מה קרה לאח"י דקר?

כתב: רן לוי

"[מאיר] ‫טוב, שמי היום כתר מאיר. עיברתתי את השם מקרויין. התגייסתי לצוללות, ‫אני צוללן מספר 331 של מדינת ישראל."

יום אחד בשנת 1965 נקרא מאיר, מכונאי זוטר על סיפונה של הצוללת אח"י תנין, למשרדו של לא אחר מאשר מפקד שייטת הצוללות.

"[מאיר] ‫ופתאום תופסים אותנו בצוללת, ‫ואמרו לנו - טוב, תעלו למש"ט.

וואלק אנחנו מלוכלכים, ‫אנחנו מחורבנים. ‫מה זה מחורבנים? ‫עם ריח של אחד שהקיא לך, ‫אחד פלט עליך, הכול על הבגדים…‫ככה אנחנו מגיעים למש"ט. ‫והמש"ט מודיע לנו - ‫'אני נותן לכם עכשיו ‫סכום לירות'.

‫מי קיבל לירות? מה לירות? ‫הסכום המשכורת הייתה איזה... ‫12 לירות חודשי. ‫פה קיבלנו בוכטה של לירות. '‫לכו מהר, תקנו לכם דברים, ‫כל אחד נוסע הביתה, מחליף את השם שלו, ‫אתם חוזרים לכאן ואתם יוצאים לחו"ל.' ‫לאן? לכמה זמן? ‫אין, לא יודעים."

מפקד השייטת ששלח את מאיר לנסיעה המסתורית היה סא"ל הדר קמחי, שנכנס לתפקידו שנה קודם לכן, ב-1964. אבל הצוללות שירש קמחי מקודמו בתפקיד - אח"י תנין ואח"י רהב - היו 'ענתיקות': הן תוכננו בראשית שנות השלושים, ובאותה העת כבר היו על סף יציאה מכשירות מבצעית.

"[קמחי] ולכן הדבר הראשון שהיה לי ללכת אל מפקד חיל הים ולהגיד לו - נגמרות לנו הצוללות, מה הדרך הבאה."

זהו תא"ל בדימוס הדר קמחי. מי שראיין את מאיר כתר והדר קמחי הוא נתן פוזניאק, איש התחקירים שלנו.

"אנחנו חשבנו על צוללת גרמנית, ויצאה משלחת לגרמניה לראות את זה. יצאנו משלחת משולבת גם לסטי"לים וגם לצוללות. אני ייצגתי את הצוללות. הגרמנים באותו זמן היו ביחסים איתנו רגישים, והם אמרו - מה שנוגע לסטי"לים, אנחנו יכולים לעזור לכם בתכנון ובפיקוח ובמסירת התוכניות. לא נוכל לבנות את זה בגרמניה כי מערכת היחסים היא לא מאפשרת שנתחיל למכור לכם נשק. [...] לגבי צוללות, הם אמרו, צוללות אנחנו לא יכולים לתת לכם לא תוכניות וכמובן לא נוכל למכור לכם מפני שמערכת היחסים עוד לא מאפשרת לנו, אחרי מלחמת העולם השנייה עם הצוללות, למכור צוללות."

בצר לו, החל קמחי לתור אחר מדינה אחרת שתסכים למכור צוללות למדינת ישראל.

"[קמחי] מה שככה עלה בדעתי זה ללכת בתלם שהאנגלים הלכו [בו]. הם בגמר מלחמת העולם השנייה, לקראת סוף מלחמת העולם השנייה, לקחו חלק מהצוללות שהיו להם בשירות ועשו להם שידרוג לצוללת מודרנית."

קמחי מתכוון לצוללות מדגם Triton, או T-Class בקיצור, ששירתו בצי הבריטי במלחמת העולם השניה. בתום המלחמה נמכרו חלק מהצוללות האלה לציים זרים, ואחרות עברו שיפוץ יסודי ושדרוג של מערכות ההנעה והנשק. הצוללות מדגם T קסמו לאנשי חיל הים בעיקר בזכות מהירותן הגבוהה יחסית, שאיפשרה להן להפליג לשדה הקרב בצלילה במקום על פני המים, ובגלל החימוש הרב שהיו מסוגלות לשאת על עצמן.

"[קמחי] המפגשים היו טובים כי היה מוכר מרצון וקונה מרצון והאנגלים רצו להיפטר מהן אנחנו רצינו לקנות אותן."

העסקה נחתמה, וישראל רכשה שתי צוללת מדגם T אשר טרם קבלתן יעברו שיפוץ מאסיבי במספנות הצי שבפורטסמות'. עוד סוכם כי במסגרת השיפוץ יותקנו בצוללות תוספות ושיפורים מסוימים ייחודיים לחיל הים שלנו, כדוגמת מתקן ייעודי עבור אנשי הקומנדו הימי, מערכת סונאר משופרת ועוד. הצוללות החדשות זכו לשמות אח"י לוויתן, ואח"י דקר.

רק כשנחת מאיר כתר באנגליה, נתגלתה לו המטרה שלשמה נשלחו הוא וחבריו.

"[מאיר] ‫אז יצאתי עם 12 חבר'ה. יצאנו עם 12 חבר'ה, ‫והגענו לשמור על הצוללות ‫שניקנו, הלוויתן והדקר, ‫באנגלית, לווייתן והטוטם."

כפי שציין מאיר, שמה המקורי של הדקר היה HMS Totem, והיא הושקה לראשונה ב-1943.

"[מאיר] הלוויתן נמצאת כבר בשלבים של ‫הרכבה, כבר מתחילים להרכיב, ‫במבדוק היבש, מתחילים להרכיב ‫כבר את הלוויתן. ‫הדקר, אני נמצא, אני שומר בדקר ‫ואני גם תפקידי להסתכל ‫ולראות את העבודה ‫של הפועלים הבריטים. [...]ה‫שלב של הדקר, שלב פירוק. ‫מפרקים צינורות, מפרקים... ‫מפרקים פה, מפרקים שם."

