פרופ' פנינית רוסו נצר מארחת את בן סוכמן, חבר קיבוץ בארי ומנכ"ל דפוס בארי, שמשתף בגילוי לב על השבעה באוקטובר והימים שאחריו. משעות התופת בממ"ד בקיבוץ, דרך שיחת הטלפון המטלטלת עם אימו עד לרגע חטיפתה והירצחה, ועד ההחלטה הניהולית והאישית לפתוח מחדש את בית הדפוס ימים ספורים לאחר הטבח. דרך סיפורו האישי והקהילתי, ננסה להבין את המנגנונים המאפשרים לבני אדם לפעול בתוך שבר קיצוני, נלמד על כוחה של עשייה יומיומית להניע החלמה, ונסביר איך בא ליידי ביטוי האיזון העדין שבין נחישות משימתית להכלה רגשית של קהילה שחוותה אובדן כבד.
לכל הפודקאסטים של רשת עושים היסטוריה לחצו כאן.
תמלול הפרק
קמים יחד, הפודקאסט של מכון קמה, קהילה, משמעות, החלמה, בהגשת פרופסור פנינית רוסון עצר. הרבי מקודשא קמר פעם, אין דבר שלם יותר מלב שבור. האמירה הזאת מזכירה לנו שלפעמים דווקא במקום שבו משהו נשבר, נחשפת אמת עמוקה יותר על מה חשוב לנו באמת. שבר גדול מפרק לא רק את תחושת הביטחון, אלא גם את הסדר הפנימי של החיים.
החיים כמו שהכרנו אותם מתפרקים. האמונה שהעולם מובן, צפוי, נשלט, מתערער. התחושה שיש רצף בין אתמול, היום, מחר, נשברת. ואולי זו אחת השאלות העמוקות ביותר שעולות אחרי שבר גדול. מה מאפשר לבני אדם להמשיך לפעול כשהעולם שהכירו מתפרק?
מה מחזיק קהילה אחרי אובדן? ברוכים הברוכות הבאות לפודקאסט של מכון קמה, קהילה המשמעות החלמה. בפודקאסט הזה אנחנו מבקשים להתבונן באחת השאלות האנושיות העמוקות ביותר. מהם המנגנונים שמאפשרים לאנשים ולקהילות לנוע בכיוון של החלמה בעקבות טראומה אישית וקולקטיבית? היום נמצא איתנו בן סוכמן, מנכ״ל דפוס בארי וחבר קיבוץ בארי.
בשבוע הראשון לאחר השבעה באוקטובר, בתוך מציאות כמעט בלתי נתפסת של אובדן, פגיעה וחוסר ודאות, בן מקבל החלטה אמיצה. לפתוח מחדש את פוסברי ולגייס את העובדים על אף המורכבות העצומה שהביא איתו המשבר חסר התקדים. ההחלטה הזאת לא הייתה רק החלטה ניהולית או עסקית. במובנים רבים היא הייתה מעשה של משמעות. ניסיון ליצור אי קטן של יציבות במקום שבו הכל קרס.
תפקיד במקום שבו הייתה תחושת חוסר אונים. שייכות במקום של שבר ופגיעה, ותנועה במקום שבו אפשר היה להישאר קפואים מול האובדן. שלום בן ותודה שאתה כאן. שלום. אז רגע לפני שנגיע לשבעה באוקטובר, אני רוצה להתחיל מבארי שלפני השבר.
כשאתה חושב על בארי שלפני המלחמה, מה היה בה מעבר למקום מגורים? מה הפך אותה לבית בשבילך? אז קודם כל תודה שהזמנת אותי, כיף גדול להיות פה. נתת הקדמה יפה ומרשימה, לא ידעתי על חלק מהדברים האלה שעשינו, אני שמח. לשמוע את זה.
ברים הוקמה ב-6 באוקטובר 1946, 11 נקודות, חבורה של חלוצים מגשימים את החלום הציוני ומקימים על גבול רצועת עזה בית ביטחון ויישוב. אומרים שלום להורים שלהם, למשפחה שלהם ויוצאים לחיות שלושה קילומטר מעזה. היישום המלא של החזון הציוני המשותף שלנו. והקיבוץ הזה הלך וצמח והפך להיות בית ל... קהילה באמת אוהבת ומחבקת ושיתופית ויוצאת דופן שאני גאה להיות דור שלישי לדבר הזה, לחלום הזה, לחזון הזה ובאמת כשאני בחרתי לחזור לבארי בגיל 25 אחרי שהסתובבתי קצת לא חזרתי כמו המייסדים, לא באתי כמו סבא שלי ב-11 נקודות, אלא באתי כדי למצוא את ההגשמה של החלום הבורגני שלי, את הבית הירוק והדשא, את הבית עם הגג האדום והדשא הירוק, ובעצם זה היה המקום שבו היה נדמה לי שאני הולך לחיות את החיים המיטביים שיש לי עם הכוכבית הזאת.
עם הכוכבית הזאת שיש במקום הזה, שהוא נמצא שלושה קילומטר מעזה, ויש איזה חוזה בלתי כתוב ביני לבין המדינה על כך שאני אחיה לי את החלום הבורגני בקלניות של הדרום, והמדינה תבנה לנו ממ"דים ותממן טיפולים פסיכולוגיים לילדים, כי מדי פעם יעופו טילים, ובאמת טילים עפים מ-99, והמצב הביטחוני הוא לא פשוט. אבל זה הפקקג' שאני ותושבי העוטף בחרנו בו. וקיבוץ בארי, לא רק שהוא קיבוץ שיתופי, הוא גם בעלים של תעשייה מפוארת, הוא בעלים של דפוס בארי שחוגג השנה 75, שהוא הפך להיות עם השנים למקור הגאווה שלנו, למקור הכוח. אני אומר את זה כמנכ״ל דפוס בארי, אני מקווה שגם חלק מחברי בארי חושבים את זה, ובאמת דפוס בארי זה מקום ששואב את כוחו מהקהילה השיתופית שמאחוריו וחורט על דגלו איזה מין אמירה כזאת שלא מפסידים משמרת. זו אמירה שהרבה מאוד מפעלים תעשייתיים או אחרים חורטים על דגלם, רק שאצלנו, לנוכח המצב הביטחוני, זה עומד למבחן.
וכשזה עומד למבחן, אתה בעצם צריך... לראות איך כל הקיבוץ כולו רתום בזמן משבר, בזמן שהכבישים חסומים, לפתוח את גני הילדים כדי שההורים יוכלו להגיע לבית הדפוס, וכדי שההורים יגיעו לבית הדפוס, חדר האכילה נפתח כדי לייצר שגרה, והאתוס הזה שלא מפסידים משמרת מלווה אותנו ב-25 שנה האחרונה. אז בעצם ככה אתה מתאר את המקום כלא רק מרחב פיזי, לא רק, כן, אמנם מה שהביא אותך זה הבורגנות, אבל יש שם זיכרונות, יחסים, שפת כסים, אתוס, איזושהי חוויה שאולי מחזיקה הרבה הרבה יותר מהאוסף הפרטים שנמצאים בה. ואנחנו מגיעים מהשישה באוקטובר, שזה ככה באופן סמלי יום לפני שהכל חרב. קח אותי לרגע הזה של התופת.
