מלחמת העצמאות, חלק א'

כתב: רן לוי

"ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל".

המשפט הקצר הזה, שהופיע במכתב ששלח שר החוץ הבריטי הלורד ארתור ג'יימס בלפור ב-1917 לחבר פרלמנט בריטי ממוצא יהודי, נחשב לאחד ההישגים המזהירים של התנועה הציונית שייסד בנימין זאב הרצל: בפעם הראשונה הסכימה מעצמה עולמית לפרוש את חסותה על שאיפותיו הלאומיות של העם היהודי.

"הצהרת בלפור", כפי שמכונה המכתב, היתה תוצאה של פעילות דיפלומטית אינטנסיבית מצידם של חיים ויצמן ונחום סוקולוב, שני פעילים ציוניים מרכזיים. מקובל להניח שהבריטים נענו לבקשה הציונית מתוך הכרת תודה על תרומתו של ויצמן למאמץ המלחמתי הבריטי בימי מלחמת העולם הראשונה: ויצמן, ביוכימאי בהכשרתו, פיתח שיטה חדשנית לייצור אצטון שהיה מרכיב חיוני בייצור חומרי נפץ. בנוסף, הלורד בלפור - וגם ראש הממשלה הבריטי דיוויד לויד ג'ורג' - היו נוצרים מאמינים, ותמכו בחזרתם של היהודים לארץ הקודש מטעמים דתיים. ולבסוף, כפי שמסביר לנו ההיסטוריון יואב גלבֶּר, פרופ' אמריטוס באוניברסיטת חיפה, היו גם לא מעט שיקולים אסטרטגיים ופרקטיים יותר שהיו מעורבים בהצהרה הזו.

"[יואב] את הצהרת בלפור נתנה הממשלה. השיקולים שלה היו אסטרטגיים גלובליים, באפר לתעלת סואץ, אחרי שהטורקים תקפו פעמיים את התעלה במלחמת העולם הראשונה, שיהיה חיץ. אם אנחנו נשב בארץ ישראל, תעלת סואץ בטוחה. זה שיקול אסטרטגי. היה שיקול פוליטי, מדיני. מה שויצמן הצליח לשכנע הרבה אנגלים זה שהיהודים חזקים, בעיקר באמריקה וברוסיה. זה שתי הקהילות היהודיות הגדולות של אז. הוא יוכל דרך היהודים וההשפעה שלהם על דעת הקהל, למשוך את אמריקה למלחמה ולמנוע מרוסיה, שכבר התנדנדה, לפרוש מהמלחמה. ואז צריך לתת משהו שילהיב את היהודים."

כפי שניתן לצפות, התגובות בעולם היהודי להכרזתה של ממשלת בריטניה היו אקסטטיות: חגיגות פרצו בתפוצות השונות, והיו מי שהשוו את ההצהרה להכרזת כורש - זו שאפשרה את חזרתם של היהודים מגלות בבל ואת הקמתו של בית המקדש השני.

מי שהיו הרבה פחות מרוצים מההצהרה היו, כמובן, ערביי ארץ ישראל. אמנם בשלב הזה האוכלוסייה הערבית בא"י הייתה גדולה בהרבה מהישוב היהודי - 600 אלף ערבים לעומת כשישים אלף יהודים בלבד - אבל הטפטוף הבלתי פוסק של עלייה יהודית, ובעיקר רכישת הקרקעות לשם הקמת ישובים יהודיים, גרמו לרבים בחברה הערבית לחשוש שהעולים היהודים מנשלים בהדרגה את הכפריים הערביים מאדמותיהם. החשש הזה גבר אפילו עוד יותר בעקבות החלת המנדט הבריטי בארץ ישראל בתום מלחמת העולם הראשונה, שכן אחת ממטרותיו המוצהרות של המנדט - כפי שהופיעה באמנה הרשמית שלו - הייתה יצירתם של תנאים שיאפשרו את הקמתו של בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. ואם זה לא היה מספיק, הנציב העליון הראשון, סר הרברט סמואל - הממונה מטעם ממשלת בריטניה על ניהול המנדט - היה בעצמו יהודי ותומך ברעיון הציוני.

"[יואב] כשהוא מגיע, זה כאילו, הנה, הבריטים הולכים לשים נציב יהודי על ארץ ישראל. זה עוד מגביר את התסיסה."

בתחילה, התגובה הערבית הייתה מתונה יחסית: הפגנות ושביתות בימי השנה לציון הכרזת בלפור שבהן דרשו המוחים מממשלת המנדט להגביל את היקף העלייה היהודית לארץ ישראל.

"[יואב] ואז מתחילות מהומות ורטינות, והאנגלים מתחילים להבין שיש כאן בעיה. הם עוד מנסים לפתור אותה בקטן, והם מזמינים את ויצמן ואנשיו לעקבה, למפגש עם האמיר פייסל, בנו של השריף ששומר על המקומות הקדושים במכה ומדינה, שיגיעו להבנה. הם נפגשים, הבריטים כמובן מארגנים את זה, ומסכמים להיפגש שוב בוועידת השלום ולנסות להגיע שם להסכם פורמלי ממשי."

ויצמן ופייסל אכן הגיעו להסכם - אבל מסיבות מדיניות שונות, הוא לא יצא אל הפועל. חוסר השקט ברחוב הערבי הלך וגבר עד שהגיע לשיאו ב-1921, במה שמכונים 'מאורעות תרפ"א': סדרה של פרעות ותקיפות כנגד היישוב היהודי, שבהם נרצחו ארבעים ושבעה יהודים וכמאה וארבעים נפצעו.

בשלב הזה החלו הבריטים להבין לאיזו צרה הם הכניסו את עצמם.

"[יואב] נתקלתי באיזה דוח שכותב קצין מהמודיעין במפקדת הממשל הצבאי של ארץ ישראל בירושלים למשרד המלחמה בלונדון. והוא מתאר את המצב ואת השמועות ואת החתרנות ורחשים והלכי רוח. ובסוף המשפט המסכם שהוא כותב להם: Gentlemen, we've got ourselves mixed up in another Ireland.

[רן] הם מבינים.

[יואב] זה בעיצומו של המרד האירי ומלחמת העצמאות של אירלנד החופשית."

חשוב להבין שכבר בימים שלפני הצהרת בלפור, היו חילוקי דעות במסדרונות השלטון בלונדון לגבי התמיכה ברעיון של בית לאומי ליהודים בא"י. היו לא מעט פוליטיקאים בריטיים שאהדו את הצד הערבי בסכסוך, ובנוסף - לבריטניה היו לא מעט אינטרסים כלכליים וגיאופוליטיים בעולם הערבי והמוסלמי. ומעל לכל, לממשלת המנדט בארץ ישראל היה אינטרס אחד מובהק: לשמור על השקט. אף אחד לא רצה לראות חיילים בריטיים נהרגים ונפצעים במסגרת סכסוך שלבריטניה לא היה שום קשר אליו.

התוצאה הייתה מסמך שהגיש ב-1922 וינסטון צ'רצ'יל, אז שר המושבות בממשלה הבריטית, לפרלמנט ובו החלטה להגביל את היקף העלייה היהודית לארץ ישראל. מסמך רשמי שכזה קרוי באנגלית White Paper, מונח שתורגם לעברית כ-'ספר לבן'.

