מלחמת העצמאות, חלק ב'

כתב: רן לוי

הליגה הערבית נוסדה במרץ 1945, לקראת סוף מלחמת העולם השנייה, כדי להוות מסגרת לשיתוף פעולה בין המדינות הערביות העצמאיות שזה עתה נולדו. היוזמה להקמת הארגון הגיעה ממצרים - אולם גם בריטניה הייתה שותפה שקטה מאחורי הקלעים. לבריטים, שעדיין שלטו בחלקים נרחבים מהמזרח התיכון, היה אינטרס ברור לקדם מסגרת שתשמור על הסדר האזורי ותסייע להם להמשיך ולהשפיע על המדינות הערביות הצעירות.

כמעט מראשיתה הפכה הליגה הערבית לגורם מרכזי בתיאום המאבק הערבי בציונות. סוגיות כמו עצירת העלייה היהודית, מניעת רכישת קרקעות על ידי יהודים והגברת הלחץ הפוליטי והצבאי על בריטניה ועל היישוב העברי היו נוכחות מאוד בדיוניה. כך, למשל, נכתב בהצהרה שפרסמה הליגה ב-1946:

"המצב בפלשתינה מתפתח לקראת התנגשות חריפה בשל קיום הארגון הצבאי הציוני והארגונים הטרוריסטים ולנוכח הרגלם של הציונים להשתמש בכוח להשגת מטרותיהם. [...] כתוצאה מכך עלולה לבוא התנגשות שתעמיד את מדינות ערב במצב עדין ביותר, מאחר שהן לא תוכלנה למנוע את התערבות בני עמיהן לעזרת אחיהם בפלשתינה בכל האמצעים – בכסף, בנשק ובכוח אדם."

זה היה הרקע להקמתו של "צבא ההצלה": כוח צבאי בלתי סדיר שהוקם ומומן על ידי הליגה הערבית ומנה כ-5,000 לוחמים, רובם מתנדבים ממדינות ערב השונות: סוריה, עיראק, לבנון ועוד. לצד הלוחמים הבלתי סדירים כללו שורותיו של צבא ההצלה גם קצינים מקצועיים שחלקם הגיעו מהצבאות הסדירים של מדינות ערב. את מטרתו המוצהרת של צבא ההצלה אפשר היה להסיק בקלות מתוך סמלו: פגיון נעוץ בתוך מגן דוד.

בראש צבא ההצלה עמד פאוזי אל-קאוקג'י: קצין לבנוני שרכש את השכלתו הצבאית בצבא העות'מאני, ולאחר מלחמת העולם הראשונה הצטרף למרד הערבי נגד השלטון הצרפתי בסוריה. ב-1936, כשפרץ המרד הערבי הגדול בארץ ישראל, עמד קאוקג'י בראש כוחות מתנדבים מסוריה ועיראק שהגיעו לסייע לערביי הארץ. הצטרפותו של קאוקג'י למאבק נגד הממשלה הבריטית עוררה תקוות גדולות בקרב הכנופיות המקומיות - אבל התקוות הללו נכזבו חיש מהר: כוחותיו של קאוקג'י ספגו מפלות קשות בקרבות נגד הבריטים, והוא נאלץ לברוח מהארץ בתוך מספר חודשים. כעת, בשנת 1947, שב פאוזי אל-קאוקג'י לזירה הפלסטינית – הפעם כמפקד כוח צבאי מאורגן יותר, בתקווה להשיג את מה שנכשל בו עשור קודם לכן: חיסול היישוב היהודי בכוח הזרוע.

מלחמת אזרחים

מיד לאחר הכרזת עצרת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947 על תוכנית החלוקה, פרצה בארץ מלחמת אזרחים בין היישוב היהודי לאוכלוסייה הערבית המקומית. ביפו ירו צלפים ערבים על עוברי אורח יהודים, ובערים המעורבות כמו ירושלים, חיפה, צפת וטבריה, נבזזו והוצתו חנויות יהודיות. כנופיות ערביות חמושות פשטו על יישובים יהודיים מבודדים וחסמו צירי תנועה מרכזיים בכל רחבי הארץ. באזור ירושלים החל 'צבא הג'יהאד הקדוש', ארגון שמנה כשלושת אלפים לוחמים מקומיים בפיקודו של עבד אל-קאדר אל-חוסייני - בן דודו של המופתי הירושלמי - לתקוף שיירות שהעבירו אספקה לאוכלוסייה היהודית בעיר.

שבועות ספורים לאחר מכן, בינואר 1948, חדרו לארץ גם כוחותיו של צבא ההצלה: שמונה גדודים שהיו מצוידים בתותחים, מקלעים ושיריוניות – עודפי ציוד צבאי ממלחמת העולם השנייה. הבריטים אפשרו לכוחותיו של קאוקג'י להיכנס לארץ ללא הפרעה אחרי שזה התחייב בפניהם שצבאו יפעל אך ורק להגנה על כפרים ערביים - הבטחה שמן הסתם מעולם לא התכוון לקיים. חלק מגדודי צבא ההצלה ירדו דרומה לאזור השרון וירושלים, אבל רובם נותרו באזור הגליל. בעשרים בינואר תקף אחד הגדודים את קיבוץ יחיעם, שאל שורות מגיניו צורפו מחלקה מהפלמ"ח וכיתה של חטיבת 'לבנוני': המתקפה נהדפה במחיר של שבעה הרוגים. שלושה שבועות לאחר מכן תקף גדוד אחר צבא ההצלה את קיבוץ טירת צבי שבעמק בית שאן: גם ההתקפה הזו נהדפה בקושי רב על ידי אנשי הקיבוץ ותגבורת של הפלמ"ח וחטיבת גולני.