לשמור על צוללות בזמן שיפוץ - זה די משעמם, ומאיר וחבריו הפיגו את השעמום הזה בדרכים… יצירתיות, נאמר זאת כך.

"[מאיר] מגרש המסדרים שם. ‫רחבת אספלט ענקית. ‫יש אחד, שניים, שלושה בלוקים ‫של בניינים בצד אחד, ‫בצלע השנייה שני בלוקים של בניינים, ‫כל אחד מלא מלחים, ‫ועמוד התורן נמצא שם במרכז, ‫ענק. [...] ‫קונים לנו אוטו, קונים... ‫אני קונה... לא אני, קישן. ‫את זוכרת את קישן? ‫לא זוכרת את הסיפור עם קישן.

‫קישן קונה בי-אס-איי-טווין, ‫אופנוע. מצוין. ‫בואו ננסה את האופנוע. ‫יאללה, בוא, אתה יודע לרכב על אופנוע? ‫כן, אני יודע. ‫יש לי, אני מכיר אופנועים. ‫אתה מכיר? ‫הוא אומר, לא, אני לא קניתי, אבל לא יודע. ‫בוא, שב מאחוריי, נוסעים. ‫לאן נוסעים? למגרש המסדרים.

‫איזה רעש עושה את בי-אס-איי-טווין. ‫אנחנו נוסעים במגרש המסדרים, ‫ופתאום אנחנו רואים ‫שכל הבלוקים מתמלאים במלחים, ‫וכולם צועקים. לא מבינים. ‫מה, מה הסיפור? ‫אנחנו מסתכלים אחורה, ‫והרס"ר, ועוד איזה שלושה אמפים, ‫זאת אומרת, מיליטרי פוליס, ‫אוקיי, זה לא אמפי, זה נייבי פוליס, ‫רצים אחרינו, והם רצים כמו זנב. ‫אנחנו עושים שמיניות, ‫הם עושים שני רצים בשמיניות, ‫ וכל המלחים מבסוטים, אנחנו ‫מטרטרים את הרס"ר עם הנייבי פוליס….‫בסוף הכניסו אותנו למעצר."

יחד עם מאיר, הגיעה לפורטסמות' קבוצה נוספת של קצינים ונגדים משייטת הצוללות שליוו את השיפוצים, וכשהיו הצוללות מוכנות לרדת למים - הם גם היוו את הגרעין שסביבו עתידים להתגבש צוותי הצוללות. הלוויתן ירדה אל המים ראשונה: ב-1967 היא הפליגה לישראל ונכנסה לשירות פעיל: מאיר כתר זכה להיות אחד מאנשי הצוות הראשונים שלה.

את הפיקוד על הדקר קיבל רס"ן יעקב רענן, ולסגנו מונה סרן אברהם (בומי) ברקאי. הצוללת סיימה את ניסויי הכשירות שלה בשלהי ספטמבר 1967, והצוות בילה עוד מספר שבועות במימי סקוטלנד בשורה של אימוני היבנות, תחת עינם הפקוחה של קציני צוללות בריטיים. 

לחצות את הים התיכון מתחת למים

לבסוף, בינואר 1968, היו הדקר וצוותה כשירים ומוכנים להפלגה בחזרה ארצה. על פי פקודת המבצע, פקודת 'דקרון', על הדקר היה להפליג מפורטסמות' אל נמל גיברלטר שבפתח הים התיכון שם תבצע עצירה קצרה לצורך תדלוק ואספקה. מגיברלטר תפליג הצוללת בקו ישר לנמל חיפה תוך שהיא חולפת מדרום לאי כרתים, ותגיע לארץ בתוך כשלושה שבועות, בשני בפברואר, 1968.

עוד הגדירה הפקודה את אופי התקשורת בין הצוללת והמפקדה במרוצת ההפלגה: אחת ליום תשלח הדקר למפקדה את מיקומה המדויק, יתרת הדלק במיכליה ותקלות אם נתגלעו, ומדי שש שעות תשלח הודעה קצרה יותר לאימות שלומה. כמו כן, על הצוללת היה לדווח למפקדה בכל פעם שעלתה על פני המים או צללה בחזרה אל המעמקים.

פקודת דקרון כללה שני סעיפים חריגים יחסית. הראשון הוא שהדקר תפליג ארצה כשהיא אינה נושאת עליה חימוש כלשהו - ככל הנראה מכיוון שישראל לא רכשה טורפדו מהבריטים במסגרת עסקת הצוללות. עם זאת, הפלגה ללא תחמושת לא נתפסה כבעייתית מכיוון שהדקר הייתה אמורה להפליג במרכז הים התיכון, רחוק מכל מדינת אויב.

הסעיף השני היה מאתגר יותר: נקבע כי הדקר תפליג לכל אורך הדרך, מגיברלטר ועד חיפה, כשהיא מתחת למים. דבר שכזה, צלילה רצופה במשך שבועיים ימים, לא נעשה מעולם בשייטת הצוללות - בעיקר מכיוון שהצוללות הישנות, מדגם S, לא היו מסוגלות, טכנית, לשהות כל כך הרבה זמן מתחת למים. אבל הצוללות החדשות מדגם T, שתוכננו במקור ללחימה בזירות מרוחקות כדוגמת האוקיינוס השקט, היו מסוגלות לכך בקלות: ה- HMS Totem, גלגולה הקודם של אח"י דקר, כבר הפליגה בעבר מבריטניה לאוסטרליה, למשל. קפיצה טכנית זו הביאה את חיל הים לשקול שינוי במדיניות ההפעלה של הצוללות בעת מלחמה: במקום שצוללות יפליגו רוב הזמן מעל המים ויצללו רק לצורך תקיפה או התחמקות - כעת הן יבלו את רוב זמנן מתחת למים, ויעלו אל פני השטח רק לצורך כניסה ויציאה מהנמל. ההפלגה של הדקר נועדה לבחון את האתגרים הכרוכים בצלילה ממושכת שכזו.