אני חושב שהיום הזה מתחיל כמו כולם בשש וחצי בבוקר, ראינו את הטילים הפים ושמענו אותם, באופן מפתיע בבארי כמעט לא היו אזעקות צבע אדום, אז אני ישבתי בפרגולה. וראיתי את הטילים מפעילים לכיוון תל אביב, אפילו קצת נהניתי מהאירוע הזה. את יודעת, בעוטף אומרים 99% גן עדן ו-1% גיהנום, ובאמת, בשעה 10 ל-7 מבחינתנו הגיהנום הזה התחיל. קיבלתי טלפון מחבר שאמר לי להיכנס לממ"ד, הודעתי לאחותי שנמצאת 100 מטר ממני להיכנס לממ"ד עם הילדים, הודעתי לאמא שלי שנמצאת 100 מטר ממני במקום אחר ביישוב להיכנס לממ"ד. אני זוכר, היא שואלת אותי, אני עם תחתונים, להיכנס כמו שאני, ואני אומר לה, כמו שאת תיכנסי לממ"ד ותנעלי את הדלת.
ודקה לאחר מכן התחילה מלחמה עוצמתית מתחת לבית שלנו. וואו. רעשים ופיצוצים וירי שלא שמענו מעולם. התרחיש הגרוע ביותר שאנחנו דמיינו לעצמנו הוא שני מחבלים שמצליחים לעבור את הגדר שלא ניתן לעבור אותה ומגיעים עם קרבין חלוד לגדר של בארי ושם צבא ההגנה של ישראל מחרב אותם וזה היה הדבר הכי גרוע שדמיינו וגם ההיערכות שלנו הייתה בהתאם אז אנחנו מוצאים את עצמנו בשעה מוקדם מאוד בבוקר במציאות שמעולם לא חשבנו שיכולה להיות הלם מוחלט, מקבלים את המידע דרך היריות שיש מתחת לבית, דרך הריח של השרפה ודרך קבוצת הוואטסאפ עם האוטברי, במקום שבו אנשים חושבים שיש להם מחבל בבית, כנראה זה אותו מחבל בתוך שכונה וכולם חושבים שזה אצלם בבית. כי גם אני שומע ירי, אבל זה לא אצלי בבית, וגם אני מריח את השרפה, אבל היא לא אצלי בבית.
וזה בלתי נתפס שיש עכשיו 20 או 30 או 40 מחבלים ב-40 בתים שונים בבוב הזמן, זה פשוט בלתי נתפס.
ובאמת הדקות חולפות והזמן עובר והמסרים נהיים יותר ויותר קיצוניים ויותר ויותר הזויים כמעט. בסביבות השעה תשע בבוקר קיבלנו הודעה שהגיעה הצבא, הגיעה יחידת לוחמים של דג, ובאמת השעה תשע ורבע, עברו בערך שעתיים שאנחנו בממ"ד, וזה על פניו נראה לי כמו הרבה מאוד זמן עד שהדברים הסתדרו, גם נראה לי שיש לנו איזה הרוג או שניים. אבל האירוע מאחורינו, נכון? עוד חמש דקות, צבא הגנה לישראל יסיים את האירוע ונחזור לחיינו. ובערך שעה מאוחר יותר קיבלנו הודעה נוספת ברשת הוואטסאפ, שמודיעה שהחיילים נפצעו ונסוגו ומחכים לכוחות צבא.
וואו. שזה אולי ההודעה הכי קשה והכי מדאיגה שהייתה לנו במהלך היום הזה, כי בעצם אתה מבין שהרעש שאתה שומע מלמטה, היריות, הצעקות בערבית, הם פה נשאר. וואו, וואו. ומה עובר לך בראש ברגעים האלה, שאתה אומר, אתה עובר שיפט מאוד גדול מ... זה עוד אירוע שאנחנו כבר, כאילו, ה-1% גיהינום הזה, ופתאום אתה מבין שיש פה משהו יותר גדול.
אז בעצם זה מתחיל מאיזה מין ניסיון בתחילת, בבוקר, לשמירה על קור רוח, ולהתבדח אפילו עם חברים, מה קורה, מה עם הצבא. ולנסות לבדוק עם קצין הביטחון שלי יוסי שרבי איפה מה עם טטיאנה בקבלה ואיפה העובדים איפה הבמבכים שנמצאים ברחבי הקיבוץ עכשיו ולנסות ולפתור בעיות לאט לאט הופך למצב שאני מדמה אותו למרות שאין לי ניסיון כמו נפגעת תקיפה מינית שנמצא באיזה מין מצב של פריז של הדבר הזה לא קורה זה לא קורה כל דבר הזה לא קורה לי כרגע. ואני זוכר הודעות ברשת הוואטסאפ שאני קורא אותן, הן נכנסות לי מצד אחד ויוצאות מהצד השני בלי להשאיר שום חותם, הודעות מזעזעות. הודעות שמתארות קריאות של לעזרה נואשת, הבית שלי נשרף, הבת שלי מתה, אבא שלי גוסס, ואתה קורא את ההודעות האלה.
ולא, זה כאילו לא משאיר בך שום חותם, זה כאילו מנותק לחלוטין ממה שקורה. אני גם מתכתב עם אחותי, ואני מנסה לשדר איזה סוג של אופטימיות, ולומר לה שהצבא פה, ותכף יגיע, ושלדג, והכל יהיה בסדר.
ואחותי בעצם, שאלה מסוימת שואלת אותי מה עם אמא. אמא נמצאת 100 מטר ממני בממ"ד שלה ובשעה 10 וחצי בערך היא מרימה לי טלפון ואומרת לי בן כי נכנסו לי מחבלים הביתה ואני שומע אותם מדברים בערבית, שומע אותם מסתובבים לה בבית, דופקים בממ"ד, בדלת, היא מחזיקה בכל כוחה את הידית בזמן הזה אנחנו מתקשרים ומדברים, ויש פחד מוות. פחד מוות זה הפחד מלמות, וזו תחושה שאפשר להרגיש אותה בכל הגוף. היא תחושה מאוד מאוד קשה. שאתה מרגיש?
אני מרגיש. וואו. תתאר לי רגע את החוויה הזאת. זה צמרמורת? זו תחושה פיזית.