הספר הלבן של צ'רצ'יל, כפי שניתן לנחש, לא התקבל בשמחה גדולה בישוב היהודי ובתנועה הציונית בכלל - אבל במישור המעשי, ההשפעה שלו על היקף העלייה היהודית לארץ הייתה קטנה יחסית. הסיבה לכך עשויה להפתיע אתכם: עיקר ההתנגדות לעלייה לארץ ישראל הייתה דווקא מצד ההנהגה הציונית עצמה.

"[יואב] זה לא ביום אחד. זה תהליך שהתחיל בעיקר ב-1918 ונמשך ב-1919, ועורר בהנהגה הציונית חרדה עצומה.

[רן] באמת? למה?

[יואב] למה, כי זאת ארץ שעכשיו נגמרה בה מלחמה, שהייתה שדה קרב, שהיא הרוסה ומדולדלת, ואחרי שלטון טורקי צבאי של ג'מאל פאשה וכולי.

[רן] לא שהיא הייתה ארץ פורחת וגדולה וחזקה קודם…

[יואב] לא, היא הייתה ארץ שפולטת את הגירה. היא לא הייתה ארץ שעל פי נתוני הטבעיים קולטת את הגירה. אפילו בני העלייה הראשונה היגרו במספרים לא קטנים. מי שרצה ללמוד - לא היה לו איפה ללמוד בארץ. מי שרצה לעשות עסקים, לא היה פה מרחב. אז יבואו עשרות אלפי אנשים… הם לא ימצאו פה עבודה, כי אין עבודה. כסף אין להם, השקעות אין, לתנועה הציונית אין כסף. כשוייצמן אמר - "העם היהודי, איכה?", הוא לא התכוון לאנשים, הוא התכוון למיליונרים שייתנו כסף. ואז הפחד היה שאנשים יבואו, יישברו, יתאכזבו, יחזרו לארצות המוצא, יוציאו את דיבת הארץ רעה, וכשהנסיבות תשתננה - כבר לא ירצו לבוא לארץ."

באמצע שנות העשרים, בפרט, פקד את ארץ ישראל משבר כלכלי חריף - תוצאה של ירידת היקף התרומות שהגיעו מיהדות התפוצות - שבעקבותיו עסקים רבים פשטו את הרגל והאבטלה הגיעה לכדי שליש מכוח העבודה הכללי של היישוב היהודי. במצב כזה היקף העלייה לארץ ישראל היה, מטבע הדברים, בלאו הכי נמוך - כך שאיש לא היה מוטרד מההגבלות הבריטיות.

אבל למרות הנכונות הבריטית להגביל את היקף העלייה היהודית - ההתנגדות הערבית לא רק שלא שככה, אלא אפילו הלכה וגברה.

השאיפות הלאומיות הערביות

באותו האופן שבו התנועה הציונית הייתה התפתחות מאוחרת יחסית בדברי ימי היהדות, כך גם לערביי ארץ ישראל לא היו במקור שאיפות לאומיות משל עצמם. פרופ' יואב גלבר.

"[יואב] צריך להבין: המרחב הזה זה מרחב שאף פעם לא היו בו מדינות לאום או עמים בכלל. תמיד היו אימפריות - העות'מאנית והממלוכית לפניה, והח'ליפות לפניה, והביזנטית והרומית והבבלית והאשורית וכולי וכולי - אבל מתחת לאימפריה לא היו עמים. היו שבטים, היו עדות דתיות, אתניות, וכולם מתחרים בכולם.

שאיפות לאומיות ראשוניות החלו להופיע בחברה הערבית בעיקר בימים שלאחר מלחמת העולם הראשונה, וגם אז - הן עדיין לא היו מופנות כלפי ארץ ישראל (או פלשתינה) אלא היו מוכוונות לעולם הערבי כולו, במה שכונתה 'התנועה הפאן-ערבית'. הפאן-ערביות קראה לאיחוד של כל העמים והמדינות הערביות במזרח; התיכון לשם יצירת לאום ערבי יחיד, ושיאה היה בהקמתה של 'הממלכה הערבית של סוריה' במרץ 1920, שמייסדיה קיוו שתשלוט על כל השטח שבו נמצאות כיום סוריה, ירדן, לבנון וישראל, ותאגד את בני כל העדות והשבטים הערביים. לרוע מזלם של תומכי הפאן-ערביות, שאיפותיהם התנגשו ישירות עם האינטרסים הבריטיים והצרפתיים במזרח התיכון: בתוך חודשים ספורים פלשו כוחות הצבא הצרפתי לשטחי הממלכה הסורית החדשה ופירקו אותה.

כישלונה של תנועת הפאן-ערביות חיסל, הלכה למעשה, את תקוותיהם של הערבים להקים מדינה אחת גדולה על כל שטח המזרח התיכון. האידיאולוגיה הזו תחזור לקדמת הבמה מספר עשורים לאחר מכן, באמצע המאה העשרים - אבל בינתיים, בשנות העשרים, היא פינתה את מקומה ללאומיות אזורית ומצומצמת יותר. כך קרה שב-1920 הוקם בחיפה הוועד הפועל הערבי שייצג את ערביי ארץ ישראל מול שלטונות המנדט והוביל את המאבק להקמתה של מדינה ערבית עצמאית מערבית לירדן - מאבק שנוהל רובו ככולו בדרכי שלום וללא אלימות, שכן חברי הועד ביקשו לשמור על יחסים טובים עם ממשלת המנדט ולהציג את התנועה הלאומית הפלסטינית בפני שאר העולם באור חיובי.

אבל לא כולם האמינו במאבק אזרחי שליו. אמין אל חוסייני היה פעיל בולט במאבק נגד הציונות עוד בתקופת השלטון העות'מני, ובהמשך תחת שלטון המנדט. למרות שבשלב מסוים אל חוסייני נידון על ידי הבריטים למאסר ממושך עקב השתתפותו בהפגנה אלימה - הבריטים בכל זאת תמכו במינוי שלו לתפקיד היוקרתי של המופתי של ירושלים: האחראי על המקומות הקדושים לאיסלאם. הבריטים קיוו, כנראה, שתמיכתם תשכנע את חוסייני למתן את דעותיו ולסייע להם לשמור על השקט בעיר, אבל בפועל - תראו מופתעים - חוסייני ניצל את השפעתו כדי לשפוך עוד שמן למדורה בדמות הזרקה של מימד דתי לסכסוך, כמו למשל להאשים את היהודים שהם מתכוונים להשתלט על הר הבית ולהקים שם את בית המקדש השלישי.

בשלהי שנות העשרים, עם ההתאוששות מהמשבר הכלכלי, החלה גם העלייה היהודית לארץ לשוב ולהתחזק - ויחד איתה גם חששם של הערבים מפני ערעור המאזן הדמוגרפי הקיים. ההסתה מצד המופתי ואנשי דת נוספים תדלקה את הפחדים עוד יותר, עד להתפרצות בלתי נמנעת: מאורעות תרפ"ט, באוגוסט 1929, בהן הותקפו שכונות וישובים יהודיים רבים בכל רחבי הארץ ונרצחו לא פחות מ-133 יהודים - מהם שישים ושבעה בחברון לבדה.