וכך, בתשעה בינואר, אחרי טקס פרידה רשמי ממארחיה שבנמל פורטסמות' בהשתתפותו של מפקד שייטת הצוללות סא"ל הדר קמחי, יצאה אח"י דקר בדרכה אל ישראל. שישה ימים לאחר מכן, בבוקר של החמישה עשר בינואר, נכנסה הצוללת לנמל גיברלטר כמתוכנן - ובהזדמנות הזו ירדו ממנה מספר אנשים שהצטרפו להפלגת הבכורה, כמו למשל העיתונאי ערן שורר מ'קול ישראל' שתיעד את האירוע המרגש, והוחלפו במספר אנשי צוות חדשים שטסו לגיברלטר מישראל.

גם מאיר כתר - אז, כזכור, מכונאי על סיפונה של אח"י לוויתן - היה אמור להיות אחד מאותם אנשי צוות שיעלו על הדקר בגיברלטר.

"[מאיר] ‫אנחנו חוזרים מאיזושהי מבצעית, ‫אז מתחילים להסתובב...‫המש"ט, אם יודעים, ‫מתחילים להסתובב. ‫'אתה, אתה, אתה, אתה, אתה. ‫טוב, בואו, עוד פעם. ‫אני רוצה לדבר איתכם. ‫אתם, גם אני ביניהם, ‫אתם מועמדים לנסיעה לאנגליה, ‫להצטרף לצוותים של הדקר, ‫ואתם…'

אוקיי, צריך למנות. ‫צריך למלא שם את השורות וזה. ‫טוב, בסדר. ‫יורדים למטה, יורדים מהמשרדים, ‫מדברים, אנחנו נצטרף לדקר, ‫אנחנו... מגיע אליי חבר, ‫אני לא אגיד שמות. ‫מגיע אליי חבר מהלוויתן, ‫חבר איתי. 'שמע, אני אסע על הדקר, ‫בוא, אני אחליף...‫אני רוצה לנסוע, אתה תישאר. ‫תעשה טובה, תחליף אותי.'

‫סיבה, בנות. למה זה? בנות. ‫מה קרה? החברה שלו נשארה ‫בגרמניה, באנגליה. ‫החברה, אנגליה, כן? ‫החברה האנגליה שלי הגיעה ארצה. ‫אז הוא אומר, אתה, יש לך את החברה, ‫אני שם, אז תן לי לנסוע.

‫אז הוא צלל למצולות, ‫אני נשארתי בחיים."

בומי ברקאי, סגן מפקד הצוללת, ניצל את הביקור בנמל כדי לשלוח מברק קצר לחווה, אשתו, ולגיא בנו בן הארבע.

"חווה'לה וגיא אהובים, הגענו לגיברלטר הבוקר, אחרי שישה ימים ללא אירועים מיוחדים…אני מרגיש טוב, מזג האוויר כאן נפלא. שמש וים כחול, ויין לבן וזול. יוצאים מכאן הלילה ואין לנו כבר סבלנות. להתראות, אהובים שלי, אבא עוד מעט בא הביתה. אוהב אתכם, בומי."

לקראת חצות של אותו היום עזבה הדקר את הנמל בדרכה ארצה.

הדקר אינה עונה

במשך שניים עשר ימים התנהלה ההפלגה כמתוכנן, ללא אירועים מיוחדים: הדקר הקפידה לשלוח את מיקומה בכל עשרים וארבע שעות, ולא דיווחה על כל תקלה או כשל משמעותי כלשהו. יותר מכך, מהירות ההפלגה הממוצעת שלה התבררה כאפילו גבוהה יותר מהמתוכנן: כשבעה קשר (בערך 13 קמ"ש) במקום 5.5 קשר. עקב כך ביקש מפקד הצוללות, יעקב רענן, אישור מהמפקדה להיכנס לנמל חיפה מוקדם יותר מהצפוי:

"המסע התת-ימי מגיברלטר הולך כשורה ובמהירות גדולה מהמתוכננת. יכול ומעוניין להגיע לנמל חיפה ביום א' 28 ינואר שעה 10:00."

תשובת המפקדה הגיעה יממה מאוחר יותר: אין אישור. הדקר תוכל להקדים את כניסתה לנמל ביום אחד בלבד - ומכאן שתאלץ לשהות בים בחוסר מעש עוד כעשרים וארבע שעות נוספות. אין ספק שתשובת המפקדה ביאסה את צוותה של הדקר, שאחרי כמעט חודש שלם בים השתוקקו לחזור אל החוף - אבל זו לא הייתה תשובה חריגה: מספר הרציפים הפנויים בנמל מוגבל, והמתנה מחוץ לנמל עד שיתפנה רציף כזה היא דבר שבשגרה בחיל הים.

בעשרים וארבעה בינואר, בשעה שש ועשרה בבוקר, דיווחה הדקר את מיקומה למפקדת חיל הים: כשלושים מייל (שישים קילומטרים) דרומית מזרחית לאי כרתים. במהלך אותו היום שלחה הצוללות עוד שלוש הודעות בהפרשים של שש שעות זו מזו כדי לאותת שהכל כשורה וההפלגה מתנהלת על מי מנוחות.