פיזית. בכל הגוף. כשאתה הולך למות, או מישהו קרוב לך הולך למות עכשיו, וכמו שאתה מרגיש את זה, הם יוצאים מהבית, והתחושה נעלמת לחלוטין, והאופטימיות הקוסמית ששוררת, שאני נמצא בה ברוב הזמן, חוזרת. הם הלכו, הם גם לא יחזרו, ועוד חמש דקות הצבא יגיע והכל יהיה בסדר. זה המנגנון שהציל אותי, אני חושב, כי זה המנגנון שהשאיר אותי במעמד, כי עוד חמש דקות הצבא יגיע והכל יהיה בסדר, כי אם הייתי יודע...
שאני הולך להישאר עד לפנות בוקר למחרת בממ"ד או לדעת את האירועים שיקרו אחרי כן, אני מניח שהייתי יוצא וזה לא היה נגמר טוב. אבל האמונה הזאת שעוד חמש דקות הצבא מגיע והכל יהיה בסדר היא דבר שליווה אותי כל היום הזה.
וכשהמחבלים יוצאים מהבית של אמא שלי, אנחנו מדברים והיא מספרת לי על המטבח החדש שהיא עשתה ומי ישלם וזה מס רכוש. והיא שואלת אותי מה עם הכלים של הטאפאוור, מה נעשה איתם, והם נשרפים עם הרשת של האבטיח, והם חוזרים, והם דופקים בדלת שוב פעם, ודופקים בחלון, ושנינו יודעים שהחלון לא נעול, וזה פחד לא נורמלי, כי אתה יודע שהחלון לא נעול, ואם ינסו לפתוח אותו הוא ייפתח, והיא לא מעיזה ללכת ולנעול את החלון, כי היא מחזיקה את הידית של הדלת, וזה צרחות, וזה בכי, וזה אימה מוחלטת. אישה לבד בתוך הממ"ד זועקת אליי בלחש, זועקת בלחש. אתה לא יכול לעשות כלום. אתה לא יכול לעשות כלום.
זאת אומרת, אולי אתה יכול, אני לא עשיתי כלום. זאת האמת. מעיין, אשתי אומרת לי שבאיזשהו שלב ניגשתי לדלת וניסיתי לצאת והיא אמרה לי שהיא יצרה אותי, אבל אני לא בטוח, אני לא בטוח אם זה קרה או לא קרה. אני לא רוצה לדמיין מה היה קורה אם זה היה הילד שלי.
אמא שלי בת 77, היו לה חיים טובים. אני לא יודע מה הייתי עושה אם זה היה הילד שלי. זה לא דבר שאני יכול לדמיין אותו בכלל. היו הורים שהיו צריכים להתמודד עם הסיטואציה הזאת, זה בלתי נתפס. ממש.
לא שהסיטואציה מול האמא היא הרבה יותר נוחה, אבל... והמחבלים עוזבים שוב פעם, ואמא שלי אומרת לי שהיא אוהבת אותי, ואני אומר לה שאני אוהב אותה, אין לך מה לדאוג.
ובאיזשהו שלב היא מתעייפת, והדקות חולפות, והיא אומרת לי, תשמע, אני עייפה, אני מתיישבת, עברו קרוב לשעתיים, אנחנו בשיחת טלפון שנמשכת כבר למעלה משעתיים, והיא מתיישבת בממ"ד, על המיטה, ודקה אחרי כן היא אומרת לי, אופס. נכנס מישהו והיא קמה והשיחה ממשיכה, זאת אומרת היא מדברת בספיקר ואני שומע את השיחה ונכנס אליה מחבל לתוך הממ"ד והיא רגועה לגמרי, הפחד והאימה נעלמו. אני חושב או מספר לעצמי סיפור שאולי היא הבינה וידעה שזה הסוף והיא אמרה אני הולכת בגאון והיא מדברת עם המחבל בכניסה לממ"ד והוא אומר לה תביא לי את התכשיטים, הוא מדבר בערבית והיא בעברית. אמא שלי הייתה פעילת שלום שמאלנית, אוהבת ערבים, היא הייתה מסיעה חולים פלסטינים מהרצועה לבתי חולים בעזה. הייתה לנו שיחה במהלך השעתיים האלה על השבר האידיאולוגי שקרה לה בממ"ד.
איך הערבים מסתובבים לה בגינה.
לה. והמחבל מדבר אליה בערבית והיא בעברית והוא אומר לה תביא לי את התכשיטים שלך והיא מורידה את הטבעות ומורידה את השרשראות ומורידה את הצמידים וטבעת אחת לא יורדת לה מהיד, היא צועקת עליו, היא אומרת לו לך מפה, הטבעת לא יורדת תעזוב אותי ואז הם יוצאים מהממ"ד מסתובבים עוד אני שומע אותם מסתובבים בדירה ויוצאים בשקט החוצה.
והילדים שלי בשנייה הזאת יושבים ומסתכלים עליי, הם שמעו את כל השיחה, והם הרגע שמעו שלושתם מסתכלים עליי בממ"ד, והם שמעו איך חוטפים את סבתא.
והמבט הזה בעיניים שלהם זהו המבט שמלווה אותי מאז. זה מבט שאני לא יכול לשכוח, זה המבט שהעיר אותי בבוקר בשמונה למחרת. המבט הזה שאומר, אבא, אתה לא ממלא עכשיו את החובה ההורית שלך אלינו, זה המבט שאני אמרתי שאני לעולם לא אראה אותו יותר בחיים. זה מבט שאני לא מוכן לראות יותר, ואני אחזיר עצמי את השליטה לחיים. באותו רגע.
ביום חמישי שבוע לאחר מכן הגיעו קצין העיר לבית של אחותי והושיבו אותנו ואמרו לנו שאמא נחטפה. זה היה עושר גדול, אמא חטופה אצל החמאס, וואו, איזה כיף. ושלושה ימים אחרי זה הם הגיעו וקראו לי לחדר 327 במלון בים המלח. חדר 327 במלון בים המלח הוא החדר. שאתה לא רוצה שיזמינו אותך אליו.
זה החדר שאליו מוזמנים כל המשפחות של הנרצחים, ויש שיירה של אנשים שמוזמנת לחדר 327 לקבל את הבשורה. ובאמת הודיעו לנו שאמא נרצחה.
קברנו אותה בקבר אחים בקיבוץ רביבים, כי בבאר יהי אפשר לעשות קבורה, זה מלחמה, זה סכנת נפשות, זה בעצם 31 חברים נקברו באמת בקיבוץ רביבים, ובתום הלוויה אנחנו כאילו מסתודדים, האחים שלי, האח שלי ואחיותיי, ואנחנו אומרים לעצמנו, אמא שלנו היא חובבת ערבים, ואולי היא תקשרה יותר טוב, אולי יום אחד היא תחזור עם כפייה מעזה והכל יכול לקרות ושבוע מאוחר יותר קיבלנו את הטבעת, טבעת שלא ירדה מהיד, היא בעצם היה אולי הסוף של האירוע הזה עוד יותר מהלוויה עצמה. וואו, נשמע שאתה אנטר איזה אופטימיות קוסמית אמרת, בתוך כאוס ואיך אתה מבין אותה היום שנתיים אחרי את ה... רגעים האלה שאומרים הצבא יגיע, אולי אפילו מה ששידרת לאמא באיזשהו מובן, אתה אומר גם משהו בא נרגע ברגעים האלה, מבט לאחור, מה? אני לא יודע אם הצלחתי להרגיע אותה, זו הייתה אופטימיות שמבוססת על שום דבר, אבל זו אופטימיות שמלווה אותי מהיום הראשון, ואני לא נותן לטבח לשנות לי את ההגדרות. בוא נאמר שאשתי לא כל כך מבינה על איזה בסיס האופטימיות הזאת נמצאת, היא באמת אולי לא מבוססת.
