רותי רודנר | פיקסרית של החיים [Spill The SooP]

ספילדה סופ. ברוכים וברוכות הבאות לספילדה סופ, המקום שבו אנשים הכי מצליחים לא מפחדים לדבר על הכישלונות הכי מוצלחים שלהם. האורחת שלי היום היא אישה שכל החיים מסדרת דברים. אנשים. זמן, משפחה, קריירה ולפעמים גם כאוס.

אשת מילים חדה, רבת כישרונות ורבת פעלים. יצירתית, מפתיעה ובעיקר פיקסרית בנשמה. אישה שכל מפגש איתה מרגיש כמו לקרוא בספר מרתק שאי אפשר להניח אותו. היום היא מפסיקה לרגע לסדר הכל ובאה לשפוך. רותי רוטנר, ברוכה באה לספיל בשיעור.

אני צריכה לעכל את הפתיחה הזאת. אני מקווה שאני בן אדם הזה, אבל הרעיון הזה של פיקסרית, שהוא כזה משהו חדש שזרקו לי לזה, וואלה, לוקחת את זה. כן, זה את. כן. בזמן האחרון הרבה פעמים אני צריכה להסביר מה אני עושה, כי אני עושה משהו חדש, ואז אני אומרת, אני ארכיטקטית ובנאית באותה חבילה.

נולדת לסיפור אהבה כזה כמעט קולנועי כזה. ההורים שלך שניהם פירקו משפחה בעצם, וכשהכירו אחד את השנייה... זה מעניין שאת אומרת שזה סיפור אהבה קולנועי, כי בגלל שהכל קרה בקיבוץ, והכל קרה... איזה קיבוץ? בקיבוץ זיוות ברנר, והכל קרה בתחילת שנות השישים בקיבוץ, ששוב, אנחנו חושבים על סוף שנות השישים, שכולם מהפכה, תאווה, מינית, פה אנחנו עוד בעידן מאוד שמרני יחסית.

אז אני אף פעם לא חשבתי על זה כדבר קולנועי, את יודעת, מקסימום איזה מין משהו, איזה משהו שיכול היה למצוא מקום בספר של עמוס עוז או יעקב של טייל, כזה. או שלך. האמת היא שיש פה סיפור שכבר כתבתי את הפריים שלו, דרך אגב. באמת? שקשור לזה, כן.

אז כן, אני תוצאה של פרק ב' של נישואי הוריי אחד לשני. הם היו כל אחד מהם נשוי למישהו אחר בקיבוץ, כולם באותה שכבת גיל, עם ילדים באותה שכבת גיל. היו דרמות? איך את זוכרת את זה? היו דרמות, אני לא זוכרת את זה, כי אני נולדתי בעצם כבר אחרי הדרמות.

עשר שנים בערך אחרי שהם היו ביחד, או משהו כזה, אני לא יודעת לשים על זה, כי את יודעת, אתה לא יודע בדיוק מתי זה התחיל, אבל אני אספר לך סיפור על זה, כי מה שקרה זה שלכל אחד מהם היו מהנישואים הראשונים שני ילדים. הם פירקו כל אחד ממשפחתו והקימו משפחה חדשה וחמי אחי הגדול, אני ועופר אחותנו, אנחנו התוצאה של הפרק ב' הזה. שאת האמצעית? אני אמצעית, אני סנדוויץ', אבל כשאני סנדוויץ' בתוך שבעה ילדים, אנחנו שבעה ילדים, וצריך להגיד, הכל קרה בקיבוץ, כולם הכירו את כולם, כאילו, זה קרה בתוך קהילה נורא נורא צפופה, וזה נורא מורכב לעשות באירוע כזה, כי הוא גם... נותן מראה לכולם על החיים שלהם.

אבל אני אספר לך סיפור על זה, שהוא אחד הדברים הרגעיים העוצמתיים שאספתי או נאספו לי בחיי בשנים האחרונות. ואמא שלי נפטרה בדיוק לפני שבע שנים. יש עלייה לקבר כזאת, שהיא כבר מצומצמת כזאת, שעושים אחרי שבעה ימים, בעלייה הזאת. אז בעצם היינו אבא שלי, אלמנטרי, מאהבת חייו. באמת, הם...

שכמה שנים הם היו ביחד? הם היו ביחד אז כמעט 60 שנה. וואו. אוקיי? אז אבא שלי עם אלמנטרי מאהבת חייו, ומגיעים לעלייה לקבר שלושתנו, ילדיהם המשותפים, אבל גם ארבעת הילדים, האחים הגדולים שלי, אוקיי?

שאני מאוד לא אוהבת את הביטוי חצי האחים, הם אחים שלי לכל דבר. ואנחנו עומדים כולנו, ואז אבא שלי... מספר לנו, ותביני, אבא שלי הוא לא בן אדם של דבר דברי רגש, זה ממש הפורטה שלו, אבל באמת כלפי אמא שלי הייתה לו איזו יכולת להביע המון אהבה גם בפניה וגם בפנינו וגם בפני העולם, זאת אומרת, היה משהו מאוד מאוד... אני אגב פגשתי את אבא שלך בהופעה שלי, נכון, בהופעה שלכם, הוא יושב לידי, אז אבא שלי עומד, אנחנו סביבו, משמרשים ביותר, הוא אומר לנו, לכולנו, מספר לנו איך הוא ראה את אמא שלנו. פעם ראשונה כשהם שניהם היו בני 17, היא תל אביבית, הוא קיבוצניק, הם מגיעים דרך התנועת נוער לאיזה מפגש, ואיך הוא כבר אז בעצם סוג של התאהב בה, ופתאום החיים מחזירים אותה לחיות בגבעת ברנר ממש לצידו, כבר נשואת ראייה, כבר עם תינוקת, הוא כבר נשוי טרי, כבר עם...

והוא מספר איך בעצם היה שם איזה מין מכת ברק כזאתי, שבאמת מהרגע הראשון. ואז הוא אומר לאחים הגדולים שלי, הוא אומר, אתם יודעים, אמא נורא לא סלחה לעצמה על זה שבעצם באהבתנו פירקנו לכם את המשפחות. ואני רוצה לבקש ממכם סליחה על זה. אני יודע שבשביל להיות ביחד ולהקים את משפחת ההמשך של האחים שלכם, אנחנו מאוד מאוד הכוונו לכם. מדהים.

ואני רוצה לבקש ממכם סליחה על זה. וזה הוא אומר בעצם שבעה ימים אחרי שהבאנו את אמא שלי מנוכה. מרגש. זה איזושהי מין סגירת מעגל, אני חושבת, שמספרת על זה שבאמת גדלנו במשפחה מאוד מיוחדת. מדהים.

ועם האחים, לא היה אח איזה... יש. את יודעת. כי אני יודעת, אני בפרק ב', ויש המון מורכבויות, והמון אקסים, וילדים, ודרמות, ומשקעים, ואשמה. יש מורכבויות, ולאנשים שהם...