הנהגת היישוב היהודי מצאה את עצמה במצב מאתגר במיוחד. הבריטים, שהיו עסוקים בהיערכות לעזיבה של ארץ ישראל, לא גילו כל נכונות להגן על היישובים היהודיים מפני התקפות ערביות - אבל במקביל גם לא אפשרו לכוחות ההגנה לפעול בחופשיות. זיכרון 'השבת השחורה', שבה פשטו הבריטים על ישובים רבים, עצרו אלפי לוחמים והחרימו כלי נשק, היה עדיין טרי במוחם של ראשי היישוב: איש לא רצה לסכן את הנשק הדל שעמד לרשות היישוב היהודי בכך שייתפס על ידי הבריטים.

והייתה עוד בעיה. כבר מהרגע הראשון החליטה הנהגת היישוב - בהובלתו העיקשת של דוד בן גוריון - שלא לפנות ולו ישוב יהודי אחד, מבודד ככל שיהיה. היה הרבה הגיון בהחלטה הזו: בן גוריון וחבריו ידעו היטב שקווי הגבול ששורטטו בהחלטת האו"ם מכ"ט בנובמבר שווים כקליפת השום, ושגבולותיה האמיתיים של מדינת ישראל העתידית ייקבעו על פי המצב בשטח - דהיינו, על פי מיקום של הישובים היהודיים בפועל - ומכאן שכל ישוב שיפונה מצמצם את שטחה של המדינה שבדרך. בנוסף, לנטישה של ישובים עשויה להיות השפעה מוראלית הרסנית על הציבור ויכולת העמידה שלו. בן גוריון היה נחרץ: כשהועלתה הצעה באחת הישיבות לפנות את גוש עציון המבודד מדרום לירושלים, הוא הרים את קולו - 'לא נפנה ישוב עברי!' - ואז פיזר את הישיבה בזעם.

אבל ההחלטה שלא לפנות ישובים מרוחקים יצרה מצב בעייתי מאוד עבור ראשי ההגנה. הפלמ"ח, הכוח הצבאי המגויס של ההגנה, מנה עם פרוץ הקרבות כשלושת אלפים איש בלבד, שלצידם עמדו כמה מאות לוחמי אצ"ל ולח"י, ועוד כאלפיים אנשי משטרת היישובים העבריים: כוח שאמנם היה באופן רשמי תחת פיקודו של השלטון הבריטי - אבל בפועל סר למרותה של ההגנה. כוח האדם המוגבל הזה  נמתח עד הקצה בשל הכורח להגן על יישובים מבודדים כדוגמת יחיעם וטירת צבי, ולמפקדת ההגנה כמעט ולא היו כוחות עתודה כדי ליזום פעולות התקפיות.

מכיוון שכך, בחרה הנהגת היישוב באסטרטגיה של מגננה: בערים הגדולות הוקמו יחידות מתנדבים, מעין משמר אזרחי, שהועסקו בשמירה במחסומים וסיוע בהקמת גדרות וביצורים. כוחות הפלמ"ח ליוו שיירות של משאיות ואוטובוסים משוריינים שהובילו אספקה אל ישובים מבודדים שהיו מוקפים בביצורים ובונקרים.

אסטרטגיית ההגנה הזו שיחקה היטב לידיהם של הערבים: היא איפשרה להם לבחור את המקום והזמן שבו יתקפו, ולמרות שגם לרשותם לא עמדו לוחמים רבים - הם בכל זאת היו מסוגלים לרכז את המאמץ הצבאי וליצור עדיפות מקומית על פני כוחות ההגנה. המקום שבו באה לידי ביטוי הנחיתות הזו של כוחות היישוב באופן הברור והחריף ביותר היו שיירות האספקה ליישובים הנצורים. התוקפים הערבים היו חופשיים למצוא עיקולים או עליות לאורך הדרך שבהן נאלצו המשאיות להאט, ושם הם הניחו מחסומים ומוקשים. אפילו כוח ערבי קטן יחסית שהיה ממוקם בעמדת אש נוחה מאחורי מחסה היה מסוגל לבלום שיירה משמעותית, וגם כוחות ליווי גדולים שהיו מצויידים במקלעים לא הצליחו לשנות את מאזן הכוחות הזה באופן משמעותי.

לכל אורך שלושת החודשים הראשונים של 1948 הותקפו עוד ועוד שיירות אספקה ליישובים היהודיים, עד שבחודש מרץ הגיעו הדברים לכדי משבר של ממש.

שיירת נבי דניאל

'גוש עציון' הוא הכינוי שניתן לקבוצה של ארבעה ישובים מדרום לירושלים, שנותרו מחוץ לגבולות המדינה בתוכנית החלוקה של האו"ם. הכביש היחיד שחיבר בין הגוש ובין הישובים היהודיים שמחוצה לו היה נתון כולו לשליטה ערבית. בינואר 1948 תקפו אנשי צבא הג'יהאד הקדוש את הגוש: ההתקפה נהדפה בקושי רב ובמחיר של שלושה הרוגים. מחלקה בת ל"ה לוחמים - שלושים וחמישה איש - שיצאה רגלית כדי לתגבר את מגיני הגוש, נתגלתה בעת שעשתה את דרכה אליו, כותרה על ידי המון ערבי וכל חבריה נהרגו.