במקרה של הטבח היא בוודאי הייתה לא מבוססת, אבל זה כנראה המנגנון שעובד לי.
אני לא הייתי באופטימי בממ"ד אחרי כן, אני כן ידעתי שאף אחד לא ייכנס אלינו. ידעתי שאף אחד לא ייכנס אלינו הביתה, ובאמת העברנו את המשך השעות שלנו בהמתנה לחילוץ, ובאמת בשתיים לפנות בוקר התפרצו החיילים אלינו לממ"ד. הרימו ברובים שלופים והורידו אותנו למטה בריצה, יחפים עם תחתונים, מורידים את הראש לילדים שלא יראו את הגופות שמסתובבות ויוצאים מחוץ לבארי כשהרכב עולה על גופות של מחבלים בדרך החוצה. וואו. פונינו לנתיבות, לאיזה מין עמדת המתנה כזאתי ו...
מצאנו דרכנו לפינוי.
אני זוכר את הנסיעה, היה שקט מוחלט, ואני שמעתי שלא רק בנסיעה שלי היה שקט מוחלט, בכל האוטובוסים שנסעו לים המלח הייתה דממה. וזה מדהים, כי אנשים הרגע עברו דבר מטורף. הם לא יודעים אם אבא שלהם חי או הבן שלהם חי והם בדממה מוקלטת. ואני זוכר את עצמי ברגע הזה בדממה מאיזה ידיעה שזה הרגע האחרון של שקט שיהיה לי בשנים הקרובות. תהיה ברגע בשקט, תחשוב שנייה, זה יהיה הפעם האחרונה שתוכל לחשוב בשקט בשנים הבאות שיש לך.
וזה באמת המצב עד היום. וואו, אז אם אנחנו הולכים רגע את המבט הזה שהלכת איתו וקיבלת איזושהי החלטה ברגע הזה ואת הרגע הזה שלפני וככה באופן סמלי בדרך למקום הנמוך בעולם באיזשהו מובן, מה מתעורר בך או מה מתחיל להתגבש במקום הזה? אני בכלל נמצא בסטייט אוף מיינד של לא מפסידים משמרת וככה אני יוצא מהממ"ד. לא מפסידים משמרת, אני עוד לא יודע עד כמה דרמטי העניין הזה, אני יודע שאני לא יכול לעזור להחזיר את אמא שלי כרגע, היא חטופה, אני לא יודע לעשות שום דבר שיכול לסייע לאירוע הזה, ואני יכול לנסות ולסייע במקום שאני יודע לעבוד בו. וכרגע צריך לוודא שלא מפסידים משמרת, זה בכלל לא מעניין כרגע.
יש לי הזדמנות לעשות משהו אחר לגמרי עבור הקהילה שלי ועבור עצמי, עבור המשפחה שלי. ואימצנו את הדבר הזה בשתי ידיים. התקשרתי בבוקר בשמיני לאוקטובר למנהל כספים זוטר חדש אצלנו, בחור בשם אלון, ועדכנתי אותו ששחר צמח, סמנכל הכספים שלנו, אהוב, נהרג בקרב במרפאת השיניים, והוא סמנכל הכספים החדש, ואנחנו הולכים לפתוח את הדפוס בשמונה בבוקר. וואו. מתוך איזו אמונה שיש לנו תפקיד, ועכשיו בעצם צריך לנסות ולחבר עוד אנשים לטירוף הזה.
בוא ננסה להציל את הדפוס, אבל דרך זה אולי הדפוס יוכל להציל אותנו. וזה מה שעשינו. וואו, איזה משפט. זאת אומרת, הרגשה של, עוד אין מילים, כאילו אני מתחברת רגע לרגע של השקט הזה, שהכל קרס, השפה קרסה, ויש איזושהי הבנה שדווקא דרך עשייה, אולי, או דווקא דרך, נקרא לזה, לנקוט עמדה, או ניצחון הרוח האנושית אפילו, זה נשמע כמו משהו שאתה... מבין שעשייה זה דרך הראשונה לבנות משהו חדש, או כמו שאתה אומר, להציל אותנו מעצמנו, או להציל אותנו ממה שמתחיל לקרות.
ואני רוצה לשאול אותך, למה דווקא דפוס? זאת אומרת, מכל הדברים שיכולת לעשות, למה אתה מרגיש שאת עושה את זה? זה התפקיד שלי. אני לא יכול אחרת, אני לא יכול לעשות שום דבר אחרת. זה התפקיד שיועד לי בתוך, יש פה איזה אירוע תנ״כי.
יש פה איזה אירוע באמת הוא בלתי מתקבל על הדעת בבארי עוד פעם 102 נרצחים 25 אנשי כוחות ביטחון זה אירוע באמת בלתי נתפס אין משפחה שהיא לא משפחה שכולה כל אחד ימלא את התפקיד שנועד לו אנחנו בתוך ההיסטוריה הצונאמי ההיסטוריה הזה כל אחד חטף את המכה שלו כל זה נחטף זה לא אני מזלי לא קרה לי כמעט כלום האמא שלי נרצחה בוא נגיד ויש לי תפקיד עכשיו בתוך הדבר הזה. אבל זה מעניין, דפוס בעיניי גם מייצר איזו תרבות ארגונית אחרת. יש פה משהו בתעשייה הזאת נורא נעים, נורא רך. זה לא תעשיית מתכת, וזה גוזר תרבות ארגונית מסוימת. אני, יש לי איזו תיאוריה שתעשיות שונות מייצרות תרבות ארגונית שונה.
בגלל החומר, בגלל הטכנולוגיה, יש משהו נורא נעים בנייר, באות הכתובה, בעיצוב הזה, שמייצר איזו תרבות ארגונית אחרת, ואני חושב שזה חלק. אם שאלת למה דפוס, אז אני דווקא שמח שזה דפוס. היה יותר קשה לחזור ולעשות מפעל מתכת, ככה נדמה לי. וואו, מעניין. אז באמת, ככה אם אתה אומר לעצמך, יש לי תפקיד, זה תפקיד של מנכ״ל, של בן קיבוץ, של אבא, של בן שאיבד את אמא שלו, של מישהו שמחזיק סיפור עבור עצמו?