קיבוצניקים לא חיים גם באיזה מין תרבות שיותר מדי מדברת על הדברים וכולי ואנחנו פנים מין דור כזה חדש שכבר הולכים לטיפול והולכים לזה ונפתחים הרבה דברים אז קודם כל אין מערכת יחסים כזאת שאין בה מורכבויות וגם אצלנו היו כמה מורכבויות קשות יותר תקופות של נתקים כאלה ואחרים אבל אני כן צריכה להגיד שאבא שלי תפו תפו יהיה בן 92 עוד ממש תכף, חמסה, ואני חושבת שהגענו לגיל הזה שלו כשאנחנו כולנו משפחה, יש יחסים הדדיים בין כל האחים בכל מיני מסגרות, לא רק בין כולם לכולם, ווואלה זה איזה מסע וכמו שאת יודעת, זה עבודה כמו כל מערכות היחסים בעולם והצלחנו להגיע לזה כזה. ביחד. תגידי, הם בכלל היו אנשים לא שגרתיים, אבא שלך ואמא שלך, אבא שלך שהיו ודאי לחיים ארוכים ארוכים, הם יצאו נגד המערכת הקיבוצית, הוציאו אתכם מלינה משותפת, מחדר אוכל, זה וואו, איזה... הורים שבארץ והורים שבשמיים. איזה מטורף, זה כאילו, זה...

אבל אבא שלי במהות שלו... הוא נגד הזרם. ואני חושבת שקצת הסיפור של החיים שלי זה, אני רוצה אבל להיות בזרם, אני רוצה להיות בזרם. בתור ילדים אנחנו רוצים להיות חלק, לא? חמי למשל אף פעם לא, זה לא הייתה השאיפה שלו, הוא הרבה יותר טוב היה ממני בלהגיד, לא רוצה להיות חלק מהזרם.

אבל אני הייתי ילדה נורא נורא טובה, ונורא רציתי להיות בזרם. אני חושבת שאחד הדברים שקראו לי עם ההתבגרות שלי, זה להכיר המון תודה באפשרות לא להיות בתוך הזרם ולהבין שבסוף יצאתי כנראה בדרכי שלי משוגעת לא פחות ממנו ואני שמחה מזה. ואמא שלי היה בה יסוד, היא הייתה בן אדם כל כך חכם ועמוק שהיא ידעת מלראות מעבר לדברים. ואבא שלי הוא משהו במובן הזה, היא נורא פקחה את עיניו. הוא אחר כך ידע להיות הצ'נגה ור של הקיבוץ, שמערער על זה ומורד בזה ונלחם בזה ובאמת הם לקחו אותנו, את חמי ואותי, שהיינו ילדים קטנים, ועופר, אחותנו, כבר נולדה לזה, הם פשוט לקחו אותנו הביתה בלי שהיה בית.

כמה היית? אני הייתי בת חמש. אז הספקת לחוות לינה משותפת. הספקתי לחוות לינה משותפת במאות לילות בחיי שלא ישנתי. שלא ישנת.

אני עברתי את זה. והיה לך טראומטי. אני לא רוצה להשכל ראש בפוסט-טראומה, אוקיי? אני היום נמצאת באזור ש... שיש בו הרבה מזה, אוקיי?

אבל אני לצערי חוששת, ובהקשר הזה אני פוסט-טראומטית. אני לא יכולתי לישון בבית הילדים, הייתי לילה אחרי לילה, כשלא יכולתי יותר, אבל גם פחדתי מהחושך, אז הייתי מחכה שיעלה האור הראשון ובורחת לבית ההורים שלי, בעצם באותה טיוטה שאמרתי לך, קוראים לה עד שעה שאחרי העיר, כי לילה אחרי לילה הייתי מצפה. שכבר סוף סוף יהיה הסדק אור הזה, אני מזוכרת אותו מהתריס, כי היו סוגרים את התריסים, סוגרים את החלונות, אומרים לנו לסובב ראש לקיר, זה אמיתי כל הדברים האלה. וכשהסדק אור הקטן הזה היה, הרשיתי לעצמי לברוח ולרוץ אליהם, והזיכרון אפילו של לחות הדשא, סליחה שזה נשמע ספרותי, אבל זה הזיכרון של הדשא הלח הזה, כי הייתי יחפה. תחת הרגליים שלי, ואגב מה שמוזר בזה שזה גם איזה זיכרון נורא נורא אישי, אם תשמעי פה עם עוד מיני קיבוצים של התקופה הזאת, את תשמעי את אותו סיפור.

אני מכירה את הנושא הזה מאוד מקרוב, כי אבא של הילדים שלי, הוא לא בין החיים היום, אבל אבא של הילדים שלי והגרוש שלי, הוא בעצם בן קיבוץ נען, זה שכן שלכם בדיוק, של גבעת ברנר, והוא חווה את ההלינה המשותפת, וזה היה סופר טראומטי, הוא לא בעצם חווה מודל משפחתי. אז אני מכירה את זה מאוד מאוד מקרוב. זהו, אז אצלנו לפחות ההורים שלנו נלחמו שנהיה משפחה. כל שבת, ולא היו עושים את זה בקיבוץ, ביום שישי היו הולכים לחדר אוכל, זה היה כמו בית כנסת במובן הזה, חגיגיים, החולצות הלבנות, אבל בשבת בערב כל שבעת האחים וההורים שלי, ותמיד כמה חתולים, ויונים, וכל מה שהיה לנו, היה לנו ארוחת ערב משפחתית בשבת. עכשיו תביני, דירה קיבוצית בשנים האלה זה בערך בגודל של השולחן הזה.

ואיכשהו עם חשרפרפים ועניינים, ואמא שלי שהיא עירונית שכאילו מצאה את עצמה, זה בחינה אוכל מאוד פשוט, אבל את יודעת, הם באמת נלחמו לעשות משפחה, וזה נורא עבד, כי בסוף אם אני לוקחת, את יודעת, הרבה ילדים מהדור שלי בקיבוץ, בעצם הקיבוץ עיצב אותם, ואני חד משמעית, כי המשפחה שלי עיצבה אותי, ואני מודעת, ואני לא מצטערת, אבל נשאר בי המון המון קיבוצניקיות, בשנים האחרונות. מה? הבנתי, אנחנו כאילו קופצות מלא מלא בזמן, אבל הקיבוצניקיות שלי בעצם פעם ראשונה פגשה אותי מאוד מאוד חזק בשנת המחאה, אני הייתי מאוד מגויסת למחאה במהפכה המשטרית, ופתאום הבנתי שיש לי איזה יסוד של קולקטיב, שבעצם משהו בדבר הזה ש... את יודעת, נלחמנו על ליברליזם וזה, אבל בעצם נורא לקחנו אותו למקום האינדיבידואליסטי. עשינו לביתנו, עשינו למשפחתנו, עשינו, ואני גאה ושמחה, אבל הבנתי שהזנחנו נורא את הקולקטיב, והדבר הזה נורא נשאר בי מהקיבוץ.

