים בגידול גפנים אמריקניות, לנסות ולהרכיב את הגפן האירופית על שורשים של גפנים מיובאות. ההיגיון בהצעה זו ברור: הרכבת ענפי הגפן האירופית על גבי שורשים אמריקניים תיצור גפן שתהיה עמידה בפני הפילוקסרה מחד, ותמשיך להניב ענבים מצוינים ליין מאידך. למרות פוטנציאל ההרכבה המבטיח, המגדלים הצרפתיים לא קיבלו אותה בזרועות פתוחות, בעיקר כיוון שהרכבה מוצלחת דרשה היכרות טובה עם הגפנים האמריקניות ועם תנאי הגידול המתאימים להן – וגם אז, עדיין מדובר בתהליך מורכב ומאתגר: יש למצוא את השורשים בעלי התכונות המתאימות, המוכנות לקבל בשמחה את ענף הגפן האירופית, ולקוות שהצמח המורכב ימשיך להפיק ענבים איכותיים.

תהליך מציאת זנים מתאימים של גפנים אמריקניות והרכבת Vitis Vinifera עליהן ארך שנים רבות, והיה מלווה בכשלונות רבים. כשפרצה מגיפת הפילוקסרה לראשונה, הצרפתים לא הכירו כמעט בכלל את הגפנים הצפון אמריקניות. הם התייחסו אליהן פחות או יותר כמו שאוהדי כדורגל של קבוצות בליגת העל מביטים על קבוצות מליגה ג': יודעים שיש משהו כזה אי שם, ויודעים שהוא לא טוב – וזהו, פחות או יותר. עמידותן של הגפנים האמריקניות בפני הפילוקסרה שינתה את הגישה הזו. חקלאים רבים יותר ויותר למדו להכיר את הגפנים הללו ולעבוד איתן. במקביל, הממשלה הצרפתית מימנה מחקר אקדמאי מקיף שקיטלג את זני הגפן האמריקניים וסיווג אותם, כדי ליצור שפה משותפת בין החקלאים שתאפשר להם לעבוד עם גפנים אלה. גם פרופ' ז'ול-אמיל פלנשו, מיודענו, היה שייך מלכתחילה למחנה האמריקניסטי והאמין בפוטנציאל שילוב גפנים בעלות תכונות משלימות. הוא הפליג לארה"ב שם פגש את האנטמולוג צ'ארלס ריילי ולמד ממנו על הפילוקסרה בפרט ועל מזיקים וטפילים של גפנים אמריקניות בכלל.

סך כל הידע שנצבר במשך עשרים שנה, דור שלם של מאבק בפילוקסרה, הבשיל בסופו של עניין לכדי הרכבה מוצלחת של גפן אירופית על פני כנה של שורשי גפן אמריקנית. האמריקניסטים הצליחו להוכיח, הלכה למעשה, שהם מסוגלים לשלב בין הגפנים השונות מבלי לפגוע באכות היין המופק מהענבים. הצלחה זו, בשילוב הקשיים הכלכליים והחברתיים שעוררה ההדברה באמצעות הפחמן הדו-גופרתי, שיכנעה לבסוף את הרשויות שהרכבה היא הפיתרון למגיפת הפילוקסרה. החל מ-1890 פתחו הצרפתים במבצע אדיר, בהקף שבמבט מרחוק קשה להעריך את ממדיו לאשורן: הם עקרו כל אחת ואחת מהכרמים שבצרפת, והחליפו כל גפן בגפן חדשה המורכבת על כנה אמריקנית. נדרשו לצרפתים כעשר שנים תמימות להשלים את המהלך המונומנטלי הזה. בספרד, באיטליה ובפורטוגל – שגם בהן הושמדו כרמים בהיקף של עשרות אלפי דונמים – מיהרו לאמץ את הפתרון הצרפתי גם. לכל אורך המחצית הראשונה של המאה העשרים הופיעו התפרצויות של הפילוקסרה כמעט בכל מקום בעולם, והכריחו את כל החקלאים – מאוסטרליה ועד יוון – לעקור את הגפנים הישנות ולשתול במקומן גפנים מורכבות. כיום, פרט למספר זעום יחסית של מקומות, כל הגפנים האירופיות בעולם – גפנים המיועדות לייצור מסחרי של יין – מורכבות על שורשים של גפנים צפון-אמריקניים, וכמעט שאין יותר גפנים אירופאיות השתולות על שורשיהן שלהן. רק המהלך הכלל עולמי הגורף הזה הצליח, סוף סוף, לפתור את בעיית הפילוקסרה אחת ולתמיד.