בבוקרו של העשרים וחמישה בינואר המתינו הבקרים במפקדת חיל הים לדיווח היומי מהדקר. השעה שש הגיעה וחלפה - אבל שום דיווח לא נתקבל. איש במפקדה לא התרגש: בהתחשב במרחק בו היה מדובר - כאלף קילומטרים מחופי המדינה - קשיי תקשורת היו עניין צפוי וידוע, כפי שמספר הדר קמחי, מפקד שייטת הצוללות, שבדיוק שב ארצה מהשתתפות בטקס הפרידה מהדקר באנגליה וביקור ביניים בפריז, הגיע במקרה לביקור במפקדה.

"[קמחי] טסתי לארץ, וכשהגעתי לארץ הגעתי לפנות ערב והחלטתי להיכנס קודם למפקדה ולראות מה קורה שם והגעתי משהו כמו חצות, אחת בלילה, למפקדה. ואז ראיתי, הופה… התקשורת הזאת היא בסימן שאלה. נחכה לשש בבוקר. כך שאני הגעתי באותו רגע ש…

[נתן] הבנת מיד שיש כאן בעיה?

[קמחי] בלילה, עוד לא כל כך, מפני שהרבה פעמים היה שתקשורת התאחרה, והיה משהו עם… יש אונייה על יד אז לא רוצים לשדר, יש כל מיני סיבות למה. אבל עד שלא קיבלת ועד שראית שיש איזשהו פיפס משם, אז יש לו קשר רק שהוא עכשיו עוד לא יכול לצאת לשדר."

קצין המשמרת במפקדה החליט להמתין לשעת הצהריים, אז הייתה אמורה הדקר לשלוח את הדיווח הבא, ובינתיים לנסות וליצור קשר עם הדקר בתדרי רדיו בינלאומיים אזרחיים.

אבל כשהגיעה השעה 1200 והדקר עדיין לא יצרה קשר, החליט קצין המשמרת לעדכן את סגן מפקד החיל. בעוד הקצין הבכיר שוקל את חומרת הדיווח - נשמעה צפירת ההרגעה: מהמפקדה קראו לדקר בשם הקריאה הבינלאומי שלה - 4XDZ - והצוללת החזירה תשובה. אבל אז, באמצע שדר התגובה - התנתקה התקשורת שוב.

זה כבר היה מוזר. מדוע נקטעה התשדורת באופן פתאומי כל כך? בחיל הים החלו לחשוד שמשהו אינו כשורה, ודיווח על העניין הועבר למפקד חיל הים ולמפקד שייטת הצוללות. השעות נקפו, ושום אות חיים לא נתקבל מהדקר.

כשבבוקר שלמחרת, בעשרים ושישה בינואר, שוב לא נתקבל הדיווח היומי הקבוע מהדקר, מפלס החרדה בחיל הים החל לעלות: אלו לא היו קשיי תקשורת שגרתיים. משהו כאן ממש ממש לא בסדר. מפקד חיל הים הורה להרים לאוויר שני מטוסים שיסיירו לאורך נתיב ההפלגה המתוכנן של הצוללת, ובמקביל נתבקש הסטי"ל אח"י משגב, שהפליג כמאתיים קילומטרים מהחוף, לנסות ולקרוא לדקר בערוצי הקשר שלה.

דממה.

ואז, אחר הצהריים - שוב נתקבלה תשדורת ממישהו שהשתמש בשם הקריאה הבינלאומי של הדקר, ושוב נקטעה התשדורת בחדות, ממש כמו ביום אמש. ואז שוב, דממה. דממת מוות.

"[קמחי] זאת אומרת, אני די מהר הבנתי ש… שזה אסון, וזה לא דבר שפה היא פתאום יימצא על פני השטח."

מבצע חיפוש

בחיל הים נכנסו לפעולה. ספינות חיל הים הוזנקו לים, ומהמפקדה יצרו קשר עם הצי הבריטי שהחזיק מרכז חילוץ והצלה בקפריסין, וביקשו את עזרתו. הבריטים נענו לבקשה, והזניקו מטוסי סיור שסרקו את הים. בתוך שעות הצטרפו עוד ועוד כוחות לחיפושים: חילות האוויר של ארצות הברית, יוון ותורכיה שלחו מטוסי סיור משלהם לצד מטוסי חיל האוויר שלנו, ואוניות סוחר וסירות דייג שהפליגו באזור נתבקשו לדווח על כל כלי שיט או ממצא חריג. היה זה אחד ממבצעי החיפוש הימיים הגדולים בהיסטוריה, בהשתתפות כארבעים כלי שייט ממדינות שונות, ולמעלה ממאה גיחות סיור של מטוסים מחילות אוויר שונים.

בחיפה, בשכונת בת-גלים לא הרחק מבסיס חיל הים, עמדה חווה ברקאי - רעייתו של בומי ברקאי, סגן מפקד הדקר - בחלון דירתם הקטנה והשקיפה אל הים, מייחלת לשובו של אהובה.

אבל באותו יום שישי בבוקר, סיפרה חווה בראיון לעיתון 'מעריב' ובספר שכתבה, משהו הרגיש לה שלא כשורה.

"באחד מימי שישי בצהריים ראיתי שיירה ימית יוצאת לים. כל כלי שיט שהיה לו מנוע, פתאום יצא לים. [...] זה היה נראה לי מוזר. בתור משקיפה מהמרפסת הבנתי שמשהו חריג קרה, כי הם אף פעם לא יצאו ביום שישי ללא סיבה. חשבתי שאולי הם יוצאים למשימה, ואם צוללת דקר בסביבה, אז אולי היא תצטרף אליהם. ידעתי שהדקר כבר באזור כרתים, ושביום שני [היא] אמורה להגיע לארץ. לכל אדם יש את האינטואיציות שלו. בערב הלכתי עם גיא, שאז עוד לא מלאו לו ארבע שנים, לאכול אצל ההורים. אמרתי להם שאני לא שקטה כי ראיתי את כולם יוצאים לים."