מאורעות תרפ"ט היוו נקודת מפנה בדברי ימי הסכסוך בארץ ישראל. ועדת חקירה מיוחדת שמינתה הממשלה הבריטית הגיעה למסקנה שהגורם המרכזי לפרעות היה חששם של הערבים מפני השתלטות יהודית על שטחי ארץ ישראל. המסקנה הזו הובילה לספר לבן שני שפורסם ב-1930 ומוכר בשם 'הספר הלבן של פאספילד' - על שמו של שר המושבות הבריטי באותה התקופה - בו הוטלו הגבלות מחמירות יותר על העלייה ורכש הקרקעות על ידי יהודים. אמנם המגבלות הללו בוטלו בתוך זמן קצר בעקבות מחאותיהם של ראשי התנועה הציונית בבריטניה - חיים וייצמן אפילו התפטר מתפקידו כיושב ראש ההסתדרות הציונית - אבל המאורעות הקשים חיזקו את התחושה אצל הבריטים שהמשך העלייה היהודית ורכש הקרקעות הם גורם משמעותי בהחרפת הסכסוך. זאת ועוד, המאורעות האיצו מאוד את המגמה של ניתוק קשרי המסחר והעבודה בין היהודים והערבים בארץ ישראל - ולבסוף, הם גם הובילו לשינוי תפיסתי עמוק אצל מי שעתיד להיות האדם החשוב והמשפיע ביותר בתולדות המאבק להקמתה של מדינת ישראל.

בן גוריון

דוד יוסף גרין נולד ב-1886 בעיירה פלונסק שבפולין. בגיל 14 דבק בו ה'חיידק' הציוני, ויחד עם מספר חברים נוספים הוא הקים אגודה שהכשירה את חבריה לקראת עלייה לארץ ישראל. ב-1906 עלה בעצמו ארצה, ובין עבודה בפרדסים של פתח תקווה ושמירה על השדות של סג'רה שימש גם כאחד מראשיה של מפלגת פועלי ציון בארץ ישראל - מפלגה ציונית סוציאליסטית. על המאמרים שכתב בעיתון המפלגה חתם העולה החדש בשם העברי שבחר לעצמו: בן גוריון.

כפעיל ציוני, דוד בן גוריון החזיק בתפיסות פרגמטיות למדי. בארץ ישראל שלטה באותה התקופה האימפריה העות'מאנית, ובן גוריון האמין שכדי לקדם את ההתיישבות היהודית על היהודים "להתעת'מן" - דהיינו, להפוך לאזרחים נאמנים של האימפריה ולפעול בתוך המסגרות החוקיות והפוליטיות שלה. לשם כך הוא למד טורקית ונסע לאיסטנבול כדי ללמוד משפטים - אך הלימודים הופסקו בתוך זמן קצר בשל פרוץ מלחמת העולם הראשונה. כשכבשו הבריטים את ארץ ישראל, נקט בן גוריון באותה גישה פרגמטית גם כלפיהם: הוא פעל לשם הקמתם של גדודים עבריים בצבא הוד מלכותו, התגייס בעצמו לאחד הגדודים האלה ושירת בו כחצי שנה.

עם תום מלחמת העולם הראשונה חזר בן גוריון לפעילות פוליטית נמרצת. הוא היה ממקימי ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ ישראל, וב-1921 נבחר למזכיר הכללי שלה - תפקיד שאותו מילֵא במשך חמש עשרה שנים.

התפיסות הסוציאליסטיות של בן גוריון השפיעו גם על התפיסות המדיניות שלו. כמו רבים מחבריו בתנועה, בן גוריון לא הכיר בקיומה של תנועה לאומית פלסטינית: הוא חשב שהשנאה וההתנגדות לתנועה הציונית מגיעה מכיוונם של בעלי ההון הערבים - האפנדים - וכהני הדת המוסלמים, והם אלה שמרעילים את מוחותיהם של הפועלים הערבים - הפלאחים - נגד היהודים. בן גוריון האמין באמת ובתמים שהפועלים העבריים והערבים יכולים לשלב ידיים ולעבוד יחד לשם הקמתה של תנועת שחרור ותחייה של כל עמי המזרח התיכון: מעין אוטופיה של פועלים שבה האחווה והרעות יגברו על השנאה והפחד. כך למשל אמר בן גוריון בנאום שנשא בפני מועצת פועלי הרכבת ב-1924.

"זה לא מקרה שעל דבר האחווה והאחדות מדברים רק בפגישת פועלים. בין בעלי הרכוש והמסחר יש תחרות וקנאה: בין הפועלים יש אחדות. [...] גם בהתקשרו אל הפועלים היהודים נשאר הפועל הערבי בן לעמו הערבי, כמו שהפועל העברי נשאר בן נאמן לעמו העברי. אנו רוצים בברית של פועלים ערבים בני עם ערבי חופשי. [...] הפועלים היהודים המאוגדים בהסתדרות הכללית מושיטים את ידם לפועלים הערבים ונכונים להתקשר בברית של אחווה, אמת ושוויון."

אבל מאורעות תרפ"ט, והרצחניות שטופת השנאה שבה התנפלו הפורעים הערבים על היישוב היהודי - הביאו את בן גוריון לזנוח את התפיסות הנאיביות האלה. הוא קיבל את קיומה של תנועה לאומית ערבית, והחלום על שותפות סוציאליסטית בין פועלי שני העמים פינה את מקומו למחשבות על חלוקה של ארץ ישראל לקנטונים יהודים וערביים: ישויות אזוריות שלכל אחת מהן תהיה אוטונומיה תרבותית ואזרחית, ושתיהן תסורנה למרותה של ממשלה פדרלית משותפת בנושאים של חוץ וביטחון.

ובכל זאת, בן גוריון נותר פרגמטי. במרוצת שנות השלושים הוא נפגש עם מספר מנהיגים ערביים, ביניהם נציגים של מפלגת 'אל-איסתקלאל' - בעברית 'מפלגת העצמאות' - שהיתה אחת המתנגדות התקיפות לממשלת המנדט ולתנועה הציונית, כדי לדון עימם על פתרונות אפשריים לסכסוך.

"[יואב] ואז הוא מתחיל את סדרת הפגישות. הוא מנסה להיפגש עם מנהיגים ערבים. אף אחד לא מוכן להיפגש איתו, חוץ ממוסא עלמי, שהיה פקיד בכיר בממשלת המנדט. [...] ומהשיחות ביניהם, בן גוריון מבין שעם הפלסטינים אי אפשר להגיע להסכמה. [...] אפשר להגיע אולי עם העולם שמסביב, אבל לא עם הפלסטינים. ואז המדיניות הציונית מחפשת כל מיני אלטרנטיבות, בעיקר במהלך המרד הערבי. ברית מיעוטים: זאת אומרת, אנחנו, הדרוזים, המארונים, הכורדים, העלווים, הבדואים, כולנו נגד הרוב הסוני. נהיה גוש אחד ונצליח להשיג משהו. זה לא עבד כי המיעוטים האלה היו מסוכסכים אחד עם השני, כל אחד פחד מהרוב המוסלמי, זה פשוט לא עבד."

כל הנציגים הערביים עימם שוחח הציגו בפנים חזית אחידה ונוקשה של התנגדות מוחלטת למדינה יהודית. את גישתם של אותם נציגים ניתן לסכם בדברים שאמר לו מוסא אל-עלמי. כשבן גוריון טען בפניו שהעלייה היהודית דווקא תועיל לתושביה הערביים של ארץ ישראל ותסייע להם לפתח את הכלכלה המקומית, אל-עלמי השיב לו:

"אני בוחר שהארץ תהיה עניה ושוממה אפילו עוד מאה שנה, עד שאנחנו הערבים נהיה מוכשרים בכוח עצמנו להפריחה ולפתחה".