חודשיים לאחר מכן, בעשרים ושישה במרץ, התארגנה בירושלים שיירת אספקה גדולה במיוחד עבור גוש עציון: שלושים ושבע משאיות, ארבעה אוטובוסים וארבעה עשר משוריינים שהובילו מאה ועשרים טון של מזון וציוד, וכמאה וחמישים לוחמים. מכיוון שהדרך אל הגוש סבלה מהתקפות בלתי פוסקות, צבי זמיר, מפקד השיירה, תכנן לצאת לדרך בשעות הלילה ולחזור לירושלים עוד באותו הבוקר כדי להפתיע את הכנופיות הערביות ולמנוע מהן להספיק ולהתארגן כדי לתקוף אותה.

אבל שיירה כה גדולה הייתה אתגר ארגוני לא פשוט, והיציאה מירושלים התעכבה בארבע שעות תמימות: רק בשמונה בבוקר יצאו הרכבים לדרכם, באור יום מלא. למרות העיכוב, ההפתעה נשמרה והשיירה הגיעה לגוש עציון שעה וחצי מאוחר יותר ללא הפרעות. הציוד עבור הגוש נפרק, וציוד שהיה אמור לחזור עם השיירה לירושלים הועמס עליה - אבל שוב חל עיכוב בלתי צפוי, הפעם של שעתיים וחצי. בינתיים פשטה השמועה על השיירה הגדולה בין הכפרים הסמוכים, ומאות לוחמים חמושים החלו להתאסף. מחסומים הונחו על הכביש בדרך חזרה לירושלים.

אנשי השיירה היו מוכנים להתפתחות הזו: אל השיירה צורף מבעוד מועד משוריין מיוחד שעל חרטומו הותקנה מסגרת מתכת כדי לדחוף ולפרוץ מחסומי אבנים. מי שפיקד על המשוריין פורץ המחסומים היה זרובבל הורביץ, לוחם פלמ"ח שגם היה זה שפיתח את מתקן הפריצה.

השיירה יצאה לדרכה, כשהמשוריין פורץ המחסומים בפיקודו של הורביץ מוביל בראש. בתוך זמן קצר נתקלו במחסום הראשון - אך מתקן הפלדה עשה את עבודתו ופרץ אותו ללא קושי. זמן מה אחריו נתגלה מחסום שני, וגם הוא נפרץ בקלות - וכך גם במחסום השלישי, הרביעי, החמישי והשישי.

אבל המחסום השביעי בו נתקלה השיירה, שני קילומטרים מדרום לבית לחם - היה גדול ועיקש יותר, ואותו כבר לא הצליח המשוריין של הורביץ' לפרוץ. הערבים, שהמתינו בדיוק לרגע הזה, פתחו באש על פורץ המחסומים - שהתדרדר אל תעלה בצידי הכביש.

צבי זמיר, מפקד השיירה, הבחין בצרה אליה נקלע המשוריין המוביל ופקד על שאר הרכבים להסתובב ולשוב אל הגוש - אבל רק עשרה רכבים הצליחו לעשות כן לפני שהתוקפים הערבים הצליחו לפרוס חוט תיל עבה לאורך הכביש ולחסום את הדרך חזרה.

השיירה הלכודה הייתה נתונה בצרות צרורות. המשוריין של זרובבל הורוביץ היה נתון תחת אש תופת מכל עבריו, ולא ניתן היה להגיע אליו. שאר מאה ושמונים הלוחמים שירדו מהמשאיות מצאו את דרכם אל בית ערבי שעמד בצד הדרך והתבצרו בו, כאשר מאות לוחמים ערבים מקיפים אותם מכל הכיוונים.

הורביץ ואנשיו המשיכו לירות על מי מבין הערבים שניסה להתקרב אל הרכב שלהם, אבל לקראת השעה שש וחצי בערב יודו על הרכב מספר בקבוקי תבערה שהתלקחו והרכב החל לבעור. הורביץ ואחד הלוחמים ניסו לכבות את האש ללא הצלחה, ומשראה הורביץ שהמצב אבוד הוא הורה לשלושת הלוחמים שלצידו לנטוש את הרכב ולברוח, בעוד שהוא יישאר עם הפצועים שלא היו מסוגלים לזוז ויחפה על נסיגתם. הלוחמים הפצירו בהורביץ, שלא היה פצוע, שיצטרף אליהם - אבל הוא סירב. שלושת הלוחמים יצאו אל התעלה והצליחו להסתנן בחזרה אל הכוח המרכזי, בעוד שהורוביץ המשיך להמטיר אש על התוקפים הערבים.

לבסוף הצליחו מספר תוקפים להתקרב אל המשוריין, ופתחו את דלתו. זו הייתה טעות. הורוביץ מילכד את הדלת, ופוצץ את המשוריין עליו, על הפצועים שנותרו בו והערבים שהקיפו את הרכב. על מעשה ההקרבה הזה זכה הורוביץ, לאחר מותו, באות גיבור ישראל.

בינתיים, מצבם של מאה ושמונים הלוחמים הנצורים בבית הקטן הלך ונעשה נואש יותר. הצפיפות בבית הקשתה עליהם להתגונן, ומצבם של הפצועים התדרדר משעה לשעה. כך תיארה את המצב הדסה אביגדורי אבידוב, אחת מלוחמות הפלמ"ח שהשתתפו בקרב.