ההשפעה על תעשיית היין

לכשנתפזרה עננת הקרב, אפשר היה לראות עד כמה שינתה הכנימה הקטנה והצהבהבה את צרפת ואת עולם היין בכלל. כתוצאה מהמגפה כשליש מהכרמים בצרפת נעלמו, תעשיית היין בבורדו נכחדה כמעט לגמרי, והעיר מרסיי הכפילה את אוכלוסייתה, בעיקר בשל הגירת חקלאים לשעבר מהספר אל העיר. רבים אחרים היגרו אל אלג'יר ותוניסיה. הנזק הכלכלי שגרמה הכנימה לצרפת מוערך בכעשרה מיליארד פרנק – לשם השוואה, מדובר בעלות כפולה מעלות המלחמה מול פרוסיה, כמה שנים קודם לכן. גם תעשיית היננות הישנה שינתה את פניה מהקצה לקצה, וכיום היא שמרנית הרבה פחות ומתקדמת טכנולוגית הרבה יותר מכפי שהייתה לפני מגפת הפילוקסרה.

אגב, ליאו ללימן, אחד מהמגדלים שהציעו לראשונה את ההרכבה כפתרון למגיפת הפילוקסרה, דרש מהממשלה הצרפתית לקבל פרס על סך שלוש מאות אלף הפרנק שהובטח למי שימצא תרופה למגיפה. הממשלה הצרפתית סירבה להעניק לו את הפרס, בטענה כי הפתרון שלו בסך הכל מונע השמדת הגפנים – אך אינו משמיד או ממגר את הכנימה עצמה. יש מי שטוענים שהתפלפלות הזו נבעה מכך שרבים בצרפת חשדו בללימן שהמומחיות שלו בגידול גפנים אמריקניות מקורה בייבוא בלתי חוקי של גפנים כאלה לצרפת, ושאולי ללימן עצמו הוא אחד המגדלים שגרם למגיפה מלכתחילה… בסופו של דבר, איש לא קיבל את הפרס הגדול.

בקרב חובבי היין המושבעים של ימינו ישנה סקרנות עזה לגבי טבעם של היינות שיוצרו לפני המגיפה, מהגפנים הישנות ובשיטות הישנות. רוב המומחים יגידו לכם שזו שטות גמורה: אין שום הבדל משמעותי בטעם או בריח בין יינות מלפני המגיפה, ויינות המופקים מגפנים מורכבות. הענבים, הם אומרים, הם אותם הענבים. ובכל זאת, יש מי שטוענים שמשהו מהשפעת השורשים של הגפנים האמריקניות חדר אל הגפן האירופית, ושהטעם של היין לעולם לא יהיה אותו הטעם 'של פעם'. כאמור, רק במספר זעום יחסית של כרמים גדלים עדיין גפנים אירופיות מקוריות, שנשתלו עוד לפני 1850 על שורשיהן שלהן. במונטלצי'נו (Montalcino) שבאיטליה, למשל, ישנו כרם קטן בן למעלה ממאה וחמישים שנה, שמסיבה לא ידועה הצליח לחמוק מאימת הפילוקסרה. ליינות המופקים מהכרם במונטלצי'נו יש מעריצים מושבעים, ביניהם מבקר יין שכתב בשנת 1987 שלשתות אותם זה כמו "להקשיב לארץ שרה ברקיע." יין אחר, שמפניה צרפתית מכרם ששרדה אף היא את המגפה, נמכר כיום בכמעט שלושת אלפים שקלים לבקבוק בודד.