חבית של חומר נפץ

בבחירות שנערכו בגרמניה בנובמבר 1931 זכתה המפלגה הנאצית במספר המושבים הגדול ביותר בפרלמנט, ואדולף היטלר מונה לקנצלר. ההתפתחות המדאיגה זו דחפה יהודים רבים לעזוב את גרמניה, וכמאתיים וחמישים אלף יהודים מצאו את דרכם לארץ ישראל במה שמכונה 'העלייה החמישית'. העלייה הזו הייתה אחראית לתקופה של שגשוג כלכלי ותרבותי יוצא דופן בישוב היהודי, שכן רבים מהעולים היו בני המעמד הבינוני ובעלי מקצועות צווארון לבן - רופאים, סוחרים, אדריכלים, עורכי דין ותעשיינים. תל אביב הפכה לעיר הגדולה ביותר בארץ, ומאה ישובים יהודיים חדשים הוקמו במקומות שונים.

ערביי ארץ ישראל צפו בהתפתחויות הללו בעיניים כלות. משנה לשנה הלכה ונשחקה העליונות הדמוגרפית שלהם - בעוד שמסביבם, בכל רחבי המזרח התיכון, עמים ערביים אחרים הצליחו - בכוח הזרוע - להגיע להישגים מדיניים לא מבוטלים.

"[יואב] עיראק מקבלת עצמאות ב-1930. מה זה עצמאות? היא החליפה את המנדט בחוזה עם אנגליה שהשאיר את האנגלים בעמדת כוח, אבל הם לכאורה עצמאיים. [...] מצרים לא הייתה מנדט - אבל הבריטים ישבו בה עוד מהמאה ה-19, עוד לפני שהאימפריה העות'מאנית התפוררה. והגבול הבינלאומי ישראל-מצרים הוא גבול שסוכם בין האימפריה העות'מאנית לבריטניה, ב-1906, לטאבה ו… עכשיו, המצרים תוססים. יש שם בסיס צבאי בריטי גדול, יש תעלת סואץ שהיא חיונית לאימפריה. והבריטים ב-1936 עושים פוס בסכסוך, וחותמים על הסכם עם ממשלת מצרים שמכיר בעצמאות מצרים, ויש מלך - בהתחלה זה היה פואד, אחר כך זה פארוק. [...] ובסוריה יש מהומות, היה מרד כבר בשנות ה-20 של הדרוזים שדוכא. וב-36' פורצות מהומות והצרפתים מרגיעים אותם בהסכם דומה להסכם בין אנגליה למצרים, רק לביצוע בעוד שלוש שנים, והמלחמה חסכה את זה. אז הם ירדו מזה. עכשיו, עומדים הפלסטינים ורואים כל המדינות מסביב מקבלות עצמאות,  ורק הם תקועים: לא רק עם האנגלים, אלא גם עם היהודים."

הלחץ בציבור הערבי הלך וגבר. מנהיגים מתונים פינו את מקומם בזירה הציבורית למנהיגים קיצוניים יותר, כדוגמת המופתי אל חוסייני. ארגונים מחתרתיים החלו להתארגן בכפרים השונים, וצעירים החלו מתאמנים בשימוש בנשק. בתקשורת הערבית נשמעו יותר ויותר מילים כמו ג'יהאד ו"חר'ב". ארץ ישראל הייתה חבית של חומר נפץ, שרק המתינה לגפרור - אבל אף אחד לא ידע שלמעשה, הפתיל כבר הוצת.

המרד הערבי הגדול

עז א-דין אל-קסאם נולד בסוריה ב-1882, וכבר מגיל צעיר הפגין נטיות קיצוניות ברורות. כאימאם, הוא הטיף לצניעות והימנעות ממפגשים בין גברים ונשים, וכשכבשו הצרפתים את סוריה הוא ארגן קבוצות של לוחמים לפעולות גרילה נגדם. הצרפתים דנו אותו למוות, ואל-קאסם ברח ללבנון. משם הוא עשה את דרכו לחיפה, וב-1921 מונה לאימאם של המסגד הראשי בעיר. בדרשותיו עודד אל-קאסם את המאמינים להתנגד לשלטון הבריטי: היהודים, הסביר, תלויים בבריטים להגנתם - ואם יצליחו הערבים לדחוק את הבריטים החוצה מארץ ישראל - גם היהודים יברחו בעקבותיהם. אל-קסאם לא היה כהן הדת המוסלמי היחיד שהחזיק בדעות האלה - אבל בניגוד לאנשי דת אחרים, הוא עשה יותר מאשר רק לדבר.

החל מאמצע שנות העשרים החל אל-קסאם להקים באופן אקטיבי תשתית טרור מסודרת ומאורגנת: הראשונה מסוגה בארץ ישראל. אל-קסאם עבר בין הכפרים בצפון, נשא דרשות נגד הממשלה והיהודים, ואיתר צעירים נלהבים שאותם גייס לתאים מחתרתיים. אחד מאותם תאים מחתרתיים הייתה קבוצה שקראה לעצמה 'כנופיית כף היד השחורה'. החל מ-1931 החלו חברי הכנופייה בסדרה של תקיפות נגד ישובים יהודיים, ורצחו מספר חקלאים ביגור, בלפוריה וכפר חסידים.

בעשרים ושתיים בדצמבר, 1932, השליכו חברי כנופיית כף היד השחורה פצצה מאולתרת לתוך בית משפחת יעקובי במושב נהלל, והרגו את אב המשפחה יוסף, ובנו בן השמונה. גשש שהוזעק למקום זיהה עקבות של שלושה אנשים שהובילו מהגדר של הישוב אל הדרך הראשית בקרבת הכפר הערבי ספוּריֶה. כשערכה המשטרה חיפוש בכפר, הבחין אחד שוטרים באישה שיצאה מאחד הבתים. השוטר עקב אחרי האישה וראה אותה משליכה דבר מה מאחורי הבית. בדיקה מהירה גילתה כי מדובר בפצצה מאולתרת - זהה לזו שהרגה את בני משפחת יעקובי. השוטרים עצרו את בעלה של האישה, שבתום חקירה קצרה הוביל אותם לשותפיו לפשע. שניים מהמחבלים נידונו למוות - אבל לרוע המזל, החקירה לא חשפה את מעורבותו של עז א-דין אל-קסאם בהתארגנות, שהמשיך להסתובב חופשי.

בינתיים, כאמור, המשיכו המתחים בציבור הערבי להתגבר. באוקטובר 1935 הגיע לנמל יפו משלוח של כמה מאות חביות מלט מנמל אנטוורפן שבבלגיה. המשלוח נבדק על ידי רשויות הנמל ונמצא תקין - אבל בזמן פריקתן נפלה אחת החביות אל הרציף. מכסה החבית נפתח - מתוכה התגלגלו אל הרציף מאות כדורי רובה… "חביות המלט", מסתבר, הכילו חמש מאות רובי מאוזר וכמה מאות אלפי קליעים עבור ארגון ההגנה.