"הצליפות לתוך החדר הלכו ורבו, כדורים חדרו ומספר הפצועים הלך וגדל. כדור שחדר פנימה היה גורם לבהלה. כל אחד דימה בנפשו, כי המקום בו יושב רעהו בטוח יותר, ושאף להחליף את מקומו. הפצועים קשה הרגישו רע ולא היה לנו מים לנקות את פצעיהם ולהרטיב את שפתיהם… הצליפות נעשו פראיות יותר ויותר. במעבר בין שני החדרים נפצע אחד הנהגים ברקתו… הוא מת במקום…"

יגאל אלון, מפקד הפלמ"ח, סייר מעל השטח במטוס קל והבין שהמצב אבוד. הוא נחת במנחת הקטן של גוש עציון והחליט לפנות את הבריטים לסיוע. לכולם היה ברור שמשמעותה של ההחלטה הזו הוא אובדן כמעט ודאי של כל הנשק והציוד שהיו בידי הלוחמים - אבל חייהם של עשרות הלוחמים היו יקרים יותר. ואכן, בהתערבותם של הבריטים הוסכם על פינוי מסודר של הלוחמים הנצורים, בעוד שכל הנשק והציוד - המשוריינים, מכונות היריה ותתי המקלע - נמסר לערבים.

שיירת נבי דניאל, כפי שהיא מכונה, הייתה אחת התבוסות האיומות של היישוב היהודי במלחמת האזרחים שקדמה להקמת המדינה. חמישה עשר לוחמים נהרגו, ארבעים ואחת כלי רכב אבדו - ואיתם כמעט כל הנשק שהיה אמור לשמש לאבטחת הדרך לירושלים בשיירות הבאות. לא פחות חשוב, גוש עציון עצמו נותר מכותר ומנותק משאר היישוב.

האסון של שיירת נבי דניאל היה רק אחד מתוך שרשרת של תבוסות דומות שפקדו עוד שיירות אספקה באותו החודש: שיירות לקיבוץ חולדה, הר הצופים, עטרות ויחיעם שכולן סבלו אבידות  נוראיות: ארבע מאות לוחמים שאיבדו את חייהם, מהם שישים בשבוע האחרון של מרץ לבדו.

תוכנית ד'

למשבר השיירות של מרץ 1948 הייתה השפעה הרסנית לא רק על המורל ורוח הלחימה של היישוב היהודי - אלא גם על המאמצים הדיפלומטיים לקראת הכרזתה של המדינה היהודית החדשה. מטרתם המוצהרת של הכוחות הערביים הייתה להראות לעולם שיישום החלטת החלוקה אינו אפשרי במציאות - והתבוסות שספג היישוב אכן גרמו לרבים בעולם להטיל ספק ביכולתו של היישוב היהודי להגן על עצמו. השינוי החד ביותר התרחש במדיניותה של ארצות הברית, שעד אותו הרגע תמכה ברעיון החלוקה - אבל בעקבות המשבר נסוגה מתמיכתה והעלתה במועצת הביטחון הצעה להקפיא את תוכנית החלוקה ולהחיל בארץ ישראל משטר נאמנות זמני עד שתחול רגיעה בסכסוך.

בן גוריון ועמיתיו בהנהגת היישוב הבינו שאסטרטגיית המגננה שאימצו לאחר ההכרזה בכ"ט בנובמבר מיצתה את עצמה, והורו למפקדת ההגנה להכין תוכניות התקפיות יותר. התוצאה הייתה "תוכנית ד'": תוכנית אסטרטגית שמטרתה הייתה השתלטות על כל השטח שהוקצה למדינה היהודית בתוכנית החלוקה של האו"ם - ובנוסף, על גושי ההתיישבות שמחוץ לגבולות אלה. התוכנית כללה גם השתלטות על כפרים ערביים כדי לבסס רצף טריטוריאלי יהודי, והשתלטות על עורקי תחבורה ראשיים. סייעה לתוכנית ד' העובדה שבחודשים מרץ ואפריל הבריטים כבר התקדמו מאוד בתוכניות העזיבה שלהם את ארץ ישראל, ופינו לא מעט מחנות צבא ותחנות משטרה - עובדה שהקלה על אנשי ההגנה שכעת היו מסוגלים לנוע באזורים רבים בארץ ללא הפרעה.

בן גוריון האמין שהסכנה הגדולה ביותר ליישוב הייתה זו שנשקפה כתוצאה מניתוק הדרך לירושלים. כך כתב בן גוריון ביומנו:

״כרגע יש שאלה אחת בוערת – והיא המלחמה על תחבורת ירושלים, וכוח האדם שיגאל (ידין) מכין – 500–400 אינו מספיק. זוהי עכשיו המלחמה המכרעת, נפילת ירושלים העברית עלולה להיות מכת מוות ליישוב, והערבים מבינים זאת, וירכזו הרבה כוחות לניתוק התחבורה."

מכיוון שכך, הפעולה ההתקפית הראשונה של ההגנה במסגרת תוכנית ד' - מבצע "נחשון" שמה - נועדה להבטיח את מעבר שיירות האספקה לירושלים באמצעות השתלטות על אותם אזורים שבהם פעלו הכנופיות שארבו לשיירות. בן גוריון הורה להגנה להקצות לטובת מבצע נחשון כוחות בהיקף של 1500 לוחמים לפחות. היה זה הימור משמעותי: כמות כזו של חיילים הכריחה את פיקוד ההגנה להסיט כוחות לוחמים מגזרות אחרות, ובנוסף - ההגנה מעולם לא הפעילה כוחות בסדר גודל כזה בשדה הקרב. נהלים ודרכי פעולה שהיום נראים לנו מובנים מאליהם בהקשר של הפעלת כוח צבאי סדיר היו עדיין זרים לחברי ההגנה: למשל, מבצע נחשון היה הפעם הראשונה שקצינים ענדו דרגות על כתפיהם, כדי שניתן יהיה לזהות אותם בשדה הקרב.