אחד מכלי השייט שהשתתפו בחיפושים הייתה הצוללת אח"י דולפין. הדולפין הייתה עוד צוללת מדגם T, צוללת שלישית במספר שמכרו הבריטים לישראל - אבל בניגוד ללוויתן ולדקר, דבר קיומה של הדולפין ועסקת המכירה שלה נשמרו בסוד ולא היו ידועים לציבור, אולי כדי להטעות את גורמי המודיעין של מדינות ערב.

חלק מאנשי הצוות של הדולפין היו במקור מהדקר, כמו למשל אברהם בן-זאב, שהיה סגן קצין המכונה של הדקר. כשגילה בן-זאב שהוא אינו מצטרף לחבריו להפלגה ארצה אלא עובר לשרת על הדולפין, הוא התאכזב מרה. כך סיפר בראיון לקול ישראל.

"לא רציתי לעזוב את הדקר, כי התכנית הייתה שהיא מגיעה עד גיברלטר על [פני] השטח, ובגיברלטר היא יורדת מתחת למים ועושה מתחת למים במשך שבועיים את כל אורכו של הים התיכון. [...] מבצע ראשון כל כך הרבה זמן מתחת למים וכל כך רחוק - ושבועיים כאלה לקצין צעיר מתחת למים, הוא קופץ קפיצת מדרגה בהפעלת הצוללת."

אח"י דולפין עזבה את פורטסמות' מספר ימים לאחר הדקר, והייתה בדרכה ארצה כשהתקבלה בקשר ההודעה על היעלמותה של אחותה לשייטת. בן-זאב מספר.

"יום שישי בערב, ארוחת ערב, אנחנו בדולפין. נכנס האלחוטן לחדר אוכל קצינים, ואומר - קיבלתי מברק שאבד הקשר עם הדקר. [...] איך מרגיש או מה חושב בחור צעיר - עזוב קצין, בחור צעיר בן 24 - שבבת אחת נעלמים לו 69 חברים! [...] אני אין לי, אין לי באוצר המילים שלי להביע את התחושה הקשה שהייתה לי כשהוא אמר 'אבד הקשר עם הדקר."

גם הדולפין הצטרפה לחיפושים.

"המברק הבא שהגיע, נתנו לנו הוראה ללכת, נתנו לנו שטח בים ואמרו לנו - לכו, תצטרפו לכוחות המחפשים. ואז נדלק בי הרעיון שאמרתי…ניגשתי למפקד הדולפין [...] ואמרתי לו - תראה, אני מבקש להיות קצין משמרת למעלה על הגשר כל זמן החיפושים. אל תחליפו אותי. אני אמצא את הדקר.

עליתי למעלה על הגשר, והייתה סערה נוראית. גשם זלעפות ולפעמים ברד. עמדתי שם יותר משתי יממות על הגשר, ואני לא זוכר שהייתי עייף או רעב או צמא או הייתי רטוב או יבש. אני זוכר את הכמיהה העצומה שהייתה לי למצוא את הדקר. וביום זה עוד חצי נחמה, למרות כל מה שתיארתי עכשיו, וראות מאוד מאוד גרועה והגשם והברד ומדי פעם גל מציף אותך. אבל אתה רואה! אז אתה לוקח את המשקפת, אתה מנגב את המשקפת, אתה מתחיל להסתכל. אתה רואה. בלילה? חושך צלמוות. לא רואים כלום. אין ירח, אין עננים, אין מגדלור, אין יבשה, אין איזו אונייה שעוברת עם אורות על ידך. חושך צלמוות [...] מה כן? מדי פעם יש ברק, ובברק אתה רואה עד לאופק. לשבריר שניה אתה רואה עד האופק. אם אי פעם התפללתי בחיים שלי, זה היה בין ברק לברק. שבברק הבא אני פתאום אראה את הצללית של הצוללת."

חיל הים עדיין לא הוציא הודעה רשמית על החיפושים, ובארץ החלה חרושת השמועות להשתולל. חווה ברקאי.

"אף אחד לא הודיע לי. [...] חזרתי הביתה מההורים, השכבתי את גיא וניסיתי ללכת לישון. הטלפון צלצל בערך בארבע בבוקר. זו הייתה אחותי שגרה בקנדה. היא ידעה שבומי על הדקר. היא שאלה: 'מה העניינים? באיזו צוללת בומי?', באותו רגע בדיוק ידעתי למה היא מתכוונת. הבנתי ששם כבר יודעים שמשהו קרה. אמרתי לה: 'למה את שואלת? את הרי יודעת שהוא על הדקר.' ואז בעלה אמר: 'תעשי לי טובה, תשלחי לי מברק כשהוא יגיע'. לא העזתי לשאול אותם, כי ידעתי בתוכי שהם יודעים. לא היה לי אומץ לשמוע מהפה שלהם מה שלא רציתי לשמוע.

"[...] התיישבתי ליד הרדיו הקטן שבפינת החדר ובאצבעות רועדות סובבתי את בורר התחנות, עד שמצאתי את התדר שבו שידר ה-BBC. השעה הייתה כבר כמעט חמש בבוקר. הבית היה שקט וחשוך. נשימתו הקלה של גיא נשמעה מהחדר הסמוך. קירבתי את אוזני אל המקלט והאזנתי מתוחה ונסערת לחדשות השעה. בדיוק בחמש בקע האות, והקריין הבריטי דיווח בקול רציני: 'כל אוניות הצי השישי אשר נמצאות בים התיכון הצטרפו לחיפושים אחרי הצוללת הישראלית דקר שנעלמה. [...] ליבי נשבר. עלטה עטפה אותי, ואני צנחתי למיטה, עמוק אל מתחת לשמיכה. כיסיתי את ראשי ושכבתי מכורבלת ורועדת בכל גופי. זה היה הרגע שבראשי התדפקה הכרה ברורה, חדה כתער, וזו הייתי אני שאמרתי לעצמי: 'חווה, מהיום החיים שלך הם בלי בומי.' [...] כמה מאנשי חיל הים אמרו לי שעוד לא אבדה תקוותנו, אבל אני כבר הבנתי שזה נגמר."