בסוף שיהיה איזו שפה משותפת לנו ולאנשים, נקרא לזה מהשבט שלנו, איזה טקסים משותפים, איזה נורא גדלתי בתוך זה, ונורא הבנתי שזה עוד קיים בימי מד הזה, ובאמת ידעתי לעשות מזה חומר. אחר כך בא זה, והפעם השנייה שפגשתי בקיבוץ ניקיוט שלי במלוא העוצמה, בשבעה באוקטובר, זה נכון שזה נרעוז ושזה בארי וכפר עזה, אבל יש משהו הזוי בזה שבקיבוצים יש איזה מימד ויזואלי נורא דומה, והתמונות של הקיבוץ שחות ככה. זה כאילו באמת היה משהו שאת לא יכולה להרגיש שזה לא גם, זה לא רק הבית שלך במובן הישראלי, כאילו אני זוכרת שהיה אז בפייסבוק היה מין כזה, אני קיבוצניקית כזה, ואפילו אני עם כל הביקורת ועם כל כמה שתמיד ברחתי מזה ושיניתי, הבנתי שזה, אין מה לעשות, הדבר הזה ש... רוטש שם ככה ונשחט שם ככה, זה בין היתר נוף הילדות שלי ולא רק במובן הישראלי. וזה נורא משפיע על הידיים, כאילו אני יכולה לראות כזה תמונות עכשיו של, את יודעת, חג שבועות בקיבוץ זה ואני נגמרת מזה, כי במובן מסוים, את מכירה איזה שקורה משהו ואת מבינה שבדלתות מסתובבות נורא פשוטות, זה גם היה יכול להיות.

לקרות לך. ברור. אז בשבעה באוקטובר גם המובן הזה, זה נורא החזיר אותי לקיבוצניקיות שבי. וגם פה הלכתי והתחברתי אליה, לא ברחתי ממנה ללפח, אמרתי אוקיי, מה אני יכולה לקחת מזה? אני גם בת מושב נתיב העשרה, נגדלתי בנתיב העשרה, וגם עד היום, המשפחה שלי במושב כוכב, המחבלים בשביל אוקטובר חלפו על פני מושב כוכב ובנס גלוי הם לא נכנסו ליישוב, אבל...

אבל הם עברו שם וזה באמת נוגע בכולנו, אני לא חושבת שיש מישהו ש... היום הייתי בעבודה שלי החדשה, הייתה הרצאה מדהימה של חבורת מתים עליהם, שזה חבורה של הפודקאסט של שלושה הורים שכולים, שבעצם כבר כמעט שנתיים מספרים נורא באומץ את הסיפור הזה של השכול, הם ממש אומרים בואו. תסתכלו לזה, דווקא לא ממקום של להפך, תתקרבו לזה, כי אנחנו גם צוחקים וגם בוכים. אז אני מכירה גם אותם אישית, לא משנה. אז אמרתי אחר כך ל...

מאיפה הם? מי זה? הדבר הברמוביץ', שהיא אמא של נועם, את הצוויתנית, נועם הברמוביץ', ממוצב נחלוז, והיא גם גרה היום בגבעת ברנר, זה בכלל ככה איזה מין שכול שגם רלוונטי לי וזה, ו... תומר שוורץ, הבן של עמרי, נהרג כבר בתמרון, וליאת שדה סעדון, שהבן שלה איתי, נהרג גם בתחילת תמרון, אבל לא משנה, אז... שלושה חיילים.

שלושה הורים שכולים שלושה חיילים, שיש להם באמת פודקאסט מאוד מאוד אמיץ ומאוד מאוד מיוחד, והם בעצם התחילו לעשות איתו איזה מפגש חי עם הקהל, ו... אני מכירה את הדבק כבר עוד לפני המלחמה, אבל לא משנה, ואז כתבתי לה בסוף שאני מתחמקת למשרד שלי, כי אני לא חושבת שהיא צריכה גם את הדמעות שלי על הכתף שלה היום, למרות שהם היו מדהימים, וגם את זה כתבתי לה, אבל אני ממש מרגישה שהשנה, יותר מבשנתיים הקודמות, בגלל שהחטופים חזרו, לעבודנו רבים מהם חזרו מתים, אבל אלה שגם חזרו השבוע לפני שאנחנו חיים, לא יכולנו להתפנות רגע להסתכל על האבל והאבדון, כי היינו כל כך, את יודעת, היינו פה מלחמה לנהל, על נשמת הפנים. והשנה אני מרגישה שלפחות בחוויה שלי משהו בהתאבלות, בהתאבלות. מתחילים לטפל בטראומה, זה מתחיל להיות... פוסט טראומה.

אבל אפילו אני עוד לא מדברת על פן טיפולי, פשוט להרגיש את זה קודם כל, את יודעת, לחזור לדמעות האלה של השבעה באוקטובר, של ה... את יודעת, של הזה, וככה קצת נתתי לעצמי בימים האחרונים כזה להיות בתוך זה. כאילו, כי אנחנו כל אחד בדויים שלו, את יודעת, האישי, הציבורי, הזה, וזה כזה... אז באתי לפה קצת טעונה. תאונה באזור הזה, אבל אנחנו ננוע בין כל המגרשים.

אז לפני שננוע ובאמת שלא נעשה את זה במעבר חד, מאוד מעניין אותי לשמוע, תכננתי להגיע לזה קצת בהמשך, אבל אני אשמח לשמוע באמת על העשייה שלך עכשיו עם מיכי לוב, שאני מבינה שזה בשיתוף פעולה עם מאונט סייניים. כן. אז ספרי לי, קודם כל זה מעבר חד מאוד שלך, לא? זהו, אז את יודעת, כשדיברת על ה... אני חוזרת דווקא להקדמה שלך, ודיברת על הכאילו...

הכישלונות הכי מוצלחים שלנו. וצריך להגיד בהקשר הזה, שאני פרקוריסטית. את יודעת מה זה פרקור? לא. זה אלה שקופצים מגג לגג.

עכשיו, לפעמים הם קופצים מגג יותר נמוך לגג יותר גבוה, ספיידרמניות כזאת. ספיידרמניות, אתה יודע מה זה פרקוריסטית? באמת? פרקוריסט. הוא לא נשאר, הוא נמצא על המקום הזה, אבל הוא בעצם גם מתכנן את הקפיצה הבאה.

אז אני חושבת שבסופו של דבר היום אני נורא יודעת, אני נורא מברכת על הפרקוריסטיות הזאת, אוקיי? אבל באמת עשיתי המון קפיצות והתוצאה היא שעשיתי קריירה מאוד לא לינארית, אוקיי? זאת אומרת, אף פעם לא מימשתי את המניה שלי המקצועית בשיא שלה. מה, את מרגישה שהפוטנציאל שלך לא ממומש? לא, אני מרגישה, את יודעת, אני מרגישה שהמימד אצלי של דחף, סקרנות, איזה מין רעב לקפיצה הבאה, וזה לא בגלל דברים, אתה לא תמיד משתדרג בקפיצה, את מבינה מה אני אומרת?