המבצע יצא לדרך בשבוע הראשון של אפריל. במרוצת השבועיים הבאים פשטו על הלוחמים על כפרים ערביים לכל אורך תוואי הכביש שהוביל מיפו לירושלים ותפסו משלטים חיוניים שחלשו על הדרך. הקרב הקשה ביותר התחולל בקסטל, ליד מבשרת ציון של ימינו, שבמסגרתו החליף ידיים הכפר הערבי במקום מספר פעמים בין לוחמי הפלמ"ח לכוחות צבא הג'יהאד הקדוש של עבד אל-קאדר אל-חוסייני - עד שנכבש סופית על ידי כוחותינו. הכפר בקסטל היה גם הפעם הראשונה שבה המשיכו כוחות הפלמ"ח להחזיק בשטח לאורך זמן לאחר שכבשו אותו.

ההימור של בן גוריון השתלם, ומבצע נחשון התברר כהצלחה מסחררת. אמנם בהמשך החודש, כשהיחידות השונות שהשתתפו במבצע נאלצו לחזור אל הגזרות המקוריות שלהן, הדרך לירושלים נחסמה בשנית - אבל המטרה העקרונית הושגה, ושלוש שיירות אספקה הצליחו להגיע אל העיר. לא פחות חשוב, הייתה זו הוכחה מוחשית - לעולם, וגם לציבור היהודי בארץ - שהיישוב מסוגל ליזום פעולות התקפיות ולהפעיל כוחות בסדר גודל חטיבתי. ובנוסף, צבא הג'יהאד הקדוש ספג מכה קשה: עבד אל-קאדר, מפקד הצבא, נהרג בקרב על הקסטל.

מבצע נחשון סימן שינוי חד בהתנהלות המלחמה. בשבועות הבאים יצאו כוחות ההגנה לסדרה של מבצעים התקפיים נוספים וזכו להישגים משמעותיים: למשל, מבצע הראל שבו עברו שלוש שיירות נוספות לירושלים הנצורה, מבצע יבוסי שבמסגרתו השתלט הפלמ"ח על השכונות הדרומיות של העיר ומבצע חמץ לכיבוש יפו.

גם בקרבות נגד צבא ההצלה בגליל חלה תפנית חיובית. בתחילת אפריל פתחו כוחותיו של פאוזי קאוקג'י במתקפה על קיבוץ משמר העמק שבמערב עמק יזרעאל: כמה אלפי לוחמים ערבים הסתערו על הקיבוץ מצוידים בשריוניות ותותחים, ונהדפו בקושי רב. ילדי הקיבוץ פונו ממנו כהכנה לנורא מכל - אבל כוחות הפלמ"ח בפיקודו של יצחק שדה שהצטרפו לקרב ברגע האחרון הצליחו להכריע את אנשיו של קאוקג'י ולהניס אותם. אותה התמונה חזרה על עצמה גם בקרבות מרים בצפת, שהסתיימו בניצחון ברור.

התמוטטות העורף הערבי

הנצחונות ההחלטיים ושינוי המגמה במלחמה כולה הובילו להתמוטטות מוחלטת של העורף הערבי, ולבריחה המונית של כשלוש מאות אלף ערבים מכפרים שנכבשו, כמו גם מערים מעורבות כדוגמת טבריה, חיפה וצפת.

ההתמוטטות המוחלטת של ההתנגדות הערבית המקומית בארץ ישראל לא באה משום מקום: היא הייתה תוצאה של תהליכים הרסניים שהחלו עוד בימי המרד הגדול, עשר שנים ויותר קודם לכן.

בעוד שבמדינות ערב אחרות קמו תנועות ומפלגות שהצליחו לתעל את הרגשות הלאומיים ליצירתה של הנהגה פוליטית מאוחדת - הפלסטינים היו לכודים בצבת של פוליטיקה חמולתית ששימרה סכסוכים ושנאות קדומים, פיצלה אותם ומנעה מהם לשתף פעולה באופן יעיל. העובדה הזו באה לידי ביטוי באופן הברור ביותר בימי המרד הערבי הגדול: הכנופיות של תומכי חאג' אמין אל-חוסייני הטילו טרור ביישובים הערביים והתנקשו בחייהם של מי שהחזיקו בדעות מתונות יותר, כולל בפיגועי התאבדות. למעשה, מתוך חמשת אלפים הערבים שנהרגו במרוצת המרד הגדול - רובם הגדול נרצחו בידי ערבים אחרים במסגרת מלחמת האחים הפנים-ערבית. הציטוט הבא מפיו של מדינאי לבנוני בן התקופה משקף את המצב העגום הזה:

"לבריטים, ליהודים ולערבים דבר משותף. בריטים הורגים ערבים, יהודים הורגים ערבים, ואף ערבים הורגים ערבים. למרבית הצער ורוע הגורל, הערבים הורגים ערבים הרבה יותר מאשר הבריטים והיהודים גם יחד."