יש לי תפקיד, יש לנו תפקיד היסטורי בתוך הדבר הזה, יש לנו תפקיד בתוך סיפור.
אישי, משפחתי, קהילתי ומדינתי. עכשיו, אני לא יודע אם אמרתי את זה לעצמי באותו רגע, אבל זה מה שזה היה. ההבנה הזאת שאני היום יודע לנסות ולהתחיל במשפחה שלי, עם העיניים של הילדים, דרך הקהילה שלי השבורה, דרך עוטף עזה, שראה את מה שעשינו והצטרף אליו, דרך המדינה שראתה את הדברים בקונטקסט של... של אם בארי שאיבדה את ה... שקיבלה את המכה הקשה ביותר יכולה, אז אולי לא הכל אבוד.
כי בתקופה הזאתי אני חושב שקצת חשבנו שאולי לא נחזור להיות אותו דבר. וההבנה שלי היותר עמוקה היום היא התפקיד של כל אחד ואחד מאיתנו בסיטואציה שנוצרה, זאת אומרת... חיינו באיזה תודעה בעיניי של החלום הציוני הסתיים. הסתיים, הגענו למנוחה והנחלה, אני זוכר עוד דיונים בתוך הקיבוץ על התפקיד התנועה הקיבוצית ומה התפקיד שלנו עכשיו כשהשבנו את הגבולות והמדינה ואנחנו כאילו מדינה, חשבנו שאנחנו מדינה ככל העמים, לא שווייץ, אבל איזה פורטוגל מצ'וקמקת, כזאת, משהו כזה. והסתבר לנו ב-8 לאוקטובר שאנחנו חיים בקוסובו על גבול הרצגובינה ועכשיו בואו נתמודד עם זה עכשיו.
עכשיו צריך את כולם, צריך את המילואימניקים וצריך את אלה שיפתחו את הבית דפוס וצריך את אלה שיעצרו שבבים כמו אינטל ואת אינדיגו שתייצר מכונות כדי שהכלכלה שלנו תחייב את חיילי צה״ל ואת האנשים שייחסו, כשזה יהיה התפקיד שלהם לכעוס כדי לראות איך משחררים את החטופים וכדי להחליף את השלטון. אז כל אחד מאיתנו צריך למצוא את התפקיד שלו, תפקיד המשמעות שלו בתוך הכאוס הזה. ולי היה תפקיד מאוד ברור, זה לא היה, לא הייתה דילמה, יש לי תפקיד, יש לנו תפקיד הכי ברור בעולם, לנו להנהלת הדפוס, לעובדי הדפוס, אנחנו צריכים להפעיל את דפוס בארי, ואנחנו צריכים לגרום לכך שבארי תחזור ותהיה חזקה וגדולה יותר. מדהים. מאוד פשוט.
ואיך גייסת את העובדים? הייתה איזושהי ביקורת, מרמור? איך אנשים התחברו לתפקיד הגדול הזה? אז באמת אני חושב שלי הדברים היו ממש ברורים, כאילו ירד לי איזה, ירד לנו איזה מין הנחיה מלמעלה, זה מה שצריך לעשות וגם זו הדרך שצריך לעשות את זה בה, והיו אנשים שפשוט התחברו לרעיון הזה. זה התפקיד שלנו עכשיו, אנחנו הולכים להציל את דפוס בארי ודרך זה גם להציל את קהילת בארי.
אבל היו הרבה אנשים שלא התחברו לזה.
לי לא היה קל לראות את זה, זאת אומרת, אני נמצא באיזה סוג של טירוף עשייה, מסתכל קדימה, מנסה לקבל כמה שיותר החלטות, כמה שיותר מהר, מנסה לעבוד במולטי דיסציפלינריות, לא רק על הדפוס. אני ביום, בשמיני לאוקטובר חיפשתי קרוונים. בין היתר, בין הדברים שעשיתי, חיפשתי קרוונים, כי אמרתי, לא יכול להיות שהקהילה הזאת תישאר בבית מלון עכשיו, עד שנוכל לחזור לבארי, בואו נחפש קרוונים כדי שנוכל להניח אותם באיזשהו מקום. התחלתי לעשות טלפונים, לחפש קרוונים. הגעתי למנכ״ל משרד השיכון, אמרתי לו, תשמע, אנחנו נצטרך קרוונים, אני מבקש ממך שתתחיל לפעול ולראות איך אתה עושה את זה.
זאת אומרת, הראש שלי עבד במיליון כיוונים, וכדי להגיע לאנשים שאמרו לעצמם שהם לא חוזרים לבארי בחיים, והיו כאלה, זה לא עבד. זה לא עבד, השיטה הזאת לא עבדה, והניסיונות שלי לתקשר איתם היו קשים בהתחלה. ובמובן הזה מי שמנהלת משאבי האנוש שלנו, רותי, היא פקטור מאוד משמעותי בתוך הסיפור הזה. רותי גם היא הייתה בממ"ד עם המשפחה, אבא שלה בא לשמור עליה, אבא שלה יורם, והדבר הבא שרותי שומעת זה יריות, והיא רואה פתאום מול העיניים של המחבל עם בנדנה ירוקה מסתכל עליה. בתושייה של רגע היא צריכה לעצור, לסגור את הדלת, ואחרי מאבק קצר הוא הלך.
ורותי קיבלה את הידיעה על מותו של אביה בדיוק באותו יום שהודיעו לי על האימא שלי והיא ההפך ממני החליטה בממ"ד שהיא לא חוזרת לבארי לעולם והתקשורת בינינו הייתה באיזה מין סוג של קיצוניויות ובכל זאת הייתה איזה סוג של החלטה שכדי שהדבר הזה יצליח צריך לסנכרן בין המוטיבציות, לסנכרן בין הרצונות וההבנה היא שכדי לשכנע צריך לפעול ברגישות ולעצור רגע ולהסתכל בעיניים ולהכיל מ-9 לאוקטובר את המורכבויות ואז איש החלטה שקיבלנו תחת המחאה שלי, תחת חוסר הרצון שלי לעשות את הדבר הזה היא להיפגש בהנהלה ולהתחיל את הפגישה בחיבוק ואחרי חיבוק לשאול באמת מה שלומך? זה הדבר האחרון שרציתי לעשות, כי אני רציתי לחלק 700 הוראות ולהמשיך הלאה, אבל לעצור ולחבק ולשאול מה שלומך, ואז לשאול, תגיד, באיזה רמת תפקוד אתה היום? עכשיו, זה כמעט רציתי להרוג מישהו כששאלתי את הדבר הזה, אבל הבנתי שזה מה שצריך לעשות עכשיו. באיזה רמת תפקוד אתה היום? 30 אחוז, 20 אחוז, 40 אחוז, וזה נהיה שגרה אצלנו בדפוס.
חודשים. מתחבקים. מה שלומך? באיזה רמת תפקוד אתה היום? וככה ראינו גם את העלייה ברמת התפקוד שקורית כל הזמן.