זה לא שאתה אומר, אוקיי, פה יהיה לי יותר כסף. אבל ממה זה נובע? משמום? לא, לא. מ...

היא שקט? זה נובע קודם כל מתנועה כ... אתה יודע, את האנשים מגדירים את עצמם, איזה חיה אתה, איזה חומר גלם אתה, אתה אדמה, אתה רוח זה, אתה יודע, אתה יודע. לא, אבל אם לתת את הקונטקסט למי שלא יודע, אז את התחלת כמנהלת בכלל, בקשת? לא, לא, בקשת, בקשת.

לא התחלתי שם, אני הגעתי לשם אחרי שהייתי עורכת בחירה בחדשות, אחרי שהייתי עורכת בחירה בארץ, כאילו כבר כשהייתי, הגעתי לשם. כתבת סדרה. ואז הפך... שכמעט נמכרה ל...

NBC ובאולפני אוניברסל ועמדו להפיק לה פיילוט ואז התחילה הקורונה. אבל זה לקח בעצם את הצעד של מאחורי הקלעים ושל מילים ושל... עד שעשיתי שינויים. אני אעשה רגע סדר. אוקיי.

אני הייתי כתבת צבאית בצבא, כזה עם התגים הכחולים ועדיין בקיבוץ ועדיין חיילת. והיה לי ברור שאין דבר שאני רוצה יותר מלהתחיל את חיי בתל אביב. ומה חשבת שתעשי כשתהיי גדולה? מה רצית לעשות? אני חשבתי, את יודעת מה רציתי להיות כשאני אהיה גדולה?

מה? מה? סתם, נו, תדרשי. סופרת. לא.

אני הארצתי בנעוריי את שופטי בית המשפט העליון. ואני... גם את אהרן ברק, והייתי קוראת על זה, וזה ממש היה, ואני חשבתי שאני אהיה, שחלום, חלום הילדות שלי היה להיות שופטת בבית המשפט העליון. אולי עוד תקשיבי.

אז כאילו זה מה שחשבתי. בתור פרקוריסטית. כן, זה מה שחשבתי שאני אהיה. אין לך גבול. אז כשהייתי חיילת עדיין וקיבלתי הצעה, לעבוד בארץ שממש החליפה ורעננת שורותיו ועניינים היה כזה מהפכה נורא גדולה שם.

אז אמרתי אוקיי זה מה שאני יודעת לעשות מהצבא אני יודעת לכתוב אני יודעת לערוך אני יודעת אפילו להקליד הקורס הצבאי דרך אגב שעשיתי. הקלדה עיוורת שמחו אותי אני יודעת מעולה מעולה מעולה. זה כאילו אחרת קצת בטלפון אבל על מחשב. וואו, אז אמרתי אוקיי, הנה משהו שאני יכולה יחסית לקצר תהליכים, להתחיל לחסוך כסף, לעזוב את הקיבוץ, שזה היה מטרה מספר אחת, ושתיים להתחיל לחסוך כסף כדי ללמוד משפטים, כדי להיות טובה. אז, ואז מה שקרה, שהתחלתי את הקריירה שלי בעיתון הארץ, הייתי עדיין גם קיבוציקית וגם חיילת.

את כל החודשים הראשונים שלי בעבודה, הייתי חותמת, הייתי כותבת בחירות בארץ. והייתי חותמת כתבת הארץ כי אסור היה לי לעבוד גם כי הייתי חייל וגם כי הייתי קיבוצניקית. דרך זה עזבתי את הקיבוץ, קיבלתי את המכתב המפורסם. המשכורת שלך בהתחלה הייתה הולכת לקיבוץ? לא, אבל התחלתי באמת הכל מאפס.

אני גם לא הייתי ילדה מבית כזה שמכין לך קופסאות של טוב. אגב, ההורים שלך עדיין בקיבוץ? לא, ההורים שלי כשהם בעצם לעת הפרישה שלהם פשוט כמין גולים פוליטיים, שכרו דירה בתל אביב, יצאו לשנת חופש. אנשים חסרי חוש לחלוטין, גם פרקוריסטים, להלן.

והיום אבא שלי חי בגבעתיים, בדירה שבעצם גיא, בעלי ואני רכשנו בעבורו כדי שהוא יוכל להיות יציב בעשור הזה של חייו. מדהים. או כמה שהוא רוצה. אבא, כמה שבא לך. אז זהו, אז הם כבר לא חיים בקיבוץ, ובעצם כולנו כבר היינו, כמעט כולנו היינו כבר בעיר, ובעצם הם באו לחיות ממש קרוב אלינו, והאמת שזה נחמד.

אז הלכתי לעבוד במה שאני יכולה יחסית לקצר תהליכים, ולא לעבור את כל שדרות המלצרות כדי לחסוך כסף ללימודים, לימודים אז בארץ. ואז מהר מאוד הגעת בעצם לסגירה. ופתאום מצאתי את עצמי שטופה לחלוטין בקריירה בעיתונאות. זה סחף אותי כמו גל, האנרגיה שבזה, הקדחתנות שבזה, ההשתנות שבזה, ופשוט גם... שהיום הבת שלך עושה בדיוק את זה.

גם אנה הבת שלנו, וגם בסוף, גם גיא הוא הרבה יותר עיתונאי ואיש חדשות ממה שאנשים מדמיינים, ואנחנו משחזרים את זה. גיא זה בכלל עוד פרק, שאנחנו פותחות מלא סוגריים. אז בקיצור, אז... התחלתי קריירה בתקשורת, שהתפתחה מעיתונות כתובה, טלה טלה טלה, עשיתי טלוויזיה, עברתי לחברת החדשות, הייתי שם עורכת בחירה. בקיצור, עשיתי קריירה ממש, התחילה בגיל צעיר, אבל מפה יש להם מידת די ארוכה.

בכל ממדי התקשורת, גם התחילה אז האלקטרונית, כאילו דיגיטלית, זה עיתונות כתובה, פרינט, טלוויזיה, זה, ואז בעצם באיזשהו שלב שכבר... היו לנו שני ילדים קטנים בבית וגיא כבר היה ברור שאין לו שום סיכוי לעשות שינוי כי הוא מחויב לתוכנית שהיא סוג של מפעל חייו. הוא המציא בעצם ז'אנר, קטגוריה. ממש, כן. היום כאילו גיא, היום כאילו להגיד...

הוא הוא אצד דרך בחדשות בידוריות. אני אספר לך נקודות החמודה על זה. היינו, עוד לפני שהתחילה התוכנית של גיא, הוא היה בוגר של גלי צה"ל והכרנו ביחד בעיתון העיר שלנו, היינו סגני עורכים. והיינו בניו יורק. כמה שנים אתם ביחד?