האלימות הפנימית בימי המרד הערבי הובילו לבריחתם של בני האליטות העשירות ומעמד הביניים המשכיל של החברה הפלסטינית, ומנעה כל אפשרות ליצירת הנהגה פוליטית מקומית שתאחד את הפלגים השונים. התוצאה המעשית הייתה שבניגוד ליישובים היהודיים, כל כפר ערבי עמד בפני עצמו: בעוד שהיישובים היהודיים - אפילו המבודדים והמרוחקים מביניהם - נהנו תמיד ממטריית הגנה לוגסטית ומבצעית שהעניקו להם כוחות היישוב, כמו למשל שיירות שהובילו לוחמים ואספקה ליישובים הנצורים - הכפרים הערבים לחמו כל אחד בנפרד, ללא אספקה או סיוע של לוחמים מבחוץ, וללא מערכי הגנה מסודרים. מכיוון שכך, אף כפר ערבי לא היה מסוגל להתגונן מפני מתקפה של כוחות משמעותיים של ההגנה.

אבל בתוך כל ההצלחה הגדולה הזו של תוכנית ד' והמעבר ממגננה למתקפה - הסתתר גם כתם גדול, שחור ובעייתי.

דיר יאסין

הכפר דיר-יאסין, שניצב במה שהיא היום שכונת הר נוף בירושלים, לא נחשב לכפר בעייתי במיוחד. ההפך הוא הנכון: בינואר 1948 נחתם הסכם אי-לוחמה בין תושבי הכפר ושכניהם בשכונות הירושלמיות הסמוכות, שבמסגרתו הסכימו אנשי דיר-יאסין לדווח להגנה על כנופיות חמושות שיסתובבו באזור הכפר. אבל בחודש אפריל נרשמו מספר תקריות שבהם נורו יריות מכיוון הכפר אל עבר מטרות יהודיות: מוכתר הכפר נפגש בחשאי עם איש הקשר במודיעין של ההגנה וסיפר לו שכנופיות מזויינות הצליחו להסתנן אל הכפר ולהשתלט עליו. מכיוון שדיר יאסין שכן על גבעה שחלשה על הדרך לירושלים נבחר הכפר להיות אחד היעדים של מבצע נחשון, ומי שנשלחו לכבוש אותו היו אנשי מחתרות האצ"ל והלח"י.

בשמיני באפריל התכנסו הלוחמים כדי להתארגן לקראת המבצע. האווירה בכינוס הייתה מרוממת: סוף סוף יכלו אנשי המחתרות לפעול בגלוי וללא חשש מהשלטון הבריטי - ויותר מזה, סוף סוף ניתנה בידם האפשרות להכות באויב במגרש שלו, ולא רק לשבת כמו ברווזים במטווח בשיירות. גם העבודה המשותפת לשתי המחתרות הייתה מאורע חגיגי ומיוחד, והסיסמא שנבחרה למבצע שיקפה את את החגיגיות הזו: "אחדות לוחמת".

מפקד המחוז מטעם האצ"ל תדרך את הלוחמים. מכיוון שמדובר בכיבוש ולא בפעולת עונשין, הוא הסביר, יש להימנע מפגיעה בחפים מפשע שלא לצורך: כל ערבי שייכנע, אפילו אם הוא לוחם - יש לקחת אותו בשבי ולא לפגוע בו בשום צורה. עוד הוחלט שלפני המתקפה ייכנס לכפר משוריין מצויד ברמקול, ויקרא לתושבים לעזוב את המקום או להיכנע.

אבל לא כל הלוחמים אהבו את ההנחיות האלה. על פי עדויות שונות, היו מי שהציעו להרוג את כל תושבי הכפר - או לכל הפחות את כל הגברים, לוחמים או לא לוחמים - כדי להטיל אימה על תושבי הכפרים הסמוכים.

המתקפה יצאה לדרך לפנות בוקר של התשעה באפריל - וכפי שקורה לא פעם, שום דבר לא התנהל לפי התוכנית. אחד משומרי הכפר הבחין בתנועה חשודה וצעק בערבית 'מחמוד': לוחם האצ"ל שהסתתר שם חשב שהקריאה היא הסיסמה, "אחדות" - והשיב בעברית את חלקה השני, "לוחמת". השומר פתח באש, ומכאן פרץ הקרב במלוא עוזו. המשוריין עם הרמקול שהיה אמור לכרוז לתושבים לעזוב - נתקע בתעלה שנחפרה לרוחב הכביש ונאלץ לעצור, כך שספק אם מישהו מהתושבים שמע את ההודעה המדוברת.

על מה שקרה לאחר מכן מתנהל מאז, כבר יותר משבעים שנה, ויכוח עז. על פי אנשי האצ"ל והלח"י, התוקפים הופתעו מעוצמת ההתנגדות של מגיני הכפר ומכיוון שלא היו מנוסים בלוחמה מבית לבית, השליכו רימונים לתוך בתים ללא אבחנה ופוצצו בתים על יושביהם כדי להתגבר על ההתנגדות הזו.

הגרסה השניה, לעומת זאת, מציירת תמונה הרבה יותר מטרידה. עדויות של אנשי ממשל בריטיים ואנשי הצלב האדום שסיירו בכפר לאחר המתקפה מתארות על גופות של ילדים שנורו מטווח קצר, נשים שנאנסו ואז נרצחו וגופות שעברו התעללות. עדים שנותרו בחיים סיפרו שלוחמי האצ"ל והלח"י קיבצו עשרות כפריים שנותרו בחיים, העמידו אותם מול הקיר ורצחו אותם בדם קר. לוחם הפלמ"ח מאיר פעיל שלח את הדיווח הבא אל מפקד המחוז של ההגנה בירושלים, מספר ימים לאחר ההתרחשויות.