אבל ההבנה הזאתי שהאמו כזה, שהמניה הזאת שאני רוצה לפתוח את הדפוס עכשיו, בואו נזוז, היא לא תעבוד. צריך למצוא איזה תמהיל שבין החלה והכרה בכאוס הזה לבין החזון של אנחנו הולכים להציל את הקיבוץ. זה באמת עבד ב-15 לאוקטובר. נכנסנו מים המלח נכנסנו לתוך אוטובוס ממוגן 33 אנשים ופתחנו את הדפוס. ניקינו את הלכלוך שיש שרמנו שרתים הגיע חבר שלנו בוז'י עשינו טקס מאוד מאוד מרגש.
הוא לחץ על כפתור אדום והכריז הפעלנו את מכונות הדפוס למרות שהכפתור האדום הזה לא היה מחובר לשום דבר אבל זה זה עורר המון המון תחושות של תחושות עוצמתיות נורא של. שער רוח ובאמת, אולי לא הכל אבוד, כי גם אני לא באמת ידעתי אם אולי כן הכל אבוד וכאילו זה הלך והתפתח וברחנו, ברחנו משם כי היה נורא מפחיד, אבל יום אחרת חזרנו שוב פעם וכבר היינו 35 אנשים וגם אז ברחנו, היה מפחיד נורא וטילים ופיצוצים וחיילים אבל יום אחרת חזרנו כבר 37 אנשים וכל מי שעלה על האוטובוס ביום הראשון חזר ביום השני וכל מי שעלה על האוטובוס ביום השני היה גבוה בסנטימטר. ובעצם כדי לתדלק את הדבר הזה, מערכת החינוך הבלתי פורמלית במלון בים המלח צריכה לעבוד כדי שההורים יוכלו להגיע לעבוד. אז נפתחה מערכת החינוך, ומהר מאוד נפתח בית ספר. ובאיזשהו שלב אתה כבר לא יכול להמשיך להביא שקיות של ארומה מהדרך, אז אתה פתח מתחדר אוכל.
ופתאום מתוך ההחלטה הזאת במעמד שלא מפסידים משמרת ולא יודע, בוא נציל את הדפוס כאילו קיבוץ בארי פתאום חזר והחבר'ה הצעירים חזרו והתיישבו ופתאום נוצרה איזה דינמיקה של וואלה לא הכל אבוד אנחנו יש לנו אולי יש לנו סיכוי. ולא הייתה על זה שיחה ולא היה על זה דיון ולא היה על זה ויכוח ואולי טוב שככה בעצם קיבוץ בארי בחר לחזור פשוט כי הוא בחר לחזור. כזה מתוך שלא לשמע בא לשמע זאת אומרת איזה המפעל. ייצר איזושהי תנועה שאתה אומר, יותר ועוד ועוד עדוות עד לרמה ש... כן, כן, והעדוות האלה מדבקות, כי בתוך, באמת, התחושות בתוך המלון בים המלח הן נוראיות, הן קטסטרופליות.
חוסר האונים, חוסר הידע, חוסר ה... ופתאום יש עשייה, ופתאום יש משימה, ופתאום יש מה לעשות, וצריך לעשות, ופתאום אנשים... ואתה רואה, ראיתי את המעבדה הזאת קורית לנגד העיניים שלי. ראיתי איך כל בן אדם שנכנס לאוטובוס, העיניים שלו נהיות טיפה פחות מצועפות, ואתה רואה כל בן אדם שנכנס לאוטובוס, נמצא באיזשהו סוג של החלמה, כמעט באופן מיידי. מדהים.
עוד פעם, כמובן, זה לא סיפור דיסני ליין, זה כמובן, זה חרא ברא, ואת יודעת, אנחנו בזמן הזה נמצאים בתוך... שבעה קולקטיבית במלון בים המלח של אבל שאין לתאר אותו, אין דיאט, איזה תחושה של מסוגלות נוצרת לאט לאט, שבעה מבוישת דרך אגב. אני לא יכול לבכות על אמא שלי כשאבידה איבד את ה... בן שלו ואת אשתו ואת הרגל. ומה שמדהים אותי זה שעומר, חבר שלי, שאיבד את יונתן, הבן שלו, מרגיש אותו דבר.
אז יש איזה משהו שאוחז אותך, משהו בקהילה הזאתי, שמחזיק אותך ושומר עליך, משהו בלינה המשותפת אולי, משהו בדי.אן.איי הזה, בגנים האלה, שאומר לך, תחזיק את עצמך, בן אדם.
וואו. אני רוצה באמת ככה לומר, אתה דיברת על הקומה הזאת שלאט לאט מזדקפת, ומשהו בתפקיד הזה שאתה הצלחת להדביק אחרים, כמו איזו ויראליות כזאת שהלך והתרחב, וגרם לאנשים להרגיש שיש בשביל מה לקום בבוקר, שיש בשביל מה לעלות על האוטובוס, בשביל מה לזוז, והשיפט הזה מלא לא רק... מה קרה? אלא, כן, אני אשתמש ככה במונחים של לוגותרפיה, פרנקל אומר לא רק מה שנקרא מה אני מצפה מהחיים, אלא מה החיים קוראים לי, ומה המצב הזה קורא לי עכשיו. והיכולת לקחת את המילה אחריות, כי לקחת המון אחריות פה, על הרבה אנשים, ועל תהליכים שלא ידעת כמו שאתה אומר לאן זה הוביל אותך, ולפרק אותם לריספונס אביליטי, כאילו יכולת תגובה למה שקורה, אני מקשיב עכשיו למצב ואני אומר, אמונה ואני בכל זאת פותח, יש איזה משהו שמייצר לאנשים תחושה שצריכים אותם.
ואני רוצה לשאול אותך, ככה אולי במבט לאחור, אם זה הפתיע אותך, אם היה איזה רגע שאתה מבין שהדפוס מחזיר לחיים לא רק את עצמו, אלא באמת משהו מהדופק של בארי שהיה שם קודם. חשבתי וקיוויתי שזה מה שהולך לקרות ושמחתי שזה מה שקורה, וזה היה מאוד מאוד עוצמתי, אבל לשם כיוונו כמעט מהיום הראשון. המונחים שאת השתמשת בהם, אני רואה אותם כאיזה מין תפקיד. תפקיד שאנחנו בחרנו לעצמנו בשלב מאוד מוקדם. ולא ידענו אם נצליח או לא נצליח, אבל לקחנו את התפקיד הזה ואימצנו את הדבר הזה בשתי ידיים.
תפקיד שכאילו נמסר לנו, זה לא... זה כמעט לא בחרנו, זה בחר בנו הדבר הזה. היינו שם, ועכשיו אנחנו צריכים להתמודד עם הדבר הזה. היינו במקום הלא נכון, בזמן הלא נכון, עכשיו דיל ויזיט. אני מאוד שמחתי שהדבר הזה קורה והתרגשתי עד דמעות, אני מתרגש עד דמעות עד היום מכל שיר שיש ברדיו, אבל זו הייתה המטרה כמעט מהשנייה הראשונה, כמעט מהממ"ד.