בשבת בצהריים קלטה תחנת חוף בקפריסין אותות מורס - S.O.S -  בתדר מצוקה בינלאומי, ולמחרת נקלט אות מצוקה נוסף באותו התדר. הספינות והמטוסים חגו מעל המים בניסיון לאתר את מקורם של אותות המצוקה, אך לא מצאו דבר.

הימים חלפו. בשלב מסוים הורחבו החיפושים צפונה ומזרחה לכיוון קפריסין מתוך התחשבות בכיווני הרוחות והזרמים באזור - אבל עם כל שעה שחלפה הלך והתמעט הסיכוי למצוא את הדקר על פני המים. אמנם מזג האוויר החורפי והסוער הקשה הקשה על החיפושים, אבל למזג האוויר הייתה השפעה מועטה בלבד על מטוסי הסיור הבריטים והאמריקנים שהיו מאומנים ומצויידים היטב לחיפושים בים: לו הייתה הדקר על פני המים, קרוב לודאי שכבר הייתה מתגלה.

בשלושים ואחת בינואר, כשבוע לאחר תחילת החיפושים, הודיעו הציים הזרים על הפסקת החיפושים. חיל הים המשיך לתור אחר הדקר עוד ארבעה ימים נוספים, אבל לבסוף נאלצו גם הם להרים ידיים. אבל כבד ירד על חיל הים, חיל קטן שבו כמעט כולם מכירים את כולם - ואבל כבד עוד יותר ירד על שייטת הצוללות.

כשנכנסה אח"י דולפין, הצוללת השלישית מדגם T, לנמל חיפה, חיכו לה אלפי אנשים על מורדות הכרמל ושובר הגלים של הנמל. הדמיון הפיזי בין הדולפין והדקר, לצד העובדה שדבר קיומה של הדולפין נשמר בסוד עד אותו הרגע, גרמו לכך ששמועה נפוצה ברחבי העיר שהדקר היא זו שנכנסת לנמל, ושאולי הדיווחים על היעלמותה היו לא יותר מאשר הטעייה מודיעינית מחוכמת. גם בני משפחותיהם של אנשי הצוות של הדקר מיהרו לבסיס חיפה.

אברהם בן-זאב מתאר את אווירת הנכאים שאחזה באנשי הדולפין כשראו את בני המשפחה של חבריהם לשייטת עומדים על הרציף.

"כשנכנסנו, התקרבנו לרציף של הצוללות. על הרציף עמדו נשות הדקר, ועל ידן עמדו הדרדסים הקטנים. עכשיו, אנחנו הכרנו שם את כל הילדים, כי אנחנו הרווקים היינו עושים בייביסיטר לכל הקטנים האלה. היינו בסופי שבוע נוסעים לפיקניק איתם אם היה מזג אוויר טוב. הם הכירו אותי כולם, ואני הכרתי אותם… ואמרתי: ריבונו של עולם, עוד כמה דקות אני יורד אל הרציף. מה אני אומר לאותו ילד או ילדה? מה אני עושה פה, ואבא שלך לא?..."

בארבעה בפברואר נאספו אנשי משפחות הדקר בבסיס חיל הים בחיפה, שם פגשו בשר הביטחון משה דיין, הרמטכ"ל חיים בר-לב, ומפקד חיל הים האלוף שלמה אראל, שמסרו להם באופן רשמי את בשורת האיוב: הדקר, על כל שישים ותשע אנשי צוותה, אבדה במצולות - האסון הנורא ביותר בתולדות חיל הים, עד ימינו. יומיים לאחר מכן מסר שר הביטחון הצהרה רשמית גם מעל בימת הכנסת.

“אדוני יושב הראש, חברי הכנסת. ב-25 בינואר נותק הקשר עם הצוללת דקר שהפליגה תחת פיקודו של רב-סרן יעקב רענן. מאז תמו החיפושים אחריה. בארבעה בפברואר, 68, בערב לא נתגלתה כל עובדה חדשה שיהיה בה כדי לשפוך אור על הגורל שפקד את דקר. [...] עלי לקבוע בצער כי הצוללת דקר טבעה, ושישים ותשעה אנשיה - חמישים ושמונה חוגרים ואחד עשר קצינים - אינם בחיים."

מה קרה לדקר?

כחודש לאחר מכן הונח על שולחנם של הרמטכ"ל ושר הביטחון דו"ח ועדת החקירה שהקים מפקד חיל הים, אלוף שלמה אראל. הדוח פירט את מאמצי החיפוש אחר הדקר, והתמקד בתשדורות הרדיו המסתוריות שנתקבלו במפקדה, ובאותות המצוקה שנקלטו בתחנה בקפריסין.

כזכור, לאחר שלא נתקבל הדיווח היומי הרגיל מהדקר, ניסו במפקדת חיל הים ליצור עימה קשר בתדרי תקשורת בינלאומיים מקובלים - ונתקבלו שתי תשדורות מגורם שעשה שימוש באות הקריאה הבינלאומי של הדקר: תשדורות בפורמט של בדיקת קשר שגרתית, שנקטעו בחטף זמן קצר לאחר תחילתן. אף על פי כן, ועדת אראל קבעה כי בסבירות גבוהה אין מדובר בתשדורות מהדקר, מכיוון שלא מתקבל על הדעת שאחרי שלושים ושש שעות ללא תקשורת עם המפקדה, הדקר הייתה מבצעת בדיקת קשר שגרתית, כאילו שום דבר לא קרה. האלוף אראל עצמו העריך, מאוחר יותר, כי מדובר בטעות תמימה של קצין אלחוט על סיפונה של ספינת סוחר כלשהי, שכנראה שמע את הקריאות בקשר, חשב שהקריאה היא עבורו והחל להשיב - אבל אז הבין את טעותו והפסיק את השידור. בתור מי שבילה המון שעות על מכשירי קשר בים, אני נוטה להסכים עם שלמה אראל: טעויות שכאלה הן נפוצות למדי, בעיקר בתדרי תקשורת אזרחיים שאלפי ספינות מאזינות להן.