33 שנים. וואו. כן. תכף אנחנו עושים מסיבת ה-30 שנה, שלומית. באמת?

לנישואים. אז ישבנו בניו יורק, ישבנו בניו יורק, ראינו טלוויזיה, היינו נוסעים לאמריקה כדי לראות טלוויזיה, כי זה היה אז כזה וואו, כל היום מתחילות הסדרות, היה לוקח שנים עד שדברים היו מגיעים לארץ, ואז הוא ראה את התוכנית Entertainment Tonight. שאף אחד לא ידע מה זה בכלל בארץ, והוא אמר לי, אני הולך לעשות את התוכנית כזאת בישראל.

וזה מה שקרה, מה שאני ממש זוכרת, הרגע שכאילו האוריקה הזה, זהו, אז גיא כבר היה עמוק בתוך מפעל חייו, ואז עשיתי שינוי גדול והפכתי משכירה בכירה לעצמאית, ובעצם כדי לתרגם. את זה למקום שהוא באמת נובע שוב מתשוקה וסקרנות וכולי, הלכתי לכתוב. ופשוט ישבתי וכתבתי סדרה לקשת שקוראים לה נופלות על רגליים, וממש הפכתי את עצמי מנהלת ליוצרת. עכשיו הייתי כבר 20 שנה מנהלת אז, זה מוזר, זה כאילו... להמציא את עצמך מחדש, כן?

וזהו, ותוך כדי זה לילי נולדה ועשיתי עוד תואר שני, מקצרת בקצת. וגם את כותבת את הדוקטורט? עוד לא, ואז לא, ואז... לא בשלב הזה, אבל זה גם משהו ש... נכון, נכון, אבל מה שקרה אז, כאילו, אמרתי, רבת פעם.

בקורונה, אמרתי, רגע, רגע, רגע, זה החיים שאני רוצה לחיות, לחיות כותב, זה המון עבודה במרתף לבד. עכשיו, מאוד למדתי לעשות את זה, אבל היה לי, אמרתי, אני זוכרת שישבתי עם חבר טוב, עם שלא דיבר, שיש לנו מכירות, הוא אמר לי, תגידי, איך בן אדם עם אנדרנלין כמו שלך ויכולות חברתיות כמו שלך, איך את מחזיקה מעמד? ימים שלמים את יושבת, היא צריכה, כתבתי סדרה בלשית, את יודעת מה זה? אתה צריך להיות הרוצח, השוטר, השוטר שנכשל והשוטר שמצליח והקורבן, וזה כמו פליימוביל, לשחק איתם במוח שהם ש... ואז בקורונה ממש היה לי כזה איזה מין, את יודעת, אנשים התחילו להפות, לעשות מחמצות, אני המצאתי את ה-25 שעות בי ממש, שנים זה החלום שלי להגיד, אני כל כך פיתחתי את השריר הזה של לנהל את חיי על ציר הזמן ויצאתי לאור וגם עברתי לקדמת הבמה.

שזה מיזם. של מחקר וייעוץ סביב ניהול החיים על ציר הזמן. שבעצם משתמש בזמן כדרך לאנשים לבחון את סדרי העדיפויות שלהם, את קבלת ההחלטות שלהם ואת האופן שבו הם מוציאים את ההחלטות האלה לפועל. כל הציר הזה עם המון חיבור. שאת ממשיכה לעשות את זה וראיתי שיש לך הרצאה בסוף החודש.

אני עכשיו בגלל כל מה שקרה. אני כאילו כרגע לא משווקת את זה, מה שמגיע ברוך הבא, יש לי את הפודקאסט שלי 25 שעות ביממה שהוא עדיין חי ונושם בכל הפלטפורמות ולשמחתי סופר רלוונטי ואנשים עדיין, כאילו אני יכולה לפגוש מישהו בסופר והוא אומר לי, יואו אני מרגישה שאני מכירה אותך, כי באמת מאוד הבאתי את עצמי לדבר הזה, אבל באמת יצרתי פרויקט של 360 עם קובייה הונגרית כזאת שבתוכה גם בניתי פרקטיקה של ייעוץ אחד לאחד למנהלים ולעצמאים בעצם סביב המימד הזה של ארגון חייהם על ציר הזמן, אבל זה בעצם שוב, זה הולך לפסיכולוגיה שלהם, זה הולך ל... צריך למשוך את כל החוטים בשביל לעשות את זה, נכון? גם הרצאות וסדנאות, פיתחתי, הארון שלי במשרד הוא כמו ארון של גננת, עם מלא מלא אמצעי כאלה תרגול וטושים וזה וזה וזה, וחקרתי סביב זה ועשיתי את הפודקאסט וכתבתי סביב זה, ועברת לקדמת הבמה. בדיוק, וזאת הייתה מן החלטה, די, תפסיקי להיות סושף, כאילו, תפסיק קדימה.

והייתי מאוד עסוקה בדבר הזה, כי בניתי איזה עסק קטן, את יודעת, את גם מקימה עסק, ממש עסוקה ונהנית, ומרגישה שכל דבר מביא לי רעיון, והמשגה חדשה, וההרצאות כל הזמן משתנות, וקהלים, ואני יכולה לדבר בים המלח מול 400 סייעות של... משרד החינוך ולמחרת להיות ברעננה באיזה קריאת הייטק ולדבר עם מתכנתים וכל האדפטציה הזאת, אני באמת, אני מאוד מאוד אוהבת ומרגישה אימהות עמוקה לפרויקט הזה, אבל... אבל יש לך רק 25 שעות ביממה. לא, ארבע. מה היא להרגיש כאילו יש 25 שעות ביממה, אבל בקיצור, המחאה התחילה, אבל, והמלחמה בהמשך.

ממש עשו לי שינוי גיאולוגי עמוק, הפרופומה שאמרתי לך של ההתחברות מחדש למימד הזה הקולקטיבי. וגם הקמת ביחד עם גיא ערוץ. כן, אז אני אספר מה כלל הדבר הזה, כאילו הייתה לי איזה מין החלטה ב-7 באוקטובר. קצת אחרי, כן. הבנתי שבן אדם כמוני, שצבר לא מעט ניסיון, היכרות עם זירה נורא רחבה של ארגונים ושל אנשים, נהייתי מיומנת בניהול גם ובמודלים של זה וגם הילדים שלנו גדלו.

לילי הייתה בת 13 ב-7 באוקטובר, היא תכף בת 16 ופתאום הייתי יכולה להרשות לעצמי לחיות חיים, לפתוח קצת חזרה את הכנפיים וכאילו לרוץ על מסלול המראה קצת יותר ארוך ואמרתי אני צריכה לעבור מהפרטי לציבורי, יש פה קריאה. שמתורה מתחברת לדבר הזה שממנו פתחנו של הקיבוץ וזה, ונעניתי לקריאה הזאת, ובעצם היום הקמנו, גיא ואני, את עמוד החדשות באינסטגרם שנקרא ישראלים אייל. הוא ממש... אנחנו עסוקים בו מבוקר עד לילה, כאילו אנחנו מאוד מושקעים בו. שבעצם מה המטרה?