וואו, ויש משהו, דיברת על זה שבאמת אנשים חזרו לאיזושהי תחושה של מסוגלות, של ביטחון, חוויה שהם יכולים להשפיע. במבט לאחור אתה יכול אולי לומר שהדפוס הזה הפך לאיזושהי נקודת התחלה שממנה בערי יכולה לדמיין לתת משהו? כן, חד משמעית. חד משמעית, אני רואה את ההתפתחות הזאת. אחד הדברים שהבטחנו לעצמנו בשלב מאוד מוקדם, זה שאנחנו לא מוותרים על אף אחד, ולא מוותרים לאף אחד.
והלכנו להורים שכולים, ולאחים שכולים, ולאנשים שאיבדו את ההורים שלהם, והלכנו לאנשים שיש להם משפחה חטופה, והלכנו לחטופים שחזרו ואמרנו להם בואו תצטרפו אלינו, אנחנו צריכים אתכם. וכשהם הצטרפו אלינו, לא ויתרנו על אף אחד, וכשהם הצטרפו אלינו לא ויתרנו להם. ואחרי חודש, אם התפקוד היה לקוי, אז אמרנו שאנחנו מצפים ליותר. ואחרי חודשיים אמרנו שצריך שיפור בהתנהלות. אולי יש לי איזשהו סוג של פריבילגיה בתור מי שהיה בממ"ד ומי שספג בתור יתום שאני מרשה לעצמי לבוא למישהו ולפנות אליו בהומור ולהגיד לו אחי תעשה גובל בלתי תמך ותבוא לעבודה.
זה לא בשביל הדפוס זה בשבילך אני לא אני אומר את זה וראינו את הדבר הזה קורה וראינו את הדבר הזה עובד וראינו איך הדבר הזה מתקדם והוא פשוט מדבק. ההתחברות לאופטימיות ולמשמעות היא דבר מדבק ואתה רואה את זה פשוט קורה פעם אחרי פעם אחרי פעם.
משמעות, את אותה תחושת שליחות. במקרה שלנו בבארי זה כמעט אינהרנטי. כן, אתה יודע, אני נזכרת באחד המשפטים העלמותיים של ניצ'ה, שוויקטור פרנקל מצטט באושוויץ, ואנחנו שומעים גם מאוד חזק לאחרונה, כשיש לשמא כמעט כל היכף שריר, וזה מה שקצת ייצרת להם, את הלשמא הזה, שבתוכו אני יכול לגייס כוחות שאפילו לא ידעתי שקיימים בתוכי. ולנוע גם לייצר איזשהו רצף, למרות או איזשהו סיפור והאתוס הזה שמחזיק אותנו, את הדבק הזה שדיברת עליו כקהילה, גם את התחושה שיש איזושהי מטרה ותכלית לנוע לקראתה, וגם את התחושה שצריכים אותי, שאני לא שקוף, שרואים אותי. לגמרי.
וזה נשמע ככה משהו נורא חזק שאדם אחד קם ועושה את הביטוי הזה. זה לא אדם אחד, זה לא אדם אחד, זה לא אדם אחד. זה ממש לא אדם אחד, אני חושב שהתחברנו לתוך האתוס הקיבוצי הזה, הדי.אן.איי הזה, כל כך הרבה אנשים ביחד, וזה עבד לנו, ואנחנו רואים את הדבר הזה ממשיך לעבוד, את הלהט הזה שיש בבארי היום לשיקום, להפיכת בארי גרייט אגן, זה לא... ואני מאמין שהדרך להחזיר אותנו, להחזיר את הקהילות, היא לייצר את העתיד הכלכלי המשמעותי הזה, וזה המשימה שלנו היום. המשימה היא...
לראות שהעתיד הכלכלי של קהילת בארי לחזור הוא החלק המרכזי בתוך העשייה שלנו המשותפת. יש מי שעסוק בשיקום, יש מי שעסוק בחינוך, אבל זה נעשה מתוך אותה אמונה, מתוך אותה רמה של משמעות שמלווה אותנו מאז. כמי שעבר איזו חוויה מטלטלת משותפת והיום רואה איזו מטרה משותפת מאוחדת מהממת, יש את השיר, החיטה צומחת שוב, שאני כאילו, הוא נורא מרגש אותי, ותמיד כשאני קורא אותו או שומע אותו, הוא מרגש אותי, אבל מה שלמדתי עם הזמן זה שהחיטה לא צומחת שוב, את החיטה המזוינת צריך להצמיח, וזה מה שבברי עושים היום. זה התפקיד שלנו. זאת אומרת, אני כן רוצה רגע להתעכב רק בקטן על מה שאמרת קודם, על המתח הזה, שמצד אחד יש תעשייה שמזיזה אותנו קדימה, שמחזיקה אותנו, נותנת מסגרת, ומצד שני אתה אומר גם, לא יכולתי, שלא לוותר, אסור לוותר על המקום האנושי.
אנשים פה עברו משהו, מה שלומך? מה רמת התפקוד שלך? החיבוק הזה, המגע הזה, העיניים. ואני רוצה רגע לשאול אותך, בתוך כל הרגעים האלה, היו רגעים שרצית שמישהו אחר יחזיק את התפקיד הזה בשבילך? לא, היה לי קטע כזה בזמן הקורונה.
היה איזה יום אחד שהגיע אבק ממצרים וכל השמיים נצבעו צהוב, ובאותו זמן קיבלנו הודעה שהבנקים מפסיקים לשלוח חשבונות, וזה היה נראה לי כמו סוף העולם. הם מפסיקים לשלוח חשבונות, זה המקצוע שלנו בדפוס ברים, אין חשבונות, לא יהיה לנו פרנסה. ואני זוכר באותו רגע מרגיש פה על הכתף שלי את במיק שהוא אחד המקימים של בארי מנחביר ואני מרגיש שהוא יושב לי פה על הכתף והוא נותן לי סתירה ואומר לי בן קום ותתחיל לעבוד ומאז אין לי יותר דילמות ואני מרגיש בר מזל הרגשתי בר מזל בשמיני לאוקטובר בר מזל שזה התפקיד שלי זה התפקיד שלי יש לי את ההזדמנות לעשות את מה שאני יכול, ואני בר מזל, יש לי בר מזל גם ברמה האישית, שאני יכול להשפיע על החיים שלי ולשנות את הגורל של עצמי, ולהחזיר לעצמי שליטה על החיים שלי, שאיבדתי לחלוטין בממ"ד. את השליטה הזאתי, שזה מה שאני חושב שכל ניצולי 7 באוקטובר, זה מה שהם מנסים להחזיר לעצמם, אחרי השעות בממ"ד בחוסר שליטה ואחרי ה... שנה במלון בים המלח ואחרי השנה וחצי שאנחנו נמצאים היום בקיבוץ חצרים באתר קרווילות מהמם להחזיר לעצמך את השליטה על החיים של עצמך זה בסוף מה שאנחנו מנסים לעשות ואני ברמה זו על שיש לי את היכולת לעשות את זה.