חשיפת משלוח הנשק של ההגנה הביאה את המתיחות בארץ לשיא, והפגנות סוערות פרצו בישובים הערביים כנגד השלטון הבריטי שלא עשה די כדי למנוע מהיהודים להתחמש. עז א-דין אל-קסאם החליט לעשות מעשה. הוא עזב את חיפה ונסע לג'נין, שם גייס קבוצה של צעירים והקים כנופיית טרור חדשה - הפעם בהנהגתו הפעילה.

בשבעה בנובמבר, 1935, קיבל משה רוזנפלד, סמל ותיק במשטרה הבריטית, דיווח על גניבת אשכוליות מפרדס ליד עין-חרוד ויצא על סוסו לעקוב אחרי הגנבים. עקבות הגנבים הובילו לשביל שטיפס במעלה הר הגלבוע. רוזנפלד ירד מסוסו והחל לעלות על צלע ההר. קול יריה הדהד בין הנקיקים, ושוטרים אחרים שהוזעקו למקום גילו את גופתו של רוזנפלד כשהוא ירוי בראשו.

רצח של שוטר הוא לא משהו שהמשטרה הבריטית הייתה מוכנה לעבור עליו לסדר היום, וממשלת המנדט הכריזה על פרס של 200 לירות - סכום נכבד ביותר - למי שיביא מידע שיסייע לפענוח הרצח, ואכן מספר ימים לאחר מכן קיבלו השוטרים ידיעה על כנופייה שמסתתרת בחורשה לא רחוק מג'נין. הבריטים הזרימו תגבורת לאזור, ובחסות החשכה הקיפו את החורשה. עם עלות השחר החלו הבריטים לכרוז לעז א-דין ואנשיו להיכנע - אבל זה השיב שהוא מתכוון להילחם בהם עד מוות. הבריטים פתחו באש, ועל פי הדיווחים בעיתונות אל-קסאם נהרג כשהוא מצטט פסוקים מהקוראן.

למרות שתרומתו המעשית של עז א-דין אל קסאם למאבק הערבי נגד השלטון הבריטי הייתה זניחה בכל קנה מידה - מותו הפך לאירוע מכונן בתולדות התנועה הלאומית הפלסטינית: בן גוריון אמר עליו ש- "לראשונה, מצאו הערבים את תל-חי שלהם". העיתונים הערבים היללו את אל-קסאם כגיבור לאומי שבמותו נתן דוגמא אישית, והוא הפך לסמל של המאבק המזוין נגד הציונות, המנדט הבריטי והמערב בכלל. בפרט, מותו של אל-קאסם דירבן צעירים ערביים נוספים להתארגן במסגרת כנופיות מזוינות ולתקוף יעדים יהודים ובריטיים. בחמישה עשר באפריל, 1936, תקפה כנופיה שכזו - שאחדים מחבריה גויסו על ידי עז א-דין אל-קסאם עצמו - משאית שהובילה תרנגולות מחיפה לתל אביב. חברי הכנופיה הציבו מחסום של חביות חול ואבנים על כביש טול כרם-שכם, עצרו את המשאית, רצחו את שני היהודים שבה - עולים חדשים מסלוניקי - ושדדו את כספם. בתגובה, אנשי מחתרת האצ"ל רצחו שני ערבים ליד פתח תקווה, מה שהוביל למהומות אלימות ביפו בהן נרצחו שישה עשר תושבים יהודים.

האירועים הללו היוו את יריית הפתיחה לשלוש שנים - בין 1936 ל-1939 - של מהומות, פיגועי טרור ותקיפות של ישובים יהודיים בכל רחבי הארץ, שיחד מכונים 'מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט', ובמסגרתן נחרבו או פונו כמה וכמה ישובים ושכונות כדוגמת משמר הכרמל, פקיעין, עין זיתים ועוד. אבל למרות שכ-400 יהודים נרצחו במאורעות האלה - הפעילות הערבית כוונה בראש ובראשונה כנגד ממשלת המנדט. עדות לדברים האלה ניתן למצוא בשם שנתנו הערבים לאותן מאורעות: 'המרד הגדול בפלסטין', או 'המרד הערבי הגדול' - מרד נגד שלטונות המנדט, מתוך אותה תפיסה שבה דגל כזכור גם עז א-דין אל-קסאם, שליישוב היהודי בארץ אין תקומה בלעדי מטריית ההגנה הבריטית.

"[יואב] הדרישות הערביות לא הופנו ליישוב: הן הופנו לבריטים. הם רצו שהבריטים יפסיקו את העלייה, יפסיקו או יאסרו רכישת קרקעות על ידי יהודים, ויכריזו או יתחייבו לעצמאות פלסטינית במאזן הדמוגרפי הקיים שהוא רוב ערבי בערך של שני שליש מול שליש, או אפילו קצת… זה 70 מול 30 אחוז בערך, ב-36'."

בנובמבר 1935 הגישו נציגי רוב המפלגות הערביות לנציב העליון של המנדט רשימת דרישות - בהן, כצפוי, הפסקת העלייה היהודית ואיסור על העברת קרקעות ערביות לידיים יהודיות - וכדי להפעיל לחץ על הבריטים לקבל את דרישותיה, הכריזה המנהיגות הערבית באפריל 1936 על שביתה כללית של המסחר, התחבורה ואיסוף המיסים בכל הציבור הערבי בארץ ישראל. באותו החודש גם הוקם גוף חדש, 'הוועד הערבי העליון' בראשותו של המופתי חאג' אמין אל-חוסייני - שאיגד תחתיו שש מפלגות ערביות ואירגן סיוע במזון וכסף לפועלים הערבים שנפגעו מהשביתה. במקביל נמשכה גם ההתנגדות האלימה: מושל הגליל מטעם ממשלת המנדט נרצח, ותשתיות חשובות הותקפו ונהרסו בהן צינור הנפט בין עיראק וחיפה, גשרים, מסילות ותחנות רכבת, משרדי דואר, בנקים, קווי טלפון ומבני שלטון בריטיים. למעלה ממאתיים שוטרים ופקידים בריטים נהרגו.

התגובה הבריטית הייתה נוקשה ובלתי מתפשרת: הבריטים הכריזו על משטר צבאי, הזרימו כוחות צבא רבים לכפרים ושכונות בעייתיות, עצרו עשרות מנהיגים ערבים קיצונים והגלו אותם למושבות מרוחקות כמו סרי-לנקה, למשל. אל חוסייני הודח מתפקיד המופתי ונאלץ לברוח מהארץ. שרשרת של מצודות מבוצרות הוקמה באתרים אסטרטגיים ברחבי הארץ, כבסיסי פעולה לצבא ולמשטרה.