המטרה זה עם כל הפייק ניוז וכל מה שרץ ברשתות והאינדוסטודאה וכל הדברים הנוראיים שקורים לנו בשנים האחרונות. ולהביא חדשות אמת בזמן אמת ולא מפולטרות ולא מהונדסות. הן לא מהונדסות, אבל הן כן מפולטרות, צריך להגיד. באיזה מובן? בסוף אתה צריך להחליט, את יודעת, מה חשוב ומה לא.

מה הדבר שאנשים צריכים לדעתך להסתכל עליו ועל מה לא כזה חשוב? אבל שמנו לעצמנו כאג'נדה עיגון בעובדות, אנחנו, את יודעת, אין לי מערכת תחקירנים, אבל אם יש משהו שאנחנו, לדעתי, לא תבעו אותנו, תפו, תפו, תפו, דיבר, כן, אבל זה לא מקרה, כי גם גיא מגיע, את יודעת, שנינו עיתונאים, נגיד, בליבה שלנו, אבל באמת גיא מגיע עם שנים רבות של עשייה סופר... אחראית כיוצר תוכן, אתה לא ראית את המילה הזאת פעם, אבל כאילו כל בן אדם שעבד אצלו אומר שאין בית ספר לטלוויזיה ולעיתונות כמו זה, אז הרעיון היה לעשות עמוד שפונה לקהל רחב, הוא לא מהדהד תיבת תעודה ספציפית, אבל מצד שני במובן, אנחנו באמת רוצים להגיע לכולם ולכן אנחנו בוחרים גם את המילים שלנו בזהירות, כי אני רוצה אני לא רוצה שבן אדם ירגיש שזה זר לו, כאילו שמזלזלים בו או באינטליגנציה שלו, לא מהצד הזה ולא מהצד הזה, אוקיי? וזה המון מאמץ שזה, יש לנו מערכת, יש לירון, עורך שבעצם מלווה את העמוד מיומו הראשון, תחתיו עובדים עוד אנשים, ובעצם הרבה מהוויכוח בינינו, הוויכוח הזה על איך להישאר נאמנים. לא להיות טוף של צד אחד.

תגידי, וזה ממומן, מה, איך? זה וולונטרי? אנחנו פילנתרופים בתוך זה, והבאנו כסף מהבית. זה לא למטרת רווח. זה לא למטרת רווח, זה עמוד לא מסחרי במהות שלו, בין היתר כדי שיהיה אמינות, אנחנו לא מוכרים את נשמתו, ואם יש תוכן, למשל, שהוא כזה תוכן בשיתוף, אם זה תוכן מוצהר אצלנו.

זה חלק מהשקיפות שאנחנו מרגישים שאנחנו מחויבים לה. והעמוד הזה בא, את יודעת, להגיד, הבת הקטנה שלנו היא לא תפתח ויינט, זהו, היא כבר דור אחר. שם היא רואה, דרך זה משתקפת לה המציאות הישראלית. כן. אז אני רוצה לדעת שהיא מקבלת את הסיפור מידיים אמינות, שאנשים שמתאימים בלי...

הבת הקטנה שלכם בת? 16 תכף. 16 מלאו תכף לנערה. יש לכם שלושה ילדים? כן, דודי שלנו בעיצומו של קורס פרמדיקים בצבא.

וואו, חטף פרופיל קרבי באמצע המלחמה, ילד שהיה בטוח שהמודיעין יחטוף אותו כזה מכונן מדעים, ופיצחנו איתו מה התפקיד הקרבי שהוא יכול לעשות באמת באיזה נאמנות גם לעצמו ולא רק לערכים שלנו הציוניים, והוא נלחם על מיון לפרמדיקים, התקבל, עבר פוט פוט פוט כבר בשלב ראשון, מתחיל לעודד בשלב שני. ואנה הבת שלנו הגדולה, שהייתה ילדה שכולה, ילדה של התנדבויות והקמת ארגונים, זה הייתה מתנדבה עם פליטים מאפריקה מגיל 14 לדעתי, כאילו פתאום התברר לנו במיונים לגלי צה״ל שוואלה, העץ תפורים שלנו גידל חתיכת פינק ליידי מהמם. אני ראיתי גם כשעשיתי את התחקיר, כשהייתה בתור ילדה היא מאוד מאוד נמנעה דווקא ומאוד פחדה מהחשיפה הזאת. אנה הייתה, היה רגע בחיים שלה שהיא שקלה להחליף את השם משפחה שלה לרודנר. וואו.

שזה כאילו היה הבחירה השנייה. כי היא ממש, זה היה ממש לשמחתי, היא נרגעת שם כי היא יודעת כבר שיש לה, אנחנו יודעים את זה, היא צריכה לדעת. והיא באמת, תשמעי, אני עבדתי עם המון כתבים צעירים, כי הייתי כעורכת בחירה בחדשות, הבן אדם שעורך אותם ומנהל אותם, שולח אותם לאייטמים, והיא באמת, אני אומרת לך, היא יודעת את זה, היא מדהימה, אני כאילו, היא רהוטה, היא, זהו, אז זה מדהים, כי באמת, לא חשבתי שהתפוח הזה ייפול על העץ, אבל וואי. כמה מורם. וזה מעניין, הבית שלנו הוא מאוד בית עכשיו של פוליטיקה ואקטואליה וכאילו זה...

של עשייה חברתית. כן, פתאום מצאנו את עצמנו כאלה, תביני, לא היינו, אוקיי? זה לא שלא, היה לי תמיד דעות פוליטיות וזה, אבל... אותי ממש. במלחמה זרקה אותי לשם, אז יש לי את העמוד, אני בהנהגה של הרבעון הרביעי, שזה ארגון סופר מעניין שאני כבר שנתיים בהנהגה הארצית שלו.

מה, תספרי לי רגע עליו. ויש לי את הפרויקט ביחילוב. מה זה הרבנותי? זה ארגון שאנשים מאוד מאוד ראויים מכל מיני אזורים פוליטיים הקימו לפני ארבע שנים, שבעצם הבין, אני אומרת הארגון, אבל אתה יודע, האנשים האלה הבינו והצליחו להתגייס. מי הוא היה במקוריו?