מדהים ולייצר סיפור אחר, לספר סיפור אחר. נכון. אז אתה באמת מביא אותי ככה לבחירה המחודשת בבארי. ובאיזה אופן אתה מרגיש שהבחירה שאז הייתה, מקום בורגני של בחירה באיכות חיים וקהילה שונה היום? שונה לגמרי.
ההחלטה שלי ושל מעיין היא החלטה קשה. לי היא ברורה, זאת אומרת, אני חי קצת באיזו צורה קריקטוריסטית כזאת, באיזו דיכוטומיה של אפס או אחד, מה שטוב לבריא ומה שלא טוב לבריא, וזה טוב לבריא, אז בטח שאני שם. אבל מעניין שיש לך טיפה יותר גשות מלי וקצת יותר הכלה ומחשבה, כן, אנחנו שואלים את עצמנו האם זה הדבר הנכון והמחשבה וההחלטה שלנו לחזור לבארי החלטה ציונית, אם אתה חי במדינת ישראל בארי מקום מעולה. וזה באמת, אני ככה שומעת, זאת אומרת מצד אחד הרצון לשמור על איזושהי המשכיות ולספר סיפור חדש ומצד שני אנחנו רוצים להיזהר פה להגיד מצמיחה פוסט טראומטית, להגיד מילים גדולות כאלה למרות שאתה מאוד משקף אדם שעושה בחירות מאוד עמוקות.
שזה הערכה מחודשת לחיים, פגשת את המקום הכי נמוך, את התהום, את המוות הקונקרטי שדיברת עליו קודם, והבחירה הזאת לא זורקת את הטראומה, לא אומרת שזה היה חלילה לטובה באיזושהי צורה, וזה יכולת לבחור איזושהי בחירה מפוקחת, או האופטימיות הזאת שאז הייתה, אמרת, לא היה לה איזשהו בסיס, נשמע שעכשיו אתה למדת משהו על אופטימיות. אתה יכול רגע להגיד מה היום בן של היום שנתיים אחרי? כן, אז אני באמת מסתכל על זה קצת ברטרוספקטיבה, ובקצת פחות להט משיחי ויותר ריאליזם, כן, אני רואה את השינוי שאני עברתי ואת המשמעות שנוספה לחיים שלי כרכיב משמעותי כל כך, כרכיב מרכזי בחיי היום-יום שלי, בטח בחיי העבודה שלי, בקהילה שלי. הבנה שאני חלק ממשהו הרבה יותר גדול נותנת לי עוצמה ואין יותר דבר כזה להתבאס לקום בבוקר, זה לא קיים יותר הדבר הזה, יש לנו תפקיד, יש לנו משימה, אנחנו צריכים לקום ולחרוש את השדות או להוציא את המעטפות או להפגין בכיכרות או יש לנו מלחמה משותפת. וואו, כמעט כמו סבא שלך, כאילו באיזשהו מבט חלוצי.
כמעט כמו סבא שלי. מדהים. אני לא יודע כמה זמן זה ימשיך, אבל אני מוצא את עצמי מדבר כמעט באותו להט שנתיים וחצי אחרי, ואני מרגיש שזה אמיתי כמעט באותה מידה. יש רגעי שבר לפעמים קטנים? גדולים?
תראי, אני יודע לבכות, ואני יודע להתגעגע, ואני יודע להיות עצוב. אבל במטרה אין שום שבר. מאוד ברורה, מושכת למעלה. לגמרי. אז רגע לפני שאנחנו צריכים לסכם, דיברנו היום על טראומה ועל החיים שאחרי הכאוס, על אחריות, על תפקיד דווקא כשהמציאות מתפרקת ועל החשיבות של קהילה, מה שדיברת על הדבק הזה בתוך השבר ועל הדרכים שבהן...
אתה מניע או עינת או עינתם לפעולה, שייכות, אתוס, מלים, זהות, קונפליקטים, החלמה וצמיחה. ואני חושבת שדרך הסיפור שלך ראינו שמשמעות לא תמיד מתחילה כאיזו תשובה גדולה, לפעמים היא מתחילה בהחלטה מאוד כאילו קטנה של בחירה בכל זאת לזוז, בכל זאת לנוע, לפתוח את השער, להגיע למשמרת, לפגוש אנשים, לפגוש עיניים, לשאול מה שלומך. להחזיק רצף, ואני לפחות לומדת מזה שלפעמים תקומה זה לא רגע שבו קמים, כאילו החיטה צומחת, אלא תהליך שאנחנו לומדים מחדש ליפול ולקום, להיות קהילה אחרי שהעולם הישן נשבר ואנחנו צריכים לספר סיפור חדש. ואני רוצה לשאול אותך, מה היית רוצה שאנשים יזכרו מהפרק הזה, מי שמקשיב לנו? נראה לי שסיכמת את זה כל כך יפה, כל דבר שאני אוסיף רק יגרע מהדבר הזה.
להשאיר אותנו. אני חושב שאולי זה לא קשור לצמיחה, אולי זה לא קשור לקהילה, אולי זה לא קשור, אבל אני חושב שנחישות היא דבר שאני חושב שהשתנה אצלי. אם אתה חושב שמשהו נכון, לך עם זה עד הסוף.
והרבה פעמים, ופאק כל השאר. כאילו, זה בכלל לא משנה. אם אתה חושב שמשהו נכון והוא ראוי ורצוי, לך על זה, או שתצליח או שלא, אבל לפחות הלכת על זה בכל הכוח. היה איזה מצפן כזה חזק פנימי שכיוון לכיוון הצפון. כן, את יודעת, אני לא תמיד פועל נכון, אבל אני חושב שלהחליט ולעשות זה יותר חשוב מאשר להתבלבל זה דבר נורא קשה, ולהישאר בצומת זה דבר...
שלא מוביל לשום מקום, ואם אתה חושב שיש משהו שצריך לעשות אותו, אתה פשוט תעשה אותו. וואו. אני ממש רוצה להודות לך על השיתוף הכל כך אנושי הזה. אני רוצה לסיים עם שיר מצמרר של חיים גורי, שאולי לי לפחות מחבר בינותיות הדפוס, דיברת קודם על הדפוס, יש בו משהו קצת אחר ממפעל פלדה, לעדות וזיכרון. דע לך שהזמן והאויבים...
הרוח והמים לא ימחקו אותך. אתה תמשיך עשוי מאותיות. זה לא מעט. משהו בכל זאת יישאר ממך. תודה רבה, בן.
אמן. תודה. תודה גדולה