אבל למרות התגובה הקשה, המרד הערבי כן הצליח לגרום לממשלת בריטניה לשקול מחדש את גישתה והתנהלותה במסגרת הסכסוך בארץ ישראל. כבר בשלביו הראשונים של המרד, עוד ב-1936, הקימו הבריטים ועדה חקירה מיוחדת - ועדת פּיל, על שמו של יושב הראש שלה - לחקר הסיבות הבסיסיות למרד הערבי. חברי הועדה סיירו ברחבי הארץ, שמעו עדויות מנציגי ממשלת המנדט, ראשי היישוב היהודי ומנהיגים ערבים - והגיעו למסקנה (המובנת מאליה, למען האמת) שבריטניה טעתה בכך שניסתה ללכת בין הטיפות והעניקה לשני הצדדים הבטחות מנוגדות שהיא אינה יכולה לממש. במילותיו של הדו"ח המסכם של הוועדה, שהוגש ב-1937:

”סכסוך שאין להתגבר עליו, פרץ בין שתי עדות לאומיות בגבולותיה של ארץ קטנה. כמיליון ערבים עומדים במלחמה גלויה או נסתרת עם 400,000 יהודים לערך. אין כל יסוד משותף ביניהן. העדה הערבית היא אסיאתית באופיה, העדה היהודית רובה ככולה אירופית. שונות הן זו מזו בדתן ובלשונן, בחייהן התרבותיים והחברתיים. דרכי־מחשבתן ואורח־חייהן רחוקים אלה מאלה לא פחות משאיפותיהן הלאומיות. שאיפות אלו הן אבן הנגף הכבדה ביותר העומדת על דרך־השלום. הבית הלאומי לא יכול להיות לאומי-למחצה.”

מכיוון שכך, המליצה ועדת פיל על הפתרון המעשי היחיד: חלוקה. על פי הצעת הוועדה, מדינה יהודית תוקם על כעשרים אחוזים משטחה של ארץ ישראל המערבית - אזור החוף, עמק יזרעאל, העמקים הצפוניים והגליל - וכל שאר השטח יהיה ערבי, ויסופח לממלכת עבר הירדן. הממשלה הבריטית תמשיך את שלטון המנדט על אזורים חשובים או רגישים במיוחד כגון ירושלים, יפו ונצרת, ובערים המעורבות - טבריה, צפת וחיפה.

פולמוס החלוקה

הצעתה של ועדת פיל הציתה ויכוח סוער בקרב התנועה הציונית בין אלה שתמכו ברעיון של חלוקת ארץ ישראל לאלה ששללו אותו, ויכוח שזכה לשם 'פולמוס החלוקה'. שורש המחלוקת היה נעוץ בעובדה שבאף שלב בהיסטוריה של התנועה הציונית, אף אחד לא הגדיר בצורה מדויקת מהי בדיוק אותה 'ארץ ישראל' שעליה אמורה לקום המדינה היהודית.

"[יואב] הנרטיב שלנו מדבר שהצהרת בלפור נתנה את ארץ ישראל כבית לאומי לעם היהודי. זה לא נכון. היא הבטיחה לעם היהודי בית לאומי בארץ ישראל, לא את ארץ ישראל. כל ההבדל. [...] המושג ארץ ישראל, אז הוא מושג עמום. אין מושג פוליטי כזה, אין אפילו מושג גאוגרפי כזה. איזה גבולות יש לה? עבר הירדן, לא עבר הירדן, עד הליטני, לא עד הליטני, איפה בדרום.

[רן] זאת אומרת, אף אחד לא ממש יודע...

[יואב] לא, מדברים על דבר שהוא ערטילאי."

כבר בשיחות בין חיים ויצמן והאמיר פייסל בראשית שנות העשרים, היה ברור שהשטח שממזרח לנהר הירדן אינו חלק מהחזון הציוני כפי שנוסח בהצהרת בלפור. פולמוס החלוקה, אם כן, התמקד בשטח שממערב לנהר בלבד – ארץ ישראל כפי שאנו מכירים אותה כיום. המתנגדים להצעה נחלקו לאלה שנסמכו על זכותו ההיסטורית של העם היהודי על הארץ, ולכאלה שחששו שמדינה קטנה ושברירית לא תוכל לקלוט את גלי העלייה הצפויים, תתקשה להגן על עצמה מול אויביה ותהיה תלויה לחלוטין בגורמים חיצוניים. מנגד, תומכי החלוקה ראו בה הזדמנות היסטורית להקים ריבונות יהודית אחרי אלפיים שנות גלות, גם במחיר ויתור על חלקים מהארץ. בעיניהם, עצם קיומה של מדינה יהודית היה חשוב יותר מהיקף שטחה, מתוך תפיסה כי מדינה ריבונית תוכל להוות מקלט בטוח ליהודים, לקלוט עלייה ולפעול להרחבת גבולותיה בעתיד.

דוד בן גוריון היה מבין המצדדים ברעיון החלוקה. שטחה המוגבל של המדינה העתידית לא הטריד אותו: את הגבולות, הוא האמין, נוכל לשפר בהמשך. מי שקסמה במיוחד לבן גוריון היתה אחת ההמלצות האחרות והפחות מוכרות של ועדת פיל.

"[יואב] החלוקה לא הייתה רק חלוקה. החלוקה הייתה מלווה בהמלצות - זאת אומרת, מי שקורא כל הספר של דוח ועדת פיל - להעביר את היהודים שחיים בחלק הערבי למדינה היהודית, ואת הערבים שחיים במדינה היהודית, לחלק הערבי.

[רן] זאת אומרת, הפרדת אוכלוסיות ממש.

[יואב] זו חלוקה עם טרנספר. כי אתה מדבר בערך, אני יודע, על ששת אלפים יהודים או משהו כזה, ועל איזה 200,000 ערבים, אם לא יותר, אני לא זוכר את המספרים המדויקים. ובן גוריון כותב - זה מכתב שמוסווה כמכתב נדמה לי, או לפולה, או לעמוס הבן, אבל הוא בעצם לחברים בהנהגת מפא"י - שההישג הגדול שלנו הוא לא החלוקה, אלא העובדה שהאנגלים מוכנים, כך הוא חשב אז, לדאוג להעברת הערבים מהמדינה היהודית, מה שאנחנו לא היינו מסוגלים לעשות.

[רן] זה אחד מהסיבות שהוא היה בעד הרעיון הזה, מאחורי הקלעים.

[יואב] בשקט. עכשיו, הוא לא היה בעד הגבולות של החלוקה, כי הגבולות האלה נתנו אמנם את הגליל ליהודים, אבל את הנגב לערבים. והוא ראה את הפוטנציאל להתפתחות עתידית בנגב ולא בגליל."

הקונגרס הציוני, בתמיכתו של דוד בן-גוריון, החליט לקבל את עקרון החלוקה ברוב של שני שליש - אבל ההנהגה הערבית דחתה את ההצעה הבריטית על הסף.

כישלונה של ועדת פיל וההתנגדות הערבית התקיפה לתוכנית החלוקה הובילו את בריטניה לשלוח לארץ ישראל ועדת חקירה נוספת – ועדת וודהד. מסקנות הוועדה היו חד-משמעיות: עקרון החלוקה שהציעה ועדת פיל אינו ישים במציאות בשל המורכבות הדמוגרפית והגיאוגרפית של הארץ. מסקנות אלו סימנו שינוי דרמטי במדיניות הבריטית, שנזנחה לחלוטין את רעיון החלוקה ועברה לתמוך בפתרון של מדינה דו-לאומית.

הספר הלבן השלישי

השינוי הזה בא לידי ביטוי באופן רשמי במאי 1939, כאשר שר המושבות הבריטי, מלקולם מקדונלד, פרסם את ה"ספר הלבן" השלישי. במסמך זה הכריזה בריטניה על כוונתה להקים בארץ ישראל מדינה משותפת ליהודים ולערבים, תוך שמירה על המאזן הדמוגרפי הקיים. לשם כך, הוטלו מגבלות חמורות על העלייה היהודית: רק עשרת אלפים עולים יורשו להיכנס לארץ מדי שנה, ובסך הכל לא יותר מ-75,000 עולים בתוך חמש שנים. מעבר לכך, רכישת קרקעות בידי יהודים צומצמה באופן דרסטי, והותרה רק בשטח שהיווה כ-5% מכלל שטחה של הארץ.