מה צופן העתיד לתעשיית היין? נכון להיום, אנחנו והכנימה נמצאים בתיקו. ההרכבה על שורשים אמריקניות מאפשרת לנו להמשיך ולהפיק יינות אכותים ללא חשש, אך מדי פעם בפעם מזכירה לנו הפילוקסרה שהיא עדיין איתנו: חבויה עמוק באדמה, בין השורשים, אבל חיה ובועטת. בארה"ב, למשל, התפרצה מגיפת פילוקסרה בשנות השבעים והשמונים של המאה העשרים והשמידה אלפי דונמים של גפנים. גפנים אלה אמנם הורכבו על שורשים שהיו אמורים להיות עמידים לפילוקסרה, אך בדיעבד מסתדר שעמידותם לא הייתה גבוהה מספיק. במשך עשרות שנים הצליחו הגפנים הללו לעמוד בפני הכנימה – אך נראה שלחצי הברירה הטבעית אפשרו לפילוקסרה להשתנות ולהתגבר על עמידות חלקית זו. לא סביר להניח שמחר בבוקר נקום ונגלה שמוטציה אקראית ודרמטית מאפשרת לפילוקסרה להשמיד גם גפנים מורכבות – אבל התפרצות טראומתית הזו מזכירה לנו שלמרות שאנו נמצאים כעת בסוג של 'שיווי משקל' מול הפילוקסרה, הטבע הוא מערכת דינמית המשתנה ללא הרף ואסור לנו לקחת אותו כמובן מאליו. אז בפעם הבאה שמישהו מוזג לכם כוס יין – קחו כמה שניות להריח אותו, לטעום אותו ולהעריך אותו. מי יודע, יכול להיות שזו הכוס האחרונה.

אה – ומה לגבי בקבוק היין שנתן לי הסקיפר, אתם שואלים – בקבוק היין ששמרתי ליום שבו נצליח לפגוע בסירת מחבלים? ובכן, דבור היא ספינה קטנה, ואפילו למפקד יש רק ארון קטן שבו הוא יכול לשים את הפריטים האישיים שלו. שמתי את הבקבוק בארון, ושכחתי ממנו. לא חשבתי לעטוף אותו בקלקר או בריפוד אחר כלשהו. הייתה אזעקה. יצאנו לים. הגלים סערו והספינה קפצה ונחבטה. כשחזרנו לחוף פתחתי את הארון, ומצאתי את הבקבוק שבור לרסיסים. במשך חודשים ארוכים לאחר מכן המדים שלי, המצעים שלי ואפילו המגבות שלי היו כולם ספוגים בניחוח נפלא של מרלו, שאני בטוח שאם הייתי שותה אותו היה גורם גם לי לשמוע את הארץ שרה ברקיע. במקום זאת, הריח רק הזכיר לי בכל רגע ורגע, שאני אידיוט.

יצירות אשר הושמעו בפרק:

https://soundcloud.com/cody-aldrich/full-tango

https://soundcloud.com/davedorgan/ambient-jazz-in-3-4-disquiet0126-nolaremetered

https://soundcloud.com/stevenobrien/slow-jazz-piece

ביבליוגרפיה:

https://books.google.co.il/books?id=f_unBQAAQBAJ&pg=PA113&lpg=PA113&dq=asa+fitch+wine+blight&source=bl&ots=M0YGhhn9Go&sig=TE8m9In1nWFXCX-Gix7-GRP8Y2Q&hl=en&sa=X&ei=1kQ1VYuQEZHWaoTugbAI&ved=0CBwQ6AEwAA#v=onepage&q=asa%20fitch%20wine%20blight&f=false

http://www.washacadsci.org/Journal/Journalarticles/V.90-1-Adding%20a%20Bit%20of%20Scientific%20Rigor%20to%20the%20Art%20of%20Finding%20and%20Appreciating%20Fine%20Wine.Kenneth%20J.%20Haapala.pdf

http://cas.umkc.edu/philosophy/gale/proofs.pdf

http://wampumkeeper.com/wineblight.html

http://www.grape-man.com/articles.asp?NavigationID=197&ContentID=316

http://www.wineroute.co.il/?tree=rightmenu&item=519&theme=he-il

https://books.google.co.il/books?id=hOsq8AXT3CAC&pg=PA36&lpg=PA36&dq=Phylloxera+blight&source=bl&ots=3-lvFCo2Bj&sig=dAITe6o1GdJD92MQnXj77YtKkGw&hl=en&sa=X&ei=WpwZVb_5D4nUao3agtgO&ved=0CEoQ6AEwCTgK#v=onepage&q&f=false

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pmc/articles/PMC2826248/