לגבי אותות המצוקה, אותן תשדורות S.O.S שנקלטו בקפריסין, קבעה הוועדה כי ייתכן מאוד שמקורן הוא אכן בדקר - אבל לא ניתן להוכיח זאת בוודאות, מכיוון שחלק מהנתונים שנקלטו היו חלקיים ומקוטעים בלבד, וניתן להשלים את השדר במספר אופנים שונים.

למרות שהיה ברור לכל שאין מספיק מידע כדי להעריך מה אירע לדקר, חברי הועדה העלו מספר אפשרויות באשר לנסיבות אובדנה, ביניהן אובדן שליטה עקב שריפה או תקלה כלשהי, מים שחדרו לתוך הצוללת דרך צינור כלשהו וגרמה לה לשקוע במהירות, או אולי פגיעה חיצונית: התנגשות עם כלי שיט אחר, פגיעת טורפדו או אפילו חבלה בזדון.

אחת האפשרויות הראשונות שנבחנו הייתה שהשיפוץ שעברה הדקר באנגליה לא היה טוב או מקצועי מספיק, והוביל לכשל קטסטרופלי כלשהו. הדר קמחי, שביקר במספנה בפורטסמות' והשתתף במבחני הכשירות שעברו הצוללת וציוותה, שולל את הטענה הזו מכל וכל.

"[קמחי] זה לא התחום שלי, התחום הטכני,  אבל הם עובדים לפי כללים טכניים מאוד ברורים, ככה שכשהאדמירליות אישרה שעושים את זה בפלדה מסוג זה וזה, והריתוך הוא כזה וכזה - ככה זה הולך בכל המספנות שעובדות עם הצי הבריטי.

[נתן] יש להם כללים נוקשים.

[קמחי]   כן - יש להם כללים ברורים, איך ניגשים למתכת הזאת שהיא שייכת לצוללת. [...] דקר עברה את כל… לא לחץ, שום דבר, והיא יצאה לבדיקות בים, למבחן בים, היא יצאה ועברה אותו יפה מאוד."

גם מאיר כתר, שבילה שעות ארוכות בחברתם של אנשי המספנה בפורטסמות' בזמן שעבדו על גוף הצוללת, מספר שהתרשם מאוד מרמתם המקצועית של המשפצים.

"[מאיר] ‫…אני יכול להסביר לכם ‫שהבריטים בדקו את גוף הלחץ ‫בכל מיני מקומות. ‫עד כדי כך הבדיקות היו קפדניות, ‫שיום אחד הם הופיעו וסימנו קטע מסוים ‫בתוך גוף הלחץ, ‫ואחר כך הגיעו קבוצה אחרת. ‫ואנחנו צחקנו על כל העבודה הזאת! הם סימנו את הקטע הזה, ‫והגיעה קבוצה אחרת, ‫והם חתכו את הקטע הזה, ‫ואחר כך הגיעה קבוצה אחרת, ‫והכניסו טלאי של מתכת חדשה, ‫והלחימו וסידרו…

‫בקיצור, הם דאגו לגוף הלחץ. ‫אותו דבר הם דאגו גם לכיסוי, ‫אחר כך, אחרי שהכניסו ‫את המנועים ואת הדיזל. [...] ‫זאת אומרת, בכל האזור ‫של גופי הלחץ יש תפרים. ‫הלחמות זה תפרים, אוקיי? ‫הם גם היו מאוד מקצועיים ‫בחלק הזה, ‫והם הפעילו מחממים סביב כל ‫התפרים שהם עשו ‫כדי ליצור הרפיה נכונה של המתכת ‫וכדי שהתפרים ייקלטו טוב ‫ולא יהיו הפרשי מאמצים ‫בתוך המתכת. יפה מאוד."

החקירה, אם כן, נקלעה למבוי סתום - ולאיש לא היה שמץ של מושג מה קרה לדקר, והיכן נמצאת.

שיחת טלפון מפתיעה

חלפה שנה, ובתשעה בפברואר, 1969, קיבל סא"ל שמואל שבח, מפקד אזור חוף סיני, שיחת טלפון מפתיעה.

"הודיעו לנו דרך הממשל שנמצא עצם בלתי מזוהה, שזה כנראה או מצוף או מוקש. בתקופה ההיא, תקופת ההתשה, הסתובבו מאות מחבלים בשטח. לקחתי קבוצה של לוחמים עם קומנדקר. [...] הגענו לשם, הצבנו את האבטחה במקום, וניגשתי לבעל העניין."

המקום היה חוף תל קטיפה, לא הרחק מחאן יונס שברצועת עזה. דייג פלסטיני שעבד על החוף הבחין בעצם עגול וגדול שהיה קבור כמעט כולו בתוך החול, כשרק אנטנה קצרה בולטת מעל הקרקע.

"והוא בהתרגשות רבה אומר שזו 'בומבה' - פצצה. התייחסתי לזה בהתחלה גם כן כמו אל מוקש, אבל לפי המבנה ולפי האנטנה הבנתי תיכף שזה לא זה, כי במוקש ימי יש אנטנות מסביב לכל המוקש, ופה הייתה אנטנה אחת. התחלנו לחפור, ואחרי חמש דקות בערך ראיתי I, ואחרי זה ראיתי N. אחר כך S. ואני ממש התחלתי לרעוד, כי INS זה Israeli navy ship ופה היה רגע שאני כמעט…רעדתי. לא יכולתי יותר לגעת במצוף. וכשחפרנו הלאה, [ראינו את שמה של] הדקר באנגלית."