התנועה הציונית הוכתה בהלם: הייתה זו נסיגה מוחלטת של הבריטים מהתחייבותיהם בהצהרת בלפור. שביתה כללית הוכרזה בישוב היהודי בארץ, הפגנות ומחאות פרצו בערים השונות, ושניים עשר נקודות יישוב חדשות הוקמו כאקט של התרסה כנגד הספר הלבן.

גם בעיני דוד בן-גוריון, הספר הלבן של מקדונלד נתפס כבגידה חמורה מצד ממשלת בריטניה, במיוחד לנוכח עליית הנאצים לשלטון והתגברות הרדיפות באירופה. "[הממשלה הבריטית]," אמר בן גוריון לחיים ויצמן, "החליטה להסגיר אותנו לערבים."

ב-1935, עם בחירתו ליו"ר הנהלת הסוכנות היהודית, הפך בן-גוריון ממנהיג מגזרי בתנועה הסוציאליסטית לדמות הדומיננטית בהנהגה הציונית כולה. כמנהיג היישוב, הוא דגל במדיניות של שיתוף פעולה עם הבריטים. במאורעות של 1936-1939, למשל, שירות הידיעות של "ההגנה" העביר מידע מודיעיני לבריטים על פעילות ערביי ארץ ישראל, ולוחמים יהודים אף הצטרפו ל"פלוגות הלילה המיוחדות" של אורד וינגייט, שפעלו נגד המרד הערבי. בן גוריון גם התנגד באופן נחרץ לעלייה לא-חוקית כדי שלא לפגוע במערכת היחסים העדינה עם השלטון הבריטי.

אולם בעקבות פרסום הספר הלבן השלישי, שבן-גוריון כינה "ספר המעל", השתנו דעותיו מהקצה אל הקצה. לא רק שהחל לתמוך בעלייה הבלתי לגאלית, הוא גם רצה להפוך אותה לגלויה, כמעין מרי אזרחי - "מלחמה על ידי עלייה", כפי שהגדיר זאת - כדי להוכיח לבריטניה ולשאר העולם שאת הספר הלבן אפשר להגשים רק על ידי התאכזרות לפליטים הנמלטים מרדיפות הנאצים ודיכוי של הישוב היהודי בארץ. זאת ועוד, בן גוריון אישר את הקמתה של יחידה מיוחדת של ההגנה - הפו"ם, ראשי תיבות של 'הפעולות המיוחדות' - שביצעה פעולות נקם נגד הבריטים והערבים, כמו למשל פיצוץ של סירת משטרה בריטית שעסקה בלכידת אוניות מעפילים - פעולה שבה נהרג שוטר בריטי ונפצעו חמישה.

אבל בראשון בספטמבר, 1939, פלשה גרמניה הנאצית לפולין - ושיבשה את כל התוכניות המיליטנטיות האלה. למרות שהיו קולות ניציים בhישוב שביקשו להמשיך את ההתנגדות לבריטים גם בזמן מלחמת העולם השניה, בן גוריון הבין שהאיום שנשקף לעם היהודי מהנאצים חמור לאין שיעור מכל גזירה בריטית. בנאום שנשא בן גוריון כשבועיים לאחר פרוץ המלחמה, הוא אמר -

"הייתי מנסח את אשר מוטל עלינו לעשות, לפי דעתי, במלים אלו: עלינו לעזור לאנגלים במלחמתם כאילו לא היה "ספר לבן", ועלינו לעמוד נגד "הספר הלבן" כאילו לא הייתה מלחמה… […] אין מלחמה זו ככל המלחמות. הפעם קיומה של אנגליה עומד בסכנה, ואין זה דבר שאינו נוגע לעם היהודי. ודאי שאין אנו יכולים להישאר אדישים לגבי המלחמה בהיטלר, וכל יהודי חייב לעזור במידת יכולתו להשמדת המשטר הנאצי."

את מה שהתרחש בארץ ישראל בימי מלחמת העולם השנייה תיארתי בשני פרקים של עושים היסטוריה, 268 ו-269, שהתמקדו ב'מאתיים ימי החרדה': התקופה שבה נדמה היה שכוחותיו של ארווין רומל, 'שועל המדבר' המיתולוגי, עומדים למוטט את ההתנגדות הבריטית בצפון אפריקה, לכבוש את ארץ ישראל - ולהמיט על היישוב היהודי בארץ את אותה השואה שהתחוללה במקביל באירופה. ההגנה והצבא הבריטי שיתפו פעולה כדי להקים בארץ ישראל מערך של בונקרים מבוצרים - שאת שרידיהם ניתן לראות עד ימינו - שנועדו לבלום את התקדמות הכוחות הגרמנים אם אלו יחדרו לארץ מדרום - והישוב היהודי, בפרט, תכנן להתבצר על רכס הכרמל ולהילחם עד האיש האחרון.

כשהסתיימה מלחמת העולם השניה עלתה לשלטון בבריטניה מפלגת הלייבור, שראשיה הביעו בעבר התנגדות למדיניות הספר הלבן. בחירה זו עוררה בקרב היישוב היהודי את התקווה שאולי הממשלה החדשה תבטל את גזירות הספר הלבן - אבל התקווה הזו נכזבה עד מהרה. בן גוריון ניסה לנהל שיחות לא רשמיות בעניין הזה עם הממשלה הבריטית, אבל נוכח לגלות שהפער מולה בלתי ניתן לגישור.

בעקבות כך נתן בן גוריון את ברכתו להקמתה של 'תנועת המרי העברי', ארגון שאיגד תחתיו את כל שלושת המחתרות - ההגנה, האצ"ל והלח"י - והוציא לפועל מספר פעולות אלימות כנגד אינטרסים ותשתיות בריטיות בארץ. המפורסמת שבהן נודעת כ'ליל הגשרים', פעולה שבמסגרתה פוצצו כוחות הפלמ"ח ביוני 1946 אחד עשר גשרים בכל רחבי הארץ - גשר בנות יעקב, גשר חמת גדר ואחרים - כדי לנתק את נתיבי האספקה של הבריטים מהמדינות השכנות לארץ ישראל. בעקבות ליל הגשרים יצאו הבריטים למבצע משלהם: 'השבת השחורה', שבמהלכה פשטו כעשרים אלף חיילים בריטים על שכונות וישובים יהודיים כדי לאתר סליקים של נשק ותחמושת, ועצרו כאלפיים ושבע מאות אנשי ציבור ולוחמי מחתרות. בן גוריון, ששהה באירופה באותו הזמן, ניצל ממעצר, כמו גם מנהיגים רבים של הישוב שהספיקו לברוח או להסתתר.