"הנידון: פעולת הפורשים בדיר יאסין.

ביום שישי, התשעה באפריל 48' בשעה ארבע אחר הצהריים הוזמנתי על ידי אחד ממפקדי הלח"י לבקר בכפר הכבוש. [...] במחצבה שעל יד גבעת שאול ראיתי את חמשת הערבים שהם הובילו ברחובות העיר. הם נרצחו ביריות ושכבו אחד על גבי השני. הכפר מלא הרוגים מכל צד. ניכר שהערבים לא נהרגו תוך כדי קרב, אלא הועמדו לקיר. ראיתי בעיני כמה משפחות שנרצחו על נשיהן, ילדיהן וזקניהן כשגוויותיהם מוטלות אחת על השנייה. אנשי הפורשים הסתובבו כשהם שודדים וגונבים מכל הבא ליד: תרנגולות, מכשירי רדיו, סוכר, כסף, זהב ועוד. כל איש מהפורשים מתהלך בכפר מלוכלך בדם וגאה על מספר הנפשות אשר הרג."

האצ"ל הכחיש את הטענות האלה בכרוז שפרסם מטעמו:

"דיר-יאסין נכבשה בקרבות עזים. כמעט מכל בית ירו על חיילינו מרובים ומכונות-יריה. עדות לכך, המספר הגדול ביחס של נפגעינו, העולה על כמה עשרות [...] חיילינו נהגו כפי שלא נהג שום צבא לוחם: הם ויתרו על גורם ההפתעה. בטרם החל הקרב הממשי, הזהירו בעזרת רמקול את תושבי הכפר וקראו לנשים ולילדים לעזוב מיד ולמצוא מקלט במדרון ההר. אנו מביעים צערנו הרב על שבין הנפגעים היו גם נשים וילדים, אך אין זו אשמת לוחמינו. הללו עשו את חובתם האנושית ולמעלה מזה."

כאמור, האירועים בדיר יאסין הם מוקד למחלוקת עזה בין היסטוריונים - כשהנטייה הפוליטית משחקת תפקיד ברור בעמדתם של כל המשתתפים בוויכוח. על דבר אחד אין עוררין: לאירוע בדיר יאסין היו השלכות מעשיות חמורות מאוד בזירה הדיפלומטית הבינלאומית.

למרות ההצהרות הלוחמניות שלהן - מדינות הליגה הערבית לא מיהרו להיכנס בעצמן לקרבות מלחמת העצמאות ולהפעיל את הצבאות הסדירים שלהן נגד היישוב היהודי. הסיבה לכך הייתה שהשתתפות פעילה שכזו הייתה כרוכה בסיכון משמעותי מאוד מבחינתן. ברוב מדינות ערב, הצבאות היו עדיין גופים צעירים ולא מנוסים, והייתה אי-ודאות רבה לגבי יכולתם להתמודד בהצלחה במלחמה כוללת. כישלון במהלך צבאי היה עשוי לפגוע קשות ביוקרתם של המשטרים הערבים ולערער את יציבותם. הפיקוד הצבאי המצרי, למשל, התנגד להשתתפות במה שנראה היה כמו הרפתקה לא מחויבת המציאות. מכיוון שכך, רוב מדינות הליגה העדיפו להעניק לערביי ארץ ישראל תמיכה עקיפה יותר - ומכאן צמחה היוזמה של צבא ההצלה, שהיה כוח מתנדבים לא סדיר.

אבל כשהחלו לזרום הדיווחים אודות התמוטטות ההתנגדות הערבית בארץ ישראל ועל התבוסות שנחל צבא ההצלה בקרבות השונים, גבר גם הלחץ על המדינות הערבית להתערב במתרחש ולבוא לעזרתו של היישוב הערבי בארץ ישראל. האירוע בדיר-יאסין העצים את הלחץ הזה. שר המושבות הבריטי תיאר את הקרב כ"תועבה אכזרית וברוטלית". הכותרות בעיתונים הערביים דיברו על טבח של מאתיים וחמישים איש - למרות שפועל נהרגו בין מאה למאה ועשרים בני אדם - והציבור הערבי המשולהב דרש ממנהיגיו נקמה על הטבח. הפור הוטל, והצבאות הערבים הסדירים החלו להתארגן לאורך גבולותיה של ארץ ישראל.

מבין צבאות ערב השונים, הלגיון הערבי הירדני לא היה הצבא הגדול ביותר מבחינה כמותית: למצרים, למשל, היה צבא גדול יותר. אבל הלגיון כן היה, ללא צל של ספק, הצבא הערבי הטוב והחזק ביותר - וזאת בזכות שיתוף הפעולה האסטרטגי של ממלכת עבר הירדן עם הבריטים. הבריטים לא רק שמימנו את הלגיון הירדני, הם גם פיקדו עליו בפועל: כמעט כל הקצינים הבכירים בצבא הירדני היו בריטים, עובדה שהעניקה ללגיון יתרון מובהק על פני כל שאר צבאות האזור - כולל כוחות היישוב היהודי - בחיילות, משמעת, חימוש וניסיון קרבי.