שמואל שבח הזעיק את לוחמי חיל הים, שאספו את המצוף והעבירו אותו לבסיס אשדוד הסמוך. בחינה ראשונית העלתה שאכן מדובר במצוף חירום של הדקר: אחד מתוך שני מצופים שהותקנו בחרטום ובירכתיי הצוללת. בשגרה, המצופים היו מאוחסנים בתוך כלובי עץ מתחת לסיפון, ובעת חירום היה צוות הצוללת אמור למשוך בידיות שתשחררנה את המצופים מהכלובים ותאפשר להם לצוף אל פני המים. כל מצוף היה מחובר לצוללת בכבל מתכת באורך מאתיים מטרים ומצויד במשדר שהיה משדר קריאות מצוקה במשך ארבעים ושמונה שעות. המצוף שנמצא בחאן יונס היה, מסתבר, מצוף הירכתיים של הדקר, והוא נתגלה כשהאנטנה שלו שבורה ומכבל האבטחה הארוך נותרו רק כשישים וחמישה ס"מ שהיו עדיין מחוברים למצוף.

מכיוון שהמצוף המדובר היה הרמז היחיד לנסיבות העלמותה של הדקר הוא נשלח למעבדות הטכניון, שם עבר סדרה ארוכה של בדיקות מקיפות ומדוקדקות במידה חסרת תקדים.

מבחינה חיצונית, המצוף נתגלה כשהוא שלם ותקין, למעט מספר סימני מכות פה ושם והאנטנה, שככל הנראה נשברה קרוב מאוד למועד שחרור המצוף. בדיקת מנגנון השידור העלתה שהמצוף אכן שידר אותות מצוקה - אבל בהינתן האנטנה השבורה, טווח השידור המקסימלי שלו היה זעום למדי, גם אם היה המצוף מעל המים בזמן השידור.

בדיקה מיקרוסקופית של סימני הקורוזיה שעל גידי כבל האבטחה הראתה שחלק מהגידים נקרעו ממש לאחרונה, רק כחודש לפני מציאת המצוף - ועובדה זו הביאה את החוקרים לשער כי המצוף היה מחובר לגוף הצוללת במשך כמעט כל השנה שחלפה מאז טביעתה, עד שקורוזיה או שפשוף ובליה גרמו לגידי המתכת להיחלש ולהיקרע, ואז נסחף המצוף עם הזרמים עד שמצא את עצמו לחופיה של חאן-יונס.

אבל המידע הדרמטי והחשוב ביותר שנתגלה בחקירה לא היה קשור למצוף עצמו - כי אם לבעלי החיים, תולעים וצדפים, שנצמדו למצוף וגדלו עליו בזמן ששהה מתחת למים. בדיקה ביולוגית חשפה כי כל בעלי החיים שהתגלו על המצוף הם ממינים שחיים על קרקעית הים בעומקים שבין מאה מטרים לקצת יותר משלוש מאות מטרים. לאור ההערכות כי המצוף היה מחובר לגוף הצוללת במשך מרבית הזמן שבו שהה מתחת למים - המשמעות היא שקרוב לוודאי זהו גם טווח העומקים שבו שוכנת הדקר.

אבל כאן יש בעיה. עומקים של מאה עד שלוש מאות מטרים ניתן למצוא, בדרך כלל, באזורים הקרובים יותר אל החוף, במה שמכונה 'מדף היבשת' - אבל נתיב ההפלגה המתוכנן של הדקר עבר פחות או יותר במרכז הים התיכון, באזורים שעומקם הממוצע הוא בין שניים לשלושה קילומטרים. כדי להגיע אל החוף - כל חוף שהוא - על הדקר היה לסטות במידה ניכרת מנתיבה: כה ניכרת, למעשה, עד שאין שום סיכוי שמדובר בטעות בניווט. איזו סיבה יכולה הייתה להיות למפקדה של הדקר לפעול בניגוד מוחלט לפקודת ההפלגה, ולהסיט את הצוללת מנתיבה המתוכנן?

התשובה לשאלה הזו התבררה שניתחו חוקרי המכון לחקר ימים ואגמים שבחיפה את משטר הזרמים באגן המזרחי של הים התיכון, וניסו להעריך את המסלול שעשה המצוף מהרגע שהתנתק מהצוללת ועד שנשטף אל החוף של עזה. הניתוח הזה הראה כי הדקר נמצאת, בסבירות גבוהה, מול חופיה של מצרים.

המסקנה הזו ודאי גרמה להרבה אנשים להרים גבה בתימהון. איזו סיבה יש לצוללת לא חמושה להתקרב לחופיה של מדינת אויב, ועוד דקה וחצי אחרי מלחמת ששת הימים? מה יש לה לחפש שם? מה יכול היה לגרום לרס"ן יעקב רענן, מפקדה המוכשר והמוערך המאוד של הדקר להפר פקודה ישירה, ולהעמיד בסכנה את עצמו, את צוותו ואת הצוללת שלו?...

בחיל הים הייתה קבוצה מצומצמת מאוד של אנשים, שותפי סוד, שידעו את התשובה לשאלה הזו. על הדקר הותקנה מערכת מודיעין אלקטרונית סודית ופורצת דרך, ואחד מהאנשים שהצטרפו להפלגת הבכורה היה המהנדס שהיה אחראי על פיתוחה. האם ייתכן שרס"ן יעקב רענן החליט לנצל את עשרים וארבע שעות ההמתנה בלב ים שנכפו על הדקר, כדי להעמיד את המערכת החדשה למבחן מול החוף המצרי?

הצטרפו אלי לחלקה השני של הסדרה על אח"י דקר.