כ"ט בנובמבר

אבל השבת השחורה, על כל עוצמתה, הייתה בסיכומו של דבר שירת הברבור של המנדט הבריטי בארץ ישראל. יחד עם ארצות הברית הקימה ממשלת בריטניה ועדה נוספת - הוועדה האנגלו-אמריקנית - ששוב נפגשה עם נציגים יהודים וערבים, שוב המליצה על מדינה דו-לאומית - וגם הפעם ההמלצות הללו נדחו על כל הצדדים. לבריטים פשוט…נמאס. החובות העצומים והמשבר הכלכלי העמוק שאליו נקלעה האימפריה הבריטית בעקבות המלחמה האיצו תהליכי דה-קולוניזציה שהחלו עוד לפני המלחמה, ובריטניה החלה להשיל מעליה מושבות כדוגמת הודו, בורמה, סרי-לנקה ואחרות. בתוך ההקשר הזה, גם ארץ ישראל הייתה בעיני הממשל הבריטי לא יותר מכאב ראש מיותר.

ממשלת בריטניה, אם כן, פנתה לאו"ם והודיעה לו שהיא אינה מסוגלת עוד למלא את חובות המנדט שקיבלה מחבר הלאומים בתום מלחמת העולם הראשונה. האו"ם מצידו, הקים ועדה נוספת בשם אונסקו"פ - שחזרה אל אותה תוכנית ותיקה של חלוקת הארץ לשתי מדינות, יהודית וערבית, לצד שליטה בינלאומית בירושלים ומקומות קדושים נוספים. למרות שהמלצותיה של הוועדה הותירו לא פחות משלושים ותשעה ישובים יהודיים "מחוץ לגדר" - דהיינו, מחוץ לגבולותיה העתידיים של המדינה היהודית בתוכנית החלוקה - רוב הציבור היהודי קיבל את ההמלצות האלה בברכה.

וכך, בעשרים ותשעה או כ"ט בנובמבר, 1947, התכנסה עצרת האומות המאוחדות בניו יורק כדי להצביע על תוכנית החלוקה. בארץ, התגודדו מאות אלפים סביב מכשירי הרדיו כדי להאזין במתח לתוצאות ההצבעה. בכיכר דיזנגוף הותקנו רמקולים שהשמיעו את הדיונים להמונים.

כדי לאמץ את תוכנית החלוקה, על ההצעה היה להתקבל ברוב של שני שליש - רוב שלא היה בטוח כלל וכלל: למעשה, הנציגים היהודיים באו"ם ביקשו מתומכיהם בעצרת לשאת נאומים ארוכים ככל האפשר כדי לדחות את מועד ההצבעה עד שניתן יהיה להשלים את המגעים הדיפלומטיים הקדחתניים מאחורי הקלעים ולהשיג את הרוב הדרוש. לבסוף, קרוב לשעת חצות, הקריא נשיא עצרת האו"ם, הברזילאי אוסוולדו ארניה, את שמות המדינות השונות בזו אחר זו ואת החלטתן: שלושים ושלוש בעד, שלוש עשרה נגד - ועשר מדינות נמנעו. הרוב הדרוש הושג - והחלטת החלוקה נתקבלה.

בארץ ישראל יצאו המוני יהודים אל הרחובות. כך תיאר את החגיגות כתב של העיתון דבר.

"תל אביב רוקדת. טף וזקן, איש ואישה בני כל המעמדות והעדות ארץ ישראל, נישאים על גלי הגיל והריקודים הסוערים. מאז הבשורה על תוצאות ההצבעה לא נדם קול הששון והשירה ברחובות העיר העברית. ליל הירח המלא שפך אור יקרות על ההמונים החוגגים ועל הבתים המוארים עד עלות השחר. בתי הקפה והמסעדות היו מלאים עד אפס מקום, ורבים הצטופפו על המדרכות. כיבוד חולק ביד נדיבה. השולחנות סולקו ומעגלי הורה התלקחו במחול סוער. מכוניות ואופנועים מודגלים כחול-לבן נהרו ללא הפסק ברחובות. שירת התקווה בקעה מפעם לפעם. קריאות 'קדימה העליה,' 'תחי המדינה העברית!' הדהדו מכל העברים."

התגובה הערבית הייתה הפוכה לחלוטין. עוד בטרם ההצבעה הזהיר השגריר המצרי לאו"ם כי אם תעבור הצעת החלוקה - "פרעות תפרוצנה בפלשתינה, תתפשטנה לכל ארצות ערב ואולי יובילו למלחמה. [...] אם יחליטו האומות המאוחדות על חלוקת פלשתינה, הן תשאנה באחריות לצרות חמורות ביותר ולטבח של מספר רב של יהודים." גם שר החוץ ירדני שלח מכתב לשר החוץ הבריטי: "אם דו"ח הועדה יעבור בהצבעה, המזרח התיכון כולו יוצרת במהומות הרות אסון."

הם צדקו. בבוקר היום שאחרי ההכרזה באו"ם יצא מנתניה אוטובוס מספר 2094 כשהוא עמוס בנוסעים, בדרכו לירושלים. בשעה שמונה ושלושים בבוקר, בעת שעבר האוטובוס בכביש פתח תקווה-לוד, הבחין הנהג אריה הלר בשלוש דמויות שעמדו על הכביש ונופפו לו לעצור. בתחילה חשב הלר כי מדובר בנוסעים שמבקשים לעלות לאוטובוס - אבל כשהיה במרחק של כעשרים מטרים מהם הבחין לפתע בקת של תת מקלע מבצבצת מכיסו של אחד מהם. הלר לחץ על דוושת הגז במטרה להסתלק מהמקום - אבל המחבלים שלפו את כלי הנשק, ריססו את האוטובוס בקליעים והשליכו עליו רימונים. הלר איבד שליטה על הרכב, שנפל לשוליים ונעצר. הנוסעים המבוהלים - ביניהם נשים, ילדים וקשישים - ניסו לקפוץ מהחלונות ולמצוא מחסה. חמישה מהם איבדו את חייהם. חצי שעה מאוחר יותר חלף אוטובוס נוסף באותו האזור, והותקף גם הוא על ידי אותה הכנופייה: שני נוסעים נהרגו.

האש האוטומטית שניתכה על האוטובוסים היתה, מילולית ופיגורטיבית, יריית הפתיחה של השלב הראשון במלחמת העצמאות. בשבועות ובחודשים שלאחר מכן פרצו קרבות בין יהודים וערבים בכל הערים המעורבות, ודרכים מרכזיות רבות נחסמו על ידי כנופיות ערביות שביקשו לנתק ישובים יהודיים מבודדים מאספקה וסיוע. הנציב העליון הבריטי נפגש עם בן גוריון והודיע לו שממשלת המנדט מתכוננת לפנות את ארץ ישראל - ואינה מתכוונת להגן על היהודים: על הישוב היהודי יהיה להתמודד עם אויביו בכוחות עצמו. ומעל הכל ריחף האיום הגדול באמת: פלישה אפשרית של צבאותיהם הסדירים של מדינות ערב. טנקים, תותחים ומטוסים מול תתי מקלע, רימונים וכובעי טמבל.

מדינת ישראל עדיין לא קמה, וכבר ניצבה בפני האפשרות המוחשית מאוד של כלייה מוחלטת - וכל הלחץ העצום הזה התנקז אל כתפיו של איש אחד, נמוך קומה - אבל בעל ראיה אסטרטגית מרחיקת לכת, ועצבים מברזל.

השלב הראשון של המלחמה, מלחמת האזרחים בארץ ישראל, יעמוד במרכזו של הפרק הבא: חלקה השני של הסדרה על מלחמת העצמאות.