עבדאללה, המלך הירדני, היה מנהיג מתון יחסית, ולא מיהר להיגרר אחרי יוזמות מתלהמות של חברות אחרות בליגה הערבית. כל זה השתנה בעקבות אירועי דיר יאסין. מוסדות היישוב מיהרו לגנות את מעשיהם של הלח"י והאצ"ל, ובן גוריון שלח לעבדאללה מברק תנחומים ובו הגדיר את התקרית כמעשה ברוטלי וברברי שאינו מתיישב עם רוח העם היהודי ועם מסורתו ומורשתו התרבותיים - אבל עבדאללה לא יכול היה להתעלם מהזעם הציבורי.

וכך, בעשרים ושבעה באפריל, פלשו כוחות הלגיון לגדה המערבית. מתקפה של הלגיון על קיבוץ גשר שבעמק הירדן נהדפה בהצלחה, אבל בגוש עציון שמדרום לירושלים התמונה הייתה שונה לגמרי. בשניים עשר במאי תקפו כוחות הלגיון את ארבעת הישובים שבגוש בתותחים ומקלעים וכבשו מספר עמדות שולטות. ביום שלמחרת כבר אזלה כמעט כל התחמושת שהייתה בידי המגינים, וניסיונות אספקה באמצעות מטוסים - שהרי הגוש עצמו נותר מנותק מאז אסון שיירת נבי-סמואל שעליו סיפרתי קודם - כשלו. בסביבות שעת הצהריים, כשפרצו משוריינים של הלגיון לכפר עציון, החליטו המגנים להיכנע. מאה שלושים ושלושה מהם יצאו מהמחסות כשהם מניפים דגל לבן - אבל נרצחו בכל זאת. 242 תושבים וחיילים נהרגו, ועוד למעלה משלוש מאות נפלו בשבי במה שהייתה אחת המפלות הקשות ביותר של היישוב היהודי במלחמת העצמאות כולה.

ההכרזה

הידיעה על נפילת גוש עציון והקרבות הקשים שהתחוללו בו תפסה את מנהלת העם - הממשלה הזמנית של היישוב היהודי - בעודה מתכנסת כדי להכריע אם להכריז על הקמת המדינה.

גולדה מאיר דיווחה בישיבה כי המגעים עם עבדאללה מלך ירדן, כשלו: המלך, שבעבר לא התנגד להקמתה של מדינה יהודית בגבולות החלטת החלוקה, החליט להצטרף לשאר מדינות ערב. מצרים, העריכה גולדה, תפלוש לארץ מיד עם ההכרזה. ישראל גלילי, ראש המפקדה הארצית של ההגנה, ויגאל ידין - קצין המבצעים במטה הכללי, דיווחו לנוכחים שסיכויי העמידה של היישוב היהודי במקרה של פלישת הצבאות הסדירים הערבים הם שקולים - במקרה הטוב. האמריקנים לחצו על הנהגת היישוב לדחות את ההכרזה ולהתחייב לשביתת נשק: ג'ורג' מרשל, שר החוץ האמריקני, אמר למשה שרת כי 'הגנרלים שלך שיכורי ניצחון: אתם תובסו, ואנחנו לא נבוא לעזור לכם.'

אבל בן גוריון היה נחרץ. הוא היה משוכנע שהפסקת אש תסייע רק למדינות ערב, שכן בעוד ששביתת נשק בין היהודים והערבים בתוך ארץ ישראל תכבול את ידיו של היישוב היהודי, היא לא לא תמנע ממדינות ערב להתחמש ולהתעצם. כך סיפר בן גוריון בביוגרפיה שלו על הרגעים המתוחים שלפני ההצבעה במנהלת העם.

״משה [שרת] נכנס לחדרי ומסר לי דוח מפורט על שיחתו עם מרשל. הוא סיפר על אזהרותיו כי ישמידו אותנו ועל הצעתו שנדחה את הכרזת המדינה. בסוף השיחה הוסיף ארבע מילים: 'אני חושב שהוא צודק'. קמתי ממקומי ונעלתי את דלת החדר. אחר כך אמרתי לו: 'משה! עוד מעט עליך ללכת לישיבת מרכז המפלגה, שצריך להחליט על הקמת המדינה. אני מבקש ממך למסור דוח מלא ומדויק על השיחה שלך עם מרשל, בדיוק כפי שמסרת לי. אבל אתה אינך יוצא מכאן עד שאינך מבטיח לי דבר אחד: את ארבע המילים האחרונות שאמרת לי לא תאמר במרכז!' משה הסכים״.

הדיונים הקדחתניים התארכו אל תוך הלילה, ובשעה אחת וארבעים וחמש דקות לאחר חצות עלתה ההחלטה האם להכריז על מדינה יהודית להצבעה. התוצאה הייתה דחוקה: שישה בעד וארבעה נגד. וכך, ביום שישי הארבעה עשר במאי, 1948, ה' באייר שנת תש"ח בשעה ארבע אחר הצהריים, בבית דיזנגוף שבתל אביב, הקריא דוד בן גוריון את הכרזת העצמאות, הלם בפטישו על השולחן וקרא - 'קמה מדינת ישראל!'

עוד באותו הלילה עזב הנציב העליון הבריטי את הארץ בסירה מנמל חיפה, ולמחרת פלשו צבאות סוריה, עיראק ומצרים לארץ ישראל משלושה כיוונים שונים במקביל, והצטרפו לכוחות הלגיון הירדני. השלב השני והמכריע של מלחמת העצמאות יצא לדרך. המשך בפרק הבא, חלקה השלישי של הסדרה על מלחמת העצמאות.