יואב אלר הוא היושב ראש, הוא היה בראש הארגון שנקרא, הרשת והארגון שנקראת מעוז. ולצידו אלהרינגל שהיא המנכלית אחורה. הם שניהם אנשים מדהימים, אבל אלי יודעת, אני באמת מדהימה. איתן זליגר שהוא איש חבר יקר מאוד עכשיו, אבל את יודעת, הסיכוי שאיתן ואני נפגשים והופכים להיות חברים, איש ימין, בן אדם שהיה מעורב בכל התקשור והמערך התקשורתי של מניעת ההתנתקות, אני באמת חושבת שהשיח בפוליטיקה הישראלית זה כבר לא כל כך לא רלוונטי, הימין הוא שמאל עכשיו, זה נדחק למטה, למטה, למטה, אז החוכמה היא, במציאות האגרפית שלנו, אז אני רוצה להגיד לך מה הדבר, באמת, החוכמה בריבון הרביעי, אנחנו לא מתעתעים, כאילו זה יפה, אנחנו לא מתעתעים בתת ואלף, אנחנו אבל גם לא מתעתעים בתת ואיי, אנחנו לא, אנחנו אנשים, מאוד מגוונים מבחינת הזהות הקהילתית שלהם והזהות הפוליטית שלהם, שמבינים שכדי לעשות שינויים גדולים בישראל צריך לעשות אותם בהסכמות רחבות. כלומר, הכרעה של צד אחד על פני הצד האחר, וגם אם זה היה צד שלי, ותביני, אני מתה, אנחנו מדברים על 7 באוקטובר, תכף ה-27 באוקטובר, ואני קודחת מה...

ממה שהבחירות האלה הן בשבילי, אבל אני מבינה שהכרעה של הצד השני שתרמוס אותו כמו שאני מרגישה שאנחנו נרמסנו בארבע שנים האלה, לא תביא לישראל את התיקון שלה, ולכן אנחנו יושבים סביב השולחן, באמת אנשים ש... יש לי משם חברים שהיו, הקימו מאחזים שפונו על ידי הצבא, כאילו זה... הם מנסים למצוא את המחנה המשותף. ואנחנו מצליחים כי אנחנו פשוט למדנו לא רק לדבר אחד עם השני. ברבעון הרביעי אנחנו לא רק יודעים לדבר אחד עם השני, אנחנו יודעים להקשיב אחד לשני.

והמוכנות שלך כדי לשנות ולהטביע איזשהו חותם ממישהו אחר, לתת למישהו אחר להטביע בכך אותם. תשמעי, אני רואה דברים שכל החיים שלי ראיתי איקס, ואני יודעת לראות אותם קצת אחרת, והייתי חזקה מאוד בעמדותיי. אני עדיין חושבת דרך אגב שזה לא היה טעות ההתנתקות, אבל אני יודעת לראות אותה היום מזווית הכאב הגדול שהיא גרמה לציבור מאוד מאוד נאמן למדינה וציוני ומשרת ושומר חוק, אוקיי? לא היה לי את זה קודם, אז אני מברכת מאוד על הדבר הזה. אז יש לנו את הישראלים ויש את זה, והזירה השלישית היא הזירה של פריאקט, של ארגון שבעצם הוקם בין איכילוב למאונט סייני.

שעוסק במוכנות של קהילות לטראומה נפשית המונית. הוא לא עוסק בטראומה של הפרט, אבל מה שמעניין אותו זה להפוך ארגונים, מדינות, ערים מוכנים יותר לפעם הבאה, לאסון הבא, דרך זה שהאנשים שהם הריספונדרים הראשונים באירוע הזה יבינו וידברו את שפת הטראומה הנפשית. שזה משהו שהוא נורא נורא חסר. כשאתה מדבר על נפגעים, אתה תסבור כמה נפצעו, אתה תסבור כמה בתים התמוטטו, אתה לא תסבור כמה, אתה לא תסבור, אתה לא תסברי כמה נפשות יתרסקו וכמה לבבות נשברו. ואנחנו רוצים לעזור לאנשים להקשיב ללב הזה.

בין אם זה אנשי חירום, מדע, שוטרים, כבאים, מורים שהפגישו את הילדים האלה מבית ספר, את האלה שכאילו לא קרה להם כלום, אוקיי? זהו, זה ממש כאילו עזירה שלי. אז שם מזלג, תקשיבי, אני יכולה לדבר איתך פה שעות. נראה לי שיש פה מלא תתי נושאים שאני באה לי נורא נורא נורא להעמיק בהם. נעשה את זה, עונה שנייה.

כל אוהב, כן, לגמרי. תקשיבי, זה באמת, יש פה כל נושא ונושא כמעט שנגענו בו היום, אפשר שעה עכשיו, שעות, רק לדבר עליו ולהעמיק בו. ואת בן אדם עמוק, אז כאילו זה נורא קשה ככה שאנחנו מרפרפות. אני פוסלת לפני המאזינים שאני חופרת. יש שאלה שממש כזה מעניינת אותי ככה ברמה האישית, שאת יודעת בצרפתית יש פתגם שאומר שרשל הפם, ואת גם עם חמי רודנר אח שלך, שבעצם הוא מאושיות היוצרים פה, המוזיקה הישראלית, רוקסטאר, יוצר חשוב ומצליח.

גיא שבאמת המציא קטגוריה ויש תקשורת. אני ועכשיו גם אתם גם מגדלים בבית דור חדש שגם עולה נראה לי ויעלה על כן אז זה כמו שאני קוראת לבת שלי מקסימי באמת היא מתעלה על כל. אני תמיד אומרת שאני בן אדם תחרותי אבל אם יש אנשים שאני אוהבת שהם מנצחים אותי זה הילדים שלי לגמרי לא כדי שהם ירגישו. טוב גם כדי שהם ירגישו טוב, שזה גם חשוב לי, אבל באמת, כי באמת, את יודעת, זה המישן שלנו. הדבר הכי חשוב לדעתי בחיים.

לא גם בהכרח לנצח, אבל שיהיו מסוגלים לעשות את כל מה שהם רוצים ויכולים, כאילו. שיגיעו למלוא הפוטנציאל שלהם. כן. שזה גם משימת חיינו, כל אחת. אז נורא מעניין אותי ככה, איך...

איך את חווה את עצמך, את אישה מאוד דומיננטית, אני מכירה אותך, את סופר דומיננטית, את ברירת דומיננטיות בכלל. את דומיננטית סופר, זה כאילו יש בזה את הסופר, נכון? זאת הכוונה? לגמרי. את כל מי שאת נוגעת בחיים שלו, את דומיננטית, אי אפשר להתעלם ממך, את מביאה המון ערך.

אז איך את...

חובה, זה ככה גם בדרך שלך, אתה כאילו בהתחלה ש... כן, אני זוכרת שאני צריכה להצחיק. צריך להגיד ככה, גיא ואני באמת, את יודעת, הכרנו לפני המפץ הגדול, והבסיס לקשר בינינו זה באמת איזה חברות עמוקה ושותפות עמוקה, חברים שלנו אומרים לנו, אתם צוות, אגב, מפעל. בצוות יש משהו נורא זה אתה מפעל אתה שאנחנו חושב על הפרודקשן.

ואני הייתי בין האנשים שמאוד מאוד נתנו לגיא את הדחיפה לך לטלוויזיה לך לטלוויזיה. גיא מאוד שונה שונה להשתנות ושונה שינויים אוקיי צריך מישהו כמוני שכל הזמן כאילו כמו שאתה מפחד משינויים יש לי כאילו כינוי בחבר'ה שקוראים לי השם שלי זה רודנר אז קוראים לי הרודרנר.

אז אני זוכרת שגיא התחיל את הדרך הטלוויזיונית שלו בערוץ 3 בכבלים, והכבלים כזה, אז כעבור כמה שנים שהוא כבר היה שם, עשה את התוכנית, הם העלו קמפיין החוצות ענק ענק עם הדמות שלו. ואז ניגשה אליי מישהי שהכירה אותי, ואמרה לי, איך את מרגישה שאתה עוברת ליד השלטים? כאילו, היא לא שאלה את זה בהקשר של לפרגן לגיא, אלא כאילו להקטין אותי. ואני כל כך הייתי מופתעת מהשאלה, זה לא עלה בדעתי בכלל להרגיש ככה, ואני חושבת שלא היינו מצליחים להישאר ביחד אם הייתי איזה, תמיד היה לנו בינינו בדיחה שאני כאילו העורכת הסמויה של התוכנית, ולא צריך אותי, לגיא תמיד היה צוות מדהים וגם היום, אבל במובן הזה, אנחנו גם פה באיזשהו אופן שותפים. הייתי, התוכנית כבר באיזו תוכנית שלושת אלפים.

זה ברור שיש המון סיננטריות בזה. אנחנו יודעים לשקף אחד לשני, לבקר אחד את השני. זה נשמע כאילו, זה לא מהחמוציות, זה כאילו מזה שאתה מחי עם בן אדם שאתה באמת מעריך כל כך וסומך בו. אז תמיד הרגשתי שיש לי מקום. זה נכון שההורות מאוד שינתה אותי, אוקיי?

ובמובן הזה שנינו היינו על מסלול ה... את יודעת, זה לרוץ מרתון בקצב של ספרין. ופתאום אני ממש שיניתי קצב ולקחתי ממש אחריות על הבית ועל גידול הילדים. ואני יודעת היום שקצת קרה לי הדבר הזה שקורה להרבה נשים, של, את יודעת, בסוף אני עשיתי את ההחלטה. לא חושבת שזה היה יכול להיות אחרת או היה צריך להיות אחרת, ואני מאוד מאוד שלמה עם זה שעשיתי את זה, כי בסוף מה שגיליתי מזה, שהיום המהות האימהית שלי היא באמת הולכת איתי כמו איזה DNA לכל דבר שאני עושה.

וכשאני מנהלת אנשים והם חווים אותי כמנהלת בדרך אימהית, אז אני מרגישה שההשקעה הזאת מאוד מאוד חוזרת גם אליי, לא רק לילדים, אוקיי? כי את גם וגם וגם. כן, אז זהו. את יודעת, גיא יודע, יש לי המון גבולות, את יודעת, הוא יודע שאני הרבה פחות אוהבת את זה שנגיד לכל מקום יפנפנו ויחכו, משתגע לפעמים שאני אזמין מקום למסעדה, אבל למה צריך את השם שלך? לא כי אני רוצה להראות שגם אני יכולה, כי לא בא לי את הלהקת המעודדות, שאתה עומד עם פונפונים, יש, גיא פינס הגיע לאירוע, לא.

אבל אני חושבת שאני גם שומרת עליו מאוד, את מכירה אותו. וזה כיף לפגוש בן אדם שכל כך הצליח וכל כך בנה שם ומוניטין, כמו שאת אומרת, ממש קטגוריה חדשה, ועדיין חוקק אחד האדם, נוסע בעיר על האופניים, הולך לכל האספות הורים כשהוא יכול. זה אני נורא רושמת, לא רק לזכותו את ההישג הזה, בואי נגיד ככה. בואי לסיום, אני אנסה משהו שאנחנו פעם ראשונה עושים פה, רפיד פייר. כזה אני כמה משפטים וכאילו הדבר הראשון שעולה לך לא הצלחה לי.

אני כאילו אובר שיירינג זה מסוכן לעשות איתי כזה משחק מעולה מי אדם שהכי שינה את מסלול החיים שלך והוא בכלל לא יודע את זה. מלכולם גלדוול.

שפשוט כל הזמן אוסף ידע וזה ובעצם בונה ממנו תרכובות הוא ארכיטקט של ידע נכון אז אני מאוד מאוד בהשראתו בואי נגיד. עבודה. זה לא בא מעצמו כאילו אתה לא מוצא את זה ואז זה כזה זה לא אתה צריך לעבוד בזה מה יהיה כתוב בסופית שלך עוד שלוש שנים. מנהלת משרד ממשלתי מנכלי אני לא יכולה לא יודעת אם אני אצליח להגיע לזה אבל מנכלית של משרד אני לשם.

היא שיושב פה בפודקאסט בכיסא הזה ואומרת אז אני מקווה לא שנתחרה אחד ושנהיה ביחד אבל שוב אני מאוד מכוונת עכשיו למגזר הציבורי למגזר הלאומי ואם לא יהיה צריך אותי אז לא צריך. מנכלית משרד ראש הממשלה הבא אמן איזה ספר קראת שהכי הכי השפיע עלייך. וואו אני אני קוראת המון המון ספרים תמיד הספר האחרון שאני קוראת.

תשמעי, התפסן בשדה השיפון, זה נכון שקראתי אותו בדיוק בגיל המתאים לקרוא את הספר הזה, והוא נורא נתן לי מושג על הדבר הזה של להיות על נעורים, אז נכון שזה נורא רחוק בזמן ובמקום, אבל זה פשוט ספר שנורא השפיע עליי. התקופה הזאת, הספרים שקראתי בגיל 16, 17, 18, וזרח השמש של המינגוויי, מכל אחד מהם קצת גנבתי, אני חושבת, איזה משהו ל... לחבילה שלי, אז זה האזור שלי כאילו. ושאלה אחרונה, בלי לחשוב יותר מדי, משהו אחד שאם גיא יקשיב לדבר הזה, הוא ממש יופתע לגלות עלייך. הוא מכיר אותי כל כך טוב שזה מפחיד.

הוא מכיר אותי טוב מדי. שום דבר לא הפתיע אותו? אני באמת חושבת שאנחנו הגענו למצב המביך הזה שעושים לזוגות השאלונים של מה רותי הייתה עונה על משהו ולהפך ואנחנו מדייקים שם, אז זה קשוח. רותי רודנר, תודה רבה שבאת לפה. תודה.

ופתחת את הלב. וכן, יאללה. מהממתה. תודה רבה רבה.

אנשים הכי מוצלחים מדברים על הכישלונות הכי מפוארים שלהם